עילות הגנה ותביעה - התיישנות

1. טענת התיישנות
תחולתה של "הלכת נסייר" - דיני ההתיישנות חלים על הליכי גביה "אקטיביים" ופסיביים בהם נוקטות רשויות מינהליות - הערעור נדחה
ב- עע"מ 8832/12 {המערערת נ' המשיבים, תק-על 2015(2), 2134 (2015)} המשיבה 1 היא הבעלים הרשום של נכס מקרקעין בחיפה, עליו רבץ חוב ארנונה למערערת, עיריית חיפה, לגבי תקופה בה החזיקה המשיבה במקרקעין.

החוב התייחס לתקופה שבין חודש אוגוסט 1999 עד לחודש דצמבר 2001. המערערת טענה, כי סכומו של החוב עומד על למעלה ממיליון שקלים נכון למועד הגשת הערעור דנא. בשנת 2010, סמוך לאחר שהעיריה שלחה דרישת תשלום למשיבה, הגישה המשיבה עתירה לבית-המשפט לעניינים מינהליים בחיפה, בה ביקשה לקבוע, כי החוב "בטל ומבוטל".

בפסק-הדין בעתירה הראשונה קבע בית-המשפט לעניינים מינהליים בחיפה, כי חוב הארנונה אינו "בטל ומבוטל" כפי שטענה המשיבה. אלא שלצד זאת קבע בית-המשפט, כי החוב התיישן. זאת, נוכח ההלכה שנקבעה בעניין נסייר. מטעם זה קיבל בית-המשפט לעניינים מינהליים את העתירה ונתן צו האוסר על העיריה לנקוט הליכים לגביית החוב, בשל התיישנות. העיריה לא ערערה על פסק-הדין.

בחודש מרס 2012 התחייבה המשיבה למכור את זכויותיה במקרקעין. בחלוף כחודשיים פנתה לעיריה בבקשה לקבלת תעודה בדבר היעדר חובות ארנונה. זאת, על-מנת שהרוכשת תירשם כבעלים החדשים של המקרקעין. פנייתה של המשיבה לעיריה באה על רקע סעיף 324(א) לפקודות העיריות (נוסח חדש).

קבלת התעודה והצגתה לרשם מהווים תנאי לרישום העסקה במרשם המקרקעין {ראה: תקנה 9(ג)(3) לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התשע"ב-2011}. ברם, העיריה סירבה למסור למשיבה את התעודה ודרשה את תשלום מלוא חוב הארנונה כתנאי למתן התעודה. על רקע זה הגישה המשיבה עתירה נוספת לבית-המשפט לעניינים מינהליים בחיפה, בה עתרה להורות לעיריה ליתן לה את התעודה בלא שהמשיבה תידרש לפרוע את החוב. המשיבה הסתמכה על פסק-הדין שניתן בעתירה הראשונה, על-ידי כב' השופט אליקים, בו נקבע שהחוב התיישן. במקביל הגישה המשיבה בקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט במסגרת העתירה הראשונה. בקשת הבזיון נדחתה על-ידי השופט אליקים, אשר קבע, כי יש לדון בטענות המשיבה במסגרת העתירה השניה.

בפסק-הדין שניתן בעתירה השניה, קבע בית-המשפט לעניינים מינהליים, כי סוגיית ההתיישנות כבר נדונה והוכרעה בעתירה הראשונה. זאת, נוכח קביעתו של השופט אליקים, שהפכה חלוטה, לפיה חובה של המשיבה לעיריה התיישן. קביעה זו, כך נפסק בעתירה השניה, "לא נועדה לפתוח פתח להעלאת הטענות מחדש בכל הליך חדש".

עוד הדגיש בית-המשפט לעניינים מינהליים, כי קביעתו של השופט אליקים, לפיה אסור לעיריה לנקוט הליכי גביה, "חלה על כל סוגי ההליכים, בין הליכי גביה אקטיביים ובין פסיביים". השופט סוקול היפנה בפסק-דינו לדברים שכתב בפסק-דין בעתירה מינהלית נוספת שהגישה המשיבה נגד העיריה, שהתייחסה לנכס אחר שבבעלות המשיבה ואשר נמצא בתחומי העיר חיפה.

גם באותו מקרה התחייבה המשיבה למכור נכס מקרקעין וביקשה לרשום את העברת הזכויות בו, ועל-כן ביקשה מהעיריה תעודה המעידה על פירעון כל החובות ביחס לנכס. אף הפעם סירבה העיריה ליתן את התעודה, וגם שם הגישה המשיבה עתירה נגד העיריה.

בפסק-הדין שניתן באותו מקרה, קבע כב' השופט סוקול, בין היתר, כי ההלכה שנפסקה בעניין נסייר ביחס להליך גביה מינהלי אקטיבי נכונה גם לגבי "אמצעי גביה פסיבי", כדוגמת סעיף 324(א) לפקודת העיריות, ובלשונו של השופט סוקול:

"ככל שהעיריה אינה רשאית לנקוט בהליך גביה אזרחי, ואף לא בהליך גביה מינהלי אקטיבי, ברי שאין להכיר בזכותה לשבת באין מעשה ולנצל את הכלים הפסיביים שניתנו לה כדי לגבות מס שאחרת אין בכוחה לגבותו." {פסקה 18 לפסק-הדין בעת"מ 476-07-10}.

כאמור, בפסק-דינו בעתירה השניה, שעליו הוגש הערעור שלפניינו, היפנה השופט סוקול לדבריו אלה שנכתבו בפסק-הדין ב- עת"מ 476-07-10. על פסק-הדין ב- עת"מ 476-07-10 הוגש לבית-המשפט ערעור. הערעור נמחק, לאחר שמיעת טענות בעלי הדין ובעקבות המלצת בית-המשפט. בפסק-הדין הקצר הבהיר בית-המשפט, כי אין הוא מביע עמדה כלשהי לגבי סוגיית ההתיישנות.

הערעור שלפניינו הוגש על-ידי העיריה. טענתה המרכזית של העיריה היתה שדיני ההתיישנות אינם חולשים על פעולות גביה פסיביות או על סעדים עצמיים אחרים העומדים לרשויות המקומיות, כגון הסמכות לסרב למתן תעודה לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות.

עמדת העיריה היתה, כי אין לגזור גזירה שווה לעניין זה מההלכה שנפסקה בעניין נסייר, שהחילה את דיני ההתיישנות על הליכי גביה מינהליים לפי פקודת המסים. העיריה הבהירה, כי אף לשיטתה לא עומדת לרשויות המקומיות אפשרות נצחית ובלתי-מסוייגת לסרב ליתן את האישור לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות. אלא שלטענתה אין להגביל את סמכותה של העיריה מכוח דיני ההתיישנות אלא מכוח דיני השיהוי המינהליים. לגישתה, אם נמצא, כי הרשות השתהתה באופן שאינו מוצדק בגביית החוב ניתן להורות לה למסור את התעודה מחמת שיהוי במימוש הליכי הגביה. בהקשר זה פירטה העיריה את השיקולים שראוי לבחון כאשר מועלית טענה של שיהוי ביחס לסירוב למתן תעודה לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות.

המשיבה מצידה, סמכה ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים. היא הדגישה, כי לא יכולה להיות עוד מחלוקת, כי החוב עצמו התיישן. זאת, בעקבות קביעתו החלוטה של כב' השופט אליקים בפסק-הדין שניתן בעתירה הראשונה. המשיבה הדגישה, כמו-כן, כי הערעור דנא מהווה למעשה ניסיון לערער על קביעות שנכללו בשני פסקי-דין שהפכו חלוטים, וכי מפסק-דינו של השופט אליקים עולה שאסור לה לעיריה לנקוט הליך גביה כלשהו ביחס לחוב שהתיישן, בין אם הליך גביה אקטיבי ובין אם הליך גביה מכל סוג אחר.

היועץ המשפטי לממשלה הודיע על התייצבותו בהליך, בהתאם לסעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) (נוסח חדש). היועץ {המופיע כמשיב 2} התייחס בעמדתו המפורטת לדינים שלגישתו צריכים לחלוש על הסמכות לסרב למתן תעודה לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות, ועל הליכי גביה פסיביים מסוגים אחרים. בתמצית, עמדתו היא, שהליכי גביה מינהלית פסיבית, כדוגמת סעיף 324(א) לפקודת העיריות, צריכים להיות כפופים לדינים הרלוונטיים מתחום המשפט הציבורי, ובפרט לדיני השיהוי, ולא לדיני ההתיישנות האזרחית.

בכך הצטרף היועץ לעמדת העיריה. אולם, היועץ לא הסתפק בהעלאת טענה זו וביקש בטיעוניו שבית-המשפט יבחן מחדש את ההלכה שנפסקה בפרשת נסייר. לטענתו יש לסטות מהלכה זו ולבטלה.

טענתו המרכזית בהקשר זה היתה, שגם הליכי גביה אקטיביים, כדוגמת הליכי הגביה מכוח פקודת המסים שנדונו בפרשת נסייר, צריכים להיות כפופים לדיני השיהוי המינהלי, ולא לדיני ההתיישנות האזרחיים. היועץ הדגיש בטיעוניו, בהקשר זה, כי המדינה לא היתה בעלת דין בעניין נסייר וההליך לא הובא לידיעתו ולא התבקשה התייצבותו.

לטענתו, אילו היה מתאפשר לו להתייצב בהליך היה ביכולתו להציג לבית-המשפט טענות מטענות שונות, המלמדות שאין להחיל את דיני ההתיישנות האזרחיים על הליכי גביה אקטיביים. העיריה הצטרפה לטענותיו של היועץ לעניין הצורך בביטול הלכת נסייר והחלת דיני השיהוי המינהלי על הליכי גביה אקטיביים, אף שלא טענה כן בהודעת הערעור ובסיכומיה.

בית-המשפט הקדים וקבע, כי אין מקום לשנות מהלכת נסייר או לבטלה ככל שעסקינן בהחלת דיני ההתיישנות על הליכי גביה אקטיביים. זאת ועוד, בית-המשפט קבע, כי יש להחיל את דיני ההתיישנות גם על הליכי גביה פסיביים, כדוגמת סעיף 324(א) לפקודת העיריות.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בחלוף תקופת ההתיישנות אין הרשות רשאית לדרוש את פירעון החובות שהתיישנו, כתנאי למתן אישור או תעודה.

עיקר הדיון התמקד בסמכויותיהן של עיריות ומועצות מקומיות {רשויות מקומיות} לסרב ליתן תעודה, המעידה שהחובות המגיעים לה מאת בעל הנכס ביחס לנכס סולקו, או שאין חובות כאלה.

בהלכת נסייר מדובר היה בנישום שהרחיב את דירתו בנצרת עילית, מכוח היתר בניה. לאורך השנים שלאחר מכן המשיכה העיריה לחייבו בארנונה על בסיס גודלה המקורי של הדירה ובהתעלם מהרחבת הבניה. רק לאחר כעשר שנים שלחה העיריה דרישת תשלום לגבי ההפרש בין החיוב בפועל לבין החיוב כפי שהיה אמור להיות לשיטתה.

בהמשך נקטה העיריה הליכי גביה מינהליים. הנישום הגיש בשנת 2002 תביעה אזרחית נגד העיריה לבית-משפט השלום בה טען, בין היתר, כי אין לחייבו בהפרשי הארנונה לגבי התקופה שקדמה לתקופת ההתיישנות האזרחית העומדת על שבע שנים.

בבית-משפט השלום, ובערעור בבית-המשפט המחוזי, נקבע, בין השאר, כי אין לטעון טענת התיישנות, שהיא טענת הגנה, בתביעה לסעד הצהרתי נגד ניהולם של הליכי גביה מינהליים. הנישום לא אמר נואש והגיש לבית-המשפט העליון בקשת רשות ערעור, ושם נתקבלה עמדתו בסוגיית ההתיישנות. הנישום דשם הוסיף וטען שלא היה מקום לחייבו כלל באופן רטרואקטיבי בתשלום הפרשי הארנונה, אך טענותיו בנושא זה נדחו בכל הערכאות ולא ניתנה לגביהן רשות ערעור בבית-המשפט העליון {עניין נסייר, בעמודים 228-229}.

בית-המשפט קבע, כי הסוגיה העומדת במוקד הערעור דנן, היא תחולת דיני ההתיישנות על מה שכונה הליך הגביה הפאסיבי, המעוגן בהוראת סעיף 324(א) לפקודת העיריות, והמתנה רישום בפנקסי המקרקעין של כל העברת נכס בהצגת תעודה מטעם העיריה המעידה שכל החובות המגיעים לעיריה ביחס לאותו הנכס "סולקו במלואם או שאין חובות כאלה".

יש להחיל את שתי מערכות הדינים, דיני ההתיישנות ודיני השיהוי, לא רק על הליכי גביה אקטיביים אלא גם על הליכי גביה פאסיביים.

סעיף 27 לחוק ההתיישנות משמיע לנו, כי דיני השיהוי ממשיכים לחול לצד דיני ההתיישנות הקבועים בחוק זה, באופן המאפשר דחיית תובענה או סירוב ליתן סעד מחמת שיהוי, גם מקום שבו טרם נקפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.

החוק מכיר, איפוא, באפשרות קיומה של דואליות נורמטיבית לפיה יחולו דיני ההתיישנות ודיני השיהוי אלה בצד אלה ובלבד שמגבלת הזמן המקסימאלית תהא זו הקבועה בחוק, ולענייננו, 7 שנים. במילים אחרות, חוק ההתיישנות אינו מחייב פתרון בינארי לפיו מקום שבו לא התיישנה התובענה על-פיו לא ניתן יהיה להחיל את דיני השיהוי.

על-פי אותו היגיון, כבר נפסק, כי הגם שדיני השיהוי פותחו בשדה המינהלי והם מציבים, בין היתר, מגבלת זמן גמישה בפני הפרט לקבלת סעד מן הרשות וכן מגבלת זמן בפני הרשות בפעולותיה, אין הדבר מוציא בהכרח את תחולתם של דיני ההתיישנות בשדה זה. זאת, מקום שבו מדובר בהליכים מינהליים אשר על-פי מהותם ניתן לראותם כהליכים המערבים מאפיינים אזרחיים ראה: עע"מ 867/11 {עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ, פורסם באתר נבו(28.12.14)} שם נקבע, כי:

"דוקטרינת ההתיישנות חלה גם בהליכים מינהליים מסויימים, בעיקר כאלה שאופיים אזרחי ומינהלי "מעורב", כגון דיני מיסים, חקיקה סוציאלית והליכי גביה מינהלית."

ההליכים שבהם נוקטת רשות לצורך גבייתו של חוב נושאים אופי מעורב כזה, בין אם בחרה הרשות לנקוט בדרך של תובענה אזרחית לצורך הגביה ובין אם בחרה לנקוט בהליך גביה מינהלי.

בית-המשפט קבע, כי העובדה שלרשות נתונה האפשרות לבחור בדרך הגביה והעובדה, כי בחרה לנקוט בהליך גביה מינהלי, שהינו ככלל אמצעי מהיר ויעיל יותר לגביית החוב, אין בה כדי לשנות ברובד המהותי את מערך היחסים בין "הנפשות הפועלות" המתאפיין בהיבט האזרחי כיחסי חייב ונושה ובהיבט המינהלי כיחסי פרט-רשות.

מאפיינים מעורבים אלה מלווים את יחסי הצדדים תהא אשר תהא ה"אכסניה" בה בחרה הרשות לפעול לגביית החוב. כפועל היוצא מכך, העובדה לבדה שהרשות בחרה לנקוט לצורך גביית החוב בהליך גביה מינהלי, אקטיבי או פאסיבי, אינה עילה מספקת לשלול את תחולתם של דיני ההתיישנות על הליך זה נוכח המאפיינים האזרחיים הנלווים אליו. אחרת ינתן לרשות כנושה יתרון משמעותי נוסף לעומת נושה "רגיל", משום שהיא תוכל לנקוט הליכי גביה נגד חייביה במשך שנים ארוכות לאחר מועד היווצרות העילה לגביית החוב. זאת בעוד שבפני נושים "רגילים" נחסמת בחלוף 7 שנים ממועד היווצרות העילה האפשרות לנקוט הליכים לגביית חובותיהם מתוקף המגבלה הדיונית הקבועה בחוק ההתיישנות.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הרחבת מתחם הזמן אשר במסגרתו תוכל הרשות לפעול לגביית החובות, תחת קביעת רף עליון של 7 שנים מכוח חוק ההתיישנות, לא תקדם את העקרונות המינהליים המחייבים את הרשות בהליכי הגביה שהיא מפעילה, עקרונות המשמיעים לנו בין היתר, כי עליה לפעול לגביית חובותיה במהירות הראויה ובתוך זמן סביר מעת שנוצרו.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי גם בכל הנוגע להליכי גביה פסיביים של חובות לרשויות המקומיות תחול הלכת רע"א 187/05 {נסייר נ' נצרת עילית, פ"ד ס"ד(1) 215 (2010)}. זו תישאר על כנה כמות שהיתה גם בנוגע להליכי גביה אקטיביים, קרי, על-פי דיני ההתיישנות.

ב- ע"א (ת"א) 1662-02-14 עיריית תל- אביב נ' בית-און, תק-מח 2015(1), 44144 (30.03.2015)} נפסק:

"על-פי ההלכה הפסוקה, רשאי נישום להעלות טענת התיישנות כנגד הליכי גביה מינהליים (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1), 215 (2010) (להלן: "פסק-דין נסייר"). עיון בפסיקה מאז פסק-דין נסייר מלמד, כי הערכאות המבררות יישמו את פסק-דין נסייר, ולצורך דיני ההתיישנות ראו בהליכי גביה מינהליים ככל הליך תביעה אזרחי אחר, החלים עליהם דיני ההתיישנות וקבעו, כי הליכי גביה מינהליים עוצרים את מירוץ ההתיישנות (ראו למשל ע"א 633/91 מנהל מס רכוש ומנהל מס שבח מקרקעין ת"א נ' שמש, פ"ד מח(1), 841, 850 (1994)). ובלבד, שהליכי הגביה הם ממשיים, הרשות נקטה בהליכי אכיפה, ופעלה בשקידה ראויה, תוך פרק זמן סביר, ובמרווחי זמן סבירים בין פעולה לפעולה (עת"מ 37926-07-10 סימון עמר נ' עיריית נהריה, פורסם באתר נבו (08.12.10); עת"מ 17053-03-12 חוסיין עזאם נ' עיריית קריית אתא, פורסם באתר נבו (15.04.12); ע"א 1986-02-11 בי סג בע"מ נ' עיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו (08.11.12))

2. עתירה לביטול עיקול בגין חובות הארנונה - התיישנות - העתירה התקבלה
ב- עת"מ (ת"א) 40341-09-14 {העותר נ' המשיבה, תק-מח 2015(4), 11531 (2015)} נדונה עתירה להורות על ביטול העיקול שהטילה המשיבה על חשבון הבנק של העותר בגין חובות הארנונה המיוחסים לעותר.

העותר, אזרח ישראלי, הוא תושב חוץ המתגורר באיטליה. בבעלות העותר דירה בתל אביב.

העותר טען, כי קרוב משפחתו שהלך לעולמו לפני כ-10 שנים השכיר את הדירה עבור העותר לשוכרים שונים. העותר החזיק בדירה תקופה. לאחר מכן החזיקו בדירה שוכרים שונים של העותר. לטענת העותר, רק באוגוסט 2014 כשהגיע לביקור בארץ גילה להפתעתו, כי חשבון הבנק שלו עוקל על-ידי העיריה בגין חובות ארנונה נטענים בסך של כ- 33,000 ש"ח. לפי רישומי העיריה, המורכבים מ - סך של 4,748 ש"ח, בגין תקופת החזקתו הראשונה שהסתיימה ביום 31.10.96, ומסך של 35,504 ש"ח בגין התקופה השניה שהסתיימה ביום 31.08.00.

העותר טען, כי יש לבטל את העיקול מאחר שהחובות התיישנו, שכן חלפו הרבה מעבר ל- 7 שנים, שבהם לא ביצעה העיריה כל פעולת גביה ממשית. לטענתו, חלפו לכל הפחות כ- 14 שנה מאז שהחוב בתקופה השניה שהסתיימה בשנת 2000 התגבש, ולכל היותר 27 שנה מאז שהתחיל להיווצר החוב בגין התקופה הראשונה שהחלה בשנת 1987. עוד טען העותר, כי העיריה מנועה מלגבות את החוב בשל שיהוי העיריה בביצוע הליכי גביה ממשיים מעל 3 שנים, וזאת לאור הנחייה 7.1002 של היועץ המשפטי לממשלה.

העיריה טענה, כי יש לסלק את העתירה על-הסף בשל חוסר סמכות עניינית, אי-מיצוי הליכים וחוסר ניקיון כפיים. העיריה טענה, כי היא ביצעה כל העת, בין השנים 2015-2000 פעולות אכיפה רצופות שכללו מכתבי דרישה ואזהרה, רישום מיטלטלין בכתובת הנכס, עיקולי צד ג' על שכ"ד שהעותר היה זכאי לקבל בגין השכרת הדירה, עיקולי בנקים ועוד.

לשיטת העיריה רוב ניסיונות העיקולים בבנקים ובמוסדות פיננסים לא צלחו מאחר שהעותר מתגורר כל השנים בחוץ-לארץ והוא לא החזיק כספים בבנקים ובמוסדות הפיננסיים השונים בארץ. עוד טענה העיריה, כי השעבוד בגין חוב הארנונה הוא שעבוד סטטוטורי בעדיפות ראשונה לפי סעיף 11א(1) לפקודת המסים (גביה) {ייקרא להלן: "פקודת המסים"}, והוא תקף לפי הדין גם אם הוא לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין.

בית-המשפט קבע, כי לפי הלכות בית-המשפט העליון {רע"א 187/05 נסייר נ' נצרת עילית, פ"ד סד(1), 215 (2010) ו-עע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' אדוט, פורסם באתר נבו (04.01.11)}, אם עברו 7 שנים בלא שהרשות המנהלית נקטה פעולת גביה אופרטיבית שהובאה לידיעתו של החייב, מעבר למשלוח הודעות דרישה והתראה, הרי שהחוב התיישן והעיריה מנועה מלגבותו.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי צודק העותר, כי לפי הלכת נסייר הוא רשאי להעלות טענת התיישנות במסגרת עתירה מנהלית שהוא יוזם. העותר העלה בעתירתו את טענת ההתיישנות. אין חולק, כי גיבוש החוב מושא העתירה הסתיים לכל המאוחר ביום 31.08.00, במשך כל התקופה שחלפה מאז, מעבר לעיקול שבוצע לחשבון הבנק של העותר במאי 2014, ושבעקבותיו הגיש העותר את העתירה דנן, הוכחה רק פעולה אופרטיבית אחת שביצעה העיריה ושהובאה לידיעת החייב והיא עיקול דמי שכירות אצל השוכר מיום 08.03.01.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי העיריה לא הסבירה מדוע לא הציגה מסמכים נוספים על-מנת לאשש את טענתה, כי ביצעה פעולות גביה אופרטיביות רצופות גם בכל השנים שחלפו ממועד העיקול שביצעה במרץ 2001 ועד לשנת 2009. רק החל ממועד אחרון זה מתועדים ברישומי העיריה ניסיונות עיקול בבנקים ובמוסדות פיננסיים, עד לשנת 2014.

העיריה טענה בדיון, כי ב- "2009-2008 נשלחו עיקולים במדיה מגנטית", אך גם לכך העיריה לא הציגה כל אסמכתא במסמכיה.

עוד טענה העיריה בדיון, כי ב "2011-2008 כל הזמן העיריה פעלה", אך לא הביאה הוכחה לפעולת גביה אופרטיבית כלשהי נגד החייב מאז עיקול שכר הדירה שממרץ 2001, ועד לעיקול חשבון הבנק של העותר ממאי 2014. העיריה לא הסבירה מדוע לא עיקלה דמי שכירות נוספים מאז שנת 2001, ולא הביאה מסמכים המעידים על ניסיונות עיקול ואף אם לא צלחו, מאז העיקול שביצעה בשנת 2001.

למרות שגם בתגובתה לעתירה טענה העיריה, כי "במהלך השנים 2015-2000 פעלה העיריה ברציפות בפעולות אכיפה כנגד העותר", היא לא הביאה הוכחות לטענה זאת, לא במשמעות של דרישות תשלום, ולא במשמעות של פעולות גביה אופרטיביות כמו עיקולים. המסמך שצירפה העיריה לתגובתה "עותק של עותק של מבצע דרישות נובמבר-דצמבר מאוחד", איננו נושא תאריכים, לא ניתן להבין ממנו לאיזה תקופה הוא מתייחס, והעיריה לא הסבירה את פשרו של מסמך זה.

כמו-כן, העיריה הגישה תדפיס פירוט חשבון של העיריה, אשר מכיל פעולות שביצעה העיריה בין השנים 2015-2009, וממנו למדים, כי הפעולה האופרטיבית המוקדמת ביותר שביצעה העיריה כנגד העותר, שמצוינת בטבלה, היא עיקול צד ג' מיום 07.12.11. אך לא ברור מהמילים "חיוב הוצאות צו עיקול צד ג' " האם העיקול הזה צלח או לא, והאם הובא לידיעת העותר או לא.

העיריה צירפה לנספחי תגובתה אישורי מסירה של הודעות דרישה ואזהרה בטרם נקיטת הליכי גביה משנת 2000. עוד צירפה העיריה לתגובתה, פלט מחשב שכותרתו "הודעות ותזכורות תשלומים מעקב גביה" בו צויין תאריך משלוח ב - 02.12.08, אולם משום מה העיריה לא צירפה אסמכתאות כלשהן למשלוח הודעות דרישה בתקופה ה"רדומה" שבין השנים 2001 - 2008. זאת, למרות שכאמור לעיל, לצורך עצירת מירוץ ההתיישנות, אין די במשלוח הודעות דרישה, אלא חובה על העיריה לבצע פעולות גביה אופרטיביות.

בית-המשפט קבע, כי אכן אין הדעת נוחה מכך, שאדם הנהנה משכר דירה אינו משלם ארנונה באופן סדיר, אך אין בכך כדי לבטל את הנטל שעל הרשות לנקוט בהליכים באופן רצוף וסדיר. מאחר שהעיריה לא הוכיחה פעולת גביה אופרטיבית, או אפילו מסוג אחר, ב- 7 השנים שהחלו מאז העיקול בשנת 2001, הרי שהחובות מושא העתירה התיישנו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הוא אינו מקבל את טענת העיריה, כי השעבוד הראשון שחל על המקרקעין מכוח סעיף 11א(1) לפקודת המיסים (גביה) יכול להועיל לה, מאחר שהוא איננו דורש רישום. לפי הלכת נסייר והלכת אדוט, כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות על הרשות המינהלית לבצע פעולת גביה אופרטיבית שהובאה לידיעתו של הנישום.

דרישה זו לא התקיימה בענייננו, לגבי השעבוד שחל ללא רישום מכוח סעיף 11א(1) לפקודת המיסים. טענת העיריה בעניין השעבוד הבלתי-רשום, הועלתה ללא ביסוס משפטי, ויתר-על-כן, מבלי שניסתה ליישב טענה זו עם הלכת נסייר המבוססת היטב. אמנם העיריה טענה, כי בית-המשפט העליון ב- עע"מ 8832/12 {עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ, פורסם באתר נבו (15.04.15)}, בוחן שוב את תוקפה של הלכת נסייר, אך בינתיים ניתן פסק-הדין בפרשת סלומון, אשר שב ואישרר את הלכת נסייר:

"הוחלט ברוב דעות של הנשיא (בדימוס) א' גרוניס, הנשיאה מ' נאור, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופטת א' חיות לקבוע כי גם בכל הנוגע להליכי גביה פסיביים של חובות לרשויות המקומיות תחול הלכת רע"א 187/05 נסייר נ' נצרת עילית, פ"ד סד(1), 215 (2010). זו תישאר על כנה כמות שהיתה גם בנוגע להליכי גביה אקטיביים, קרי, על-פי דיני ההתיישנות. לעניין אחרון זה הצטרף גם השופט ח' מלצר."

בית-המשפט הוסיף שלא נעלמו ממנו קביעות בית-המשפט העליון ב- עע"מ 89/13 {עיריית רמת גן נ' אריה הראל, פורסם באתר נבו (24.02.15)}, שניתן אחרי הדיון שהתקיים בעתירה דנן. אולם, שם אישר בית-המשפט לעיריה גביה רטרואקטיבית של ארנונה לתקופה של שנתיים אחורה, ולא כ- 14 שנים כבענייננו. ברור שתקופה של שנתיים, כמו שהיתה בפרשת הראל, אינה מקימה התיישנות.

מאחר שהעתירה דנן התקבלה בשל טענת ההתיישנות, התייתר הצורך להכריע ביתר טענות העותר, לרבות טענת השיהוי וטענת היעדר זכות הטיעון. אשר-על-כן, בית-המשפט קיבל את העתירה והורה על ביטול העיקול על חשבון הבנק של העותר.

3. טענות התיישנות ושיהוי בנקיטת הליכים - העתירה נדחתה
ב- עת"מ (ת"א) 6979-10-14 {אזולאי ישראל נ' עיריית תל-אביב, תק-מח 2015(3), 24014 (2015)} נדונה עתירה להורות למשיבה להימנע מלנקוט בהליכי גביה כלשהם כלפי העותר בגין חובות ארנונה, מים ביוב ושילוט, בגין הנכסים שבתל-אביב.

לפי רישומי העיריה החזיק העותר ב- 4 נכסי משנה בתל-אביב, בתקופה שבין 01.04.00 ל- 01.07.07, למטרת מסחר קמעונאי. הבעלים הרשמיים של הנכסים הוא אבי העותר. לטענת העיריה בתקופה שבין דצמבר 2001 ויולי 2007 נצברו לחובת העותר חובות בגין נכסים אלו בסך כולל של 616,302 ש"ח, כולל הוצאות אכיפה. העיריה נקטה בהליכי גביה מנהלית כלפי העותר לגביית החוב הנ"ל אך העותר סירב לשלם את החוב בטענות התיישנות ושיהוי של העיריה בנקיטת הליכי גביה אלו. לטענת העיריה לא רשומים על-שם העותר חובות בגין מים, ביוב ושילוט בגין הנכס שבנדון בתקופה הרלוונטית.

העותר טען, כי הליכי גביה מינהליים ננקטו על-ידי העיריה כנגד העותר לראשונה רק ביום 09.12.11, ונודע לו עליהם לראשונה רק בינואר 2014. לפיכך לשיטת העותר כל החובות שנצברו לפני שבע השנים שקדמו למועד זה התיישנו. דהיינו לשיטת העותר החוב שנצבר לפני יום 09.12.04 התיישן. לשיטת העותר החובות שנצברו בין התאריכים ספטמבר 2004 ועד ליולי 2007 לוקים בשיהוי בגביה על-ידי העיריה , ולכן העיריה מנועה מלנקוט הליכי גביה גם ביחס לחובות שנצברו בתקופה זו. העותר הסתמך בכך על הנחיית היועמ"ש מפברואר 2012, לפיה אין להשתהות בהליכי גביה מעל ל- 3 שנים ממועד היווצרות החוב.

העיריה טענה, כי דין העתירה להידחות על-הסף בשל שיהוי קיצוני בהגשתה, שכן זו הוגשה רק באוקטובר 2014, בעוד שהליכי האכיפה נגדו החלו עוד מיולי 2002. לגופו-של-עניין טענה העיריה, כי היא לא השתהתה בנקיטת פעולות גביה מינהליות כנגד העותר, וטענה, כי מעבר למכתבי דרישה היא נקטה בפועלות גביה מינהליות לאורך השנים, החל משנת 2002, וניהלה מו"מ עם עורכי-דינו של העותר, והגיעה להסדרי תשלום עימם. העיריה אף טענה, כי העותר היה נוכח בפעולה של תפיסת מיטלטלין בדירה בה התגורר ביוני 2003.

בית-המשפט התייחס לטענת העיריה, כי יש לסלק את העתירה על הסך בשל שיהוי בהגשתה. העתירה, הוגשה ביום 02.10.14, כאשר מתדפיסי העיריה עלה, כי העיריה ביצעה כנגד העותר הליך גביה מינהלי של עיקול צד ג' גם ביום 04.09.14, והליכי גביה מינהליים נוספים בוצעו אף לאחר הגשת העתירה, כפי שעלה מתדפיס זה. בנתונים אלה, עולה, כי הגשת העתירה איננה לוקה בשיהוי, שכן היא הוגשה בתוך מגבלת 45 הימים להגשת עתירה מינהלית לפי הדין.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לצורך עצירת מרוץ ההתיישנות של 7 השנים מיום היווצרות החוב על הרשות הגובה להראות פעולת גביה אופרטיבית ממשית לצורך גביית החוב מעבר למכתבי התראה ודרישה {ראה: עע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל, פורסם באתר נבו (04.01.11)}; רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1), 215 (2010)}.

אומנם אישורי מסירה של מכתבי הדרישה שצירפה העיריה לתגובתה, אינם מהווים פעולת גביה ממשית לצורך עצירת מרוץ ההתיישנות בהתאם לפסיקה, ותדפיס חובות הארנונה של העותר שצורף כנספח 1 לתגובת העיריה לא מציג פעולת גביה ממשית מעבר למכתבי דרישה. אולם, העיריה צירפה לתגובתה דו"ח על תפיסת מיטלטלין מיום 16.06.03. זהו הליך גביה מינהלי ממשי שיש בכוחו לעצור את מרוץ ההתיישנות שהחל לכל המוקדם בדצמבר 2001. לפיכך, החוב שנצבר ב- 7 השנים שקדמו ליום זה, 16.06.03, לא התיישן. כמו-כן, מדצמבר 2001 עד יוני 2003 גם לא עברו יותר מ- 3 השנים לשיהוי שנקבעו בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה 7.1002 {מחודש פברואר 2012}.

דו"ח תפיסת המיטלטלין הנ"ל נהנה מחזקת תקינות המעשה המינהלי, ועל העותר הוטל נטל הראיה להפריך את מהימנותו. העותר לא הוכיח שחתימתו על דו"ח תפיסת המיטלטלין מזוייפת, או שמדובר בחתימה של אחיו. העותר לא הביא למצער תצהירים מטעם אחיו על-מנת שיאשר שזוהי חתימתו ולא חתימת העותר. העותר אף לא הביא תצהיר של הוריו, כי לא היה נוכח באותו מעמד של תפיסת המיטלטלין. לפי הדין, כאשר מסירה בוצעה בכתובת מגוריו של אדם בהתאם לרישומי משרד הפנים קמה חזקת מסירה, וחתימת בן משפחה בכתובת מגורי העותר אף היא נחשבת המצאה כדין {ראה: סעיף 12ב לפקודת המיסים (גביה)}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי ניתן לראות בהצעת ההסדר מיום 16.12.03, או לכל הפחות בניסיון להגיע להסדר בשנת 2003, שבא-כוח העותר למעשה הודה בו, כצעד ששולל את טענת השיהוי כלפי העיריה בתקופה זו.

כמו-כן, בתחילת הדיון בתיק טען בא-כוח העותר:

"אנחנו מאשרים, כי העותר החזיק בארבע הנכסים המפורטים בעתירה המינהלית בין 01.04.00 לבין 01.07.07. יש לנו רק הסתייגות אחת שאינה משפיעה על גובה החיובים שבספרים והיא שבשנת 2002 העותר נטש את 4 הנכסים וב- 2007 הוכרו הנכסים שלא ראויים לשימוש. לכן לא היתה חזקה בפועל ואיננו טוענים כנגד החיוב שהיה כדין."

מהאמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי העותר ובא-כוחו, לא הוכיחו, ואפילו לא טענו, שהעותר או מי מטעמו הודיע לעיריה, כי הנכס לא בהחזקת העותר או לא ראוי לשימוש ולכן העותר פטור מתשלום ארנונה. הטענות היחידות שהעלה בא-כוח העותר כנגד החיובים היו התיישנות ושיהוי. לעומת-זאת, העותר עצמו טען באופן לא ברור, בעדותו: "וגם כיום שמציגים טענות התיישנות, אני לא מסכים עם-זאת, כי הנכס לא היה ראוי לשימוש".

בית-המשפט לא קיבל את טענת העותר וקבע, כי פעולות הגביה חייבות להיות סדירות ורצופות כדי שיעצרו את מרוץ ההתיישנות, וכי הפסיקה אליה הפנה העותר איננה הלכה מחייבת מאחר שאיננה פסיקה של בית-המשפט העליון. ההלכה הפסוקה קבעה, כי לצורך עצירת מרוץ ההתיישנות פעולת גביה מינהלית שקולה להגשת כתב תביעה לבית-המשפט.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי העיריה פעלה בהתאם וגם בתקופה שלאחר אוגוסט 2012 נקטה העיריה בהליכי גביה מינהליים ממשיים של עיקולי צד ג' סדירים. לפיכך טענת השיהוי נדחתה.

העותר לא פירט את התקיימות התנאים לשיהוי בעניינו, ולא ציין האם וכיצד שונה מצבו לרעה. העותר לא התגלה לכל אורך הדרך כתם-לב. מאידך אין ספק שמדובר בגביית כספי ציבור, ואין אינדיקציה שהעיריה ויתרה עליהם, אלא דווקא שניסתה לגבותם ללא הצלחה. דהיינו אין להתעלם מהתוצאה שסרבן תשלום ייצא נשכר, לעומת אזרח שומר חוק המשלם חובו לקופת העיריה במועד, ללא שיהוי ומבלי להמתין להליכים שיינקטו נגדו.

יחד עם האמור לעיל, ובהינתן הטעמים שבהנחיית היועץ המשפטי, מצא לנכון בית-המשפט לאזן בין זכות העיריה לגבות חובות מהתושבים, לבין הפגיעה באינטרס העותר. מחד גיסא העיריה עשתה מאמצים ופעולות שלא צלחו שלא באשמתה, כמו למשל ניסיונה לתפוס את רכבו של העותר בנובמבר 2004. מאידך גיסא, העיריה לא הציגה ראיות לפעולות גביה ממשיות שנעשו על-ידה, מעבר למכתבי התראה ודרישה, ושהובאו לידיעת העותר, בתקופה ה"רדומה" שבין ניסיון תפיסת הרכב בנובמבר 2004 ועד לעיקול הנוסף שבוצע על-ידה ביום 17.03.10.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי בנסיבות המקרה יהיה ראוי לקבוע כדלקמן:

מדצמבר 2001 {מועד תחילת היווצרות החוב} ישלם העותר את החוב המלא בצירוף ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980, כפי שהצטבר עד ליום 24.11.04.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את העתירה ביחס לעצם החיוב בתשלום קרן החוב.

4. אין בתקופה שבמהלכה נקטה רשות מקומית הליכי גביה מינהליים לגביית חובות ארנונה כדי להשהות את תקופת ההתיישנות - התביעה התקבלה בחלקה
ב- תא"ק (יר') 51953-01-15 {עיריית ירושלים נ' ל.ר. מתן שירותים בע"מ, תק-של 2015(3), 20788 (2015)} נדונה תביעה, שהוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, בה נתבעה הנתבעת לשלם חובות ארנונה. במסגרת בקשת הרשות להתגונן עתרה הנתבעת לסילוק רובה של התביעה על-הסף, בין השאר, מהנימוק שחלק מהחובות התיישנו והתובעת השיבה לטענות אלו.

בכל הקשור בטענת ההתיישנות, קבע בית-המשפט, כי השאלה העיקרית הטעונה הכרעה היא, אם אמנם, יש לקבל את טענת התובעת, כי לנוכח הוראת סעיף 15 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, תקופה שבה נוקטת רשות מקומית הליכים מינהליים לגביית חוב ארנונה, אינה באה במניין תקופת ההתיישנות.

בכתב התביעה, נתבעה הנתבעת לשלם חובות ארנונה בסכום כולל של 224,326 ש"ח בקשר לשני נכסים המצויים בירושלים. על-פי הנטען בכתב התביעה, לנתבעת נשלחו דרישות לתשלום החוב והתראות טרם נקיטת הליכים.

הנתבעת ביקשה רשות להתגונן, בה עתרה לדחיית התביעה על-הסף מחמת התיישנותה וכן בשל מעשה בית-דין, אשר על-פי הנטען חוסם את התביעה. לחלופין עתרה הנתבעת, למחיקת התביעה על-הסף משלושה טעמים אלו: כתב התביעה אינו מראה עילה, שווי התביעה נישום בחסר, והיות התביעה טורדנית וקנטרנית. עוד עתרה הנתבעת לכך שאם טענותיה לסילוק התביעה על-הסף תידחנה, כי אז תינתן לה רשות להתגונן מפני התביעה.

בית-המשפט קבע, כי בכל הקשור בחוב לשנת 2008, שלגביו אין מחלוקת, כי לא התיישן, לא טענה הנתבעת כל טענת הגנה. לפיכך הקדים בית-המשפט וקבע, כי ביחס לחוב זה אין מקום למתן רשות להתגונן וכי יש לקבל את התביעה בעניין חוב זה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בהיות התביעה לסכום כסף, היא מתיישנת בחלוף שבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התביעה. התובעת טענה כאמור, כי אין למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד שבו נוצר החוב, אלא מהיום שבו נחתם הסכם הפשרה שאושר בפסק-דין במסגרת התביעות הקודמות. זאת לטענתה, מהטעם, שיש בחתימת הסכם הפשרה משום הודאה בקיום זכות, כמשמעותה בסעיף 9 בחוק ההתיישנות.

בית-המשפט קבע, כי טענה זו של התובעת אין לקבל {הגם שנראה, כי הנתבעת כלל לא השיבה לטענה זו}. הטעם לכך הוא, שבהודאת הנתבעת בדבר חוב הארנונה שבעניינו, נחתם הסכם הפשרה שאושר בפסק-דין והיתה הודאה בדבר חובות, שאינם נכללים בתביעה הנדונה. מכאן איפוא, שהודאתה של הנתבעת בדבר חוב אחד, שלגביו ניתן פסק-דין, אינה מהווה הודאה בדבר חוב אחר, המתייחס אל תקופה אחרת, הנדון במסגרת התביעה הנדונה {ראה והשווה: רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1), 215 (2010)}.

בית-המשפט קבע, כי יש לאמץ את עמדת הנתבעת, הנסמכת על מסקנת פסק-הדין בעניין פרידמן {תא"ק (שלום יר') 20237-01-15 עיריית ירושלים נ' צבי פרידמן, פורסם באתר נבו (06.05.15)}, שלפיה אין בהליכי גביה מינהליים כדי להשהות את תקופת ההתיישנות בת שבע השנים {עם-זאת נעיר, כי על פסק-הדין הוגש ערעור אל בית-המשפט המחוזי בירושלים, אשר טרם נדון {ע"א 55698-06-15}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי רשות מקומית, המבקשת לגבות חובות ארנונה ממחזיק בנכס שאינו פורע את חובותיו יכולה לנקוט בשני אמצעים המכונים "הליכי גביה אקטיביים", ובאמצעי שלישי, המכונה "הליך גביה פאסיבי".

עם ההליכים האקטיביים נמנים שני סוגים. האחד, תביעה אזרחית המוגשת אל בית-המשפט מכוח סעיף 317 בפקודת העיריות, אשר במסגרתה נתבע מהחייב סכום החוב {תביעות אלו מוגשות בדרך-כלל, בהליך של סדר דין מקוצר, בהתאם לתקנה 202(2) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984}.

השני, הליך גביה מינהלי מכוח אחד משני הסדרי חקיקה המאפשרים זאת. הסדר אחד קבוע בפרק חמישה-עשר בפקודת העיריות והסדר שני קבוע בפקודת המסים (גביה) {מאז יום 24.02.00 הוחל הסדר זה גם על גביית ארנונה כללית וזאת מכוח אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות (הוראת שעה), התש"ס-2000}.

שני הסדרים אלו של הליכי הגביה המינהליים מאפשרים לרשות המקומית לפעול לגביית חובות הארנונה, באמצעים הכוללים משלוח דרישה אל החייב לתשלום החוב, ואם לא סולק החוב, כי אז ניתן לנקוט אמצעי גביה שונים. אמצעים אלו כוללים הטלת עיקולים על נכסי החייב, תפיסת מיטלטלין שבבעלותו, עיקול משכורתו ועוד כיוצא באלו אמצעים שנועדו לאפשר את גביית החוב. התביעה הנדונה היא איפוא, דוגמה לניסיון גביית חוב באמצעות הליכי גביה מינהליים ולאחר שכשלו, הוגשה תביעה אל בית-המשפט בהליך של סדר דין מקוצר. זו התביעה הנדונה.

הליך הגביה הפאסיבי נובע מהוראת סעיף 324 בפקודת העיריות, הקובע, כי תנאי לרישום העברת זכויות במקרקעין הוא הצגת תעודה של ראש העיריה בדבר היעדר חובות של בעל הנכס בקשר לנכס {ראה גם תקנה 9(ג)(3) בתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התשע"ב-2011}. הצורך בהצגת תעודה זו מעניק לרשות המקומית אמצעי לחץ לגביית חוב ארנונה קיים בקשר לנכס. שכן כל עוד לא ישולם החוב, לא תינתן התעודה ובדרך זו, חייב המבקש להעביר את זכויותיו בנכס, לפרוע את חובו.

מנקודת מבטו של החייב, עומדים לרשותו שלושה מסלולים אפשריים לתקיפת חוב הארנונה. המסלול הראשון, הנחשב במידה רבה ל"דרך המלך", הוא מסלול ההשגה בהתאם להוראות חוק הערר על קביעת ארנונה. במקרה של דחיית ההשגה עומדת לחייב האפשרות להגיש ערר אל ועדת הערר ועל החלטת ועדת הערר ניתן לערער לפני בית-המשפט לעניינים מינהליים. מסלול זה מוגבל לעילות הקבועות בסעיף 3 בחוק האמור. לפיכך, ספק אם במסלול זה ישנה אפשרות לטעון, כי חוב הארנונה התיישן.

מסלול שני, הוא בדרך של הגשת עתירה מינהלית אל בית-המשפט לעניינים מינהליים, אשר במסגרתו ניתן לעתור נגד חוב הארנונה ונגד הליכי הגביה שבהם נוקטת הרשות המקומית, בין הליכי גביה מינהליים אקטיביים ובין הליכי גביה פאסיביים.

המסלול השלישי, הוא במסגרת תביעה המוגשת אל בית-המשפט. כך בין בתביעה של הרשות המקומית לגביית החוב, כמו התביעה הנדונה, שאז יכול החייב לתקוף את החוב במסגרת הגנתו, בין בתביעה לסעד הצהרתי {בהליך של המרצת פתיחה} שיוזם החייב. אולם דרך זו כפופה למגבלות הוראת סעיף 3(ג) בחוק הערר על קביעת ארנונה, המגביל את עילות התביעה. בדרך זו אף ישנן מגבלות על אפשרות העלאת טענת התיישנות.

אמצעי הגביה העומדים לרשות הרשות המקומית לשם גביית חובות הארנונה, הם איפוא, מגוונים. חלקם אמצעים אקטיביים וחלקם פאסיביים, חלקם מינהליים וחלקם טעונים הגשת תביעה אל בית-המשפט. כל אלו, בצירוף אמצעי תקיפתם השונים של אותם הליכים, העומדים לרשות החייב, הציבו לא מעט קשיים ושאלות בכל הקשור בקביעת כללי התיישנותם של חובות ארנונה.

קשיים אלו הובילו בין השאר, למחלוקות בשאלה אם על הליכי גביה מינהליים {אקטיביים או פאסיביים} יש להחיל את דיני ההתיישנות או את דיני השיהוי המינהליים. היבטים שונים של שאלות אלו נדונו בין השאר, בעניין נסייר ובפסק-דין שניתן לאחרונה, בהרכב מורחב של שבעה שופטים בעניין עע"מ 8832/12 {עיריית חיפה נ' יצחק סלומון, פורסם באתר נבו (15.04.15)}.

בעניין נסייר הגיש החייב תביעה אל בית-משפט השלום לסעד הצהרתי, שיקבע, כי בחוב הארנונה שבעניינו, נקטה נגדו העיריה הליכי גביה מינהליים אקטיביים התיישן, ולכן לא ניתן לנקוט נגדו הליכים אלו. לאחר שהתביעה נדחתה בבית-משפט השלום ואף ערעור שהוגש אל בית-המשפט המחוזי נדחה, הגיש החייב בקשת רשות ערעור אל בית-המשפט העליון, אשר התקבלה.

בפסק-דין זה נקבע, כי אם עומדת לחייב טענת התיישנות כלפי חוב ארנונה, כי אז טענה זו יפה גם כלפי תביעה בעניין החוב המוגשת אל בית-המשפט וגם כלפי הליכי גביה מינהליים בקשר לחוב. בשני המקרים יוכל החייב לטעון שהעיריה מנועה מלתבוע את החוב, בשל התיישנותו.

הקושי עימו נדרש בית-המשפט להתמודד לשם קביעה כאמור, היה נעוץ בהיות טענת ההתיישנות טענה דיונית, החוסמת את אפשרות התביעה, אך אינה מהותית, במובן זה שאין בהתיישנות כדי להפקיע את הזכות, את חוב הארנונה. בנוסף לכך, טענת התיישנות היא טענת הגנה, כך שלכאורה, אין חייב יכול להעלותה, אלא רק אם הוא הנתבע, ולא אם הוא יוזם את ההליך. כן נדרש בית-המשפט לבחון אם אמנם אף הליך מינהלי לגביית חוב בא בגדר "תביעה לקיום זכות", שלגביה נקבע בסעיף 2 בחוק ההתיישנות, כי היא נתונה להתיישנות דיונית, אם כאמור, נתבע טען זאת.

בעניין לשון החוק קבע בית-המשפט, כי הצירוף "תביעה לקיום זכות" בסעיף 2 בחוק ההתיישנות, יכול לסבול לא רק תביעה המוגשת אל בית-המשפט, אלא גם הליך לאכיפת זכות שהוא הליך מינהלי, לרבות הליך גביה מינהלי. עוד נקבע, כי מאחר שחייב יכול להתגונן מפני הליכי גביה מינהליים רק באמצעות הליך שהוא עצמו יוזם ובין השאר, בדרך של הגשת עתירה מינהלית, אין לבחון את מעמדו של החייב על-פי מעמדו בהליך המשפטי.

בית-המשפט קבע, כי מאחר שמדובר בהתגוננות מפני "תביעה לקיום זכות", הרי שיש לראות בחייב משום נתבע, המתגונן מפני החוב בטענת התיישנות ואין חשיבות למעמדו בהליך שבו טען את טענתו. לאחר שבית-המשפט הגיע למסקנה, כי מבחינת לשון החוק אין מניעה לטעון טענת התיישנות כלפי הליכי גביה מינהליים, הוסיף וקבע, כי מסקנה זו אף מתיישבת עם טעמיו של מוסד ההתיישנות, שהם: במישור הראייתי, הצורך בתחימת הזמן שבו יש לשמור על ראיות ומסמכים; ההנחה שחלוף הזמן משמיע ויתור ומחילה של התובע על תביעתו; אינטרס הנתבע לוודאות ויציבות כלכלית, תוך ידיעת חובותיו; האינטרס הציבורי המצדיק שהזמן ינוצל לענייני ההווה ולא לענייני העבר הרחוק.

מסקנת בית-המשפט היתה איפוא, כי מבחינת תכליתו של מוסד ההתיישנות, אין טעם טוב ליצור הבחנה הנובעת מן האופן שבו בחרה הרשות לתבוע את פירעון החוב. כן הגיע בית-המשפט למסקנה, כי הסדרי הגביה המינהליים נועדו להקל על הרשות בהיבטים שונים, אך הם לא נועדו לתת בידי הרשות יתרון מהותי שבכוחו לשלול מהאזרח אפשרות לטעון טענות הגנה שהיו עומדות לו, אילו נתבע בבית-המשפט. על יסוד כל האמור מסקנת בית-המשפט היתה כאמור, כי כשם שמי שנתבע בבית-המשפט לשלם חוב ארנונה יכול לטעון טענת התיישנות, כך גם "נישום אשר הרשות נוקטת כלפיו הליך גביה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן" {שם, פסקה 40}.

הלכת נסייר אושרה בפסק-הדין בעניין עיריית חיפה, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה אשר התייצב בהליך זה, ביקש לסטות מהלכת נסייר ואף לבטלה. טענתו, אשר נדחתה ברוב דעות, היתה בין השאר, כי יש להחיל על הליכי הגביה המינהליים, האקטיביים והפאסיביים, את דיני השיהוי המינהלי ולא את דיני ההתיישנות האזרחיים. טענות נוספות של היועץ המשפטי לממשלה שנדחו באותו עניין הן, כי בהיות חוב הארנונה בגדר חוב פסוק וסופי, יש להחיל עליו את תקופת ההתיישנות בת עשרים וחמש שנה, הקבועה בסעיף 21 בחוק ההתיישנות לעניין התיישנות פסק-דין סופי, וכן, כי יש להחיל את הוראת סעיף 20 בחוק ההתיישנות, בעניין הזכות להיפרע משיעבוד.

בענייננו ציין בית-המשפט, כי בעניין עיריית חיפה, נקבע ברוב דעות, כי יש להחיל את דיני ההתיישנות אף ביחס להליכי גביה פאסיביים {מקום שבו רשות מקומית דורשת פירעון חוב ארנונה כתנאי למתן תעודה המאפשרת רישום העברת זכויות במקרקעין}. זאת לעומת דעת המיעוט, שעמדתם היתה, כי יש לסטות מהלכת נסייר וכי יש להחיל על הליכי גביה מינהליים את דיני השיהוי.

הלכת נסייר קבעה כאמור, כי חוב ארנונה נתון להתיישנות בחלוף שבע שנים, ככל חוב כספי אחר וכי חייב יכול לטעון, כי החוב התיישן, לא רק אם נתבע לפרוע את החוב בתביעה המוגשת אל בית-המשפט, אלא אף אם ננקטו נגדו הליכי גביה מינהליים. על רקע הלכה זו, עלתה השאלה אם הוראת סעיף 15 בחוק ההתיישנות חלה גם ביחס להליכי גביה מינהליים. הוראה זו קובעת את השהיית תקופת ההתיישנות כל עוד מתבררת תביעה.

השאלה שעמדה להכרעה היא, אם הליכי גביה מינהליים בקשר לחוב ארנונה משהים את תקופת התיישנותו של החוב, כך שהתקופה שבה ננקטו הליכי הגביה המינהליים בקשר לחוב, אינה באה במניין תקופת שבע השנים שבמהלכה מתיישן החוב.

בשורה ארוכה של פסקי-דין שניתנו במסגרת עתירות מינהליות שהוגשו לאחר מתן פסק-הדין בעניין נסייר, נקבע, כפי שנקבע בעניין סמקו סנטר {עת"מ (מרכז) 6882-11-10 סמקו סנטר (1998) בע"מ נ' עיריית נס ציונה (2010)}, שאליו הפנתה התובעת, כי אם העיריה לא הצליחה לגבות חוב ארנונה בהליך מינהלי בטרם הסתיימה תקופת ההתיישנות, עדיין רשאית היא להמשיך בהליכי הגביה המינהליים חרף טענת ההתיישנות. זאת בכפוף לכך שמדובר בהליכי גביה ממשיים ואינטנסיביים. כאמור שם, "לצורך טענת ההתיישנות, יש לראות הליכי גביה מינהליים כשווי ערך להליכי תביעה אזרחית, שמשנפתחו לפני תום תקופת ההתיישנות, וכל עוד הם נמשכים כסדרם, רשאית העיריה להמשיך בהליכי הגביה ולא תעמוד לחייב טענת התיישנות. כדי להסיר חשש של פעולות גביה שהן מהשפה ולחוץ, יש להניח שאם פעולות הרשות לגביית חוב בהליכים מינהליים הן פעולות מעטות, מקריות שאינן מגלות כוונה לגבות את החוב, עשוי בית-המשפט למנוע מהרשות לטעון נגד ההתיישנות אף שמהבחינה הפורמלית החלה פעולות גביה" {סמקו סטנר, פסקה 9}.

מכאן, כך נראה, הוסקה מאוחר יותר המסקנה, כי הוראת סעיף 15 בחוק ההתיישנות חלה אף על הליכי גביה מינהליים. זאת הגם שבעניין סמקו סנטר, כמו גם בעתירות מינהליות נוספות שכך נפסק בהן, בית-המשפט כלל לא נדרש אל הוראת סעיף זה.

על-פי אותה מסקנה נקבע, כי כשם שהגשת תביעה אזרחית משהה את תקופת ההתיישנות במשך התקופה שבין הגשתה ובין דחייתה, לעניין הגשת תביעה אזרחית בבית-המשפט, כך גם באשר להליכי גביה מינהליים, אף הם משהים את תקופת ההתיישנות לעניין הגשת תביעה בבית-המשפט.

כך נקבע בין השאר, בעניין ע"א (מחוזי ת"א) 1986-02-11 {בי סג בע"מ נ' עיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו (08.11.12)}. לשלמות הדברים יוער, כי ערעור שהוגש על פסק-דין זה אל בית-המשפט העליון, נמחק בהמלצת בית-המשפט {רע"א 8812/12 2014}. בעניין זה, הזכיר בית-המשפט קרוב לעשרים פסקי-דין שניתנו במסגרת עתירות מינהליות, שבהן נקבע כפי שנקבע בעניין סמקו סנטר.

על-סמך אותן קביעות שניתנו כאמור במסגרת עתירות מינהליות, שבהן עתרו חייבים אל בית-המשפט כדי שיקבע, כי הרשות המקומית מנועה מהמשך נקיטת הליכי גביה מינהליים, גזר בית-המשפט שדן בעניין בי סג גזירה שווה לעניין הגשת תביעה אל בית-המשפט. בפסק-הדין בעניין זה קבע בית-המשפט, כי הוראת סעיף 15 בחוק ההתיישנות חלה גם ביחס להליכי גביה מינהליים וכך נימק זאת:

"אמנם בפסק-דין נסייר לא התייחס בית-המשפט להוראות סעיף 15 לחוק, אלא בחן את הוראותיו של סעיף 2 לחוק, ואולם, הרציונאל העומד בבסיסו של פסק-דין נסייר הינו, כי לצורך תחולת דיני ההתיישנות אין כל מקום להבחין בין הליך גביה מינהלי לבין הליך תביעה או תובענה המוגשים לבית-המשפט, וזאת לאור הרציונאליים שבבסיס מוסד ההתיישנות, בין אם התוצאה בסופו-של-יום הינה לטובת הנישום, ובין אם היא לטובת הרשות."

עם-זאת, בית-המשפט הטעים, באילו נסיבות יהיה בהליכי הגביה כדי לעכב את תקופת ההתיישנות. כאמור שם, "ויודגש, כפי שעולה מהפסיקה שאוזכרה לעיל, כדי שהליכי הגביה יעצרו את מירוץ ההתיישנות, צריכים להיות הם הליכי גביה ממשיים, ועל הרשות לפעול בשקידה ראויה, תוך פרק זמן סביר, ובמרווחי זמן סבירים בין פעולה לפעולה" {בי סג, פסקה 23}.

בית-המשפט חלק על מסקנת פסק-הדין בעניין בי סג, וקבע, כי בעניין נסייר נבחנה משמעות הצירוף "תביעה לקיום זכות" בהוראת סעיף 2 בחוק ההתיישנות, אם כוונתו היא רק לתביעה המוגשת בהליך משפטי לבית-המשפט, או שמא היא כוללת גם דרישה של גוף מוסמך בין השאר, בעניין חוב כספי.

השאלה שבית-המשפט בחן בעניין נסייר היא, האם במצב שבו חוב כספי התיישן יוכל החייב לטעון להתיישנות התביעה שהוגשה נגדו לסילוק החוב גם אם לשם גביית החוב ננקט כלפיו הליך גביה מינהלי, או שמא יוכל החייב לטעון להתיישנות התביעה רק אם הוגשה נגדו תביעה אל בית-משפט והוא הנתבע באותה תביעה. על שאלה זו השיב בית-המשפט, כי מבחינת החייב-הנתבע אין הבדל איזה הליך ננקט בעניין חובו, אם ננקט הליך גביה מינהלי או הוגשה תביעה אל בית-המשפט. בשני המצבים יכול החייב לטעון, שהדרישה - התביעה המופנית אליו לפרוע את החוב התיישנה וכי אין מקום לכך שהמסלול שבו בחרה הרשות, הליך גביה מינהלי או הגשת תביעה אזרחית אל בית-המשפט, ישליך על האפשרות להעלות את טענת ההתיישנות.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי יהיה זה מרחיק לכת להסיק מסקנה, כי כוונת עניין נסייר היתה, שלכל דבר ועניין הקבוע בחוק ההתיישנות, תיגזר גזירה שווה בין תביעה המתנהלת בבית-המשפט לבין הליך מינהלי.

למסקנה האמורה הגיעו בתי-המשפט במספר מקרים, שבהם נקבע, כי אין לומר שהוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות חלה אף ביחס להליכים מינהליים. אף נקבע באותם עניינים, כי נראה שלא היה מקום להסקת המסקנה, כי הלכת נסייר קובעת שלכל דבר ועניין אין מקום להבחנה בין הליך גביה מינהלי לבין תביעה המוגשת אל בית-המשפט {כך בין השאר, נקבע בעניין פרידמן. כך גם נקבע בעניין תא"ק (שלום יר') 700557/08 גני ירושלים נ' עיריית ירושלים, פורסם באתר נבו (11.12.11), וכן בעניין ת"א (שלום חי') 52420-12-11 עיריית שפרעם נ' ע.נ.פ. בתי מטבחיים בע"מ, פורסם באתר נבו(14.01.15)}.

השאלה שאליה נדרש בית-המשפט בעניין סמקו סנטר ובעתירות מינהליות נוספות היתה, האם רשות מקומית שלא הצליחה לגבות את חוב הארנונה באמצעות הליכי גביה מינהליים שנקטה, רשאית להמשיך בהליכים אלו. הליכי הגביה המינהליים {ולא תביעה בבית-משפט}, חרף חלוף תקופת ההתיישנות. בעניין זה השיבו בתי-המשפט לעניינים מינהליים בחיוב ובלבד שהליכי הגביה שננקטו היו משמעותיים, רציפים ואינטנסיביים {ראה: עע"מ 10372/08 עיריית בת-ים נ' אדוט ז"ל, פורסם באתר נבו (04.01.11); עת"מ (חי') 23789-10-12 האני שחאדה נ' עיריית חיפה, פורסם באתר נבו (05.02.14)}.

באותן עתירות מינהליות לא נבחנה תחולת סעיף 15 בחוק ההתיישנות גם על הליכי גביה מינהליים. באותם עניינים לא נדרשו בתי-המשפט לשאלה אם יש בהליכי גביה מינהליים כדי להשהות את תקופת ההתיישנות לעניין תביעה אזרחית כספית המוגשת אל בית-המשפט, כך שהתקופה שבה התנהלו הליכי גביה מינהליים לא תובא במניין שבע שנות ההתיישנות.

שאלה זו, הבוחנת אם בהתאם להוראת סעיף 15 בחוק ההתיישנות, התקופה שבה ננקטו הליכי גביה מינהליים לא תובא במניין שבע שנות ההתיישנות, היא שאלה שונה. שאלה זו בוחנת אם במצב שבו העיריה החלה בהליכי גביה מינהליים בקשר לחוב בטרם חלוף תקופת ההתיישנות, אך לא הצליחה לגבות את החוב, היא רשאית להגיש תביעה אזרחית לשם גביית החוב, לאחר שתקופת ההתיישנות כבר חלפה.

שאלה זו כאמור, לא נדונה בעניין סמקו סנטר, ואף לא נדונה בשאר העתירות המינהליות שבמסגרתן לא נדרשה הכרעה בשאלה זו, אלא בשאלה אם לאחר התיישנות החוב, יכולה העיריה להמשיך לנקוט הליכי גביה מינהליים שבהם החלה בטרם החוב התיישן. שאלה זו, הבוחנת אם על-פי הוראת סעיף 15 בחוק ההתיישנות גם הליכי גביה מינהליים, ולא רק תביעה בבית-המשפט, משהים את תקופת ההתיישנות, אף לא נדונה בעניין נסייר {ואף לא בעניין עיריית חיפה}.

בית-המשפט קבע, כי לא ניתן לומר, שבהתאם להוראת סעיף 15 בחוק ההתיישנות, תקופה שבה נוהלו הליכי גביה מינהליים אינה באה במניין תקופת התיישנות החוב. קביעה, כי הרשות תוכל להשתהות בגביית חובותיה ואף להאריך את התקופה שבמהלכה תוכל לתבוע וזאת באמצעות נקיטת הליכי גביה מינהליים, אפילו הם חסרי תוחלת, חותרת תחת תכלית מוסד ההתיישנות.

תכליתו של מוסד ההתיישנות הוא לתחום בזמן מוגדר את פרק הזמן שבמהלכו יכול נושה לתבוע את חובו מהחייב. כך שגם מטעם זה אין ליצור מצב שבו הרשות תוכל למתוח פרק זמן זה על פני שנים ארוכות.

הליכי גביה מינהליים עשויים אמנם ללמד על כך שהרשות לא ויתרה על חובה, אך גם משלוח מכתבי התראה מצד תובע, שאינו רשות מינהלית, עשוי ללמד על כך. למרות זאת, אין במשלוח מכתבים מעין אלו מצד נושים אל חייבים, כדי לעכב את תקופת ההתיישנות. פרשנות זו יוצרת אי-שוויון בין הרשות לבין האזרח בכל הקשור לעניין טענת ההתיישנות, בעוד שדווקא אי-שוויון זה ביקש עניין נסייר לצמצם, בכך שנקבע בו, כי אף הליכי גביה מינהליים כפופים לטענת התיישנות.

בעניין פרידמן הוסיף בית-המשפט ומנה עוד שיקולים המצדיקים את המסקנה, שלפיה אין לומר, כי הוראת סעיף 15 בחוק ההתיישנות קובעת שאף התקופה שבה התנהלו הליכי גביה מינהליים אינה באה במניין תקופת ההתיישנות.

ראשית, קביעה, כי הליכי גביה מינהליים עשויים לעכב את תקופת התיישנותה של תביעה לגביית החוב המוגשת אל בית-המשפט, עשויה ליצור חוסר בהירות רב בנוגע למועד התיישנות התביעה.

זאת בשונה מתביעה אזרחית שכשלה, אשר על-פי סעיף 15 משהה את תקופת ההתיישנות, שלגביה ברור מתי הוגשה ומתי נדחתה. מצב זה עשוי לגרור התדיינויות רבות בשאלות כמו, אלו הליכי גביה יעכבו את תקופת התיישנות, באיזו תקופה ננקטו הליכים אינטנסיביים משמעותיים ועוד כיוצא באלו שאלות אשר יסרבלו את ההליכים.

עוד הזכיר בית-המשפט, כי אחד הטעמים שהוביל להכרעת הרוב בעניין עיריית חיפה, כי יש להחיל על הליכי הגביה {האקטיביים והפאסיביים} את דיני ההתיישנות ולא את דיני השיהוי, היה העובדה שדיני ההתיישנות הם קשיחים וקובעים מסגרת זמן ברורה, בשונה מדיני השיהוי, המחייבים דיון הבוחן אם אמנם חל שיהוי. דומה, כי הקביעה שאף הליכי גביה מינהליים יעכבו את תקופת ההתיישנות, חותרת תחת טעם זה.

שנית, אין הצדקה ליצירת הבחנה בין רשות מינהלית לבין תובעים אחרים. אין הצדקה לכך שמשלוח מכתבי התראה ששולחת רשות מינהלית יובילו להשהייה בתקופת ההתיישנות באופן שיעניק לרשות יתרון מהותי לעומת כל תובע אחר {ראה: עניין נסייר, כב' השופטת ד' ברלינר, פסקאות 34 ו- 36; עניין עיריית חיפה, כב' הנשיא (בדימוס) א' גרוניס, פסקאות 44 ו- 46; שם, כב' השופטת א' חיות, פסקה 6}.

בהמשך פסק-דינו בעניין פרידמן, הבהיר כב' השופט נחלון מדוע לא ניתן ללמוד מעניין סמקו סנטר, שעליו ביקשה התובעת להסתמך, לעניין תחולת סעיף 15 בחוק ההתיישנות אף על הליכי גביה מינהליים. דברים אלו אף יפים בכל הקשור אל שאר פסקי-הדין שניתנו במסגרת העתירות המינהליות הרבות שנדונו והגיעו אל אותה מסקנה.

כאמור, קבע בית-המשפט, כי בעניין סמקו סנטר לא נדרש אל הוראת סעיף 15 בחוק ההתיישנות. נקבע בו, כי אם ננקטו הליכי גביה מינהליים קודם שחלפה תקופת ההתיישנות, כי אז ניתן יהיה להמשיך בהם, בהליכי הגביה המינהליים, אף לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ובלבד שהיו משמעותיים ואינטנסיביים. לא נקבע באותו עניין {ובפסיקה הנוספת שניתנה במסגרת עתירות מינהליות שהגישו חייבים}, כי הליכי הגביה המינהליים משהים את תקופת ההתיישנות לעניין הגשת תביעה אזרחית אל בית-משפט לגביית החוב.

לכל היותר נקבע, כאמור לעיל, כי כשם שאם הוגשה תביעה אל בית-המשפט קודם לחלוף תקופת ההתיישנות, ניתן להשלים את בירורה גם לאחר תקופת ההתיישנות, כך הדבר גם ביחס להליכי גביה מינהליים אינטנסיביים שהחלו עוד לפני תקופת ההתיישנות ואשר ניתן להמשיך בהם לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

מסקנה זו אף מתיישבת עם קביעת כב' הנשיא {בדימוס} א' גרוניס בעניין עיריית חיפה, כי נקיטת הליכי גביה מינהליים שהובאו לידיעת החייב, לא רק משהה את מניין תקופת ההתיישנות {כפי שנקבע בעניין סמקו סנטר}, אלא מתחילה את מניין תקופת ההתיישנות מראשיתה {שם, פסקה 21}.

הדברים כוונו אל נקיטת הליכי גביה מינהליים, אך לא לעניין הגשת תביעה אל בית-המשפט לשם גביית החוב. ברור, כי לא היתה כל כוונה לכך שמניין תקופת ההתיישנות יחל מראשיתו אף לעניין הגשת תביעה אזרחית בבית-המשפט. מצב זה עלול ליצור מצב שבו רשות מינהלית תוכל לגבות חובות במשך שנים ארוכות, בשונה מנושים אחרים. הכלי שניתן בידי הרשות לגבות חובות אף באמצעות הליכים מינהליים, לא נועד לשלול את תחולת דיני ההתיישנות ואף לא נועד למתוח את תקופת ההתיישנות ללא כל מגבלה.

בסופו של פסק-הדין בעניין פרידמן עמד כב' השופט נחלון על החשש שלפיו המסקנה, כי הוראת סעיף 15 בחוק ההתיישנות אינה קובעת, כי גם הליכי גביה מינהליים ישהו את תקופת ההתיישנות, עלולה להביא לריבוי תביעות בעניין חובות ארנונה. רשויות מקומיות עשויות לחשוש, כי אם לא יגישו תביעות לגביית חובות ארנונה קודם לחלוף תקופת ההתיישנות, תיחסם דרכן לגבות את אותם חובות.

לעניין חשש זה השיב בית-המשפט, כי אכן מדובר בתוצאה אפשרית שאינה רצויה, לנוכח המגמה להעדיף את ההליכים המינהליים בכל הקשור בגביית חובות ארנונה. עם-זאת, הוסיף בית-המשפט, כי "לא די בחשש זה כדי להביא לקבלת עמדת התובעת. יש לקוות, כי תמריצים אחרים יביאו לכך שלא תוגשנה לבית-משפט תובענות, במקרים שבהם ניתן להסתפק בנקיטת הליכי גביה מינהליים".

בית-המשפט הוסיף, כי ספק אם אמנם מדובר בחשש אמתי. במצב הקיים היום, למצער, בבית-משפט השלום בירושלים, היקף התביעות המוגשות בעניין חובות ארנונה הוא עצום. הרושם הוא, כי רבות מהתביעות מתייחסות אל חובות משנים רחוקות או אל חובות המיוחסים למספר שנים רב, חלקם אף חורגים מעבר לשבע השנים שבמהלכם מתיישנת תביעה. מעבר לשאלה אם אין מדובר בתביעות שהתיישנו בחלקן, מצב זה מעורר קשיים רבים מאוד.

אחד הקשיים הבולטים הוא, שהמצב הקיים מציב את הנתבעים בפני מצב כמעט בלתי-אפשרי לפרוע את חובותיהם. מן הראוי שגם מי שבניגוד לדין נמנע מלשלם חוב ארנונה, ידע מה פרק הזמן שבו הוא צפוי להיתבע בבית-המשפט בשל חובותיו. אם ייתבע, לא יעמוד בפני מצב שבו יידרש להתמודד עם חובות בסכומי עתק שהיכולת לפרוע אותם, לא אחת, כלל לא מעשית. פרק זמן בן שבע שנים הוא בהחלט מספיק כדי לאפשר לעיריה לכלכל את צעדיה, לבחון אם הליכי גביה מינהליים מתאימים או שמא ראוי לגבות את החוב באמצעות תביעה משפטית. אין כל הצדקה לכך שהתקופה שבמהלכה תפעל העיריה לשם הגשת תביעה אל בית-המשפט כדי לגבות חובות ארנונה, תימתח מעבר לתקופת ההתיישנות, בת שבע השנים, הקבועה בחוק.

לסיכום, קבע בית-המשפט, כי אין בתקופה שבמהלכה נקטה רשות מקומית הליכי גביה מינהליים לגביית חובות ארנונה כדי להשהות את תקופת ההתיישנות. אין לומר, כי הוראת סעיף 15 בחוק ההתיישנות חלה על הליכי גביה מינהליים במובן זה שמשך התקופה שבהם נקטה הרשות בהליכים אלו לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי משמעות הדבר הוא, שהתביעה המתייחסת אל חובות הארנונה של התובעת במהלך השנים 2006 ו-2007 התיישנה זה מכבר. שכן וכאמור, לא היה בהליכי הגביה המינהליים שנקטה העיריה בקשר לחובות הארנונה של הנתבעת, כדי להשהות את תקופת ההתיישנות לצורך הגשת התביעה הנדונה. לפיכך התביעה המתייחסת אל חובות הנתבעת ביחס לשנים 2006 ו-2007, נדחתה.

באשר לחוב הארנונה המתייחס אל שנת 2008, הרי שכמפורט לעיל, הנתבעת כלל לא ביקשה רשות להתגונן מפני התביעה בקשר לחוב זה. טענות הנתבעת, כאמור לעיל, התייחסו רק אל חובות הארנונה מהשנים שקדמו לשנה זו. לפיכך ומשלא התבקשה רשות להתגונן, התביעה בעניין חוב זה, התקבלה.

5. התיישנות-מעשה בית דין ושימוש לרעה בהליך משפטי
ב- ת"א (פ"ת) 8040-04-15 {מאיר פז נ' מועצה אזורית חבל מודיעין, פורסם באתר נבו (17.08.15)} נדונה בקשת הנתבעים, עורכי-דין במקצועם {להלן: "המבקשים"} לסילוקה על-הסף של התביעה שהוגשה כנגדם על-ידי התובעת, מ.א. חבל מודיעין {להלן: "המשיבה"}, מחמת התיישנות, מעשה בית-דין ושימוש לרעה בהליך משפטי.

ברקע הדברים, הטיפול בנושא גביית הארנונה נותר בידי המבקש 1, מבלי שנערך כל הסכם בכתב שהסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים. באותה שנה, החל המבקש 2 לעבוד יחד עם המבקש 1, והשניים נתנו יחד שירותים משפטיים למשיבה בתחום האמור.

בשנת 2005 עברה המשיבה לגביית ארנונה במתכונת של גביה מנהלית, ובעקבות זאת הורתה למבקשים להקפיא את הטיפול בתיקי החייבים שנמסרו לטיפולם החל משנת 2006. באותה עת, המשיבה ביצעה את הליכי הגביה בעצמה, אך בהמשך החזירה למבקשים 45 תיקים שבהם מאמצי הגביה לא צלחו.

מהותה של התביעה, כפי שהוכתרה, היתה "חשבונות וכספית".

בכתב התביעה המבקשים טענו, בין היתר, כי לאחר שהמשיבה פעלה בהליכים מינהליים לגבות את חובותיה ונקטה בהליכים מינהליים לצורך כך, התברר לה, "לתדהמתה", שמספר חייבים הציגו אסמכתאות על תשלומים שבוצעו על ידם למבקשים ואשר זכרם לא בא ברשימות שהוצגו על-ידי המבקשים וממילא לא היתה למשיבה כל ידיעה אודותיהם.

הבקשה לסילוק התביעה על-הסף נשענה על שתי טענות מרכזיות אשר לשיטת המבקשים חייבו את דחיית תביעתה של המשיבה על-הסף.

המבקשים טענו כי הטעם הראשון שיש לדחות את התביעה, הינו הטענה להתיישנות התביעה.

זאת מאחר ותביעה למתן חשבונות הינה עילה מתמשכת המתחדשת מדי יום, כל עוד נמשכת בין הצדדים מערכת יחסים המקימה את העילה להגשת התביעה.

משעה שההתקשרות בין הצדדים הופסקה ב- 2006 הרי שמועד הגשת התביעה דנן, ב- 2015 עמד בחלוף תקופת ההתיישנות.

המשיבים טענו כי לא נטען וממילא לא הוכח כל טעם שבגינו יש להחיל חריג כלשהו אודות דחיית מועד ההתיישנות, זאת משעה שאף לשיטת המשיבה היא "גילתה" על כספים שלא הועברו אליה כשהחלה בגביה המנהלית בין השנים 2007-2006.

המשיבה טענה כי לא חלה בנסיבות העניין כל התיישנות, מאחר וההתקשרות בין המשיבה למבקשים לא הסתיימה כפי שהמבקשים טענו בשנת 2006, שכן המבקשים המשיכו לתת שירותים משפטיים "שנים רבות" לאחר ההודעה על הפסקת ההתקשרות, ואף בערכאת הערעור נקבע כממצא עובדתי חלוט שלאחר ההודעה על סיום ההתקשרות נותרו בידי המבקשים 45 תיקים.

עוד טענה המשיבה, כי המבקשים התעלמו מהנסיבות המיוחדות שעה שדובר בתביעה אשר הוגשה על-ידי מועצה כנגד מי שהיו עורכי דינה ויועציה המשפטיים בעבר, כשבין הצדדים התקיימו יחסי נאמנות מיוחדים שהיו בהם כדי להשליך על בחינת תקופת ההתיישנות.

המשיבה טענה, לעניין זה, כי מניין ימי ההתיישנות במסגרת יחסים שכאלה אמור לחול רק בתום אותם יחסים, וממילא נדרש בירור עובדתי באשר למועד בו המבקשים כנאמנים כפרו בחובת הנאמנות שלהם.

המשיבה טענה, כי משלא הוגש כתב הגנה, לא ברור כלל האם המשיבים כפרו בנאמנות, אולם מכל מקום, ברור שהם המשיכו לתת למשיבה שירותים משפטיים גם לאחר שנת 2006 ואף לאחר 05/08.

בנוסף, טענה המשיבה, כי בנסיבות העניין אין להידרש לטענת ההתיישנות גם לאור הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 {להלן: "חוק ההתיישנות"}, שכן מלוא העובדות הנדרשות לצורך בירור היקף הנכסים המוחזקים בידי המבקשים ושלא הועברו לידי המשיבה, טרם התבררו.

זאת מאחר שהמסמכים והחשבונות היו מצויים ומוחזקים בידי המבקשים כשסירובם למסור אותם היווה את הרקע להגשת תביעה זו.

בית-המשפט קבע כי טענתה העיקרית של המשיבה לעניין טענת ההתיישנות שהועלתה, היתה כי עיון בדו"חות שהוצגו על-ידי המבקשים במסגרת תביעתם משך השנים 2008-2006, גילה כי המבקשים המשיכו לתת למשיבה שירותים משפטיים שנים רבות לאחר הפסקת ההתקשרות.

בית-המשפט קבע כי יש לבחון את הנסיבות המיוחדות של מערכת היחסים ששררה בין הצדדים - יחסי הנאמנות - המשליכים השלכה של ממש על בחינת תקופת ההתיישנות.

הכלל על-פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, הוא שתקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה.

חוק ההתיישנות מורה במקרים מסויימים על דחיה או הפסקתה של מרוץ ההתיישנות; ודוק, סעיף 7 לחוק ההתיישנות קבע {טרם תיקונו ביום 03.08.15} דין יחיד ומיוחד להתיישנות תובענות שעילתן תרמית או הונאה.

על-פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו נודעו לתובע העובדות המהוות את התרמית, וזאת גם אם יכול היה לדעתן מוקדם יותר אילו נקט בזהירות סבירה.

זאת בשונה מסעיף 8 לחוק ההתיישנות המאפשר דחיית תקופת ההתיישנות בתביעה רגילה, בנסיבות בהן נסתרו מעיני התובע עילות התביעה, בכפוף לכך שנקט זהירות סבירה.

בית-המשפט קבע כי המבחן להתקיימות סעיף 7 לחוק ההתיישנות כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, הינו היום בו נודעה לתובע התרמית ברמת ידיעה המוגדרת כ- "ידיעה ממשית וסובייקטיבית" וכי רק ידיעה הניתנת להוכחה בראיות בבית-המשפט {ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, פורסם באתר נבו (25.03.04)}.

6. האם המשיבה היתה פטורה מתשלום ארנונה או שחבה בתשלום ארנונה, בין היתר, מחמת התיישנות?
ב- ת"א (עפ') 62352-12-12 {רחל גרוס נ' מקסים פרץ, פורסם באתר נבו (12.07.15)} נדונה בקשת הנתבעים 1 ו- 2 לדחיית התביעה על-הסף מחמת התיישנות.

תחילתו של ההליך עסק בתביעת התובעת {להלן גם: "המשיבה"} לפסק-דין הצהרתי וצו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להימנע מכל הליכי גביה בגין חוב ארנונה שיוחס לתובעת עבור שכירת דירה מאת הנתבעים 1 ו- 2 בשדה יעקב.

התביעה במקור הוגשה נגד המשכירים של הדירה, הם הנתבעים 1 ו- 2 {להלן: "המבקשים"} וכן נגד המועצה האזורית עמק יזרעאל {להלן: "המועצה" ו/או "הנתבעת 3"}.

בכתבי הטענות הסכימו הצדדים, כי מחיר השכירות יכלול את הארנונה והובטח למשיבה על-ידי המבקשים, כי היא לא תישא בתשלום הארנונה בנוסף לדמי השכירות, בניגוד לאמור בסעיף 11 לחוזה השכירות.

המשיבה טענה, כי חודשים ספורים עובר להגשת התביעה דנן היא גילתה, שהמבקשים הפרו את התחייבותם כלפיה לשאת בתשלומי הארנונה למועצה.

הדבר נודע למשיבה לראשונה, כשפנתה לבנק בבקשה לסגור את חשבונה, או אז גילתה כי הוטל עיקול על חשבונה עקב חוב ארנונה אשר נצבר על שמה.
המשיבה לא ציינה בכתב התביעה מועד מדוייק, אולם היה מדובר לטענתה בסוף שנת 2012.

המשיבה טענה, כי בעקבות פנייתה אל המועצה, התברר לה כי המבקשים דיווחו למועצה על חלוקת הדירה לשתי דירות כחמישה חודשים לאחר תחילת תקופת השכירות {08.02.05}, מבלי ליידע אותה על כך, ומבלי לשלם את חוב הארנונה אשר התחייבו לשאת בו מתוך תשלומי דמי השכירות שקיבלו ממנה, כל זאת בניגוד למה שהוסכם ביניהם. עקב כך, נוצר חוב ארנונה בספרי המועצה הרשום על שמה של המשיבה.

כן נמנע מהמשיבה שלא כדין לממש את ההנחה בארנונה המגיעה לה בתור נכת צה"ל. חיזוק לטענתה בדבר היעדר חובת תשלום ארנונה הרובצת לפתחה, מצאה המשיבה בכך, שהמבקשים לא ביקשו ממנה להסדיר את חוב הארנונה במסגרת גמר החשבון שנעשה עמה בתום השכירות ביחס לחשבונות החשמל והטלפון.

המשיבה הכחישה, כי היא קיבלה את דרישות תשלום ארנונה שנשלחו על-ידי המועצה, ככל שהן התייחסו לחוב הארנונה נשוא התביעה. המשיבה טענה כי דרישות התשלום נשלחו על-ידי המועצה למושכר עצמו והן הועלמו על-ידי המבקשים שלא עדכנו אותה בדבר קבלתן, על-אף שהיא התגוררה בסמוך אליהם אף לאחר תום תקופת השכירות.

עוד טענה המשיבה בכתב התביעה, כי המבקשים טרם החזירו לה שיק ביטחון על-סך 4000 ש"ח {להלן: "שיק הביטחון"}, אשר הפקידה המשיבה בידי המבקשים במועד החתימה על הסכם השכירות. המשיבה טענה כי השיק נפדה על-ידי המבקשים שלא כדין לאחר שנסתיימה תקופת השכירות ולכן עתרה בגדר התביעה דנן להשבתו לידיה.

מנגד, טענו המבקשים בכתב ההגנה כי הם העבירו את הסכם השכירות למועצה, כפי שנדרש מהם כמשכירים של הדירה. לטענתם, מעולם לא התחייבו בפני המשיבה לשאת בחוב הארנונה המוטל על שכמה של האחרונה והכחישו קיומו של הסדר בעל-פה ביניהם, שעל-פיו שכר הדירה יכלול את תשלומי הארנונה.

בעניין שיק הביטחון טענו המבקשים כי לא זכור להם שקיבלו מהמשיבה שיק ביטחון על-סך 4000 ש"ח וכי הם נוהגים להשמיד שיק ביטחון שהם מקבלים במסגרת השכירות לאחר ששוכר הדירה מנתק עמם את הקשר החוזי.

כבר בכתב הגנתם טענו המבקשים, כי התביעה כנגדם התיישנה הואיל ועברו למעלה מ- 7 שנים מהמועד בו עזבה המשיבה את המושכר. עוד טענו המבקשים בהקשר זה, כי לאור הזמן הרב שחלף ממועד פינוי הדירה וסיום יחסי השכירות, אין באפשרותם לשחזר בצורה מדוייקת את נתוני התשלומים ואין ברשותם מסמכים היכולים לאשש את טענותיהם.

סיכומם של טענות הצדדים, המבקשים טענו, כי התביעה הנדונה לעיל אשר הוגשה בחודש דצמבר 2012 נסמכה על חוב ארנונה בגין השנים 2004 ו- 2005 אשר הצטבר על-שם המשיבה בספרי המועצה.

המבקשים טענו כי עילת התביעה של המשיבה בכל הנוגע לחובתם לשאת בתשלומי הארנונה מכוח התחייבות אשר ניתנה על ידם במעמד החתימה על חוזה השכירות, התיישנה.

זאת, מאחר שהמשיבה ידעה על קיומו של חוב ארנונה על שמה בספרי המועצה לכל המאוחר ביום 15.03.05, כאשר הגיע לביתה מעקל מטעם המועצה בגין חוב הארנונה ובמעמד זה היא אף חתמה על מסמך אשר בו היא מתחייבת להסדיר את חוב הארנונה בתוך 14 יום.

עוד טענו המבקשים, שגם עילת תביעתה של המשיבה בכל הקשור להחזר שיק הביטחון, התיישנה, שכן עברו למעלה משבע שנים ממועד סיום תקופת השכירות, אשר בסופה אמורה היתה המשיבה לדרוש את החזר שיק הביטחון שניתן במעמד החתימה על הסכם השכירות.

מנגד, טענה המשיבה כי ידעה לראשונה על קיומו של חוב ארנונה רק בשנת 2012, כאשר פנתה לבנק בבקשה לסגור את חשבונה וגילתה, כי הוטל עיקול על חשבונה עקב חוב ארנונה שנצבר על שמה.

המשיבה טענה, שכל מכתבי ההתראה שנשלחו על-ידי המועצה בגין חוב הארנונה, לא הגיעו לידיה מאחר שהם נמסרו לכתובות ישנות. זאת, בשים-לב לעובדה שהיא העתיקה לא אחת את מקום מגוריה בשנים שעברו ולא עדכנה את כתובתה במשרד הפנים.

בית-המשפט קבע כי במועד ביקור המעקל בדירת המשיבה, ביום 06.07.05, היה באפשרות המשיבה לברר את זכויותיה מכוח אותן טענות שהיא העלתה בגדר התובענה דנן, דהיינו קיומו של הסכם בעל-פה בינה לבין המבקשים הפוטר אותה מתשלום ישיר של הארנונה למועצה, אלא תשלום עקיף לידי המשכירים/המבקשים ביחד עם דמי השכירות, שכן אין המדובר בנסיבות שבזהירות סבירה לא היתה יכולה המשיבה למנוע אותן, כלשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 {להלן: "חוק ההתיישנות"}.

ההסדר הכללי באשר לדין ההתיישנות מצוי בחוק ההתיישנות הקובע בסעיפים 5 ו- 6, כי תקופת ההתיישנות בתביעה שאיננה במקרקעין עומדת על שבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התביעה. דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין - התובע, הנתבע, וכלל הציבור.

בית-המשפט העיר, כי בצד כל אלה, קציבת תקופת התיישנות להגשת תביעות משרתת את עניינו של הציבור הרחב, המבקש לרכז את פעילותן של ערכאות השיפוט בענייני ההווה, ולא בעניינים שזמנם עבר {ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פד"י לח(4), 554, 558-9 (1984); ע"א 4126/05 סולימאן דרויש חג'אזי נ' ועד עדת הספרדים, פורסם באתר נבו (20.06.06)}.

בית-המשפט ציין כי סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. למושג "עילת תובענה" עשויות להיות משמעויות שונות בהקשרים שונים, וכי משמעותו של מושג זה לצורך התיישנות מושפעת מתכליותיו של מוסד זה, ובין היתר, מן הנטיה להחיל את ההתיישנות על דרך הצמצום, כדי לתת ביטוי לזכות הגישה לערכאות של בעל דין לצורך בירור זכויותיו המהותיות במשפט.

גם שאלת המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך תחילת מניין תקופת ההתיישנות ניזונה מהערכים השונים העומדים ברקע מוסד ההתיישנות, תוך ניסיון לאזן ביניהם {ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ., פ"ד נו(3), 345 (2002); ע"א 288/95 לחאם נ' אלזארובי, פ"ד נד(2), 598, 612, 623 (2000)}.

בית-המשפט הסביר כי המבחן המקובל לבירור קיומה של "עילת תובענה" לצורך התיישנות מחייב, קודם לכל, את קיומם של המרכיבים הנדרשים לגיבוש העילה על-פי הדין המהותי.

אולם לצורך ההתיישנות, עשוי מבחן זה לחייב קיומם של נתונים נוספים, אשר התקיימותם מהווה תנאי מוקדם ליכולתו של בעל הדין לפנות לערכאות, ולממש בפועל את זכות התביעה הנתונה בידו.

שילוב מרכיבי התביעה נדרשים לצורך גיבוש העילה בדין המהותי, ביחד עם אותם נתונים נוספים המכשירים את אפשרות פנייתו בפועל של התובע לבית-המשפט, יוצרים את "כח התביעה" שבידו, אשר עם היווצרותו, מתחיל מניין ההתיישנות בפועל.
"כוח תביעה" פירושו: קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, באם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי, ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו.

המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מניין ההתיישנות, הוא מועד קיומו של "כוח תביעה" קונקרטי בידיו של התובע, {ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית, פ"ד נא(2), 581, 594 (1997)}.

בית-המשפט הבהיר כי אין די "בזכות תביעה מושגית" בידי התובע כתנאי לתחילת מרוץ ההתיישנות ויש צורך בקיומו של כוח תביעה המצביע על בשלותה של זכות התביעה הנתונה לתובע לפנות לבית-המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד {ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5), 166 (2003)}.

יחד-עם-זאת, סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שעניינו "התיישנות שלא מדעת", מאריך את תקופת ההתיישנות "אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן... תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

בית-המשפט קבע כי משמעות סעיף 8 לחוק ההתיישנות היא, שאם נעלמה מבעל הדין המציאות המשפטית והעובדתית המגבשת את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, יוארך המועד לתחילת מניין ההתיישנות עד ליום שבו לראשונה היה יכול לעמוד על המסכת העובדתית המקימה את העילה.

"מדובר באמת-מידה אובייקטיבית של האדם הסביר" על-כן, המועד הקבוע אינו מתי בעל הדין גילה את העובדות המקימות את עילת התביעה, אלא מתי היה יכול לגלותן "בזהירות סבירה" {ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, פורסם באתר נבו (31.08.08)}.

בית-המשפט קבע כי יש להבחין בין עובדה ובין ראיה להוכחתה ולעניין הארכת מירוץ ההתיישנות, על-פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות {להבדיל מסעיף 7 לחוק ההתיישנות}, כאשר די בקיומה של עובדה, המצויה בידיעתו של התובע ואשר צריכה היתה לעורר בליבו חשד לקיומה של עילת תובענה ואין צורך שיהיו בידו ראיות להוכחת העובדה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות מכיל ארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; והתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה {עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי, פורסם באתר נבו (05.12.06)}.

נטל הוכחת קיומם של התנאים המנויים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות מוטל על התובע, כלומר על הטוען לאי-קיומה של התיישנות {ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים, פורסם באתר נבו (18.03.09)}.

בית-המשפט פסק כי לגופו של עניין בעניין הנדון, בתגובתה לבקשה לדחיית התביעה על-הסף מחמת התיישנות נסמכה המשיבה על הכלל בדבר "התיישנות שלא מדעת" האמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

משכך, קבע בית-המשפט כי על המשיבה להוכיח התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולפיהם היא לא ידעה בפועל על העובדות אשר מקימות את עילת התביעה וכי אף בזהירות סבירה לא יכולה היתה לגלותן.

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי במקרה דנן, לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

בית-המשפט הסביר את קביעתו בכך שלמשיבה היתה ידיעה מלאה, כי היא רשומה בספרי המועצה, כמי שחבה בתשלומי הארנונה. מכאן, ככל שהדבר נגד את טענתה בדבר הסכמות שהושגו עם המשכירים/המבקשים, הרי שהיה בידיה כבר במועד זה, קרי 06.07.05, "כוח תביעה" לשינוי הרישום האמור כדי שלא תחוייב בתשלום הארנונה.

משכך, בית-המשפט קבע כי ממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות ועד למועד הגשת התביעה דנן ביום 31.12.12 חלפו למעלה מ- 7 שנים, ועל-כן קבע כי התביעה התיישנה.

בית-המשפט מצא לנכון כי הוכח, שהיא ידעה על הוצאת דרישת התשלום על-ידי המועצה על שמה לאחר שחתמה על הודעת כתב התפיסה ובמסגרתה היא התחייבה לסלק את תשלום הארנונה החל על הנכס תוך שבועיים ימים מאותו מועד.

עוד סבר בית-המשפט כי למעלה מן הנדרש, בהסכם השכירות המצורף לא היה ברור מה הוא גובה דמי השכירות החודשיים וכמה מתוכם מיוחס לתשלומי הארנונה. המשיבה צירפה אסמכתאות חלקיות בלבד בגין תשלום דמי שכירות, מים וחשמל.

ברם, היא לא הראתה בראיות ולא הניחה תשתית לכאורית מספקת, כי היא שילמה ארנונה כחלק מדמי השכירות.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט מצא כי לאחר שבחן את נסיבות העניין, לא הוכח כי המשיבה פעלה בזהירות סבירה ונקטה באמצעים סבירים כדי לגלות את העובדות אשר מקימות את עילת תביעתה.

למשיבה היתה ידיעה מכוח חתימה על כתב תפיסת המיטלטלין במושכר, כי החוב של הארנונה רשום על שמה והיא זו שנדרשת לשלמו למועצה.

בסופו-של-יום, קבע בית-המשפט כי שתי עילות תביעתה של המשיבה התיישנו, לאחר ששוכנע כי בידה של המשיבה היה "כוח תביעה" מהותי למצער כבר ביום 06.07.05 עם חתימתה על כתב הרשאה לתפיסת ומכירת מיטלטלין בגין חוב הארנונה נשוא התובענה דנן הרשום על שמה והתחייבותה לסלקו תוך שבועיים מאותו מועד.

בית-המשפט החליט כי לגבי שיק הביטחון, מועד זה החל בסמוך למועד סיום ההתקשרות החוזית, וכי אין מנוס מסילוקה על-הסף של התביעה דנן בשל התיישנותה.

7. ביטול הליכי גביה מינהלית לשם גביית חובות ארנונה מחמת התיישנות
ב- עת"מ (נצ') 62009-07-14 {אלי אנקרי נ' עיריית עפולה, תק-מח 2015(3), 2122 (2015)} נדונה עתירה מינהלית בה ביקש העותר להורות על ביטול הליכי הגביה המינהלית שננקטו כלפיו על-ידי עיריית עפולה {להלן: "המשיבה"}, לשם גביית חובות ארנונה, מים, ביוב והיטלי פיתוח החלים על נכסו וזאת מחמת התיישנות.

העותר, הוא יורשו על-פי דין של אביו {להלן: "המנוח"}, אשר היה הבעלים והמחזיק של הנכס עד לפטירתו ביום 24.10.99. העותר מנהל את חייו מזה שנים רבות מחוץ לישראל ואינו מתגורר בנכס, אותו ירש מאביו.

הצדדים לא היו חלוקים ביניהם באשר לאופן אשר התהוו החובות ונכונות המרשם, אלא המחלוקת ביניהם היתה מצומצמת לשאלת ההתיישנות, כאשר בפרוטוקול הדיון מיום 18.03.15 הסכימו כי על בית-המשפט להכריע האם ההתיישנות תחל 7 שנים לפני תאריך 14.10.09 או שמא 7 שנים לפני התאריך 01.06.05, תוך שכל אחד מהם הפנה לפעולות גביה שננקטו לשם גביית החוב.

בית-המשפט קבע כי כלל החובות המוניציפאליים החלים על הנכס ושבגינן נקטה המשיבה נגד העותר בהליכי גביה, שהתהוו בשבע השנים טרם יום ה- 14.10.09 הם ברי גביה.

בית-המשפט הגיע לקביעתו זו, לאחר שלא שוכנע כי המשיבה נקטה בהליכי גביה אפקטיביים, פרט למשלוח הודעות דרישה, לפני שנת 2009.

זאת קבע בית-המשפט לאחר עיון, ותוך כדי הפניה לפסק-דינו ב- עת"מ 33807-01-13 {נתנאל עזריה נ' עיריית טבריה, פורסם באתר נבו (14.08.14)} ולהנחיות היועץ המשפטי לממשלה משנת 2012 בדבר "הפעלת הליכי גביה מינהליים לפי פקודת המסים (גביה)" {7.1002}, בהן נקבע כי על רשות מנהלית מוטלת חובה שלא להשתהות בנקיטת הליכי גביה מינהליים, אלא עליה לפתוח בהם תוך פרק זמן שלא יהיה ארוך משלוש שנים ולנהל אותם תוך פרקי זמן סבירים.

בנוסף, קבע בית-המשפט כי כל החובות שהתהוו טרם לכן, קרי - יותר משבע שנים לפני יום ה- 14.10.09, התיישנו זה מכבר ועל-כן אינם ברי גביה ועל המשיבה למחקם.

אשר-על-כן, בנסיבות, ובשים לה למחדליו של העותר עצמו בכל הקשור לרישום הנכס ועדכון פרטיו אצל המשיבה, לא ראה בית-המשפט לעשות צו להוצאות.

8. טענת ההתיישנות והליכי גביה
ב- ת"א (ת"א) 5813-08-14 {יפה נחמני נ' עיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו (14.06.15)} נדונה סוגיה בה התובעת עתרה לבית-המשפט למתן סעד הצהרתי ביחס לקיומו של חוב הנטען על-ידי הנתבעת, כך שיוצהר כי חלה התיישנות על גביית החוב ולפיכך לא ניתן לפעול לגבייתו מהתובעת באופן אישי.

כמו-כן התובעת ביקשה כי בית-המשפט יורה בנסיבות אלה על סגירת תיק ההוצאה לפועל וביטול ההליכים שננקטו על-ידי הנתבעת בקשר לחוב.

הנתבעת הבהירה כי לאורך השנים פעלה לשם ביצוע פעולות אכיפה לרבות משלוח דרישות ותזכורות בגין החוב לכתובתו של החייב ז"ל ברמת גן, וכאשר מדובר בכתובתה המעודכנת של התובעת במשרד הפנים.

בתוך כך, טענה הנתבעת כי בין השנים 1997 ועד לשנת 2014 הוטלו עיקולים בבנקים, בחברות ביטוח, על כרטיסי אשראי ועל צדדי ג' וכשבמסגרת תיק ההוצאה לפועל הוגשו התנגדויות למימוש הנכס על-ידי התובעת אשר נדחו על-ידי רשם ההוצאה לפועל.

הנתבעת טענה כי מהאמור עלה כי התובעת היתה מודעת לקיומו של החוב ואף היתה מודעת לניסיונותיה של הנתבעת לגבות את החוב החל מיום היווצרו, ללא כל שיהוי או התיישנות וכשבמהלך השנים יצרה התובעת קשר עם הנתבעת מספר פעמים לצורך הסדרת החוב.

הנתבעת טענה כי בנסיבות המקרה, התובעת ו/או החייב ז"ל, לא מיצו את הדרכים שנקבעו בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 {להלן: "חוק הערר"}, כך, לא פנו למנהל הארנונה בדרך של השגה ביחס לטענת "אינני מחזיק" או לגבי טענה אחרת ביחס לחיובי הארנונה המועלית כאן לראשונה על-ידי התובעת באשר לגבי הטענה בדבר "אינני מחזיק" לא מתקיימת בה הדרישה בדבר חשיבות ציבורית או עקרונית המצדיקה סטיה מן הכלל בעניין זה.

על כל אלה הוסיפה הנתבעת וטענה כי המועד הקבוע בחוק הערר לצורך הגשת השגה על החלטות מנהל הארנונה חלף ובכך יש טעם נוסף שבגינו יש להורות על דחייתה על-הסף של התביעה.

התובעת טענה כי העלתה את טענת ההתיישנות ביחס לחוב כלפיה בדין, וכי יש לברר עניין זה באמצעות שמיעת ראיות.

בהקשר זה אף טענה התובעת כי הנתבעת לא פעלה בהליכים לשם גביית החוב באופן ממשי במשך תקופה העולה על 7 שנים מיום פטירתו של המנוח ועד לפתיחת תיק ההוצאה לפועל, למעט משלוח הודעות חיוב והתראות, ומשחלפה תקופת ההתיישנות מנועה הנתבעת מלנקוט בהליכי גביה מינהליים של החוב.

בית-המשפט קבע לעניין ההתיישנות והשיהוי כי כחלק מהטיעונים אותם גוללה התובעת בכתב התביעה נכללה גם הטענה כי אין בסיס לחיובה בחוב המנוח בתיק ההוצאה-לפועל מהטעם שהנתבעת ישנה על זכויותיה במשך 17 שנים בכך שהנתבעת לא פעלה לגביית החוב הנטען מיום פטירת המנוח, בשנת 1991, ולמצער עד הטלת עיקול על הדירה ביום 09.01.13 או ביום 15.07.08 ולמעשה בפועל, עד הגשת בקשת הנתבעת לצרוף התובעת כחייבת בתיק ההוצאה לפועל ביום 17.06.13, התיישן החוב.

בית-המשפט לא קיבל את טענת התובעת ביחס להתיישנות ולשיהוי מאחר שהחל משנת 1993 פעלה הנתבעת בעניין החוב הנטען, תחילה - עם הגשת תביעה כנגד החייב ז"ל ולאחריה - בחליפת מכתבים מתמשכת, שבמסגרתה נשלחו התראות לתשלום פסק-הדין.

כך הוחלפו מכתבים עם מנהל העזבון, עורך-דין בן דרור, ולימים עם עורך-דין הרצליך ועורך-דין בן-יעקב, וכאשר משנת 2003 נשלחו תזכורות שהונפקו באופן אוטומטי וממוכן על-ידי המערכת בדבר החוב.

החל משנת 2007 נשלחו לתובעת דרישות לתשלום החוב באמצעות דואר רשום ובשנת 2008 נרשמה הערת שיעבוד לפי סעיף 11א(1)(2) לפקודת המיסים (גביה) על זכויות החייב ז"ל בנכס וכן נפתח תיק הוצאה לפועל למימוש הערת השיעבוד.

בית-המשפט מצא כי מהאמור הצטיירה תמונה לפיה הרשות ביצעה פעולות שונות לאורך השנים, בתחילה כנגד המנוח ולימים כנגד התובעת, לשם גביית החוב הנטען ומשכך לא היה בסיס לטענת התובעת לפיה הנתבעת ישבה בחיבוק ידיים והשתהתה.

ב- עת"מ (ת"א) 1837-08 עמר מרדכי נ' עיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו (08.12.10)}, הועלתה טענת התיישנות ביחס להליכי גביה מינהלית ובית-המשפט פסק שם כי:

"טענת התיישנות מונעת מן הרשות במסגרת הליך של גביה מינהלית להוציא לראשונה דרישת תשלום לתשלום חוב ארנונה אשר נוצר לפני יותר משבע שנים ממועד הדרישה. במקרה זה, פעלה הרשות באופן רציף, והוציאה לעותר דרישות תשלום לאורך כל התקופה ביחס לחבות המס השוטפת, ואין בפנינו חוב שהתיישן."
{ראה גם: עת"מ (ת"א) 2634-09 שלמה זהר נ' עיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו (18.10.11)}.

אשר-על-כן, בית-המשפט לא מצא ביסוס לטענת ההתיישנות שהועלתה על-ידי התובעת ביחס לחוב הנטען.

בית-המשפט מצא כי הנתבעת פעלה לשם גביית החוב כשלימים, במסגרת שיחה טלפונית, נודע לה כי התובעת הנה היורשת של המנוח ז"ל, וכאשר בפרק זמן זה המשיכה הנתבעת במשלוח הודעות לכתובתו של המנוח ז"ל, כתובת, שלטענת הנתבעת אשר לא הוכחשה על-ידי התובעת היא כתובתה המעודכנת של התובעת במשרד הפנים.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט החליט למחוק את התביעה וקבע כי התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך 1,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק-הדין ועד למועד התשלום בפועל.

9. נקיטת הליכי גביה מינהלית בגין חובות שהתיישנו - העתירה התקבלה בחלקה
ב- עת"מ (חי') 52795-03-14 {נהאד ביאדסי נ' עיריית באקה אל-גרביה, תק-מח 2014(4), 10097 (2014)} נדונה עתירה המכוונת כנגד הליכי גביה מנהלית שנקטה המשיבה, החל משנת 2013 כלפי העותר בגין חובות ארנונה ואספקת מים שנוצרו עד שנת 2005. בגדר העתירה ביקש העותר גם להצהיר, כי החובות המיוחסים לו שולמו, ולחלופין, כי החובות התיישנו והעיריה מנועה מלנקוט בהליכי גביה מינהלית בגינם.

על-פי הנטען מחזיק העותר בתחום שיפוטה של העיריה בנכס המיועד למגורים, שהוא הנכס מושא העתירה. העיריה טענה, כי מסיבה שאינה ברורה, שוייכו חיובי הארנונה בגין הקיוסק לאדם בלתי-מזוהה, והדבר התגלה סמוך לפני הגשת העתירה.

העיריה תיקנה את כרטסת חיובי הארנונה של הקיוסק, שייכה את חיובי הארנונה לעותר ואיחדה אותם עם אלו של נכס המגורים, ודרשה מהעותר ואשתו לשלם את חובותיהם בגין הקיוסק. חובות הארנונה מתייחסים, כאמור, לתקופה שלפני שנת 2005, ונכון ליום 09.03.14 עמד סכום החוב על 113,873 ש"ח.

לעתירה, כמו גם לתשובה, לא צורפו דרישות התשלום ששלחה העיריה לעותר, וטענות העותר התבססו על מסמך שהוציאה העיריה ואשר הוכתר "דו"ח מצב חשבון".

אין מחלוקת שעד שנת 2013 לא שלחה העיריה לעותר הודעות חיוב בגין הארנונה המתחייבת לקיוסק, והעותר מצידו לא שילם את הארנונה. על רקע זה החלה העיריה לנקוט בהליכי גביה, לרבות בדרך של הטלת עיקול על חשבון הבנק שלו, ובעקבות כך פנה העותר למנהל הגביה בעיריה ולמד ממנו על הטעות שנפלה במשך כל אותן שנים. על-מנת לבטל את העיקול שהוטל על חשבון הבנק שלו שילם העותר סך של 1,000 ש"ח על חשבון החוב.

העותר טען שכבר קודם לכן, הוטל עיקול על חשבון הבנק שלו, והעיקול הוסר לאחר שלא נמצאו חובות המיוחסים לו. בנוסף טען העותר, כי במהלך שנת 2006, כאשר עזב את הקיוסק לטובת שוכר חדש, נאמר לו בעיריה, כי אין חובות על שמו.

טענתו העיקרית של העותר היתה, כי החובות נוצרו קודם לשנת 2005, ומשכך הם התיישנו ולא ניתן לגבותם. נטען, כי העיריה השתהתה בגביית החובות ולכן היא מנועה מלחייב את העותר בסכומים הנטענים. עוד נטען, כי החלטת העיריה פסולה מאחר שדרישת התשלום אינה מפרטת את מועדי החיוב, את הסכומים המתחייבים ואת הבסיס לחיובם.

בתשובת העיריה נטען, כי העניין אינו בסמכותו של בית-משפט זה, כי אם בסמכות ייחודית של מנהל הארנונה וועדת הערר, בהתאם לחוק הערר.

עוד נטען, כי העותר מנוע מלטעון להתיישנות שכן היה עליו להעלות את הטענה בהזדמנות הראשונה, ולפי הנטען הוא לא טען טענה זו עד להגשת העתירה. עוד נטען, כי במשך שנים נקטה העיריה צעדי אכיפה לגביית החוב אשר עצרו את מרוץ ההתיישנות.

בקשר לכך נטען, כי יש לראות את הסדרי החוב שנעשו עם העותר ותשלומים ששילם על חשבון החוב הנטען כהודאה בקיום זכותה של העיריה כמשמעות המונח בסעיף 9 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 {ייקרא להלן: "חוק ההתיישנות"}, וגם מטעם זה אין העותר יכול לטעון להתיישנות. עוד טענה העיריה לקיומה של חזקת התקינות המינהלית, ובהיעדר ראיה שהעותר שילם את חובותיו בגין הקיוסק הוא לא הרים את הנטל לסתור חזקה זו.

בית-המשפט קיבל את העתירה ככל שהיא מכוונת כנגד הליכי הגביה המינהלית, ודחה אותה ככל שהיא מכוונת לפסק-דין הצהרתי שהעותר אינו חייב בחובות הארנונה והמים הנדרשים ממנו, וקבע, כי טענת חוסר הסמכות שהעלתה העיריה אינה מבוססת די הצורך, ולכן הוא דוחה אותה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי סעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 קובע את הסמכות לדון ב"החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה,...", וב- רע"א 11224/04 {המועצה המקומית פרדסיה נ' בלונדר, פ"ד נט(5), 473 (2005)}, קיבלה הוראה זו פירוש מרחיב אשר משתרע גם על פעולות של אכיפת תשלום בדרך של גביה מינהלית.

לכן, קבע בית-המשפט, כי עתירה המבקשת לבחון את חוקיות פעולתה של העיריה בקשר עם נקיטת הליך הגביה המנהלית היא בסמכותו {בר"ם 7363/09 מרכז משען בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פורסם באתר נבו (02.03.10)}, ואין מנוס מדחיית טענת העיריה בעניין זה. עם-זאת, ובנוגע לעתירה לסעד ההצהרתי שלעותר לא נותר חוב ארנונה או חוב בגין הספקת מים, קבע בית-המשפט, כי פני הדברים הם שונים, ובעניין זה על העותר לנקוט את הדרך הקבועה בסעיף 3 לחוק הערר.

לעצם העניין, השאלה העיקרית שבה נדרשת הכרעה היא אם ניתן לנקוט בשנת 2013 הליך גביה מנהלי לאכיפת תשלום חוב שנוצר בשנת 2005 או קודם לכן. העותר טען, כי החוב התיישן, ומנגד טענה העיריה, כי הליכי גביה שננקטו במשך השנים עוצרים את מרוץ ההתיישנות והעותר חייב בתשלום החוב.

בעניין זה בית-המשפט קיבל את עמדת העותר וקבע, כי החוב המתייחס לתקופה שקדמה לשנת 2005 התיישן, ובתוך כך דחה את טענת העיריה שהליכי גביה שהיא נקטה עצרו את מרוץ ההתיישנות.

בית-המשפט קבע, כי כאשר החוב שאותו מבקשת העיריה לגבות בשנת 2013 נוצר בשנת 2005 או קודם לכן, המסקנה היא שהחוב התיישן {רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1), 215 (2010)}, והעיריה מנועה לכן מלנקוט הליכי גביה בגין חוב הארנונה לקיוסק {סעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958; ע"א 10977/03 דור אנרגיה 1988 בע"מ נ' עיריית בני ברק, פורסם באתר נבו(30.08.06)}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אכן, בעניין נסייר נפסק גם, כי נקיטת הליכי גביה מינהליים עוצרת את מרוץ ההתיישנות, אולם על-מנת להסיק את הדבר על הרשות המינהלית להוכיח, כי היא נקטה הליכים לגביית החוב בתקופה שקדמה למועד ההתיישנות {עת"מ (נצ') 18787-07-12 הרב מרדכי חליבה נ' עיריית טבריה, פורסם באתר נבו (15.09.13); (עת"מ (חי') 17053-03-12 עזאם נ' עיריית קרית אתא, פורסם באתר נבו (15.04.12); עת"מ (מרכז) 6882-11-10 סמקו סנטר (1998) בע"מ נ' עיריית נס ציונה, פורסם באתר נבו (22.11.10)}.

בענייננו טענה העיריה כי היא "נקטה במשך שנים בהליכים שונים כנגד העותר" וכי הליכים אלה עצרו את מרוץ ההתיישנות, אולם, בית-המשפט קבע, כי מדובר בטענה בעלמא הנעדרת כל פירוט או תמיכה בראיה שהעותר קיבל דרישות תשלום או שננקטו נגדו הליכי גביה.

מדו"ח מצב החשבון עלה, כי חובות בסכום כולל של 103,857.10 ש"ח, נכון ליום 20.11.13, הם "חובות ישנים שנוצרו עד לדצמבר 2005", אולם אין במסמך כל תיעוד או ראיה לכך שננקטו הליכים לגביית החוב, ולכן נראה שמלבד הטלת העיקולים בשנת 2013 העיריה לא עשתה דבר כדי להביא לידיעת העותר את דבר החוב, לא כל שכן לגבותו.

חיזוק למסקנה זו, מצא בית-המשפט בטענת העיריה שלפיה רק לאחרונה היא גילתה את הטעות ברישומי כרטסת חיובי הארנונה המתייחסת לקיוסק. אם אלו הם פני הדברים, לא ניתן לטעון שקודם לגילוי הטעות היא פעלה באופן ממשי לגבייתו של החוב ונקטה, כנטען, במשך שנים הליכים שונים לגבייתו. העותר טען, ובטענות העיריה יש תמיכה לכך, שרק באוקטובר 2013 נודע לו לראשונה על החוב. על רקע זה, קבע בית-המשפט, כי יש רלוונטיות לדברים שנאמרו ב- עע"מ 10372/08 {עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל, פורסם באתר נבו (04.01.11)}:

"תנאי-הסף לפתיחה בהליך גביה מינהלי הינם: קיומו של חוב ארנונה שהוטל על נכס כדין ולא שולם בתוך חמישה-עשר ימים מיום פירעונו (בגביה מכוח פקודת העיריות, ועשרים וחמישה יום לגביה מכוח פקודת המיסים (גביה), בהתאם להוראת סעיף 3(1) לאכרזה, ולאחר פרק זמן זה נשלחה לחייב הודעת תשלום בה הוא נדרש לשלם את חובו תוך חמישה-עשר יום נוספים (בגביה מכוח פקודת העיריות, ועשרים וחמישה יום לגביה מכוח פקודת המיסים (גביה), בהתאם להוראת סעיף 3(1) לאכרזה), במידה ולא פרע החייב את חובו, עם מתן כתב הרשאה לגובה (לפי פקודת המיסים (גביה)), או צו הרשאה חתום כדין (לפי פקודת העיריות) נתונה בידי הרשות האפשרות להפעיל את סמכויותיה לשם גביית החוב."

בית-המשפט קבע, כי מהמסמכים שהוגשו לא ניתן להסיק, כי בהתנהלותו של העותר לאורך השנים יש כדי להודות בקיומו של החוב באופן שיעצור את תקופת ההתיישנות. אכן, סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע, כי "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה." אולם בענייננו, קבע בית-המשפט, כי לא נמצאה תמיכה ראייתית לכך שהעיריה התקשרה עם העותר בהסדרי תשלום לפירעון החוב אשר בעקבותיהם שולמו תשלומים שונים על חשבון החוב שעצרו את מרוץ ההתיישנות. העיריה לא פירטה את המועדים שבהם נעשו ההסדרים עם העותר ואף לא צירפה כל אסמכתה לעריכתם.

בהקשר זה, בית-המשפט ראה לנכון לדחות את טענות העיריה שאין באפשרותה לשחזר את פעולות הגביה שננקטו כנגד העותר עקב החלפת חברות הגביה ועקב איחוד הרשויות באקה אלגרבייה וג'ת ופירוקן מחדש בשנת 2011, וקבע, כי חובת הראיה בעניין זה היא על העיריה, ומחדלה להביא ראיות צריך להיזקף לחובתה.

בית-המשפט קבע, כי המסקנה היא שהעיריה החלה בהליכי הגביה המנהלית לאחר תום תקופת ההתיישנות, ומשכך היא מנועה מלנקוט הליכים לגביית החוב שהתיישן.

בצד זאת, הוסיף בית-המשפט, כי אין באמור לקבוע, כי העותר אינו חייב כספים למשיבה, אלא רק, כי החוב התיישן ולא ניתן לנקוט הליכי גביה מנהלית לגבייתו. וזאת בשים-לב לטענות העותר בדיון שהתקיים, שלפיהן הוא הסכים לשלם סך של 7,000 ש"ח בגין התקופה שהחזיק בנכס.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי תוצאה זו מייתרת את הצורך בהכרעה בשאר טענות הצדדים, אולם בבחינת מעבר לדרוש ציין בית-המשפט, כי נקיטת הליכי גביה על יסוד חובות שאין לעיריה כל בסיס עובדתי מינימאלי שיהיה בו להצדיקם היא בלתי-סבירה ואף חוטאת לחובת ההגינות המתחייבת מרשות מינהלית, וזאת במיוחד נוכח היותו של הליך הגביה המינהלית, הסדר הנותן לרשות כוח משמעותי לפעול לגביית החוב, ואין לעשות בו שימוש עת מדובר בחוב השנוי במחלוקת {עניין נסייר}.

עוד ציין בית-המשפט, כי בנסיבות העניין אין העיריה יכולה להסתמך על חזקת תקינות המעשה המנהלי. בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מספר 7.1002 מפברואר 2012 {אתר האינטרנט של משרד המשפטים: www.justice.gov.il, נצפה ביום 27.10.14}, בעניין "הפעלת הליכי גביה מינהליים לפי פקודת המסים (גביה)" נאמר, כי:

"אין זה סביר שרשות מינהלית תנקוט הליכי גביה מינהליים לראשונה וללא צידוק לאחר שנים רבות, תוך שהיא מעמידה את האזרח, בשל הזמן הרב שחלף, במצב שבו יקשה עליו להתמודד עם טענת החוב. לעניין זה יודגש, כי תחולתם של דיני ההתיישנות על הליכי גביה מינהליים, אינה מוציאה את תחולתם של דיני השיהוי. כלומר, גם אם תקופת ההתישנות לפי הדין האזרחי היא 7 שנים, אין זה סביר שרשות מינהלית תשתהה בפתיחת הליכי גביה מינהליים ועליה לפתוח ולנהל אותם תוך פרקי זמן סבירים."

דברים אלו נאמרו בקשר להליכי גביה מינהלית שננקטים בחלוף שלוש שנים מיום היווצרות החוב ויש בהם ללמד, מקל וחומר, על חוסר סבירות פעולתה של העיריה בעניינו של העותר.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט, קיבל את העתירה בעניין נקיטת הליכי גביה מנהלית נגד העותר, ואילו העתירה לפסק-דין המצהיר שהעותר אינו חייב בחובות ארנונה ומים נדחתה, בהיותה עניין החורג מסמכותו של בית-משפט זה.

במקרה אחר, ב- עת"מ (חי') 13014-12-13 {קרן קיימת לישראל נ' מועצה מקומית פקיעין, תק-מח 2014(1), 34202 (2014)} בית-המשפט קבע, כי לגבי התקופה שלפני 2006 לא נוהלו הליכי גביה של ממש אלא מכתבי דרישה ללא פעולה בעקבותיהם, מדי כמה שנים.

פעולות אלה לא הפסיקו את מירוץ ההתיישנות על-פי פסק-דין נסייר. על-כן, קבע בית-המשפט, כי החובות בגין התקופה הקודמת ל- 2006 התיישנו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את העתירה בחלקה, וקבע, כי המשיבה אינה רשאית לגבות חובות ארנונה בגין התקופה שעד 30.12.05 עקב התיישנות החובות.

10. התיישנות-שיהוי
ב- ע"א (ת"א) 1662-02-14 {עיריית תל-אביב נ' בית-און, שם טוב שותפות משרד עורכי-דין, פורסם באתר נבו (30.03.15)} המשיבות הגישו בקשה לסילוק התביעה על-הסף בטענת התיישנות, שיהוי ולמצער, מכוח דיני החוזים וכללי הצדק הטבעי.

בית-משפט קמא קיבל את הבקשה לדחיה על-הסף עקב התיישנות התביעה, וקבע, כי נקיטה בהליכי גביה מינהליים על-ידי משלוח מכתב התראה אינה עוצרת את מירוץ תקופת ההתיישנות לצורך הגשת תביעה כספית לבית-המשפט.

המערערת טענה כי שגה בית-משפט קמא בהחלטתו, שכן המועד לתשלום סכום החוב חל, לכל המוקדם, ביום 31.07.06.

המערערת טענה כי על-פי הנהלים הקיימים אצל המערערת, לנישום נינה אפשרות לשלם את חיוב הארנונה הדו-חודשי ביום האחרון של החודש האי-זוגי, ובמקרה זה - ביום 31.07.06.

עוד טענה המערערת כי הפרשנות של בית-משפט קמא לפסקי-הדין שהובאו לפניו מוטעית, שכן כלל לא נדונה בהם השאלה האם הליכי גביה מינהליים עוצרים את מירוץ ההתיישנות לצורך הגשת תביעה לבית-משפט.

המערערת טענה כי נקיטה בהליכי גביה מינהליים על-ידי רשות מקומית עוצרת את מירוץ ההתיישנות, הן לצורך המשך נקיטה בהליכי גביה מינהליים, והן לצורך הגשת תביעה כספית לבית-משפט.

המשיבים טענו כי המועד הקובע לתשלום הארנונה נקבע בצו הארנונה הכללית לשנת החוב הרלוונטית אשר לפיו, חוב הארנונה עבור החודשים יולי אוגוסט 2006 נוצר ביום 01.01.06, ולכל המאוחר ביום 01.07.06.

מאחר וכתב התביעה הוגש ביום 04.07.13, התביעה התיישנה, שכן חלפו למעלה מ- 7 שנים.

כמו-כן, טענו המשיבים כי המערערת מנועה מלטעון כי הליכי הגביה המינהליים עצרו את מירוץ ההתיישנות, שכן פעולות הגביה שהמערערת טענה שביצעה נעשו ללא כוונה ממשית לגביית החוב.

בכל מקרה, טענו המשיבים, כי אף אם נקטה המערערת בהליכי גביה מינהליים, אין בכך כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות להגשת תביעה אזרחית לבית-המשפט.

המשיבה 2 הדגישה בטענותיה, כי בעקבות המיזוג, השותפות שכרה חלק מהקומה בבניין, כאשר הנכס שימש את כלל השותפות, ורק לאחר פירוק השותפות, החלה חברת שם טוב להחזיק בעצמה בנכס.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים {להלן: "בית-המשפט"} בחן האם כטענת המערערת, העובדה שהיא נקטה לשיטתה בהליכים מינהליים, עוצרת את מירוץ ההתיישנות, כך שהתקופה בה התנהלו הליכים אלה לא תבוא במניין הימים לצורך בחינת שאלת ההתיישנות.

בית-המשפט קבע כי על-פי ההלכה הפסוקה, יש בהליכי גביה מינהליים כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות בהליכים אזרחיים, ובלבד שהליכי הגביה הם ממשיים, והרשות פעלה בשקידה ראויה, תוך פרק זמן סביר, ובמרווחי זמן סבירים בין פעולה לפעולה - שלא כפי שפעלה המערערת בעניין הנדון.

על-פי ההלכה הפסוקה כאמור, רשאי נישום להעלות טענת התיישנות כנגד הליכי גביה מינהליים {רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פורסם באתר נבו (20.06.10) (להלן: "פסק-דין נסייר")}.

עיון בפסיקה מאז פסק-דין נסייר מלמד, כי הערכאות המבררות יישמו את פסק-דין נסייר, ולצורך דיני ההתיישנות ראו בהליכי גביה מינהליים ככל הליך תביעה אזרחי אחר, החלים עליהם דיני ההתיישנות וקבעו, כי הליכי גביה מינהליים עוצרים את מירוץ ההתיישנות {ע"א 633/91 מנהל מס רכוש ומנהל מס שבח מקרקעין ת"א נ' שמש, פ"ד מח(1), 841, 850 (1994)}, ובלבד, שהליכי הגביה הם ממשיים, הרשות נקטה בהליכי אכיפה, ופעלה בשקידה ראויה, תוך פרק זמן סביר, ובמרווחי זמן סבירים בין פעולה לפעולה {עת"מ (חי') 37926-07-10 סימון עמר נ' עיריית נהריה, פורסם באתר נבו (08.12.10)}.

בית-המשפט הבהיר כי כאשר נישום לא משלם את אשר נדרש את שומת הארנונה, פתוחות בפני הרשות שתי דרכי פעולה. הדרך האחת היא הגשת תביעה אזרחית לבית-המשפט המוסמך {סעיף 317 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת העיריות"}.

תביעה כזו יכול ותוגש כתביעה בסדר דין מקוצר {תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984}. הדרך השניה הינה פניה להליכי גביה מינהליים.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי רק ביום 11.07.11 - בחלוף כ- 5 שנים ממועד התגבשות החוב הנטען - ביצעה המערערת לראשונה פעולת גביה ביחס לחוב הנטען, ועד למועד זה נשלחו על-ידי המערערת רק דרישות לתשלום החוב.

לא היתה מחלוקת, כי בנסיבות אלו, הגם שפעולת הגביה בוצעה בתוך תקופת ההתיישנות, ובטרם הסתיים מועד ההתיישנות, הליך הגביה המינהלי לקה בשיהוי ניכר, ולא נעשו פעולות אכיפה בשקידה ראויה.

ברור כי שיהוי ככל שהוא גדול יותר עלול לגרום לנזק ראייתי לנישום.

בית-המשפט לא השתכנע כי מדובר בפעולות גביה מינהליות מספקות אשר יש בהן כדי לעכב את מירוץ ההתיישנות, שכן המערערת קפאה על שמריה, לא פעלה בהליכי גביה ממשיים, ולא פעלה בשקידה ראויה, תוך פרק זמן סביר, ובמרווחי זמן סבירים בין פעולה לפעולה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עילות הגנה ותביעה - התיישנות