botox
הספריה המשפטית
מינהל מקרקעי ישראל (רשות מקרקעי ישראל) דינים והלכות

הפרקים שבספר:

תכנית הר/1/1985,

תכנית הר/1/1985 היא תכנית מתארית {המחייבת, ככלל, הכנה ואישור של תכניות מפורטות לצורך הוצאת היתרי בניה מכוחה}.

עיקרם של המקרקעין מקרקעי מדינה. התכנית משנה את ייעוד המקרקעין מייעוד חקלאי לייעודים של מגורים, מבני ציבור, תעסוקה, שטח ציבורי פתוח, דרכים, ו"מיתחם ציבורי מיוחד כלל עירוני".

ב- בר"מ 4285/09 {קיבוץ גליל ים נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז תל-אביב ואח', תק-על 2009(2), 3260 (2009)} נדונה בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים שסירב להוציא לבקשת המבקש צו ביניים שיורה למשיבות להימנע מנקיטת פעולות למתן תוקף לתכנית הידועה כתכנית הר/1/1985 {להלן: "התכנית"}.

התכנית חלה על מקרקעין בשטח של כ- 834 דונם בתחום שיפוטה של העיר הרצליה, שעיקרם מקרקעי מדינה המהווים חלק משטח משבצת המבקש, שהוחכרה לו על-ידי מינהל מקרקעי ישראל.

התכנית משנה את ייעוד המקרקעין מייעוד חקלאי לייעודים של מגורים, מבני ציבור, תעסוקה, שטח ציבורי פתוח, דרכים, ו"מיתחם ציבורי מיוחד כלל עירוני".

במסגרת ייעוד אחרון זה מייעדת התכנית מיתחם בדרום השטח להקמת מכון טיהור שפכים וכן להקמת בית עלמין, כאשר ביחס לשימושים אלה ניתן יהיה להוציא היתרי בניה מכוחה של התכנית בלא צורך בהכנת תכנית מפורטת נוספת.

בלב הבקשה במקרה דנן מצוי נסיונו של המבקש למנוע בשלב זה את תחילת הפעולות להקמתו של בית העלמין.
המבקש הוא שיזם את התכנית והיה נכון להפקעות נרחבות ממשבצת הקרקע שלו, לאחר שהוסכם - בין היתר - כי הפיצוי בגין הפקעת המקרקעין יינתן במסגרת הקצאת הזכויות בתכנית איחוד וחלוקה, בגדרה של תכנית מפורטת, שתוגש בהתאם להוראות התכנית.

בשנת 2005 הפקידה המשיבה 2 {להלן: "הועדה המחוזית"} את התכנית, שבה נקבע, בין השאר, כי תנאי למתן תוקף לתכנית יהיה "הפקדתה להתנגדויות של התכנית המפורטת הראשונה", הכוללת מגורים" {להלן: "תניית ההפקדה"}.

המשיבה 2 החליטה לתת תוקף לתכנית בשנת 2006, בכפוף לתנאים שונים, לרבות תניית ההפקדה. לאחר הליכים משפטיים שונים, קיבלה התכנית את אישור שר הפנים, אך טרם פורסמה למתן תוקף.

הועדה המחוזית פרסמה הודעה לפי סעיף 106(ב) לחוק התכנון והבניה, לפיה היא שוקלת לבטל את תניית ההפקדה.

בסיומו של הליך הגשת ההתנגדויות היא החליטה, בתאריך 10.11.08, לקדם את אישור התכנית, תוך ביטול תניית ההפקדה, בשל הצורך הדחוף של הכשרת מקומות לקבורה, אך תוך הדגשה לפיה "על-מנת להבטיח כי לבעלי הזכויות בשטחים המיועדים ליעודים הציבוריים הנ"ל שימומשו מכוח תכנית זו יינתן בכל מקרה פיצוי בגין מימוש השטחים, תיתווסף להוראות התכנית הוראה לפיה אם התכנית המפורטת הראשונה לא תאושר תוך עשר שנים מיום מתן תוקף לתכנית המתארית - אזי בעלי הקרקעות שקרקעותיהם הופקעו לשימוש אזור ציבורי מיוחד כלל עירוני והדרכים המובילות אליו, יוכלו להגיש תביעה לפיצויי הפקעה כתחליף לפיצוי המוצע בהליך של איחוד וחלוקה" {להלן: "החלטת הועדה המחוזית"}.

בקשת המבקש למתן רשות ערעור על החלטת הועדה המחוזית למועצה הארצית לתכנון ולבניה - נדחתה והמבקש הגיש לפיכך, עתירה שעניינה בחוקיותה של החלטת הועדה המחוזית, ובגדרה של העתירה עתר, למתן צו ביניים לאסור על מתן תוקף לתכנית.

בדחותו את הבקשה קבע בית-המשפט כי בית-משפט קמא יצא מנקודת הנחה - הנוחה למבקש - כי העתירה מעלה שאלה ראויה לדיון. מכאן, שטענות המבקש לעניין סיכויי העתירה אין בהן כדי לקעקע את יסודותיה של החלטת בית-המשפט.
נראה כי נזקו העיקרי של המבקש, כפי שאכן טוענות המשיבות, איננו קשור בתחילת ביצוען המוגבל של פעולות מכוח התכנית, אלא אך ורק בכך שפעולות אלה, ובכלל זה - הקמת בית העלמין, יבוצעו בטרם זכה המבקש להסדרת הפיצויים שיקבל תמורת ויתוריו על זכויות במקרקעין, במסגרת תכנית איחוד וחלוקה.

החלטת הועדה המחוזית הרי איננה משנה את ייעוד קרקע, ואיננה שוללת את זכותו לפיצוי, אלא רק מביאה לשינוי המועד והדרך שבהם יינתן הפיצוי בקשר עם התכנית.