השבת דמי הסכמה

ב- ת"א (ת"א) 53839-08 {יוסף שטייניג ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-של 2012(2), 13498 (2012), להלן: "עניין יוסף שטייניג"}, נדונה תביעה להשבת "דמי הסכמה" אשר שולמו למינהל מקרקעי ישראל {(לפי הטענה - ביֶתֶר} בעניין העברת זכויות בנחלה במושב.

התובעים היו חוכרים של נחלה (מס' 44) במושב נטעים. התובעים רכשו את זכויות החכירה בנחלה בהסכם מיום 19.03.78. התמורה החוזית היתה 900,000 ל"י.

ערכו של סכום זה נכון למועד בו מכרו התובעים את הזכויות הינו 775,923 ש"ח {להלן גם: "התמורה הקודמת"}. זכויות החכירה בנחלה נסמכות על הארכה של חוזה חכירה מקורי מיום 16.06.35 שנחתם בין קרן קיימת לישראל לבין ה"ה וולפנזון.

הסכם הארכה נחתם בין מינהל מקרקעי ישראל לתובעים ביום 22.10.06 .עת רכשו התובעים את זכויות החכירה בנחלה, היו בה בית מגורים ישן בן קומה אחת, לולים ריקים, צנרת, מחסן, אורווה לחמור, וציוד כיוצא-בזה.

בראשית שנות ה- 80 פורקו הלולים ומערכת ההשקייה. גם בית המגורים פורק ברובו והתובעים בנו בית בן 2 קומות וכן הקימו בנחלה חממה, מערכת השקיה חדשה, שתלו דשא וביצעו פיתוח נוסף.

ביום 29.01.07 מכרו התובעים את הזכויות בנחלה תמורת סך שקלי השווה ל- 876,000$ - סך של 3,723,876 ש"ח {להלן גם: "התמורה של שנת 2007"}.

כתנאי להעברת הזכויות, נדרשו התובעים על-ידי מינהל מקרקעי ישראל {להלן: "המינהל"} לשלם דמי הסכמה בסך 1,020,452 ש"ח.

במסגרת חישוב רכיבי דמי ההסכמה, הפחית המינהל מסכום התמורה של שנת 2007 {היינו - הסכום שקיבלו התובעים בגין מכירת הנחלה} את שווי ההשקעות במבנים ובשטחים החקלאיים.

בסך הכל הופחת סך של 919,350 ש"ח, סכום המכונה - "המחיר היסודי". מההפרש שהתקבל נגזר שליש, ואליו צורף סכום של 2% מ"מחיר יסודי מזערי".

התובעים שילמו את דמי ההסכמה תחת מחאה, והגישו את התביעה.

בית-המשפט קבע מפי כב' השופטת תמר אברהמי כדלקמן:

"15. התובעים טוענים, כנזכר, כי היה על המינהל, במסגרת חישוב דמי ההסכמה, להפחית משווי המכירה את התמורה הקודמת (היינו - את הסכום ששולם על ידם בעת רכישת הנחלה), ולא רק את שווי ההשקעות שבוצעו על ידם בנחלה.
16. המינהל טוען כי הביא בחשבון את הסכום ששולם על-ידי התובעים ב- 1978 בעת רכישת הזכות בנחלה, אולם לפי ש"המחיר היסודי" (919,350 ש"ח) עלה על התמורה הקודמת (775,923 ש"ח), הרי שלפי החלטה 534 (סעיף 12(ב)), מתבצע חישוב של שליש מההפרש בין התמורה בהסכם לבין המחיר היסודי.
17. המחלוקת הבסיסית בין הצדדים הינה בראש ובראשונה בשאלת פרשנותה של החלטה 534. בנוסף, ככל שבית-המשפט יקבל את פרשנותו של המינהל להחלטה 534 ולא את הפרשנות המוצעת על-ידי התובעים, כי אז מעלים התובעים טענות בעניין סבירותן של ההוראות הרלוונטיות בהחלטה (טענה בעניין העדר סמכות עניינית נדונה במסגרת הליך מקדמי - ראה החלטה מיום 12.01.10)."

הגם שעצם סמכותו של המינהל לגבות דמי הסכמה אינה שנויה עוד במחלוקת בתיק זה, התייחסו שני הצדדים לסוגיית דמי ההסכמה באורח כללי כרקע לדיון הקונקרטי וכחלק מהשיקולים העומדים לפתחו של בית-המשפט בבואו להכריע במחלוקת בעניין החלטה 534.

מינהל מקרקעי ישראל הוא גוף סטטוטורי אשר הופקד על ניהול מקרקעי ישראל, הכוללים מקרקעין הנמצאים בבעלות המדינה, רשות הפיתוח או הקרן הקיימת לישראל.

לא ניתן להעביר את זכות הבעלות במקרקעי ישראל, למעט במקרים חריגים הקבועים בחוק. משכך, המינהל מחכיר את המקרקעין שבניהולו.

כאשר חוכר חפֵץ להעביר את זכות החכירה שלו לאדם אחר, המינהל נוהג להתנות את הסכמתו לכך בתשלום דמי הסכמה.

בפסיקה נקבע כי, זכותו של המינהל לקבל דמי הסכמה נובעת מזכות הבעלות במקרקעין של הגופים עבורם הוא מינהל את המקרקעין, וכי הנוהג להתנות את העברת זכות החכירה בתשלום הינו נוהג סביר המבטא אינטרס לגיטימי של המינהל, כנציג הבעלים, לקבל את חלקו בעליית הערך של המקרקעין. סבירות ההתנאה נבחנת גם לאורו של סעיף 22 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 {בג"ץ 5889/08 עזבון רבקה פורמן ז"ל נ' קרן קיימת לישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.10.11); ע"א 8091/03 תאומים תחנות דלק (1984) בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.12.08); ע"א 605/82 בובילסקי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד לט(3), 130 (1985); ע"א 840/75 קרן קיימת לישראל נ' סביצקי, פ"ד ל(3), 540 (1976); ע"א 585/68 וייראוך נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כג(1), 491 (1969). עיין גם: ג' ויתקון דיני מקרקעי ישראל (2009), 857- 884}.

המינהל נוהג לקבוע בחוזה החכירה את זכותו לגבות דמי הסכמה, אם כי זכותו אינה מותנית בקביעה מפורשת בחוזה {ע"א 8091/03 תאומים תחנות דלק (1984) בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.12.08)}.

בעניין שטייניג, הכוונה האפשרית של המינהל לדרוש דמי הסכמה נזכרה במסגרת ההסכם בו מכרו התובעים את הזכויות לצד שלישי בשנת 2007. כוונה כזו גם נזכרת כבר בהסכם בו רכשו התובעים את הזכויות בנחלה.

מדיניות המינהל בנוגע לדמי הסכמה מוסדרת בהחלטות של מועצת מקרקעי ישראל. ההחלטה הרלוונטית המרכזית היא ההחלטה נשוא פסק-דין זה - החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 534, שהתקבלה ביום 29.6.92. החלטה 534 החליפה החלטות קודמות באותו עניין.

החלטה 534 נושאת את הכותרת: "החלטה בדבר שיעור חלקו של מינהל מקרקעי ישראל בעליית ערך הקרקע בעת העברת זכות חכירה לפי חוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960".

בסעיף 1 להחלטה נקבע כי, "לא יתן המינהל הסכמתו להעברת זכות חכירה מחוכר לאדם אחר אלא-אם-כן, ישולמו לו דמי-הסכמה בעד הסכמתו להעברת זכות החכירה, בשיעור מסויים מעליית ערך הקרקע, בהתאם לכללים הקבועים בהחלטה זו".

פרק ב', אשר כותרתו הינה - "דמי הסכמה", כולל את סעיפים 3 עד 9 להחלטה. סעיף 3 אשר לו הקדישו הצדדים חלק מטיעוניהם ואשר על תחולתו הם חלוקים, קובע כי חוכר המעביר זכות חכירה חייב בתשלום דמי הסכמה בשיעור של שליש מעליית ערך הקרקע.

כותרתו של פרק ג' להחלטה: "נחלות, שטחי עיבוד ומשקי עזר" והוא כולל את סעיפים 10 עד 18 להחלטה. הסעיפים מתוך פרק ג' אליהם נדרשו הצדדים בטיעוניהם, הינם סעיפים 11 ו- 12.

המחלוקות בעניין זה, נוגעות במידה רבה לשאלת תחולתו של סעיף 3 להחלטה 534 על העברת זכויות בנחלה.

סעיף 3 להחלטה 534 קובע כי, "3. חוכר המעביר זכות חכירה חייב בתשלום דמי הסכמה בשיעור של שליש מעליית ערך הקרקע."

חישוב דמי ההסכמה של המינהל בתיק הנוכחי לא נעשה על יסוד הוראת סעיף 3 להחלטה. המינהל סבור כי סעיף 3 לא חל על העברת זכויות חכירה בנחלה.

סעיף 11 להחלטה, אשר נמצא בפרק ג' אשר עוסק בנחלות, קובע לגבי הוראות חלק ב' כדלקמן:

"11. על העברת זכות חכירה בנחלה, בשטחי עיבוד ובמשק עזר יחולו הוראות פרק ב', במידה שאין הוראה מפורשת או משתמעת בפרק זה."

מהאמור בסעיף 11 עולה בראש ובראשונה כי - חרף טענות התובעים - אין הכרח שהוראות פרק ב' בכלל והוראות סעיף 3 בפרט, יחולו על העברת זכות חכירה בנחלות.

המבחן לשאלת תחולת סעיף 3 להחלטה על העברת זכות חכירה בנחלה, הוא זה אשר קבוע בסעיף 11 להחלטה. היינו - האם קיימת הוראה מפורשת או משתמעת בפרק ג' אשר יש בה כדי לגבור על הכלל הקבוע בסעיף 3 שבפרק ב' בעניין דמי הסכמה בשיעור של שליש מעליית ערך הקרקע.

המינהל סבור כי סעיף 12 להחלטה מהווה הוראה מפורשת לגבי דמי הסכמה בהעברת זכות חכירה בנחלות, ומשכך אין תחולה לסעיף 3 להחלטה במקרה כזה.

סעיף 12 להחלטה 534 קובע:

"12. א. דמי ההסכמה בהעברת זכות חכירה יהיו כדלקמן:
בעד נחלה;
3) אם התמורה או התמורה הקודמת, זהה למחיר היסודי או עולה עליו 2% מהמחיר היסודי המזערי;
4) אם התמורה נמוכה מהמחיר היסודי המזערי - 2% מהתמורה;
בעד שטחי עיבוד;
5) אם התמורה או התמורה הקודמת, זהה למחיר היסודי או עולה עליו - 2% מהמחיר היסודי;
6) אם התמורה נמוכה מהמחיר היסודי - 2% מהתמורה;
ב. עולה התמורה על המחיר היסודי יהיו דמי ההסכמה, בעד נחלה או בעד שטחי עיבוד, בשיעור כמפורט בסעיף-קטן (א) בתוספת שליש של הסכום שבו עודפת התמורה על המחיר היסודי;
ג. עולה התמורה על התמורה הקודמת וזו עלתה על הגבוה מבין המחיר היסודי והמחיר היסודי המזערי או זהה לגבוה מבינהם, יהיו דמי ההסכמה, בעד נחלה או בעד שטחי עיבוד, בשיעור כמפורט בסעיף-קטן (א) בתוספת שליש של הסכום שבו עודפת התמורה על התמורה הקודמת.
ד. על-פי בקשתו של המינהל או של מעביר זכות החכירה בנחלה, ישום שמאי את ערכם של בית המגורים ושל המבנים האחרים שבנחלה (כל אלה להלן: "המחוברים") בלי הקרקע המוחכרת, כפי שהוא במועד הקובע; עלה ערך המחוברים לפי השומה על המחיר היסודי, יבוא הסכום שנקבע בשומה במקום המחיר היסודי."

עיון בסעיף האמור (סעיף 12) כמו גם במיקומו במסגרת החלטה 534 ובהקשר הוראותיו במסגרת הוראות ההחלטה, מעלה כי אכן מדובר בסעיף שנועד לקבוע באופן ספציפי את דמי ההסכמה בעת העברת זכויות חכירה בנחלות, ומשכך, מכחו של סעיף 11 ואולי גם מכח הכלל הרגיל לפיו הוראה ספציפית גוברת על הוראה כללית {א' ברק פרשנות במשפט - תורת הפרשנות הכללית (1992), 540}, סעיף 12 הוא הסעיף החל על העברת זכויות בנחלה.

בעניין זה ניתן להפנות בין היתר למילים הפותחות את סעיף 12.א. להחלטה, היינו - המילים "דמי ההסכמה בהעברת זכות חכירה יהיו כדלקמן" ולמילים אשר באות מייד לאחר מכן - "בעד נחלה".

משפט זה נמצא במסגרת הפרק העוסק בנחלות ומובנו הרגיל, שלא נמצא טעם לסטות ממנו, הינו כי ההוראות העוקבות הן ההוראות הקובעות את דמי ההסכמה עבור העברת זכויות בנחלה.

יוער כי, סעיף 12 הוא למעשה הסעיף הענייני הראשון בפרק ג' העוסק בנחלות. קביעת שיעור דמי ההסכמה לסוג המסויים של המקרקעין היא בליבו של הפרק ואך מסתבר הוא שההוראה העניינית הראשונה בפרק, קובעת את הדבר.

עוד ניתן להזכיר לצורך ענייננו את ראשית סעיף 4.א להחלטה, סעיף אשר נמצא במסגרת פרק ב', מיד לאחר הוראת סעיף 3 שהובאה לעיל.

סעיף 4.א להחלטה מתחיל במילים: "בחישוב שיעור זה, למעט לגבי נחלות ושטחי עיבוד, יראו את ערך הקרקע בעת רכישת זכות החכירה כמוגדל לפי השינוי שחל במדד מן המדד הבסיסי עד המדד שפורסם לאחרונה לפני יום העברת הזכות".

מילים אלה אשר בסעיף 4.א אינן עומדות בפני עצמן. ניתן היה לסבור כי הן מתייחסות רק לדרך החישוב {של ערך הקרקע לצורך חישוב עליית הערך} ולא לעקרון שבסעיף 3 לגבי שיעור דמי ההסכמה {שליש מעליית הערך} ואולי היה בכך אפילו כדי לחזק טענה כי העקרון עצמו חל על נחלות.

אולם, כאשר מילים אלה מצטרפות לאינדיקציות הנוספות אשר לעיל ולהלן, ניתן לראותן כמחזקות את המסקנה ולפיה חישוב דמי הסכמה להעברת זכות חכירה בנחלה, אינו מתבצע לפי הוראת סעיף 3 להחלטה {אלא לפי הוראת סעיף 12 להחלטה}.

זאת בין השאר גם בשים לב לכך שסעיף 4 קובע בראשיתו, כי הוא עוסק רק בחישוב השיעור של עליית ערך הקרקע. הסעיף 4 מתחיל במילים: "בחישוב שיעור זה" תוך שהוא מתייחס לשיעור הנזכר בסעיף 3 המופיע לפניו, בעוד סעיף 12, מנגד, מתחיל במילים: "דמי ההסכמה בהעברת זכות חכירה יהיו כדלקמן". סעיף 12 לא קובע כי הוא עוסק בחישוב שיעור בלבד ואינו מפנה לסעיף 3.

עמדת התובעים היא, כי למרות האמור, סעיף 3 להחלטה הוא עקרון גורף וכל שאר ההוראות כפופות לו. לשיטת התובעים, הוראות סעיף 12 להחלטה, כאשר הן מביאות לתוצאה של גביית למעלה משליש מעליית ערך המקרקעין, אינן יכולות לחול וכל פרשנות אחרת אינה סבירה ואינה יכולה לעימוד.

עמדתם של התובעים לפיה שיעור דמי ההסכמה הקבוע בסעיף 3 הוא "העיקרון והכלל הבסיסי" וחל בהכרח גם על נחלות, אינה מעוגנת איפוא בהחלטה עצמה.

טיעון נוסף אותו העלו התובעים, הינו השוואה בין אחת מהחלטות המועצה שקדמו להחלטה 534 לבין החלטה 534. התובעים טוענים כי, במסגרת החלטה 534 בוצע שינוי על דרך השוואת שיעור דמי ההסכמה במגזר החקלאי לשיעורם במגזר העירוני.

הוראות סעיף 12 לפרק ג' להחלטה 534 הן הוראות פרטניות לגבי דמי ההסכמה בעניין העברת זכויות חכירה בנחלה ומשכך ככלל יש בהן כדי לגבור על הוראות פרק ב' בהחלטת 534, לרבות הוראת סעיף 3. מסקנה זו מתיישבת עם פסק דינו של בית-המשפט המחוזי ב- ת"א (מרכז) 7601-05-08 {אהרוני נ' מינהל מקרקעי ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.11.11)}.

בית-המשפט בחן אם-כן מהי ההוראה הקונקרטית אותה יישם המינהל במקרה הספציפי והאם יש טעם אשר בגינו אין מקום ליישמה.

המינהל טען כי, מאחר ש"המחיר היסודי" עלה על התמורה הקודמת בגין הנחלה, הוא מחוייב לפי סעיף 12(ב) להחלטה 534 לחשב שליש מההפרש בין התמורה בהסכם לבין המחיר היסודי.

סעיף 12 להחלטה 534, העוסק בדמי ההסכמה במקרה של העברת זכויות חכירה בנחלות, מתייחס בִּפרט ליחס שבין התמורה {היינו - הסכום שנקבע בהסכם בין מוכר זכות החכירה בנחלה לרוכש הזכות} והתמורה הקודמת {היינו - הסכום שנקבע בהסכם קודם למכירת אותה זכות חכירה, כשהוא משוערך בדרך שנקבעה בהחלטה} לבין "המחיר היסודי" או "המחיר היסודי המזערי".

"מחיר יסודי" ו"מחיר יסודי מזערי" הינם מונחים המוגדרים בפרק ג' להחלטה (בסע' 10) כדלקמן:

"בפרק זה:
"מחיר יסודי" - מחיר של נחלה או של שטחי עיבוד לפי השימוש בהם כאמור בסעיף 15 (א);
"מחיר יסודי מזערי" - מחיר אחיד מזערי של נחלה בהתאם לאמור בסעיף 15 (ג);"

סעיף 15 הנזכר בהגדרות של "מחיר יסודי" ו"מחיר יסודי מזערי", קובע:

"15.א. המינהל, באישור השמאי הממשלתי, יקבע ארבע פעמים בשנה - ל-1 בחודשים ינואר, אפריל, יולי ואוקטובר - מחיר יסודי לנחלות ולשטחי עיבוד, לפי הפרטים בתוספת הראשונה, כפי שיהיו מזמן לזמן; הודעה על המחיר היסודי על מרכיביו לגבי כל אחד מהפרטים האמורים תפורסם ברשומות.
ב. על-אף האמור בסעיף-קטן (א) לא יפחת המחיר היסודי של נחלה מהמחיר היסוד המזערי.
ג. המחיר היסודי המזערי החל ביום כ"ז באדר ב' התשנ"ב (1 באפריל 1992) הוא 234,000 ש"ח ויווספו לו הפרשי הצמדה ארבע פעמים בשנה ... לפי שיעור עליית המדד ...."

המחיר היסודי לעניינה של הנחלה הינו 919,350 ש"ח {והמחיר היסודי המזערי הרלוונטי הוא 462,000}. התמורה הקודמת בעניין הנחלה, כפי שנזכר עוד בפתח פסק-הדין, הינה 775,923 ש"ח.

המינהל טען כי, מאחר והמחיר היסודי עלה על התמורה הקודמת בגין הנחלה, הוא מחוייב לפי סעיף 12(ב) להחלטה 534 לחשב כדמי הסכמה, שליש מההפרש בין התמורה בהסכם לבין המחיר היסודי.

סעיף 12(ב), אליו מפנה המינהל בעניין החישוב הקונקרטי, קובע: "עולה התמורה על המחיר היסודי יהיו דמי ההסכמה, בעד נחלה או בעד שטחי עיבוד, בשיעור כמפורט בסעיף-קטן (א) בתוספת שליש של הסכום שבו עודפת התמורה על המחיר היסודי".

בסעיף 12(א), אליו מפנה סעיף 12(ב), נקבע כי "דמי ההסכמה בהעברת זכות חכירה.... בעד נחלה" הינם כדלקמן: "אם התמורה או התמורה הקודמת, זהה למחיר היסודי או עולה עליו" - "2% מהמחיר היסודי המזערי". בעוד "אם התמורה נמוכה מהמחיר היסודי המזערי" - "2% מהתמורה".

סעיף 12(ב) להחלטה 534 מתייחס איפוא למקרה בו "התמורה" {להבדיל מ"התמורה הקודמת"} במכירת זכויות חכירה בנחלה עולה על "המחיר היסודי". משכך, במקרה דנא, יש תחולה להוראות סעיף 12(ב).

שילוב הוראות סעיף 12(א) וסעיף 12(ב) להחלטה 534 מעלה כי במקרה בו התמורה עולה על המחיר היסודי, דמי ההסכמה בהעברת זכות חכירה בנחלה יהיו "2% מהמחיר היסודי המזערי... בתוספת שליש של הסכום שבו עודפת התמורה על המחיר היסודי".

ואכן, המינהל נטל 2% מהמחיר היסודי המזערי (סך של 9,240 ש"ח) והוסיף שליש של ההפרש בין התמורה על המחיר היסודי וכך הגיע לסכום דמי ההסכמה.

עם-זאת, יש לתת את הדעת גם לסעיף הסמוך, הוא סעיף 12(ג) להחלטה. סעיף 12(ג) מתייחס למקרה בו התמורה הקודמת עולה על המחיר היסודי {או היסודי המזערי} או שהיא שווה למחיר זה, וקובע את דרך חישוב דמי ההסכמה במקרה כזה {השיעור המפורט בסע' 12(א) בצירוף שליש מההפרש בין התמורה לתמורה הקודמת}.

לאור האמור בסעיף 12(ג), שהוא הוראה ספציפית למקרה בו התמורה הקודמת עולה על המחיר היסודי או שווה לו, הרי שסעיף 12(ב) לא נועד לחול על מקרה כזה. "שטח המחיה" שנותר עבור סעיף 12(ב) הוא המקרים בהם התמורה הקודמת נמוכה מהמחיר היסודי {שהוא המקרה בו עסקינן}.

תחולת סעיף 12(ב) לכל הפחות על מקרה בו התמורה הקודמת נמוכה מהמחיר היסודי, מתיישבת עם לשונו של הסעיף וגם עם הקשר ההוראות האחרות, כאמור.

עוד עולה מהוראות הסעיפים כי הן לפי סעיף 12(ב) והן לפי סעיף 12(ג) יש להפחית מהתמורה את הסכום הגבוה מבין התמורה הקודמת והמחיר היסודי. בכל מקרה, אף אחת מהוראות אלה אינה מאפשרת, לפי לשונה, הפחתה של שני הסכומים גם יחד {הן של התמורה הקודמת והן של המחיר היסודי} שהיא ההפחתה שהתובעים עותרים כי תבוצע.

סיכומו-של-דבר, חישוב דמי ההסכמה בעניינם של התובעים נסמך על הוראת סעיף 12(ב) להחלטה 534 ובוצע בהתאם לה. הוראות סעיף 12 {לרבות סעיף 12(ב)} גוברות על הוראות סעיף 3 להחלטה.

לאור המסקנות האמורות עולה השאלה, האם יש טעם אשר בעטיו אין להחיל את סעיף 12(ב) כלשונו בעניינם של התובעים?

התובעים טוענים כי אין להחיל את סעיף 12(ב) כלשונו על המקרה שלפנינו. התובעים נסמכים במידה רבה על עמדתם לפיה קיים כלל בסיסי של גביית דמי הסכמה בשיעור של שליש מעליית ערך הקרקע, וכי כלל זה חל גם על העברת זכות חכירה בנחלות.

חישובי התובעים יוצאים מתוך נקודת הנחה כי ערכה של הנחלה במועד רכישתה על ידם היה שווה לערכם של המקרקעין בלבד וכי לא היה כל ערך למבנים שהיו על המקרקעין אותה עת.

משכך, לשיטתם, כל הסכום בו רכשו את המקרקעין וכל שווי ההשקעות שבוצעו בנחלה, הם יחדיו בגדר השקעות שהשקיעו בנכס ולשם חישוב "רווח", יש להפחית אותם יחדיו מגובה התמורה בה מכרו את הנחלה.

טענה נוספת אותה מעלים התובעים, ואף בה יש קושי, היא טענה לפיה יש בשיטת המינהל משום חוסר סבירות, עיוות ואף עשיית עושר ולא במשפט, בשל גביית כפל דמי הסכמה בכל הנוגע לסכום בו נרכשה הנחלה.

לשיטת התובעים, בעת רכישת הנחלה שולמו למינהל דמי הסכמה בגין סכום הרכישה ואילו בחישוב דמי ההסכמה בעסקה הנוכחית, המינהל אינו מפחית את סכום הרכישה {מסכום התמורה}.

בית-המשפט לא קיבל טענה זו ולו משום שדמי ההסכמה במועד ההתקשרות הקודמת לא אמורים להגבות {ואין ראיה כי נגבו} מסכום העסקה כפי שהיה, אלא - גם אותה עת - דמי ההסכמה אמורים היו להגבות בשיעור מסויים מהפרש בין סכום העסקה דאז לבין קריטריון כזה או אחר כלומר, השתתפות בעליית ערך הקרקע. בנוסף, דמי ההסכמה נגבו אותה שעה מהמוכרים ולא מהתובעים {שהיו הרוכשים בעסקה האמורה}.

לאור כל האמור לעיל בית-המשפט קבע כי, אין הצדקה להורות על השבת חלק מדמי ההסכמה שנגבו מהתובעים, אשר חושבו בהתאם להוראות החלטה 534 של מועצת מקרקעי ישראל ואשר מגיעים כדי חלק מרווח שאין חולק כי היה לתובעים בפועל מהנחלה בה אחזו כחוכרים והיא חלק ממקרקעי ישראל שבניהולו של המינהל, ולכן, התביעה נדחיתה על-ידי בית-המשפט.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

השבת דמי הסכמה