דוגמאות ותקדימים

1. האם העיריה היתה אמורה לנקוט בהליכי גביה מינהליים (שומת ארנונה) נגד המשיבה - רכבת ישראל?
ב- עע"מ 8380/07 {עיריית חדרה נ' רכבת ישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (16.02.10)} נדון ערעור על פסק-דין של בית-המשפט לעניינים מינהליים בחיפה בנוגע לתיקון השומה שהוציאה העיריה למשיבה לגבי השנים 2005-1997.

בתחילת שנת 2006 הוציאה העיריה שומת ארנונה לגבי אותה שנה. משהמשיבה נמנעה מלפרוע את החוב לשנת 2006, פתחה העיריה בהליכי גביה מינהליים.

המשיבה הגישה לבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשה למתן סעד זמני שיאסור על העיריה לפעול נגד הרכבת בגדר הליכי גביה מינהליים.

ב- עת"מ (חי') 3061/06 {רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית חדרה, פורסם באתר נבו (19.09.07)} בית-המשפט קבע כי רשויות המינהל אינן רשאיות לנקוט על דרך השיגרה הליכי גביה מינהליים, שכן הליכים אלה פגומים מבחינה חוקתית ומינהלית והשימוש בהם חורג ממתחם הסבירות.

המערערת טענה כי היא רשאית לנקוט על דרך השיגרה הליכי גביה מינהליים, שכן הליכים אלה אינם פגומים מבחינה חוקתית ומינהלית והשימוש בהם אינו חורג ממתחם הסבירות.

בית-המשפט העליון קיבל את הערעור ופסק כי אין להותיר את פסק-הדין על כנו מאחר והפגם העיקרי בפסק-הדין מצוי בכך שהסוגיה של תוקף הליכי גביה מינהליים לא הועלתה כלל על שולחן הדיונים על-ידי המשיבה.

בית-המשפט העליון קבע כי הסוגיה הועלתה על-ידי בית-המשפט קמא מיוזמתו שלו, חרף ההחלטה שניתנה בבית-משפט זה על-ידי כב' השופטת מ' נאור {בר"מ 225/07 רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית חדרה, פורסם באתר נבו (07.05.2007)} ולא היה מקום להעלותה מיוזמת בית-המשפט קמא.

עוד הוסיף בית-המשפט העליון, כי הסוגיה עלתה רק בהקשר לשומה לגבי שנת 2006 בעוד שהחיוב לגבי שנת מס זו לא נכלל כלל בעתירה.

הגביה המינהלית נעשתה לגבי שנת 2006 ומדובר היה בחיוב מכוח ההסכם, אשר עליו דווקא סמכה המשיבה.

בית-המשפט העליון קבע כי מדובר בחוב שלפחות חלקו אינו שנוי במחלוקת ובדומה לגישתו בית-משפט קמא בפסק-דינו, קבע כי כאשר חוב ארנונה אינו שנוי במחלוקת אין מניעה לנקוט הליכי גביה מינהליים.

בנוסף, בית-משפט קמא התעלם מהחלטתה של כב' השופטת נאור ב- בר"מ 225/07 {רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית חדרה, פורסם באתר נבו (07.05.07)} לפיה הסוגיה של הליכי גביה מינהליים היתה אקדמית, מאחר שלא התבססה על רקע עובדתי קונקרטי.

בית-המשפט העליון מצא גם כי לאור ההסכם מיום 16.07.03 היתה מוטלת החובה על העיריה לפנות לבית-המשפט אם רצונה היה להשתחרר מאותו הסכם.

בית-המשפט העליון העיר כי כאשר מתעוררת שאלה כיצד צריך לפעול החייב בארנונה אם מקבל הוא שומה המתעלמת מהסכם שנעשה עימו, הנישום הוא זה שאמור לפנות לבית-המשפט המוסמך, ונראה כי מדובר בבית-המשפט לעניינים מינהליים {עע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ - ב"כ עו"ד צבי כהנא נ' מועצה אזורית לכיש, פורסם באתר נבו (16.11.04); בר"מ 8312/07 הסוכנות היהודית נ' עיריית טבריה, פורסם באתר נבו (21.05.09)}.

סיכומו-של-דבר, כאמור, בית-המשפט העליון קיבל את הערעור וביטל את פסק-הדין מיום 19.09.07.

בית-המשפט העליון קבע כי העניין יחזור לבית-המשפט לעניינים מינהליים לשם הכרעה בעתירה ויובא בפני שופט אחר, ובנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

2. בית אבות סיעודי - החזר ארנונה
ב- ע"א (מחוזי-מרכז) 8923-12-08 {עיריית פתח תקווה נ' הדקל מרכז צדקה וחסד, פורסם באתר נבו (15.10.09)} נדונה השאלה האם יש על המבקשת להחזיר אגרת פינוי אשפה למשיבה? {שליש מדמי ארנונה עירונית}.

המשיבה, עמותה הפועלת שלא למטרת רווח, הפעילה בתחום שיפוטה של המערערת בית אבות, שבמסגרתו גם בית אבות סיעודי המורשה כבית-חולים.

עד לשנת 1995 פטרה המערערת את המשיבה מתשלום ארנונה עירונית עבור בית האבות הסיעודי, אך בשנת 1995 סירבה לעשות כן.

העניינים בעבר התגלגלו לכך שבעלי הדין בתובענה הגיעו להסכם פשרה, כי המשיבה תהיה פטורה מתשלום ארנונה כללית על החלק במקרקעין נשוא התובענה המתייחס ל"בית-החולים", אשר הוערך על-ידי הצדדים כ- 2/5 משטח המקרקעין כולו, הכל כפוף לאמור בהסכם פשרה זו, הערכה זו נעשתה על-סמך תצהיר מטעם המבקשת לפיו מאושפזים בחלק שמשמש כבית-חולים בין 70 ל- 80 קשישים, לעומת 120 - 130 קשישים השוהים בחלק המקרקעין המשמש כבית אבות.

הוסכם בין הצדדים, כי אם יפחת מספר הקשישים המאושפזים בבית-החולים מ- 70 הפטור ישקל מחדש.

לאחר תקופה של 5 שנים ייבדק הנושא שנית, על כל היבטיו, ללא כל קשר להסכם פשרה זה, כאשר לכל צד יישמרו טענותיו בקשר לחבות או לפטור מארנונה כללית.

המערערת פעלה לפי ההסכם ופטרה את המשיבה מתשלום ארנונה במשך תקופת ההסכם דהיינו בשנים 1995 - 1999, אך המשיכה לחייבה בתשלומים ששיעורם שליש מחיובי הארנונה כ"אגרת פינוי אשפה".

בית-המשפט העליון, קבע כי אגרה זו היא למעשה ארנונה, והורה באותו מקרה על השבתה {רע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עיריית חיפה, פורסם באתר נבו (27.03.00); דנ"א 2687/00 עיריית חיפה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (30.05.02)}.

בעקבות פסקי-הדין הללו הורו בתי-המשפט על השבת אגרת פינוי אשפה ששילמו מוסדות פטורים מתשלום ארנונה לפי הפקודה{ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית, פורסם באתר נבו (20.08.09)}.

המשיבה תבעה לחייב את המערערת להשיב לה את התשלומים שגבתה ממנה בגין "אגרת פינוי אשפה" בשנים 1998 - 2002.

בית-המשפט המחוזי {להלן: "בית-המשפט"} הגיע למסקנה כי הדין עם המשיבה הן בערעור העיקרי הן בערעור שכנגד.

הרקע להגשת התובענה, דרישת המשיבה לקבל פטור על-פי הפקודה, היותו של משרד הפנים צד להסכם, וכן לשון ההסכם ותכליתו לימדו שכוונת הצדדים היתה להעניק למשיבה פטור לפי הפקודה.

בית-המשפט הצטרף לנימוקיו של בית-משפט קמא כאשר נתן להסכם הפשרה תוקף כשל מתן פטור לפי הפקודה.

בית-המשפט מצא כי אגרת פינוי האשפה או שליש הארנונה נגבתה מפני שכך נהגה המערערת, וכאמור גם רשויות מקומיות אחרות, עד שמנהג זה נפסל בפרשת מדינת ישראל נ' עיריית חיפה ושוב לאחרונה כאמור בפרשת עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית {רע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עיריית חיפה, פורסם באתר נבו (27.03.00); דנ"א 2687/00 עיריית חיפה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (30.05.02); ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית, פורסם באתר נבו (20.08.09)}.

לכן קבע בית-המשפט כי אין למצוא בהתנהגות העיריה בעצם גביית האגרה משום אומד דעת המלמד על הבחנה שעשתה בין המשיבה לבין גופים אחרים שהיו זכאים לפטור, לא בשעת כריתתו של הסכם הפשרה ולא לאחר מכן, ודי בכך לדחות את הערעור העיקרי.

הצדדים העמידו את תקופת הסכם הפשרה על חמש שנים כדי לאפשר בחינה מחודשת של מצב הדברים המיוחד של המשיבה, המנהלת במקרקעין נושא שומת הארנונה הן מוסד פטור הן מוסד החייב בארנונה, ועל-כן היה מקום לשוב ולבחון את הדברים לנוכח שינויים במספר המאושפזים היחסי בין שני המוסדות, ואולי גם לנוכח שיקולים אחרים שלא לנו לתהות אחריהם.

המערערת הסכימה להחיל את הסכם הפשרה בפועל ובכתב על התקופה המוארכת, משום שראתה בכך המשך לתקופה הקודמת. משעשתה כן, חזקה עליה שקיבלה את אישור הממונה על המחוז כדת וכדין, שאם-לא-כן היתה מנועה מלהמשיך בהסדר הקודם.

בית-המשפט מצא כי האפשרות שבחר בית-משפט קמא שאישר את הפטור בתקופה המוארכת, אך לא החיל על תקופה זו את ההלכה בפרשת מדינת ישראל נ' עיריית חיפה {רע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עיריית חיפה, פורסם באתר נבו (27.03.00); דנ"א 2687/00 עיריית חיפה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (30.05.02)} אינה מקובלת עליו.

בית-המשפט מצא כי אם רשאית היתה העיריה ליתן את הפטור, אזי יש להתחשב בו לכל צורך שהוא לרבות השבת כספי ארנונה שנגבו כאגרת פינוי אשפה.

לפיכך מצא בית-המשפט כי יש להכיר במשיבה כזכאית להשבה על-פי הפטור בתקופה הנוספת כפי שהיתה זכאית לה בתקופת ההסכם.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט דחה את הערעור העיקרי וקיבל את הערעור שכנגד באופן שעל המערערת להשיב למשיבה את אגרת פינוי האשפה או שליש הארנונה שגבתה ביתר בשנים 2000 - 2002 באותם תנאים שעליהם הורה בית-משפט קמא לגבי השנים הקודמות.

3. אתרים המשמשים לבניה של מסילות ברזל - האם יש לחייב את העותרות בתשלום ארנונה בגין הנכסים נשוא הדרישה?
ב- עת"מ (חי') 20811-03-13 {דניה סיבוס בע"מ נ' מועצה מקומית מג'ד אל כרום, פורסם באתר נבו (08.10.13)} נדונה עתירה לביטול דרישת הארנונה שנשלחה לעותרות.

במוקד הדיון ניצבה טענת העותרות ולפיה אין לחייבן בתשלום ארנונה בגין הנכסים נשוא הדרישה, הואיל והינם נכסים המשמשים אותן בבניית מסילת ברזל ונהנים מהפטור הקבוע בדין לכך.

בית-המשפט לעניינים מינהליים קיבל את העתירה בחלקה ופסק כי הנכסים הפטורים מארנונה הינם שטחי מסילות הברזל עצמם, שטחים המשמשים לבניית מסילת ברזל גם אם זו טרם הושלמה, מתקנים הבנויים על המסילה ובסמוך לה המשמשים להפעלתה או המיועדים לכך.

אין לכלול בנכסים הפטורים, נכסים נוספים המשמשים או שנבנים כדי לשמש משרדים, תחנות ושטחים המשמשים כאתרי התארגנות. משכך, העתירה נדחתה בנוגע לחיוב בגין החזקתה באתרי ההתארגנות.

4. מוסד מתנדב - האם יש להכיר בעותרת כמוסד אשר זכאי לפטור מתשלום ארנונה מכוח הפטורים הקיימים להחלת הוראות המיסוי המוניציפאלי?
ב- ת"מ (חי') 15629-08-11 {עמותת אלגורבאא נ' הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים, פורסם באתר נבו (10.01.13)} העותרת הגישה עתירה שתכליתה לכוף על המשיבים להכיר בעותרת כמוסד מתנדב לשירות הציבור ולהעניק לה פטור מתשלום ארנונה עבור מרכז תרבות המוחזק על ידה בשטחי המועצה המקומית עראבה.

בעתירה מבוקש לכוף על משרד הפנים להכיר בעותרת כמוסד מתנדב בהתאם להוראות סעיף 5(י') לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), {להלן: "הפקודה"} ולחייב את המועצה המקומית להעניק לעותרת פטור מתשלום ארנונה החל משנת 2004 ואילך.

העותרת טענה בעתירתה כי היא עומדת בכל הקריטריונים לקבלת הכרה כמוסד מתנדב ועל-כן ביקשה לכוף על הממונה להעניק לה את האישור.

בית-המשפט קבע כי מצב שבו רשות אינה מחליטה במשך שנים בבקשה למתן פטור מארנונה אינו סביר.

כתוצאה מהיעדר החלטה לא יכלו העותרת והמועצה לכלכל צעדיהן. מחד, העותרת אינה יכולה לדעת האם בסופו-של-יום תזכה בפטור הנכסף או לאו.

מאידך, כל עוד לא ניתן פטור עליה לשלם למועצה וזו סומכת על היעדרו של הפטור ומתכננת תקציבה בהתאם.

בית-המשפט הסביר כי ארנונה כללית המוטלת על בעלים ומחזיקים של נכסים בתחומי הרשויות המקומיות היא מס הנועד לממן את הוצאותיהן של הרשויות והוא מהווה את המקור העיקרי לתקציב הרשות.

רשות מקומית אינה יכולה לפעול ללא תקציב ועל-כן מחוייבת היא לגבות "מס" ממי שנהנה מפעולותיה. הענקת פטור או הנחה לפרט כלשהו מטילה מעמסה גדולה יותר על שאר התושבים.

על רקע דברים אלו פורשו בפסיקה הוראות הפטור מתשלום ארנונה בצמצום.

עם-זאת מצא המחוקק כי ישנן פעילויות בעלות אופי ציבורי שראוי לעודדן ולקבוע פטורים להחלת הוראות המיסוי המוניציפאלי.

פטורים והנחות עשויים להינתן על בסיס בקשות פרטניות או על בסיס מצב מיוחד של נכס {כגון נכס שניזוק}, אולם הדין מכיר גם במתן פטורים לנישומים מיוחדים המקיימים פעילויות שזוכות לעידוד.

הפטור העיקרי מצוי בהוראות הפקודה, פקודה שנחקקה עוד בטרם הקמת המדינה, כאשר סעיף 5 לפקודה מונה רשימה של נכסים שהמשתמש בהם יופטר מתשלום ארנונה.

בית-המשפט ביאר כי בעיקרון מדובר בנכסים המשמשים לשימושים ציבוריים, כאשר הסמכות להעניק פטור מותנית בקיומם של תנאי הסעיף והגורם המוסמך לקבוע את התקיימותם של תנאי הפטור הוא שר הפנים. סמכות השר הואצלה לממונים על המחוז.

על-מנת לזכות בפטור מכוחו של סעיף 5(י) לפקודה יש צורך בהתקיימותם של שלושה תנאים מצטברים:

(א) המבקש הינו מוסד מתנדב לטובת הציבור.

(ב) המבקש משתמש ברכוש אך ורק למטרת שירות הציבור.

(ג) שר הפנים אישר כי המוסד זכאי לפטור זה. תנאים אלו מעלים שאלות פרשנות רבות; מהו מוסד מתנדב, מהו שירות לציבור, מתי ייחשב המוסד כמשתמש בנכס אך ורק לשירות הציבור ועוד.

התנאי השלישי - קבלת אישור השר - מחייב גם הכרעה מהם הקריטריונים על-פיהם יחליט השר איזה גוף זכאי לקבלת הפטור. הסעיף עצמו נעדר קריטריונים ברורים באשר להגדרת מהותו של אותו מוסד מתנדב. הנחיות פנימיות שקובעת רשות להפעלת שיקול-דעת {שניתן לכנותן גם "קריטריונים"}הן לא רק רצויות, אלא לעיתים אף מחוייבות.

משרד הפנים התקין את ה"נוהל לטיפול בבקשה לקבלת פטור מארנונה לנכסי מוסד מתנדב לשירות הציבור".

על-פי הנוהל נדרש מבקש הפטור למלא טפסים הכוללים פרטים נדרשים, את הבקשה על המבקש להגיש לרשות המקומית. הרשות המקומית בוחנת את הבקשה ואת עמידת המבקש בקריטריונים, ולאחר מכן מעבירה את המלצתה לממונה על המחוז.

הממונה על המחוז מקבל את החלטתו על-פי האמור בבקשה, המסמכים שהוגשו לו והמלצת הרשות המקומית.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות לגופה את הבקשה בנוגע לטענות הפטור לשנים 2007-2004. שכן, על-פי הנוהל נקבעו מועדים להגשת הבקשות לקבלת אישור לפטור, והעותרת לא עמדה במועדים אלו והגישה בקשה רק בסוף שנת 2007.

בית-המשפט מצא, כי גם אם הממונה מוסמך ליתן אישור רטרואקטיבי לצורך פטור מארנונה הרי שבמישור שיקול-הדעת רשאית הרשות לאמץ מדיניות השוללת הכרה רטרואקטיבית. במקרה זה רשאי היה הממונה שלא לאשר פטור רטרואקטיבי לשנים 2007-2004.

עם-זאת, בית-המשפט פסק, כי שונה המצב בנוגע לשנים 2010-2008. מאחר ואין חולק כי בשנים אלו הוגשו בקשות במועד ואף נדונו על-ידי המשיב. מצב שבו רשות אינה מחליטה במשך שנים בבקשה למתן פטור אינו סביר. כתוצאה מהיעדר החלטה לא יכולות העותרת והמועצה לכלכל צעדיהן כאמור.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי בהיעדר הוראת חוק הכופה החלטה, הדרך הראויה שבה על בית-המשפט לילך הינה לקצוב לרשות מועד למתן החלטה, הוראה שסנקציה בצידה.

5. האם העותרת חברה פרטית למטרות רווח ומשכך אין מקום לפטור את העותרת מתשלום מיסי העיריה?
ב- עת"מ (חי') 10488-08-10 {סביוני כנען ייזום והשקעות בע"מ נ' עיריית צפת, פורסם באתר נבו (11.09.12)} נדונה עתירה, בה ביקשה העותרת כי ייקבע כי איננה מחזיקה בנכס משנת 2002 ועל-כן אין מקום לחייבה בתשלום דמי ארנונה, העומדים נכון למועד הגשת העתירה על-סך של 2,996,265 ש"ח {להלן: "מיסי העיריה"}, ולחלופין להורות כי ככל שקיים חיוב ארנונה בגין הנכס, הרי שיש להעניק הנחה בשיעור של 90% מגובה התשלום לאור אכלוס הנכס על-ידי עולים חדשים.

עוד טענה העותרת כי לחלופין יש לקבוע כי חל פטור מארנונה מכוח פקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938 {להלן: "הפקודה"} וזאת משום שהנכס משמש כ"אגודת צדקה".

המשיבה {להלן: "העיריה"} ביקשה לדחות את העתירה בטענה כי העותרת לא הראתה טעם כלשהו המצדיק את ביטול חיוביה, וזאת משהעותרת היא המחזיקה בנכס, ולחלופין כי העותרת נטלה על עצמה חובה חוזית לשלם את דמי הארנונה.

עוד טענה העיריה כי העותרת, בהיותה חברה מסחרית הפועלת לשם השאת רווחים לבעלי מניותיה, אינה זכאית לפטור מכוח הוראת פקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה.

עוד טענה העיריה כי דין העתירה להיות מסולקת על-הסף שכן העותרת חסרת תום-לב ונגועה בחוסר ניקיון כפיים בגין הסתרת עובדות, בשיהוי וכי מדובר בשומות ארנונה חלוטות.

בית-המשפט קבע כי שומת הארנונה הפכה לשומה סופית וחלוטה כטענת העיריה.

בית-המשפט דחה את טענותיה החלופיות של העותרת, מאחר ומצא כי העותרת אינה אגודת צדקה ולכן לא חל עליה הפטור לפי סעיף 4 לפקודה.

בית-המשפט מצא כי על-פי המסמכים שהוצגו לרבות הסכמי השכירות, העותרת היא חברה פרטית הפועלת למטרות רווח.

בית-המשפט הבהיר כי סעיף 4(III)(ג) לפקודה מתייחס ל"איכסון עולי רגל או מהגרים בחינם". העותרת לא טענה כי לא קיבלה תמורה כספית לפי הסכמי השכירות.

עוד העיר בית-המשפט כי העותרת לא יכולה לבקש פטור בשמו של אחר שלמעשה אינו החייב, כגון לבקש פטור עבור הסוכנות היהודית שאינה המחזיקה בנכס ואינה צד להליך הנדון.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כאמור, כי העותרת חברה פרטית למטרות רווח, משכנת עולים בנכס תמורת תשלום, אינה פטורה מארנונה ועליה לשאת בתשלום המיסים, חיובים שהפכו כאמור לחלוטים, ולכן אין מקום לפטור את העותרת מתשלום מיסי העיריה.

בסופו-של-יום, בית-המשפט דחה את העתירה וחייב את העותרת לשלם לעיריה שכר טרחת עורך-דין בשיעור של 10,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-הדין.

6. מועצת פועלים - האם יש על בית-המשפט לקבל את טענת הפטור של העותרת מכוח סעיף 5(י) לפקודה?
ב- עת"מ (חי') 3145/06 {מועצת הפועלים בשפרעם נ' עיריית שפרעם, פורסם באתר נבו (28.06.06)} נדונה עתירת מועצת הפועלים בעיר שפרעם אשר נגעה לחובות ארנונה ומים בגין נכסים בהם השתמשה.

עתירה זו כללה גם את עתירת הסתדרות העובדים הכללית החדשה בה הצהירה כי היא אינה מחזיקה ו/או הנישומה בבניין מועצת הפועלים, השטח הצמוד לו וכל מבנה אחר שבשפרעם, בטענה כי היא ישות משפטית נפרדת ממועצת הפועלים, ומכאן להורות על ביטול כל החיובים בהם חוייבה בגין הנכסים בשפרעם.

העותרת ביקשה הצהרה כי היא פטורה מתשלום ארנונה על כל נכסיה החל מיום 01.01.04, לפי סעיף 5(י) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: "הפקודה"}.

המשיבה לא חלקה על כך שהנכסים אשר שימשו את מועצת הפועלים לעיסוקיה השונים {שהינם, על-פי טענת מועצת הפועלים בעתירה, מועדון גימלאים, פעילות "נעמת", משרדי האיגוד המקצועי, מחסנים ומשרדים}.

העיריה הוסיפה כי טיעוני העותרות, שעניינם גובה החוב וזהות המחזיק, מצויים בתחום סמכותו של מנהל הארנונה, שעל החלטתו ניתן להגיש ערר לוועדת הערר.

רק אז, במידת הצורך, פתוחה הדרך להגשת ערעור מינהלי {ולא עתירה מינהלית, כפי שנעשה כאן}.

בית-המשפט דחה את העתירה וקבע כי טענת הפטור אינה צריכה להתברר בפני בית-משפט לעניינים מינהליים. נקבע נוהל מסויים ועל העותרות היה לפעול לפיו.

השאלה אם תתקבל הבקשה לפטור ואם ניתן יהיה להחיל אותה רטרואקטיבית אם לאו, אינה עניין לבית-משפט זה לעסוק בו בשלב הזה, משלא מוצו ההליכים הדרושים.

בית-המשפט קבע כי טענת הפטור בוודאי אינה יכולה לשמש כטענת הגנה בפני הליכי גביה על חובות העבר.

7. פטור מארנונה למוסד חינוכי - העתירה התקבלה בחלקה
ב- עת"מ (חי') 1041-05-13 {מכללת מר אליאס - אעבלין נ' המועצה המקומית אעבלין, תק-מח 2014(1), 36908 (2014)} נדונה עתירה לביטול דרישה ששלחה המשיבה לעותרת לתשלום ארנונה כללית לשנת 2013 בגין נכס המוחזק על-ידי העותרת ומשמש כבית-ספר יסודי, המוכר כבית-הספר על-שם הקדושה "מרים בוארדי".

העותרת היא עמותה רשומה בישראל, אשר מחזיקה ומנהלת מספר מוסדות חינוך. עניינה של העתירה בתיק זה הינו אך ורק חיובה של העותרת בתשלום ארנונה בגין החזקה בנכס המשמש כבית-הספר היסודי על-שם הקדושה "מרים בוארדי" והמצוי בישוב אעבלין. מוסדות חינוך נוספים שמנהלת העותרת פועלים בנכסים שבבעלות ובהחזקת הכנסייה הקתולית.

מבנה בית-הספר הינו בבעלותו של הארכיבישוף אליאס שקור, אשר משמש גם כיו"ר הנהלת העותרת. בית-הספר משמש לילדי כיתות א'-ז' והוא משתרע על שטח של כ- 4,400 מ"ר. בבית הספר לומדים כ- 1,000 תלמידים.

העותרת הינה עמותה רשומה אשר הוכרה כמוסד ללא כוונת רווח לצרכי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. העותרת מחזיקה ומנהלת את בית-הספר שנים רבות. עד שנת 2013 לא נדרשה העותרת לשלם ארנונה. בשנת 2013, עם מינוי ראש רשות חדש למועצה המקומית, נערכה בדיקה של תשלומי הארנונה על-ידי מוסדות שונים ובין היתר נבדקה חבות העותרת בארנונה.

על-פי חוות-דעת שניתנה למועצה על-ידי עו"ד א' צחור, הגיעה המועצה למסקנה, כי העותרת לא הוכיחה שיש לפטרה מתשלום ארנונה וביום 31.03.13 נדרשה העותרת לשלם ארנונה בסך של 1,333,691 ש"ח. הדרישה התייחסה לכלל המוסדות ולא רק לבית-הספר בשטח כולל של 16,502 מ"ר. לאחר ניסיונות להגיע להבנות שנכשלו, הוגשה העתירה הנוכחית לביטול הדרישה.

העתירה המקורית כללה טענות שונות לגבי מספר מוסדות חינוך, אולם ענייננו רק בטענות בנוגע לבית-הספר. בטיעון המשלים, שבו פרטה העותרת את טענותיה לגבי בית-הספר, טענה העותרת, כי היא זכאית לפטור או לפחות לפטור חלקי, בהתאם להוראות סעיף 4(א)(IV) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938 {ייקרא להלן: "פקודת הפיטורין"}.

העותרת טענה, כי היא מחזיקה ברישיון זמני להחזקת בית-הספר שניתן לה לתקופה שמיום 01.09.11 ועד 31.08.14. העותרת הדגישה והוסיפה, כי השימוש בנכס לא נועד לשם הפקת רווח וכי כל תקבוליה משמשים את פעילות בית-הספר. לפיכך, כך לטענתה, אין למשיבה כל שיקול-דעת ועליה להעניק לה פטור מתשלום הארנונה.

המשיבה מצידה טענה, כי העותרת לא ממלאת אחר התנאים לקבלת הפטור. המשיבה הדגישה, כי העותרת לא הציגה את אישור שר הפנים כנדרש לפי סעיף 5(י) לפקודת הפיטורין. כן טענה המשיבה, כי אין די באישור מנהל מס ערך מוסף בדבר היותה של העותרת מלכ"ר, שכן הנטל עליה להוכיח, שעל-פי תקנונה יש איסור על הפקת רווחים והדבר לא הוכח. עוד נטען, כי היה על העותרת לפנות בהליכי ערר לוועדת הערר שליד המועצה ולא לפנות בעתירה מינהלית.

בית-המשפט קבע, כי המחוקק סבר שישנן פעילויות בעלות אופי ציבורי שראוי לעודדן ולקבוע לגביהן סייגים {פטורים} להחלת הוראות המיסוי המוניציפלי. פטורים והנחות עשויים להינתן על בסיס בקשות פרטניות או על בסיס מצב מיוחד של נכס {כגון נכס שניזוק}, אולם הדין מכיר גם במתן פטורים לנישומים מיוחדים המקיימים פעילויות שזוכות לעידוד. הוראות הפטור העיקריות מצויות בהוראות פקודת הפיטורין, פקודה שנחקקה עוד בטרם הקמת המדינה.

פקודת הפיטורין מעניקה פטור מתשלום ארנונה לנכסי נישומים שונים. סעיף 4 לפקודת הפיטורין מעניק פטור בתנאים לנישומים שונים אשר המחוקק מעוניין לעודד ובהם מדינות זרות, עדות דתיות ומוסדות דתיים, אגודות צדקה ומוסדות חינוך. הנחת המחוקק היא, כי לנישומים אלו, בשל מעמדם המיוחד ותפקידם הציבורי, ראוי להעניק פטור מתשלום ארנונה {ראה: הנריק רוסטוביץ ארנונה עירונית ספר ראשון (2001), 612; עע"מ 7749/09 אורט ישראל נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, פורסם באתר נבו (30.11.11)}.

הוראת הפטור בסעיף 4 לפקודת הפיטורין עמדה בתוקף שנים רבות. בשנת 1997 החליטה הממשלה לתקן את הפקודה כך שמוסדות ציבור שונים שהיו זכאים לפטור על-פי הפקודה יחלו בהדרגה לשאת בתשלומי ארנונה ולו גם מופחתים. בעקבות זאת, במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003), התשס"ג-2002 תוקנה הפקודה והוספה הוראת סעיף 5ג' לפקודת הפיטורין, הקובעת בסעיפים-קטנים (א) ו- (ב) את העיקרון של הטלת חיובי ארנונה באופן מדורג על המוסדות הפטורים.

צמצום הפטור הניתן למוסדות הכלולים בהוראת סעיף 5ג' לפקודת הפיטורין משמעו הענקת פטור חלקי בלבד לאותם מוסדות. עם-זאת גם לאחר הוספת סעיף 5ג' לפקודת הפיטורין יינתן פטור מלא למוסדות אם יתקיימו בהם התנאים כאמור בסעיף 5ג(ה) לפקודת הפיטורין. לגבי מוסדות חינוך נקבעו התנאים להענקת פטור מלא בסעיף 5ג(ה)(3) לפקודת הפיטורין.

בית-המשפט קבע, כי ישנם למעשה שני מסלולי פטור; האחד, פטור מלא על-פי סעיף 5ג(ה)(3) לפקודת הפיטורין, המוענק רק למוסד חינוך מוכר על-פי חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 או למוסדות המהווים בית-ספר מקצועי כמפורט בחוק החניכות, התשי"ג-1953.

השני, פטור חלקי למוסד חינוך שאינו ממלא את התנאים האמורים.

העותרת ביקשה פטור מלא, אולם במסגרת עתירה זו, לא טענה, כי היא נכללת בגדרם של המוסדות הנהנים מפטור מלא לפי סעיף 5ג(ה)(3) לפקודת הפיטורין, ולמעשה היא מסתפקת בפטור חלקי לפי סעיף 4(א)(IV) לפקודת הפיטורין. מאחר והעותרת סמכה טענותיה רק על סעיף 4(א)(IV) לפקודת הפיטורין, דהיינו העותרת מבקשת פטור במסלול של פטור חלקי בלבד, התעלם בית-המשפט מהטענות שהועלו בתחילת הדרך לגבי קבלת פטור מלא.

בית-המשפט קבע, כי התנאי ולפיו המחזיק, מבקש הפטור, הינו מוסד חינוך נדון בפסיקה, בעיקר מקום שבו התבקש פטור עבור מוסדות המשמשים להשכלה מקצועית, השכלה גבוהה או מיוחדת {ראה: עע"מ 10673/05 הנ"ל; עע"מ 8360/08 משרד הפנים נ' היברו יוניון קולג' מכון למדעי היהדות, פורסם באתר נבו (30.11.11)}. עם-זאת, קבע בית-המשפט, כי בתי-הספר "(...) שתכליתם חינוך והוראה בסיסיים, שככלל מיועדים לילדים ונוער" {פסקה י"א ל- עע"מ 10673/05}, נכללים בגדרו של מוסד חינוך.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הגדרת גוף כ"מוסד חינוך" לצורך הוראת סעיף 4(א)(IV) לפקודת הפיטורין אינה זהה להגדרת "מוסד חינוך" לצורך קבלת פטור מלא לפי סעיף 5ג(ה)(3) לפקודת הפיטורין. הענקת פטור מלא לפי סעיף 5ג(ה)(3) לפקודת הפיטורין, מצומצמת למוסדות חינוך הכלולים בהגדרה, כלומר כאלו שהוכרו על-פי חוק לימוד חובה ומילאו את שאר תנאי הסעיף. לעומת-זאת, הגדרת מוסד חינוך הנהנה מפטור חלקי לפי סעיף 4(א)(IV) לפקודת הפיטורין הינה רחבה יותר ואינה צריכה למלא את דרישת סעיף 5ג(ה)(3) לפקודת הפיטורין. אמר על כך השופט ח' מלצר בעע"מ 5251/08 {עטרת בנות ירושלים נ' משרד הפנים, פורסם באתר נבו (28.08.12), בפסקה 28}:

"הנה-כי-כן, עינינו הרואות, כי בגדרי סעיף 4(א)(IV), בחר המחוקק בביטוי "מוסד חינוך" בצורה מופשטת, ואילו בסעיף 5ג(ה)(3), הוצמד אותו הביטוי למשמעותו בחוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (להלן: חוק לימוד חובה). בנוסף, ובבחינת "הן" המעיד על ה"לאו", יש לציין את השימוש בביטוי "מוסד חינוך מוכר", אשר מוצמד גם הוא לחוק לימוד חובה. השוואה זו מעלה, שדרישתה של המשיבה 1, להצגת אישור משרד החינוך, כדרישה גורפת, כמוה כהשוואת המונח "מוסד חינוך" כמשמעותו בסעיף 4(א)(IV), לביטוי זה כמשמעותו בסעיף 5ג(ה)(3), וזאת ללא הצדקה ובניגוד לעמדת המחוקק הברורה העולה מלשון החוק (על הצורך לפרש סעיף בחוק בהתאם למכלול סעיפי החוק שבמסגרתם הוא נתון ראו, למשל, את דבריו של השופט ברנזון ב- בג"צ 215/62 מויאל נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד טז 2384, 2387 (1962))."

בענייננו, קבע בית-המשפט, כי דומה שאין מחלוקת על כך שבית-הספר הינו מוסד חינוך כהגדרתו בסעיף 4(א)(IV) לפקודת הפיטורין. לבית-הספר רישיון זמני תקף עד 31.08.14 לקיום בית-הספר. מדובר בבית-ספר יסודי רגיל, מיועד לכיתות א'-ז' והוא פועל בפיקוח משרד החינוך מזה שנים רבות. היעדרו של אישור על-פי חוק לימוד חובה או אישור לצורך סעיף 5ג(ה)(3) לפקודת הפיטורין, אינו רלבנטי כאשר עוסקים בפטור לפי סעיף 4(א)(IV) לפקודת הפיטורין, ודומה שגם המשיבה בתשובתה ובחוות-הדעת של עורך-הדין צחור שצרפה, אינה כופרת בכך שהעותרת נכללת בהגדרת מוסד חינוך לצורך סעיף 4(א)(IV) לפקודת הפיטורין.

באשר לשאלת הבעלות והחזקה בבית-הספר, קבע בית-המשפט, כי הבעלות בנכס היתה של הארכיבישוף אליאס שקור, אולם החזקה בנכס הינה של העמותה, כלומר של מוסד החינוך, מכאן שגם תנאי זה התקיים.

באשר לתכלית השימוש בנכס, קבע בית-המשפט, כי גם לגבי התמלאות תנאי זה אין חולק. משצמצמה העותרת את העתירה רק לשטח בית-הספר, לא נותרה למעשה מחלוקת, כי השימוש שנעשה במבנה הנו לאחת התכליות הקבועות בסעיף, כלומר לבית-ספר.

נותר לבחון את התנאי האחרון, דהיינו, כי הפעילות במבנה אינה נעשית ל"איזה צורך שתכליתו הפקת רווח". תנאי זה המצוי בסיפא לסעיף 4(א)(IV) לפקודת הפיטורין מנוסח כסייג לפטור' אולם על-אף ניסוח זה, יש לראותו כתנאי שעל המבקש פטור מוטל הנטל להוכחתו בהתאם לעיקרון, כי בעל דין הטוען טענה לקידום עניינו במשפט נושא בנטל להוכחתה {אליהו הרנון דיני ראיות, חלק ראשון (1979), 200}.

בית-המשפט קבע, כי העותרת צירפה את הדו"ח הכספי לשנת 2011 אשר אין בו כל רמז לפעילות עסקית או לפעילות להפקת רווחים. מהדו"ח עלה גם, כי מקורותיה הכספיים של העותרת הינם הקצבות ותרומות ולא הכנסות מפעילות עסקית.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי העותרת עמדה בנטל להוכיח, כי פעילותה לא נועדה לשום "צורך של הפקת רווח" ועל-כן גם התנאי האחרון להכרה בפטור התקיים.

המשיבה טענה בתשובתה לעתירה ובטיעון המשלים, כי היה על העותרת להגיש השגה על ההחלטה שלא ליתן לה פטור ועל ההחלטה בהשגה היה עליה להגיש ערר לפי חוק הערר. לגישת המשיבה ניתן לראות בפנייתה של העותרת במכתב למנהל הארנונה כהשגה ומכאן שהגשת העתירה, בטרם ניתנה לה תשובה, היתה מוקדמת.

בית-המשפט קבע, כי למרות טיעון זה, שחזר גם בכתב הטענות המשלים, לא ביקשה המשיבה לסלק את העתירה על-הסף ולמעשה הסכימה להגיש טענות ולהכרעה בטענות במסגרת העתירה הנוכחית.

ב- עת"מ (חי') 480/08 {מכללת סכנין להכשרת עובדי הוראה נ' מנהל הארנונה בעיריית סכנין, פורסם באתר נבו (25.07.10)} בית-המשפט דן בשאלה האם יש לראות בהגשת בקשה לפטור על-פי פקודת הפיטורין כהשגה. בין היתר ציין שם בית-המשפט:

"רואים אנו, כי מהותו של ההליך בפני מנהל הארנונה לא הובררה עד כה בפסיקה, אף כי דומה שהכל מסכימים שלמנהל הארנונה סמכות לבחון האם התקיימו תנאי הפטור וכי על החלטתו ניתן לפנות לוועדת הערר.
עוד ראינו בפסיקה, כי בתי-המשפט לא צמצמו את סמכות מנהל הארנונה לדון רק בטענות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר, ולמעשה הרחיבו אותן לדון גם בכל טענה כנגד השומה שהוצאה לו. איני מוצא כל הגיון להבחין בין טענת נישום, כי אינו חייב בארנונה בשל כך שאינו מחזיק בנכס, לבין טענתו, כי עומד לו פטור המוכר על-פי דין. גם זו וגם זו, הן טענות עובדתיות המחייבות עריכת בירור עובדתי-פרטני.
על-כן ובהתאם לפסק-הדין ב- בג"צ 3585/94 הנ"ל, קבע בית-המשפט, כי יש לראות בפניה למנהל הארנונה לאשר לנישום קבלת פטור על-פי פקודת הפיטורין כהשגה על שומת הארנונה. ההכרה בכך שהפנייה לקבלת הפטור מהווה השגה משמעה גם, כי החלטת המנהל נתונה לערר בפני וועדת הערר, שאחרת כל טענה בעניין פטור הינה מחייבת עתירה לבית-משפט זה."

עם-זאת, באותו מקרה לא הכריע בית-המשפט סופית בשאלה האם הבקשה לפטור המוגשת למנהל הארנונה מהווה השגה אם לאו.

בית-המשפט קבע, כי דומה שבין אם ניתן לראות בפנייה כהשגה ובין אם לאו, הרי מרגע שהדיון בתיק זה התנהל במסגרת עתירה על החלטת הרשות, ולאור אי-הבהירות במסלול הדיוני הנכון, אין לדחות את העתירה רק מהטעם האמור ויש להכריע בטענות לגופן.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את העתירה והורה, כי העותרת זכאית ליהנות מהפטור החלקי על-פי סעיף 4(א)(IV) לפקודת הפיטורין.

8. בקשה לפטור על שטחים המשמשים במסגרת עבודות לסלילת מסילת רכבת - העתירה נדחתה
ב- עת"מ (חי') 41879-12-13 {דניה סיבוס בע"מ נ' מועצה מקומית מג'ד אל כרום, תק-מח 2014(1), 30845 (2014)} נדונה עתירה לביטול דרישת הארנונה שהוצאה על-ידי המועצה המקומית מג'ד אל כרום לעותרות. בדרישה חוייבו העותרות לשלם ארנונה בגין החזקת שטחים המשמשים אותן במסגרת עבודות לסלילת מסילת רכבת ולכריית מנהרת גילון. המחלוקת העיקרית היא בשאלה, האם דרישת הארנונה שהוגשה תואמת את ההוראות שנקבעו בפסק-הדין ב- עת"מ 20811-03-13 שעסק בחיובי הארנונה של העותרות למשיבה.

העותרות עוסקות בביצוע עבודות תשתית, ובין היתר בעבודות לסלילת קטע 3 במסילת הברזל המוקמת ונבנית בין העיר עכו לכרמיאל. קטע זה כולל גם כריית שתי מנהרות המוכרות כמנהרות גילון, באורך של כ- 4.6 ק"מ. לצורך ביצוע העבודות, הכשירו העותרות שטחי התארגנות, סללו דרכים והכשירו קרקעות לביצוע העבודות.
המועצה שלחה לעותרת 1 דרישה לתשלום ארנונה, בגין החזקת השטחים. בעקבות קבלת הדרישה, הגישו העותרות את עתירתן הראשונה לבית-המשפט. טענתן העיקרית של העותרות בעתירתן היתה, כי כל הנכסים המוחזקים על ידן פטורים מתשלום ארנונה, שכן הם אינם נכללים בהגדרת נכסים על-פי סעיף 269 לפקודת העיריות.

הטענה היתה, כי מגדר הנכסים נשוא חיוב הארנונה, יש להוציא שטחים המוגדרים כ"רחוב" וכי בהגדרת רחוב נכללים שטחי מסילת ברזל. עוד טענו העותרות, כי על-פי פקודת מסילות הברזל (נוסח חדש), התשל"ב-1972, כוללות מסילת הברזל גם שטחי מסילה שבהקמה, לרבות שטחי ההתארגנות.

ביום 08.01.13 ניתן פסק-דין בעתירה הראשונה. במסגרת פסק-הדין, קיבל בית-המשפט את טענות העותרות באופן חלקי בלבד. נקבע, כי שטחי ההתארגנות, אינם כלולים בהגדרת רחוב ואינם פטורים מתשלום ארנונה. לגבי שטחי קרקע תפוסה ששימשו לאיסוף חומרי חציבה וכריה נקבע, כי אלו פטורים מחיוב. במסגרת העתירה הראשונה לא היתה מחלוקת, כי שטחי המסילה הנבנית עצמם פטורים מחיוב ונושא זה לא עמד להכרעה {פסק-הדין בעתירה הראשונה}. שני הצדדים הגישו ערעורים לבית-המשפט העליון אולם אלו טרם הוכרעו.

בעקבות פסק-הדין הוציאה המשיבה את דרישת התשלום נשוא עתירה זו. בדרישתה נכללו שטחים שונים המוחזקים על-ידי העותרות. חישוב חוב הארנונה נעשה על-פי השימושים השונים ומדידת השטחים. בין היתר, נכללו בדרישה שטחי קרקע תפוסה של 98,738.53 מ"ר. בסך הכול נדרשו העותרות לשלם עבור שנת 2012, סך של 754,491 ש"ח, ועבור שנת 2013, סך של 771,773 ש"ח.

העותרות הגישו השגה על דרישת הארנונה, אולם זו טרם נדונה. במקביל, הגישו העותרות את עתירתן הנוכחית. בעתירה נטען, כי דרישת הארנונה אינה עולה בקנה אחד עם הוראות פסק-הדין. העותרות טענו, כי שטחי הקרקע התפוסה שנכללו בדרישה מהווים חלק משטחי המסילה הפטורים מחיוב, וכי על-פי פירושו הנכון של פסק-הדין כל שטחי המסילה, למעט שטחי ההתארגנות, פטורים. הואיל וכל הקרקע התפוסה, כך נטען, מצויה בתחומי שטח המסילה המפורטים בתכנית התשתיות הלאומית תת"ל/2, הרי שאלו שטחים הפטורים מחיוב.

המשיבה הסכימה, כי את חיובי הארנונה יש לחשב על-פי הוראות פסק-הדין, אולם סברה, כי היא פעלה בהתאם. לגישתה, פסק-הדין קבע, כי רק שטחים המשמשים את המסילה, לרבות שטחי אחסון של חומרי חציבה וכריה, פטורים מחיוב. עם-זאת, קרקע תפוסה לשימושים אחרים, אינה פטורה מחיוב. על-כן נמדדו כל שטחי הקרקע התפוסה, שאינם בגדר שטחי המסילה, והחיוב הוטל בהתאם. המשיבה טענה, כי המדידה צריכה להיעשות על-פי השימושים בפועל ולא על-פי הגדרת התכנית.

בית-המשפט קבע, כי השטחים שבמוקד הדיונים מחולקים לשלושה סוגים; שטחי מגורים והתארגנות; שטחים המשמשים כחלק מהמסילה שבבניה; וקרקע תפוסה לשימושים אחרים. שני הצדדים קיבלו, לצורך ההליך הנוכחי, את הקביעות בפסק-הדין, דהיינו, כי מחד יש למדוד ולחייב בארנונה את שטחי ההתארגנות, ומאידך אין להטיל חיוב על שטחי המסילה שבבניה לרבות שטחי האחסון של חומרי החציבה והכרייה.

למעשה, המחלוקת נוגעת רק להיקף אותם שטחים המהווים חלק מהמסילה שבבניה והאם אלו כוללים את כל שטחי הקרקע התפוסה או שמא נותרו שטחי קרקע תפוסה שאינם פטורים מחיוב.

בסעיף 11 לפסק-הדין קבע בית-המשפט:

"מכל אלו ניתן לקבוע, כי הנכסים שהם בבחינת רחוב הפטורים מתשלום ארנונה הינם שטחי מסילות הברזל עצמם, לרבות השטחים המשמשים-לבניית מסילת ברזל גם אם זו טרם הושלמה.
בין הנכסים שיכללו בהגדרה יימצאו גם אותם מתקנים הבנויים על המסילה ובסמוך לה, לרבות על שטח המסילה שבבניה, המשמשים להפעלתה, או שמיועדים לשמש להפעלתה. עם-זאת אין לכלול בנכסים הפטורים, נכסים נוספים המשמשים או שנבנים כדי לשמש משרדים, תחנות וכדומה (ראה עמ"נ (חי') 41521-09-11 רכבת ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה האזורית חוף הכרמל, פורסם באתר נבו (27.03.12))."

בהמשך פסק-הדין התייחס בית-המשפט לשטח הקרקע התפוסה. בסעיף 18 סיכם בית-המשפט את הכרעתו בנושא:

"לאור האמור, דין הדרישה לתשלום ארנונה עבור קרקע ששימשה לאיסוף חומרי החציבה עד פינויים, להתבטל ואין לחייב את העותרות לשלם בגין שטחים אלו. לא כך הדבר לגבי קרקע תפוסה ששימשה לשימושים אחרים לגביהם לא הובאו טענות."

יוצא, שפסק-הדין לא קבע כל הוראת פטור ביחס לשטחי קרקע תפוסה שאינם מהווים חלק משטחי האחסון של חומרי הכרייה והחציבה ואשר אף אינם חלק מהמסילה שבבניה. בפסק-הדין אין גם קביעה כיצד תיערך מדידת שטחי המסילה שבניה, לא כל שכן, לא נקבע, כי יש לאמץ את הגדרת תכנית המתאר או כל הגדרה אחרת לצורך הגדרת שטח המסילה.

המשיבה צירפה לתשובתה את תכנית המדידה שערך עבורה המודד מר זייד. במסגרת תכנית המדידה סומנו שטחים המהווים את תוואי המסילה שבבניה. במפת המדידה מסומנים שטחים אלו כ"עתודת רכבת" בשטח כולל של 59,713 מ"ר. שטחים אלו אינם כלולים בשטחי הקרקע התפוסה נשוא החיוב.

המשיבה הבהירה, כי השטחים שנמדדו והוגדרו כחלק מהמסילה שבבניה חושבו על-פי הוראות סעיף 2(1) לפקודת מסילת הברזל הקובע, כי הגדרת מסילת ברזל תכלול את "(...) המקרקעין שבתוך תחום של חמישה-עשר מטרים מציר המסילה (...)".

העותרות מצידן לא הביאו כל תכנית מדידה סותרת והסתפקו בפנייה להוראות הדין ולהוראות תכנית המנהרות. אין גם תכנית מדידה של השטחים התפוסים בפועל והשוואתם לתכנית המתאר הנטענת.

בית-המשפט קבע, כי מן האמור עולה, שהמחלוקת האמיתית שבין הצדדים היא מחלוקת עובדתית, כלומר מחלוקת מהו היקף הקרקע התפוסה המהווה חלק מהמסילה. ודוקו, לגבי קרקע שאינה חלק מהמסילה לא נקבע דבר בפסק-הדין ואין לעותרות גם טענה כלשהי לפטור.

ההכרעה מהו שטח המסילה, הינה הכרעה עובדתית על בסיס מדידה בפועל, מדידה שתעשה על-פי הגדרות פקודת מסילות הברזל. משהסכימה המשיבה, כי השטח הפטור יהיה של 15 מ"ר לכל צד מצדי המסילה, שהיא החלופה המיטבית לעותרות על-פי סעיף 2(1) לפקודת מסילות הברזל, כל שנותר הינו לבדוק את המדידות, לחשב את השטח ולהפחיתו מהשטח הכולל. לגבי יתרת השטח יש לבחון האם מדובר בשטח המהווה "קרקע תפוסה" על-פי צווי הארנונה אם לאו. טענות בעניין זה לא הובאו בפני בית-המשפט ואינן ממין הטענות שניתן להכריע בהן בהליך הנוכחי.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי טענות לגבי גודל השטח ומדידות, הן אינן טענות שיש להביאן בעתירה מנהלית, אלא מקומן בהליכי השגה וערר על-פי חוק הערר.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את העתירה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דוגמאות ותקדימים