botox
הספריה המשפטית
מינהל מקרקעי ישראל (רשות מקרקעי ישראל) דינים והלכות

הפרקים שבספר:

תביעה בעילה על-פי סעיף 17 לחוק המקרקעין

סעיף 17 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, קובע כדלקמן:

"17. תביעה למניעת הפרעה
המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך, שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת."

הוראה זו מעניקה הגנה אף למחזיק שלא כדין. זאת אנו למדים מן העובדה שבהוראות סמוכות (סעיף 18) השתמש המחוקק בביטוי "המחזיק במקרקעין כדין". בהוראה זו דיבר המחוקק ב"מחזיק" גרידא {ראה פרופ' ויסמן, "חוק המקרקעין", 56-55}.

על-פי הוראת סעיף 17 לחוק המקרקעין, נתונה למחזיק כזה בקרקע זכות לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך, שיימנע מכל הפרעה לשימוש בקרקע, ובכלל זה מפלישה אליה. ההגנה נתונה למחזיק בפועל, הגם שאין בידו זכות לחזקה, למעט כלפי מי שיש לו זכות עדיפה על זו של המחזיק {ויסמן "החזקה" מחקרי משפט טו (תשנ"ט-תש"ס), 5; רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, פ"ד נה(3), 294, 303 (2001); ע"א 277/76 קוטר נ' המועצה המקומית מגדל העמק, פ"ד לא(1), 791 (1977)}.

יסודה של הגנה זו באינטרס השמירה על שלום הציבור, המקנה הגנה על החזקה גם למי שמחזיק בלא זכות כלפי המתנכל לחזקתו, הפועל שלא מכוח זכות. בהקשר זה, לא יוכל תופס החזקה להתגונן בטענת ius tertii, שמשמעה היא כי צד שלישי, ולא המחזיק, הוא בעל הזכויות בנכס {בג"צ 10302/07 טל בניה והשקעות קרני שומרון נ' שר הביטחון, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.11.08)}.

בהתייחס להוראות סעיף 17 לחוק המקרקעין, כל הסגת גבול יש בה, לכאורה, הפרעה לשימוש במקרקעין לצורך סעיף זה. כמו-כן, הסעיף האמור בא אמנם להגן גם על מחזיק בפועל, כלומר, ללא זכות חזקה, אולם רק כנגד פולש, דהיינו, נגד אדם אשר לו עצמו אין זכות לכך, כלשון הסעיף {ע"א 277/76 יצחק, ישראל ויוסף קוטר נ' המועצה המקומית מגדל העמק, פ"ד לא(1), 791 (1977)}.

אולם, יובהר, כי זכות הבעלות או זכות החזקה כשלעצמן אין בהן כדי למנוע הסגת גבול, ואינם מקימים דרישה לסעד ממסיג הגבול, אלא במקרה ובמידה שיש במעשהו "משום הפרעה לשימוש במקרקעין", כך שבמקום בו אין במעשה מסיג הגבול משום הפרעה כלשהיא לשימוש מלא וסביר במקרקעין, אין זכות הבעלות או החזקה כשלעצמה עומדות לו למנוע מעשה הסגת גבול {ע"א 782/70 שושנה רדומילסקי נ' יצחק פרידמן, פ"ד כה(2), 523 (1971)}.

הוראת סעיף 17 לחוק יוצרת עילת תביעה חדשה ומקורית על-פי חוק המקרקעין. ככזו יש לה שלושה מאפיינים:

1. עילת תביעה על-פי סעיף זה קמה כאשר ישנה "הפרעה לשימוש במקרקעין" בלבד. לא נחוצות כל הדרישות להן נזקק תובע, בבואו לבסס תביעתו על העוולות של מטרד יחיד על-פי פקודת הנזיקין (הפרעה של ממש, נזק וכו').

2. ההפרעה אינה צריכה להיות דווקא על מקרקעין של התובעים עצמם.

3. התובע חייב להוכיח קיום הפרעה כלשהי. לא הוכיח התובע קיומה של הפרעה כלשהי, לא יהא זכאי לסעד, אפילו כנגד מסיג גבול.

כאשר הוכחו האלמנטים הדרושים להקמת עילה, על-פי סעיף 17 לחוק המקרקעין, נראה ששוב אין לבית-המשפט את שיקול-הדעת הנרחב שהיה לו בעבר, בבואו לפסוק אם לתת צו מניעה או לא.

הוראות סעיף 17 לחוק המקרקעין דוחות את הוראות סעיף 74 לפקודת הנזיקין הקובע כי בית-המשפט לא ייתן ציווי, אם הוא סבור שהפגיעה או הנזק, קטנים הם וניתנים להערכה בכסף {ע"א 420/75 אליהו לוי וברוך עטרי נ' ליאון ורחל זלדטע ואבי, פ"מ תשל"ז(א), 215 (1976)}.

סעיף 74 לפקודת הנזיקין, משרטט מבחנים מוגדרים להפעלת שיקול-הדעת השיפוטי במקרים שבהם ראוי להימנע, בין היתר, ממתן צו לסילוק יד {ע"א 8661/10 יוסף נעמה נ' תמר טורקיה, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.02.12)}.

בעבר גם תחמו על כל התביעות בגין הפרעה לשימוש במסגרת עוולות שונות של פקודת הנזיקין (עוולת מטרד, היפר חובה חקוקה), ומתן צו מניעה היה נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט {על השיקולים שהדריכו את בתי-המשפט בבואם לתת צו מניעה, ראה פסקי-הדין הבאים: ע"א 325/46 איכנבאום נ' גולדברג, פס"ע ב 482 (1949); בג"צ 16/50 איגרא רמא בע"מ נ' מועצת עיריית ת"א ואח', פס"ע ו 92 (1951); ע"א 140/53 אדמה, חברה בינלאומית בישראל בע"מ נ' לידיה, לוי ויוסף סינגליה, פס"ע כ 445 (1955); ע"א 416/58 גדעון נ' סולימאן, פ"ד יג 916 (1959); ע"א 133/60, 134/60 קלקא נ' חבשוש, פ"ד יד 1037 (1960); ע"א 120/60 הלפרין נ' קוצינסקי, פ"ד טו 705 (1961); ע"א 131/60 חברת מנחם אדלר נ' רוזנשטיין, פ"ד טו 1417 (1960); ע"א 45/62 בוכמן נ' אליעזר בדני בע"מ, פ"ד טז 2460 (1962); ע"א 398/63 ליבוביץ נ' כץ, פ"ד יח(1), 384 (1964); ע"א 25/66 תחנת שירות גדרה נ' בן שח, פ"ד כ(2), 209 (1966); בג"צ 286/66 כהן נ' הוועדה המקומית אילת, פ"ד כא(1), 81 (1967)}.