סמכות בתי-המשפט

1. כללי
פעולות רשות מקרקעי ישראל (מינהל) חוסות - כפי שגם נפרט להלן - תחת מטריית המשפט הפרטי וכן תחת מטריית המשפט הציבורי. בפעולותיו מכוח שתי צורות אלה גם הוא כפוף לדיני הסמכות המקומית והעניינית, הן זו המכסה את פעולותיו במסגרת המשפט הפרטי והן זו המכסה את פעולותיו במשפט הציבורי. במסגרת המשפט הפרטי חלות הוראות חוק בתי-המשפט ותקנות סדרי הדין המחילות על התנהלות המינהל את הוראות הסמכות העניינית והמקומית כמו גם את סדר הדין האזרחי כפי שחלים על כל אדם או גוף פרטיים. אנו נדון להלן בסמכויות הביקורת של התנהלות המינהל במסגרת פעולותיו כגוף ציבורי על כל המשתמע מכך.

2. בית-המשפט לעניינים מינהליים
2.1 כללי
בית-משפט לעניינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית-המשפט העליון בשבתו כבית-המשפט גבוה לצדק, בשינויים המחוייבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי (סעיף 8 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים).

ב- בג"צ 267/70 ב' שרעף נ' ראש העיריה, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, בת ים ואח', פ"ד כד(2), 784 (1970)}. נדונה עניינה של העתירה בבקשת העותר, אזרח סלובקי, כי תאושר כניסתו לישראל. הוא נתון במשמורת והמדינה מבקשת לשלחו מתחומה.
בית-המשפט קבע כי אין להיעתר למבוקש.

"העותר אכן נמנע מלהביא בעתירתו את מלוא הפרטים הנוגעים לעניין, ובהם את הנסיבות שבהן ניתנה לו האשרה שבעזרתה ביקש להיכנס ארצה. העותר אף מציין כי נכנס בעבר לישראל ושהה בה כדין, אך אינו מזכיר כי שהה תקופה ארוכה שלא כדין.
אין צורך להכביר מילים על חוסר נקיון הכפיים שבאי-הצגת עובדות אשר חשיבותן לצורך בירור העתירה נהירה, ודי היה בטעם זה לבדו שלא להיעתר לעתירה.
(בג"צ 5979/91 וקס נ' ראש המועצה המקומית אבן יהודה, פ"ד מו(1), 645, 646 (1992); בג"צ 5911/05 נובה נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.09.05))
אוסיף, כי גם אם לא קיבל העותר לידיו את דרישת משרד הפנים כי יעזוב את הארץ, ידע לאשורן את העובדות באשר לרקע לקבלת האשרה, ואף-על-פי-כן לא ציינן.
בדין טוענים המשיבים כי לעותר סעד חלופי בדמות פניה לבית-המשפט לעניינים מינהליים, בהתאם לפרט 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים שעניינו אשרות כניסה ורשיונות ישיבה בישראל.
שכן כאמור, העותר מבקש כי תינתן לו אשרת כניסה לישראל אך בקשה לעניין זה לא הוגשה על-ידי רעייתו החדשה.
{בג"צ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5), 950 (2002); בג"צ 11819/04 אל אלאה נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.01.05); בג"צ 6972/05 חמדה נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.09.05); בג"צ 5903/05 בשארה נ' משרד הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.08.05)}
בהתקיים הסעד החלופי, אין מקום לעתירה זו.
לעיצומם-של-דברים, פשיטא כי אין מקום להתיר כניסתו של בן זוג זר לישראל על דרך של קביעת עובדות בהגעה ארצה, בלא בקשה מתאימה.
דרך המלך היא הסדרת הכניסה בהתאם ל"נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי", המתווה דרך מסודרת וקצובה בזמן לעניין זה.
העתירה נדחית. עם דחייתה, בטלה החלטת הביניים מיום 19.2.06."

2.2 זכות העמידה
סוגיית מעמדו של עותר לקבלת סעד במסגרת המשפט המינהלי והחוקתי היוותה מאז ומתמיד תנאי-סף לפתיחת שעריו של בית-המשפט הגבוה לצדק.

משהחל בעשור האחרון תהליך העברתן של סמכויות בסוגיות שונות בתחום העניינים המינהליים לבתי-המשפט האזרחיים, תהליך שהגיע לשיאו עם חקיקתו של חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, עברו לבתי-משפט אלה גם כללי שיקול-הדעת שהונהגו בבג"צ ואשר עמם נמנים כללי המעמד בדין, השיהוי ונקיון הכפיים.

מקורה של זכות העמידה הוא בהשקפה שעל העותר לקבלתו של סעד, להראות כי יש לו אינטרס אשר עלול להיפגע כתוצאה מפעולת הרשות שעל חוקיותה הוא משיג.

ביסוד דרישה זו עומדת בעיקר הרתיעה מפני הצפת בתי-המשפט בעתירות טורדניות שכרוכה בהן הגברת העומס הרובץ על מערכת המשפט וכתוצאה מכך נגררת גם פגיעה בעשיית הצדק.

ביטא זאת כב' השופט י' כהן ב- בג"צ 394/72{פרנש היל הוטל קורפורשיין נ' הוועדה המקומית, פ"ד כז(2), 325 (1973)}נקבע:

"הטעם השגור המובא להצדקת ההגבלות בעניין זכות העמידה הוא החשש בפני הצפת בית-המשפט על-ידי עתירות של טרדנים. אין לזלזל בחשש זה במציאות שלנו, שבה הביקורת השיפוטית על מעשי מינהל מרוכזת במידה רבה בבית-משפט אחד, שהפניה אליו איננה כרוכה במעמסה כספית כבדה, וריבוי העתירות המובאות לבית-משפט זה יוכיח."

ברם החשש מהצפה בעתירות אינו הטעם היחיד שביסוד זכות העמידה. לטעם זה מצטרף אופיו של ההליך השיפוטי, הנתפס בעיקר ככלי להכרעה בסכסוכים מוגדרים בין אדם לזולתו ובין הרשות לפרט, מכאן ההשקפה שתפקידו של בית-המשפט אינו להחליט החלטות עקרוניות שמאחוריהן אין סכסוך מוגדר בין מתדיינים.

עניין נוסף העומד מאחורי זכות העמידה היא ההנחה שאדם אשר אינו צד למחלוקת והוא נעדר אינטרס ישיר בהחלטת הרשות, יתקשה לשפוך אור על המחלוקת העומדת להכרעה, ואף קיים חשש שהוא לא יוכל לייצג נאמנה את עמדת הנפגעים האמיתיים, אם יש כאלה, מפעולת הרשות והחלטותיה.

עם-זאת השיקולים שנימנו אינם חזות הכול, הואיל ומולם ניצב אינטרס הציבור להבטיח את קיומו של שלטון החוק גם ברשויות המינהל.

אינטרס זה בא לידי ביטוי בהרחבת הביקורת השיפוטית על פעולות המינהל, בין היתר, באמצעות הרחבת גבולותיה של זכות העמידה. הרחבת זכות זו נתפסת כמטפחת את טוהר המידות ברשות המינהלית, מחזקת את שלטון החוק, ובטווח הרחוק מגבירה את אמון הציבור הן במערכת השיפוטית הן במערכת המינהלית.

האיזון בין האינטרסים השונים הוא אשר משרטט את גבולותיה של זכות העמידה.

עיון בפסיקת בית-המשפט הגבוה לצדק מעלה מגמה נמשכת של הרחבת גבולותיה של זכות זו, וכדברי כב' השופט מ' חשין ב- בג"צ 2148/94 {גלברט אמנון נ' כב' נשיא בית-המשפט העליון, פ"ד מח(3), 573 (1994)}:

"לא כימים ההם ימינו אלה. אכן, קנקן בימינו הוא כקנקן של אותם ימים: רק עותר בעל "זכות עמידה" יבוא בשערי בית-המשפט - כך רשום על הקנקן מלבר אלא שתוכו של קנקן נשתנה, וקהל בעלי זכות העמידה הפך ממניין לעם רב:
הנחל הפך נהר והינהר נשפך אל ימה. אפשר נדייק יותר אם נאמר, כי ביקורת בשערי בית-המשפט כמעט שהוסרה לעניינן של עתירות ציבוריות ראויות, ונמצא המעמד, בתורת שכזה, אינו עוד בעל מעמד כבימים עברו. אכן, בעוד אשר בעבר שאלו עותר שעל מפתן:
מאין באת? מה היא זכותך? ותישמע, הינה בימינו שואלים עותר הבא בשערי בית-המשפט: לאן אתה הולך? לאן מועדות פניך?, מה עוולה מבקש אתה לתיקון?
כיום מכירים אנו, הלכה ולמעשה, ב"עותר ציבורי" כבעל זכות מעמד לתבוע את עלבון הפרת החוק, ובלבד שלא נראה בו טרדן לתיאבון, שאין עתירתו אלא לטורח על הציבור.
ליבי שלם עם הלכה כה מרחיבה זו, ואינני חושש מעם רב זה של בעלי זכות עמידה. יש בכלל מאתיים מנה, ואין בכלל מנה מאתיים. הרחבנו את זכות העמידה ונוכל לבור את הבר מן התבן לו הצרנו אותה כי אז אפשר היינו מוצאים עצמנו חסרי אונים בעתירות ראויות."

לבסוף נזכיר כי מגמת הרחבה זו ניכרת בכל תחומי המשפט החוקתי והמינהלי, לרבות דיני המכרזים.

אותה מגמה של הרחבה והגמשה בזכות העמידה לא פסחה על דיני התכנון והבניה, עקב היותם חלק מהמשפט המינהלי ולנוכח ההכרה בהם כמכשיר רב עוצמה לקידום מטרות חברתיות, כלכליות, אקולוגיות ואסתטיות.

חוק התכנון והבניה מסדיר את כללי העמידה באשר לעניינים הנדונים בפני מוסדות התכנון, והוא מגדיר מי זכאי להגיש התנגדות לתכנית. אך בכך לא היה די, הואיל ולפעולתן של רשויות התכנון השלכות חברתיות רחבות היקף.

לדוגמה תכנית המייעדת שטח ירוק לבניה עשויה, מחד, לתרום לפיתוח הכלכלה, אולם מאידך, היא עלולה להסב נזק לטבע, לנוף ולבריאות הציבור.
מכאן, ולאור השלכותיהן של פעולות התכנון, טרח המחוקק, ובעקבותיו ההלכה הפסוקה, לבצר את זכות ההתנגדות, וכמתחייב מכך גם את זכות העמידה.

על חשיבותן של זכויות אלו עמד בית-המשפט העליון ב- ע"א 2962/97 {ועד האומנים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נב(2), 362 (1998)}:

"לא פעם, הגשמתן של מטרות כלל-חברתיות רצויות על-ידי השלטון עלול להסב פגיעה קשה לפרטים החיים במעגל ההשפעה של פעולות אלה.
זכות ההתנגדות מאפשרת לאותם פרטים לנקוט פעולה אקטיבית כדי למנוע פגיעה בלתי-נחוצה בהם או להקטינה. היא משפרת גם את תהליכי קבלת ההחלטות התכנוניות בדרך של שיתוף האזרחים הנפגעים מהן.
מבחינה זו, מאפשר מכשיר ההתנגדות לחדד ולגבש, בדרך של יצירת "סכסוך" (lis) בין גורמים מעוניינים שונים, את עיקר הבעיתיות, באופן שהגוף המחליט יוכל לראות את הבעיה על השלכותיה השונות ובכך, להגיע להחלטה ראויה ו"מאוזנת."

כדברי כב' השופט ברק בעניין שפירא {ע"פ 768/80 ש' שפירא ושות' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1), 337 (1981)}:

"ניתן לסכם איפוא ולומר כי מדובר בזכות דיונית חשובה מאוד, שיש לשמור עליה מכל משמר, התוצאה היא, כי טענה המלמדת לכאורה על שלילה שלא כדין של זכות זו מצדיקה הכרה במעמדו בדין של הטוען."
{עע"מ 8193/02 מקס ראובן נ' פז חברת נפט בע"מ, פ"ד נח(2), 153 (2003)}

2.3 שיהוי
המועד להגשת עתירה מינהלית בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים מוסדר בתקנות 3 ו- 4 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין).

תקנה 3(א) מורה כי:

"עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין."

תקנה 3(ב) מוסיפה כי אם:

"לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם."

תקנה 4 היא מאותו תחום, והיא קובעת כי:

"בית-המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)."

על תכליתה של תקנה 3 נאמר ב- ע"א 6365/00{אברהם בר-אור נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נו(4), 38}:

"התכלית העומדת ביסוד התקנה היא זירוז ההליכים בעתירות מינהליות במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שנפלה בין הפרט לרשות המינהלית. תכלית עיקרית נוספת היא הרצון לעגן בתקנה את עקרונות השיהוי השאובים מהלכותיו של בית-המשפט העליון בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק.
כידוע, אחד הכללים להפעלתו של שיקול-הדעת השיפוטי בעתירות מינהליות הוא זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. על-פי כלל זה, רשאי בית-המשפט לדחות עתירה על-הסף בשל איחור בהגשתה מקום שנוכח לדעת כי האיחור היה כרוך בפגיעה באינטרסים של אחרים.
עיקרון זה הוחל על בתי-משפט לעניינים מינהליים מכוח סעיף 8 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, ודוק, העיקרון המונח ביסוד התקנה הוא עיקרון של שיהוי ולא של התיישנות.
לא חלוף הזמן כשלעצמו הוא המכריע, אלא העובדה שעניין זה גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים הראויים להגנה, הן של הציבור בכללותו, הן של הרשות המינהלית והן של צדדים אחרים.
מלשון התקנה עולה כי בנסיבות מסויימות יהיה בית-המשפט לעניינים מינהליים רשאי לדחות עתירה שחל שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד שנקבע בתקנות או בהחלטת בית-המשפט."
{ראה גם תקנה 4 לתקנות החדשות; עת"מ 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ, תק-על 2003(3), 1191 (2003)}

תקנה 3 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), קובעת כי ככלל, ובהיעדר מועד הקבוע בדין, תוגש עתירה מינהלית:

"בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם."

תקנה 4 לתקנות מאפשרת לבית-המשפט לעניינים מינהליים לדחות עתירה מינהלית, אם בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה. זאת, אף במקרה בו הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים.

תכליתו של ההסדר האמור הינה, בין היתר, להחיל בדרך מיוחדת, בבית-המשפט לעניינים מינהליים, את עקרונות השיהוי הנוהגים בבית-המשפט הגבוה לצדק {רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר, פ"ד נט(5), 473}.

ב- בש"א (חי') 20801/04 {אביטן עמרם ואח' נ' המועצה המקומית ביניימינה ואח', תק-מח 2004(3), 3917 (2004)} מבהיר בית-המשפט באשר לתכלית התקנה:

"התכלית העומדת ביסוד התקנה היא זירוז ההליכים בעתירות מינהליות במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שנפלה בין הפרט לרשות המינהלית.
תכלית עיקרית נוספת היא הרצון לעגן בתקנה את עקרונות השיהוי השאובים מהלכותיו של בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט הגבוה לצדק. כידוע אחד הכללים להפעלתו של שיקול-הדעת השיפוטי בעתירות מינהליות, זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה.
על-פי כלל זה, רשאי בית-המשפט לדחות עתירה על-הסף בשל איחור בהגשתה מקום שנוכח לדעת כי האיחור כרוך היה בפגיעה באינטרסים של אחרים.
עיקרון זה הוחל על בתי-המשפט לעניינים מינהליים מכוח סעיף 8 לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 ודוק, העיקרון המונח ביסוד התקנה הוא עיקרון של שיהוי ולא של התיישנות, לא חלוף הזמן לכשעצמו הוא המכריע, אלא העובדה שעניין זה גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים הראויים להגנה, הן של הציבור בכללותו, הן של הרשות המינהלית והן של צדדים אחרים."
{עת"מ 283/04 חטאב נוריאל נ' עיריית אשקלון; עע"מ 1099/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (09.09.03); עת"מ (חי') 2248/04 לוי שי נ' שיקמונה ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (05.12.04)}

2.4 נקיון כפים
סעיף 8 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, קובע כי:

"בית-משפט לעניינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בשינויים המחוייבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי."

ואכן, מכוח סעיף זה, נקבע, למשל, כי החובה לבוא לבית-משפט בידיים נקיות, שמקורה בבג"צ, חלה גם על בית-משפט לעניינים מינהליים.

בתי-המשפט המינהליים הינם, למעשה, בג"צ לכל דבר, שכן מטרת החוק, כלשון מציעיו, היא:

"להוות מנגנון להעברת סמכויות מבית-המשפט... גבוה לצדק... לבתי-המשפט המחוזיים, אשר בדונם בעניינים אלה יישבו כבית-משפט לעניינים מינהליים."
{הצעת חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-1999, עמ"נ 210/02 פלונית נ' משרד התחבורה, רשות הרישוי}

"אין זה מתפקידו של העותר להחליט אלו מסמכים אכן רלבנטים לידי הכרעה בסוגיה, אלא יש להותיר זאת לידי שיקול-דעתו של בית-המשפט."

בעניין זה מציין כב' הנשיא (כתוארו דאז) מ' שמגר ב- בג"צ 421/86 {אשכנזי נ' שר התחבורה, פ"ד מא(1), 409 (1987)}:

"כלל גדול מנחה בית-משפט זה מאז ומתמיד והוא כי מחובתו של הפונה אל בית-המשפט הגבוה לצדק לגלות לבית-המשפט את כל העובדות הרלבנטיות, ומי שמסתיר עובדות אשר להן משמעות לגבי העתירה איננו ראוי לכך שבית-המשפט יושיט לו סעד."

דבריו של כב' הנשיא מ' שמגר המכוונים לפניה לבג"צ יפים גם כאשר מדובר בפניית עותרים לבית-המשפט לעניינים מינהליים. על-כן השמטת מסמכים, העלמתם או אי-הצגתם בפני בית-המשפט יכולה לגרור צעדים מרחיקי לכת ובכלל זה אף מחיקת העתירה או דחייתה על-הסף {עת"מ 1090/05 ג.ג. מרגנית בע"מ נ' עיריית כרמיאל, פדאור 05(16), 749 (2005)}.

ב- בג"צ 199/78 {אלקטרו תקע בע"מ נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו} נדחתה עתירה משהעלים העותר מידע וכקביעת בית-המשפט:

"זמן קצר אחרי השיחה עם ראש העיריה, ביום 10.07.77, שלח מנהל אגף הרישוי של העיריה מכתב נוסף אל החברה העותרת, הוא המוצג ד' המצורף לתצהיר התשובה.

באותו מכתב מודיע הכותב לעותרת כי:

"רשות הרישוי וועדת בניין ערים החליטו לדחות את הבקשה לרישיון" והנימוק הוא: "מטעמי תכנון ובניה".

העותרת פנתה לבית-משפט זה והשיגה ממנו צו-על-תנאי כאמור, ואולם בעתירה לא בא זכרו של המכתב הנ"ל מיום 10.07.77 והוא הועלם מעיני השופט שנתן את הצו-על-תנאי, לטענת פרקליטת העותרת, מתוך אי-ידיעת החוק מצד שולחתה.

הכלל הנקוט בידי בית-משפט זה הוא להשיב ריקם פני עותר אשר אינו בא אלינו נקי כפיים והעלמת עובדות רלוונטיות היא דוגמה של חוסר נקיון כפיים.

אם אמנם לא ידעה העותרת את חשיבותו של נספח ד' - וקשה ליתן אמון בהסבר זה - היה זה מתפקידה של הפרקליטה להאיר עיניו של המנהל ולדאוג לגילוי מלא של כל העובדות הרלוונטיות.

עובדה זו, של העלמת עובדות חשובות, היא לבדה עילה לביטול הצו-על-תנאי שהושג בדרך זו.

הלכה שנפסקה היא שאין נזקקים לעתירה המוגשת לבית-משפט זה באי-נקיון כפיים. וכי אדם העושה דין לעצמו ועובר על החוק אינו ראוי לסעד מאתנו. אך כשמתברר לבית-המשפט שהעותר חזר בו מדרכו החורגת וחדל מלהפר את החוק, יש בכך כדי "לטהרו מבזיון החוק" לצורך הדיון בעתירתו {בג"צ 575/76 פזכים בע"מ נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד לא(2), 438; בג"צ 306/62 חכם דוד נ' ראש העיר לוד, פ"ד יז 1040 (1963); בג"צ 236/70 שאול חממה, ואח' נ' ראש עיריית פתח-תקוה ואח', פ"ד כח(19, 113 (1971); ראה גם האמור ב- בג"צ 609/75 מתתיהו ישראלי נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו ואח', פ"ד ל(2), 304 (1976)}.

ב- בג"צ 197/81 {אילת פרידמן נ' ראש עיריית אילת ואח', פ"ד לו(2), 425 (1982)} נקבע כי גם אם עותר נגוע בחוסר נקיון כפיים עדיין קיימים מקרים בהם בכל זאת לא ינעלו בפניו דלתות בית-המשפט וכקביעת בית-המשפט:

"כלל נקוט הוא מלפני בית-משפט זה, כי לא יזכה לסעד מי שעושה דין לעצמו ומזלזל בהוראות חוק ובמעשיו יוצר עובדות, במטרה כי הרשות תיכנע לדרישותיו."

ב- בג"צ 10/80 {יצחק זילכה נ' ראש עיריית חולון, פ"ד לד(4), 651 (1980)} קבע בית-המשפט כי אין להושיט סעד למי שפונה לעזרת בית-המשפט ובאותו זמן מתעלם מהוראות חוק, והוא בבחינת טובל ושרץ בידו.

אמנם, בתוך הכלל, שהוא לכאורה נוקשה, ייתכנו גם מקרים יוצאים מהכלל, שבהם יעדיף בית-המשפט בכל זאת את שיקול טובתו של עותר על השיקול, שהוא בא באי-ניקיון כפיו עקב הפרת החוק, או כי בטרם פנה לבית-המשפט הוא כיפר על עוונו, כגון שסגר את העסק אותו פתח ללא רישיון.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סמכות בתי-המשפט