הגנות - נטל ההוכחה (סעיף 20 לחוק)

1. כללי
סעיף 20 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"20. נטל ההוכחה (תיקון התשס"ז)
(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות באחת הנסיבות האמורות בסעיף 18(2) ושהפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפגיעה בתום-לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות שלא בתום-לב אם הוא פגע ביודעין במידה גדולה משהיתה נחוצה באופן סביר לצורך העניינים שניתנה להם הגנה בסעיף 18(2).
(ג) חזקה על נאשם או נתבע הטוען להגנה על-פי סעיף 18(2)(ב) או (ד) שעשה את הפגיעה בפרטיות שלא בתום-לב, אם ביצע את הפגיעה תוך כדי הפרת הכללים או העקרונות של אתיקה מקצועית החלים עליו מכוח דין או המקובלים על אנשי המקצוע שהוא נמנה עמהם; ואולם חזקה כאמור לא תחול אם הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן הנאשם או הנתבע פעל בהתאם לחובה חוקית המוטלת עליו."

פרק ג' לחוק קובע שורה של הגנות אותן יכול להעלות נאשם המואשם בעבירות על חוק הגנת הפרטיות. סעיף 20 לחוק קובע כי טענות אלו, ככל שישנן, תועלינה על-ידי הנאשם. בעיקר נכון הדבר ככל שמדובר בטענת הגנה לפי סעיף 18(2)(ד) לחוק, הנטענת לרוב על-ידי חוקרים פרטיים, ולפיה בוצעה הפגיעה בפרטיות בתום-לב ו"תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים" {ת"פ (ת"א) 40206/05 מדינת ישראל נ' אברהם בן אברהם בללי ואח', תק-מח 2009(2), 9792 (2009)}.

בסעיף 20 לחוק הגנת הפרטיות נקבע כי ככל שיוכיח נתבע כי ביצע את הפגיעה בפרטיות באחת מהנסיבות הנקובות בסעיף 18(2) ושהפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפגיעה בתום-לב.

מאידך, ככל שיוכח כי הפגיעה נעשתה ביודעין במידה גדולה משהיתה נחוצה באופן סביר לצורך העניינים שניתנה להם הגנה בסעיף 18(2), חזקה על הנתבע כי עשה את שעשה שלא בתום-לב {ת"א (מרכז) 63160-11-15 חברת יהב חמיאס טכנולוגיות (1990) בע"מ נ' גדעון ברגר, תק-מח 2016(1), 33643 (2016)}.

דרישת תום-הלב מתייחסת להגנות שבסעיף 18(2) בלבד {ראה נטל ההוכחה לשם כך בסעיף 20 שבחוק הגנת הפרטיות} שכן הפגיעה שלפי סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות הינה במודע {בש"א (יר') 7499/04 יגאל אמיר נ' ערוץ 10 ואח', תק-מח 2004(4), 1145 (2004)}.

2. סעיף 20 לחוק מציב אף הוא את מבחן מידתיות וסבירות הפגיעה, כמדד לחזקת תום-הלב
ת"א (ת"א) 2578/00 מקדונלד אריאל נ' מקדונלד'ס, תק-מח 2002(2), 4667 (2002).

3. סעיף 20 לחוק מסייע בהערכת תום-הלב
ת"א (יר') 2778-04-11 א.ב. נ' ע.נ., תק-של 2016(1), 46459 (2016).

4. דחייתה של טענה על-פי סעיף 18 לחוק
ב- ת"א (הרצ') 21945-07-14 {פלוני נ' אריאל סמל, תק-של 2016(1), 38439 (2016)} קבע בית-המשפט:

"את ועוד. בשני החוקים, תנאי לתחולת ההגנות הנזכרות היא הוכחת המפרסם כי פעל בתום-לב. רק אם הוכח תום-הלב תיבחנה הנסיבות בהן בוצעה הפגיעה הספציפית בפרטיות לפי החלופות שבסעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות וסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע (ראו: ע"פ 5026/97 גלעם נ' מדינת ישראל (פורסם באתר נבו, 13.06.99)). סעיף 20 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי...
במקרה זה, גם אם היה מקום להחיל את סעיף 18(2)(ה) לחוק הגנת הפרטיות ברי כי הפגיעה חרגה מתחום הסבירות, וודאי בכל הנוגע לתמונת העירום המלא, אך גם לאלו בהן התובע נראה בעירום חלקי.
70. באשר לנתבעים 4-2 גם ניתן לקבוע כי לא ניתן לטעון לפגיעה בתום-לב נוכח סעיף 20(ג) לחוק הגנת הפרטיות הקובע כי...
כפי שעלה מעדותה של נתבעת 4, לא נעשו הפעולות המתבקשות על-מנת לוודא קיומה של הסכמה מצד התובע לפרסום תמונותיו. הן נתבע 3 והן נתבעת 4 ציינו כי בהתאם לכללי האתיקה היה עליהם לוודא כי זכויות הפרסום של התמונות שייכות לנתבע 1.
71. ואכן, סעיף 8 תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות קובע כי...
חובה זו לא מולאה במקרה זה. נתבע 3 אמנם טען בתצהירו כי נתבע 1 הבהיר להם כי הוא בעל הזכויות בתמונות והוא אף הבהיר להם שמדובר בדוגמן שהרבה להצטלם לפרסומות ואף בעירום, ואולם עדות זו נסתרה מעדותו של נתבע 3 עצמו בבית-המשפט בה אישר כי הם יצאו מנקודת הנחה כי הצלם הינו בעל הזכויות נוכח פרסום התמונות בספר על ידו ולמעשה לא נערך כל בירור אודות הזכויות והסכמת המצולם (התובע) נוכח אופי התמונה ומועד צילומה לפני כ- 30 שנה. גם נתבעת 4 אישרה בעדותה כי אינה זוכרת כי נערך בירור מול נתבע 1 והם סמכו עליו בהיותו צלם מנוסה שחזקה עליו כי ימסור תמונות שיש לו זכות בפרסומן בלבד. בהקשר זה יצויין גם כי נתבעים 4-2 לא הביאו למתן עדות את עורכת המשנה ומי שערכה את הכתבה עצמה כדי ללמד על הבדיקה שנערכה על ידה עובר לפרסום הכתבה וחזקה איפוא, כי לוּ היתה מתייצבת למתן עדות עדותה היתה פועלת לחובת נתבעים אלו. ברי, כי היה על נתבעים 4-2 להימנע מפרסום התמונות מבלי לבדוק תחילה את זכויות נתבע 1 בהן והסכמת התובע לפרסום (השוו: ת"א (ראשל"צ) 460/02 בעניין דרור).
72. למעשה, גם ב"כ הנתבעים בסיכומיו ציין כי אכן יש צורך בקבלת הסכמת מצולם לפרסום תמונה בה הוא מופיע שצולמה ברשות היחיד. טענתו היתה אך, כי במקרה זה יש לראות בתמונה כתמונה שצולמה במרחב הציבורי בשל אופייה ואולם כאמור, אין דעתי כדעתו בעניין זה. מכאן, כי היה על נתבעים 4-2 לערוך בירור מינימאלי אודות התמונה, הזכויות בה, הסכמת המצולם בה ונסיבות צילומה, בירור שלוּ נעשה, אפשר שהיה מביא אותם לכלל מסקנה כי אין לפרסם תמונה זו, והם היו בוחרים בתמונות אחרות שהוצגו להם על-ידי נתבע 1. כאמור, במקרה זה לא נעשה בירור כלשהו ונתבעים 4-2 סמכו בעיניים עצומות על נתבע 1 מבלי לשאול אותו דבר, שעה שלפי עדויות נתבעים 3 ו- 4 עצמם הדבר אינו תואם את כללי האתיקה המחייבים, למצער, קבלת הצהרה מהצלם אודות הזכויות בתמונה וזכויותיו של המצולם בה. ויודגש. החובה לוודא את הסכמתו של התובע לפרסום כמו גם את זכויותיו של נתבע 1 בפרסומן, דורשת הקפדה יתירה מקום בו מדובר בתמונות עירום, גם אם חלקי, בדומה לתמונה שפורסמה, נוכח הפגיעה המשמעותית שיש בפרסום התמונה למצולם בה. בניגוד לסברתו של נתבע 3, העובדה כי מדובר בתמונות שצולמו לפני 30 שנה היה בה כשלעצמה להטיל חובה מוגברת על נתבעים 4-2 לוודא כי אכן קיימת הסכמה של התובע לפרסום תמונותיו כיום. פשיטא כי אין לקבל את ההשוואה שביקש נתבע 3 לעשות בין פרסום תמונות אלו של התובע לבין פרסום תמונות מאירוע היסטורי כהכרזת המדינה. דווקא השוואה זו מלמדת כי נתבע 3 לא עמד על מהות הצורך בקבלת הסכמה במקרים מעין אלו.
לנתבעים לא עומדת איפוא, הגנה לפי סעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות וסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הגנות - נטל ההוכחה (סעיף 20 לחוק)