הליכי גביה מינהליים ביחס לחובות ארנונה ומים שלא שולמו במשך שנים - המשיבים נכנסו בנעלי המורישות - הערעור התקבל

ב- ע"א 9004/12 {עיריית תל אביב-יפו נ' ד מ, תק-על 2014(3), 4618 (2014)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו ניתן סעד הצהרתי לפיו עיריית תל-אביב, אינה רשאית לנקוט הליכי גביה מינהליים לגביית חובות ארנונה ומים נטענים בקשר לנכסים שונים הנמצאים בבעלות המשיבים, וזאת לאור הסכם הפשרה בו התקשרו הצדדים בשנת 2003.

הסכסוך בין הצדדים נסב על חובות ארנונה ומים בגין מספר נכסים בתל-אביב, הנמצאים ברחובות מונטיפיורי, אילת, נחלת בנימין, כיכר מלכי ישראל, בן יהודה, הרצל ורוטשילד.

בעבר היו הנכסים בבעלותם של א"מ ז"ל {המנוח} ביחד עם אמו, אחיו ואחיותיו. בשנת 1969 נפטרה אמו של המנוח ובשנת 1986 נפטר אחיו, כך שהנכסים נותרו בבעלותם של המנוח ושלוש אחיותיו. כפי שצויין בפסק-דינו של בית-משפט קמא, חרף הבעלות המשותפת בנכסים, אלה הוחזקו על-ידי האחיות בלבד, אשר מצידן מידרו את המנוח מכל זכות הקשורה בנכסים.

בשנת 1994 הלך המנוח לעולמו, ובצוואה שהותיר ציווה את כל רכושו לאחיותיו, זולת סכום של 5,000 $ לבנו, סכום של 100 ש"ח לכל אחת משלוש בנותיו, וסכום של 300,000 $ לטובת הקמת קרן צדקה לזכר הוריו.

בתום הליך בבית-המשפט המחוזי נקבע, כי הצוואה אינה משקפת את רצונו החופשי של המנוח, אלא את רצונן של האחיות אשר "שלטו שלטון ללא עוררין באורח חייו של המנוח" ופעלו לניתוקו מילדיו, שלטון אשר תואר על-ידי בית-המשפט המחוזי כ"מעין שלטון אמאזונות שלא הותיר לו למעשה שום מרחב פעולה חופשי ליישם את רצונו הוא". בית-המשפט המחוזי קבע איפוא, כי דין הצוואה להתבטל, למעט החלק הנוגע להקמת קרן הצדקה לזכר ההורים {ת"ע (מחוזי ת"א) 5365/95, 1998}. ערעור שהגישו האחיות לבית-המשפט, נדחה {ע"א 3828/98 מ נ' מחקשווילי, פ"ד נד(2), 337 (2000)}.

במהלך שנת 1999, לאחר ההכרזה על המשיבים {ילדי המנוח} כעל יורשיו, הגישה המערערת עשרים תביעות נגד המשיבים והאחיות בגין חובות ארנונה ומים שרבצו על הנכסים.

שמונה-עשרה תביעות שהוגשו לבית-משפט השלום בתל אביב אוחדו לתביעה אחת, ושתי תביעות נוספות הוגשו לבית-המשפט המחוזי בתל אביב.

המערערת והמשיבים הגיעו להסכם פשרה, בו נקבע, כי העיריה תפסיק את ההליכים המשפטיים נגד המשיבים, ותמשיך בניהול ההליכים נגד האחיות.

לפי המתואר בפסק-דינו של בית-משפט קמא, המערערת אכן פעלה בהתאם להסכם הפשרה בכך שהודיעה לבתי-המשפט על הפסקת ההליכים נגד המשיבים והמנוח. ואולם, העיריה לא המשיכה בניהול התביעות נגד האחיות, וחלף זאת פנתה בשלב מסויים לגביית החוב בדרך של הליכי גביה מינהליים.

בשנת 2006 אף נודע למשיבים, כי נפתחו נגדם ונגד המנוח תיקי הוצאה לפועל למימוש חלק מהנכסים, וכי נרשמה הערת שעבוד על זכויות המשיבים באחד הנכסים בגין חוב של למעלה מ- 30 מיליון ש"ח. פניות המשיבים לעיריה, כי תחזור בה מפעולותיה לאור הסכם הפשרה לא נענו, והמשיבים הגישו המרצת פתיחה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב לביטול ההליכים, מחיקת הערות השעבוד וקבלת צו מניעה שיאסור על העיריה להמשיך בהליכים נגדם {ה"פ 509/06 מחקשווילי נ' עיריית תל אביב-יפו, פורסם באתר נבו (25.10.06)}. במהלך הדיון בפני השופט זפט, הודיעה העיריה, כי היא מסכימה לבקשת המשיבים, למעט הבקשה להורות לבטל את תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו נגד האחיות. בהתאם לכך ניתן פסק-דין אשר קיבל את תובענת המשיבים.

בחודש נובמבר 2006 הלכה לעולמה האחות מ', ובחלוף שנה נפטרה גם האחות ר'. בשנת 2008 התברר למשיבים, כי העיריה שבה ופתחה בהליכי גביה מינהליים נגד ר', אשר הפעם התנהלו נגד המשיבים בכובעם כיורשי האחיות. על רקע זה הגישו המשיבים את תביעתם לבית-המשפט קמא, בה עתרו לקבלת סעד הצהרתי לפיו הליכי הגביה בהם נקטה העיריה בטלים, וזאת לאור הסכם הפשרה.

בכתב התביעה של המשיבים הם עתרו לסעד הצהרתי ולפיו, בין היתר, העיריה מנועה מלנקוט כל הליך, בכלל זה, הליכים משפטיים או מינהליים, לגביית החובות הנטענים. ואולם, בהחלטתו קבע בית-משפט קמא, כי לנוכח הצהרת הצדדים בדבר מחוייבותם להסכם הפשרה, השאלה היחידה העומדת על הפרק היא האם נקיטת הליכי גביה מינהליים {לרבות הליכי הוצאה לפועל, ולהבדיל מניהול הליכים לבירור החוב בבית-המשפט} מהווה הפרה של הסכם הפשרה.

בית-משפט קמא לא קיבל את עדותו של עורך-הדין נימצוביץ, אשר העיד, כי המשיבים הם שיזמו את הסדר הפשרה וכי הצדדים הסכימו, כי ההליכים נגד המשיבים ייפסקו, תוך שהעיריה תוכל לגבות את החובות מהאחיות בכל הליך אפשרי, אם משפטי אם מינהלי.

מנגד, בית-משפט קמא אימץ את עדותו של עורך-הדין שרף, אשר העיד, כי הרציונאל שהנחה את המשיבים בחתימתם על הסכם הפשרה היה הבנתם, כי המידע בנוגע לנכסים מצוי בידי האחיות, ומכאן האינטרס הברור של המשיבים, כי התביעות נגד האחיות תימשכנה ותתבררנה עד תום. עורך-דין שרף הוסיף, כי כאשר התברר למשיבים, כי העיריה לא המשיכה בניהול ההליכים המשפטיים נגד האחיות, הם שבו ופנו אליה כדי שתמלא אחר התחייבותה.

נקבע, כי עדותו של עורך-דין נימצוביץ אינה סבירה, שכן העיריה מעולם לא נזקקה ל"הסכמתם" של המשיבים לניהול הליכים כנגד האחיות, כשם שלמשיבים מעולם לא היה כל מעמד לאפשר לעיריה לנקוט הליכים נגד האחיות שהדין אוסר עליה לנקוט.

בית-המשפט קבע, כי בהתאם לרציונאל של הסכם הפשרה, ולפיו האחיות, אשר החזיקו בפועל בנכסים, הן היחידות אשר יכולות היו להתגונן מפני תביעות החוב, יש לקרוא את התחייבות העיריה בהסכם הפשרה, כהתחייבות להמשיך ולנהל את התביעות המשפטיות נגד האחיות עד תום.

מכאן הוראת סעיף 5 להסכם, המאפשרת לעיריה לנקוט הליכים משפטיים נגד המשיבים רק אם ייקבע באופן פוזיטיבי וחלוט, כי האחיות אינן מחזיקות בנכסים.

בית-משפט קמא הוסיף, כי התנהגות הצדדים לאחר חתימת הסכם הפשרה תומכת במסקנה, כי היה על העיריה למצות תחילה את ההליכים המשפטיים נגד האחיות, וזאת, בין היתר, לאור הודעותיהם של באי-כוח המשיבים לעיריה בדבר התחייבותה לנהל הליכים משפטיים נגד האחיות, והיעדר כל הכחשה מצד העיריה בזמן אמת לקיומה של התחייבות זו.

בסופו-של-דבר נקבע, כי נקיטת הליכי גביה מינהליים מצד העיריה נגד המשיבים, הן בכובעם כיורשי המנוח והן בכובעם כיורשי האחיות, מבלי שהעיריה מילאה אחר התחייבותה למצות את ההליכים המשפטיים נגד האחיות, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הסכם הפשרה. למעלה מן הצורך, בית-המשפט הוסיף, כי נקיטה בהליכי גביה מינהליים בנסיבות העניין אף אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום-הלב וההגינות המוטלות על העיריה, באשר זו בחרה לעשות כן לאחר שלא עלה בידה להוכיח את החובות הנטענים במסגרת הליכים קודמים.

תביעתם של המשיבים לסעד הצהרתי ולפיו העיריה אינה רשאית לנקוט הליכי גביה מינהליים נגד המשיבים לגבי חובות נטענים בקשר לנכסים הרלוונטיים, נתקבלה איפוא. בית-המשפט הוסיף, כי אין בכך כדי לחסום את העיריה מלהגיש תביעות מתאימות נגד המשיבים בכובעם כיורשי האחיות, בכפוף למגבלת ההתיישנות. כן חוייבה העיריה בהוצאות המשיבים ושכר-טרחת עורכי דינם בסך 70,000 ש"ח.

העיריה טענה, כי לשון ההסכם כפשוטה מלמדת, כי היא רשאית היתה לנקוט הליכי גביה מינהליים נגד האחיות בטרם מוצו ההליכים המשפטיים; כי כלל לא היה מקום להידרש לנסיבות חיצוניות ללשון החוזה כדי לפרשו; כי בית-משפט קמא התעלם מהיפוך האינטרסים אשר חל אצל המשיבים, אשר בעת חתימת ההסכם היו מעוניינים שהעיריה תגבה את החובות מהאחיות, ואילו לאחר פטירתן, משעה שירשו את חלקן, הם מבקשים למנוע את מימוש זכויות האחיות; כי לאחר שהעיריה פתחה בהליכי גביה מינהליים נגד האחיות, המשיבים לא הביעו כל התנגדות לכך, וזאת אף שידעו על קיומם, אף לאחר חתימת הסכם הפשרה, ואף במסגרת ההליך שהתנהל ב- ה"פ 509/96 ולאחריו; כי במסגרת ההליך בבית-משפט קמא, בתום שלב הסיכומים {אשר נערכו בעל-פה}, העיריה ביקשה להגיש ראיה לקיומה של שיחה בין עו"ד נימצוביץ לעו"ד שרף בקשר להסכם אשר מפריכה את עדות ההזמה של עו"ד שרף, אולם בית-משפט קמא לא קיבלה והתעלם מקיומה.

עוד טענה העיריה, כי שגה בית-משפט קמא בקובעו, כי נקיטת הליכי גביה מינהליים אינה עולה בקנה אחד עם מטרתו הראשונה של הסכם הפשרה והיא בירור זהות המחזיקים בנכס. זאת, שכן המשיבים עצמם הצהירו, כי האחיות הן אלה שהחזיקו בנכסים, וזאת הן בהסכם הפשרה, הן במכתביהם לעיריה והן במסגרת ההליך שהתנהל ב- ה"פ 509/06.

בנסיבות אלה, העיריה טענה, כי שגה בית-משפט קמא בקבעו, כי על הצדדים לשוב לבית-המשפט האזרחי לשם בירור זהות המחזיקים בנכסים, ובקביעתו, כי העיריה לא מיצתה את ההליכים המשפטיים ביחס לחלק מהנכסים, מה עוד שקיימים פסקי-דין חלוטים ביחס לחלק מהנכסים. לטענת העיריה, התנהגותה היתה בתום-לב והוגנת, בעוד שהתנהלות האחיות והמשיבים היא המשקפת חוסר תום-לב.

לבסוף, העיריה טענה, כי שגה בית-משפט קמא בקבעו, כי נגרם למשיבים "נזק ראייתי", שכן העובדה שהאחיות הלכו לעולמן אינה אמורה להקנות למשיבים יתרון דיוני או מהותי כלשהו. בהקשר זה, העיריה הפנתה לפסק-דין של בית-המשפט לענייני משפחה ממנו עלה, כי למשיבים 1 ו- 4 היתה גישה לנכסים והם אף סייעו בידי האחיות לנהלם ולהשכירם במשך שנים רבות. עוד טענה העיריה, כי בית-משפט קמא התעלם מחזקת התקינות המינהלית, ושגה בכך שפסק הוצאות בסך 70,000 ש"ח לחובת העיריה בגין הגשת מסמכים רבים, באשר אלו הוגשו על-פי החלטת בית-המשפט עצמו.

מנגד, המשיבים תמכו יתדותיהם בפסק-דינו של בית-משפט קמא. עיקר טענותיהם היו, כי פסק-הדין מבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות אשר אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם; כי על-פי הסכם הפשרה חובתה של העיריה היתה להמשיך בהליכים משפטיים נגד האחיות ולמצותם, ואילו זניחת העיריה הליכים אלה ופניה להליכי גביה מינהליים אינה מתיישבת עם לשון ההסכם ונוגדת את תכליתו; כי העיריה לא מיצתה את ההליכים המשפטים נגד האחיות, ואילו חשבה, כי יש להוסיף ולנהלם, היה עליה להתנגד למחיקת הליכים שנוהלו בעבר בין הצדדים; כי משנמחקו הליכים נגד האחיות, לא יכולה היתה העיריה לפנות להליכי גביה מינהליים, שלא זו בלבד שהם מנוגדים להסכם הפשרה אלא שהם פסולים כשלעצמם בנסיבות העניין; כי הארנונה שולמה עבור חלק מהנכסים, והעיריה לא הפחיתה את חיובי הארנונה כפי שנפסק, כי עליה לעשות במסגרת הליכים קודמים; וכי העיריה גרמה למשיבים נזק ראייתי בהתנהלותה, שכן חלוף השנים ופטירתן של האחיות הופכים את ההתמודדות עם טענות החוב לכמעט בלתי-אפשריות.

עוד טענו המשיבים, כי במקרה דנן נשללה חזקת התקינות המינהלית. לדבריהם, העיריה מפריחה לחלל האוויר סכומי חובות מופרזים של עשרות מיליוני שקלים. זאת, על-אף שבהליך אחר שהתנהל בין הצדדים העיריה טענה, כי חובן של האחיות הוא 3 מיליון ש"ח, וכי העיריה הזדרזה לגבות סכום זה בטרם ניתן פסק-דין בהליך המוזכר.

אמנם בקשתם לצו מניעה זמני נדחתה על-ידי השופט זפט, אולם לטענתם, בקשת רשות ערעור שהגישו לבית-משפט זה התקבלה ונקבע, כי יש להפסיק את כל הליכי הגביה המינהליים. לדברי המשיבים, חרף האמור העיריה סירבה להשיב להם סכום זה, והליך בעניין זה תלוי ועומד כעת בבית-המשפט המחוזי.

בית-המשפט קבע, כי השאלה הטעונה הכרעה היא איפוא נקודתית וממוקדת בפרשנות הסכם הפשרה. האם רשאית העיריה לנקוט הליכי גביה מינהליים {לרבות הליכי הוצאה לפועל} לגביית החובות הנטענים. ליתר דיוק, ועל דרך השלילה, השאלה היא, אם מנועה העיריה מלנקוט הליכים אלו נגד המשיבים, משעה שהללו נכנסו בנעלי האחיות כיורשיהן.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי ה"פלונטר" המשפטי שהוביל את הצדדים עד הלום נובע מקיומו של פער בין הוראות ההסכם בראי המצב העובדתי-משפטי ששרר בעת כריתתו, לבין יישום הוראות ההסכם לאור מצב הזכויות בנכסים כיום.

לאחר פטירתם של המנוח, אמו ואחיו, ועם ביטול צוואת המנוח על-ידי בית-המשפט המחוזי, נחלקו הזכויות בנכסים בין שתי קבוצות "עויינות" זו לזו: מצד אחד האחיות {אשר היו בעלות זכויות בנכסים מלכתחילה}, ומצד שני המשיבים בכובעם כיורשי המנוח {לאחר שהזכויות הועברו אליהם "על חשבון" האחיות בעקבות ביטול הצוואה}.

על רקע מצב הזכויות המתואר, נקל להבין את רצונם דאז של המשיבים כי העיריה תיפרע מחלקן של האחיות. ואכן, כארבע שנים לאחר ההכרזה על המשיבים כיורשי המנוח והגשת התביעות על-ידי העיריה, נקשרו המשיבים והעיריה בהסכם הפשרה, אשר מלשונו ניתן להבין, כי נועד למטרה זו ממש.

הדברים משתקפים היטב מהצהרת המשיבים בהסכם, כי "(האחיות) הינן בעלות זכויות בנכסים... הן שהחזיקו בהן והן גם המחזיקות בהם". מכאן התחייבותה של העיריה בהסכם הפשרה למצות הליכים נגד האחיות ולנקוט נגדן כל הליך {לרבות בדרך של גביה מינהלית} ולהפסיק את ההליכים נגד המשיבים.

מכאן גם הסכמת הצדדים, כי קבלת או דחיית הטענות נגד האחיות תוביל למחיקת החובות והשעבודים נגד המשיבים, תוך שמירת זכותה של העיריה להטיל שעבודים על חלקן של האחיות, ובלבד שאלה ייוחדו לזכויות האחיות. ובמילים אחרות, על-פי הסכם הפשרה, חלקם של המשיבים לחוד וחלקן של האחיות לחוד, ועל העיריה לייחד את פעולותיה נגד זכויות האחיות בלבד {אלא אם יינתן פסק-דין חלוט הקובע, כי לא האחיות ולא צד ג' כלשהו הם שהחזיקו בנכס, אז תוכל להמשיך בהליכים נגד המשיבים}. כל כולו של הסכם הפשרה, כפי שעולה משורת ה"הואיל" במבוא להסכם, מתייחס למשיבים בכובעם כיורשי המנוח בלבד, ובאספקלריה זו יש לקרוא את ההסכם.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי לו היו האחיות עדיין בחיים, ספק אם היה לעיריה פתחון פה נגד המשיבים, באשר על-פי הוראות ההסכם היה על העיריה לנהל את ההליך מול האחיות. דא עקא, שהאחיות לבית מיכקשוילי הלכו לבית עולמן, ולמרבה ההפתעה, זכויותיהן של האחיות-העריריות עברו בירושה למשיבים. כך מצאו עצמם המשיבים בעלי מלוא הזכויות בנכסים, הן של המנוח והן של האחיות שלפני פטירתן ניצבו מולן כצד "עויין".

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין זה מפתיע, שהמשיבים, אשר ביקשו תחילה להבטיח, כי העיריה תמצה את ההליכים נגד האחיות ותיפרע מחלקן בנכסים, מתנגדים כעת בתוקף לפירעון החובות מחלקן של האחיות {בו זכו מכוח ירושה} בדרך של גביה מינהלית.

בית-המשפט קבע, כי אין לקבל את הטענה, כי לפי הסכם הפשרה העיריה כלל אינה רשאית לנקוט הליכי גביה מינהליים לצורך גביית החובות מחלקן של האחיות.

טענת המשיבים, כפי שהתקבלה על-ידי בית-משפט קמא, היא, כי התחייבות העיריה "למצות את ההליכים המשפטיים... ולנקוט בכל הליך כפי שתמצא לנכון, לרבות הליכים מינהליים", פירושה התחייבות לברר תחילה את זהות המחזיקים בנכס בהליכים משפטיים בבתי-המשפט, ושלילת האפשרות לנקוט הליכי גביה מינהליים כל עוד לא הושלמו הליכים אלו בפסק-דין. מסקנה זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם והגיונו. משעה שהמשיבים עצמם טענו, כי האחיות הן המחזיקות בנכסים, לא ייפלא, כי העיריה החלה בנקיטת הליכי גביה מינהליים נגד האחיות לגביית החובות.

בית-המשפט קבע, כי אין לומר שעל-פי הסכם הפשרה העיריה היתה מנועה מלנקוט הליכי גביה מינהליים לגביית החובות מתוך חלקן של האחיות. ודוק, יש להבחין בין זכויות המשיבים בנכסים אשר הוקנו להם מתוקף היותם יורשי המנוח, לבין זכויותיהם בנכסים מתוקף היותם יורשי האחיות. בעוד שזכויותיהם מן הסוג הראשון "מחוסנות" מפני נקיטת הליכים בהיותן כפופות להוראות הסכם הפשרה, זכויותיהם מהסוג השני, אשר נפלו בחלקם לאחר פטירת האחיות, חשופות להליכים מטעם העיריה, ואין העיריה יכולה לפעול לגביית החובות אלא מזכויות אלה.

הצעה ברוח זו אף הועלתה על-ידי בית-משפט קמא במהלך הדיון בתביעה גופא, בגדרה המליץ בית-המשפט לצדדים, כי בכפוף לבחינת גובה החוב והעלאת טענות ספציפיות, החובות ישולמו מתוך עזבון האחיות ועד גובה עזבון האחיות. את הצעתו נימק בית-משפט קמא בכך ש"זאת לאור העובדה שלמעשה לו היה ההסכם ממומש עד סופו בחייהן של האחיות כך היו פני הדברים".

בית-המשפט קבע, כי צדק בית-משפט קמא בהצעתו זו, המתיישבת עם הוראות הסכם הפשרה והגיונו. יתרה-מכך, לא זו בלבד שזו היתה התוצאה לו היה ההסכם ממומש עוד בחייהן של האחיות, אלא שאילו היו האחיות מורישות את זכויותיהן לצד שלישי שאינו המשיבים, ספק רב אם היה למשיבים פתחון פה נגד העיריה בבואה לפעול לגביית החובות מחלקו של אותו יורש-צד שלישי. דומה איפוא, כי המשיבים מבקשים להיבנות ממעמדם החדש כיורשי האחיות, כדי לקנות לעצמם יתרון אשר הצדדים כלל לא צפו את קיומו בעת כריתת החוזה. ומזוית אחרת: בבואנו להתחקות אחר אומד דעת הצדדים בעת כריתת החוזה, קשה להלום, כי הצדדים התכוונו לאפשר לעיריה לנקוט כל הליך נגד האחיות בעודן בחיים, אך ביקשו למנוע מהעיריה לעשות כן לאחר פטירתן. אין זאת אלא שכעת, מששפר גורלם של המשיבים והם זכו במלוא הקופה גם כיורשי האחיות, הם מבקשים למנוע בעד העיריה לנקוט הליכי גביה.

בית-משפט קמא הוסיף, למעלה מן הצורך, כי נקיטת הליכי גביה מינהליים בנסיבות העניין אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום-הלב וחובת ההגינות החלות על העיריה בהיותה רשות ציבורית מינהלית.

בית-המשפט קבע, כי אמירה זו חרגה מדל"ת אמותיו של הדיון כפי שהותוו על-ידי בית-משפט קמא, אשר תחם את המחלוקת לשאלת זכותה של העיריה לנקוט בהליכים אלו לפי הסכם הפשרה. כאמור, גבולותיו של הערעור דנן תחומים גם הם לשאלת פרשנותו של הסכם הפשרה. משכך, ומבלי שנעלמה מעיני בית-המשפט ביקורתו של בית-משפט קמא על התנהלות העיריה, בית-המשפט לא נדרש לטענות החורגות ממסגרת דיונית זו, לרבות בנוגע לשאלה אם נפל פגם מינהלי בהתנהלות העיריה או בקשר להליכים אחרים בין הצדדים, בין אם כאלה שנסתיימו ובין אם כאלה התלויים ועומדים. טענותיהם של הצדדים במישורים אלה שמורות להם, במסגרת ההליכים המתאימים ובכפוף לכל דין.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הוא אינו מקבל את טענת העיריה לפיה המשיבים מושתקים כעת מלטעון, כי צדדים שלישיים הם שהחזיקו בנכסים. אכן, בהזדמנויות קודמות, לרבות בהסכם הפשרה, המשיבים שבו וטענו, כי האחיות הן שהחזיקו בנכסים, והדברים פורטו לעיל.

ברם, משעה שירשו המשיבים את זכויות האחיות ונכנסו בנעליהן, אין הם מושתקים מלהעלות טענות שעמדו לזכות האחיות, וכשם שהאחיות יכולות היו לטעון, כי צד ג' הוא המחזיק, כך יכולים היו המשיבים לעשות כן. אכן, כפי שטענה העיריה, המשיבים אינם אמורים לזכות ביתרון דיוני אך בשל פטירת האחיות, אולם צדו השני של המטבע הוא, כי אין הם צריכים לסבול מחיסרון דיוני אך בשל כניסתם בנעלי האחיות. גם בהסכם הפשרה נאמר, כי על העיריה לנהל את ההליכים נגד האחיות או נגד צד ג' אחר {עוד בעניין של השתק שיפוטי ראה החלטתה העדכנית של השופטת ברק-ארז ב- רע"א 4533/14 חמדאן נ' בדר, פורסם באתר נבו (29.06.14), פסקה 17 והאסמכתאות שם}.

לסיכום ולאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי בבסיס הסכסוך בין הצדדים ניצבים חובות ארנונה ומים אשר לא שולמו במשך שנים על גבי שנים. שיעור החובות הלך ותפח, ולשיטת העיריה הוא עומד כיום על עשרות מיליוני שקלים. המשיבים התקשרו עם העיריה בהסכם הפשרה בשעה שהם היו בעלים של חלק מהזכויות בנכסים, ובכובעם כיורשיו של המנוח בעקבות ביטול צוואתו, כאשר יתרת הזכויות היתה בידי האחיות. מלשון הסכם הפשרה והגיונו עלה, כי המשיבים, בכובעם כיורשי המנוח, ביקשו להוציא עצמם מתמונת הגביה, ולהבטיח, כי העיריה תמקד את מאמציה לגבות את החובות מחלקן של האחיות.

מות האחיות הוביל למצב בו המשיבים מצאו עצמם בעליהן של מלוא הזכויות בנכסים. המשיבים, אשר זכו ל"מתת שמים" אשר יש להניח, כי איש לא צפה, מבקשים כעת למנוע בעד העיריה מלנקוט הליכי גביה אף כלפי חלקן של האחיות. דא עקא, שתוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם הסכם הפשרה, ואין לקבלה.

ודוק: התניה הקבועה בסעיף 5 להסכם הפשרה, ולפיה העיריה תוכל לנקוט הליכים נגד המשיבים "אך ורק אם יוכח ויקבע באופן פוזיטיבי בפסק-דין חלוט", כי האחיות או צד ג' אינם מחזיקים בנכסים, על תילה עומדת. זאת, שהרי אין בפסק-דין זה כדי להתיר לעיריה לנקוט הליכי גביה כלפי זכויות המשיבים בנכסים מכוח ירושת המנוח, אלא אך ורק כלפי זכויות האחיות. העובדה שהמשיבים נכנסו בנעלי האחיות כיורשיהן, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה.

התוצאה היא, שעל-פי הסכם הפשרה העיריה אינה מנועה מלנקוט הליכי גביה מינהליים כלפי זכויות האחיות. בית-המשפט הדגיש, כי בהתאם להצהרת העיריה, עצם הפניה להליכי גביה מינהליים אין בה כדי לחסום דרכם של המשיבים מלהעלות טענות בנוגע לזהות המחזיקים בנכסים או טענות התיישנות, וטענות המשיבים בעניין זה שמורות להם, בכפוף לכל דין.

לאור כל האמור לעיל, הערעור התקבל.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הליכי גביה מינהליים ביחס לחובות ארנונה ומים שלא שולמו במשך שנים - המשיבים נכנסו בנעלי המורישות - הערעור התקבל