איזון בין הסמכויות השונות

הליך ההשגה הינו פתרון פשוט, יעיל, נוח וזול לבחינת טענות האזרח במסגרת הגופים המינהליים, כאשר לא אחת נדרשת בחינת טענות המצריכות עריכת מדידות או בחינת המצב בשטח {ר' לכך ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2), 773 (2002) (פסקה 11 לפסק-הדין) וכן ע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עיריית בני ברק, פורסם באתר נבו (30.08.06), פסקה ו' לפסק-הדין}.

מאליו מובן, כי מנהל הארנונה לא ידון בשאלה עקרונית {(שם, שם, וכן ר' בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, 799 (1992).

במסגרת האיזון בין הסמכות המינהלית וסמכות בתי-המשפט אף נקבע, כי דרכו של האזרח לא תיחסם אף אם לא פעל בדרך הגשת השגה, וזאת במקרים חריגים מסויימים {רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ, פורסם באתר נבו (03.06.08), פסקה 8 להחלטת כב' השופטת ארבל); רע"א 4471/98 לוחות הגליל בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה אזורית מעלה יוסף, פורסם באתר נבו (03.09.98), פסקה 2 להחלטה); עע"מ 10826/03 מנהל הארנונה בעיריית עכו נ' קלאב מרקט רשתות שיווק בע"מ, פורסם באתר נבו (11.06.06), סעיף 5 לפסק-הדין)}. בעניין אחרון זה ראו הגישה שהובאה בהלכת עיריית הרצליה, לפיה תיקון חוק הערר משנת תשנ"ד - הוספת סעיף 3(א)(3) ו- 3(ג) לחוק הערר, הביא למצב בו הענקת שיקול-דעת רחב לבית-המשפט תהא אך ביחס לטענת "אינני מחזיק בנכס" עם חריגים מיוחדים, אך לא ליתר חלופות סעיף 3(א) לחוק הערר (סעיף 7 לפסק-הדין), לעומת הגישה שהובאה בהלכת ט.ט. טכנולוגיות שאוזכר לעיל, לפיה תיקון תשנ"ד הביא למתן שיקול-דעת לבית-המשפט ביחס לכל טענה המנויה בסעיף 3 לחוק הערר.

כך או אחרת, הפרשנות באשר לסמכות מנהל הארנונה הינה רחבה {ר' עניין דור אלון, פסקה ו' וכן 2425/99 עיריית רעננה ואח' נ' י.ח. יזום והשקעות ובע"מ ואח', פ"ד נד(1) 481, 490 (2000)}, ובוודאי נכון הדבר בנושאים עובדתיים וטכניים, בהם סמכות בתי-המשפט לעשות שימוש בסעיף 3(ג) תופעל במקרים חריגים בלבד.{ ר' עניין ט.ט. טכנולוגיות, עיריית הרצליה ועיריית רעננה שאוזכרו לעיל}.

מקום בו עסקינן בנושאים בעלי חשיבות עקרונית או בהבטחה שלטונית נטענת, ייקל על בית-המשפט לפתוח שעריו ולברר טענות התושב {ע"א 6971/93 עיריית רמת גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478, 480 (1997)}, תוך מתן משקל למודעתו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים, מידת הפגיעה ואפשרות עיוות הדין שייגרמו לאזרח כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות שיפוטיות רגילות (הלכת ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ, בעמ' 780). מקרים אלו הינם חריג למדיניות שיפוטית של הפחתת העומס על בית-המשפט וקביעת הליך מינהלי ראוי, כאשר במידה והנושא שבמחלוקת הינו בעל אופי משפטי מובהק, עקרוני, או בעל חשיבות ציבורית, כי אז הנטיה תהא לקבוע כי הסוגיה תידון בבית-המשפט (הלכת דור אנרגיה, פסקה ו' לפסק-דינו של כב' השופטת רובינשטיין).

מהעבר השני של המתרס מצויה טענת אי-חוקיות, המצויה בסמכות בית-המשפט בלבד, שכן מנהל הארנונה נעדר סמכות בדיון עקרוני הנוגע לחוקיות הטלת הארנונה, ולא בכדי טענה זו לא הובאה במסגרת חוק הערר {עע"מ 11641/04 סלע נ' מועצה אזורית גדרות,פורסם באתר נבו (17.07.06), פסקה 24 לפסק-הדין של כב' השופטת ארבל} {מתוך סקירת כב' בית-המשפט ב- תא"ק (ראשל"צ) 40723-10-14 גרין מיחזור במכולות בע"מ נ' עיריית ראשון לציון, תק-של 2016(1), 11977 (10.01.2016)}.

ב- בג"צ 6918/13 {תחנת הרכבת 2012 בע"מ נ' שר הפנים ואח', תק-על 2013(4), 1728 (2013)} נדונה דרישת העותרת לשנות את חיוב הארנונה שהוטל על נכס בירושלים, שבו היא מפעילה מועדון ריקודים. בדרישה לתשלום ארנונה שנשלחה לעותרת צויין, כי היא חייבת בתשלום כ- 214 אלף ש"ח בגין השנים 2013-2012, לאחר שהנכס סווג לפי הסיווג השיורי "משרדים, שירותים ומסחר נכסים ששטחם מעל 150 מ"ר". העתירה לשינוי סיווגו של נכס נדחתה מפאת קיומו של סעד חלופי.

בעתירה נטען, כי על המשיבים ליצור סיווג ייחודי למועדוני לילה ששיעור הארנונה בגינו נמוך יותר, כמקובל בערים אחרות בישראל. לחלופין, ביקשה העותרת להורות למשיבה 3 לחייב את הנכס בארנונה לפי סיווג מתאים יותר שעניינו פעילות תרבות ופנאי. בנוסף, נטען, כי על המשיבים 2-1 להפעיל את סמכותם לאשר את שינוי הסיווג, ככל שנדרש אישור כאמור.

בית-המשפט קבע, כי דין העתירה להידחות על-הסף מחמת קיומו של סעד חלופי.ככל שהעותרת מבקשת להשיג על שומת הארנונה שנקבעה לה, עליה להגיש השגה למנהל הארנונה {סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות}. על החלטתו של מנהל הארנונה ניתן להגיש ערר בפני ועדת ערר, בעילות הקבועות בחוק. על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים. בצד האמור, קיים מסלול נוסף לתקיפת החלטות בענייני ארנונה, בהליך של עתירה מינהלית לפי פרט 1 של התוספת הראשונה לחוק בתי-משפט מינהליים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בנקודת הזמן הנוכחית, ומבלי שננקט על-ידי העותרת אף אחד מבין המסלולים האמורים, אין הוא נדרש לשאלה אילו טענות יש להעלות במסלול האחד ואילו במסלול האחר. לענייננו, די בכך, שלעותרת עומדים סעד או סעדים חלופיים, שבהם היא יכולה לעשות שימוש על-מנת להשיג את מבוקשה כדי להביא לדחיית העתירה על-הסף {השווה: בג"צ 8636/03 התעשיה הצבאית לישראל נ' ועדת הערר, פורסם באתר נבו (22.10.03)}. כמו-כן, דין העתירה להידחות על-הסף גם מחמת אי-מיצוי הליכים.

כפי שנצביע בהמשך הרי עילות התקיפה משתנות על-פי הפורום המשפטי אליו פונה האזרח.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

איזון בין הסמכויות השונות