מכתבים לרשות כהשגה

האם מכתבי המבקשת אל העיריה אינם בגדר השגה, משום שלא הופנו אל מנהל הארנונה - הבקשה התקבלה בחלקה.

ב- בר"מ 2960/13 {אלפא מסופים ומדפסות בע"מ נ' עיריית פתח תקוה - מנהל הארנונה, תק-על 2013(3), 3174 (2013)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, אשר דחה את מרבית ערעורה של המבקשת על החלטה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית פתח-תקווה, בשני עררים שנגעו לחיובי ארנונה לשנים 2012-2010.

עדת הערר דנה בשני העררים במאוחד. בעניין ערר 2011-2010, קיבלה הוועדה את עמדת מנהל הארנונה, שלפיה המבקשת כלל לא הגישה השגה ביחס לשנים אלה, כך שחיובי הארנונה בגינן הפכו לחלוטים וסופיים.

באשר לערר 2012 נקבע, כי השימוש של המבקשת בנכס אינו תואם את ההגדרה "מחסן", מפני שעיקר עיסוקה של המבקשת הוא בשיווק ומכירה של מדפסות תעשייתיות ומוצרים נוספים, כך שהמבקשת אינה עוסקת באחסון ציוד, אלא בשיווק ומכירה. עוד נקבע, כי המוצרים והחלפים אינם מוחזקים במחסן לצורך אחסון אלא לצורך מכירה, וזאת גם אם פעולת השיווק והמכירה מתבצעת אצל לקוחותיה.

הוועדה הוסיפה, כי השימוש בנכס תואם את ההגדרה "מחסן שיווק", שכן הנכס מאחסן בתוכו סחורה כמעין "עמדת המתנה" לקראת מכירתו, עד שתימסר הסחורה ללקוחות שרכשו אותה. לעניין החניות נקבע, כי יש לחייב את המבקשת גם בגין דרכי הגישה והמעברים לחניון משום ש"חניון" בצו הארנונה כולל גם את שטחי הגישה אל החניון; וכי יש לדחות הטענה שלפיה יש לסווג את החניות כ"קרקע תפוסה" שכן סיווג כזה, לפי צו הארנונה, יהיה רק בבניין שבבעלות תאגיד פרטי, אולם המבקשת אינה בעלת הבניין.

המבקשת לא השלימה עם החלטת ועדת הערר, וערערה עליה לבית-המשפט לעניינים מינהליים. בית-המשפט דחה את ערעור המבקשת ביחס לערר הנוגע לשנים 2011-2010, שבו נטען, בין היתר, כי שינוי הסיווג נעשה באופן רטרואקטיבי ופסול. זאת, משנמצא, כי צדקה ועדת הערר שדחתה ערר זה על-הסף, שכן מכתבי המבקשת לא היו בבחינת השגה משלא הופנו אל מנהל הארנונה, כנדרש בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות.

בית-המשפט קבע, כי בהודעת החיוב שקיבלה המבקשת הדבר צויין במפורש; וכי המבקשת ידעה, כשרצתה בכך, להגיש השגה כדין למנהל הארנונה {ולראיה ההשגה שהוגשה ביחס לשנת 2012}. בהקשר זה דחה בית-המשפט את טענת המבקשת, שנסמכה על עע"ם 1024/10 {מלכא נ' מועצה מקומית כפר קמא, פורסם באתר נבו (02.08.12), פסקה 36}, שלפיה אם סברה העיריה, כי המסמך שבפניה אינו השגה כדין, היה עליה להעמיד את הפונה על הפגם, שכן נקבע, כי שם דובר בהשגה שהוגשה שלא כדין; ואילו בענייננו, מדובר במצב שבו כלל לא הוגשה השגה.

באשר לערר 2012, שעניינו שאלת הסיווג הראוי, "מחסנים" או "מחסני שיווק" נקבע, כי הציוד המאוחסן בנכס מיועד, בסופו-של-דבר, לאספקה ללקוח, ומשכך הסיווג המתאים לנכס הוא "מחסן שיווק". לעניין החיוב בגין החניות נפסק, כי "חניון", בצו הארנונה הרלוונטי, כולל גם את דרכי הגישה, המעברים והרמפות, ומשכך שטחי הגישה והמעברים שבגינם חוייבה המבקשת אינם בגדר "רחוב", אשר אינו מחוייב בארנונה.

עם-זאת, בית-המשפט קיבל את טענת המבקשת שלפיה ככל שישנם שטחים לא מקורים בקומת הקרקע שהמבקשת מחוייבת בגינם, המשמשים לחניית מכוניות עובדים ללא תשלום, יש לחייבם לפי תעריף "קרקע תפוסה" ולא כ"חניונים ושטחי חניה", בהסתמך על סעיף 2.8.2 לצו הארנונה.

בבקשת רשות הערעור, נטען, כי באשר לערר 2011-2010 שגה בית-המשפט קמא שעה שקבע, כי מכתבי המבקשת אל העיריה אינם בגדר השגה, משום שלא הופנו אל מנהל הארנונה.

בית-המשפט לא ראה לתת רשות ערעור לגבי טענות המבקשת בעניין ערר 2012. נקבע, כי מדובר בטענות פרטניות הנוגעות לקביעות ועדת הערר לגבי מאפייניו הספציפיים של הנכס, לאופן השימוש הקונקרטי שנעשה בו, ולסיווגו לפי צו הארנונה הפרטני שהתקינה העיריה. הלכה היא, שטענות כגון דא ככלל אינן מגלות עילה לבירור ערעורי שני בבית-המשפט, לאחר שנבחנו קודם לכן בוועדת הערר ובבית-המשפט לעניינים מינהליים {בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה, פורסם באתר נבו (12.03.12), פסקה 7}. בית-המשפט לא מצא שהבקשה מגלה טעם מבורר לחרוג מאמת-מידה זו בנסיבות שלפנינו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי שונים הם פני הדברים לגבי הנימוק לדחיית ערר 2011-2010 על-הסף. נושא זה מעורר סוגיה החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת שעניינה באופן שרשות מקומית נדרשת לנהוג בפניה הנחזית להיות השגה על חיוב בארנונה, שבטעות לא הופנתה למנהל הארנונה, אלא לגורם רלוונטי אחר ברשות המקומית.

בעניין מלכא ציינה השופטת מ' נאור בהקשר זה, אגב אורחא, כי "כאשר רשות מקומית סבורה, כי המסמך שבפניה אינו השגה כדין, עליה להשיב ולהעמיד את הפונה על הפגם". בית-המשפט קבע, כי דברים אלה ישימים לענייננו. חובות תום-הלב וההגינות המוגברות החלות על רשות מקומית מטילות עליה חובה לנהוג בדרך זו בפניה שנחזית להיות השגה ולא הופנתה למנהל הארנונה, כי אם לגורם רלוונטי אחר בעיריה.

אכן, כל עוד הפניה הנחזית להיות השגה לא הופנתה למנהל הארנונה, כמצוות סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות, אין היא בבחינת השגה כדין, ולכן אי-מענה לה לא ייחשב להחלטה לקבל את ההשגה כאמור בסעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות. עם-זאת, כאשר הפניה נעשתה לגורם שיש לו זיקה לנושא, מן הראוי לקבוע, כי מקום שבו הרשות המקומית לא העמידה את הפונה על טעותו, היא תהיה מושתקת מלטעון שהלה לא הגיש השגה במועד, ויהא עליה לדון בהשגה לגופו של עניין.

לפיכך, המערערת, שלא היתה מיוצגת, פנתה למחלקת רישוי עסקים במשיבה, לאחר ששונה סיווג הנכס לצורך חיוב בארנונה, והשינוי גרר חיוב בהפרשים בגין השנים 2011-2010. אף שפניית המערערת לא הופנתה למנהל הארנונה ולא הוכתרה כ"השגה", ניתן להבין ממנה, כי המערערת ביקשה להשיג על שינוי הסיווג ועל התוצאה הנובעת ממנו.

המערערת קיבלה תשובה לפניות אלו מאת מנהל אגף העסקים בעיריה, המטפל בענייני ארנונה, וזה הודיע לה, כי בעקבות פניותיה הוחלט לשנות את סיווג הנכס מ"משרדים" ל"מחסני שיווק", וכן, כי הופחת מספר החניות לחיוב מ- 34 ל- 24 החל משנת 2012 ואילך. מנהל מחלקת העסקים, שענה לגופה של הפניה, לא העמיד את המערערת על כך שככל שיש בפיה השגות לגבי תקופת העבר, עליה להפנותן למנהל הארנונה, המוסמך לדון בהן.

בית-המשפט קבע, כי משהגישה המערערת ערר המתייחס לחיוב הנוגע לשנים 2011-2010, ובדיעבד התברר, כי אף שפניותיה נשלחו בטעות לגורם שאינו מוסמך לדון בהן, כוונתה היתה להשיג על חיוביה בשנים אלו, מן הראוי היה שהמשיב ידון בטענותיה לגופו של עניין; ולאחר שתתקבל החלטתו, המערערת תוכל לערור על החלטתו לפני ועדת הערר, ככל שתחפוץ בכך.

לאור כל האמור לעיל, הערעור התקבל ונקבע, כי פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים מבוטל ככל שהוא נוגע לערר 2011-2010 בלבד, והמשיב ידון בטענות המבקשת לגוף העניין.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מכתבים לרשות כהשגה