סמכות והתנהלות ועדת הערר

1. שאלה משפטית {פרשנות צווי ארנונה}, החורגת מגדר סמכותה העניינית של ועדת הערר וסמכותו של בית-המשפט לדון בה כבערעור מינהלי - הערעור נדחה
ב- עמ"נ (ת"א) 67598-10-13 {מאה ארבעים ואחת ניהול בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, תק-מח 2014(4), 3258 (2014)} נדון ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל-אביב-יפו, שעניינו אופן חיוב בארנונה של חצר מסעדה בתל-אביב. המחלוקת בין הצדדים התייחסה לשאלת סמכותה של ועדת הערר, לדון בפרשנות החלטת השרים לאישור החריג של צו הארנונה לשנת 2008 ותחולתו על המערערת.

המערערת מחזיקה במסעדה הנמצאת במתחם "התחנה" בתל-אביב עם חצר צמודה. עד שנת 2002 היה קיים בצו הארנונה תעריף נפרד לבתי קפה ומסעדות, הגבוה מתעריף החיוב הכללי לעסקים. לגבי שטחי החצר נקבע בצו הנדון, כי אלה יחוייבו ב- 50% משטחם. בשנת 2003 ביטלה מועצת העיריה את הסיווג הנפרד של בתי-קפה ומסעדות והם חוייבו בתעריף העסקים הרגיל. החלטה זו לביטול הסיווג הנפרד, הובילה לאי-בהירות בנוגע לסיווג שטחי החצר.

בעקבות פניות רבות לוועדת הערר ושני פסקי-דין שניתנו על-ידי בית-המשפט לעניינים מינהליים {ע"מ 228/06 ספיר יוסף נ' מנהל הארנונה בעיריית ת"א, פורסם באתר נבו (01.09.08); עמ"נ 175/08 יריב קפנטו נ' מנהל הארנונה בעיריית ת"א, פורסם באתר נבו (26.08.08)}, הגישה מועצת העיר ביום 20.01.08 בקשה לשר הפנים ולשר האוצר לאישור חריג לשינוי צו הארנונה, באופן שיתיר לחייב שטח חצר מסעדה בסיווג 'בניינים שאינם משמשים למגורים' במקום בסיווג 'קרקע תפוסה'.

במסגרת הבקשה הבהירה מועצת העיר, כי מדובר בשינוי אשר יש בו תוספת חיוב ולכן "מוצע להעלות את החיוב בשיעור של 10% ריאלית בכל שנה, עד ליישום מלא של ההצעה. ההפחתות בחיוב תתבצענה במלואן בשנת 2008".

אישור השרים ניתן ונכתב בו, כי הוחלט לאשר את החלטת המועצה לשינוי סיווג ותת סיווג, העלאה חריגה והפחתה בסעיף 1.3.1(י) בצו המסים, בנוסח ובתעריף כדלקמן: "שטחים בחצר, במעברים וכדומה המשמשים את בית הקפה או המסעדה יחוייבו ב-50% משטחם בתעריף המפורט בסעיף 3.2".

המערערת טענה, כי אישור השרים היה מותנה בהבטחת מועצת העיר, כי בכל מקרה שיש בשינוי המבוקש כדי להביא להעלאת התעריף בחיוב, תיעשה העלאת התעריף באופן הדרגתי בשיעור של 10% בלבד מידי שנה.

המערערת גרסה, כי משנת 2008 ואילך רשאי המשיב להעלות את התעריף ב- 10% בכל שנה, עד ליישום מלא של השינוי, אך בפועל מתחילת שנת 2012 חוייבה המערערת החל מיום 01.07.10 בגין שטח החצר בחיוב מלא בסיווג מסעדות, העולה במאות אחוזים על התעריף החוקי, לשיטתה.

המערערת הגישה השגה על החיוב וביקשה לסווג את הנכס לשנת 2012 בהתאם לצו משנת 2008 ולא בהתאם לצו משנת 2012. לטענתה, לא היה בכוונת השרים לאשר העלאה חריגה בתעריף בבת אחת, ללא הגבלת שיעור ההעלאה. ההשגה נדחתה על-ידי מנהל הארנונה.

המערערת הגישה ערר על החלטת מנהל הארנונה לוועדת הערר, אשר נדחה אף הוא.

בהחלטתה קבעה ועדת הערר, כי "הערר יבחן על-פי צו הארנונה לשנת המס 2012 ולא על-פי צווים לשנים עברו. בהתאם נקבע, כי טענות העוררת המתייחסות לסיווג שטחי חצרות המסעדות כ'קרקע תפוסה' והאם חלה מגבלת על העלאת התעריף, כמו גם השאלה האם יש לאבחן בין מסעדה חדשה למסעדה ותיקה - כל אלה לדעתנו אינם רלבנטיים".

לגופו של עניין נקבע, כי הסתמכות העוררת על פסקי-דין שונים, לחיזוק הטענה, כי אין להפלות בין מסעדות ותיקות לחדשות "אינם רלוונטים לערר כאן שכן עוסקים הם בהסכם פשרה והחלטות שניתנו לגבי צו הארנונה לשנת 2008".

בסיכומיה טענה המערערת, כי מתוך טעות משפטית צורמת, בניגוד לדין ולפסיקה, קבעה ועדת הערר, כי יש לבחון את טענותיה על-פי צו הארנונה לשנת 2012 בלבד, ובחרה להתעלם מהשינויים והגבלות צו הארנונה לשנת 2008, לרבות ההגבלה על העלאת התעריפים באותה שנה.

המערערת מעלה חמישה נימוקים שיש בהם כדי להצדיק את פרשנות אישור השרים בצו הארנונה בשנת 2008 באופן המחייב העלאה הדרגתית של 10% לשנה:

הנימוק הראשון היה, כי מדובר בהוראה שדינה כדין חוק ויש לאפיינה על-פי התכלית החקיקתית שלה;

הנימוק השני היה, כי יש לקרוא את אישור השרים לשנת 2008 באופן המגביל את העלאת התעריף ב 10% בלבד, לנוכח הצורך לגרום לייצוב תעריפי הארנונה ולמנוע אינפלציה;

הנימוק השלישי היה, כי הנחיות משרד הפנים בנוגע לבקשות לאישור חריג לשינויים בצווי הארנונה המוגשות על-ידי רשות מקומית, מדגישות את הצורך למנוע העלאה חריגה בתעריפים בשיעור דרסטי;

הנימוק הרביעי היה, כי העלאה דרסטית תיצור השפעה הרסנית על התנהלות ויציבותו של עסק, אשר שטח הקרקע המשמש אותו סווג עובר לשינוי בסיווג 'קרקע תפוסה' וכעת הוא מסווג בסיווג "בניינים שאינם משמשים למגורים"; דברים ברוח זו נאמרו גם על-ידי כב' השופטת רונן ב0 עת"מ 47673-02-11 {אלמוג יזמות תל-אביב בע"מ נ' עיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו (21.05.12)}.

הנימוק החמישי היה, כי ההבחנה בין נכס חדש לבין נכס ישן עומדת בסתירה להלכה הפסוקה של בית-המשפט העליון בעניין ברע"א 784/00 {שקם נ' מועצת עיריית חי'}, שם הבהיר בית-המשפט, כי תכלית חקיקת ההקפאה הינה להביא לשוויון ולדברי המערערת החלת הגבלת העלאה על שיעור הארנונה משרתת את התכלית של שוויון ומניעת אפליה בין עסקים וותיקים ומבוססים, לבין עסקים חדשים המבקשים להתחרות בהם.

המשיב טען בסיכומיו, כי המערערת מחזיקה בנכסים החל מיום 01.04.10 ורק ביום 27.06.12, שנתיים לאחר שהחלה להחזיק בנכסים, פנתה לראשונה בהשגה למשיב. בפניה זו לא חלקה המערערת על אופן סיווגו של הנכס לצרכי הארנונה ולמעשה הסכימה, כי בהתאם לצו הארנונה התקף במועד פנייתה {צו הארנונה לשנת 2012} היא מחוייבת כדין לסיווג "בניינים שאינם משמשים למגורים". טענתה היחידה של המערערת היתה, כי יש להחיל על החצר העלאה מדורגת של 10% לשנה, וזאת לכאורה מכוח אישור השרים ועל-אף שאישור השרים לא כולל הוראה כאמור.
המשיב צידד בהחלטת ועדת הערר וטען, כי הוועדה קבעה נכונה, כי היא נעדרת סמכות לדון בפרשנות אישור השרים או לבקר אותו, וכי בהתאם לחוק הערר, עליה לבחון את טענות המערערת לאור צו הארנונה שהיה בתוקף במועד הגשת ההשגה והערר, צו הארנונה לשנת 2012.

לגופו של עניין, טען המשיב, כי החלטת השרים אינה קובעת העלאה מדורגת ואין לפרשה ככזאת. עוד טען המשיב, כי העלאה מדורגת ממילא לא נועדה לחול על נכסים שלא חוייבו קודם לכן {נכסים חדשים}; כי הסתמכות המערערת בטיעוניה על פסק-הדין בעניין 'שקם' אינה נכונה; וכי גם אם תתקבל טענת המערערת, כי אישור השרים בשנת 2008 קובע הוראת יישום מדורג, הרי שהוראה זו לא נועדה לחול על המערערת, שהחלה להחזיק בנכסים באפריל 2010, כך שמעולם לא חוייבה בתעריף מופחת מזה שבגינו היא מחוייבת החל מתחילת החזקתה בנכסים.

לדברי המשיב, טענות זהות לטענות המערערת כבר נדחו בשני פסקי-דין של בית-המשפט המחוזי {עת"מ 15766-04-10 א.ג.מ ניהול מזנונים (1997) בע"מ נ' עיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו (08.01.12); עמ"נ 32722-04-11 גן מאיר תל-אביב בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו (02.01.12)}. באותם מקרים, בית-המשפט קיבל את עמדת המשיב, כי אין להחיל את החישוב המדורג, מאחר שמדובר במחזיקים שהחלו להחזיק לאחר מתן האישור החריג, ומאחר שאין באישור עצמו הוראה להעלאה מדורגת או כל הוראת מעבר.

בית-המשפט קבע, כי ועדת הערר לא התייחסה כלל לשאלת פרשנותה של החלטת השרים משנת 2008, וקבעה, כי הדיון בה אינו רלוונטי לשנה בה עוסק הערר.

ועדת הערר כשמה כן היא. תפקידה הוא לדון בהחלטות של מנהל הארנונה על-פי סעיף 3 לחוק הערר, הקובע את זכותו של הנישום להשיג על טעויות בהודעת החיוב בארנונה בפני המנהל בעילות שונות, כגון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו. בנושאים אלה, אין הנישום רשאי לפנות ישירות לבית-המשפט, אלא לאחר מיצוי הליכי ההשגה והערר.

לוועדת הערר יוחדו סמכויות לדון בעניינים ספציפיים המנויים בסעיף 3(א) לחוק הערר, כחלק מהסמכות המוגבלת שהוקנתה למנהל הארנונה לדון בהשגה בעניינים אלה {רע"א 10643/02 חבס פיתוח 1993 בע"מ נ' עיריית הרצליה, פורסם באתר נבו (14.05.06); עת"מ (ת"א) 2782/05 בנק הפועלים נ' עיריית ראשון לציון, פורסם באתר נבו (29.10.06)}.

בפסיקה נקבע, כי כאשר הטענה אותה מבקש החייב להעלות איננה נמנית עם הטענות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר "...על החייב ללכת במסלול שונה. עליו להגיש עתירה לבית-המשפט לעניינים מינהליים ובגדרה יוכל הוא לתקוף את החיוב בארנונה בכל נימוק שאינו ממין אלה שבסעיף 3(א) לחוק הערר..." {עע"מ 5640/04 מקורות חברת המים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש, פורסם באתר נבו (05.09.05)}.

בית-המשפט קבע, כי במקרה דנן אין מדובר בטעות שנפלה בהודעת החיוב, אלא בטענה, כי היה מקום להשית את החיוב על-פי צו הארנונה לשנת 2008 ולא על-פי הצו לשנת 2012. בית-המשפט קבע, כי הוועדה לא מוסמכת לדון בטענות אלה.

ועדת הערר היא אמנם גוף בעל מומחיות, אך היא מורכבת משלושה חברים המנים על "בעלי הזכות להיבחר כחברי המועצה" כאמור בסעיף 5 לחוק הערר. עיקר מומחיותם של חברי ועדת הערר היא בהכרת העובדות הנוגעות לסוג הנכס, גודלו או השימוש בו. מומחיותם אינה משפטית וסמכותם אינה משתרעת על תקיפת מדיניות העיריה בכל הנוגע להחלת צווי ארנונה משנים עברו והפרשנות המשפטית שיש ליתן להם.

ודוק, המערערת לא טענה כנגד אחת מעילות החיוב הקבועות בסעיף 3(א) לחוק הערר, אלא טענה, כי היא זכאית להעלאה הדרגתית בחיוב בארנונה, מכוח צו הארנונה לשנת 2008.

מדובר בטענה משפטית מובהקת התוקפת את שיקול-הדעת של המשיב מדעיקרא, "בעניין המנוי בתוספת הראשונה", כמשמעותם בסעיף 5(1) לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 והתוספת הראשונה. תקיפה זו, על-פי לשון החוק, צריכה להיעשות בדרך של הגשת עתירה מנהלית, ולא בדרך של ערעור מנהלי לבית-המשפט בגלגול שלישי {אחרי השגה וערר}.

במיוחד נכונים הדברים לאור העובדה שמדובר בטענה שהועלתה בהשגה שהמערערת הגישה לראשונה בשנת 2012, ולא קודם לכן.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המערערת לא הבהירה, מדוע בחרה להגיש ערעור מנהלי במקום עתירה מנהלית, כנדרש, חרף העובדה ששאלת סמכותה של ועדת הערר לדון בטענות המערערת הועמדה במרכזו של הדיון. המערערת בחרה לרכז טענותיה באופן היישום של הצו לשנת 2008, ולא התייחסה לטענה, כי מדובר בשאלה משפטית, החורגת מגדר סמכותה העניינית של וועדת הערר וסמכותו של בית-המשפט לדון בה כבערעור מינהלי.

אמנם נפסק, כי יש לפרש בהרחבה את סמכותם של גופי הערר השונים בכלל, ואת סמכות מנהל הארנונה בפרט {ע"א 10977/03 דור אנרגיה בע"מ נ' עיריית בני ברק, תק-על 2006(3), 3368 (2006)}, אולם הדברים מתייחסים למגמת הרחבה, הנובעת מהרצון לחייב את האזרח למצות את זכויותיו בפני גופי הערר, שהוקמו במסגרת החוקים הרלוונטיים.

כדברי כב' השופטת פרוקצ'יה ב- רע"א 2425/99 {עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4), 481, 492 (2000)}:

"...מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפה... על רקע תפיסה זו דחה בית-המשפט הגבוה לצדק לאח אחת עתירות שונות בעניינים שבהם נמצא לעותר סעד חלופי בדרך של השגה וערר..."

הדרך להרחיב את סמכויות ועדת הערר עוברת אצל המחוקק, ואינה יכולה להיעשות באמצעות חקיקה שיפוטית. הקריאה להרחיב את סמכויות ועדת הערר בחקיקה מתאימה, קיבלה ביטוי בפסיקה, בדברי של הנשיא שמגר ב- בג"צ 351/88 {טית בית בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מב(3), 441 (1988)}:

"אגב, לו היתה נשמעת דעתו של בית-משפט זה, היה גם מקום להוסיף ולהרחיב בדרך החקיקה את הזכות להשגה, ערר וערערו מעבר לתחומים שהותוו כיום בסעיף 3 לחוק הנ"ל, כדי לאפשר השגה ערר וערעור בכל מקרה של חיוב בארנונה, ולא רק במקרים הספציפיים שהוגדרו במיוחד בשלוש פסקאותיו של סעיף 3 הנ"ל."

קריאתו של בית-המשפט להרחבת סמכויות ועדת הערר, לא נענתה עד כה על-ידי המחוקק.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי במצב המשפטי הקיים, לא ניתן להתעלם מן העובדה שסעיף 3 לחוק הערר אינו מסמיך את ועדת הערר לדון בשאלות משפטיות, המצויות בסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים. בנסיבות אלה ולאור מהות הטענות שהעלתה המערערת, היה על המערערת לפנות לבית-המשפט בעתירה מינהלית, ולא לנסות לתקוף את החלטת ועדת הערר, כי אין היא מוסמכת לדון בצווים משנת 2008, באמצעות ערעור מינהלי.

בית-המשפט קבע, כי עמדתו של המשיב לגופו של עניין וההבחנה הנעשית על-ידו, בין נכסים ישנים לנכסים חדשים, אינה מקובלת עליו. יש לקוות, כי המשיב ישקול עמדתו שנית, גם אם לא תוגש עתירה מנהלית בנידון על-ידי המערערת.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי כיום מוגשות עתירות לרוב בענייני ארנונה והן מעסיקות את בתי-המשפט שוב ושוב. לא אחת נשמעה הקריאה למחוקק להסדיר עניין זה ולהפחית מהנטל המוטל כיום על בתי-המשפט. בלשונו כל כב' השופט רובינשטיין:

"חיובי הארנונה וההתדיינויות סביבם הם מעיין בלתי-נדלה של התדיינויות, באשר לסיווגים, באשר לשיעורים, באשר להקפאות רטרואקטיביות, ובכך לא מיצינו את קשת הפרשיות המוצאות דרכן לבתי-המשפט."
{ע"א 10977/03 דור אנרגיה בע"מ נ' עיריית בני ברק, פורסם באתר נבו (30.08.06)}.

ראה גם: {עע"מ 3832/07 עיריית עפולה נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר נבו (21.12.10), דברי כב' השופט רובינשטיין; ת"צ 60430-01-12 אספיאדה בע"מ נ' עיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו (09.08.15)}.

בית-המשפט קבע, כי המחוקק מצא פתרון נאות לקושי דומה בתחום הטיפול בעניינים של זרים, עם הקמתו של בית-דין לעררים, במסגרת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 22), התשע"א-2011. בית-הדין לעררים מוסמך לדון בעררים על החלטה של רשות בענייני כניסה לישראל, שהייה או יציאה ממנה או בענייני אזרחות, כאמור בסעיף 13כג לחוק הכניסה לישראל. לבית-הדין כשיר להתמנות שופט בדימוס או מי שכשיר להתמנות לשופט בית-משפט שלום, הבקיא בדיני הכניסה לישראל וכיוב'.

הקמת בית-דין לעררים בענייני ארנונה, בראשות שופט בדימוס או הכשיר להתמנות לשופט שלום, תיצור מסגרת דיונית נאותה להחלת ביקורת שיפוטית, על כלל ההחלטות בענייני ארנונה, בדומה לאופן שבו נדונים עררים בעניינם של זרים.

בית-המשפט קבע, כי יש לקוות, שהקריאה לשינוי והסדרת הסמכות תיענה על-ידי המחוקק, ותסדיר את הנושא. כאמור, עד שיתחולל השינוי בחקיקה, לא ניתן לעקוף את הוראות סעיף 3 לחוק הערר ולהקנות לוועדת הערר או לבית-המשפט בדונו בערעור מנהלי, סמכות לדון בעניינים, שהדרך לדון בהם היא במסגרת עתירה מנהלית.

לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

2. סמכות בית-המשפט וסמכות ועדת הערר
ב- עת"מ (ת"א) 53457-09-11 {עזבון המנוח ראובן דאון זל נ' עיריית אור יהודה, תק-מח 2014(3), 15946 (07.08.2014)} נקבע כי:

"בענייננו, העלו העותרים טענות רבות באשר לסוג הנכסים נשוא דרישת התשלום, גודלם והשימוש בהם. טענות אלה מסורות לסמכותו הבלעדית של מנהל הארנונה וועדת הערר בהתאם לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), שזו לשונו:
"(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו- 269 לפקודת העיריות;
...
(ג) על-אף האמור בסעיפים-קטנים (א) ו- (ב), מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף-קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית-המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה."
מאפייניהן של הטענות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר הוא שהן נוגעות לעניינים עובדתיים וטכניים, המצריכים לעיתים את בדיקת המצב בפועל (ראו בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1), 793, 799 (1992); רע"א 2425/99 עיריית רעננה ואח' נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ (2000), להלן: "עניין עיריית רעננה"); ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2), 773, 780-779 (2002), להלן: "עניין ט.ט. טכנולוגיה"); ע"א 2064/02 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' עיריית נשר, פ"ד נט(1), 111 (2004)). כאמור בסעיף 3 הנ"ל, את הטענות האמורות יש לעלות בפני מנהל הארנונה במסגרת של השגה שאותה יש להגיש תוך תשעים יום מיום קבלת הודעת התשלום. ערר על החלטת מנהל הארנונה יוגש לוועדת הערר ועל החלטת ועדת הערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים (סעיפים 6(א) ו- 6(ב) לחוק הערר).
המנוח או העותרים לא הגישו השגה למנהל הארנונה על הסכום שהוטל עליהם באופן ובמועד הנקוב בסעיף 3(א) לחוק הערר וממילא שלא הגישו ערר על החלטת מנהל הארנונה לוועדת הערר. תחת זאת, הגישו העותרים את עתירתם המינהלית, במסגרתה עתרו להורות על מחיקת חיובי הארנונה הרשומים על-שם המנוח או העיזבון בפנקסי העיריה. ככלל, אין מקום להידרש לעתירה מינהלית שבה הועלו לראשונה טענות בעניין חיובי ארנונה, שבהן היה מנהל הארנונה מוסמך לדון לפי חוק הערר, למעט במקרים חריגים, שבהם מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת, או כאשר יש ליתן את הבכורה לשיקולים דוגמת מידת מודעתו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לו כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות (ראו עניין עיריית רעננה הנזכר לעיל; עניין ט.ט. טכנולוגיה הנ"ל; רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ, פורסם באתר נבו (03.06.08), להלן: "עניין גיא לוי")).
הנה-כי-כן, אכן אין מקום לדון בגדרי העתירה בטענות העותרים לפיהן חלק מהנכסים אינם מוכרים להם, כי חלק מהנכסים מהווים "אדמת בניין" שאיננה בת חיוב בארנונה לאור העובדה שלא נעשה בה שימוש, כי חלק מהחיובים "מופרזים" וכי לא ניתן היה לעשות שימוש בנכסים בחלק מהתקופה נשוא דרישת התשלום עקב השריפה שפרצה בנכס. המדובר בטענות המצריכות בירור עובדתי-מקצועי, שאין להן כל חשיבות עקרונית מעבר לעניינם של העותרים, והמקום להעלותן הוא בפני מנהל הארנונה. ברם, טענות אלה לא הועלו על-ידי המנוח או העותרים במסגרת השגות כדין ומשכך הפכו השומות הלרבנטיות לחלוטות (ראו והשוו ל- עע"מ 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו (05.05.10) (להלן: "עניין שאול בנימין")).
כאמור, טענה נוספת שהעלו העותרים במסגרת העתירה הינה כי חלק מהנכסים כלל לא הוחזקו על-ידי המנוח. סעיף 3(א)(3) לחוק הערר שעניינו בטענת "אינני מחזיק בנכס" הוסף בתיקון לחוק משנת תשנ"ד וביחד איתו הוסף סעיף 3(ג) (חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (תיקון מס' 4), התשנ"ד-1994, ס"ח 241). הסעיף מקנה לבית-המשפט שיקול-דעת רחב להתיר העלאת טענה בעניין "איני מחזיק בנכס", וזאת אף אם לא הוגשה השגה במועד. אולם, אפשרות מעין זו טעונה אישור בית-המשפט וממילא שלפי הפסיקה רשות כאמור תינתן רק מקום בו עסקינן בשאלות משפטיות עקרוניות וחשובות ולא מקום בו מדובר בנושאים עובדתיים וטכניים (ראו עניין גיא לוי; עע"מ 10826/03 מנהל הארנונה בעיריית עכו נ' קלאב מרקט רשתות שיווק בע"מ, פורסם באתר נבו (11.06.06). בר"מ 901/14 עבוד ויקטור נ' עיריית חיפה, פורסם באתר נבו (06.07.14). עם-זאת, ראו עמדתה של כב' השופטת ע' ארבל בעניין שאול בנימין, לפיה שיקול-הדעת של בית-המשפט צריך להיות רחב יותר ולחרוג גם מעבר לעניינים עקרונים-ציבוריים בלבד).
לדידי, מלבד העובדה שטענות העותרים דורשות עריכת בירור עובדתי, הרי שאין המדובר בסוג המקרים החריגים שניתן לומר לגביהם כי הם מעוררים חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת או כי בנסיבות העניין עלול להיגרם לעותרים עיוות דין. יש לזכור, בהקשר זה, כי המנוח לא הגיש השגה במועד אף שהיה מודע לדרישות התשלום וההתראות הרבות שנשלחו לו לאורך השנים בקשר למכלול הנכסים שבהם החזיק ולהליכי העיקול ברישום, עיקולי בנקים ועיקולי צד שלישי שננקטו נגדו (ראו נספחים א' ו- ב' לכתב התשובה לעתירה).
מכאן, שכל הטענות שהועלו במסגרת העתירה המונחת לפני הינן מסוג הטענות שבית-משפט זה כלל אינו מוסמך לדון בהן במסגרת עתירה מינהלית, היות שמדובר בטענות שהדרך הראויה לבררן היא במסגרת הליכי השגה וערר. מאחר שלא ננקטו הליכי השגה וערר בענייננו, הפכו השומות נשוא החיוב לחלוטות ומובן, כי לא ניתן לעקוף את סמכותו הייחודית של מנהל הארנונה ואת מסלול התקיפה של החלטתו על דרך של הגשת עתירה מינהלית. מכאן המסקנה, כי דין העתירה שלפני להידחות על-הסף ואין לדון בה לגופה. מכל מקום, וכפי שיובהר להלן, גם אם הייתי סבורה כי המדובר בענייננו במקרה חריג, המצדיק דיון בטענות שהועלו בגדרי העתירה שלפני - ולא כך הוא, כאמור - הרי שגם לגופן אין בטענות שהועלו בגדר העתירה ממש."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סמכות והתנהלות ועדת הערר