הקודקס המקיף של דיני המיסוי המוניציפלי בישראל
הפרקים שבספר:
- מבוא
- הרשות המקומית והאזרח - מהות ותוכן
- נורמות ההתנהגות הנדרשות מן הרשות המקומית
- ההבטחה השלטונית-מינהלית
- פרשנות צו ארנונה
- ארנונה - נישום - נכסים וסיווג - מבוא
- החייב בתשלום ארנונה - "בעל" ו/ או "מחזיק"
- הנכס - סיווגו לצורכי תשלום הארנונה
- "נכסים" הגדרה וסיווג
- פקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938
- ארנונה - פטורים והנחות - כללי
- ממשלה ואנשים המחזיקים בקרקע מטעם הממשלה יהיו פטורים ממס - סעיף 3 לפקודה
- מוסד חינוך (סעיף 4(א)(2)(ד) ו- 5(ג)(ה)(3) לפקודת הפטורים)
- מוסד מתנדב (סעיף 5י לפקודת הפטור)
- פטור מתשלום ארנונה עבור שטח "מעון היום" לקשישים - סעיף 5ג4 לפקודת הפטורים
- יישוב שיתופי - סעיף 5(ח) לפקודה
- גני ילדים - סעיף 5(ה)(3)
- מוסדות דת - בתי תפילה, ישיבה (סעיף 5גה לפקודת הפטור)
- בית אבות
- דוגמאות ותקדימים
- סעיף 330 לפקודת העיריות - נכסים ניזוקים
- הנחות ומחיקת חוב
- פטורים והנחות מכוח חקיקה מיוחדת - תאגידים סטטוטוריים
- הטלת ארנונה
- הודעת השומה
- חישוב הארנונה
- חיוב בעלי שליטה
- אגרות היטלים ותשתיות
- הדין
- הסמכה לגביית היטלים
- מימון התשתיות - השיטות השונות
- פינוי אשפה ופסולת - סמכות העיריה לחייב בעלי עסקים בפינוי עצמי
- חוק תאגידי ביוב ומים, התשס"א-2001
- היטלים מכוח חוקי העזר
- היטלים מכוח חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965
- היטל השבחה
- גביית הארנונה והיטלים -הליכים - מבוא
- דרכי התקיפה של החלטות מינהליות -"תקיפה ישירה" ו-"תקיפה עקיפה"
- איזון בין הסמכויות השונות
- סמכויות הגביה - הדין - סעיף 304 לפקודת העיריות (נוסח חדש)
- דרכי הגביה
- הליך הגביה המינהלי והשפעתו על הליך הגביה המשפטי
- פקודת המיסים (גביה) והאכרזות
- תביעה אזרחית - שיפוטית
- תביעת הרשות המקומית - "תביעה ממוכנת" ו- "תובענה אלקטרונית"
- תביעת הרשות המקומית בסדר דין מהיר
- תביעת הרשות המקומית בהליך ישיר באמצעות ההוצאה לפועל
- בתי-המשפט לעניינים מקומיים
- השגה, ערעור על חיוב בתשלום הארנונה - מבוא
- הדין - חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 והתקנות
- ערר על החלטת הרשות - הליך ייחודי - נושאים ספציפיים כמיצוות החוק ותקנות הערר
- השגה על קביעת ארנונה כללית - שני מסלולים
- סמכויות ועדת ערר מול סמכויות בתי-המשפט לערכותיהם
- סמכות והתנהלות ועדת הערר
- ביקור במקום של ועדת ערר
- החלטת ועדת הערר שניתנה בטרם הושלם הדיון בפני הוועדה המקומית - העתירה התקבלה
- תגובת מנהל הארנונה להשגות - נטל ההוכחה של מסירת השגה למנהל מוטלת על המשיג על חיובי הארנונה
- הגשת ערר בחלוף למעלה משנתיים מאז פנייתו הראשונה לעיריה - הבקשה נדחתה
- האם נציגות בית המשותף רשאית לייצג את מחזיקי השטחים בבניין בכל הנוגע לחיובם בארנונה?
- תוקף מינוייהם של חברי ועדת הערר - סמכות ועדת הערר לדון בטענה לפגיעה בהנאה מהדירות עקב בניית בית-אבות בסמוך אליהן - בקשת רשות הערעור נדחתה
- השגות לוועדת הערר בשפה הערבית - הבקשה נדחתה
- פגיעה בזכויות דיוניות
- מכתבים לרשות כהשגה
- אי-מיצוי הליכי הערר הקבועים בחוק
- בחלוף המועד להגשת השגה, הפך חיוב הארנונה לחוב שאינו במחלוקת - הערעור נדחה
- אמות-המידה למתן רשות ערעור
- קיפוח הזכות לטעון
- טענות נגד עצם חוקיות צו הארנונה יידונו בפני בית-המשפט המחוזי
- החלטת ועדת ערר שניתנה בשיהוי ניכר
- הליכי גביה מינהליים ביחס לחובות ארנונה ומים שלא שולמו במשך שנים - המשיבים נכנסו בנעלי המורישות - הערעור התקבל
- פקיעת תוקף המינוי של חברי הוועדה
- הליכי השגה, ערר וסילוק על-הסף
- משעותרת בחרה לברר את השגותיה בדרך של עתירה מינהלית ולא בדרך של השגה, או ערר, ולכן עתירתה נדחתה
- המקרים בהם תינתן רשות לערער על החלטת ביניים, אם בכלל, הם מקרים חריגים - הערעור נמחק
- טענת "איני מחזיק" - בערר מינהלי
- חיוב בארנונה בגין חניות של נכס עסקי
- בעוד למערער יש שליטה, גישה נוחה ושימוש במרפסת, לדיירים האחרים אין גישה נוחה למרפסת, וממילא הם אינם משתמשים במרפסת - הערעור נדחה
- חוות החיות שהוקמה במשק החקלאי, נוהלה תחת שם עסקו של המערער כדי להימנע מתשלום דמי ארנונה - בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס - הערעור נדחה
- השגות למנהל הארנונה על חיובי הארנונה - הבקשה נדחתה
- העיריה הטילה על המשיבה חוב ארנונה, למרות שידעה, כי היא אינה המחזיקה בנכס - הבקשה נדחתה
- לא נמצאו טעמים חריגים שיצדיקו את סתירת החזקה השוללת תחולה למפרע של חיובי הארנונה - הערעור התקבל
- חיוב שטח שבמחלוקת כ"מרפסת" ולא כ"גג" - אופי השימוש בשטח לצורך סיווגו - הערעור נדחה
- סיווגו של נכס {מרתף המשמש כמחסן} שלא פורט ולא סווג בצו הארנונה - הערעור התקבל
- טענות עובדתיות המצויות בסמכות ועדת הערר - העתירה נדחתה
- סיווגו של נכס ריק לצרכי ארנונה - מבחן "השימוש האפשרי החוקי" - האם הייעוד התכנוני לצרכי סיווג נכס ריק לארנונה הינו על-פי ההיתר או על-פי התב"ע - הערעור התקבל בחלקו
- "מבחן אובייקטיבי" אל מול "מבחן כלכלי" בבחינה האם הנכס הרוס או ראוי למגורים - הערעור התקבל
- אמת-המידה לחיוב נכס ריק בארנונה היא השימוש החוקי המותר באותו נכס - הערעור התקבל
- הערר לא הוגש במועד הקבוע בחוק, ולכן רשאית היתה העיריה לנקוט בהליכי גביה מינהליים - העתירה נדחתה
- ערכאת הערעור לא חלקה על ממצאיה העובדתיים של ועדת הערר - הערעור נדחה
- מועדים להגשת ההשגה
- שיהוי סובייקטיבי אינו מחייב דחיית בקשה
- חוסר מעש של המבקש להשיג
- בתי-משפט מינהליים - מבוא
- הסמכות המקומית והעניינית של בית-המשפט לעניינים מינהליים
- העברת דיון בעתירה מינהלית
- עילות, סמכויות וסעדים
- סדרי הדין בבתי-המשפט המינהליים
- הרשות המקומית והאזרח במישור העתירה המינהלית
- תביעות ייצוגיות - מבוא
- עילת התביעה של השבת כספי ארנונה שנגבו שלא כדין
- האם תוקפו של אישור להעלאת תעריפי הארנונה מוגבל לאותה שנת הכספים שלה הוא ניתן?
- האם חייבה המשיבה נישומים בתשלומי ארנונה בתעריף העולה על התעריף המירבי על מחזיקי "קרקע תפוסה"?
- האם יש לפסוק גמול למבקש ושכר-טרחה לבא-כוחו במסגרת תובענה ייצוגית להשבת חיובי ריבית פיגורים בתשלומי הארנונה לאחר שהמבקשת הגישה הודעת חדילה?
- האם התקיימה הצדקה לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית בגין חוקיות תעריף הארנונה שגבתה המשיבה?
- האם יש לעכב ביצוע פסק-דין בגדרו התקבלו תביעות במספר תובענות ייצוגיות נגד המבקשת שעניינן נגע בחישוב ההנחה מארנונה לה היו זכאים סוגים שונים של מחזיקי דירות כאשר נקבע כי על המבקשת להשיב את הפרשי הארנונה שנגבו ביתר?
- התנאים לקיום דיון נוסף לעניין אישור התביעה כתובענה ייצוגית נגד המשיבה בטענה כי המשיבה לא היתה רשאית לשנות גישתה בעניין שיעורי ההנחה בארנונה?
- האם השיטה בה קבעה העיריה את חבותם של מחזיקי נכסים עסקיים קטנים בארנונה חוקית, על-מנת לבסס אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובת קבוצת התובעים המיוצגת?
- התעלמות מהטבת הארנונה המגיעה למבקשים - אזרחים ותיקים?
- תשלום בפיגור והוספת הפרשי הצמדה וריבית לסכומים ששולמו
- החזרת תשלומי חובה שנגבו ביתר
- גביה שלא כדין של תשלומי פיגורים
- קבלת הודעת חדילה לפי סעיף 9(ב) לחוק
- חוק העזר - אבחנה בין כמויות אשפה בסיסיות אשר העיריה מחוייבת לפנות בתמורה לתשלום מיסי הארנונה ובין כמויות אשפה חריגות אשר נדרש מימון נוסף לשם פינויין
- האם ההנחה {הנחה בארנונה לאזרח ותיק שמקבל קצבת זקנה לנכה} צריכה להינתן באופן אוטומטי, או שמא יש תנאים שצריך הזכאי לקיים לפני קבלת ההנחה?
- גמול ושכר-טרחה
- גביה משטחים משותפים
- סיווג מכוני קוסמטיקה, מכונים לטיפוח הציפורניים ומכוני קעקועים לצורכי ארנונה
- סיווג לא נכון של נכסים
- עיגול שטחים
- תשלום שגבתה המשיבה אשר כונה "אגרת אשפה" איננו כזה, כי אם תשלום קבוע שיש לו סממנים מובהקים של מס {או של ארנונה} ולא של אגרה
- האם תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, כאשר השאלה העיקרית שבמחלוקת היא האם נעשתה גביית ארנונה שלא כדין?
- גביה רטרואקטיבית
- האם יש לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית, ולתת סעד של השבה כספית של סכומים ששולמו בארנונה אשר שטח נכסיהם לא הסתיים במ"ר שלם?
- עקרונות כלליים
- עקרונות יסוד לסעד הזמני לסוגיו השונים
- מקבץ דוגמאות
- עילות הגנה ותביעה - התיישנות
- השבת תשלומי ארנונה
- טענת התרשלות של הרשות המקומית
- טענת מניעות והשתק
- החזקת כספי ארנונה שיש להשיבם
- הרשות גבתה חוב ארנונה שלא כדין - התביעה התקבלה
- חיוב וגביית דמי ארנונה שלא כדין - התביעה נדחתה
- הנישום לא החזיק בנכס
- טענת הסתמכות המבוססת על אי-גביית ארנונה - הבקשה נדחתה
- הסכמה על הסיווג
- העדר אישור השר
- הגנת העיריה - "הגנת תקציב", "טענת שיהוי"
הודעת השומה
1. משלוח הודעת השומהא. כללי
החובה לתשלום ארנונה אינה נובעת ממשלוח דרישת תשלום. שומת הארנונה או דרישת הארנונה אינה יוצרת את נטל המס, אלא רק עושה אותו בר-ביצוע. סעיף 300 לפקודת העיריות קובע כי "החייב בתשלום ארנונה ישלם אותה במועדה". "סעיף זה מטיל על הנישום חובה לשלם את הארנונה במועד שנקבע בצו הטלת הארנונה. חובה זו היא פועל יוצא של סעיף זה, אין היא תלויה במשלוח הודעת שומה. החובה הרעיונית בארנונה נובעת מכוח הדין ולא מכוח משלוח הודעה כלשהי, והוא הדין במועד התשלום {עת"מ (יר') 1105/09 הכליה שירותי רפואה ומכונים בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית ירושלים (פורסם באתר נבו)}. {תא"ק (יר') 47826-12-11 עיריית ירושלים נ' ח.מ.ש.ק נכסים והשקעות בע"מ, תק-של 2012(2), 67961 (18.06.2012)}
כאמור, חובת תשלום הארנונה קבועה בסעיף 300 לפקודת העיריות (נוסח חדש) המורה כי:"כל החייב בתשלום ארנונה ישלם אותה במועדה". חובה זו - שכנגדה עומדת סמכות הרשות המקומית לגבות את התשלום - איננה תלויה, ואינה יכולה להיות תלויה, בשאלה אם סיפקה הרשות המקומית את השירותים שעליהם היא מופקדת ואשר מחובתה לתת שכן אם היינו מקבלים טענה ממין זה היה הדבר פותח פתח, לכל נישום באשר הוא, לטעון כי לא זכה לקבל מן הרשות המינהלית את השירות המגיע לו והוא זכאי לכן לקזז מחבותו את שוויו של השרות שנמנע ממנו ואין צורך להרבות בדברים כדי להגיע למסקנה שמדובר בטענה חסרת יסוד {עת"מ (חי') 34630-03-12 מפעלי תרנא מלונאות ונופש בע"מ ואח' נ' עיריית חדרה ואח', תק-מח 2012(2), 3396 (23.04.2012)}.
ב. המצאת הדרישה - המשיבה הגישה תביעה בגין חוב ארנונה נגד המערער מבלי שווידאה קודם לכן, כי הודעות בדבר דרישות תשלום ואף התראה בפני נקיטת הליך משפטי הומצאו לידיו - הערעור התקבל בחלקו
ב- ע"א (ב"ש) 54043-03-15 {שבתאי מיטרני נ' עיריית אשדוד, תק-מח 2015(4), 9037 (2015)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט השלום באשדוד, לפיו קיבל את תביעת המשיבה וחייב את המערער לשלם לה את מלוא סכום התביעה, בגין חוב ארנונה, בסך של 46,191 ש"ח.
המשיב טען, כי מעולם לא קיבל כל דרישה לתשלום ארנונה ביחס לנכס וגם לא התראה בפני משפט וכי לראשונה נודע לו על סכום החוב הנטען ביחס לנכס, כאשר נדרש להגיש בקשה לביטול פסק-דין בעקבות הליכי הוצאה לפועל שהחלו להינקט נגדו. עוד הוסיף המשיב טענות של שיהוי והתיישנות בהגשת התביעה.
לגופו של עניין, טען המשיב, כי לא החזיק כלל בנכס בתקופה הרלבנטית ובכל מקרה משנתפס הנכס, לטענתו בשנת 2004, על-ידי כונס הנכסים שמונה לנכס מטעם בנק נושה, ומשנמכר הנכס לצד שלישי, על-ידי כונס הנכסים, אשר נדרש לאישור עיריה {המשיבה} בדבר היעדר חובות עיריה על הנכס, לשם העברת זכויות הנכס, יש בכך משום להעיד, כי לא נותר עוד כל חוב על הנכס לטובת המשיבה.
בית-משפט קמא קיבל את טענות המערער וקבע, כי המשיבה לא הוכיחה תביעתה בהינתן הראיה, כי ניתן אישור עיריה לכונס הנכסים לצורך העברת הזכויות בנכס לשם צד ג' וכי יש בכך משום ראיה לכאורה, כי לא נותר עוד כל חוב לטובת המשיבה על הנכס.
בערעור שהגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי התקבלה עמדתה ופסק-דינו של בית-משפט קמא בוטל עם הוראה לבית-המשפט קמא לחזור ולדון בטענות המשיבה, כי יש לעשות הפרדה בין התקופה בה החזיק המערער בנכס לבין התקופה בה הנכס הוחזק על-ידי כונס הנכסים מאחר, ועל פניו, לא חלה על כונס הנכסים כל חובה לשלם חובות ארנונה למשיבה בגין תקופה הקודמת להחזקתו בנכס.
משכך, נדרש בית-המשפט קמא לחזור ולדון בשאלה מהי התקופה שלגביה שילם כונס הנכסים את החובות על הנכס וככל שיידרש יבחן אם אכן שולמו כספים על-ידי כונס הנכסים בגין התקופה הקודמת למינויו ובאם הוכח, כי המערער הוא זה שהחזיק בנכס בתקופות אלו.
בפסק-דין שני של בית-משפט קמא, קיבל בית-המשפט קמא את עמדת המשיבה וקבע, כי הוכח שכונס הנכסים שילם למשיבה חובות ארנונה בגין הנכס לתקופה שהינה מעבר לשנים הרלבנטיות נשוא התובענה.
כמו-כן, דחה בית-המשפט קמא את טענת המערער, כי הוא לא החזיק בנכס בתקופה הרלבנטית נשוא התובענה וקבע, כי לא הוכח על-ידו, כי באותה תקופה היה מחזיק אחר בנכס שהודע למשיבה על זהותו.
במסגרת הערעור חזר וטען המערער, כי שגה בית-המשפט קמא משלא נתן את הדעת לטענותיו המקדמיות, כי המשיבה כלל לא ביצעה מסירה של דרישות תשלום הארנונה לידיו וגם לא המציאה לידיו התראה בפני נקיטת הליך משפטי וכי לראשונה ידע על התביעה הנדונה רק לאחר שננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל והוא נדרש לביטול צווים שניתן במעמד צד אחד, פסק-דין אשר בוטל.
לטענתו, רק מטעם זה יש לדחות התביעה על-הסף משלא ניתנה לו ההזדמנות למצות הליכים מנהליים שהם הליכי השגה וערר בפני ועדת הארנונה וכי יש לראות בהתנהלות המשיבה כמי שהתנהלה בחוסר תום-לב כלפיו.
עוד הוסיף המשיב שורה של טענות הנוגעות לשיהוי והתיישנות שעניינם מועד הגשת התביעה ביחס לתקופת החוב.
לגופו של עניין טען המשיב, כי הנכס היה מושכר לחברת שמירה בשם "קיפר" וכי זו החזיקה בנכס עד שנת 2003 כאשר המשיבה ידעה, כי הנכס מוחזק על-ידי חברת קיפר. לטענתו, דבר ידיעתה של המשיבה אודות המחזיק הרלבנטי בנכס בא לידי ביטוי בתשתית ראייתית אותה הציג בפני בית-המשפט קמא ממנה ניתן ללמוד על ביצוע קיזוז תשלומים שנעשה בין המשיבה לבין חברת קיפר, בתוך מערכת התחשבנות שנוהלה ביניהן, בנסיבות בהן נתנה חברת קיפר שירותים שונים לעיריה בתשלום ומנגד קיזזה המשיבה מחיוביה כלפי קיפר, חובות ארנונה בגין הנכס.
בהינתן האמור טען המערער, כי בית-משפט קמא שגה משקבע, כי לא הוכיח שהמשיבה ידעה, כי חברת קיפר היא זו המחזיקה בנכס לפחות עד שנת 2003.
החל משנת 2004, לטענת המערער, נתפס הנכס על-ידי כונס הנכסים וזאת נוכח קיומה של בקשה של כונס הנכסים, שהוגשה לראש ההוצאה לפועל, להתמנות ככונס נכסים על הנכס. לטענת המערער, משנת 2004 החזיק כונס הנכסים בנכס ולא הוא, וככל שנעשתה התחשבנות בין כונס הנכסים לבין המשיבה בגין חובות ארנונה, אזי אישור העיריה שניתן לכונס הנכסים רלבנטי משנת 2004 ואילך.
מנגד טענה המשיבה, כי המערער אינו רשאי להעלות טענות שאינן נוגעות לסוגיית ההחזקה בנכס וכי בפועל לא נפלה כל שגגה בפי בית-משפט קמא עת קבע שהמערער לא הוכיח, כי לא החזיק בנכס בתקופה הרלבנטית ולחילופין, כי מסר הודעה למשיבה אודות מחזיק אחר בנכס.
בית-המשפט קבע, כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי. המשיבה אצה להגיש תביעה בגין חוב ארנונה נגד המערער מבלי שמצאה לנכון לוודא קודם לכן, כי הודעות בדבר דרישות תשלום ואף התראה בפני נקיטת הליך משפטי הומצאו לידיו. בכך מנעה המשיבה מהמערער את הזכות הבסיסית למצות הליכי השגה וערר מינהליים בטרם פניה לבית-המשפט.
אך מטעם זה, נכון היה לקבל את הערעור ולהורות על דחיית תביעת המשיבה. שהרי הליכי הערר המינהליים מאפשרים בירור עובדתי יעיל יותר מזה הננקט בבית-המשפט.
גם לגופו של עניין, קבע בית-המשפט, כי המערער הוכיח בכתובים, כי הנכס היה מוחזק על-ידי חברת קיפר לפחות עד שנת 2003 וזאת כעולה מהמסמכים אותם צירף כראיות במסגרת ההליך שהתנהל בבית-משפט קמא.
כמו-כן הוכיח המערער, כי המשיבה ידעה שהנכס מוחזק על-ידי חברת קיפר ולא על-ידו וזאת נוכח הקיזוזים {בגין חוב ארנונה} שביצעה המשיבה אל מול חיובים שהיו לה כלפי חברת קיפר.
בעניין זה טען המשיב, כי כונס הנכסים הוא זה שהחזיק בנכס, לפחות משנת 2004, אז הוגשה מטעמו בקשה למימוש הנכס, ועל-כן נכון היה להפנות אליו דרישות תשלום ארנונה. אולם, משהוכח, כי כונס הנכסים נדרש לתשלום ארנונה אך מחודש מרץ 2007, מועד בו קיבל לידיו חזקה בנכס, ובהיעדר הוכחה בדבר מחזיק אחר, נמצא, כי המערער חב בארנונה לתקופה של שנה וחצי בלבד, מיום 01.01.04 ועד ליום 14.06.05 בלבד.
לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור באופן חלקי במובן זה שהמערער הוכיח, כי צד ג' {חברת קיפר} החזיקה בנכס עד סוף שנת 2003 וכי המשיבה ידעה על כך.
המערער חב בחיובי ארנונה על הנכס לתקופה שמיום 01.01.04 ועד 14.06.05.
גם טענת סילוק החוב על דרך קיזוז כנגד הוצאות שבהן נשא הנישום בקשר עם נכסיהן איננה יכולה להתקבל {עת"מ (חי') 34630-03-12 מפעלי תרנא מלונאות ונופש בע"מ ואח' נ' עיריית חדרה ואח', תק-מח 2012(2), 3396 (23.04.2012)}.
ב- עע"מ 4072/11 עיריית בת-ים נ' ירדנה לוי ואח', תק-על 2012(4), 3992 (06.11.2012) הנ"ל נדון מקרה בו עיריה מבקשת לגבות חובות ארנונה במתכונת של הליכי גביה מינהליים. החייב מצליח להצביע על אי-התאמה לכאורה באחת מהודעות החיוב שנשלחו ביחס לאחד הנכסים שחובות הארנונה מתייחסים אליהם. האם די בכך לשם סתירתה של חזקת חוקיות המינהל שממנה נהנית העיריה - חזקה המשמשת כתשתית לנקיטתם של הליכי גביה מנהליים (להבדיל מהגשת תביעה רגילה שבה יתברר היקפו של החוב).
נפסק מפי כב' השופטת ד' ברק-ארז:
"המסגרת הנורמטיבית: חובות ארנונה וגבייתם
5. החובה לשלם ארנונה לרשות מקומית חלה על המחזיק בנכס. לפי סעיף 326 לפקודת העיריות (נוסח החדש) (להלן: "פקודת העיריות" או "הפקודה"): "נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס". בדומה לכך, סעיף 8(א) לחוק ההסדרים קובע כי הארנונה "תשולם בידי המחזיק בנכס". בהתאמה, פקודת העיריות מטילה חובות על הבעלים או המחזיק בנכס לעדכן את העיריה בכל הנוגע לחלופין בזהות המחזיק. לפי סעיף 325 לפקודה, על בעלים או על מחזיק של קרקע החייבת בארנונה חלה חובה אקטיבית להודיע בכתב לעיריה על הפסקת ההחזקה בנכס, וזאת כתנאי לפקיעת חבותו במס עתידי בגין הנכס האמור. זאת ועוד: סעיף 326 לפקודת העיריות משלים את קודמו ומטיל חובת דיווח דומה אף על מי שמכר או העביר את הנכס לאחר, וכל עוד לא נתן הודעה בכתב לרשות המקומית על דבר ההעברה. הודעה כאמור צריכה לכלול את שמו של הקונה, השוכר או הנעבר (לפרשנות הוראות אלה ראו: בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ, פורסם באתר נבו (17.04.2008)).
6. פקודת העיריות מוסיפה ומסדירה את סוגית מועדי התשלום ואת גבייתו. סעיף 300 לפקודה קובע כי "כל החייב בתשלום ארנונה ישלם אותה במועדה". לפי סעיף 306, אם לא עשה כן החייב, יש להודיע לו בכתב על קיום החוב בחלוף 15 ימים ממועד אי-התשלום שנקבע. או-אז, ואם לא הועילה ההודעה, מעניקה הפקודה בפרק חמישה עשר שלל סמכויות גביה בידי העיריה: תפיסת הטובין של החייב (סעיף 310); מכירתם במכירה פומבית (סעיף 311); הטלת צווי עיקול שונים (סעיפים 320-319), ועוד.
7. על סמכויות אלה נוספות סמכויות גביה מכוחו של חוק ההסדרים. באופן יותר ספציפי, סעיף 8(ג) לחוק זה קובע כי לגבי נכס שאינו משמש למגורים והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן "רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחוייבים". הוראה זו מאפשרת, למעשה, "הרמת מסך" שמובילה לגביית חוב הארנונה מבעלי השליטה בחברה, בהתאם למודל החקיקתי של סעיף 119א לפקודת מס הכנסה, שנועד לאפשר "הרמת מסך" בנסיבות שבהן יש לתאגיד חובות מס שלא שילם.
8. בנסיבות העניין, ביקשה המערערת לגבות את חובות המס של החברה. אולם, בשלב זה, התעוררה שאלה מקדמית: האם החוב אכן קיים, כטענת המערערת? המשיבים גורסים כי החברה לא היתה המחזיקה בנכסים בתקופות הרלוונטיות. במלים אחרות, קיימת מחלוקת בשאלת זהותם של החייבים בארנונה. באופן יותר ספציפי, השאלה שהתעוררה לצורך זה היתה האם העיריה רשאית לסמוך על רישומיה בעניין (מכוח חזקת תקינות המינהל)."
ובהמשך פסק-דינה קובעת כב' השופטת כי:
אינה "יודעת משמאלה ומימינה" בכל הקשור לניהול רישום הנכסים וחיובי הארנונה הנדרשים בגינם;
"29. מבין שלל הטענות שהוצגו בפנינו, החשובה והמשמעותית שבהן היא הטענה שעניינה הרף הנדרש לשם סתירתה של חזקת התקינות המינהלית. בסופו-של-דבר, מצאנו כי היא הטענה המכריעה את הכף, בשל השלכתה הישירה על השאלה האם המשיבים החזיקו בנכס בתקופה הרלוונטית לחוב, אם לאו.
30. חזקת התקינות המינהלית קובעת שברגיל ניתן להניח לטובתה של הרשות כי נהגה כדין. חזקה זו היא חזקה פרגמטית. רשויות המינהל אינן יכולות ואינן צריכות, כעניין שבשגרה, להתמודד עם טענות שיחייבו אותן להוכיח כל פעם, ומהתחלה, כי החלטות שהתקבלו בהן ומשמשות בסיס לפעולותיהן אכן התקבלו כדין. כך למשל, כל עוד החזקה לא נסתרה - הרשות פטורה מלהוכיח, שאכן קויימה התייעצות במקום שבו נדרשה הרשות לקיים התייעצות (רע"פ 1088/86 מחמוד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הגליל המזרחי, פ"ד מד(2), 417, 419 (1990) (להלן: "עניין מחמוד")); שהחלטה מסויימת מכוחה הרשות מתיימרת לפעול אמנם התקבלה (ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3), 749, 756-755 (2000) (להלן: "עניין אבן אור")); או שדיון מסויים אכן התקיים (בג"צ 5621/96 הרמן נ' השר לענייני דתות, פ"ד נא(5), 791, 816 (1997)). היבט פרגמטי זה יפה במיוחד למקרים, כמו זה הנוכחי, שבהם נדונה גבייתם של תשלומי חובה על בסיס פעילות מינהלית שהשתרעה על פני שנים רבות והרישומים שבוצעו בהן (השוו: ע"א 3901/11 מחקשווילי נ' רשות המיסים בישראל, פורסם באתר נבו (07.08.2012), בפסקאות 23-22 לפסק-דיני). במקביל, זוהי חזקה הניתנת לסתירה, על-מנת שלא להעמיד את האזרח בפני חומה ביורוקרטית בצורה ולא ניתנת להבקעה. על האזרח המבקש לסתור את החזקה "לסדוק" בהנחת התקינות, על-ידי כך שיצביע על בעייתיות לכאורה בפעולתה של הרשות (ראו באופן כללי: יצחק זמיר "ראיות בבית-המשפט הגבוה לצדק" משפט וממשל א 295 (1993)).
31. במהלך השנים גובשו אמות-מידה, הנובעות אף הן מניסיון החיים, באשר לאופן הפעלתה של החזקה והדרכים לסתירתה. אחת מאמות-מידה אלה, שיש לה רלוונטיות למקרה שבפנינו נסבה על התחזקותה היחסית של החזקה, ובהתאמה על העוצמה הנדרשת של הראיות המשמשות לסתירתה, עם חלוף הזמן. כפי שהסביר השופט י' זמיר ב- בג"צ 4146/95 עזבון המנוחה לילי דנקנר ז"ל נ' מנהל רשות העתיקות, פ"ד נב(4), 774, 793 (1998): "חזקת החוקיות עשויה להוסיף משקל עם הזמן. לאחר שנים רבות יהיה לה משקל רב". ראו גם: עניין אבן אור, בעמ' 756.
32. על יסוד הגיון הדברים ניתן להוסיף עוד, כי "ראשית הראיה" שעל האזרח להביא כדי לסתור את חזקת התקינות צריכה להיות בהלימה לעניין העומד על הפרק. כפי שנקבע עוד בעניין מחמוד:
'על מי שמבקש לסתור מוטל הנטל לטעון ולהוכיח, כי במקרה הנדון החזקה נסתרת על-ידי עובדות.'
(שם, עמ' 419; ההדגשה הוספה - ד.ב.א)
33. בנסיבות העניין, בין האזרחים (המשיבים) לרשות (המערערת) ניטשה מחלוקת עובדתית מסועפת שהתייחסה לכמה נכסים והשתרעה על פני תקופה ארוכה יחסית. בנסיבות אלה, טעות לכאורה בהודעה בודדת ביחס לנכס אחד אין בה די, כשלעצמה, כדי ליצור אותו סדק, אותו חרך, שיצדיק את סתירתה של חזקת התקינות.
34. מעבר לכך, במקרה דנן, נוצר קשר בין הפן המהותי לפן הפרוצדוראלי של המחלוקת. ייתכן שאילו נושא הטעות לכאורה במשלוח ההודעה היה מתברר לגופו בבית-המשפט קמא היה בכך כדי להצדיק את סתירתה של חזקת התקינות (בהתאם לעובדות נוספות שהיו מתגלות בפני בית-המשפט). אולם, כאשר הטעות היתה טעות לכאורית בלבד, ויומה של העיריה לא ניתן לה בבית-המשפט לאחר בירור הנושא לעומקו, נחלש עוד יותר משקלה של אותה "ראשית ראיה".
35. יתר-על-כן, מבחינה פורמאלית, אף לשיטת המשיבים, ההודעה שהציגו איפשרה לסתור לכל היותר את חזקת התקינות בכל הנוגע לאחד מן הנכסים שעניינם שנוי במחלוקת. בית-המשפט קמא הרחיק למעשה לכת גם בהניחו שטעות לגבי נכס אחד משליכה על קיומן של ראיות ביחס לנכסים אחרים, על יסוד היגיון של מעין "עדות שיטה". אולם, לא ניתן להוכיח "שיטה" על יסוד מקרה אחד, שכאמור אף הוא לא התברר עד תום. אכן, במקרים מתאימים, סתירתה של חזקת התקינות בעניינו של מעשה מנהלי פרטני משליכה על חזקת התקינות בעניינם של מעשים מינהליים אחרים, ובלבד שאלה סמוכים לו מבחינה רעיונית ועניינית. הווה אומר, סתירת חזקת התקינות במעשה מנהלי אחד הופכת עצמה לראיה מינהלית נוספת בניסיונו של הפרט לסתור את חזקת התקינות בעניינם של מעשים מינהליים אחרים, ובתנאי שישנו קשר רלוונטי ביניהם. אולם, בנסיבות העניין, לא נעשה די לשם הצדקתה של מסקנה כה גורפת. מסקנתו של בית-המשפט קמא - לפיה הטעות שנפלה בחיובה של גב' לבקוביץ בגין נכס אחר שאינו נמנה עם נכסי החברה סותרת את חזקת התקינות המנהלית בעניינה של העיריה - היא מסקנה מרחיקת לכת העלולה לרוקן את חזקת התקינות מתוכנה. שהרי, קו טיעון כגון זה מוביל למסקנה כי טעות אחת בעניין חיובו של פלוני בארנונה גוררת עימה את סתירת חזקת התקינות של הרשות בכללותה בכל ענייני הארנונה. בענייננו, הודעת החיוב על בסיסה מבקשים המשיבים להעמיד את סתירת חזקת התקינות נמסרה ביום 15.02.2011, בעוד שהחוב מושא המחלוקת נוגע לשאלת זהות המחזיקים בנכס החל משנת 2004. חלוף העיתים גורע מכוחה של הודעה זו לכרסם בחזקת התקינות העומדת למערערת ביחס לחיובי הארנונה בשנים מוקדמות אלה. כפי שניווכח מייד, הריחוק בזמן אף נותן את אותותיו ביחס למידת הרלוונטיות של הודעת החיוב דנן על הנכסים מושאי המחלוקת.
36. זאת ועוד, אף אם נסתרה חזקת התקינות של הרשות, הרי שהנטל עובר אליה להוכחת תקינות פעולותיה והיה על בית-המשפט להתיר לה לעשות כן.
37. המשיבים אמנם טענו כי "לא יכולה להיות מחלוקת כי לבקוביץ מכרה את החנות הידועה כחלקה 141/39 בגוש 7153 למשיב 1 (צו ביהמ"ש המחוזי נספח ב' למש/16)" (פסקה 10 לסיכומי המשיבים בערעור); וכי "המשיבים הגישו לבית-המשפט קמא (מש/16) את הסכם רכישת חלק החנות הידוע כחלקה 141/39 בגוש 7153" (פסקה 6 לסיכומי המשיבים בערעור). יחד-עם-זאת, כדי לקבל טענות אלה נדרש גם כאן בירור עובדתי. ראשית, הסכם המכר מדבר מפורשות על מכירה של חלקה 141/137 מידי גב' לבקוביץ לידי החברה. אם כך, כיצד נטען כי הסכם המכר שצורף עוסק בחלקה 141/39? שנית, צו בית-המשפט שצורף כנספח ב' למש/16, אכן עוסק בחלקה 141/39 אולם עוסק במכירתה מידי אדם בשם "לארי מרדכי", ובאמצעות כונס הנכסים שמונה למימוש משכנתא הרובצת על החלקה, לידי אחד בשם "אליהו לוי". אם-כן, אין מדובר בצו המאשר מכירת נכס מידי גב' לבקוביץ לידי החברה או מי משמות המשיבים (ירדנה לוי ושם טוב לוי). לא-זו-אף-זו, הצו ניתן בשנת 1985 בעוד הסכם המכר שצורף כנספח א' למש/16 הינו משנת 1986. גם המחיר אינו זהה. מן המקובץ עולה כי המסמכים אינם "מתכתבים" זה עם זה ואינם עוסקים באותה עסקה - עובדה התומכת בהשבת התיק לערכאה הדיונית לשם בירור עובדתי. שלישית, בהודעת החיוב שנשלחה לגב' לבקוביץ ושהגיעה לחנות הפועלת בנכסי המשיבים (מצורפת בתור מש/12 למוצגי המשיבים) צויין כי מדובר בחלקה 7153-242-137, ולא בתתי-החלקות מושא המחלוקת (25, 26 ו- 39 בחלקה 141).
38. כן יש לתת את הדעת לכך שבית-המשפט קמא ביסס את הכרעתו על העובדה כי במרשם המקרקעין לא מופיעה גב' לבקוביץ כבעלים של נכס ברח' רוטשילד 39 בבת-ים, אולם לא נבדקה השאלה האם היא מחזיקה בנכס בכתובת זו ומכאן דרישת התשלום שנשלחה אליה.
39. בנסיבות דנן, אנו סבורים שיש להשיב את התיק לבית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו, תוך ביטול ההוצאות ושכר-הטרחה שנפסקו לחובת המערערת, על-מנת שזה יידרש להכרעה בשאלות העובדתיות שנותרו ללא הכרעה - מי היו המחזיקים בנכס בעת הרלוונטית והאם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ובסעיף 119א לפקודת מס הכנסה לגביית החוב מן המשיבים (להבדיל מן החברה שבשליטתם). בנסיבות אלה ממילא לא מצאנו להידרש לבקשה להוספת ראיות שהוגשה לבית-משפט זה.
40. בשולי פסק-דיננו, נוסיף כי הצטערנו ללמוד כי הליך הגישור במקרה זה לא צלח. הסכום השנוי במחלוקת בין הצדדים אינו גבוה, ובנסיבות אלה, טוב היו עושים הצדדים לו מצאו את הדרך לגשר על חילוקי הדעות ביניהם.
41. סוף דבר: לעת הזו, חזקת התקינות עומדת למערערת, בכפוף להמשך ההתדיינות בנושא."
2. איתור מידע ועונשין
א. הדין - סעיף 287 לפקודת העיריות
סעיפים 287 ו- 288 לפקודת העיריות קובעים כדלקמן:
"287. השגת ידיעות (תיקון התשכ"ח (מס' 2))
לעניין ארנונה רשאי מי שהוסמך לכך על-ידי ראש העיריה:
(1) לערוך, בעצמו או על-ידי שליחיו, כל מפקד וחקירה שימצא לנחוץ;
(2) לדרוש מכל בעל או מחזיק למסור לו או לשליחיו כל ידיעה שבידו ולהראות לו או לשליחיו כל מסמך שברשותו, הדרוש לו בקשר לתפקידיו;
(3) להיכנס בכל עת סבירה לנכסים, בעצמו או על-ידי שליחיו, ולערוך בהם בדיקות ומדידות;
(4) להשתמש בכל הידיעות שהושגו כאמור ובכל ידיעה וחומר אחרים.
288. עונשין על מניעת ידיעות וסילופן (תיקון התשכ"ח (מס' 2))
(א) מי שסירב, ללא צידוק חוקי, למסור ידיעה שבידו או להראות מסמך שברשותו, משנדרש לכך לפי סעיף 287, או נמנע מעשות זאת במשך שבעה ימים מיום שנדרש כאמור, דינו - קנס חמש מאות לירות.
(ב) מי שעשה אחת מאלה, דינו - מאסר שלושה חדשים או קנס אלף וחמש מאות לירות או שני הענשים כאחד:
(1) מסר ביודעין הודעה בלתי-נכונה בקשר לכל ידיעה או מסמך שנדרשו ממנו לפי סעיף 287;
(2) עיכב או מנע את מי שהוסמך על-ידי ראש העיריה, או כל שליח משליחיה המורשים לכך, מהיכנס לנכס כדי להשיג שם ידיעות הדרושות להם לצורך תפקידיהם או כדי לערוך שם בדיקות ומדידות לפי סעיף 287."
ב. כללי
סעיפים 288-287 לפקודת העיריות מקנים לרשויות המקומיות סמכות לדרוש פרטים נדרשים לצורך קביעת חיוב ארנונה וכן לקנוס את העותרות על אי-מסירת הפרטים הנחוצים. הסנקציה המוטלת על אי-מסירת פרטים היא קנס, זה ולא אחר. רשויות מקומיות אינן רשאיות ליזום באופן עצמאי מסלול עונשי שהחוק לא התיר להן במפורש, בדמות 'שומה לפי מיטב שפיטה' שאפשרויות התקיפה שלה מוגבלות {עת"מ (ת"א) 2275/06 החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נ' עיריית יבנה, תק-מח 2015(1), 16732 (03.02.2015), ראה והשווה עת"מ (חי') 3024/06 אמישראגז החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נ' עיריית חדרה, פורסם באתר נבו (15.04.07)}.
ב- עת"מ (חי') 37270-01-15 {יהודית עבדי נ' עיריית עכו, תק-מח 2015(2), 16960 (10.05.2015)} נקבע:
"ייתכן ולו היתה מגישה העותרת השגה ומתייחסת ספציפית לגודל שטח מסויים או לטענה כי מרפסת מקורה או מתקן מקורה לבלוני גז אינם חלק מיחידת הדיור, יכול היה הנושא להתברר בפני הרשות המינהלית לאחר בדיקה עובדתית לרבות ביקור בשטח, אלא שהעותרת בחרה שלא לעשות זאת במסלול המתאים (ראו למשל סעיף 40 לעתירה) ולכן דין טענותיה להידחות, ככל שמדובר בהליך-עתירה מינהלית, בו בחרה.
על-פי צו הארנונה ניתן לחייב גם בגין מתקן שאינו משמש למגורים, ויש שטחים הצמודים פיסית לדירת מגורים ומהווים חלק בלתי-נפרד ממנה, העותרת הודיעה בדיון שאינה חולקת על השטחים המתוארים בתרשים המשיבה (נספח 1), ולכן אין מקום לבחון כעת טענות ספציפיות באשר לשטחים שפורטו, טענות שאף הן לא מתייחסות לכל מרכיבי החיוב.
המחיש זאת היטב ב"כ המשיבה בדיון בהתייחסו לטענת העותרת, שהועלתה לראשונה בדיון לפיה היא מחוייבת שלא כדין בגין מקלט והתשובה נמצאת בסעיף 1ט לצו הארנונה (נספח 89 לעתירה), רק מקלט ריק מחפץ ואדם מלבד ציוד חירום, לא יחוייב בארנונה, על העותרת היה להתכבד לטעון בהשגה כי המקלט אכן מקלט הוא, נציגי המשיבה היו מגיעים למקום בוחנים את טיבו וההמשך היה מתברר במידת הצורך בפני ועדת ערר וערעור מינהלי, אך לו בדרך המקוצרת בה בחרה העותרת להעלות טענותיה.
לא ניתן להתעלם גם מהתנהגות העותרת. לאחר הגשת העתירה, ביקשה מנהלת מחלקת הגביה לבקר בנכס כדי לבחון את טענות העותרת, אך מעיון בנספח 4 לתשובה, ניתן לראות כי נמנעה בפועל כניסת נציגי המשיבה לנכס, במשך 3 ימים רצופים (ראו משמעות עניין זה את סעיפים 287 ו-288 לפקודת העיריות) כך שגם מסיבה זו דין טענות העותרת להידחות.
צודקת המשיבה בתגובתה כי במידה ויש מחלוקת לעניין גודל השטחים, סיווגם או מיהות המחזיק, שאלות עובדתיות אלו דינן להתברר במסגרת השגה, או ערר ולא לראשונה בעתירה מינהלית.
בטרם סיום אציין, כי מן הראוי היה לציין בבקשה לפטור מאגרה שהגישה העותרת כי בא-כוחה, הוא בנה (ראו החלטתי מיום 20.01.2015 בה התבקש הסבר לעניין מהותו של הייצוג, כשהם בתגובתם בחרו להשמיט משום מה כי מדובר באם ובנה).
סיכום
לאור כל האמור לעיל אני דוחה את העתירה ומחייב העותרת לשלם למשיבה שכר-טרחת עורך-דין בשיעור של 7,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום."
ג. בקשה לקבלת פרטים נוספים הנוגעים למצבם הכלכלי של העותרים - הבקשה נדחתה
ב- עת"מ (נצ') 66571-03-15 {משה דרעי נ' עיריית טבריה, תק-מח 2015(3), 2828 (2015)} נדונה בקשה להורות למשיבה למסור לעותרים פרטים נוספים, בהתאם לתקנה 11(ד) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התשס"א- 2000 {ייקרא להלן: "תקנות בתי-המשפט"}.
העותרים טענו, כי המשיבה לא פעלה בסבירות עת נמנעה מלקבל את בקשת העותרים למחיקת חובות ארנונה אשר הוטלו עליהם. בקצרה טענו העותרים, כי אף שמתוקף מצבם הקשה הם היו זכאים להנחות שונות בארנונה, נמנעה המשיבה מלעדכן אותם בכך וחייבה את הנכס בו הם מתגוררים בחיוב ארנונה מלא לאורך השנים. העותרים הוסיפו, כי משפנו למשיבה בבקשה למחיקת חובות ארנונה מהעבר או אפילו להפנותם לוועדת הנחות בעניין, סורבה בקשתם.
המשיבה הגיבה לעתירה וטענה, כי דינה להידחות. המשיבה העלתה מספר טענות סף כגון אי-ניקיון כפיים ושיהוי. לגופו של עניין טענה המשיבה, כי במרוצת השנים שלחה מכתבי התראה רבים לעותרים, אשר היו מודעים היטב לחובות הארנונה שלהם, אולם הם בחרו שלא לשלמם. המשיבה הוסיפה והפנתה להסדר תשלום מקל אליו הגיעה עם העותרים, אשר נחתם לפנים משורת הדין נוכח מצבם הקשה, אולם העותרים לא עמדו בו.
לטענת המשיבה, העותרים לא פנו למשיבה בכל בקשה להנחה עד לשנת 2014, כאשר למשיבה אין כל יכולת לדעת על מצבם הכלכלי של העותרים ולהניח הנחות שונות בדבר זכאותם להנחות. עוד טענה המשיבה, כי מכל מקום אין היא יכולה לבצע מחיקת חובות לעותרים, וודאי לא רטרואקטיביות.
העותרים הגישו בקשה למתן פרטים נוספים. לטענתם, במסגרת דרישה לפרטים נוספים ומידע שהתקבל מהמשיבה, עלו תהיות בכל הקשור לטיפול של המשיבה בפניית העותרים. לטענתם, הפרטים המבוקשים אינם איסוף מסמכים בשיטת דיג, אלא קבלת מסמכים הנוגעים לעותרים בלבד ומצויים במשרדי המשיבה. העותרים הפנו למסמכים ולפרטים הספציפיים הנדרשים להם, תוך שטענו, כי מסמכים אלו רלוונטיים.
המשיבה הגיבה לבקשה וטענה, כי דינה להידחות, מקום שהעותרים מנסים להקשות על ההליך המשפטי בבקשת סרק. המשיבה הפנתה למסמכים הנדרשים וטענה, כי אין המדובר במידע רלוונטי לצורך הכרעה בעתירה, כאשר חלקם הגדול כלל אינו מצוי בידה.
לגופו של עניין המסמכים אותם ביקשו העותרים לקבל במסגרת הבקשה הם מסמכים הנוגעים למצב הכלכלי של העותרים, המצויים באגפי העיריה; מסמכים הנוגעים לתכתובת של העיריה עם נציב תלונות הציבור ומבקר העיריה; מתן מענה לשאלה מי הגורם בעיריה שביצע בדיקה ברשימת המוסד לביטוח הלאומי לפיה העותרים אינם מצויים באותה רשימה.
בית-המשפט קבע, כי יפים לעניין זה הדברים שנאמרו על-ידי כב' השופטת רובינשטיין ב- עת"מ (ת"א) 1588/09 {שיכון ופיתוח נ' עיריית קריית אונו פורסם באתר נבו (26.01.10)}:
"מטרת הבקשה אינה לתת בידי העותרת כלים להראות, כי המשיבים אינם מוכיחים את טענותיהם ואין להתירה אם היא נועדה להחליש את טענות המשיבים או להפריכן. יתרה-על-כן, אין מטרתה של הבקשה להחליף הליך של גילוי מסמכים. המטרה הינה כאמור להבהיר ולהשלים את נימוקי המשיבים, מתוך מטרה לצמצם את יריעת המחלוקת ולא על-מנת להרחיבה."
בנוסף, תקנה 11(ד) לתקנות בתי-המשפט מסמיכה את בית-המשפט לצוות על מתן פרטים נוספים שלא נמסרו, אך זאת תוך קביעה, לפיה "לא יצווה ביהמ"ש או הרשם על מתן פרטים נוספים אם אינם דרושים לצורך הכרעה בעתירה".
משמע, הבקשה לקבלת פרטים נוספים בהתאם לתקנות לא נועדה להכביד על בעל הדין שכנגד, לסרבל את ההליכים ולערפל את השאלות השנויות במחלוקת, אלא נוגעת לאמור בכתב התשובה בלבד. לא ניתן לדרוש מידע או מסמכים שלא נועדו להבהרה וודאי שאין מקום לקבלת מסמכים אשר אינם הכרחיים לצורך הכרעה בעתירה.
לאחר בחינת הבקשה, קבע בית-המשפט, כי המידע המבוקש אינו נדרש לצורך הכרעה בעתירה. כאמור, העתירה הוגשה כנגד סבירות החלטת המשיבה עת לא קיבלה את בקשת העותרים למחיקת חובות ארנונה. לעניין זה המחלוקת הראשית במסגרת העתירה היא האם חובה על המשיבה לפנות מיוזמתה לתושבים המתגוררים בשטחה, ולהפנותם לזכאותם בהנחות שונות.
מעיון בבקשה עלה, כי למסמכים המבוקשים במסגרתה אין כל נגיעה ממשית לשאלות אלו. יתירה-מכך, דומה, כי חלק מהמסמכים הנדרשים נועדו להוכיח טענות הכלולות בעתירה עצמה, דבר שאין בו כדי להביא לצמצום יריעת המחלוקת בין הצדדים.
העותרים ביקשו לקבל מסמכים המצויים בידי המשיבה באשר למצבם הכלכלי. בית-המשפט קבע, כי הוא אינו רואה כל חשיבות במידע זה לצורך הכרעה בעתירה, כאשר אין בו לסייע ולו במעט בכדי להכריע במחלוקת העומדת בבסיס העתירה.
כך גם בבקשת העותרים לקבל מסמכים הנוגעים לתכתובת העיריה עם נציב תלונות הציבור. בית-המשפט קבע, כי המשיבה הודיעה במסגרת תשובתה לבקשה, כי כלל אין בידה מסמכים בסוגיה זו ועמדתה בהיעדר כל ראיה סותרת, היתה מקובלת על בית-המשפט. אף לגופו של עניין לא היתה רלוונטיות באמור או, כי יש במסמכים אלו לצמצם את יריעת המחלוקת בין הצדדים.
כך נקבע גם באשר לבקשת העותרים לברר מיהו האדם הספציפי בעיריה שביצע בדיקה ברשימת הביטוח הלאומי. שוב, בית-המשפט לא מצא כל חשיבות לשאלה מי האדם הספציפי אשר ערך את הבדיקה וקבע, כי אין במענה לשאלה לצמצם את המחלוקת בין הצדדים או לסייע להכרעה בעתירה.
לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה.