ראיות על אופיו של אדם

סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 קובע כדלקמן:

"22. ראיות על אפיו וכו' של הנפגע (תיקון התשכ"ז)
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, או שבית-המשפט התיר הבאת ראיה או חקירת עד כאמור:
(1) במשפט פלילי, אחרי הרשעת הנאשם - להמתקת דינו;
(2) במשפט אזרחי, אחרי ההחלטה שהנתבע חייב בפיצויים - להפחתת הפיצויים;
(3) במידה שהנפגע מצידו העיד או הביא ראיה או חקר עד בדבר שמו, אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הטובים;
(4) אם שוכנע בית-המשפט שהדבר דרוש לעשיית צדק ולגילוי האמת, אם בעמידה על מהימנות עדותו של הנפגע ואם בדרך אחרת."

ב- רע"א 1379/14 {אריה רוטר נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (בפירוק זמני), תק-על 2014(3), 8301 (2014)} קבע בית-המשפט:

"ככלל, ראוי שפיצול דיון בין שלב החבות ובין שלב הנזק ראוי שייעשה רק במקרים חריגים. את עמדתי בנדון פירטתי בהרחבה בפסקאות 11-10 של ההחלטה ב- רע"א 4878/12 מנהלת המחלקה לרפואה תעסוקתית, קופת חולים "כללית" נ' פלוני (10.10.12), ואסתפק בהפניה להחלטה הנ"ל. אלא שדווקא בתובענות שעל-פי החוק נהוג לפצל את המשפט לשלבים, לשלב האחריות ושלב קביעת הנזק. נוהג זה, שלמעשה הפך להלכה פסוקה, נובע בעיקרו מהוראות סעיף 22 לחוק, כפי שעמד על כך בית-משפט זה ב- רע"א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ' רום, פ"ד מה(4), 388, 392 (1994), כדלהלן:
"על-פי האמור בסעיף 22(2), אין להביא במשפט אזרחי בשל לשון הרע ראיות או לחקור בדבר שמו הרע של התובע או בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, ככל שאלה אינם נוגעים במישרין ללשון הרע, אלא אם הוחלט קודם שהנתבע חייב בפיצויים ובית-המשפט התיר את הבאת הראיות או החקירה לצורך החלטה בדבר שיעורם. הפועל היוצא מסעיף זה הוא, שהדיון בתביעה בשל לשון הרע מתפצל כך שתחילה נדונה שאלת החבות ורק בשלב שני, אם נקבעת חבות, נידונה שאלת גובה הפיצויים (...)
ההיגיון והתכלית שביסוד הוראת סעיף 22 לחוק הוא הרצון למנוע חיטוט בעברו של התובע או הנאשם, העלול להביא לפגיעה בשמו הטוב, כשחיטוט כזה עלול להיות מיותר, אם תדחה תובענת התובע בשל היעדר חבות מצד הנתבע או אם יזוכה הנאשם"."
{ראה גם רע"א 1813/12 יאיר חזה נ' בצלאל אלוני ואח', תק-על 2012(2), 2180 (2012)}

ב- ת"א (ת"א) 6685-07-14 {קרמר - שפירא - שניידר ושות' נ' צבי שרף, תק-של 2016(1), 106679 (2016)} קבע בית-המשפט:

"התכלית העומדת בבסיסו של סעיף 22 לחוק שלא להביא ראיות בדבר אופיו ושמו של התובע טרם הוכרע, כי הנתבע אכן חייב לפצות את התובע בגין לשון הרע, הינה כפולה, האחת הינה למנוע חיטוט, שעלול להתברר כמיותר, בעברו של התובע , ובכך למנוע פגיעה אפשרית בשמו הטוב, והשניה הינה לקדם יעילות דיונית (רע"א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ' רום, תק-מח(4), 388, 392, רע"א 2347/02 נמרודי נ' רשות השידור ואח', תק-על 2002(2), 155 (2002)).
סבורני, כי ישנם מקרים בהם הגם ומדובר בתביעות לשון הרע אין להורות על-פיצול הדיון, ולא יהא בהחלטה זו כדי לסתור את התכלית הכפולה העומדת בבסיסו של סעיף 22 לחוק, אשר עמדה לנגד בית-המשפט בפסק-דין רוטר, ואבהיר דבריי.
התכלית ראשונה העומדת בבסיסו של סעיף 22 לחוק, שלא לדוש בעברו של התובע טרם התקבלה החלטה בדבר חבותו של הנתבע בפיצויים, רלוונטית יותר לטעמי במקרים בהם נטען בכתב התביעה לנזק ממשי עקב הפרסום, שאז יתכנו המצבים שבהם יידרש התובע להוכיח קשר סיבתי, בין הפרסום המהווה לשון הרע לנזק שנגרם לו, ובמסגרת זו יש ויזדקק בית-המשפט אף לדוש בעברו של התובע.
בעת שמוגשת לבית-המשפט תביעה ללשון הרע ללא הוכחת נזק, הגם ובית-המשפט נדרש לאחר הכרעה בשאלת החבות לקבוע את גובה הנזק במסגרת השיעור המקסימאלי שנקבע בחוק, הבחינה בעיקרה נעשית תוך התמקדות בפגיעה עצמה , בין היתר, בחומרת הפגיעה, בהיקף הפגיעה ובהתנהלות הצדדים בעת הפגיעה, כשאופיו ועברו של התובע אינם רלוונטיים, והשיקולים הינם שיקולים משפטיים. סבורני כי התובע אף מביא זאת בחשבון שעה שבוחר להגיש את התביעה ללא הוכחת נזק.
ניתן לראות כי הבחנה בין מקרים בהם הפיצויים המתבקשים במסגרת התביעה הינם ללא הוכחת נזק ובהתאם לפיצוי הסטטוטורי, לבין מקרים בהם הפיצויים המתבקשים במסגרת התביעה הינם גדולים יותר מהפיצוי הסטטוטורי בשל נזקים ממשיים, אשר נגרמו לתובע לטענתו בגין הפרסום, וטעונים הוכחה, כבר נעשתה בבתי-משפט שונים (ראה למשל פסק-דין של כב' השופטת הירש בעניין ת"א (רח') 19670-11-14 עו"ד פסטרנק נ' בלנקו). עוד ניתן לראות כי במקרים אחרים בית-המשפט קבע , כי אין מקום להורות על-פיצול מטעמים של יעילות דיונית, (ראה למשל פסק-דין של כב' השופט סלאמה בעניין ת"א (חד') 19281-07-14 אקדמיית אלקאסמי (ע"ר) נ' שרקייה וארים).
סבורני כי הבחנה זו בין תביעה בגין לשון הרע בה התבקש פיצוי ללא הוכחת נזק לבין תביעה בגין לשון הרע בה התבקש פיצוי בשל הנזק הממשי , עולה בקנה אחד עם התכלית הנוספת העומדת בבסיס סעיף 22 לחוק, אשר ליעילות הדיון וניהול הזמן השיפוטי.
המשמעות של בקשה לפיצול הדיון הינה, כי למעשה ינוהלו שני הליכי הוכחות, ההליך הראשון בנוגע לשאלת האחריות, וההליך השני בנוגע לשיעור פיצוי שיפסק, כשיש לזכור כי ביחס לכל אחד מהשלבים ייתכן מצב של המתנה עד להכרעה בערעור על אותה החלטת ביניים.
עת מדובר בתביעה ללא הוכחת נזק, פיצול הדיון יפגע ביעילות הדיונית ויגזול זמן שיפוטי יקר, כשמנגד החשש בפגיעה בשמו הטוב של התובע העומד בתכלית סעיף 22 לחוק כמעט שאינו קיים.
ניתן לראות כי ב- רע"א 2721/14 פלוני נ' חברה פלונית, אומנם חזר כב' השופט זילברטל על קביעתו בפסק-דין רוטר בדבר פיצול הדיון, עם-זאת באותו המקרה אף קבע:
"... ואם, מסיבה כלשהי, יראה בית-משפט השלום לחרוג מהכלל הרגיל בדבר פיצול הדיון בתביעות לשון הרע, בוודאי שאין לשנות מסדר הדברים הרגיל לפיו התובע מתחיל בהבאת הראיות."
בית-המשפט במסגרת פסק-הדין אף חזר והתייחס לעניין הנפקות של העברת נטל הראיות בתביעות לשון הרע , וקבע:
"... כפי שהוסבר בהרחבה בעניין רוטר, הנפקות המעשית של הקביעה לפיה התובע יחל בהבאת ראיות בתובענה לפיצויים בגין לשון הרע אינה רבה; זאת נוכח פועלה של הוראת סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), המעניקה לתובע זכות מלאה להביא ראיות סותרות."
מכאן כי הגם וראוי לפצל את התביעות בתביעות לשון הרע, בית-המשפט יבחן כל מקרה על נסיבותיו, בשים-לב כי למעשה נוכח הוראת סעיף 18 לחוק הנפקות של העברת נטל הראיות בתביעות לשון הרע, אשר תנאי לה הוא פיצול הדיון, אינה משמעותית, וכהגדרתה בפסק-דין רוטר הינה "סערה בכוס מים".
אשר לסוגיית העברת נטל הראיות בתביעות לשון הרע, כאמור בפסיקה ובספרות עת הוחלט להורות על-פיצול הדיון, ישנם מקרים בהם הנתבע יחל בהבאת הראיות בניגוד לכלל: "המוציא מחברו עליו הראייה".
בפסק-דין רוטר נדרש כב' השופט זילברטל לסוגיית העברת נטל הראיות בתביעות לשון הרע וכך קבע:
"כאשר אין מפצלים את הדיון כאמור לעיל, כך שסוגיית הנזק אמורה להיות נדונה ביחד עם שאלת האחריות, פשיטא שהתובע יתחיל בהבאת הראיות (אֹורי שנהר דיני לשון הרע 465 (1997), (להלן: "שנהר"). ואולם, כאשר מפוצל הדיון, כפי שכרגיל ראוי שייעשה בתביעות בגין לשון הרע, כך שסוגיית הנזק אינה עומדת לדיון בשלב הראשון של המשפט, עשוי להיווצר מצב שהנתבע יחל בהבאת הראיות. מצב שכזה ייווצר כאשר הנתבע אינו מכחיש את עצם הפרסום ואת היותו המפרסם, שכן אז לא נותר לתובע להוכיח דבר (בשלב זה)..."
עד לפסק-דין רוטר המוזכר לעיל, המקרים הברורים בהם היה מועבר הנטל לפתחו של הנתבע היה בעת שהנתבעים הודו בשלושת היסודות - בפרסום, באחריות לפרסום ובכך שהפרסום מהווה לשון הרע, אולם לא נמצאה אחידות בפסיקה במקרים בהם לא התקיים היסוד השלישי, היינו מקרים בהם הנתבעים הודו בפרסום ובאחריות לפרסום, אולם לא הודו, כי הפרסום מהווה לשון הרע.
בפסק-דין רוטר עמדה בפני בית-המשפט השאלה של היפוך נטל הראיה בנסיבות בהן הודו הנתבעים בעצם הפרסום, אולם לא הודו כי הפרסום מהווה לשון הרע.
בבחינת שאלה זו התייחס כב' השופט זילברטל בפסק-הדין, להלכה הפסוקה כי היות הפרסום לשון הרע כאמור בס' 1 לחוק אינה שאלה עובדתית ואינה נבחנת על-פי ראיות אלא באמצעות טענות משפטיות. לאור זאת קבע בפסק-הדין, כי על-מנת להעביר את נטל הבאת הראיות בתביעות לשון הרע לפתחו של הנתבע, די שהנתבע מודה בעצם הפרסום ובאחריות לו, תוך שציין: "מדובר, איפוא, בהיבט מיוחד של "הודאה והדחה" המאפיין הליכים לפי החוק זה והמתקיים על-אף שאין הודאה בטענות לעניין הנזק ועל-אף שאין הודאה בטענה המשפטית, כי הפרסום מהווה לשון הרע (דהיינו, שהוא נועד להשפיל, לבזות וכו')".
יודגש, כאמור לעיל, כי תנאי להיפוך נטל הראיות, הוא פיצול הדיון בין שאלת האחריות לשאלת הנזק."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ראיות על אופיו של אדם