בית אבות

האם יש בסיס עובדתי ומשפטי לבקשתה של המערערת לגזור גזירה שווה בין חדרי הפנימיה, לבין דירות בבתי-אבות לצורך פטור מארנונה? שאלה זו נדונהב- עמ"נ (יר') 22338-05-14 {ישיבת אמרי דעת נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים, פורסם באתר נבו (18.02.16)} המערערת הגישה ערעור מינהלי על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה, בנוגע למספר נכסים המצויים בחזקתה, ואשר סווגו, לצורכי ארנונה, תחת שימושים שונים.

הערעור נגע לשלושה נכסים: נכס אשר לטענת המערערת משמש כבית-כנסת, ושני נכסים נוספים, המשמשים למגורים. בנוסף לכך, התייחסה המערערת בערעור לשאלת החיוב הרטרואקטיבי.

בית-המשפט דחה את הערעור וקבע כי תכלית הפטור מנוסחם המעודכן של סעיף 5ג(ה)(1) לפקודת הפיטורין מיסי העיריה ומיסי ממשלה (פטורין) {להלן: "הפקודה"}, כמו-גם סעיף 5ג(ה)(1א) לפקודה הינו לנכס ששימושו העיקרי הוא בית-כנסת.

הפטור אינו נועד לחול על נכסים שנעשה בהם שימוש עיקרי אחר, כגון לימודים, אשר אחד מחלליו משמש, בין-השאר, ובפרקי זמן מסויימים, כבית-כנסת - וביתר הזמן ככיתת לימוד.

בית-המשפט פסק כי בענייני ארנונה לא קיימת הסמכה מפורשת בדין לחיוב רטרואקטיבי, לכן ידו של בית-המשפט "תהא קפוצה" בהתרת חיובי ארנונה רטרואקטיביים.

חזקה זו ניתנת לסתירה בהינתן טעמים טובים, אשר יכולים להיות רבים ומגוונים, והם נגזרים מהתכליות השונות העומדות ביסוד דיני הארנונה, ובכלל זה - גביית מס אמת.

במקרה זה קיימות נסיבות הסותרות את החזקה נגד תחולה למפרע. זאת, הואיל וההחלה הרטרואקטיבית בענייננו - נועדה לאפשר לעיריה לאכוף חיובי ארנונה מנישום בהתאם לשטח הנכס שבו הוא משתמש בפועל, לצורך גביית מס אמת, ובאופן המקדם נשיאה שוויונית בנטל בין כלל הנישומים ובכך להגשים את עקרונות דיני המס.

במקרה זה, התקיימו טעמים טובים לסתירת החזקה נגד תחולת חיובה של המערערת בארנונה למפרע, ולא התקיימה הצדקה להתערב בהחלטת ועדת הערר באשר לחיוב הרטרואקטיבי.

בית-המשפט קבע כי בהתחשב בכך שהגדלת שטחי הנכסים לצורך החיוב בארנונה נעשתה בהתאם למדידות שנעשו, מדידות שאינן שנויות במחלוקת, לא ניתן לתת משקל של ממש לאינטרס ההסתמכות של המערערת לאי-תשלום ארנונה.

בית-המשפט קבע כי אין עילה להתערב בקביעותיה ובמסקנותיה של ועדת הערר, שבהן קיבלה את עמדתו של המשיב, לפיה לא ניתן לראות בכל אחד מחדרי הפנימייה כיחידת מגורים עצמאית.

האם נכס הפטור מארנונה כללית יכול להיות מחוייב באגרת פינוי אשפה לפי פקודת הפיטורין? זו השאלה שנדונה ב- ת"א (חי') 3652/06 {עיריית חיפה נ' חברת לינת הצדק בית דינה חיפה, פורסם באתר נבו (23.12.07)} כאן נבחנה הסוגיה האם חבה המשיבה בתשלום ארנונה בגין נכס בו היא החזיקה אשר שימש כבית אבות.

הפטור ניתן למשיבה מכוח הוראותפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938 {להלן: "הפקודה" או "פקודת הפיטורין"}, אף כי לא הוברר על-פי אילו מהוראות הפקודה ניתן הפטור.

המערערת דרשה מהמשיבה לשלם אגרת פינוי אשפה בשיעור השווה לשליש מהארנונה שממנה הופטרה.

בתביעתה טענה העיריה כי הפטור שהוענק למשיבה ניתן עקב טעות.

המשיבה טענה כי פסק-דין של בית-המשפט העליון קבע כי אגרת פינוי האשפה היא במהותה ארנונה, ועל-כן גוף הפטור מתשלום ארנונה, יופטר גם מתשלום האגרה.

בעקבות פסק-דין זה הגישה המשיבה לעיריה דרישה להשבת תשלומי האגרה ששולמו מכוח חוק עזר לחיפה (שמירת הסדר והניקיון), התשמ"ב-1981.

המשיבה טענה גם כי היא זכאית לפטור מכוח סעיף 4(א)(3) לפקודה.

העיריה מצידה התנגדה להשבה, ואף הגישה תביעה שכנגד לתשלום ארנונה בגין השנים 1998 - 2001.

בית-המשפט קמא קבע, כי לאור פסק-הדין הנ"ל לא יכולה להיות מחלוקת שנכס הפטור מארנונה כללית אינו יכול להיות מחוייב באגרת פינוי אשפה.

כן קבע כי מקום שאגרה נגבתה שלא כדין, יש להשיבה.

עוד קבע בית-המשפט קמא, כי הפטור שניתן למשיבה לא היה בלתי-חוקי, אלא מדובר בטעות בשיקול-דעת, ולפיכך אין מקום להכיר בביטול רטרואקטיבי של הפטור ובהטלת חיוב רטרואקטיבי בארנונה.

אשר-על-כן, דחה בית-המשפט קמא את תביעת העיריה וקיבל את תביעת המשיבה.

בערעורה תקפה העיריה רק את החלטת בית-המשפט קמא לחייבה להשיב למשיבה את סכומי האגרה ששילמה.

בית-המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי בעניין דנן, לא הוכח הבסיס להענקת פטור מארנונה למשיבה, ועל-כן דומה כי הפטור שהוענק לה בעבר ניתן בשל טעות. אלמלא אותה טעות היתה המשיבה צפויה לשלם את מלוא שיעור הארנונה, ולא רק 1/3 ממנה כאגרת פינוי אשפה.

בית-המשפט קבע כי המשיבה לא הביאה כל ראיה לשכנע כי היא אגודת צדקה הזכאית לקבלת פטור מכוח סעיף 4(א)(3) לפקודה, וכי בקשותיה לקבלת פטור, גם מכוח סעיף 4(א)(3) לפקודה, לא התקבלו בשנים 2001 ואילך.

הגדרת "אגודת צדקה" אינה ברורה ומחייבת הוכחת תנאים לעניין מהותה של האגודה מטרותיה וכדומה.

נראה שהשימושים הנעשים בנכס אינם עולים בקנה אחד עם השימושים על-פי סעיף 4(א)(3) לפקודה, שהרי בית אבות אינו "בית-חולים", "בית מחסה" או "בית הבראה", ואף המשיבה בעיקרי הטיעון שלה לא טענה זאת {עת"מ (חי') 401/07 מעון הרים סיני נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה, פורסם באתר נבו (28.08.07)}.

בית-המשפט לא מצא כי השבה בנסיבות שכאלה היא צודקת, וזאת מאחר והאגרה ששולמה לא העשירה את העיריה, אלא רק כיסתה חלקית את הארנונה שבה היתה חייבת המשיבה.

בנסיבות שכאלו מצא בית-המשפט כי למשיבה לא נגרם גם כל חסרון כיס, שהרי אלמלא הפטור השגוי, היתה נושאת במלוא תשלום הארנונה.

בית-המשפט קבע גם, כי דחיית התביעה שכנגד שהגישה העיריה, אינה חוסמת את טענתה לגבי אי-הצדק שבהשבה, ואף שהעיריה אינה זכאית למלוא הארנונה, הרי שיהיה זה בלתי-צודק להשיב למשיבה את האגרה המכסה רק חלק מהחיובים שבהם היתה אמורה לשאת אלמלא הפטור המוטעה.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט סבר כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי המשיבה אינה זכאית להשבת תשלומי האגרה ששולמו. לתוצאה זו ניתן להגיע בין בדרך של שלילת חובת ההשבה ובין באמצעות הפטור מהשבה, הואיל והנסיבות מלמדות שההשבה אינה צודקת.

אשר-על-כן, קיבל בית-המשפט את הערעור וחייב את המשיבה לשלם לעיריה הוצאות בסך של 10,000 ש"ח.

ב- ת"א (חי') 10219-03-09{ עיריית דליית אל כרמל-עוספיא נ' הבישופות היוונית קתולית, תק-של 2015(2), 27916 (28.04.2015)} נקבע:

"הנתבעת טענה כי בית האבות מנוהל לשירות הציבור בלבד, ללא מטרות רווח ולכן, בהתאם להוראת סעיף 5(י) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938, הנכס פטור מארנונה.
לפי סעיף 5(י) לפקודה זאת, בין הנכסים הפטורים מארנונה כללית:
"כל רכוש שמוסד-מתנדב לשירות הציבור משתמש בו אך ורק לשירות הציבור, בתנאי שאותו מוסד יתאשר על-ידי שר הפנים לצורך פיטורין על-פי סעיף זה." (ההדגשה שלי - ע.ר.).

הנתבעת לא טענה כי פעלה בהתאם להוראה זאת, אולם לשיטתה, נוכח הטלת חיובים רטרואקטיביים ואי-מסירת הודעות חיוב מסודרות, נמנעה ממנה האפשרות לפעול בהתאם להוראה זאת ובין היתר לפנות לשר הפנים לקבלת אישורו כנדרש. משדחיתי את טענות הנתבעת בעניין הרטרואקטיביות ואי-המצאת חיובים יש לדחות אף טענה זאת.
ואציין עוד, כי אף במסגרת ההליך שבפני הנתבעת לא צרפה אסמכתא לכך שבית האבות מתנהל כמוסד ללא כוונות רווח.
45. הנתבעת טענה כי בתוך בית האבות נמצא בית תפילה (קפלה) הפטור מארנונה לפי סעיף 4(א)(2)(א) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938.
עד התובעת מסר בעדותו שידוע לו שאין בנכס כנסיה וכי הנתבעת מעולם לא הגישה השגה בעניין זה ולא הציגה שרטוט או סקיצה אשר מציגים את הכנסיה (עמ' 18 ש' 31 עד עמ' 19 ש' 24). כאשר נשאל עד הנתבעת מדוע לא הציג תמונה המאשרת קיומה של כנסיה בבית האבות השיב תשובה כללית, שידוע לו שיש בית תפילה במקום והוא לא צריך תמונה (עמ' 33 ש' 1). על-כן, בנסיבות אני מוצא שהנתבעת לא הוכיחה קיומו של בית תפילה בנכס. יתר-על-כן, גם במסגרת ההליך שבפני הנתבעת לא הציגה נתונים כלשהם לגבי הקפלה, לרבות שטחה. כך שטענתה בעניין זה נותרה סתמית.
יתר-על-כן, עיסוקה של טענה זאת הוא בסיווג הנכס או חלקים ממנו. טענה זאת יש להעלות בהשגה על חיוב בארנונה ולא בבית-המשפט. מכיוון שהנתבעת לא הגישה השגות על החיוב בארנונה, אף לא בשנים 2007 והלאה, אין להישמע לטענה זאת."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

בית אבות