השבת תשלומי ארנונה

1. כללי
ב- ת"א (יר') 10273-07-14 {יחזקאל גולדפילד נ' עיריית ירושלים, תק-של 2015(2), 14414 (15.04.2015)} נפסק כדלקמן:

"דיון והכרעה
9. מהפסיקה עולה כי ניתן להגיש תביעה כספית בבית-משפט רגיל להשבת תשלומי ארנונה שנגבו ביתר: "אין חולקין כי על-פי ההלכה שנשתרשה בפסיקה, ניתן להגיש תביעה לבית-משפט אזרחי בעילה של עשיית עושר ולא במשפט להשבת ארנונה שנגבתה ביתר עקב התרשלותה של הרשות המקומית, וזאת גם כשהתובע לא הגיש השגה על שומת הארנונה כנדרש בחוק הערר" (ע"א (מחוזי ת"א) 3353/07 עיריית גבעתיים נ' עו"ד יצחק יהב, פורסם באתר נבו (17.03.2009))

10. כן עולה מהפסיקה כי, במקרה של גביית ארנונה ביתר שלא כדין, עומדת לתובע עילת תביעה מכוח רשלנות ומכוח עשיית עושר ולא במשפט. ראו: עניין יהב הנ"ל, שם נאמר:

'יתר-על-כן, נפסק כי בנסיבות בהן אין מחלוקת בקשר לכך שהנישום שילם סכומים בגין ארנונה מעבר למה שחייב היה לשלם, ראוי שהרשות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר, וללא התדיינות (בר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פורסם באתר נבו (16.10.91)); רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן קזס, פ"ד נב(2), 214, 219 (1998); הנריק רוסטוביץ, משה וקנין, נורית לב ורונית כהן כספי ארנונה עירונית, ספר שני (מהדורה חמישית, תשס"ח-2007), 1490-1483). בפסק-הדין המקיף שניתן לא מכבר בעניין מפעלי תחנות לגבי חובת הרשות להשיב תשלומים שנגבו על-ידה שלא כדין, שוב הובהר, כי אפילו טעות בתום-לב אין בה כדי לשלול חובת השבה (ראו: ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פורסם באתר נבו (20.02.06), פסקה 37.'

11. לעניין חובת ההשבה של העיריה מכוח עשיית עושר ולא במשפט, ראו גם: ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, פורסם באתר נבו (20.08.2009) (להלן: "פרשת שירותי בריאות"), שם נאמר בעמ' 31:

'עקרון ההשבה חל על מקרה בו גובה רשות תשלומי-יתר של ארנונה שלא כדין (ראו רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' קזס, פ"ד נב(2),214, 221 (1998); זוהי גם נקודת המוצא של פסק-הדין ב- "א 2306/04 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה מקומית קריית טבעון, פורסם באתר נבו (07.11.07), פסק-דינו של השופט לוי, בהסכמת השופטת ארבל וחברתי השופטת חיות (להלן: "פרשת תשתיות נפט ואנרגיה")). גביית תשלומי-יתר של ארנונה שלא כדין נגועה באי-חוקיות הגוררת השבה. נקודת המוצא ביחס לתשלומי-יתר היא השבה מלאה של תשלומי-היתר ששולמו לרשות: "אין מחלוקת בקשר לכך שאכן שולם למעשה סכום של ארנונה כללית העולה על מה שהמשיבה היתה חייבת לשלם כדין... ראוי היה שהרשות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר גם ללא התדיינות" (בר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פורסם באתר נבו (16.10.91), פסקה 2 להחלטתו של הנשיא שמגר; ראו גם ע"א 9657/02 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עיריית קריית גת, פ"ד נח(6), 164 (2004), פסקה 7 לפסק-דינו של המשנה לנשיא אור (בקשה לדיון נוסף נדחתה - דנ"א 6270/04 עיריית קריית גת נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (12.08.2004); לחובת השבה ביחס למס ששולם ביתר ראו ע"א 9670/05 גיל חברה לפיתוח ותעשיות בע"מ נ' פקיד השומה תל אביב, פורסם באתר נבו (11.06.08), פסקה 37 לפסק-דינו של השופט דנציגר והערתה של השופטת פרוקצ'יה; כן ראו סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980; חוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), התשכ"ח-1968); פרידמן, 884).'

ראו גם: דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך ב', 877, שם נאמר:

'מדובר בגביית כספים שלא כדין, שנעשתה על-ידי רשות ציבורית, המצווה להקפיד על רמת התנהגות גבוהה ועל כך שגביית המס תעשה בצורה הוגנת ונאותה... שלילת זכות ההשבה במקרי תשלום מס שאיננו מגיע, משמעותה שמוטל על האזרח לבדוק כל דרישת תשלום המופנית אליו מצד השלטון. בדיקה כזו עשויה לחייב קבלת יעוץ משפטי ובמקרים רבים תהיה כרוכה בהוצאות. ספק אם ניתן להצדיק מדיניות משפטית הקובעת עקרון כזה. נראה שגם מנקודת ראותן של הרשויות יש לחתור למצב שבו יחוש האזרח שהשלטון נוהג עמו ביושר, כך שהאזרח ידע שהוא חופשי להיענות לדרישת תשלום של השלטון, ביודעו שאם יתברר כי נפלה טעות יוחזר לו כספו'."

2. סעד של השבת סכומים שנגבו ביתר ניתן לתבוע בבית-המשפט האזרחי, שכן בבית-המשפט המינהלי סעד זה אפשרי רק במסגרת של תובענה מינהלית ייצוגית - העתירה נדחתה ברובה
ב- עת"מ (ת"א) 5547-10-13 {דניאל ספיר נ' עיריית תל אביב-יפו, תק-מח 2015(3), 34184 (2015)} נדונה עתירה לביטול חיובי ארנונה מים וביוב שהטילו המשיבות על העותרים, וכן לתשלום פיצוי בסך 50,000 ש"ח בשל הטלת עיקולי בנקים על חשבונות המשיבים והביזוי הנובע מכך.

לפי רישומי העיריה העותרים הם הבעלים והמחזיקים של 4 דירות בת"א, והם גם הבעלים והמחזיקים של דירה אחת בנכס שברח' ברנשטיין כהן בת"א. לגירסת העותרים כל 5 הדירות הן בבעלות העותר 1. לפי רישומי העיריה, העותר צבר חוב בגין ארנונה ומים ואגרות אכיפה עד לסוף חודש דצמבר 2009 בסך כולל של 36,770 ש"ח {נכון ליום 10.06.15}.

החל מראשית שנת 2010 תשלומי המים והביוב נגבו על-ידי תאגיד המים והביוב "מי אביבים", המשיבה 2. העותרים צברו חוב בגין תשלומי המים והביוב בשנים 2012-2011. לטענת העותרים בתקופות אלו הנכסים היו מוחזקים על-ידי שוכרים ולא על ידם.

לפיכך, הגישו העותרים את העתירה דנן על-מנת שבית-המשפט יורה או יצהיר על ביטול חובותיהם בגין ארנונה, מים וביוב, וכן על-מנת שבית-המשפט יורה על ביטולן של העיקולים שהטילה העיריה כנגד העותרים בבנקים ובמוסדות השונים. עוד ביקשו העותרים בעתירתם פיצוי כספי בסך 50,000 ש"ח לכל אחד מהם בגין הביזוי והנזק החומרי הקשה שנגרם להם לטענתם בשל העיקולים. בנוסף ביקשו העותרים בעתירתם לחייב את המשיבות במתן תשובות ענייניות ומובנות לפניותיהם, וכן לחייבן להגיש לעותרים דו"חות המפרטים את דרכי חישוב החובות.

העותרים טענו, כי מעולם לא ביצעה העיריה מסירה של הודעת תשלום בכתובות העותרים ומעולם לא מסרה להם שומה כלשהי, ולפיכך לא נתקיים בעניינם עקרון סופיות השומה כך שהם עדיין יכולים להשיג על שומתם. לשיטת העותרים, העיריה שלחה דרישות לכתובות דירותיהם למרות שהם לא התגוררו בנכסים אלו. עוד טענו העותרים, כי חלק מהחובות כבר התיישנו. לטענתם העיריה סירבה להמציא להם חשבון מפורט הניתן להבנה, ומדרישות התשלום שנשלחו אליהם לא ניתן להבין את הקשר שבין מספרי החוזים שהציגה העיריה לבין כל אחת מהדירות הספציפיות של העותרים.

העיריה טענה, כי יש לסלק את העתירה על-הסף בשל היעדר סמכות עניינית לבית-המשפט לעניינים מינהליים להעניק סעד כספי בעתירה מנהלית, מאחר שאין עסקינן בתובענה מנהלית שעילתה במכרז או בתובענה מינהלית ייצוגית. עוד טענה העיריה, כי יש לסלק את העתירה על-הסף מחוסר סמכות עניינית לדון בטענת "אינני מחזיק", שלא הועלתה על-ידי העותרים בעתירתם, אלא עלתה רק ממסמכים נוספים שהגישו לבית-המשפט לאחר מכן. לשיטת העיריה טענת אי-החזקה אמורה להידון בהליכים של השגה, ערר וערעור מינהלי ולא במסגרת עתירה מינהלית.

עוד טענה העיריה, כי יש לדחות את העתירה על-הסף בשל עקרון סופיות השומה מאחר שהעותר לא השיג על שומה סופית. בנוסף, טענה העיריה לסילוק על-הסף בשל שיהוי בהגשת העתירה במשך למעלה מ- 10 שנים, מאחר שהודעת הדרישה הראשונה לתשלום נשלחה לעותרים עוד בסוף שנת 2003.

לגופו של עניין טענה העיריה, כי היא פעלה בהתאם להודעות על שינוי מחזיקים שנשלחו אליה, בהתאם לכללים הברורים הקבועים בהוראות סעיפים 326-325 לפקודת העיריות (נוסח חדש) {ייקרא להלן: "פקודת העיריות"}. לשיטתה העותרים לא הוכיחו, כי הודיעו לה בכתב על חילופי המחזיקים בהתאם למתחייב על-פי הדין, ולפיכך החבות נשארה מוטלת על העותרים ולא על השוכרים שלטענתם החזיקו במקומם בנכסים, במהלך השנים.

מי אביבים טענה אף היא טענות דומות לטענות העיריה, הוסיפה טענה באופן דומה לטענות העיריה, והוסיפה את המאפיינים הייחודיים שקבועים בחיקוקים המסדירים את פעילות תאגידי המים והביוב, שכן החל משנת 2010 גביית תשלומי המים והביוב נעשית על-ידי המשיבה 2, תאגיד "מי אביבים", ולא על-ידי עיריית ת"א.

לפי כללי תאגידי מים וביוב (אמות-מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), התשע"א-2011 {ייקרא להלן: "כללי המים"} קיימת חובת הודעה מפורטת לתאגיד על חילופי המחזיקים, ויש לצרף גם את הסכם השכירות, צילומי תעודות הזהות של המחזיק הישן והמחזיק החדש, ואת הצהרתו וחתימתו של הצרכן החדש.

בבקשתה לסילוק על-הסף בשל חוסר סמכות עניינית ובשל שיהוי, טענה העיריה, כי קיים ספק באשר לסמכות העניינית של בית-המשפט לדון בעתירה בטענת "איני מחזיק". לשיטת העיריה, היה על העותרים לברר את טענותיהם במסגרת של השגה, ערר וערעור מינהלי. לשיטתה עקרון סופיות השומה אינו מאפשר עוד לעותרים לתקוף את חבותם. דין הטענה להידחות. לפי הפסיקה העותרים היו רשאים לתקוף את החבות שהושתה עליהם הן במסגרת השגה, ערר וערור מינהלי והן במסגרת של עתירה {ראה: ר"א 1167/01 עיריית ראשל"צ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד ס(3), 533 (2005)}.

עוד טענה העיריה, כי הגשת העתירה לוקה בשיהוי מעבר ל- 45 הימים הקבועים בדין, כאשר דרישת התשלום הראשונה אותה הם תקפו נשלחה אליהם עוד בסוף שנת 2003, דינה להידחות. העותרים תקפו עיקולים שהוטלו עליהם והם עדיין תלויים ועומדים כנגדם. העיקולים הם בגדר עילה נמשכת שמתחדשת בכל רגע, כל עוד העיקולים נשארים בתוקף.

באשר לסעד הפיצויים שנתבקש על-ידי העותרים, קבע בית-המשפט, כי צודקות המשיבות, שיש לדחות על-הסף את תביעת העותרים לסעד זה, מאחר שהסמכות העניינית למתן סעד זה נתונה לבית-המשפט האזרחי ולא לבית-המשפט לעניינים מינהליים.

סעד כספי לפי התוספת השלישית לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 אפשרי רק ב-"תובענה לפיצויים שעילתה במכרז, כאמור בפסקה 5 לתוספת הראשונה" לחוק הנ"ל, או השבת סכומים שנגבו על-ידי הרשויות שלא כדין במסגרת תובענה מנהלית ייצוגית כאמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגית, התשס"ו-2006 {ראה: עע"מ 325/07 קשר בניין השרון בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה-כפר סבא, פורסם באתר נבו (05.03.09)}.

באשר לטענת ההתיישנות, קבע בית-המשפט, שלפי הדין היה על העותר להעלותה בהזדמנות הראשונה {ראה: סעיף 3 לחוק ההתיישנות}. דא עקא, העותר לא הזכיר טענה זו בעתירתו, ודי בנימוק זה על-מנת לדחותה על-הסף. למעלה מן הצורך הוסיף בית-המשפט, כי בדיון הראשון בתיק, לא העלו העותרים או בא-כוחם את טענת ההתיישנות. גם בדיון השני בתיק, ובסיכומיו העלה בא-כוח העותרים את טענת ההתיישנות בצורה סתמית ולקונית ביותר, מבלי להיכנס לפירוט ממשי.

לא צויין בגין איזה חלק של החובות בדיוק נטען, כי חלה התיישנות, בגין איזה דירות, ובגין איזו תקופה. בא-כוח העותרים לא הציג חישוב מתי החל מרוץ ההתיישנות וכיצד לשיטתו עברו 7 שנות ההתיישנות ביחס לחוב. נטל הראיה להוכחת ההתיישנות הוא על העותר, אלא שהוא כלל לא פירט את טענתו זאת.

באשר לטענת "איני מחזיק", קבע בית-המשפט, כי בניגוד לטענת העיריה, העותרים העלו את טענת "איני מחזיק" כבר בעתירתם ולא רק מאוחר יותר. לגופו של עניין, לפי הדין והפסיקה על העותר מוטלת חובת ההודעה לעיריה בכתב על חילופי המחזיקים.

על מעביר החזקה, דהיינו העותרים בעניינינו, מוטל נטל הראיה להוכיח, כי הם הודיעו בכתב לעיריה ובמועד על חילופי המחזיקים, שרק אז חובת תשלום הארנונה עוברת מבעל הנכס {העותרים}, אל השוכרים שלהם השכירו את הנכסים. כך עולה מסעיף 325 לפקודת העיריות שכותרתו "הארנונה בחדילת בעלות או החזקה".

באשר לפרשנות סעיפים 326-325 לפקודת העיריות, נפסק על-ידי בית-המשפט העליון בבר"מ 867/06 רע"א 3502/06 {מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ. דור אנרגיה (1988) בע"מ (לא פורסם, 2008)}:

"סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות מורים, כי על הבעלים ועל המחזיק בנכס המוכרים או משכירים את הנכס לאחר, מוטלת החובה להודיע בכתב לרשות המקומית על שינוי שכזה, וכל עוד לא מסרו הודעה כאמור יהיו חייבים בתשלום הארנונה."

{ראה: אהרן נמדר דיני מיסים (מיסוי מקרקעין) (מהדורה שניה, תשנ"ב), 415}

על תכליתו של ההסדר הקבוע בסעיפים הנ"ל מפרט הנריק רוסטוביץ בספרו ארנונה עירונית, ספר ראשון (מהדורה חמישית, רונית כהן כספי ושגיב חנין עורכים, התשס"א), 276:

"חובת ההודעה על חדילת החזקה בנכס מוטלת על הנישום על-מנת למנוע מקרים, שבהם המחזיק החדש בנכס לא יחוייב בארנונה. ההנחה היא, כי נישום שחדל להחזיק בנכס ימהר להשתחרר מחבותו בארנונה, וימסור על-כך הודעה בכתב לרשות המקומית."

מעבר לטענה הכללית הסתמית והלקונית של העותרים, כי הם לא החזיקו בנכסים אלא השוכרים, העותרים לא ציינו בעתירתם ואף לא בסיכומיהם, מתי הודיעו בכתב על חילופי המחזיקים, פרט להודעה אחת על חדילת החזקה שנעשתה על-ידי השוכרים, ד"ר פול ואנליסה מינואר 2013 באשר לדירה ברח' רופין.

בית-המשפט קבע, כי בהתאם לסעיפים 326-325 לפקודת העיריות, מאחר שהעותרים לא הוכיחו הודעה כדין על העברת החזקה לשוכרים, הרי שהחבות בגין ארנונה, מים וביוב נשארת מוטלת עליהם. המכתבים הרבים שהציגו העותרים שהם שלחו לעיריה, הם בקשות בדיעבד לבטל חוב שרשום על שמם בטענה שבתקופה מושא החוב גרו בדירות שוכרים, ולא הם בעצמם.

דא עקא, אין בכך די לכדי לבטל את החבות, שכן היה על העותרים להציג ראיות לכך שהם הודיעו בכתב בזמן אמת על חילופי המחזיקים. הפטור מתשלום ארנונה לפי פקודת העיריות, ניתן רק בגין התקופה שהחל ממועד ההודעה בכתב לעיריה על חילופי המחזיקים ולא רטרואקטיבית.

בית-המשפט לא קיבל את טענת העותרים, כי היה על המשיבות לערוך בירור מי המחזיק בפועל בכל דירה. גישה זו מנוגדת לכוונת המחוקק שרצה להקל על הרשויות, כדי שלא עליהן יהיה מוטל נטל הבירור העובדתי ביחס לכל אחד מהנישומים באופן פרטני. חובת ההודעה חלה על החודל מלהחזיק, וכל עוד לא הודיע המחזיק על חדילת החזקתו בנכס, הרי שהחבות ממשיכה לרבוץ עליו כלפי העיריה {וכלפי מי אביבים שהחליפה אותה החל משנת 2010}.

העיריה הודתה, כי לפני שנת 2015 נתבקש רישומם של פול ואנליסה כמחזיקים, אלא שלטענתה הבקשה היתה על-סמך חוזים שאינם תקינים. דהיינו חוזים לא חתומים, חסרי מספר מזהה ובלתי-קריאים.

דא עקא, בית-המשפט קבע, כי לפי החוק והפסיקה די בהודעת מעביר החזקה לעיריה בכתב למי העביר את החזקה, ואין הוא חייב לצרף להודעתו חוזה שכירות דווקא. כך עולה מלשון סעיף 326 לפקודת העיריות: "הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר" {ראה: עמ"נ (ת"א) 18911-10-11‏ טריינין גורן טליה נ' עיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו (27.10.14)}.

אומנם הפקודה מציינת, כי המשכיר הוא זה שצריך להודיע לעיריה ולא השוכר, אלא שדרישה זו היא לחומרה, למנוע מצב בו השוכר מתכחש לחובתו ומנסה להתחמק מתשלום הארנונה והמשכיר מצידו אף הוא יסרב לשלם.

מאידך, כאשר השוכר בעצמו מודה בחובתו לשלם את הארנונה בגין הנכס שהוא גר בו, והוא בעצמו מבקש להירשם כמחזיק ולשלם, על העיריה להתחשב בהודעה זאת ולשנות את הרישומים בספריה בהתאם, או לפחות לשלוח לשוכר הודעות תשלום.

תכלית החקיקה בעניין זה היא להקל על הגביה ולא להכביד עליה. לפיכך, כאשר שוכר מודיע שהוא המחזיק החדש ומבקש לשלם, על הרשות לאפשר זאת. העותרים הגישו מכתב של השוכרת אנליסה דה קיה, וכן את תשובת העיריה, שמאשרת קבלת פקס מיום 07.01.13. אלא שמכתב העיריה מאוד לקוני ולא מציין פרטים מזהים באשר לנכס, ובאשר למהות הבקשה.

מאידך, העיריה טענה בסיכומיה, כי יש לה רישומים של פניות פול ואנליסה אליה לרישומם כמחזיקים לפני ינואר 2015, שהוא המועד שבו הסכימה העיריה לשנות את רישומיה באשר למחזיק הנכס על-שם פול ואנליסה, אך לא פירטה באלו מועדים היו פניות אלה.

מאחר שהעותרים הציגו מכתבים שנראים לכאורה כפניות מהמועד המצויין על גביהם, כגון מ- 07.01.13, עבר נטל הראיה אל העיריה להפריך תאריכים אלה באמצעות רישומיה שלטענתה נמצאים ברשותה. הימנעות העיריה מלהציג ראיות חיוניות אלה לגרסתה, מותירה אותה ללא תמיכה ראייתית ואף יש בה כדי להקים את החזקה הראייתית, כי ראיות אלו פועלות לרעתה.

לפיכך, בית-המשפט קיבל את גרסת העותרים, כי בינואר 2013 פנו השוכרים פול ואנליסה לעיריה והודיעו בכתב על רצונם להירשם כמחזיקים של הנכס. בית-המשפט קבע, כי על העיריה להפחית מסכום החוב הכולל של העותרים את התקופה שהחל מיום ההודעה של אנליסה מיום 07.01.13 והלאה.

מאידך, לצורך תשלומי המים, לפי כללי המים לא מספיקה הודעה כזו, אלא יש לצרף גם הסכם שכירות חתום. העיריה טענה, כי הסכמי השכירות שהוגשו לה לא היו חתומים, חסרי מספר מזהה ובלתי-קריאים. העותרים לא צירפו את הסכמי השכירות הללו.

העותרים העלו גם טענה, כי השוכר נועם הופמן פנה לעיריה וביקש להירשם כמחזיק של אחת הדירות, אך העיריה סירבה לרשום אותו מאחר שבחוזה השכירות שהציג לא היתה חתומה המשכירה, אריקה זולטן ספיר, אלא רק בן זוגה, דניאל ספיר {שהוא הבעלים של אותה דירה}. העיריה הכחישה טענה זו.

בית-המשפט קבע, כי לפי סעיף 326 לפקודת העיריות, אין חובה לצרף להודעה על חילופי מחזיקים את חוזה השכירות, ולכן אין פגם בכך שהחוזה לשיטת העיריה פגום, ודי בכך שניתנה הודעה בכתב בדבר שמו של השוכר המבקש לשלם ארנונה, כך שהעיריה יודעת את שמו של השוכר.

דא עקא, העותרים לא הוכיחו באיזה מועד הודיע השוכר נועם הופמן לעיריה על תחילת החזקתו בנכס, ובאיזה מועד מסר לטענתם את חוזה השכירות לעיריה.

בית-המשפט קבע, כי נטל הראיה בתיק דנן מוטל על העותרים להוכיח, כי היתה הודעה בכתב לעיריה במועד הרלוונטי בדבר חילופי מחזיקים, ורק ממועד ההודעה על החילופין חל הפטור מתשלום על-ידי העותרים. העותרים לא המציאו את העתק הסכם השכירות שחתמו עם הופמן, מאחר שלטענתם הוא אבד. התוצאה היא שהעותרים לא הרימו את נטל הראיה המוטל עליהם.

מעבר לכך הוסיף וציין בית-המשפט, כי משכיר שמחליף שוכרים, מצופה ממנו, כי יבדוק האם השוכרים היוצאים שילמו את חובותיהם לעיריה ולתאגיד המים וידאג לסיום ההתחשבנויות בכפוף להתחייבויות שבחוזה השכירות. משכיר אינו יכול לנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה" ולדרוש שהעיריה ותאגיד המים, אשר להם אלפי נישומים, יעשו את מלאכתו.

באשר לחובות המים, קבע בית-המשפט, כי החל משנת 2010 גביית המים נעשית בעיר ת"א על-ידי תאגיד המים מי אביבים, המשיבה 2, ולא על-ידי העיריה.

גם לגבי חובות המים העותרים לא הרימו את נטל הראיה המוטל עליהם להוכיח, כי הודיעו בכתב ובמועד לתאגיד המים על חילופי המחזיקים. באשר לתאגידי המים קובע הדין עקרונות דומים לעקרונות הקבועים בפקודת העיריות, אך מחמיר ביתר שאת באשר לצורת ההודעה והפירוט שיש ליתן בה.

על-פי הדין קיימת דרישה מפורשת להמצאת הסכם שכירות חתום לתאגיד המים, וכן יש להמציא את צילומי תעודות הזהות של המחזיק הקודם והמחזיק החדש, ויש להחתים על הבקשה לחילופי המחזיקים גם את המחזיק הקודם וגם את המחזיק החדש. כך קובע סעיף 21 לכללי המים.

כמו-כן, באשר לתשלומי המים והביוב נקבע בנוסח טופס הבקשה להחלפת צרכנים, כי הצרכן הקודם שמבקש שיחליפוהו, מצהיר שביצוע ההחלפה מותנה בכך שהוא ישלם את מלוא התשלומים המוטלים עליו עד למועד פינוי הנכס על-ידו. עוד ממשיך וקובע הטופס הנ"ל, כי הצרכן הקודם מצהיר שככל שלא הוסדר התשלום, ידוע לו שההחלפה מותנית בכך שהוא ישאיר בידי תאגיד המים פרטים מלאים להתקשרות עמו לצורך הסדרת החוב. לפיכך, לעניין חשבונות המים, העותרים לא יצאו ידי דרישת החוק ולא ניתן לפטור אותם מתשלום לתאגיד המים. מכל מקום, עומדות להם זכויותיהם החוזיות כלפי השוכרים.

באשר לטענת העותרים, כי הודעות התשלום אינן מפורטות, קבע בית-המשפט, כי אין בכך כדי להצדיק את ביטול החובות כפי שמבוקש על-ידי העותרים. כמו-כן, טענו העותרים, כי הוצאות הגביה שנדרשו מהם מופרזות.

בית-המשפט קבע, כי מעבר לעובדה שהטענה הועלתה על-ידי העותרים בצורה לקונית ומבלי שפורטה, הרי שדין הטענה להידחות מאחר שהיא לא נזכרה בעתירה אלא רק בסיכומי העותרים. עוד ציין בית-המשפט, כי גם אם אכן ההוצאות מופרזות הרי שהעותרים לא זכאים לביטול חובותיהם בשל כך, אלא להשבה של הסכומים שנגבו ביתר, אותם לא פירטו כנדרש בכתבי הטענות. לפי הדין, סעד של השבת סכומים שנגבו ביתר ניתן לתבוע בבית-המשפט האזרחי, שכן בבית-המשפט המנהלי סעד זה אפשרי רק במסגרת של תובענה מנהלית ייצוגית. כך נפסק ב- עע"מ 325/07 {קשר בניין השרון בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה-כפר סבא, פורסם באתר נבו (05.03.09)}:

"...סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים מוגבלת, על דרך-הכלל ופרט למקרים חריגים, לסעדים מינהליים המופנים כנגד הרשויות, ולא לסעדים כספיים במהותם, הנדונים בפני בית-המשפט האזרחי המוסמך, אף אם העילה שבגינה נתבע הכסף היא עילה מתחום המשפט המינהלי (ראה: אורי גורן בתי-משפט מינהליים (2008), 13-12)."

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את העתירה, פרט לחלק החוב של העותרים שנוצר כלפי העיריה עבור ארנונה בלבד, בגין הדירה ברח' רופין בתקופה שמיום 07.01.13 והלאה. מאחר שהעותרים לא הוכיחו, כי הודיעו בכתב ובמועד גם למי אביבים בינואר 2013 על חילופי המחזיקים, נקבע שהעותרים יישאו בחבותם בגין תשלומי המים והביוב בגין דירה זו בתקופה זו, ככל שקיים חוב מים וביוב בגין תקופה זו.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

השבת תשלומי ארנונה