סדרי הדין בבתי-המשפט המינהליים

1. כללי
סעיף 5 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 קובע כדקלמן:

"5. סמכות בית-המשפט (תיקון: התשס"א(2), התשס"ה(8))
בית-משפט לעניינים מינהליים ידון באלה:
(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן: "עתירה מינהלית");
(2) ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן: "ערעור מינהלי");
(3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן: "תובענה מינהלית");
(4) עניין מינהלי או עניין אחר שנקבע בחוק אחר כי בית-משפט לעניינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק."

בית-המשפט לעניינים מינהליים דן, בעיקר, בשלושה הליכים:

1. עתירה מינהלית;

2. ערעור מינהלי;

3. תובענה מינהלית;

כן יכול הוא לדון בעניין מינהלי שנקבע בחוק אחר כי בית-משפט לעניינים מינהליים ידון בו.

מדובר איפוא, בהליכים נפרדים, הנבדלים זה מזה הן במהותם, בהיותם מוקדשים לעניינים שונים, והן בצורתם, בהיותם שונים זה מזה מבחינת סדרי הדין הנהוגים בכל אחד מהם {עע"מ 10811/04 מוחמד עבדאללה סורחי נ' משרד הפנים, פדאור 05(4), 801 (2005)}.

סעיף 40 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, מגדיר את סמכותו של בית-המשפט המחוזי וקובע שסמכותו היא סמכות שיורית לעניינים אשר אינם בסמכות ייחודית של בית-משפט אחר. לבית-המשפט לעניינים מינהליים הוענקה בחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 סמכות ייחודית שתכליתה ריכוז כל ענייני המשפט המינהלי במסגרת אחת הבקיאה בתחום זה, סמכות הגורעת מסמכות בתי-המשפט האזרחיים {ראו גם ת"א (מחוזי מר') 18038-01-09 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה נ' אמנון נגר, תק-מח 2009(2) 13357 (2009)}.

2. סדרי הדין בעתירה מינהלית
כאשר מדובר בעתירה מינהלית {עניינים הנמנים בתוספת הראשונה לחוק}. מהותה של זו, מבחינה תכנית וצורנית, דומה לעתירות המוגשות לבג"צ. ודוק: קודם לחקיקת החוק חלק ניכר מעניינים אלה אכן נדונו ב- בג"צ, וזאת להבדיל מהעניינים המנויים, למשל, בתוספת השניה, הדנה בערעור מינהלי, שחלקם נדונו בעבר בבתי-המשפט המחוזיים.

3. המועד להגשת עתירה {תקנה 3, 4}
תקנות 3 ו- 4 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעות כדלקמן:

"3. המועד להגשת עתירה
(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.
(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.
(ג) בית-המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות-משנה (א) ו- (ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך.

4. שיהוי
בית-המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)."

רואים אנו כי המועד להגשת עתירה מינהלית בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים מוסדר בתקנות 3 ו- 4 לתקנות (סדרי דין).
תקנה 3(א) לתקנות (סדרי דין) מורה כי "עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין", ותקנה 3(ב) לתקנות (סדרי דין) מוסיפה כי אם "לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם" {ראה גם רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר, פדאור 05(2), 298 (2005)}.

העיקרון המונח ביסוד הגבלת המועד להגשת עתירה מינהלית על-פי תקנה 3 לתקנות (סדרי דין), הוא עיקרון שיהוי ולא התיישנות. בכך עיגן הדין החל על בתי-המשפט לעניינים מינהליים את עקרונות השיהוי, השאובים מהלכותיו של בית-המשפט הגבוה לצדק {דברי כב' השופט א' א' לוי ב-עע"מ (מינהליים) 2376/06 חנה דרויש נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2007(3) 4750 (2007); עת"מ (מחוזי יר') 1470/09 יעקב ראובן נ' ועדה מיוחדת - מינהלת סל"ע, תק-מח 2010(1), 2618, 2624 (2010)}.

נדגיש כי בניגוד להחלטה שיפוטית, אין ההחלטה המינהלית הופכת חלוטה, והרשות המינהלית יכולה ככלל לחזור בה ולשנות את החלטתה בכל עת, בכפוף למגבלות שונות {רענן הר-זהב המשפט המינהלי הישראלי (שנהב 1996), 217}. בהתאם לכך הפרט נשוא ההחלטה המינהלית יכול תמיד לתקפה בעתירה, בכפוף לעמידתו במבחני השיהוי.

התכלית העומדת ביסוד תקנה 3 לתקנות (סדרי דין) היא זירוז ההליכים בעתירות מינהליות במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שנפלה בין הפרט לרשות המינהלית {בש"א (מחוזי חי') 31233/05 איימן חואשי נ' ועדת ערר מחוזית, משרד הפנים, מחוז חיפה, תק-מח 2006(1), 7995, 7997 (2006)}.

תכלית עיקרית נוספת היא הרצון לעגן בתקנה את עקרונות השיהוי השאובים מהילכותיו של בית-המשפט העליון בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק. כידוע, אחד הכללים להפעלתו של שיקול-הדעת השיפוטי בעתירות מינהליות הוא זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. על-פי כלל זה, רשאי בית-המשפט לדחות עתירה על-הסף בשל איחור בהגשתה מקום שנוכח לדעת כי האיחור היה כרוך בפגיעה באינטרסים של אחרים. עיקרון זה הוחל על בתי-משפט לעניינים מינהליים מכוח סעיף 8 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 {ע"א 6365/00 אברהם בר-אור נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נו(4), 38 (2002)}.

זאת ועוד, וכפי שנראה להלן, בנסיבות מסויימות יהיה בית-המשפט לעניינים מינהליים רשאי לדחות עתירה שחל שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד שנקבע בתקנות או בהחלטת בית-המשפט {עת"מ 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ, פ"ד נח(1), 490, 493 (2003); עת"מ 20801/04 אביטן עמרם ואח' נ' המועצה המקומית בנימינה ואח', תק-מח 2004(3), 3917 (2004); עת"מ 283/04 חטאב נוריאל נ' עיריית אשקלון, פדאור 05(18), 453 (2005); עע"מ 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ ואח', פורסם באתר נבו (09.09.03); עת"מ (חי') 2248/04 לוי שי נ' שיקמונה ואח', פורסם באתר נבו (05.12.04)}.

תקנה 4 לתקנות (סדרי דין) היא מאותו התחום והיא קובעת כי "בית-המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)" {ראה גם עת"מ 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ, תק-על 2003(3), 1191 (2003)}.

שילובן של התקנות הנ"ל {תקנה 3 ו- 4 לתקנות (סדרי דין)} מחמירות ומקלות גם יחד עם דרישות מועד ההגשה. מחד גיסא, הוסמך בית-המשפט להאריך את המועד אם ראה הצדקה לכך. מאידך גיסא, רשאי בית-המשפט לדחות העתירה אם היה שיהוי בהגשתה, אפילו העתירה הוגשה תוך 45 יום {עמ"ה 242/03 נארימן כבוב נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, תל-אביב-יפו, תק-מח 2005(1), 8515 (2005)}.

לעניין זה יפים הם דברי בית-המשפט ב- בג"צ 453/84 {איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת ואח', פ"ד לח(4), 619, 621 (1985). ראה גם דברי כב' השופט ר' שפירא ב- עת"מ (מחוזי חי') 3017/06 פנינת הברון בע"מ נ' המועצה המקומית בנימינה, תק-מח 2006(4), 4981, 4983 (2006)} לפיהם:

"בבסיסו של השיהוי עומדת העובדה, כי עבור הזמן גרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה. בין אם אלה אינטרסים של הרשות השלטונית, בין אם אלה אינטרסים של אדם אחר, ובין אם זהו אינטרס הכלל; ובאיזון הכולל, השמירה על אינטרסים אלה חשובה היא יותר מהשמירה על האינטרס של העותר, שעתירתו נדחית בשל השיהוי... מכאן, כי 'אין לקבוע כלל נוקשה בנוגע למקרים בהם יהווה אחור מכשול על דרך מבקשים לקבלת סעד מבית-משפט זה'... והכול תלוי בנסיבות העניין. לעיתים ימים אחדים בלבד דיים כדי להוות שיהוי, ולעיתים אין בחלוף חודשים כדי להוות שיהוי.
אכן, 'השיהוי הוא פונקציה של הדחיפות'... דיני השיהוי אין עניינם חוסר תום-לב סובייקטיבי של העותר, אפילו פעל העותר בתום-לב מבחינתו שלו, עדיין יש שעתירתו השתהתה יתר על המידה, ובאיזון הכולל יש להתחשב יותר באינטרסים הראויים להגנה של הרשות השלטונית, של צד שלישי, או באינטרס הכלל."
{ראה גם בג"צ 3057/93 בסטי נ' שר החינוך, פ"ד מז(3), 525 (1993); בג"צ 2632/94 דגניה נ' שר החקלאות, פ"ד נ(2), 715 (1996); בג"צ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקוה, פ"ד מח(5), 632 (1994)}.

לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה {ראה גם עת"מ (מחוזי יר') 1660/09 ארסיניה דלוס סנטוס נ' משרד הפנים, תק-מח 2009(4), 617, 618 (2009)} לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"צ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"צ אלא מלכת השיהוי בלבד.

הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה, לעיתים חודשים לא מעטים, לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי משפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בישיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים {עת"מ (מינהליים ת"א) 1095/03 המועצה המקומית שהם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז, תק-מח 2007(3), 5139, 5144 (2007)}.

משהותקנו תקנות סדרי הדין ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. יחד-עם-זאת, בית-המשפט רשאי להאריך את התקופה להגשתה של עתירה ואולם, כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות (סדרי דין), כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך" {עע"מ 1981/02 קיסר - הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, פדאור 02(1), 340 (2002)}.

יודגש כי אין מדובר בדקדוקי עניות פורמליים, אלא בשיקול מהותי. לא בכדי נקבעו בתקנות (סדרי דין) מועדים קצובים, ואין הצדקה להעמיס את הרשויות השונות בטיפול בעניינים שזמנם עבר, על חשבון עניינים שזקוקים ושראויים לטיפול יעיל {דברי כב' השופט נעם סולברג ב- עת"מ {מחוזי יר'} 8516/08 עוואד מירפת נ' הלשכה האיזורית למינהל האוכלוסין, תק-מח 2008(3), 5761 (2008)}.

ובמילים אחרות, קיימת חשיבות עליונה לעמידה במועד הקובע להגשתה של עתירה מינהלית, וכי יש לכבד את המועדים הקבועים בתקנות (סדרי דין) {דברי כב' השופטת ש' גדות ב- עת"מ (ת"א-יפו) 1851/07 ניו אלי בנמל בע"מ נ' אוצר מפעלי ים בע"מ ואח', תק-מח 2009(2), 7906 (2009); ראה גם עת"מ (מחוזי חי') 9326-09-09 ברנד תעשיות בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, תק-מח 2009(3), 11809, 11814 (2009)}.

לא אחת נקבע בפסיקת בתי-המשפט כי התכתבויות וניהול משא-ומתן אל מול רשות אינם עוצרים את הזמן המוקצב על תקנות (סדרי דין), להגשת עתירה. ועתה נבהיר. הכלל הוא שהתכתבות של עותר עם הרשות המינהלית לאחר מתן החלטתה, במטרה לנסות ולשכנע את הרשות לחזור בה מההחלטה, אינה מסוגלת למתוח את התקופה להגשת עתירה למימדים בלתי-סבירים.

עותר לא יכול להתגבר על טענת שיהוי בכך שהוא מתעקש, אינו מוכן לראות בסירוב שהוא מקבל סוף פסוק, וממשיך להתכתב עם הרשויות. דבר זה נכון הוא במקום שהפניות הן חד-צדדיות. אך דבר זה נכון גם במקום שהרשויות באדיבותן משיבות לפונה שוב ושוב, כי אין בידן לשנות החלטתן. במשא-ומתן שכזה מגיע רגע מסויים, אשר ממנו ואילך מחד גיסא, פניות נוספות הן מיותרות ואינן מועילות מבחינת החובה הראשונית לפנות לרשות לפני פניה לבית-משפט זה, ומאידך גיסא, ממנו מתחילה לרוץ תקופת שיהוי שתעמוד בעוכרי העותר ברצותו לפנות לבית-משפט זה {בג"צ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד לג(1), 271 (1971)}.

התכתבות בין צדדים, אשר נמשכה תקופה ארוכה, אין בה כדי להצדיק השיהוי, שאם לא תאמר כן, יוכל כל עותר ליצור מועדים יש מאין באמצעות התכתבות המתפרשת על פני שנים ארוכות.

ב- עת"מ (מינהליים יר') 8404/08 מכון מעיינות ללימודי יהדות נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2008(3), 322, 325 (2008)} קבע כב' השופט משה סובל כי "במקרה שבפנינו, התקופה להגשת העתירה חלפה כבר במועד הפניה הראשונה של העותרת אל המינהל בדרישה לשינוי ההחלטה שלא לבחור בהצעתה, רוצה לומר: משלוח המכתב מיום 07.02.08. אולם גם לוּ היה מקום להצדיק את השתהות העותרת עד למשלוח מכתב זה, הרי ההצדקה הסתיימה ביום 13.02.08, בו יו"ר ועדת המכרזים השיב לעותרת במכתב הדוחה בצורה ברורה וסופית את עמדתה ומבהיר לה כי המינהל עומד על ההחלטות שהתקבלו לגבי המכרז הראשון והמכרז השני. מועד מתן תשובה זו של יו"ר ועדת המכרזים הינו אותו "רגע מסויים" אשר ממנו והלאה לא היתה העותרת רשאית להשהות את עתירתה לבית-המשפט, גם לא תחת איצטלא של המשך התכתבות עם המינהל. בפועל, העתירה הוגשה למעלה משלושה חודשים לאחר מכתב התשובה הנזכר של יו"ר ועדת המכרזים".

ב- עת"מ (מחוזי חי') 3792-03-09 {אלי אזולאי, נ' משרד הביטחון/חשבות, תק-מח 2009(2) 5643, 5644 (2009)} קבע כב' השופט רון שפירא כי כל התכתבות נוספת שהיתה בין הצדדים וניסיונות לנהל משא-ומתן באשר לזכויותיו של העותר לא יכולה היתה לעכב את המועד להגשת העתירה בנושא מעבר לקבוע על-פי דין ולכן היה על העותר להגיש עתירתו תוך 45 ימים ממועד ההחלטה כאמור בתקנה 3(ב) (סדרי דין).

ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1855/07 {מתן שירותי אחזקה וניהול בע"מ נ' עיריית ראשון לציון - מחלקת גביה, תק-מח 2008(2), 8637, 8646 (2008)} טענה העותרת כי בינה לבין העיריה התנהל משא-ומתן שבגינו נמנעה העותרת מלהגיש את העתירה. כב' השופטת מיכל רובינשטיין בדחותה טענה זו קבעה כי:

"אין בטענה זו כדי לסייע לעותרת. ככל העולה מהמסמכים המצורפים, עמדתה של העיריה לעניין מקור חיובה של העותרת לשלם אגרה נותרה עקבית ויציבה כבר מהפניה הראשונה של העותרת במרץ 2005.
יתר-על-כן, גם במשך אותן שנים לא פעלה העותרת באופן רצוף לבירור טענותיה. כך למשל בין הפניה ראשונה שלה לעיריה במרץ 2005 לבין הפניה השניה שלה במרץ 2006 חלפה שנה שלמה במהלכה העותרת לא חלקה על תשובתה של העיריה ולא פעלה לשינויה. אין ספק שהמועדים המתוארים לעיל חורגים באופן ניכר מהמועדים הקצובים להגשת עתירה מינהלית..."

עוד נקבע כי במקרה דנן, ניהולו של משא-ומתן בין הצדדים אינו יכול לייתר את חובתה של העותרת להגיש עתירה בהקדם האפשרי כל עוד עמדתה של הרשות אשר לסעד המרכזי המתבקש עומדת על כנה מזה תקופה ארוכה.

ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1275/07 {קוק אלי נ' מועצה מקומית רמת השרון, תק-מח 2008(1), 9290, 9292 (2008)} קבעה כב' השופטת שרה דותן כי "העותר, אשר היה מיוצג על-ידי עורך-דין סמוך לקבלת התזכורת, פנה לעיריה בדרישה לבירור מקור החוב. משהוברר לו כי אין בכוונת העיריה לוותר על התשלום, היה עליו לפעול על-פי הוראות תקנה 3...".

כפי שנראה להלן, במקרים מסויימים, בית-המשפט יקבל הטענה בדבר התכתבויות כסיבה להגשת עתירה באיחור/שיהוי {עת"מ (מחוזי נצ') 164/08 {חברת הנסיעות והתיירות נצרת בע"מ נ' מועצה מקומית כעביה-טבאש-חג'אג'רה, תק-מח 2009(4), 4298, 4306 (2009)}.
ב- עת"מ (מחוזי יר') 8591/08 {מרדכי רובינשטיין נ' משרד החינוך, התרבות והספורט, תק-מח 2008(4), 10303, 10309 (2008)} קבע כב' השופט נעם סולברג כי:

"על-פי תקנה 3(ב) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, היה על העותר להגיש את עתירתו בתוך 45 יום מיום מתן ההחלטה, או מיום שנודע לו עליה.
גם אליבא דטענתו-שלו הוא ידע על ההחלטה כבר בינואר 2008, ולפיכך הגשת העתירה רק כעבור חצי שנה לוקה לכאורה בשיהוי כבד. אלא שלא יהא זה מן המידה לפקוד על העותר את עוון השיהוי. לליקוי הנ"ל בדרך התנהלותו של משרד החינוך, יש 'תרומה' משמעותית לכך שהעותר נמנע מלהגיש ערעור או עתירה במועד.
הוא מנע מן העותר את המידע שהיה זקוק לו על-מנת לכלכל את צעדיו. העותר פנה שוב ושוב אל משרד החינוך, כדי לקבל את המידע ואת המסמכים הרלוונטיים. אילו קיבל העותר במועד את ההודעה בכתב, ואת הדו"חות, כמתחייב, או אז היה מקום להתחיל במניין ימי השיהוי. אך לא כך היה. על הליקוי באופן פעולתו של משרד החינוך, אין ניתן לבסס טענת שיהוי לחובתו של העותר."

4. שיהוי - שלושת היסודות
א. כללי
בבוא בית-המשפט לקבוע אם חל שיהוי ובאם לאו, עליו לבחון שלושה יסודות:

האחד, שיהוי סובייקטיבי - אופי התנהגות העותר, האם חלוף הזמן מצביע על כך שהעותר ויתר על זכויותיו;

השני, שיהוי אובייקטיבי - האם מחדלי העותר פגעו באינטרסים ראויים של המשיבים;

השלישי, מידת הפגיעה בעיקרון שלטון החוק באם טענת השיהוי תתקבל.

נבהיר כי שני היסודות הראשונים {סובייקטיבי ואובייקטיבי} הם מצטברים לצורך קבלת טענת שיהוי במשפט הציבורי. במקרה {עת"מ (מחוזי יר') 982/07 מלכה אליהו נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2008(4), 10452, 10454 (2008)} והוכח היסוד הסובייקטיבי ולא הוכח היסוד האובייקטיבי, דין טענת השיהוי להידחות וחוזר חלילה.

נטל ההוכחה רובץ על הטוען טענת השיהוי {עת"מ (מחוזי יר') 982/07 מלכה אליהו נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2008(4), 10452, 10454 (2008)}. מנגד לשני יסודות אלה, עומד מבחן הפגיעה בשלטון החוק {יסוד שלישי}, אשר ביכולתו לשלול טענת שיהוי {דברי כב' השופטת אסתר הלמן ב- עת"מ (מחוזי נצ') 129/08 יהודה בר נ' הוועד המקומי כפר יהושע, תק-מח 2010(1), 7173, 7175 (2010)}.

יחד-עם-זאת, כפי שנראה להלן, על-פי פסיקת בתי-המשפט, היחס בין שלושת היסודות הנ"ל, נקבע על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבות הספציפיות של כל עניין ועניין ואין מדובר בנוסחה מתמטית.

שאלת השיהוי נתונה לשיקול-דעתו השיפוטי של בית-המשפט, ואין כללים נוקשים ביחס לאופן הפעלתו {עע"מ (מינהליים) 2273/03 אי התכלת שותפות כללית (המערערת בעע"ם 2273/03) נ' החברה להגנת הטבע, תק-על 2006(4), 3390 (2006)}.

באשר לאיזון בין השיקולים השונים נקבע ב- עע"מ 7142/01 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה-חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3), 673 (2002)} כי "היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי ייקבע על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין.

בבואו להכריע בשאלת השיהוי יפעיל, איפוא, בית-המשפט מערכת איזונים על-פיה יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, היינו מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של היחיד או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק" {ראה גם עע"מ (מינהליים) 8412/07 חברת מלון ומלון סוויטות אפ.אס.אר בירושלים בע"מ נ' שימי הורן, תק-על 2009(1), 3090 (2009)}.

נציין כי סילוקה של עתירה בשל שיהוי איננה החלטה טכנית המיושמת באופן אוטומטי כל אימת שחלף המועד להגשתה על-פי תקנה 3(ב) לתקנות {סדר דין} {עע"ם 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ובניה-חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3), 673 (2002)}.

ההכרעה בטענת שיהוי מוכרעת, איפוא, על יסוד איזון בין שלושת היסודות האמורים, תוך מתן משקל יחסי לכל אחד מהם, בהתחשב במכלול הנסיבות {עת"מ (יר') 1032/06 דניאל גרטנר, עורך-דין ואח' נ' משרד הפנים - ועדת המכרזים ואח', תק-מח 2006(4), 6155 (2006)}.

ב. שיהוי סובייקטיבי - יסוד ראשון
השיהוי הסובייקטיבי עניינו אופן ההתנהגות של העותר והשאלה אם חלוף הזמן מלמד שויתר על זכויותיו {עע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חוף השרון ואח', פ"ד נח(6), 728, 733 (2004)}. ובמילים אחרות, תנאי זה בוחן את התנהגותו של העותר והאם ניתן ללמוד ממנה כי ויתר על פניה לערכאות.

על-מנת "לסתור" יסוד זה, על העותר להסביר לבית-המשפט מדוע נמנע מלהגיש עתירה ו/או ליתן הסבר המצדיק את השיהוי הארוך. ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1529/07 {שאול בנימין נ' עיריית תל-אביב, תק-מח 2008(1), 6238, 6240 (2008)} קבעה כב' השופטת מיכל רובינשטיין כי "שיהויו הברור של העותר בהגשת העתירה כמו גם חוסר יכולתו להסביר או להצדיק את השיהוי הארוך מהווים סיבה מספקת לדחייתה של העתירה על-הסף".

ב- עת"מ (מחוזי נצ') 117/08 {רשף ביטחון (1993) בע"מ נ' עיריית עפולה, תק-מח 2008(4), 962, 969 (2008)} קבע כב' השופט ארבל בנימין כי במקרה דנן, לא מצא כי העתירה נגועה בשיהוי, המצדיק סילוקה על-הסף, שכן, היא לא נגועה בשיהוי סובייקטיבי וזאת מן הסיבה כי העתירה הוגשה מספר ימים ספורים לאחר החלטת העיריה, לפיה המשיבה 2 היא הזוכה ובטרם הודע על כך פורמאלית לעותרת, ובטרם קיבלה מענה לפנייתה לעיריה, תוך שהיא מעניקה אורכה סבירה בת 7 ימים להשיב על פנייתה.

ב- בש"א (מחוזי נצ') 1058/07 {איתן גרוס נ' ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז צפון, תק-מח 2007(2), 1222, 1227 (2007)} קבעה כב' השופטת מוניץ נחמה כי:

"בענייננו, ברור כי, התנהגות העותר לוקה בשיהוי סובייקטיבי, שהרי המידע עליו הוא מבקש לבסס בקשתו לתיקון כתב העתירה, היה ידוע לו עוד לפני הגשת העתירה המקורית.
על-כן ברור כי, לאחר הגשת העתירה המקורית בה לא נכללו טענות אלה, וגם לאחר מתן ההחלטה בצו הזמני, לא נתבקש תיקון כתב העתירה, או דיון מחודש ובפרט לאור ההחלטה אשר בה נקבע כי, המשיבים 4 ו- 5, ימשיכו בבניה על סיכונם והם לא יוכלו לטעון 'מעשה עשוי', לא באה מפי המבקש כל טענה לתיקון העתירה, אלא לאחר חודשים כה ארוכים. כל אלה מלמדים כי העותר ויתר על זכותו לטעון טיעונים אלה."

ב- עת"מ (מחוזי נצ') 152/08 {בני משה ביטון ד.א.י.ש. בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז צפון, תק-מח 2010(1), 7776 (2010)} העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, אחרי למעלה מ- 5 שנים מאז שהעותרת ידעה על התכנית. כב' השופט זיאד הווארי קיבל את טענת השיהוי ודחה את העתירה.

אשר לשיהוי סובייקטיבי נקבע "למרות שהעותרת ידעה שהתכנית החדשה אושרה על-ידי הוועדה המקומית והמחוזית עוד בשנת 2003, ועל-אף הטענות הרבות שבפיה כפי שפורטו בעתירה, ועל הנזק שלטענתה ייגרם לה אם התכנית לא תבוטל, הרי היא לא עשתה מאומה על-מנת לבטלה, ואף לא גילתה בפני המשיב כל טענה בעניין "דרך 14" והסתמכותה, כביכול, עליה, ודווקא הציגה מצג שאין לה כל טענות בקשר לדרך זה {ועובדה היא ההתחייבות לפינוי הכביש הנ"ל}, וחיכתה למעלה מחמש שנים עד שהגישה את העתירה דנן. סבור אני, כי אי-עמידתה של העותרת על זכויותיה למעלה מחמש שנים, מאז שנודע לה לראשונה על התכנית החדשה, יש לראותה כמי שוויתרה על זכויותיה".

ג. שיהוי אובייקטיבי - יסוד שני
השיהוי האובייקטיבי עניינו שינוי המצב לרעה ופגיעה באינטרסים ראויים של הרשות המינהלית או של צדדים שלישיים, שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה {עע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חוף השרון ואח', פ"ד נח(6), 728, 733 (2004)}.

כאשר עסקינן בשיהוי אובייקטיבי, במובן זה שהשיהוי בהגשת העתירה גרם נזק שלא היה נגרם אילולא השיהוי, או גרם לשינוי המצב או לסיבוכו באופן שלא ניתן להשיבו לקדמותו בנקל, שיהוי כזה יצדיק, דרך-כלל, דחיית העתירה על-הסף {בג"צ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב ואח', פ"ד מח(5), 630 (1994); עת"מ (מחוזי נצ') 152/08 בני משה ביטון ד.א.י.ש. בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז צפון, תק-מח 2010(1), 7776 (2010)}.

ב- עת"מ (מחוזי נצ') 129/08 {יהודה בר נ' הוועד המקומי כפר יהושע, תק-מח 2010(1), 7173, 7177 (2010)} דחתה כב' השופטת אסתר הלמן את טענת השיהוי וקבעה כי המשיב לא הצביע על פגיעה העלולה להיגרם כתוצאה מקבלת העתירה, בשל השיהוי בהגשתה, להבדיל מהנטל שייפול על כתפי הוועד אם יחוייב לאפשר עיון מקיף במסמכים, וזאת ללא קשר לעיתוי בו הוגשה העתירה.

ד. מידת הפגיעה בעקרון שלטון החוק - יסוד שלישי
על בית-המשפט לבחון את שאלת התקיימותו של מבחן השולל שיהוי והוא מידת הפגיעה בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי המתגלה מתוך המעשה המהווה נושא העתירה. מבחן שולל זה מבטא את העיקרון לפיו בית-המשפט לא ידחה עתירה מחמת שיהוי אם משמעות הדבר היא כי עקב כך תיגרם פגיעה חמורה בשלטון החוק ובאינטרס ציבורי חשוב.

עיקרון כאמור חל מקום שמשקל הרעה הצפויה מהמעשה נשוא העתירה גובר באופן ממשי על הנזק העלול להיגרם בהיזקקות לעתירה הנגועה בשיהוי, ובהינתן פגיעה אפשרית בצדדים שהסתמכו על מצב דברים נתון עד לפתיחתו של ההליך השיפוטי {עת"מ (מחוזי יר') 1470/09 יעקב ראובן נ' ועדה מיוחדת - מינהלת סל"ע, תק-מח 2010(1), 2618, 2624 (2010); עת"מ (מינהליים ת"א) 1022/06 ד"ר חוסני סעאדה נ' רשם המהנדסים והאדריכלים, תק-מח 2007(2), 2552, 2556 (2007)}.

על-פי מבחן זה, בית-המשפט לא ידחה עתירה מחמת שיהוי אם עקב כך תיגרם פגיעה חמורה בשלטון החוק או באינטרס ציבורי חשוב. כלומר, מבחן זה מחייב דחיית טענת השיהוי "מקום שמשקל הרעה הצפויה מהמעשה נשוא העתירה גובר באופן ממשי על הנזק העלול להיגרם בהיזקקות לעתירה הנגועה בשיהוי, ובהינתן פגיעה אפשרית בצדדים שהסתמכו על מצב דברים נתון עד לפתיחתו של ההליך השיפוטי" {עע"מ (מינהליים) 2273/03 אי התכלת שותפות כללית (המערערת בעע"ם 2273/03) נ' החברה להגנת הטבע, תק-על 2006(4), 3390 (2006)}.

ב- בג"צ 3/04 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה צפת נ' שר הפנים, תק-על 2005(4), 3563 (2005)} ניסח בית-המשפט את המבחן כלהלן: עד כמה כרוכה ההשלמה עם המעשה המינהלי הפגום, בפגיעה בשלטון החוק, שהרי אפשר שדחיית העתירה בשל שיהוי תשאיר בתוקפה החלטה מינהלית שאיננה כדין.

יש להדגיש כי לא כל פגם מינהלי יש בו כדי לגבור על טענת שיהוי כי אם רק במקרים מיוחדים בהם הפגם חמור במיוחד {עע"מ (מינהליים) 2408/05 הושעיה ישוב קהילתי כפרי של איגוד המושבים של הפועל המזרחי נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, תק-על 2007(1), 1257 (2007); עע"מ (מינהליים) 3189/09 החברה להגנת הטבע נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, תק-על 2009(3), 91 (2009)}.

ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1751/07 {חב' גווני-בר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה בת ים, תק-מח 2008(1), 2623, 2626 (2008)} בדחותה את טענת השיהוי קבעה כב' השופטת שרה דותן כי "הותרת המצב לפיו ממרה הוועדה המקומית ביודעין את פי ועדת הערר ופועלת בניגוד להחלטתה, מהווה פגיעה חמורה בשלטון החוק ובסדרי הממשל, בעיקר לנוכח האמירה הברורה בהחלטת ועדת הערר כי הוועדה המקומית הפלתה בין העותרות למגישי תכנית 439.

בנסיבות אלה, גם אם שגו העותרות בפנייתן לוועדת הערר במקום לבית-משפט זה, אין הדעת סובלת שסוגיה זו לא תתברר ויישלל מן העותרות הסעד לו הן זכאיות, רק בשל האיחור בהגשת העתירה" {ראה גם עע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חוף השרון ואח', פ"ד נח(6), 728 (2004)}.

ה. הגשת עתירה בערכאה לא מתאימה וטענת שיהוי
ב- עת"מ (מחוזי יר') 597/05 {ג'רוזלם גולד הוטל בע"מ נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2007(3), 8610, 8612 (2007)} טענה המשיבה כי יש לדחות את העתירה שהוגשה מחמת שיהוי בהגשתה. כב' השופטת מוסיה ארד בדחותה טענה זו קבעה כי:

"אכן, ההליך של המרצת פתיחה שבו בחרה העותרת לתקיפת חיובה בהיטלי סלילה ותיעול, היה מוטעה. העותרת צריכה היתה לפנות בעתירה לבית-משפט לעניינים מינהליים בסמוך לאחר קבלת דרישת התשלום מהמשיבה, ובהתאם למועדים הקבועים בתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים.
ואולם, המשיבה לא הכחישה את טענת העותרת לפיה משהוגשה התובענה לבית-משפט השלום היא לא טענה שם כי מדובר בהליך לא מתאים וכי יש לסלק את ההמרצה על-הסף בגין חוסר סמכות או שיהוי ואף המתינה למעלה משנה בטרם הגישה כתב הגנה. רק לאחר שנושא הסמכות הועלה בבית-משפט השלום ביוזמת בית-המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה על העברת הדיון לבית-משפט זה, תוך שהמשיבה שמרה לעצמה את טענת השיהוי (שלמעשה לא הועלתה על ידה לפני שלב זה).
המשיבה גם לא ציינה כי נקטה, לאורך התקופה שבין הטלת ההיטל להגשת העתירה הנוכחית, בהליכים כלשהם לגביית החוב. נוכח זאת, לא ניתן לקבל את טענת המשיבה לפיה נפל שיהוי אובייקטיבי בהתנהלות העותרת. בנסיבות אלו, ולאור אופיו של הפגם שנפל, בהתנהלות המשיבה, כפי שיפורט להלן, יש לדחות את טענת השיהוי ולדון בעתירה לגופה."

ו. הגשת עתירה כעבור 3 שבועות
ב- עת"מ (מחוזי חי') 678-08 {עמותת העדה היהודית הספרדית בחיפה נ' עיריית חיפה, תק-מח 2009(1), 13587, 13589 (2009)} קבעה כב' השופטת יעל וילנר כי "העתירה דנן הוגשה ביום 17.09.08, כשלושה שבועות לאחר מתן החלטת העיריה מיום 28.08.08 נשוא עתירה זו, ולפיכך, העתירה הוגשה במועד הקבוע לכך בחוק... ללא כל שיהוי בהגשתה".

ז. הגשת עתירה כעבור 88 ימים
ב- עת"מ (מחוזי יר') 1770/09 {יתרב - חברה לשירות סיעוד ורווח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-מח 2009(4), 3137, 3140 (2009)} הועלתה טענת שיהוי. כב' השופטת מוסיה ארד בדחותה את העתירה קבעה כי "במקרה הנוכחי החלטת המשיב בדבר תוצאות המכרז התקבלה ופורסמה ביום 16.06.09 ואילו העתירה הוגשה רק ביום 12.10.09, קרי, רק לאחר שחלפו שמונים ושמונה ימים מיום מתן ההחלטה. די בכך כדי להביא לדחיית העתירה".

ח. הגשת עתירה כעבור 3 חודשים
ב- עת"מ (מחוזי ת"א) 1635/08 {ארוטיוניאן חצ'יק נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, תק-מח 2009(1), 12468, 12471 (2009)} דחתה כב' השופטת גדות שרה את העתירה מחמת העובדה כי החלטתה האחרונה של המשיבה ניתנה ביום 08.01.08 ואף-על-פי-כן, העתירה הוגשה רק ביום 10.04.08 ומכאן, כי דין העתירה להידחות.

ט. הגשת עתירה כעבור 4 חודשים
ב- עת"מ (מחוזי יר') 449/07 {ורד לוי נ' לשכת עורכי-הדין, תק-מח 2007(3), 1575, 1576 (2007)} קבעה כב' השופטת מוסיה ארד כי "דין העתירה להידחות על-הסף מחמת שיהוי. ההודעה על ההחלטה נשוא העתירה נשלחה לעותרת ביום 16.01.07 ואולם רק ביום 01.05.07 הגישה העותרת עתירה זו. העותרת לא עמדה בהוראת תקנה 3(ב) לתקנות... ואף לא הגישה בקשה להארכת מועד להגשת העתירה ולא ציינה כל נימוק המצדיק מתן ארכה כאמור. זאת ועוד, העתירה הוגשה בחלוף חודש מן המועד בו הותר לעותרת להירשם כמתמחה...".

י. הגשת עתירה כעבור 6 חודשים
ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1851/07 {ניו אלי בנמל בע"מ נ' אוצר מפעלי ים בע"מ, תק-מח 2009(2), 7906, 7908 (2009)} קבעה כב' השופטת גדות שרה כי דין טענת השיהוי להתקבל וכדבריה:

"במכתב מיום 18.01.07, המופנה אל בא-כוח אמ"י, מציין בא-כוח העותרת כי ביום 15.01.07 נודע לעותרת על חתימת חוזה הרשאה בין אמ"י לסקאפה, "לתקופה שתחל עם סיום תקופת החוזה שבין מרשתי למרשתך" (סעיף 4 לנספח יח לעתירה).
עוד טענה העותרת במכתב זה כי יש בהתקשרות בין אמ"י לסקאפה "הפרה גסה של כללי המשפט המינהלי, באשר מרשתך הינה חברה ממשלתית עירונית, ובתור שכזו שומה עליה לפרסם מכרז לשימוש בנכס הנ"ל, וזאת רק בתום תקופת האופציה של מרשתי ביום 31.08.10".
ממכתב זה עולה כי כבר ביום 15.01.07 ידעה העותרת על ההתקשרות נשוא העתירה, וכי התקשרות זו נעשתה בלי מכרז.
אף-על-פי-כן, הגישה העותרת את העתירה רק ביום 23.07.07, היינו, כחצי שנה מאוחר יותר, ובשיהוי ניכר.
12. תקנה 3(ג) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קובעת כי "בית-המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות-משנה (א) ו- (ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך".
בענייננו לא הוגשה בקשה להאריך את המועד להגשת העתירה, והעותרת גם לא הציגה כל נימוק או הצדקה להגשת העתירה באיחור.
גם משום כך דין העתירה להידחות מחמת שיהוי."

יא. הגשת עתירה כעבור 6 חודשים
ב- עת"מ (מחוזי נצ') 142/09 {ראובן מיקסנר נ' ראש עיריית עפולה, תק-מח 2009(3), 2407, 2408 (2009)} טענו המשיבים כי העתירה הוגשה בשיהוי. כב' השופט ארבל בנימין שיהוי בקבלו הטענה קבע כי "נראה, כי כבר ביום 06.06.08 שלחה העיריה מכתב לעותר ובו הבהירה לו כי הוועדה לחובות עבר דנה בבקשתו שוב ושוב ולא אישרה מתן הנחה. זאת, מאחר ובבעלותו בית פרטי. עתירה זו הוגשה ביום 07.04.09. כ- 10 חודשים לאחר תשובתה של העיריה".

עוד נקבע כי "במקרה דנן, הוגשה העתירה באיחור רב ללא כל הסבר או סיבה מוצדקת. התוצאה היא כי העתירה לוקה בשיהוי, ומשום כך, דינה להידחות על-הסף".

יב. הגשת עתירה לאחר 4 שנים
ב- עע"מ (מינהליים) 7986/06 {דורי דרורי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה יזרעאלים, תק-על 2008(1), 517-516 (2008)} קבע כב' השופט א' גרוניס כי:

"מבחינת נסיבות העניין עולה, כי צדק בית-המשפט המחוזי לכשקבע שדין העתירה להידחות בשל איחור ושיהוי שנפלו בהגשתה.
עתירת המערערים לבית-המשפט המחוזי הוגשה רק ביום 05.09.05, קרי, כארבע שנים לאחר שעברו להתגורר בישוב וכשש שנים לאחר מתן היתר הבניה למגרש הכדורסל.
בנסיבות אלו, אין מנוס מן המסקנה שהגשת העתירה אינה עומדת במסגרת הזמנים הקבועה בתקנה 3(ב) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קרי, 45 ימים מיום שנודע לעותר על ההחלטה. אין ספק, כי לכל המאוחר ידעו המערערים על קיום מגרש הכדורסל מיום שעברו לביתם ביישוב. לא ניתן לקבל את טענתם, כי לא ידעו עד למועד מאוחר יותר שנתקבלה החלטה ליתן היתר להקמת המגרש, מקום שלא טרחו הם לברר את העניין."

יג. הגשת עתירה למעלה מ- 5 שנים
ב- עת"מ (מחוזי נצ') 152/08 {בני משה ביטון ד.א.י.ש. בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז צפון, תק-מח 2010(1), 7776 (2010)} העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, אחרי למעלה מ- 5 שנים מאז שהעותרת ידעה על התכנית. כב' השופט זיאד הווארי קיבל את טענת השיהוי ודחה את העתירה.

יד. הגשת עתירה כעבור 7 שנים
ב- עת"מ (מחוזי יר') 982/07 {מלכה אליהו נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2008(4), 10452, 10454 (2008)} העתירה הוגשה כמעט 7 שנים לאחר מתן ההחלטה המותקפת. כב' השופט יהונתן עדיאל לא קיבל את טענת השיהוי שהעלו המשיבים וקבע כי "בנסיבות העניין שלפנינו, אין חולק שבהתנהלותו של העותר נפל שיהוי סובייקטיבי כבד, שכן לא היתה כל מניעה להגשתה של עתירה זו בסמוך לקבלת ההחלטה, כפי שעשו העותרים בעתירה הקודמת, או למצער לאחר שניתן פסק-דין סופי בעניינם של העותרים האחרים. עם-זאת, המשיבים, שעליהם נטל ההוכחה בעניין זה, לא הוכיחו קיומו של שיהוי אובייקטיבי".

5. הארכת מועד להגשת העתירה - תקנה 3(ג) לתקנות (סדרי דין)
על-פי תקנה 3(ג) לתקנות (סדרי דין), לבית-המשפט שיקול-דעת להאריך את המועד "אם ראה הצדקה לכך". אין צורך בקיומו של "טעם מיוחד". מדובר במבחן גמיש יותר מהמבחן הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 {בש"א (מחוזי חי') 31233/05 איימן חואשי נ' ועדת ערר מחוזית, משרד הפנים, מחוז חיפה, תק-מח 2006(1), 7995, 7997 (2006)}.

השיקולים אותם שוקל בית-המשפט, בין היתר, הינם סיבת העיכוב בהגשת העתירה, התנהגות הצדדים, תוצאות ההחלטה לגבי כל אחד מבעלי הדין וכדומה. יש לזכור כי סדרי הדין נועדו לא רק לשם שמירת הסדר אלא גם לשם הגנה על אינטרסים לגיטימיים של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו {ע"א 6061/03 גלעד סופרין ואח' נ' חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ, תק-על 2004(2), 315 (2004); בש"א (חי') 20801/04 אביטן עמרם ואח' נ' המועצה המקומית ביניימינה ואח', תק-מח 2004(3), 3917 (2004); עע"מ 1981/02 קיסר-הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, פדאור 02(1), 340 (2002)}.

את הבקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית יש להגיש בצירוף תצהיר. במקרה והבקשה להארכת מועד לא תיתמך בתצהיר אנו סבורים כי די באי-צירוף התצהיר כדי להביא לדחייתה של הבקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית {ראה גם עת"מ (מחוזי חי') 6933-08-09 עאטף שלבי נ' רשות הרישוי, משרד התחבורה, חיפה, תק-מח 2009(4), 6264 (2009) שם דחה בית-המשפט את הבקשה להארכת מועד מחמת היעדר תצהיר תומך לבקשה}.

ב- בש"א (מחוזי יר') 891/09 {פטרו אליאס נ' משרד הפנים, תק-מח 2009(4), 4939 (2009)} נדונה בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית. כב' השופט דוד חשין בקבלו את הבקשה קבע:

"6. המבקש אמנם לא הציג הוכחות חותכות לכך שלא ויתר על זכותו לפנות לערכאות, לאחר שההחלטה השניה של הוועדה הומצאה לו, והוא אף ניסה לצאת את הארץ בחודש מאי 2009. ברם, מבחינה אובייקטיבית, לא נראה כי היענות לבקשה תפגע באופן ממשי באינטרס של המשיב.
זאת, הן בשל העובדה שהוועדה השתהתה במתן ההחלטה בעניינו של המבקש, בעודו ממשיך לשהות בארץ ללא היתר במשך כשנה, מבלי שהדבר יגרום למשיב להחיש את מתן החלטתו; והן בשל כך שהמשיב, האמון גם על הסדרי היציאה מישראל, לא מימש את צו הגירוש, חרף החלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 01.06.09 (נספח אחרון לבקשה).
בנוסף, למקרא החלטת יו"ר הוועדה אל מול החומר המצורף לבקשה, עולה חשש שמא נפל פגם מסויים במעשה המינהלי, ולו פגם בהפעלת שיקול-הדעת, המצדיק הכשרתה של הגשת עתירה, כמבוקש, חרף השתהותו של המבקש.
הספק מתעורר בעיקר באשר להנחותיו העובדתיות של יו"ר הוועדה לגבי מהות הקשר בין המבקש לילדתו (השוו: עת"מ (יר') 8977/08 אבו לאמה נ' שר הפנים, פורסם באתר נבו (15.02.09)). לכך יש להוסיף כי בהתאם להנחיית הפסיקה, בעת הפעלת נוהל הטיפול בהפסקת הליך להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים (מס' 5.2.0017), יש מקום לאפשר בחינה אינדבידואלית של הבקשה, מעבר לקריטריונים המנויים בנוהל (בג"צ 4711/02 הלל נ' שר הפנים, תק-על 2008(4), 197), החלטה מיום 12.10.08 ופסק-דין מיום 02.08.09).
לנוכח האמור, ובהינתן שהפניה לבית-משפט זה בעתירה מינהלית היא בגדר מוצא אחרון למבקש, בטרם יהא חשוף לסכנת מעצר וגירוש מן הארץ, ראיתי לנכון לאפשר לו להגיש את עתירתו לעת הזאת. ככל שהקשר החדש שנרקם בין המבקש לבין בת-זוגו הנוכחית (שעובדת קיומו צויינה בנספח י' לבקשה) משפיע על הסעד המבוקש בעתירה, יידון העניין בפני המותב שידון בעתירה לגופה.
8. לסיכום, הבקשה מתקבלת. המועד להגשת העתירה מוארך עד ליום 01.12.09. בנסיבות הכוללות של העניין אין צו להוצאות."

ראה גם: בש"א (מחוזי חי') 591/08 אילנית מ. לשיקום בע"מ נ' מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור, תק-מח 2008(1), 13925 (2008), כב' השופט רון סוקול; עמ"ה 388/01 אפיק רום הערוץ הישראלי החדש בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, תק-מח 2001(2), 1180 (2001); עמ"ה 223/01 קומפאק מחשבים ישראל בע"מ נ' אלתא תעשיות אלקטרוניות, תק-מח 2001(2), 2591 (2001); עת"מ 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ, תק-על 2003(3), 1191 (2003); ה"פ (ת"א-יפו) 200561/06 אייל גור מזון איכות בע"מ נ' מפעלי בית עמנואל ואח', תק-של 2007(1), 4132 (2007); עמ"ה 536/02 גילי ויואל עזריה בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2003(3), 8219 (2003); עת"מ 3874/02 עיריית חדרה נ' חברת שיקרצ'י תעשיות (1995) בע"מ, פ"ד נח(5), 877, 885-884 (2004); עמ"ה 242/03 נארימן כבוב נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, תל-אביב-יפו, תק-מח 2005(1), 8515 (2005); בש"א (חי') 31233/05 איימן חואשי נ' ועדת ערר מחוזית, משרד הפנים, מחוז חיפה, תק-מח 2006(1), 7995 (2006)}.

6. כתב העתירה {תקנה 5}
א. כללי
תקנה 5 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"5. כתב עתירה
(א) עתירה תיפתח במסירת כתב עתירה לבית-המשפט.
(ב) בכתב העתירה ייכללו כל אלה:
(1) שם העותר, מספר זהותו ומענו להמצאת כתבי בי-דין, ואם הוא מיוצג - שם עורך-דינו ומענו;
(2) המשיבים ומענם להמצאת כתבי בי-דין, ועניינו של כל אחד מהמשיבים בנושא העתירה;
(3) תיאור ההחלטה נושא העתירה והמועד שבו פורסמה כדין, או שבו קיבל העותר הודעה על ההחלטה או שבו נודע לעותר עליה, לפי המוקדם;
(4) העניין של העותר בנושא העתירה;
(5) פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבססת העתירה;
(6) נעשתה פניה מוקדמת בכתב לרשות - יצורפו העתקים של ההתכתבות לעניין זה; לא נעשתה פניה מוקדמת - הנימוקים להגשת העתירה בלא פניה מוקדמת;
(7) פירוט הסעד שמבקש העותר.
(ג) כתב עתירה יהא ערוך לפי טופס 1 שבתוספת והעובדות שבו יאומתו בתצהיר אשר יצורף לו ושיהיה ערוך לפי טופס 2 שבתוספת; בתצהיר תהיה הפרדה בין עובדות שהן בידיעתו האישית של המצהיר לבין עובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו, שלגביהן יציין את מקור ידיעתו ואמונתו.
(ד) לכתב העתירה יצורפו, ככל שניתן, העתק צילומי של ההחלטה נושא העתירה והעתקים צילומיים של כל המסמכים הנוגעים לעניין."

תקנה 5(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי עתירה תיפתח ב"מסירה" של כתב העתירה לבית-המשפט.

תקנה 5(ב) לתקנות (סדרי דין) למעשה קובעת את הפרטים שעל העותר "לגלות" לבית-המשפט כגון: שם העותר, פרטים אודות המשיבים לעתירה, תיאור ההחלטה עליה עותרים ופירוט הסעד המבוקש על-ידי העותר. עמידה בתנאי תקנה זו, תעניק לבית-המשפט מידע רב הנוגע לעתירה ותקל עליו במתן החלטתו. ובשים-לב, כי אי-עמידה בתנאי תקנה זו, כפי שנראה להלן, תביא למחיקתה של העתירה.

תקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי על העותר לצרף לעתירתו תצהיר תומך. בתצהיר זה, על העותר להפריד בין עובדות שהן בידיעתו האישית לבין עובדות הידועות לו לפי מיטב ידיעתו ואמונתו ולגביהן יציין העותר את מקור ידיעתו ואמונתו.

תקנה 5(ד) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי על העותר לצרף לעתירתו העתק צילומי, ככל שניתן, הנוגע להחלטה נושא העתירה לרבות העתקים צילומיים של כל המסמכים הנוגעים לעניין.

ב. הפרטים שיכללו בעתירה - תקנה 5(ב) לתקנות (סדרי דין)

ב- בש"א (מחוזי יר') 668/09 {הילאלא רבחי שתאיי נ' שר הפנים, תק-מח 2009(2), 10849, 10850 (2009)} קיבלה כב' השופטת יהודית צור את טענת המשיב לפיה העתירה שהוגשה לבית-המשפט איננה עומדת בהוראות תקנה 5(ב) לתקנות (סדרי דין) בהיותה בלתי-מפורטת ונעדרת תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות שהועלו בה. אי-עמידה בהוראות התקנה כאמור הביאה למחיקתה של העתירה.

ב- בש"א (מחוזי יר') 873/08 {עודה סמיר נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, תק-מח 2008(4), 6102 (2008)} מחקה כב' השופטת יהודית צור את העתירה שהוגשה לה מחמת העובדה כי העותר, חרף ההזדמנות שניתנה לו, לא תיקן את עתירתן כדבעי ולא פירט בעתירתן כפי שנדרש בתקנה 5(ב) לתקנות (סדרי דין) כגון: מהם הסעדים המבוקשים בה; לא ברורה השתלשלות העניינים העובדתית; מה היו החלטות הרשות בעניינם של העותרים; מהם הפניות העדכניות ובכלל שהגישו העותרים אל הרשות בעניינם; מהן העילות להתערבותו של בית-המשפט בהחלטת הרשות.

בעקבות אי-קיום ההזדמנות שניתנה לעותר, הגישה המדינה בקשה לסילוק העתירה על-הסף בנימוק כי העותר לא כיבד את החלטת בית-המשפט ולא המציא עתירה מתוקנת. בית-המשפט נתן הזדמנות נוספת תוך שהוא קובע כי בהיעדר תגובה ו/או התייחסות, תימחק העתירה. העותר לא הגיש תגובתו לבקשת המדינה למחיקת העתירה ומשכך לא נותר בידי בית-המשפט, אלא, למחוק את העתירה {ראה גם: בש"א (מחוזי חי') 2546/07 שון לוי נ' המועצה האיזורית זבולון, תק-מח 2007(4), 7043 (2007); בש"א (מינהליים יר') 2913/07 קונקס תחבורה לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה, אגף התחבורה הציבורית, תק-מח 2008(1), 8012, 8020 (2008); עת"מ (מחוזי חי') 1149/05 עומר אחמד בדארנה נ' מועצה מקומית "עראבה", תק-מח 2005(2), 7792, 7804 (2005)}.

ג. צירוף תצהיר - תקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין)
תקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי התצהיר יהיה "ערוך לפי טופס 2 שבתוספת; בתצהיר תהיה הפרדה בין עובדות שהן בידיעתו האישית של המצהיר לבין עובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו, שלגביהן יציין את מקור ידיעתו ואמונתו". התצהיר יצורף לעתירה לשם תמיכה בעובדות שנפרסו בעתירה.

אין כל פגם בעצם הכללת "עובדות מפי השמועה" בתצהיר, ובלבד שיצויין בתצהיר מקור הידיעה והאמונה לעובדות אלו. ב- עע"מ (מינהליים) 3493/06 {עמי אלראי נ' קרן הגימלאות של חברה אגד בע"מ, תק-על 2007(2), 2062, 2068 (2007)} קבע כב' השופט ע' פוגלמן כי "עיון בתצהיר מטעם קרן הגמלאות מעלה כי התצהיר נערך כדין, והוגש בהתאם להחלטת בית-המשפט מיום 25.09.05. התצהיר כולל הפרדה בין העובדות שהן בידיעה אישית ובין העובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו של המצהיר; התצהיר כולל {בשונה מן הנטען על-ידי המערערים} הפניה למקור הידיעה של המצהיר לגבי עובדות שאינן בידיעתו האישית".

ב- עת"מ (מינהליים יר') 8617/08 {מאיר רחמן נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, תק-מח 2008(4), 7072, 7078 (2008)} קבע כב' השופט משה סובל כי מאחר שעתירה איננה נתמכת בתצהיר לאימות העובדות הנטענות בה, בניגוד למתחייב מתקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין), ממילא אין לגרסה שהועלתה בה לראשונה כל ערך הוכחתי {ראה גם: עת"מ (מחוזי ת"א) 1491/06 לאה ברוך ו- 23 אח' (העותרים ב- עת"מ 1491/06) נ' מינהל מקרקעי ישראל, מחוז מרכז, תק-מח 2007(1), 3363, 3370 (2007); עת"מ (מינהליים יר') 758/06 עיישה חאלד נ' שר הפנים, תק-מח 2006(4), 527, 528 (2006); עת"מ (מחוזי חי') 1058/05 חיים קליאוט בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון, תק-מח 2005(4), 613, 619 (2005)}.

ב- עע"מ (מינהליים) 1166/05 {דגון בתי ממגורות לישראל בע"מ נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ, תק-על 2005(2), 1437, 1441 (2005)} קבע כב' השופט י' עדיאל כי "תצהירו של מנכ"ל המערערת, התולה את מקור ידיעתו ואמונתו בעניין זה ב"מסמכים שנמסרו לעיוני", אינו עומד בדרישותיה של תקנה 5 הנ"ל. גם אם אניח שניתן היה לקבל בעניין זה תצהיר שאינו מבוסס על ידע אישי של המצהיר, היה על האחרון, למצער, לפרט את מקור הידיעה שעליו הוא מבסס "מיטב ידיעתו" ולשכנע את בית-המשפט כי מדובר במקור מידע מהימן. שהרי פסילת הצעתן של המשיבות למכרז, ובעקבות כך פסילת החלטתה של ועדת המכרזים, אינה עניין של מה בכך, והיא אינה יכולה להתבסס על טענות סתמיות המבוססות על מסמכים עלומים, שטיבם, זהות כותביהם ומידת מהימנותם לא הובררו. בהצהרה סתמית מעין זו אין משום גילוי מקור המידע כנדרש בתקנות. בנסיבות אלה, לא עלה בידי המערערת להוכיח טענתה לגבי היעדר קיבולת אחסון מספקת בממגורות שהופעלו על-ידי המשיבות".

ב- עת"מ (מחוזי נצ') 1107/06 {הית'ר מקדונלד בורשה נ' משרד הפנים, תק-מח 2006(3), 12740, 12741 (2006)} נדונה השאלה האם התצהיר שצורף לעתירה צורף כפי שדורשת תקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין). בית-המשפט קבע כי העותרים לא קיימו את הוראת התקנה. בית-המשפט קבע כי מעיון בתצהיר שצורף לעתירה עולה כי אין באותו התצהיר אישור של עורך-דין, בדרך שהדין קובע כי ייעשה. ב"אישור עורך-הדין" נאמר:

"אנוכי, עורך-דין..., מאשר, כי ביום 22.08.06 לאחר שזיהיתי ככל האפשר טלפונית את מר חריסתו ברשה... ולאחר שהזהרתיו כי עליו להצהיר.... חתם הנ"ל על הצהרתו שלעיל, ואישר את נכונותה לאחר שתורגמה לו לערבית, והעביר לי אותה בחזרה באמצעות הפקס."

בית-המשפט קבע במקרה דנן:

"7. ובכן ראשית נזכיר את סעיף 15 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), וזה קובע כך:
'(א) מקום שמותר לאדם על-פי דין, או שנדרש אדם, להוכיח דבר על-ידי תצהיר בכתב, בשבועה או בהן צדק, יהיה תצהירו בכתב-ראיה כשרה, אם הוזהר המצהיר כי עליו להצהיר את האמת וכי יהא צפוי לענשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.
(ב) האזהרה לפי סעיף-קטן (א) תינתן, ונתינתה תאושר על פני התצהיר, על-ידי אחד מאלה:
...

(4) עורך-דין; "

8. מדברים אלה עולה דרישה כפולה של זיהוי: ראשית, על מקבל התצהיר לזהות את נותן התצהיר, על-מנת שיזהירוֹ בטרם יתן את הצהרתו. שנית, על מקבל התצהיר לוודא, כי נותן התצהיר, משמע מי שחותם עליו, הוא אכן מי שהוזהר על ידו קודם לכן.
להבחנה זו, שדרך-כלל היא בבחינת מובן מאליו (כשהתצהיר נחתם כשמקבל ונותן התצהיר עומדים/יושבים זה מול זה), אנו נדרשים, על שום שבמקרה שלפנינו בחר עורך-הדין לקיים את דרישת הדין על-ידי שיחת טלפון עם העותר, וכך 'זיהה' אותו 'ככל האפשר' בטרם הוזהר, והחתימה על התצהיר לא נעשתה לנגד עיניו של עורך-הדין, שהרי המסמך נשלח אליו באמצעות פקסימיליה. שתי דרישות הזיהוי אינן מתקיימות, איפוא, בענייננו: הזיהוי הקולי בשיחת הטלפון לא די היה בו כדי לזהות את נותן התצהיר בטרם הוזהר; וזיהוי החתימה של נותן התצהיר באמצעות פקס אין בו די כדי לענות על הדרישה, שמקבל התצהיר יוכל לאמר בודאות, כי מי שחתם על התצהיר הוא מי שהוזהר על ידו קודם לכן.

9. בכך לא אמרנו, כי דרישת סעיף 15 לפקודת הראיות אינה יכולה להיענות אלא כשמקבל התצהיר ונותן התצהיר מצויים זה מול זה ובקרבה פיזית ביניהם. האזהרה והחתימה, כשהמזהיר והמוזהר יושבים זה מול זה, היא אמנם דרך המלך. אלא שיכול, ודרישת הזיהוי תתקיים תוך שימוש באמצעים שמעמידה לנו הטכנולוגיה, כאלה שיש בהם כדי לשכנע את מקבל התצהיר (ואחר-כך - את מי שהתצהיר יוגש לפניו, כגון בית-המשפט), וברמת ודאות גבוהה, כי המצהיר הוא אמנם מי שהוזהר בידי המזהיר, והוא שנתן את התצהיר (משמע חתם עליו) ולא אדם אחר.

דרישה זו של זיהוי עשויה להתקיים, למשל, בדו-שיח אור-קולי, משמע כזה, שהמזהיר והמוזהר רואים זה את זה על גבי מרקע כלשהו, וכמובן שומעים זה את זה. דרישת הזיהוי הנובעת מהוראת סעיף 15 לפקודת הראיות אינה מתקיימת, מכל מקום, כאשר המזהיר איננו רואה את המוזהר כי אם שומע את קולו (בטלפון) של מי שהוא סבור כי הוא קולו של המוזהר, ואיננו רואה מיהו החותם על התצהיר (שנשלח אליו בפקס, כבמקרה שלפנינו). (השוו נא לדברים שנאמרו ב-ע"א (מחוזי ת"א) 1995/97 דוידוב נ' ממן, תק-מח 99(2), 127, 129 (1999): "בסעיף לא נאמר כי המצהיר ונותן האזהרה חייבים להימצא בקירבה פיזית. מטרת האזהרה והקשר להוראות דיני עונשין מחייבים את המסקנה שלא ניתן לאשר תצהיר על-סמך אזהרה בטלפון ומשלוח המסמך בפקסמיליה.")
10. על החשיבות שבעמידה על הדרישות שמעמיד הדין על הדרך לקבלת התצהיר, ובתוך כך על החשיבות שבדרישת הזיהוי הכפולה (זיהוי המזהיר וזיהוי חתימתו), עמד בית-המשפט העליון ב- בג"צ 202/81 טביב נ' שר הביטחון, פ"ד לו(2), 622, 625 (1981) לאמור:

'לא בכדי דורש המחוקק אימות חתימות המצהירים על תצהיר, שהרי, אם לא חתם המצהיר, אין ערך לתצהיר, ואין מקום לכל הליך משפטי או אחר המבוסס עליו. תצהיר אינו אלא ניסוח בכתב של גירסתו של אדם לגבי עובדות, העשויות להיות שנויות במחלוקת, למען שכל אדם אחר, כולל כל תאגיד ורשות מינהלית וכל ערכאה שיפוטית, יוכל לפעול על-פיו, מבלי לשמוע את הדברים במפורש יוצאים מפי המצהיר.

האחריות לתוכן הדברים היא על המצהיר, האחריות לזהותו של המצהיר, דהיינו, לכך שאמנם האדם המתואר כמצהיר הוא שחתם על הדברים, היא על מי שמאשר את זהות החותם. אולם, אין המדובר בזיהוי בלבד אלא גם במתן אזהרה למצהיר, שאם לא יאמר את האמת צפוי הוא לעונש.
לא קיבל המצהיר אזהרה כזו ולא אמר אמת, ודבריו גרמו לתקלה, יכול הוא לאחר מכן לטעון, כי אינו בר-עונשין, מפני שלא הוזהר כחוק.
אחריות כבדה זו למתן אזהרה למצהיר, הכוללת, כמובן, אחריות לזיהויו, הטיל המחוקק (סעיף 15(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971) על נושאי משרות שיפוטיות, על היועץ המשפטי לממשלה ובכירי הפרקליטים בשירות המדינה ועל ראשי רשויות מקומיות ועל עורכי-הדין.'

11. דברים כלליים שאמרנו עד כה ביחס לכל תצהיר מקבלים ביטוי מפורש יותר כשהדברים צריכים לתצהיר שיש לצרף בתמיכה לעתירה מינהלית. תקנה 5(ג) לתקנות מורה לנו:

'כתב עתירה יהא ערוך לפי טופס 1 שבתוספת והעובדות שבו יאומתו בתצהיר אשר יצורף לו ושיהיה ערוך לפי טופס 2 שבתוספת...'

טופס 2 לתוספת לתקנות כולל נוסח של התצהיר המדובר, ובסופו אישור של מקבל התצהיר, וזהו נוסחו:

'אישור
אני החתום מטה...., עורך-דין, מאשר בזה כי ביום .... הופיע בפני..... המוכר לי אישית/שזיהיתיו על-פי תעודת זהות מס'.... ולאחר שהזהרתיו כי עליו לומר את האמת כולה ואת האמת בלבד, וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן, אישר נכונות הצהרתו דלעיל וחתם עליה בפני.'

הרישא שבאישור זה דורשת, כי המצהיר יופיע בפני המזהיר. מילים אלה משמען התייצבות חזותית (ויזואלית) של המצהיר בפני המזהיר, לשם הזיהוי. והזיהוי - זה צריך להיעשות מתוך היכרות אישית, משמע היכרות חזותית ולא קולית-טלפונית, או על-ידי תעודת זהות, וגם כאן אנו מדברים על זיהוי חזותי ולא אחר. על כך יש להוסיף את הסיפא שבאישור הנ"ל שבטופס 2, הדורשת, כי המצהיר יחתום על ההצהרה בפני עורך-הדין, וגם לכך משמעות חזותית, שאינה יכולה להיענות על-ידי זיהוי חתימה של המצהיר מתוך עיון במסמך שנשלח בפקסימיליה, כפי שנעשה בענייננו. במקרה שלפנינו איננו יודעים, ברמת הודאות הצריכה לעניין, כי העותר הוא אמנם מי שהוזהר בידי עורך-הדין, משום שבין השניים לא נתקיימה אלא שיחה טלפונית, ואיננו יודעים, כי העותר הוא אמנם מי שחתם על ההצהרה.

12. מן המקובץ אנו מגיעים לכך, כי העתירה לא לוותה בתצהיר, אף כי נפרסו בה עובדות רבות, וכולן צריכות על-מנת לבסס את העתירה. משנשמט הבסיס העובדתי לעתירה - אין לה עוד תקומה, ולכן יש לדחותה."

ד. צירוף העתק צילומי - תקנה 5(ד) לתקנות (סדרי דין)
ב-בש"א (מינהליים יר') 604/09 {אחמד קרש נ' משרד התחבורה, אגף הרישוי, תק-מח 2009(2), 5213, 5214 (2009)} כב' השופט משה סובל לא מצא לנכון ליתן צו ביניים המורה להשיב לעותר את רישיון הנהיגה שניטל ממנו.

העותר צירף לעתירתו תדפיס הנקודות ממנו עולה כי החלטת רשות הרישוי בדבר הטלת אמצעי התיקון לפי תקנה 549(ג) ניתנה ביום 29.01.08, היינו לפני שנה ו- 4 חודשים. בעניין זה טען העותר כי החלטה זו לא הובאה לידיעתו והיא התקבלה ללא שהתאפשר לו להשמיע את טענותיו בפני הרשות.

כב' השופט משה סובל דחה טענה זו של העותר מן הסיבה כי העותר נמנע מלצרף לעתירה העתק מאותה החלטה, אותו יכול היה להשיג כשם שהשיג ביום 26.04.09 את תדפיס הנקודות. עוד נקבע, כי אילו היתה ההחלטה מצורפת, כמתחייב בין היתר מתקנה 5(ד) לתקנות (סדרי דין), ניתן היה לבחון האם קיימת בה התייחסות לשאלת יידוע העותר.

ב- בר"מ 863/07 {אחים בן רחמים (צפון) בע"מ נ' חברת נמלי ישראל-פיתוח ונכסים בע"מ, תק-על 2007(1), 1510, 1514 (2007)} קבעה כב' השופטת מ' נאור כי לעניות דעתה "אין לקבל את הטענה שהעלתה המבקשת לפיה צירוף מלוא המסמכים לרבות ההצעה במלואה בתיק מוצגים יביא ל"סירבול" העתירה; נהפוך-הוא. הדבר יסייע בפריסת מלוא התשתית העובדתית הנדרשת לצורך הכרעה בבקשה, אף אם מדובר בהליך ביניים".

ה. המשיבים בעתירה וצירוף משיבים {תקנה 6}
תקנה 6 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"6. משיבים בעתירה
(א) המשיבים בעתירה יהיו הרשות שנגד החלטתה מכוונת העתירה, כל רשות אחרת הנוגעת בדבר, וכן כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה.
(ב) בית-המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להורות על מחיקת עתירה אם לא צורף משיב ראוי, או להורות על צירופו של עותר או משיב, וכן על מחיקת משיב או עותר שצורף לעתירה."

על-פי תקנה 6 לתקנות (סדרי דין), התשס"א-2001 המשיבים בעתירה יהיו גם "כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה" כאשר בית-המשפט רשאי בכל שלב משלבי הדיון להורות על צירוף משיב. בצירוף כאמור, ולאחר שבית-המשפט שמע את טענותיהם של כל הצדדים הנוגעים לעניין, וכשיש בידו תמונה מלאה שלמה ואמינה, יוכל בית-המשפט לבסס את החלטתו כדבעי {עת"מ (מחוזי יר') 1166/09 עיריית ירושלים (המבקשות) נ' איברהים גודה (העותרים), תק-מח 2009(3), 5121, 5124 (2009); בג"צ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4), 403 (1994)}.

ההוראה שבסיפא לתקנה 6(א) לתקנות (סדרי דין) מעגנת את הכלל שנקבע בפסיקה, לפיו יש לצרף כמשיב לעתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק את מי שעלול להיפגע מקבלתה. על הכלל, טעמיו והחריגים לו, נאמרו הדברים הבאים מפי כב' השופט י' זמיר {בג"צ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4), 403 (1994); אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי - עילות הסף, 316 עד 303, 2008}, היפים גם כאשר עסקינן במחיקת עתירה בשל אי-צירוף משיב:

"יש לצרף כמשיבים (לעתירה) גם גופים ואנשים אחרים, שאף כי בית-המשפט אינו מתבקש לצוות עליהם דבר, הם עלולים להיפגע באופן ממשי מצו שייצא, אם ייצא, מאת בית-המשפט.

אלה הם בדרך-כלל גופים ואנשים פרטיים... אכן אין זה כלל של ברזל. בנסיבות מסויימות אפשר שבית-המשפט לא יקפיד עם העותר בעניין זה, כגון, אם הפגיעה בצד שלישי מזערית, אם יש יסוד להניח כי אין הוא מעוניין לטעון לפני בית-המשפט, או אם ברור כי אחד המשיבים יציג באופן מלא וטוב גם את הטענות הנוגעות לאותו צד... אך הכלל הוא כלל, ולא פעם דחה בית-המשפט עתירות שלא קיימו את הכלל... וטעמו של דבר ברור מאליו.

ראשית, חס וחלילה לבית-המשפט לפגוע בזכויותיו של אדם, או להרשות לאחר לפגוע בזכויותיו של אדם, בלי שניתנה לאותו אדם הזדמנות נאותה להציג את עניינו לפני בית-המשפט. ושנית, מי שנוגע לעניין ועלול להיפגע מצו של בית-המשפט, אין כמוהו להציג את הצד שכנגד, כדי שבית-המשפט יוכל לבסס את החלטתו על תמונה שלמה ואמינה של המצב."

כלומר, כי אין להידרש לעתירה אלא-אם-כן צורף אליה כמשיב מי שעלול להיפגע מקבלתה {בג"צ 353/67 "אגד" בע"מ נ' שר התחבורה, פ"ד כב(1), 332 (1968)}. טעמו של הכלל כפול. האחד, שאין לפגוע בזכויותיו של אדם מבלי שניתנה לו הזדמנות נאותה להציג את עניינו בפני בית-המשפט. השני, שמי שעלול להיפגע ייטיב מכל אדם אחר להציג את עניינו {בג"צ 1901/94 ח"כ עוזי לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4), 403 (1994)}.

חשוב להדגיש כי על-פי תקנה 6(ב) לתקנות (סדרי דין) יש לבקש את רשותו של בית-המשפט כאשר מעוניינים לצרף משיב או עותר לעתירה, שאם לא יעשו כן, בית-המשפט ימחק את המשיב או העותר שצורף ללא רשות. כך לדוגמה, ב-עת"מ (מחוזי ת"א) 1826/05 {ממן יעקב ואח' נ' עיריית הרצליה, תק-מח 2007(3), 11407, 11412 (2007)} מחקה כב' השופטת דרורה פלפל את העותרים שצורפו לעתירה ללא רשותו של בית-המשפט.

ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 2687-09 {אלקו נכסים בע"מ נ' שפיר מבנים ונכסים בע"מ, תק-מח 2010(1), 8183, 8184 (2010)} נדונה בקשת הצטרפות לעתירה. כב' השופט קובי ורדי בדחותו את בקשת ההצטרפות קבע כי בנסיבות המפורטות הוא לא מצא שאלקו עלולה להיפגע מהעתירה ולכל היותר אם תתקבל העתירה יחזור ההיתר שהיה לעמוד על כנו.

עוד נקבע כי היענות לבקשה תביא להכבדה על בירור העתירה וסירבולה, מה גם שלכאורה סיכויי הבקשה והעתירה גבוהים. זאת ועוד. צירוף אלקו לא יאפשר לבית-המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות במחלוקות הכרוכות בתובענה, כאשר בעניין זה יש לשקול את שאלת היעילות הדיונית ובין היתר המועד בו הוגשה הבקשה וההכבדה על ניהול ההליך {ראה לעניין זה גם רע"א 9572/06 שירותי בריאות כללית נ' ליאון קורלנד, תק-על 2007(2), 5306 (2007)}.

ב- עת"מ (מחוזי יר') 1046/07 {נביל עיסא נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ירושלים, תק-מח 2008(4), 12048, 12049 (2008)} {להלן ייקרא: "פרשת נביל עיסא"} הצדדים ניהלו משא-ומתן ולאור זאת נמנע כב' השופט נעם סולברג מלמחוק את העתירה על-הסף בשל אי-צירוף משיבים הנוגעים בעניין נושא העתירה.

במקרה דנן, העותר לא איפשר מתן פתחון-פה למשיבים הכרחיים בעתירה זו לפי נושאה, גם לא חודשים ארוכים לאחר שהועמד על הצורך לעשות כן. ולכן, משראה כב' השופט נעם סולברג כי העותר לא עשה כל מאומה בקשר לצירוף האמור, הורה הוא על מחיקתה של העתירה על-הסף.

ו. עיון בעתירה ודיון מוקדם {תקנות 7, 8}
תקנה 7 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"7. עיון בעתירה
עתירה תובא, בהקדם האפשרי, לעיון בית-המשפט, והוא רשאי:
(1) להורות למשיב להגיש תגובה מקדמית לעתירה או לעניינים שקבע, בתוך מועד שקבע;
(2) למחוק או לדחות עתירה - כולה או מקצתה - על-הסף, על-פי כתב העתירה בלבד או לאחר שקיבל תגובה מקדמית, אם, על פניה, אינה מגלה עילה להתערבות בית-המשפט;
(3) להחליט בבקשה להארכת מועד לפי תקנה 3(ג);
(4) להורות לעותר להגיש תצהיר משלים או הודעה משלימה בעניינים שקבע, או להגיש נוסח מתוקן של העתירה באופן שהורה;
(5) לקבוע כי יתקיים דיון מוקדם בעתירה במעמד הצדדים, ומשעשה כן, יגישו המשיבים את תגובתם לעתירה או לעניינים שקבע (להלן: "כתב-תגובה"); כתב-התגובה יוגש לבית-המשפט ויומצא לשאר בעלי הדין במועד שקבע בית-המשפט; לא קבע מועד, יוגש כתב-התגובה לבית-המשפט ויומצא לשאר בעלי הדין לא יאוחר מארבעה ימים לפני מועד הדיון;
(6) לקבוע כי משיב יגיש כתב-תשובה לפי תקנה 10 (להלן: "כתב-תשובה"); ורשאי הוא להגדיר את העניינים הטעונים תשובה."

הסמכות המסורה לבית-המשפט לעניינים מינהליים בדונו בעתירה מינהלית רחבה היא. כך, למשל, רשאי בית-המשפט אף לדחות את העתירה על-פי כתב העתירה בלבד וללא בקשת תגובת המשיב כאמור בתקנה 7(2) לתקנות (סדרי דין) {עע"מ (מינהליים) 210/08 פרויס הסגיל והדי נ' משרד הבינוי והשיכון ירושלים, תק-על 2008(4), 4484, 4487 (2008)}.

זאת ועוד. נראה להלן, כי תקנות 7(2) ו- 7(5) לתקנות (סדרי דין) הינן התקנות השימושיות ביותר.

על-פי תקנה 7(2) לתקנות (סדרי דין), בית-המשפט מוסמך למחוק או לדחות עתירה, כולה או מקצתה, על-הסף, על-פי כתב העתירה בלבד או לאחר שקיבל תגובה מקדמית, אם, על פניה, אינה מגלה עילה להתערבות בית-המשפט.

אם-כן, נשאלת השאלה מהם אותם המקרים בהם יקבע בית-המשפט כי העתירה "אינה מגלה עילה להתערבות". מסקירת הפסיקה להלן, נוכל ללמוד מהן אותן עתירות בהן בית-המשפט לא יתערב מחמת שהעתירה איננה מגלה עילה.

כאשר עתירה שהוגשה הינה גלגול שני של ניסיון העותר לקבל את מבוקשו ולאחר שעתירה מינהלית קודמת וזהה אותה הגיש העותר לבית-המשפט נדחתה, יש בכך כדי לקבוע כי עסקינן בעתירה שאינה מגלה עילה להתערבות {עת"מ (מינהליים יר') 1848/09 רוסתם מנוקיאן נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, תק-מח 2010(1), 875 (2010)}.

ב- בש"א (מינהליים יר') 736/09 {הרב יוסף קירש נ' ציון גבאי - יו"ר הוועד המקומי צור הדסה, תק-מח 2009(3), 502 (2009)} קבע כב' השופט משה סובל באשר לסעד השני שנתבקש בעתירה כי "מתן אפשרות להפעלת קייטנת 'שורשים' במבנה בית הספר 'הדסים' - מהווה ניסיון להשיג באמצעות העתירה הנוכחית את מה שלא עלה בידי העותרים להשיג באמצעות העתירה הקודמת, אותה הגישו ביום 23.06.09 ובה ניתן פסק-דין בהסכמת הצדדים ביום 30.06.09. פסק-דין זה סיים את ההתדיינות בסוגיית מקום הפעילות של הקייטנה, ולא ניתן לפותחה שוב.

ב- עת"מ (מחוזי חי') 20199-06-09 {אחמד נעימה נ' משטרת ישראל, תק-מח 2009(2), 17815 (2009)} נדונה עתירה לפיה נתבקש בית-המשפט להורות למשטרה לקבוע תנאים לרישוי עסקו של העותר וזאת בתוך 48 שעות, דבר שהוא בלתי-סביר בעליל ואינו מצריך כל תשובה מצד מי מהמשיבות, כדברי כב' השופט א' קיסרי.

בדחותו את העתירה קבע כב' השופט א' קיסרי כי הסמכות למתן רישיון עסק נתונה לעיריה, אשר עליה לפעול בעניין זה בהתאם לחוות-הדעת שהיא תקבל מן הגורמים השונים המעורבים בתהליך הרישוי ובהם גם המשטרה. במקרה וסירבה העיריה, על יסוד חוות-דעת של המשטרה לתת רישיון עסק, יכולה החלטתה לעמוד לביקורת שיפוטית של בית-משפט זה, אלא שבמקרה הנוכחי הדבר כבר קרה ועתירת העותר נדחתה ופסק-הדין שניתן כבר על-ידי בית-המשפט מפורט ומנומק.

עוד נקבע כי אם דעתו של העותר אינה נוחה מן התוצאה שאליה הגיע בית-המשפט אזי פתוחה בפניו הדרך להשיג על פסק-הדין והעתירה הנוכחית אינה יכולה לשמש תחליף להשגה כזאת. העתירה נדחתה מבלי לבקש תשובה מאיזה מן המשיבות.

ב- עת"מ (שלום נצ') 196/08 {המועצה הדתית יבנאל נ' המועצה המקומית יבנאל, תק-של 2009(1), 12404, 12408 (2009)} עסקינן בתביעה כספית בה מבוקש להורות למשיבה לשלם לעותרת כספים בגין חלקה של המשיבה בתקציב העותרת, כמתחייב מההחלטות שר הדתות, ועדת השרים והחלטת הממשלה. כב' השופטת מוניץ נחמה בדחותה את העתירה מחמת חוסר סמכות קובעת כי עסקינן בתביעה כספית זהה לתביעה שכבר הוגשה בעבר על-ידי העותרת, בתוספת סכומים שעל-פי הנטען חייבת המשיבה בגין חלקה בתקציב העותרת לשנים 2008-2002.

לאור הנ"ל, הורתה כב' השופטת מוניץ נחמה על דחיית העתירה על-הסף וזאת מחוסר סמכות עניינית ובציינה כי על העותרת להגיש את התביעה לסעד כספי בבית-המשפט האזרחי המוסמך לכך ולא בבית-המשפט לעניינים מינהליים.

ב- עת"מ (מינהליים יר') 290/07 {שלמה מור (מואס) נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2007(1), 9735 (2007)} קבע כב' השופט משה סובל כי:

"משעה שעמדת העיריה נתקבלה על-ידי בית-המשפט, ההחלטה שגיבשה את החיוב הכספי אינה עוד שלה אלא של בית-המשפט. ממילא, ובהתאם לדיני מעשה בית-דין, כל עוד פסק-הדין בתוקף, חובת התשלום על-פיו עומדת על רגליים עצמאיות ואינה תלויה יותר במסירת שומת היטל השבחה על-ידי העיריה או בנכונותה של שומה כזאת, ככל שנמסרה.
בית-המשפט לעניינים מינהליים אינו ערכאת ערעור על החלטותיו של בית-משפט השלום; ואם העותר סבור כי נפל משגה בפסק-הדין או בהחלטה של בית-משפט השלום שלא לבטל את הפסק, עליו לפעול בהתאם לאפיקים המותווים למצבים כאלה בדיני הפרוצדורה האזרחית."

תקנה 8 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"8. דיון מוקדם בעתירה
בדיון מוקדם רשאי בית-המשפט:
(1) לתת כל הוראה שרשאי הוא לתת לפי תקנה 7;
(2) בהסכמת המשיב, לדון ולהכריע בעתירה כאילו הוגש בה כתב-תשובה;
(3) למחוק או לדחות את העתירה, כולה או מקצתה;
(4) להורות כל הוראה אשר יש בה כדי לייעל את הדיון, ובכלל זה להורות על ניהול הדיון בעתירה בדרך של סיכום טענות בכתב."

תקנה 8(1) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בדיון מוקדם שנערך בעתירה, רשאי בית-המשפט ליתן כל הוראה לפי תקנה 7 לתקנות (סדרי דין). כלומר, בית-המשפט בדונו בדיון מוקדם רשאי להורות על מחיקת העתירה או דחייתה כאמור בתקנה 7(2) לתקנות (סדרי דין); להורות לעותר להגיש לבית-המשפט תצהיר משלים או הודעה משלימה בעניינים שקבע כאמור בתקנה 7(4) לתקנות (סדרי דין).

תקנה 8(2) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בהסכמת המשיב, רשאי בית-המשפט לדון ולהכריע בעתירה שהוגשה לו כאילו הוגש בה כתב-תשובה. מן הוראות התקנה למדים אנו כי כדי לדון בעתירה גופה, בדיון שנקבע לדיון מקדמי, נדרשת הסכמתו של המשיב לקיום הדיון כאמור.

הוראות התקנה הנ"ל לא עוסקת בהסכמת או אי-הסכמת העותר לדיון כאמור. לדעתי, הסכמתו של העותר לקיום הדיון לגופה של העתירה אינה נדרשת מחמת הסיבה כי המחוקק יצא מנקודת הנחה כי מטרתו של העותר לקיים את הדיון לגופה של העתירה במהירות המירבית ואל לו "לסחוב" את הדיון בפרט כאשר המשיב נתן הסכמתו.

ב- עת"מ (מחוזי נצ') 107/08 {סימי בטיטו נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הצפון, תק-מח 2008(3), 14516, 14517 (2008)} קבע כב' השופט אברהם אברהם כי:

"המשיבים השיבו לעתירה, מקצתם - בתשובה מפורשת לעתירה גופה, מקצתם נתנו את תשובתם לבקשה ליתן צו ביניים. מכל מקום, בפתח הדיון היום, שנועד להיות דיון מקדמי בעתירה, שאלתי להסכמת המשיבים לקיומו של דיון בגופה של עתירה עוד היום, וההסכמה ניתנה.
על-כן הוריתי, בגדר סמכותי שלפי תקנה 8(2) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, כי הדיון בעתירה יתקיים היום, חרף התנגדות בא-כוח העותרים, הגם שלא יכולתי לראות כל פגיעה דיונית שעשויים אלה לסבול כתוצאה מקיומו של הדיון עוד היום, הנחה שנתבררה לי כנכונה בדיעבד לאחר ששמעתי את טיעוני בא-כוח העותרים, שידע לטעון היטב לגופה של עתירה."

תקנה 8(3) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בדיון מוקדם בית-המשפט רשאי למחוק או לדחות את העתירה, כולה או מקצתה. הרציו בתקנה זו, הינו שאם אין טעם או הצדקה להמשיך בהליך כאשר כבר ברור בשלב המקדמי שלא קיימת עילה שתצדיק מתן פסק-דין לטובת העותר. המבחן יהיה בדיקת העתירה עצמה שכן, היה וקיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים שהיא נחוצה להכרעה, למשל, העניין אינו מתאים לדחיית או מחיקת העתירה על-הסף {דברי כב' השופט ניל הנדל ב- עת"מ (מחוזי ב"ש) 301/06 אייל מסיקה נ' עיריית נתיבות, תק-מח 2006(3), 981 (2006)}.

זאת ועוד. כב' השופט א' גורן מבהיר בספרו {א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית), 768} כי על-פי תקנה 8(3) לתקנות (סדרי דין), לבית-המשפט המינהלי יש סמכות לדחות או למחוק עתירה על-הסף, כולה או מקצתה, כאשר הנימוקים, הם בדרך-כלל נימוקים שהיו ניתנים על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק, כמו היעדר עילה ראויה להתערבות, שיהוי והיעדר ניקיון כפיים. בית-המשפט המינהלי אינו מוגבל בסמכותו לדחות על-הסף עתירה מינהלית והוא רשאי לעשות כן מכל נימוק ראוי.

תקנה 8(4) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בסמכותו של בית-המשפט, בדיון מוקדם, להורות כל הוראה אשר יש בה כדי לייעל את הדיון, ובכלל זה להורות על ניהול הדיון בעתירה בדרך של סיכום טענות בכתב.

7. צו ביניים {תקנה 9}
תקנה 9 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"9. צו ביניים
(א) בקשה למתן צו ביניים תוגש בנפרד מן העתירה, במועד הגשת העתירה או לאחר מכן; בבקשה יפורטו העובדות והנימוקים התומכים בה, ויכול שתפנה לעובדות ולנימוקים שבעתירה (להלן: "כתב-הבקשה"); העובדות בכתב-הבקשה יאומתו בתצהיר כאמור בתקנה 5(ג).
(ב) בית-המשפט רשאי לדחות את הבקשה על-הסף.
(ג) ראה בית-המשפט מקום לברר את הבקשה, רשאי הוא להורות למשיב להגיש תגובה במועד שקבע, וכן רשאי הוא לקבוע מועד לדיון בבקשה במעמד הצדדים.
(ד) בית-המשפט רשאי להחליט בבקשה על יסוד כתב-הבקשה והתגובה בלבד, או על יסוד הדיון במעמד הצדדים.
(ה) ראה בית-המשפט כי השהיית ההחלטה בבקשה עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור, רשאי הוא ליתן צו ארעי על יסוד הבקשה בלבד (להלן: "צו ארעי"); ומשנתן צו ארעי, יקבע בו מועד למתן תגובה על-ידי המשיב או לדיון במעמד הצדדים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתום עשרה ימים ממועד מתן הצו.
(ו) בית-המשפט רשאי להתנות מתן צו ארעי או צו ביניים בערובה או בתנאי אחר שיקבע, לפיצוי נזק שייגרם למשיב מהוצאת הצו, או לכל צורך שיראה בית-המשפט לנכון, בנסיבות העניין.
(ז) צו ארעי או צו ביניים שניתן שלא במעמד המשיב יהיה בתוקף עם המצאתו בהתאם לתקנה 35, למשיב שאליו הוא מכיוון, בצירוף עותק העתירה, אם טרם נמסרה לו."

ב- עת"מ 8188/03 {חן המקום בע"מ נ' התעשיה האווירית לישראל בע"מ, פ"ד נט(1), 529, 532 (2004)} נפסק כדלקמן:

"4. ההליך שבפניי הינו הליך של ערעור עתירה מינהלית. על הליך זה חולשות תקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: "תקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים"). תקנה 43(ב) לתקנות אלה קובעת כי 'בית-המשפט העליון רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער לפי החוק שהוגשו לו, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו'. תקנה 43(ג) מוסיפה ומחילה על העניין את הוראת תקנה 9, אשר סעיף-קטן (ו) שלה קובע כי 'בית-המשפט רשאי להתנות מתן צו ארעי או צו ביניים בערובה או בתנאי אחר שיקבע, לפיצוי נזק שייגרם למשיב מהוצאת הצו, או לכל צורך שיראה בית-המשפט לנכון, בנסיבות העניין'.
5. תקנות סדר הדין האזרחי, ובהן תקנה 371, אינן חלות באופן אוטומטי על הליכי ערעור בעניינים מינהליים. לעניין זה קובעת תקנה 34 לתקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים כי 'הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על ערעור לפי פרק זה, בשינויים המחוייבים, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנדון, ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה'. תקנה 371 אינה מצויה בפרק ל' האמור בתקנות סדר הדין האזרחי, וכבר מבחינה זו מתעורר קושי בהחלתה בעניינים מינהליים."

ב- בש"א (מחוזי ב"ש) 1162/07 {המועצה מקומית ירוחם נ' אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה, תק-מח 2007(4), 11019, 11020 (2007)} קבעה כב' השופטת דברת שרה כי לעניות דעתה לבקשה להצטרף כצד להליך יש להתייחס כמו לבקשה למתן צו ביניים, ועל-פי הוראת תקנה 9 לתקנות (סדרי דין), רשאי בית-המשפט, בין היתר, לדחות הבקשה על-הסף או להחליט בבקשה על יסוד הבקשה והתגובה.

תקנה 9(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בקשה למתן צו ביניים תוגש בנפרד מן העתירה, במועד הגשת העתירה או לאחר מכן. ב- בש"א (מחוזי ת"א) 17505/01 {מירב ק. הכרכרה הסעים (1999) בע"מ נ' מועצה איזורית גזר, תק-מח 2001(3), 67184 (2001)} קבע כב' השופט א' גרוניס כי אין מקום להתייחס לבקשה לצו ביניים כל עוד לא הוגשה עתירה כאמור ברישא תקנה 9(א) לתקנות (סדרי דין). היה והעתירה לא תוגש עד ליום 23.08.01 - תימחק הבקשה.

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 17437/01{כהן עזרא נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2001(3), 66836 (2001)} נדחתה בקשה למתן צו ביניים מחמת העובדה כי כאשר הוגשה הבקשה לצו ביניים לא היתה עתירה כלשהי בפני בית-המשפט כאמור ברישא תקנה 9(א) לתקנות (סדרי דין) כב' השופט א' גרוניסמדגיש כי במידה והמבקשים, במקרה דנן, יגישו העתירה, יהא מקום להתייחס לבקשה לצו ביניים. היה ולא תוגש עתירה עד ליום 21.08.01 - תימחק הבקשה.
ב-בש"א (מחוזי ת"א) 25807/01 {אדם טבע ודין-אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' שר הפנים, תק-מח 2002(1), 69605, 69606 (2002)} נפסק מפי כב' השופט א' גרוניס:

"2. העתירה עצמה הוגשה ביום 16.12.01. בגידרה של העתירה נתבקש צו ביניים. ביום 18.12.01 קבעה עמיתתי הנכבדה, כב' השופטת א' קובו, כי לעניין הבקשה לצו ביניים יש לפעול בדרך הנקובה בתקנה 9 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, היינו, יש להגיש את הבקשה לצו ביניים בנפרד מן ההליך העיקרי ולא כחלק ממנו. כב' השופטת קובו קבעה עוד, כי הדיון המקדמי יערך בפניה ביום 05.03.02. הבקשה הנפרדת לצו ביניים הוגשה ביום 27.12.01. הצדדים הגיעו להסכמות בכל הנוגע למתן ארכות לעניין התגובות. במהלך הדברים אף הגישו המשיבות 3 ו- 4 בקשה לסילוקה על-הסף של העתירה בשל חוסר סמכות עניינית (בש"א 1819/02). רק עתה בשלה הבקשה למתן צו ביניים להחלטה."

זאת ועוד. על-פי תקנה 9(א) לתקנות (סדרי דין), בבקשה למתן צו ביניים יפרט המבקש את העובדות והנימוקים התומכים בה. המבקש יכול להפנות בבקשתו למתן צו ביניים לעובדות ולנימוקים שבעתירה שהוגשה על ידו. העובדות בבקשה למתן צו ביניים יאומתו בתצהיר כאמור בתקנה 5(ג). ב- בש"א (מינהליים ת"א) 31974/08 {יעקב מליח "חי" בע"מ נ' מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר, תק-מח 2008(3), 12256, 12258 (2008)} בדחותו את הבקשה, ציין כב' השופט יהודה זפט במאמר מוסגר כי התצהירים שצורפו לבקשת המבקשת אינם ערוכים בהתאם להוראות תקנות 9(א), 5(ג) וטופס 2 לתקנות (סדרי דין).

ב- בש"א (מינהליים יר') 1499/06 {שימי הורן נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, תק-מח 2006(3), 4918, 4919 (2006)} נפסק מפי כב' השופט משה סובל:

"א. לבקשה לא צורף תצהיר, אך נאמר בה כי העותר חוזר לצורכיה על כל טענותיו בכתב העתירה. נמצא כי התצהיר המצורף לעתירה אמור לשמש גם תצהיר הנדרש מבקשה לצו ביניים על-פי תקנה 9(א) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: "תקנות סדרי דין").
דא עקא, שתקנה 9(א) מורה כי התצהיר יהא "כאמור בתקנה 5(ג)". תקנה 5(ג) אומרת: "בתצהיר תהיה הפרדה בין עובדות שהן בידיעתו האישית של המצהיר לבין עובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו, שלגביהן יציין את מקור ידיעתו ואמונתו". תצהיר העותר המצורף לעתירה אינו כולל הפרדה כאמור, אלא נאמר בו (בסעיף 3) כי כל העובדות שבעתירה נכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו.
יוצא איפוא כי אף עובדה שבעתירה אינה מצויה בידיעתו האישית של העותר, לרבות טענתו (בסעיפים 46 ו- 58 לעתירה עליהם חוזר סעיף 5 לבקשה לצו ביניים) כי הצורך בהגשת התנגדות לתכנית שהופקדה יאלץ אותו להשקיע "כספים רבים" ולהיקלע ל"הוצאות כבדות לשווא."

טענה כזו אינה יכולה להיות מבוססת על מיטב הידיעה והאמונה אלא חייבת להיסמך על-ידיעה אישית של העותר, שדבר לא מנע בעדו לבוא בדברים עם אנשי מקצוע, לקבל מהם הצעות מחיר ולברר עמם מהי העלות הכספית (הנוספת) שתידרש ממנו לצורך הכנת ההתנגדות (שהרי מסעיף 48 לעתירה עולה כי אנשי מקצוע מטעם העותר החלו כבר בבדיקות של התכנית המופקדת). בהיות טענת ההוצאות המיותרות עילה מרכזית, אם לא יחידה, לבקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות, די בחוסר תקינות התצהיר התומך בה כדי לדחותה."

תקנה 9(ב) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בסמכותו של בית-המשפט לדחות את הבקשה על-הסף. במקרה ובית-המשפט ראה מקום לברר את הבקשה, רשאי הוא, בהסתמכו על תקנה 9(ג) לתקנות (סדרי דין), להורות למשיב להגיש תגובה במועד שקבע, וכן רשאי הוא לקבוע מועד לדיון בבקשה במעמד הצדדים.

תקנה 9(ד) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בית-המשפט רשאי להחליט בבקשה למתן צו ביניים, על יסוד הבקשה והתגובה בלבד או על יסוד הדיון במעמד הצדדים. ב- עת"מ (מינהליים יר') 1758/09 {תרשם מרסיה ו- 133 אח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, תק-מח 2009(4), 2253, 2254 (2009)} קבע כב' השופט משה סובל כי בנסיבות המקרה ראה לנכון "להחליט בבקשה על יסוד כתב-הבקשה והתגובה בלבד" כאמור בתקנה 9(ד) לתקנות (סדרי דין).

עוד נקבע על-ידו כי לא מצא הצדקה לסטות מהוראה זו ולהתיר לעותרים להשיב לתגובות שהוגשו {השוו בר"מ 2517/06 מידף שירותי קייטרינג ואירוח בע"מ נ' המרכז הזואולוגי תל אביב רמת גן בע"מ, תק-על 2006(2), 240, 242 (2006); בר"מ 6764/06 גאזי עומר - גאזי עומר בניה ותשתיות נ' ראש מועצה מקומית זמר - ד"ר פתחי דקה, תק-על 2006(3), 2841, 2843 (2006)}.

ב- בש"א (מינהליים יר') 977/09 {ציון לוי ואח' נ' עיריית ירושלים ואח', תק-מח 2009(4), 1419 (2009)} קבע כב' השופט משה סובל כי בהתאם לתקנה 9(ד) רישא לתקנות (סדרי דין), "תוכרע הבקשה לצו ביניים על יסוד כתבי הבקשה והתגובות. תגובת משיבה 1 {עיריית ירושלים} הוגשה היום. משיבה 2 {המדינה} ביקשה ארכה בת יומיים להגשת תגובתה. משכך תתייחס ההחלטה שלהלן לצו הביניים המתבקש נגד משיבה 1. עם קבלת תגובת משיבה 2 תינתן החלטה גם בבקשה לצו ביניים נגדה".

ב- בר"מ 3848/08 {שלום חדד נ' מדינת ישראל-משרד החקלאות ופיתוח הכפר, תק-על 2008(2), 1121, 1122 (2008)} קבעה כב' השופטת מ' נאור כי לאחר עיון בבקשה ובתגובות שהוגשו לבית-משפט קמא, היא הגיעה לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. לדבריה, "אין לקבל את טענת העותר לפיה לא היה מקום לדון בבקשה לצו ביניים. אכן בפתח הדיון ביום 03.04.08 הסכימו הצדדים לדון בעתירה לגופה אך הסכמה זו אינה שוללת את סמכותו של בית-המשפט לדון בבקשה לצו ביניים.

סעיף 9(ד) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובע כי בית-המשפט רשאי להחליט בבקשה למתן צו ביניים "על יסוד כתב-הבקשה והתגובה בלבד, או על יסוד הדיון במעמד הצדדים". דהיינו, אין הכרח לערוך דיון על-פה בבקשה לצו ביניים ובית-המשפט פעל כסמכותו עת החליט בבקשה לצו ביניים על בסיס הבקשה והתגובות שהוגשו לה".

תקנה 9(ה) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במידה ובית-המשפט ראה כי השהיית ההחלטה בבקשה עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור, רשאי הוא ליתן צו ארעי על יסוד הבקשה בלבד. משהוענק צו ארעי כאמור, בית-המשפט יקבע מועד למתן תגובה על-ידי המשיב או לדיון במעמד הצדדים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתום עשרה ימים ממועד מתן הצו.

תקנה 9(ו) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בית-המשפט רשאי להתנות את מתן צו ארעי או צו ביניים בערובה או בתנאי אחר שיקבע, לפיצוי נזק שייגרם למשיב מהוצאת הצו, או לכל צורך שיראה בית-המשפט לנכון, בנסיבות העניין.

ב- עת"מ (מחוזי חי') 12541-07-09 {איי.או. עזרא אלקטרוניקה 2002 בע"מ נ' רפאל - רשות לפיתוח אמצעי לחימה בע"מ, תק-מח 2009(3), 2725 (2009)} נפסק מפי כב' השופט גדעון גינת:

"1. לאחר עיון בבקשה ובשים-לב לנימוקיה, ואחרי שבשלב זה נראה לכאורה כי התמלאו התנאים הקבועים בתקנה 9(ה) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2000 ובתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, ניתן בזאת צו מניעה ארעי בהתאם לעתירות 1 ו- 2 שבבקשה.
התחייבות עצמית של המבקשת בהתאם לתקנה 9(ו) לתקנות הנ"ל ולתקנות 364(א), 365(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 תצורף לתיק בית-המשפט עד יום 20.07.09, שעה 12:00. עוד אני מורה על הפקדת ערבון (במזומן או בערבות בנקאית בלתי-מוגבלת בזמן ומופנית למשיבים), על-סך 20,000 (עשרים אלף) ש"ח, להיום, לפי תקנה 9(ו) הנ"ל ותקנה 364(ב) לתקנות סד"א הנ"ל עד יום 20.07.09, שעה 12:00."

ב- בש"א (מחוזי יר') 1662/05 {עורך-דין דניאל גרטנר נ' מדינת ישראל-משרד התחבורה, תק-מח 2005(3), 5465, 5467 (2005)} נפסק מפי כב' השופט משה דרורי:

"16. צו זה הינו צו ארעי, כמשמעותו בתקנה 9(ה) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, וזאת לאחר שהשתכנעתי כי השהיית ההחלטה בבקשה, עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור, ולכן ניתן צו זה במעמד אחד, על יסוד הבקשה בלבד. על-פי האמור בהמשך התקנה, נקבע בזה דיון בפני השופט התורן, ביום 21.08.05 בשעה 10:00."

8. כתב תשובה (תקנה 10)
תקנה 10 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"10. כתב-תשובה
(א) הורה בית-המשפט על הגשת כתב-תשובה לעתירה, יוגש כתב-התשובה בתוך שלושים ימים אם לא קבע בית-המשפט מועד אחר.
(ב) בכתב-התשובה יפורטו אלה:
(1) מען המשיב להמצאת כתבי טענות;
(2) פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבססת התשובה;
(3) עמדת המשיב באשר לסעד המבוקש בעתירה.
(ג) כתב-התשובה יהיה ערוך לפי טופס 3 שבתוספת, והעובדות שבו יאומתו בתצהיר או תצהירים אשר יצורפו אליו, כאמור בתקנה 5(ג).
(ד) לכתב-תשובה יצורפו, ככל שניתן, העתקים צילומיים של כל המסמכים הנוגעים לעניין.
(ה) משיב שלא הגיש כתב-תשובה כאמור, לא יהא רשאי להשמיע את טענותיו בדיון בעתירה אלא ברשות בית-המשפט."

תקנה 10(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה ובית-המשפט הורה על הגשת כתב-תשובה לעתירה, על המשיב יהא להגיש את כתב-תשובתו בתוך 30 ימים אלא אם בית-המשפט קבע אחרת.

ב- עת"מ (מינהליים יר') 1280/09 {שלמה אזולאי נ' הוועדה המיוחדת שלפי סעיף 137 לחוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005, תק-מח 2009(3), 9666, 9668 (2009)} נדונה בקשה לפיה מבוקש ליתן פסק-דין כנגד המשיב בהיעדר הגשת כתב-תשובה. כב' השופט משה סובל בדחותו את הבקשה קבע כי "בית-המשפט טרם הורה על הגשת כתב-תשובה, ולפיכך לא חלה בנדון תקנה 10(א) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין)... המתייחסת למקרה בו 'הורה בית-המשפט על הגשת כתב-תשובה לעתירה' ".

ב- עע"מ (מינהליים) 3436/04 {משרד הפנים - מדינת ישראל נ' אנדריי איון, תק-על 2004(3), 1792 (2004)} הסכים בא-כוח המשיבים לקבלת הערעור ולביטול פסק-דינו של בית-המשפט קמא מן הטעם שבית-המשפט הכריע בגופה של העתירה מבלי שהורה למערערת להגיש כתב-תשובה ומבלי שקיבל את הסכמתה לקיום הדיון בעתירה לגופה על יסוד כתב-התגובה לעתירה שהוגש מטעמה. בית-המשפט שלערעור קיבל את הערעור והחזיר את הדיון לבית-משפט קמא להשלמת הדיון בעתירה ולאחר שישקול ויחליט אם להורות למערערת להגיש כתב-תשובה לעתירה בהתאם לתקנה 10 לתקנות (סדרי דין).

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 30761/02 {בוכנר גילה נ' הוועדה המקומית לתו"ב תל-אביב-יפו, תק-מח 2004(2), 10060, 10063 (2004)} נדחתה טענת העותרים לפיה יש למחוק את בקשות המשיבים למחיקת העתירה על-הסף מאחר ואינן נתמכות בתצהירים בכל הקשור לטענות העובדתיות שנכללות בהן. כב' השופט אברהם טל מדגיש בהחלטתו כי הבקשות נשוא החלטה זו הוגשו במסגרת הדיון המוקדם בעתירה ולא חלה בשלב זה על המשיבים חובה לתמוך אותן בתצהיר שכן חובה זו חלה על מי שבית-המשפט הורה לו להגיש כתב-תשובה בהתאם לתקנה 10 לתקנות (סדרי דין), ואילו המשיבים טרם הגישו כתבי תגובה לגופה של העתירה.

ב- עת"מ (מחוזי חי') 2423/04 {ליגד השקעות ובניין בע"מ נ' עיריית נהריה, תק-מח 2005(1), 12050 (2005)} נפסק מפי כב' השופט נאמן מנחם:

"3. לפי תקנה 10(א) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, אם הורה בית-המשפט על הגשת כתב-תשובה לעתירה, יוגש כתב-התשובה בתוך 30 יום.
4. עד היום לא ניתן כתב-תשובה וגם לא התבקשה הארכת מועד לכך.
5. אשר-על-כן ניתן בזה צו ביניים האוסר על המשיבה לפעול לגביית כל חוב ארנונה מהעותרים."

על-פי תקנה 10(ב) לתקנות (סדרי דין) על המשיב לפרט בכתב-תשובתו לעתירה את מענו להמצאת כתבי טענות; פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבססת התשובה; עמדתו באשר לסעד המבוקש בעתירה.

תקנה 10(ג) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי כתב-התשובה יהיה ערוך לפי טופס 3 שבתוספת, והעובדות שבו יאומתו בתצהיר או תצהירים אשר יצורפו אליו, כאמור בתקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין).

תקנה 10(ד) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי לכתב-התשובה יצורפו, ככל שניתן, העתקים צילומיים של כל המסמכים הנוגעים לעניין.

ב- עת"מ (מינהליים יר') 1280/09 {שלמה אזולאי נ' הוועדה המיוחדת שלפי סעיף 137 לחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005, תק-מח 2009(3), 9666, 9668 (2009)} נדונה בקשה לפיה מבוקש ליתן פסק-דין כנגד המשיב בהיעדר הגשת כתב-תשובה. כב' השופט משה סובל בדחותו את הבקשה קבע כי הסנקציה על אי-הגשת כתב-תשובה אינה, כמו בסדר הדין האזרחי, מתן פסק-דין על יסוד העתירה, אלא, כאמור בתקנה 10(ד) לתקנות (סדרי דין) לפיה משיב שלא הגיש כתב-תשובה, לא יהא רשאי להשמיע את טענותיו בדיון בעתירה אלא ברשות בית-המשפט.

יודגש כי, תקנה 10(ה) לתקנות סדרי דין קובעת כי משיב שלא הגיש כתב-תשובה, לא יהא רשאי להשמיע את טענותיו בדיון בעתירה אלא אם קיבל את רשותו של בית-המשפט.

9. פרטים נוספים (תקנה 11)
תקנה 11 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדקלמן:

"11. פרטים נוספים
(א) עותר רשאי, בתוך חמישה-עשר ימים מיום שהומצא לו כתב-התשובה של משיב, לדרוש ממנו בכתב מידע או מסמכים (בתקנה זו: "פרטים נוספים") לשם הבהרה או השלמה של נימוקים שבעובדה או שבחוק, הנזכרים בכתב-התשובה או הנוגעים להם.
(ב) משיב רשאי לדרוש בכתב מהעותר פרטים נוספים לשם הבהרה או השלמה של נימוקים שבעובדה או שבחוק, הנזכרים בעתירה, או הנוגעים להם, לא יאוחר מחמישה-עשר ימים לאחר שהורה בית-המשפט על הגשת כתב-תשובה.
(ג) בעל דין שקיבל דרישה למתן פרטים נוספים, ישיב עליה בתצהיר לא יאוחר מחמישה-עשר ימים מיום קבלת הדרישה.
(ד) לא קיבל בעל דין פרטים נוספים שדרש במועד כאמור, רשאי הוא, בתוך שבעה ימים מתום המועד להמצאת הפרטים הנוספים, להגיש לבית-המשפט בקשה בכתב לצוות על מתן הפרטים הנוספים, ובית-המשפט או הרשם רשאי, לאחר דיון במעמד הצדדים, לצוות על מתן אותם פרטים נוספים שיראה לנכון ובתוך המועד שקבע; לא יצווה בית-המשפט או הרשם על מתן פרטים נוספים אם אינם דרושים לצורך הכרעה בעתירה.
(ה) הועלתה טענה בדבר חיסיון או בדבר סייג למסירת מידע או מסמך, תידון הבקשה לפי תקנה 13.
(ו) בעל דין שניתנו לו פרטים נוספים, בין לבקשתו ובין לפי צו בית-המשפט או הרשם, רשאי, בתוך שבעה ימים מהיום שבו הגיעו אליו הפרטים הנוספים או בתוך המועד שקבע בית-המשפט או הרשם, להגיש תצהיר נוסף לתיקון או להשלמת האמור בעתירה או בכתב-התשובה, לפי העניין, ככל שהדבר נובע מאותם פרטים ונדרש בנסיבות העניין."

תקנה 11 לתקנות (סדרי דין) קובעת כי כל צד חייב להביא לפני בית-המשפט את העובדות המלאות הנוגעות לעניין. אם הצד שכנגד סבור, שאחד מהנימוקים, הן של חוק והן של עובדה, בתצהיר של הצד שכנגד לא הובא בצורה מושלמת או שטעון הוא פירוש נוסף, יכול הוא לבקש מהמצהיר את השלמת הנימוק או את פירושו, וזאת אך ורק על-ידי השימוש בפרטים הנוספים, אשר יביאו להצגת מסכת העובדות הנוגעות לעניין כשהן שלמות ומפורשות.

הפרטים הנוספים הם המכשיר היחידי, שבאמצעותו יכול בעל הדין לברר את העובדות, אולם עלינו לזכור, שמטרתם היא הבהרה וצמצום של העובדות שבעתירה ולא הרחבתן עד כדי פרישת היריעה המכסה כל הנושא ובוודאי שלא יתקבל על הדעת, שבאמצעות מכשיר הפרטים הנוספים יוכל המבקש להכות את הצד שכנגד ולהוציא ממנו את שיכול היה לקבל, אילו יכול היה לחקור אותו חקירה נגדית {ראו בשג"צ 58/86 מורגנשטרן נ' מורגנשטרן, פ"ד מ(2), 246 (1986)}.

מטרת ההליך של פרטים נוספים היא לסייע בבירור המחלוקת על-ידי התייחסות לעיקר. הפרטים הנוספים מאפשרים לדרוש תוספת של נתונים במקום בו התשובה היא כללית. המבחן הרווח הוא שניתן לבקש פרטים רק על טענות "שפורשו בעתירה", להבדיל מעניינים "אשר זכרם לא בא בכתבי הטענות". גם אם נניח שמבחן זה הוא נוקשה מדי, לא ניתן לפתח מודל בו יהפוך המכשיר של פרטים נוספים למעין זכוכית מגדלת שתפקידה להצביע על החסר הקיים בתצהיר המשיב.

עם חסר כזה יש להתמודד בדרך של טיעון. אם החסר הוא מהותי, אפשר שהוא ישפיע על ההכרעה לגופה. כך, אם לדעת העותר המשיב אינו מסביר את טעמיו או שתשובתו אינה תשובה, הרי אין צורך בפרטים נוספים ודי להצביע על כך שהתשובה חסרה, מקוטעת או לא משכנעת {דברי כב' השופט ב' אוקון ב- בג"צ 7015/02 עג'ורי ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ואח', תק-על 2002(3), 811 (2002)}.
אם-כן, התכלית העומדת בבסיס מנגנון הבאת הפרטים הנוספים היא כפולה. היא נועדה לצמצם ולתחום את המחלוקת אשר בין בעלי הדין. כך, כאשר נטענה טענה כללית בכתב-הטענות, הבאת פרטים נוספים עשויה לצמצם את הטענה הכללית, לטענות משנה מוגדרות. כמו-כן, היא נועדה להבהיר טענה עמומה ומעורפלת של מי מבעלי הדין {דברי כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל ב-בש"א (מינהליים ת"א) 30695/03 דוד מעברי נ' רנית חמצני מנהלת מחלקת רישוי עסקים בעיריית חולון, תק-מח 2003(3), 16425 (2003)}.

ממקרא תקנה 11 לתקנות (סדרי דין) עולה כי דרישת העותר למתן פרטים נוספים צריכה לעמוד במספר תנאים עיקריים. ואלה הם:

1. הדרישה תיעשה בתוך 15 ימים מיום שהומצא לעותר כתב-התשובה של המשיב, שאם לא יעשה כן, תידחה בקשתו לקבלת פרטים. כך לדוגמה, ב-בש"א (מחוזי ת"א) 30987/04 {שוש זיסר ואח' נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה-מחוז תל-אביב, תק-מח 2004(2), 10497 (2004)} קיבל כב' השופט אברהם טל את טענת המשיבים ודחה את הבקשה למתן פרטים נוספים ומבלי לדון בבקשה לגופה, מחמת העובדה כי הדרישות למתן פרטים נוספים הוגשו לאחר חלוף המועד של 15 יום הקבוע בתקנה 11(א) לתקנות (סדרי דין).

2. הדרישה תיעשה בכתב.

3. הדרישה תהא למטרת השלמה או הבהרה של נימוקים עובדתיים או משפטיים הנזכרים בכתב-התשובה או הנוגעים להם.

נוסחה של תקנה 11(א) לתקנות (סדרי דין) רחב יותר מזה של תקנה 11 לתקנות סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984, לפיה, "העותר והמשיב רשאים לדרוש מבעל דינם, במכתב בדואר רשום, פרטים נוספים ומפורטים יותר לנימוקים, שבעובדה או שבחוק, שפורשו בעתירה או בתצהיר התשובה, הכל לפי העניין" {ראו גם בש"א (מחוזי חי') 21327/04 מחצבי אבן בע"מ נ' עיריית נשר, תק-מח 2004(4), 3229 (2004); עת"מ (מחוזי יר') 1019/04 עווד רבאייעה נ' מנהל הלשכה האזורית למינהל אוכלוסין, תק-מח 2005(1), 4749 (2005)}.

ההרחבה מתבטאת בכך שבתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים כולל המושג "פרטים נוספים" גם מסמכים בעוד שבתקנות סדר הדין ב- בג"צ מדובר על פרטים נוספים ומפורטים יותר רק "לנימוקים, שבעובדה או שבחוק".
אכן, הנטיה להשוות בין סדרי הדין הנוהגים, לעניין פרטים נוספים, בבית-המשפט הגבוה לצדק עם אלה הנוהגים בבית-המשפט לעניינים מינהליים, הינה טבעית וזאת משום שבית-המשפט לעניינים מינהליים קיבל, במסגרת חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, חלק מן הסמכויות שהיו מצויות, עד לחקיקתו, בידי בית-המשפט הגבוה לצדק.

יחד-עם-זאת, נראה בבירור שהמחוקק לא התכוון להחיל על בית-המשפט לעניינים מינהליים את סדרי הדין הנהוגים ב- בג"צ ועובדה היא, שהמחוקק ראה להתקין תקנות סדרי דין נפרדות ושונות, בין היתר, בשל הכוונה שבית-המשפט לעניינים מינהליים יוכל לברר את העתירות המובאות בפניו כערכאה ראשונה.

ההבדלים כאמור לעיל מובילים אותנו למסקנה כי אין להחיל את הפירוש שניתן למושג "פרטים נוספים" בבית-המשפט הגבוה לצדק על המושג האמור בבית-המשפט לעניינים מינהליים. יחד-עם-זאת, ניתן ללמוד מן האופן שבו פורש המושג האמור על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק, גם באשר לאופן שבו יש לפרש את המושג האמור על-ידי בית-המשפט לעניינים מינהליים.

יובהר כי, במושג "פרטים נוספים" נכללים גם מסמכים אולם, "גילוי מסמכים" על-פי תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 עוסק במסמכים הרלוונטיים לסכסוך כעולה מיריעת המחלוקת הבאה לידי ביטוי בכתבי הטענות שהוגשו על-ידי כל הצדדים. במקרה זה, בית-המשפט רשאי, על-פי התקנה האמורה, לחייב בעל דין לגלות לבעל הדין יריבו את כל המסמכים המצויים או שהיו מצויים ברשותו או בשליטתו "הנוגעים לעניין הנדון" ושאותרו על-ידו לאחר חקירה ודרישה.

לעומת-זאת, ה"פרטים הנוספים" שבעל דין רשאי לדרוש מבעל הדין יריבו על-פי תקנה 11(א) לתקנות (סדרי דין) מתייחסים, מלכתחילה, לתחום צר יותר. על-פי תקנה 11(א) לתקנות (סדרי דין) המבחן אינו מבחן הרלוונטיות. המבחן כאן הוא אם הפרטים הנוספים דרושים "לשם הבהרה או השלמה" של הנימוקים שבעובדה או שבחוק הנזכרים בכתב-התשובה.

ויודגש כי תקנה 11(א) לתקנות (סדרי דין) נועדה להביא להבהרתה או להשלמתה של טענה כללית או סתמית שבעובדה או שבחוק שהובאה בכתב-תשובה שכנגדה הוגשה העתירה. נראה שכוונת המחוקק היתה לאפשר, באמצעות כלי זה, לצמצם את יריעת המחלוקת על-ידי הגדרה מדוייקת יותר של הטענה שבכתב-התשובה, מצד אחד, ולאפשר לבעל הדין המבקש לדעת כיצד עליו לכלכל את צעדיו לאור טענות המשיב, מצד שני.
ברור הוא כי האמצעי של "פרטים נוספים" כאמור בתקנה 11(א) לתקנות (סדרי דין) לא נועד כדי להכביד על בעל הדין שכנגד. במקרה ונראה מן הבקשה כי הסעד המבוקש בה מתבקש רק כדי להכביד על המשיב או בכדי לסרבל את ההליכים הרי שדי יהיה בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

יובהר כי פרטים נוספים אינם שאלון ומטרתם היא הבהרה וצמצום העבדות שבעתירה ובתשובה לה {ראו גם עת"מ (מחוזי יר') 1019/04 עווד רבאייעה נ' מנהל הלשכה האזורית למינהל אוכלוסין, תק-מח 2005(1), 4749 (2005); בג"צ 9733/03 המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 842 (2004)}.

כך לדוגמה, ב- עת"מ (מחוזי יר') 211/07 {מוניות חי בע"מ נ' משרד התחבורה, תק-מח 2007(4), 3419 (2007)} קבע כב' השופט יהונתן עדיאל כי במקרה דנן חלק גדול מהפרטים המבוקשים לא נועדו, כאמור בתקנה 11(א) לתקנות (סדרי הדין), "לשם הבהרה או השלמה של נימוקים שבעובדה או שבחוק הנזכרים בכתב-התשובה או הנוגעים להם", והם מהווים למעשה שאלון ולא בקשה למתן פרטים נוספים.

ב- בש"א (מחוזי חי') 1436/08 {פאר וייסנר - יו"ר מפלגת הירוקים נ' שר הפנים - מר מאיר שטרית, תק-מח 2008(3), 10812 (2008)} נדונה בקשה הנסמכת על תקנה 11(א) לתקנות (סדרי דין). כב' השופט א' קיסרי בקבלו את הבקשה קובע כי "במצב עניינים זה יש בסיס לבקשת העותרים לפרטים הנוספים שכן, לכאורה, קיים פער עובדתי בין מה שניתן להסיק מנספח י"ד לעתירה (וטענות העותרים בקשר אליו) לבין הנטען בתשובת המשיבה 8 בעניין היותה של הבניה חוקית. פער עובדתי זה מצדיק שהמשיבה תמציא את הפרטים המבוקשים, וכך אני מורה".

ב- עת"מ (מחוזי יר') 1141/04 {אוסמה תמימי נ' שר הפנים, תק-מח 2005(1), 3200 (2005)} קבעה כב' השופטת יהודית צור כי במקרה הנדון הבקשה כוללת רשימה ארוכה של 35 שאלות ובקשות שהפנו העותרים למשיב ושאלות אלה, אינן מסבירות אילו שאלות אכן נדרשו לעותרים לשם הבהרה או השלמה של נימוקים - בעובדה או בחוק - המפורטים בכתב-התשובה.

עוד נקבע כי הפרטים המבוקשים בבקשה, אינם דרושים לצורך הכרעה בעתירה שהוגשה. לבסוף נקבע, כי עסקינן בשאלות, שמטרתן אינה הבהרה או השלמה של נימוקים, המפורטים בכתב-התשובה וחלקן אף דומה יותר לשאלות של חקירה נגדית או מעין "מסע דיג" מכביד ומיותר מצד העותרים.

ב- עת"מ (מינהליים יר') 673/07 {דיגל השקעות ואחזקות בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, תק-מח 2009(1), 14499 (2009)} העותרת העלתה טענה בתצהירה המשלים ומבלי שהעותרת חזרה עליה בעיקרי הטיעון. כב' השופט משה סובל קבע כי דין הטענה להידחות, באשר היא לא נובעת מהפרטים הנוספים אלא מתצהירי המשיבים שצורפו על-ידי העותרת לעתירה עצמה ולכן, לאור הקבוע בתקנה 11(ו) לתקנות (סדרי דין), העותרת לא היתה רשאית להעלות טענה זו לראשונה בתצהירה המשלים.

10. הגשת מסמך לבית-המשפט (תקנה 12)
תקנה 12 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"12. הגשת מסמך לבית-המשפט
(א) ראה בית-המשפט כי מסמך דרוש לשם הכרעה בעניין שלפניו, רשאי הוא להורות לבעל הדין שהמסמך ברשותו להגישו לבית-המשפט במועד שיקבע.
(ב) בעל הדין יגיש את המסמך לבית-המשפט ולבעלי הדין האחרים; בעלי הדין רשאים להגיש את הערותיהם בכתב, ככל שהדבר נובע מהגשת המסמך, במועד שקבע בית-המשפט.
(ג) התנגד בעל הדין להגשת המסמך, יודיע לבית-המשפט, במועד שנקבע, את טעמי התנגדותו.
(ד) החליט בית-המשפט לדחות את ההתנגדות יחולו הוראות תקנת-משנה (ב)."

תקנה 12(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה ובית-המשפט ראה כי מסמך דרוש לשם הכרעה בעניין שלפניו, רשאי הוא להורות לבעל הדין שהמסמך ברשותו להגישו לבית-המשפט במועד שיקבע.

תקנה 12(ב) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בעל הדין יגיש את המסמך לבית-המשפט ולבעלי הדין האחרים בתוך המועד שנקבע בתקנה 12(א) לתקנות (סדרי דין). עוד קובעת התקנה כי בעלי הדין רשאים להגיש את הערותיהם בכתב, ככל שהדבר נובע מהגשת המסמך, במועד שקבע בית-המשפט.

אולם, במקרה ובעל הדין מתנגד להגשת המסמך, עליו להודיע לבית-המשפט, במועד שנקבע, את טעמי התנגדותו כאמור בתקנה 12(ג) לתקנות (סדרי דין). במקרה ובית-המשפט החליט לדחות את ההתנגדות שהוגשה לו, קובעת תקנה 12(ד) לתקנות (סדרי דין) כי יחולו הוראות תקנה 12(ב) לתקנות (סדרי דין).

ב- עת"מ (מחוזי יר') 428/04 {אחמד חג' יחיא עורך-דין נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה, תק-מח 2004(1), 6374, 6377 (2004)} קבעה כב' השופטת מוסיה ארד כי לדעתה אין מקום להיעתר לבקשת העותר לגילוי מסמכים, שעניינה טיוטות ומסמכי הכנה שונים שכן, מסמכים אלה לא נתבקשו לשם הבהרה או השלמה של נימוקים הנזכרים בכתב-התשובה {כאמור בתקנה 11 לתקנות (סדרי דין)} והם אף אינם נחוצים לשם הכרעה בעניין הנדון בפניה {כאמור בתקנה 12 לתקנות (סדרי דין)}.

11. סייג למסירת מידע ומסמכים על-פי תקנה 11, 12 {תקנה 13}
תקנה 13 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"13. סייג למסירת מידע ומסמכים
(א) החובה למסור מידע ומסמכים לפי תקנות 11 ו- 12 כפופה לסייגים ולהוראות לעניין גילוי מידע ומסמכים לפי כל דין, לרבות הוראות חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, בשינויים המחוייבים.
(ב) הועלתה טענה בדבר סייג או חיסיון כאמור לגבי גילוי מידע או מסמך, רשאי בית-המשפט לקיים את הדיון לפי תקנה 11 או 12 בדלתיים סגורות, וכן רשאי בית-המשפט לקבל את המידע או המסמך המבוקשים, לעיין בהם, ולקבל הסברים מנציג היועץ המשפטי לממשלה או מנציג הרשות הנוגעת בדבר, אף בהיעדר יתר בעלי הדין.
(ג) הדיון יתקיים לפני בית-המשפט הדן בעתירה, אלא-אם-כן ביקש בעל הדין שהבקשה תידון על-ידי שופט אחר של בית-המשפט.
(ד) לא יורה בית-המשפט על מסירת מידע או מסמכים העלולים לפגוע בזכויות צד שלישי, אלא לאחר שנתן לצד השלישי הזדמנות להשמיע את טענותיו, בדרך שיקבע.
(ה) הוצאה לגבי מידע או מסמך תעודת חסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, יתקיים הדיון בפני שופט של בית-המשפט העליון לפי סעיף 46 לפקודה האמורה."

ב- בש"א (מחוזי יר') 6266/02 {פאתנה ג'מיל גאביר נ' שר הפנים, תק-מח 2002(3), 66431, (2002)} קבע כב' השופט יהונתן עדיאל כי "נכון הדבר, שאם יידרשו המשיבים לפרט את נימוקיהם, בין בדרך של חקירת המצהיר מטעמם (כאשר יוגש תצהיר בתשובה לעתירה), ובין בדרך של דרישה למתן פרטים נוספים, הם לא יוכלו להימנע מלפרט את נימוקיהם בלא להוציא תעודת חסיון. אין צריך לומר, שבקשה להסרת החסיון, צריך שתוגש, לאור אופיו של המידע החסוי, לשופט בית-המשפט העליון (ראה תקנה 13(ה) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000)".

12. עיקרי טיעון {תקנה 14}
תקנה 14 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"14. עיקרי טיעון
(א) הוגש כתב-תשובה ונקבע מועד לדיון בעתירה, יגיש כל בעל דין את עיקרי טיעונו לבית-המשפט וימציא עותקים מהם במישרין לשאר בעלי הדין, ארבעה ימים לפחות לפני המועד שנקבע לדיון.
(ב) עיקרי טיעון יכללו באופן תמציתי את עיקרי טענותיו של בעל הדין בעניינים שהוא רשאי לטעון בהם, וכן את האסמכתאות שבדעתו להסתמך עליהן; ואולם רשאי בעל דין להגיש עיקרי טיעון על דרך ההפניה לטיעוניו כפי שפורטו בכתבי הטענות שהגיש, בצירוף האסמכתאות שבדעתו להסתמך עליהן; היתה האסמכתא פסק-דין שלא פורסם בדפוס בפרסום רשמי, יצורף עותק מצולם שלו לעיקרי הטיעון.
(ג) בדיון יהא כל בעל דין רשאי לטעון בפני בית-המשפט על-סמך עיקרי הטיעון; רצה בעל דין להוסיף טענה או להביא אסמכתא נוספת, יוכל לעשות זאת רק ברשות בית-המשפט; אולם אם הגיש עיקרי טיעון אין צורך ברשות בית-המשפט אם היו הטענה הנוספת או האסמכתא הנוספת תשובה לעיקרי הטיעון של בעל הדין שכנגד."

בהליכים אזרחיים ומינהליים שונים, מוטלת על הצדדים חובה אוטומטית להגיש את עיקרי טיעוניהם עובר לדיון. כך בערעורים אזרחיים {תקנה 446 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984}; בערעורים לבית-הדין הארצי לעבודה {תקנה 102 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1992)}; בעתירות לבית-המשפט הגבוה לצדק {תקנה 16 לתקנות סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984}; בעתירות מינהליות {תקנה 14 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000)}.

תקנה 14(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה והוגש כתב-תשובה ונקבע מועד לדיון בעתירה, על בעלי הדין להגיש את עיקרי טיעונו לבית-המשפט תוך המצאת עותק מהם במישרין לשאר בעלי הדין וכל זאת ארבעה ימים לפחות לפני המועד שנקבע לדיון בעתירה.

תקנה 14(ב) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בעלי הדין יכללו בעיקרי טיעון את עיקר טענותיו של בעל הדין באופן תמציתי ובעניינים שהוא רשאי לטעון בהם.

בנוסף, בעלי הדין יצרפו לעיקרי טיעון מטעמם את כל האסמכתאות שבדעתם להסתמך עליהן בשעת הדיון בבית-המשפט. נבהיר כי בעל דין רשאי להגיש עיקרי טיעון על דרך ההפניה לטיעוניו כפי שפורטו בכתבי הטענות שהגיש, בצירוף האסמכתאות שבדעתו להסתמך עליהן. במקרה ובעל הדין מסתמך בעיקרי טיעון מטעמו על פסק-דין שלא פורסם בדפוס בפרסום רשמי, עליו לצרף עותק מצולם של פסק-הדין לעיקרי הטיעון מטעמו.

תקנה 14(ג) לתקנות (סדרי דין) קובעת מפורשות כי הדיון בעתירה יהיה על-סמך כתבי הטענות שבעלי הדין הגישו ועל-פי עיקרי הטיעון שהוגשו מטעמם.

במקרה ובעל הדין מעוניין להוסיף טענה ו/או אסמכתא יהא עליו לקבל את רשותו של בית-המשפט. ללא רשות מבית-המשפט, לא יוכל בעל הדין להוסיף טענה ו/או לצרף אסמכתא. יחד-עם-זאת ובשים-לב, כי אין צורך לקבל את רשותו של בית-המשפט כאשר עסקינן בטענה נוספת או אסמכתא נוספת הבאה ליתן תשובה לעיקרי הטיעון של בעל הדין שכנגד.

ב- עת"מ (מחוזי יר') 8270/08 {נאדר סב לבן נ' שר הפנים, תק-מח 2009(4), 3502 (2009)} קבע כב' השופט י' נועם כי איננו:-

"נדרש להכריע בנסיבות המקרה דנן בשאלה, האם יש מקום להיעתר לבקשת העותרים להגשת 'תשובה לתשובת המשיב', ומה המסגרת הדיונית לכך, אם בכלל; שכן החלטתי לקבל את המסמך האמור כעיקרי-טיעון, לפי תקנה 14 לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי-דין), התשס"א-2000, זאת כבקשתה החלופית של בא-כוח העותרים בהודעתה מיום 21.10.08.
עם-זאת, מובן כי בגדרו של המסמך האמור, בין אם מדובר בעיקרי טיעון, ובין - בתגובה בכתב, לא ניתן להעלות נימוקי עתירה חדשים אשר לא הועלו בכתב העתירה; וכי אין לאפשר, באמצעותו, תיקונו של כתב עתירה והרחבת חזית מעבר לזו שנתגבשה בכתב העתירה ובכתב-התשובה."

13. ראיות {תקנה 15}
תקנה 15 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"15. ראיות
(א) בית-המשפט ידון בעתירה על-פי ראיות שיובאו בתצהירים, ואולם רשאי הוא, לבקשת בעל דין, להתיר חקירת מצהיר של בעל הדין שכנגד, אם ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה.
(ב) בקשה לחקירת מצהיר תוגש בכתב לבית-המשפט, לא יאוחר מארבעה עשר ימים לפני מועד הדיון, ותפרט את הנושאים שעליהם מתבקשת החקירה; המבקש יציין בבקשה את עמדתו של בעל הדין שמטעמו הוגש התצהיר, לעניין הבקשה, וכן יצרף את תגובתו של אותו בעל דין, אם נתבקש לכך על ידו.
(ג) לא דחה בית-משפט את הבקשה, יורה על התייצבותו של המצהיר לחקירה במועד הדיון, אך רשאי הוא לדחות את מתן החלטתו למועד הדיון בעתירה; החליט בית-המשפט במהלך הדיון בעתירה להתיר את חקירת המצהיר, רשאי הוא להורות על חקירתו לאלתר, אם הוא נוכח בדיון, או לקבוע את המועד לקיום החקירה.
(ד) לא התייצב המצהיר בהתאם להחלטת בית-המשפט, לא ישמש תצהירו כראיה אלא ברשות בית-המשפט.
(ה) ראה בית-המשפט שהדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה, רשאי הוא, לאחר שנתן לשאר בעלי הדין הזדמנות להגיב לבקשה, ומטעמים מיוחדים שיירשמו, להרשות השמעת עד שאינו מצהיר בנושא ובהיקף שיקבע בית-המשפט."

תכליתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים לא היתה הקמה של ערכאה דיונית שתפקידה לקבוע ממצאים עובדתיים בסכסוכים בין הפרט לרשות המינהלית. מטרתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים היתה להסמיך את בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מינהליים הנדונים בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק.

זאת ועוד. בחוקקו את החוק החדש, כיוון המחוקק ל"שמירת ייחודו של המשפט המינהלי, המהותי והדיוני, כפי שעוצב וגובש בדין ובפסיקתו רבת השנים של בג"צ" {ראו הצעת חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-1999, ה"ח 2821, עמ' 2 (1999)}.

לפיכך, נקבע כי הדיון יתנהל "בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק בשינויים המחוייבים" {כאמור בסעיף 8 לחוק}. על-כן, גם סדרי הדיון והראיות שבפני בית-המשפט המינהלי הינם דומים לאלה הנהוגים ב- בג"צ וברגיל יתמצו ההליכים בהגשת תצהירים מבלי לשמוע עדים ולנהל הליכי חקירה שכנגד {דברי כב' השופט א' ברק ב- עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, פ"ד נט(6), 411 (2005); ראו גם עת"מ (מינהליים ת"א) 1687/07 יואב מזרחי נ' עמידר - החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ, תק-מח 2007(4), 16061 (2007)}.

ובמילים אחרות, על-פי סדרי הדין הנוהגים בעתירות מינהליות, בית-המשפט אינו שומע ראיות אלא במקרים חריגים במיוחד {דברי כב' השופטת מוניץ נחמה ב- בש"א (מחוזי נצ') 1060/05 אקים ספקטור נ' הוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2005(2), 1024 (2005)}.

יובהר כי תפקידו של בית-המשפט לעניינים מינהליים הוא לקיים ביקורת על החלטת הרשות המינהלית. בית-משפט לעניינים מינהליים בוחן את החלטת הרשות המינהלית ועמידתה בדרישות המשפט הציבורי. בכלל זה על בית-המשפט לעניינים מינהליים לבחון האם החלטת הרשות, על רקע הנתונים שעמדו לפניה, היא סבירה. בית-המשפט אינו שם עצמו במקום הרשות, ולכן, ברגיל, הוא אינו אוסף נתונים חדשים שלא עמדו בפני הרשות ואינו מכריע בעתירה על בסיס נתונים מעין אלו.

כפי שנראה להלן, תקנה 15 לתקנות (סדרי דין) מאפשרת לבית-המשפט לעניינים מינהליים ליתן הוראות באשר לאופן גביית הראיות {ראו גם בש"א (מחוזי חי') 18249/01, עת"מ (חי') 467/01 יצחק אביעד נ' עיריית חיפה, תק-מח 2001(4), 1576 (2001)}.

תקנה 15(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בית-המשפט בבואו לדון בעתירה המונחת בפניו, ידון בעתירה על-פי הראיות שהובאו בתצהירים ובשים-לב, כי לבקשת בעל דין, רשאי בית-המשפט, להתיר חקירת מצהיר של בעל הדין שכנגד, אם ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה.

דרכם של בתי-המשפט לעניינים מינהליים, אינה להרבות בשמיעת עדים. מלשון ההוראה הנ"ל ולפי דרכם של בתי-המשפט לעניינים מינהליים, שמיעת עדים אינה נעשית בפניהם כדבר שבשיגרה או על-פי זכות הקנויה לבעלי הדין {ראו גם ת"א (שלום יר') 16212/08 פרזות חב' ממשלתית עירונית לשיכון יר' בע"מ נ' שאול יעקב, תק-של 2009(1), 21447 (2009)}.

ב- עת"מ (מינהליים חי') 328-08 {עורך-דין צבי רודין נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה, תק-מח 2008(4), 13966 (2008)} נדונה בקשה למתן רשות לחקור את מצהיר המשיבה על תצהירו. כב' השופט אלכס קיסרי דחה את הבקשה בשל היותה של הבקשה ארוכה ומקריאתה, הגם שהוגשה באיחור ניכר, לא ניתן היה להימנע מן הרושם שהעותר בחר לנצלה כדי להתפלמס עם טענות המשיבות ולא כדי להסביר בצורה עניינית את הצורך בחקירת המצהיר שבלעדיה לא ניתן להכריע בעתירה.

ב- עת"מ (מחוזי חי') 214/05 {סימה סין משה נ' גלעד אמיר, מנהל ביה"ס ליד האוניברסיטה, תק-מח 2005(2), 1302 (2005)} קבעה כב' השופטת יהודית צור, בדחותה את הבקשה כי לא מצאה "כי לצורך הכרעה בעתירה נדרשת חקירה של המנהלת האדמיניסטרטיבית של בית הספר או של יועצת בית הספר בית הכרם. אין גם הצדקה להתיר הצגת הקלטה שערכה העותרת שלא הוגשה על-פי הכללים המשפטיים המקובלים, מה גם שעניין זה אינו נדרש לצורך הכרעה בעתירה".

ב- בש"א (מחוזי ב"ש) 2730/03, עת"מ (ב"ש) 306/03 {פטריק קונורס נ' משרד הפנים - ממונה ביקורת הגבולות, תק-מח 2003(3), 4825 (2003)} קבע כב' השופט ח' עמר כי נקודת המוצא בדיון בעתירות מינהליות, היא כי בית-המשפט מכריע בהן, על יסוד התצהירים והמסמכים שבפניו, בלבד, ובלא חקירה נגדית על התצהירים כאמור ברישא לתקנה 15(א) לתקנות (סדרי דין) וכי חקירה נגדית על תצהיר שהגיש בעל דין, תתאפשר רק אם ביקש זאת בעל הדין שכנגד, ואם בית-המשפט "ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה" כאמור בסיפא לתקנה הנ"ל.

תקנה 15(ב) לתקנות (סדרי דין) קובעת את המועד בו תוגש בקשה לחקירת מצהיר והאופן בו תוגש בקשה. על-פי תקנה זו, בקשה לחקירת מצהיר תוגש בכתב לבית-המשפט, ולא יאוחר מארבעה-עשר ימים לפני מועד הדיון הקבוע לעתירה.

בבקשה לחקירת מצהיר על המבקש לפרט את הנושאים שעליהם מתבקשת החקירה ולציין בבקשתו את עמדתו של בעל הדין שמטעמו הוגש התצהיר, לעניין הבקשה, וכן לצרף את תגובתו של אותו בעל דין, אם נתבקש לכך על ידו.

תקנה 15(ג) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה ובית-המשפט לא דחה את הבקשה, יורה הוא, על התייצבותו של המצהיר לחקירה במועד הדיון.

יודגש כי על-פי התקנה כאמור, בית-המשפט רשאי לדחות את מתן החלטתו למועד הדיון בעתירה. במקרה ובית-המשפט החליט במהלך הדיון בעתירה להתיר את חקירת המצהיר, רשאי הוא להורות על חקירתו לאלתר, אם הוא נוכח בדיון, או לקבוע את המועד לקיום החקירה.

תקנה 15(ד) לתקנות (סדרי דין) קובעת מפורשות כי במקרה והמצהיר לא התייצב לחקירתו כפי שקבע בית-המשפט, תצהירו לא ישמש כראיה בדיון בעתירה, אלא, ברשות בית-המשפט.

על-פי תקנה 15(ה) לתקנות (סדרי דין) בית-המשפט מוסמך, במידה וראה שהדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה ולאחר שנתן לשאר בעלי הדין הזדמנות להגיב לבקשה ומטעמים מיוחדים שירשמו, להרשות השמעת עד שאינו מצהיר. חקירתו של העד כאמור תהא בנושא ובהיקף שיקבע בית-המשפט.

ב- עת"מ (מחוזי יר') 750/07 {שלג לבן (1986) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (המחלקה לנכסים ולשירותים), תק-מח 2007(4), 14637 (2007)} עסקינן בבקשה לזימונו של יו"ר דירקטוריון מכון התקנים הישראלי, למתן עדות בעתירה המינהלית שבמסגרתה הוגשה הבקשה.

לטענת העותרת עדותו של יו"ר דירקטוריון מכון התקנים נוגעת ישירות לסוגיה שהיא מהותית ביותר בעתירה. לטענתה, עדות זו תאפשר לבית-המשפט להכריע בטענותיהם הסותרות של הצדדים לעניין זה, ולכן היא נדרשת לצורך הכרעה בעתירה. מנגד, משיבה 2 מתנגדת לבקשה ולטענתה, בית-המשפט לעניינים מינהליים אינו נזקק, ברגיל, לשמיעת עדויות.

כב' השופטת מוסיה ארד בדחותה את הבקשה קובעת כי המקרה הנוכחי אינו נופל בגדר המקרים המיוחדים בהם בית-המשפט מאפשר חקירת עד. זאת ועוד. "ככל שסברה העותרת כי עדותו של יו"ר דירקטוריון מכון התקנים הנה רלוונטית לצורך ההכרעה בשאלה האם היה לה אישור ISO בתוקף במועד הרלוונטי, היה עליה להציג את דבריו במסגרת הדיון בוועדה ולא להמתין עד לדיון בעתירה".

ב- בש"א 221/02 {א. ביטחון אזרחי בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"מ (2003), 370 (26.05.02)}נפסק כי:

"הטעם הדיוני נעוץ בהוראות תקנה 15(א) לתקנות. התקנה אומרת כי בית-המשפט ידון בעתירה על-פי ראיות שיובאו בתצהירים. חקירת מצהיר היא החריג, ובית-המשפט יורה על כך רק אם ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה. איני רואה כל טעם להורות כן לא בעתירה עצמה לכשתתברר, לא כל שכן בבקשה לצו ביניים.
אני ער לכך שהעותרת חולקת על המסקנות והמימצאים העומדים בבסיס ההחלטה, אך איני רואה כל מקום וצידוק שבית-משפט זה, האמור לפסוק בעניינים מינהליים, ישמע ראיות וייתן פסק-דין במחלוקת שהיא אזרחית גרדא.
מתוך כלל החומר שהוגש לעיוני נראה לי כי על פני הדברים החלטת המשיבה התקבלה על יסוד ראיות מינהליות טובות לכאורה. דיני הראיות הרגילים שלאורם מכריע בית-משפט בסכסוכים שבפניו אינם חלים על החלטותיה של רשות מינהלית (סעיף 60 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971).

היא רשאית להסתפק בראיה מינהלית שלא תמיד עומדת במבחני הקבילות והרלבנטיות הנוהגים בבתי-המשפט. הלכה היא כי 'בהיעדר כבלי הקבילות של דיני הראיות הכלליים רשאית הרשות לבנות את תשתיתה העובדתית על כל ראיה 'בעלת ערך הוכחתי'' (ב' ברכה משפט מינהלי, כרך ב' 287).
מתוך החומר שהוצג לעיוני לא הייתי אומר כי הראיות שעל סמכן החליטה המשיבה שלא לחדש את החוזה הן "שמועות בעלמא", "תחושות או סברות", "השערות בלתי-בדוקות" או "רכילות בעלמא" וכיוצא בזה ראיות שרשות מינהלית סבירה לא היתה מסתמכת עליהן.

על פני הדברים נראה לי כי היו בידי המשיבה די ראיות מינהליות ואחרות להצדקת החלטתה. אין בידי בית-המשפט המינהלי לא כלים ולא סמכות להתערב בהחלטות מסוג זה של רשות מינהלית.
אינני רואה כי אי-הענקת צו ביניים מקפחת את העותרת. לפי שיטתי, יש בידיה אפשרות לתבוע כל סעד שתמצא לנכון בגין מה שנראה לה כפגיעה באינטרס הציפיות שלה, הפרת חוזה בידי המשיבה, שימוש בזכות על-פי חוזה שלא בתום-לב ועוד כהנה וכהנה עילות וסעדים במישור המשפט האזרחי. אחרי הכול, מדובר בחוזה, ודינו של חוזה להתברר בבית-המשפט האזרחי הרגיל.
לכן בהיעדר עילה מבוררת לדרוש שהחוזה יוארך, לא מצאתי כל מקום ליתן צו המקפיא את הליכי המכרז החדש או מעכבם. מאזן הנוחות בעניין זה נוטה, לדעתי, לצדם של המשיבה ומשתתפי המכרז החדש, ולא לצדה של העותרת. זו יכולה עדיין לשמור על זכויותיה כאמור לעיל, מה גם ששמעתי מפי מנהלה כי העותרת עצמה השתתפה במכרז החדש ואפשר שתזכה בו שוב.
מכל האמור לעיל הנני דוחה את הבקשה למתן צו ביניים ומחייב את העותרת לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסכום של 5,000 ש"ח נכון להיום."

14. סדר הטיעון {תקנה 16}
תקנה 16 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"16. סדר הטיעון
(א) העותר יטען תחילה והמשיב יטען אחריו, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט סדר טיעון אחר; היו כמה עותרים או כמה משיבים, יקבע בית-המשפט את סדר הטיעון ביניהם.
(ב) בית-המשפט רשאי להתיר לבעל דין טיעון נוסף בתשובה לטענות בעל הדין שכנגד.
(ג) התיר בית-המשפט חקירת מצהיר או חקירת עד שאינו מצהיר, תיערך חקירתו לפני שמיעת טענות בעלי הדין, ואולם רשאי בית-המשפט, אם ראה טעם לכך, להתיר חקירת מצהיר בשלב אחר של הדיון; המצהיר מטעם העותר ייחקר תחילה, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט סדר אחר; היו כמה עותרים או כמה משיבים, יקבע בית-המשפט את סדר חקירת המצהירים ביניהם.
(ד) בית-המשפט רשאי להורות על השלמת טיעונים בכתב בעניינים שקבע, במקום טיעון בעל-פה."

ב- עת"מ (מינהליים חי') 1398/03 {חסקל חיים נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2005(1), 262 (2005)} נפסק מפי כב' השופטת ש' וסרקרוג:

"10. לעניין ההסדר הדיוני בבית-משפט קמא: אבהיר כבר בשלב זה, כי אם אמנם ביקשו העותרים להסתמך על שמיעת עדים, ראוי ונכון היה להקדים ולברר את המחלוקות העובדתיות במסגרת התביעה בבית-משפט השלום, שהיא הערכאה הדיונית המתאימה לצורך זה.
בנסיבות העניין, ספק אם היה מקום לאשר את ההסדר הדיוני כפי שנעשה בבית-משפט השלום. בבית-משפט זה, לא ראיתי לנכון להורות על שמיעת ראיות, במיוחד כאשר ניתן להכריע במחלוקות על-פי הצגת הראיות, וללא צורך בחקירת עדים.

לעניין אחרון זה, ראוי לחזור ולהדגיש, כי חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000... מורה כי המחוקק קיבל את הגישה שהדיונים בעתירה בבית-משפט זה, צריכים להיות בהתאמה לאלה שנערכו בבית-משפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק (סעיף 8 של החוק). גם סדרי הדין בעתירה מינהלית (סעיף 13(2)), תואמים לאלה הקיימים ב- בג"צ, ולכן חקירת עדים על תצהיריהם, אינה אלא בהיתר (ראה גם תקנה 16(ג) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000...

התכלית העומדת מאחורי סדרי דין אלה היא, לאפשר סעד מהיר ויעילות בדיון.
לכן, ככל שהמחלוקות העובדתיות נוגעות לבית-משפט זה, וככל שניתן להכריע בהן על-סמך המסמכים והראיות שהוצגו, לא היה מקום להורות על חקירת עדים, במיוחד כאשר לא רק שלא הוגשה בקשה לעניין זה, אלא אף הוגש הסדר דיוני."

15. פסק-דין {תקנה 17}
תקנה 17 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"17. פסק-דין
בתום הדיון, או סמוך לאחריו, ככל האפשר בנסיבות העניין, ייתן בית-המשפט פסק-דין בעתירה; בפסק-הדין מוסמך בית-המשפט לדחות את העתירה או לקבלה - כולה, מקצתה או בשינויים - או להחזיר את העניין עם הוראות לרשות."

תקנה 17 לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בתום הדיון, או סמוך לאחריו, ככל האפשר בנסיבות העניין, ייתן בית-המשפט פסק-דין בעתירה.

זאת ועוד. בית-המשפט מוסמך בפסק-דינו לדחות את העתירה או לקבלה כולה או חלקה או להחזיר את העניין עם הוראות לרשות.

16. אי-התייצבות {תקנה 18}
תקנה 18 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"18. אי-התייצבות
(א) נמסרה הודעה בדבר דיון, לרבות דיון מוקדם, רשאי בית-המשפט:
(1) אם לא התייצב איש מבעלי הדין - למחוק או לדחות את העתירה או לדחות את הדיון למועד אחר;
(2) אם התייצב העותר והמשיב לא התייצב - לקיים דיון בעתירה בהיעדר המשיב או לדחות את הדיון למועד אחר;
(3) אם התייצב המשיב והעותר לא התייצב - למחוק או לדחות את העתירה או לדחות את הדיון למועד אחר.
(ב) ניתנה החלטה לפי תקנה זו, רשאי העותר או המשיב, לפי העניין, לבקש את ביטולה או שינויה בתוך שבעה ימים מיום המצאתה, ורשאי בית-המשפט לבטלה או לשנותה בתנאים שייראו לו, ובין השאר לעניין הוצאות."
תקנה 18(א) לתקנות (סדרי דין) עוסקת במקרים בהם מי מבעלי הדין לא התייצבו לדיון בעתירה וכן בסמכותו של בית-המשפט לדון בעתירה במקרה כאמור. תקנה זו מונה 3 "תרחישים" אפשריים, שיפורטו להלן:

במקרה ואיש מבעלי הדין לא התייצב לדיון {תקנה 18(א)(1) לתקנות (סדרי דין)}. במקרה זה, בית-המשפט רשאי למחוק או לדחות את העתירה או לדחות את הדיון למועד נדחה אחר.

במקרה והעותר התייצב והמשיב לא התייצב {תקנה 18(א)(2) לתקנות (סדרי דין)}. במקרה זה, בית-המשפט יקיים דיון בעתירה בהיעדר של המשיב או ידחה את הדיון למועד נדחה אחר.

ב- עת"מ (מחוזי חי') 4298/07 {עתליה עידן נ' מועצה אזורית זבולון, תק-מח 2008(1), 12443 (2008)} הורה בית-המשפט על הגשת סיכומי טענות בכתב. המשיבה לא הגישה סיכום טענות ואף לא ביקשה אורכה להגשתו.

כב' השופט א' קיסרי קבע כי תקנה 18(א) לתקנות (סדרי דין) אינה כוללת הוראה מקבילה לתקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לפיה "דינו של בעל דין שלא הגיש כתב-סיכומיו במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית-המשפט הוראה אחרת", שמכוחה ניתן לראות את מי שלא הגיש סיכום טענות בכתב כמי שלא התייצב לדיון. מטעם זה לא ניתן, לכאורה, לראות באי-הגשת סיכום טענות על-ידי המשיבה - המועצה האיזורית כאילו לא התייצבה לדיון, כאמור בתקנה 18(א)(2) לתקנות (סדרי דין), ולא ניתן, לכאורה, לדון ולפסוק בעתירה בהיעדרה.

זאת ועוד. טעמו של הדבר הוא שעל-פי תקנה 20(ב) לתקנות (סדרי דין) אין להחיל את תקנות (סדרי הדין) על עניין שלא הוסדר בתקנות בתי-המשפט המינהליים, אלא לאחר שניתנה לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם.

לעומת כל אלה, קבע כב' השופט א' קיסרי, הוראת תקנה 19 לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקום שבית-המשפט משתכנע בקיומו של נימוק המצדיק דחיפות במתן פסק-דין הוא רשאי לדון {וממילא, גם להכריע} בעניין תוך כדי סטיה מההוראות שבאותן תקנות.

כיוון שבכוונתו של כב' השופט היה לקבל את העתירה ולהורות למשיבה לקבל את העותרת כתלמידה בחטיבת הביניים בבית הספר עוד בשנת הלימודים הנוכחית, הוא ראה לנכון סיבה מספקת שלא לנהוג על-פי הוראות תקנה 20(ב) לתקנות (סדרי דין) ובהתאם לכך לא לבקש את תגובת המשיבה בטרם יחיל הוא את תקנה 160(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 תוך שהוא מתייחס למשיבה כמי שלא התייצבה לדיון, ובהתאם לתקנה 18(א)(2) לתקנות (סדרי דין) ידון הוא בעתירה בהיעדרה.

במקרה והמשיב התייצב והעותר לא התייצב {תקנה 18(א)(3) לתקנות (סדרי דין)}. במקרה זה, בית-המשפט רשאי למחוק או לדחות את העתירה או לדחות את הדיון למועד נדחה אחד.

17. דיון דחוף {תקנה 19}
תקנה 19 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"19. דיון דחוף
ראה בית-המשפט כי נסיבות העניין מחייבות שלא להשהות את הדיון בעתירה שלפניו, רשאי הוא לדון בה בדחיפות בסטיה מהוראות תקנות אלה, ככל הנדרש."

תקנה 19 לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה ובית-המשפט ראה, כי נסיבות העניין מחייבות שלא להשהות את הדיון בעתירה שלפניו, רשאי הוא לדון בה בדחיפות ובסטיה מהוראות תקנות אלה, ככל הנדרש.

כך לדוגמה, ב- עת"מ (מחוזי ת"א) 1297/01 {יצחק פרנקו נ' עיריית יבנה, תק-מח 2001(3), 67572 (2001)} קבע כב' השופט א' גרוניס כי מאחר והעניין המועלה בעתירה מתייחס לשיבוצו של תלמיד בבית ספר בשנת הלימודים הקרובה, העומדת להתחיל ביום 02.09.01, הוא רואה לנכון לקבוע דיון דחוף בעתירה, כפי שקבוע בתקנה 19 לתקנות (סדרי דין). לדידו, בעשותו כן יהיה אף ניתן לחסוך דיון בבקשה לצו ביניים.

18. סייג לתחולת תקנות סדר הדין האזרחי {תקנה 20}
תקנה 20 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"20. סייג לתחולת תקנות סדר הדין האזרחי
(א) תקנות סדר הדין האזרחי לא יחולו על הליכי הדיון בעתירה; ואולם בעניין שלא הוסדר בתקנות אלה, רשאי בית-המשפט לנהוג בעתירה לפי תקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחוייבים, אם ראה כי התקיימו כל אלה:
(1) הדבר דרוש לצורך הכרעה בעתירה;
(2) אין בכך דבר שאינו מתיישב עם החוק, עם תקנות אלה או עם מהות ההליך המינהלי;
(3) אין בכך כדי לפגוע בקיום ההליך באופן הוגן ויעיל.
(ב) לא ינהג בית-המשפט כאמור בתקנת-משנה (א) אלא-אם-כן נתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם, ומטעמים שיירשמו."

תקנה 20(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת מפורשות כי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא יחולו על הליכי הדיון בעתירה. יחד-עם-זאת, במקרה שלא הוסדר בתקנות אלה, בית-המשפט רשאי לנהוג בעתירה לפי תקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחוייבים, אם ראה כי התקיימו התנאים להלן ובמצטבר:

א. הדבר דרוש לצורך הכרעה בעתירה;

ב. אין בכך דבר שאינו מתיישב עם החוק, עם תקנות אלה או עם מהות ההליך המינהלי;

ג. אין בכך כדי לפגוע בקיום ההליך באופן הוגן ויעיל.

כלומר, תקנות סדר הדין האזרחי, אינן חלות מאליהן בבית-משפט לעניינים מינהליים ולפי תקנה 20(א) לתקנות (סדרי דין), החלתן על עניין המתברר בפני בית-משפט לעניינים מינהליים, מצריכה, בין השאר, שלא יהא בכך סתירה למהותו של ההליך המינהלי.

כך לדוגמה, ב- עת"מ (מחוזי חי') 2960-05-09 {משה קוטלר נ' עיריית חדרה, תק-מח 2009(2), 13072 (2009)} קבע כב' השופט א' קיסרי כי לדעתו הסעד הזמני לו עותרים המבקשים אינו עולה בקנה אחד עם ההליך המינהלי ולכן יש לדחות את הבקשה.

כידוע, הגישה של בתי-המשפט ביחס לתיקון כתבי הטענות היא גישה ליברלית המאפשרת לבעל דין את יומו בבית-המשפט ובלבד שהתיקון יהיה רלוונטי כדי לאפשר הכרעה בשאלות שבמחלוקת, תוך איזון בין הזכויות הדיוניות והמהותיות של בעלי הדין.

לא אחת נפסק כי "כאשר מבקשים לתקן כתב-טענות, ניצבות שתי שאלות נפרדות זו מזו לשיקול-דעתו של בית-המשפט: הראשונה - האם מעמיד הנוסח המתוקן את הפלוגתא האמיתית לדיון; השניה - האם יהיה בתיקון כדי לגרום לצד השני עוול, שפיצוי כספי לא יוכל לתקן.

אם התשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, כי אז הגישה במסגרת השאלה השניה היא מאוד ליברלית, כדי שהטפל לא יכשיל את העיקר {ראה לעניין זה ר"ע 330/85 מנחם אלבו ואח' נ' רבינטקס תעשיות בע"מ ואח', פ"ד לט(2), 556 (1985)}.

אם-כן, תקנה 20(א) לתקנות (סדרי דין), מאפשרת פניה מסוייגת אל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בעניין שלא הוסדר בתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים.

ב- עת"מ (מחוזי ת"א) 2067/06 {גליק לימור נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, תק-מח 2007(3), 2369 (2007)} נדונה בקשה להגשת עתירה מתוקנת. כב' השופטת דרורה פלפל קבעה כי בנסיבות המקרה דנן, ובהתחשב בעובדה שעסקינן בהליך מינהלי שמטרתו ליתן סעד מהיר ויעיל, היא לא סבורה שיש להיענות לבקשת העותרים לתיקון העתירה והמשך דיון בה שכן, גם על-פי הגישה הליברלית שננקטה בפסיקה בהתייחס לתיקון כתבי טענות בסדר דין אזרחי, אין להתיר תיקון המשנה לחלוטין את בסיס התביעה. לאור קביעות אלה, נמחקה העתירה.

ב- בש"א (מחוזי נצ') 1123/06 {עבדאללה חמאיסי נ' מועצה מקומית ריינה, תק-מח 2006(2), 5692 (2006)} נדונה בקשה לתיקון כתב העתירה. כב' השופט אהרן אמינוף קבע כי בית-המשפט לעניינים מינהליים רשאי לפנות לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 בהתקיים התנאים שהפורטים בתקנה 20(א) לתקנות (סדרי דין).

באותו עניין, קבע השופט המלומד, ובקבלו את הבקשה לתיקון העתירה, כי בנסיבות המקרה ובמיוחד לאור סירובה של משיבה 1 להעמיד לרשות העותר את כל המסמכים הרלבנטיים, בטרם התערבותו של בית-המשפט, קבלת הבקשה לתיקון כתב העתירה לא תגרום לסרבולו של ההליך המינהלי אלא דווקא תעזור לבית-המשפט לחדד את הפלוגתאות ולהכריע במחלוקת שנפלה בין הצדדים.

כך גם, חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים אינו מסדיר את סוגיית סילוק על-הסף ומכאן שיש לשאוב הוראות אלו מתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 {בש"א (מחוזי ת"א) 32213/06 מדינת ישראל-משרד האוצר, מינהל נכסי הדיור הממשלתי נ' אם.בי.אם נחלת בנימין אחזקות בע"מ, תק-מח 2006(4), 5881 (2006)}.

תקנה 20(ב) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בית-המשפט לא ינהג כפי שקובעת תקנה 20(א) לתקנות (סדרי דין), אלא אם נתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם, ומטעמים שיירשמו.

19. ערעור מינהלי
משקבע המחוקק דרך מיוחדת להשגה ולערר, יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר עקיפתה.

כך, למשל, טענת משיב בדבר סיווג לא נכון של עסקו לצורך חיוב בארנונה, חוסה בגדרו של סעיף 3(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות {ערר על קביעת ארנונה כללית}, התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") ומצויה בסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה. לפיכך דרך המלך לבירורה הנה באמצעות פניה במועד למנהל הארנונה בדרך של השגה, לאחר מכן הגשת ערר על החלטתו ולבסוף ערעור מינהלי לבית-המשפט לענייניים מינהליים {ת"א 47136/05 לוי בראונשטיין נ' עיריית תל-אביב, פדאור 06(3), 345 (2006)}.

לעניין מיצוי זכות הערעור לבית-המשפט העליון, החוק קובע את העניינים שידונו בפני בית-משפט זה כאשר המערערת מיצתה את ההליכים שקדמו להגשת הערעור ונענתה כדין על-ידי הרשויות השונות. כך גם משזכות הערעור אינה זכות חוקתית וממילא לא שמורה זכות יסוד להביא לדיון נושא שבמחלוקת לפני יותר מערכאה דיונית אחת.

וכך, מערערת שמיצתה את זכות הטיעון והדיון לפני יותר מרשות אחת. ההשגה הוגשה למנהל ארנונה, לאחר מכן הובא הנושא בפני ועדת הערר, ומשדחתה האחרונה את הערר שהוגש, הגישה המערערת ערעור מינהלי בהתאם לסעיף-קטן (7) לתוספת השניה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים - זהו ההליך הנכון.

לכן, משנתקבל התיק כערעור מינהלי, אין עוד ערעור בזכות, וככל שיידרש תעמוד למערערת, כאמור, הזכות להגיש בקשת רשות ערעור {עמ"נ 304/03 המשביר לצרכן ישראל בע"מ נ' עיריית כרמיאל, פדאור 06(3), 270 (2006)}.

ב- עת"מ 1109/03 {עת"מ 1109/03 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה מקומית קריית טבעון, פדאור 06(3), 407 (2006)} נפסק כי:

"5. לנישום המבקש למחות על חיובו בארנונה, פתוחים שני אפיקים, אשר הבחירה ביניהם מושפעת מאופי העילה לה טוען הנישום. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), קובע כדלקמן:
'(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי... להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באיזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו- 269 לפקודת העיריות.
(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.
(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף-קטן (א). ...'

סעיף 6 לחוק הערר קובע, כי המוצא עצמו מקופח בהחלטת מנהל הארנונה בהשגתו, רשאי לערור עליה לפני ועדת ערר, וכי על החלטת ועדת הערר ניתן לערער בדרך של ערעור מינהלי לבית-המשפט לעניינים מינהליים (ראה גם סעיף 7 לתוספת השניה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000).
שאר הטענות כנגד חיובי ארנונה, שאינן מן המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר, יובאו לפני בית-המשפט לעניינים מינהליים על דרך של עתירה מינהלית (ראה סעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים).
פיצול הדיונים באופן זה, אף כי ככלל רצוי היה להימנע ממנו, מתחייב מן ההסדר החוקי הקיים (עע"מ 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הוועדה המקומית, תק-על 2002(3), 709, 718 (2002)).

העותרת אינה מכחישה, כי חלק מן העילות שהובאו בעתירה דנן הועלו גם בפני ועדת הערר (ראה גם פרוטוקול והחלטת ועדת הערר מיום 29.11.04, אשר צורפו כנספח ג' לסיכומי המשיבה) ועומדות לדיון ב- עמ"נ 284/05.
6. הלכה פסוקה היא כי מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה אלא במקרים חריגים בעלי חשיבות ציבורית מיוחדת (רע"א 2425/99 עיריית נס-ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4), 481, 494-493 (2000)).

בהקשר זה, נדרשה הפסיקה לשאלת סמכויותיו של מנהל הארנונה - אם מוגבלות הן לעניינים עובדתיים-טכניים בלבד, או שמא משתרעות גם על עניינים עקרוניים, לרבות אי-חוקיות או אי-סבירות סיווג נכס, והעמדה הרווחת היא שיש לפרש את סעיף 3 לחוק הערר באופן רחב ככל האפשר, 'שהרי יש לפתוח פתח לקיום זכות ההשגה, הערר והערעור ולא לצמצמה' (בג"צ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד מב(3), 441, 446 (1988)). יפים לכאן דבריה של השופטת קובו ב- ע"א (ת"א) 2600/00 עיריית הרצליה נ' חבס, פורסם באתר נבו (21.01.03):
'... כל קביעה אחרת היתה מובילה לאבסורד במערך הקיים, שכן לא סביר כי 3 ערכאות: מנהל הארנונה (על דרך ההשגה), ועדת הערר (על דרך הערר) ובית-המשפט המינהלי (על דרך הערעור המינהלי) ידונו אך ורק בשאלות טכניות מובהקות... בלא שתהא הסמכות לדון גם במשמעויות ובהשלכות של אותה טעות טכנית לכאורה.'
ובאותו עניין ראו גם עת"מ (חי') 1123/03 ברבור נ' עיריית עכו, תק-של 2005(2), 13403 (2005), סעיף י"ד לפסק-הדין; עת"מ (חי') 1284/03 מקורות נ' מנהל הארנונה במועצה האיזורית מנשה, תק-מח 2003(4), 9958 (2003), סעיף 11-12 לפסק-הדין (עת"מ (חי') 2414/04 סופרגז נ' עיריית ק. אתא, תק-מח 2005(3), 4267 (2005)).

7. יחד-עם-זאת סבורה אני, כי בנסיבות העניין ניתן להידרש במסגרת עתירה זו למרבית טענות העותרת לגופן, וזאת כיוון שהצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה פסק-דיני יינתן על-סמך סיכומים וללא שמיעת ראיות, לנוכח העובדה כי עיקר השאלות השנויות במחלוקת ביניהם הנן משפטיות במהותן.
לפיכך מצאתי, כי אין בבירור אותן טענות על דרך של עתירה מינהלית, חלף הערעור מינהלי, כדי לקפח זכותם של מי מהצדדים. אך אבקש לסייג את דברי ולציין, כי באותן סוגיות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר ושהועלו בעתירה דנן, אשר לגביהן סברתי כי ההכרעה בהן טעונה בירור עובדתי, הרי שהללו לא יוכרעו בפסק-דין זה בהיעדר כלים מתאימים לעריכת הבירור, והכל כפי שיפורט בהמשך פסק-דיני."

ב- עמ"נ 183/04 {מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב-יפו נ' דרורי שלומי אירועטי פרסומאים בע"מ, פדאור 05(19), 404 (2005)} נפסק כי:

"הקף התערבות בית-המשפט בהחלטות ועדת הערר
9. שאלת סיווג פעילות המחלקה עולה במסגרת ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר. הלכה פסוקה היא כי הביקורת השיפוטית על החלטת רשות מתמצה בבדיקה האם מצויה היא בתחום הסבירות (בג"צ 4769/95 מנחם רון נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1), 235, 269 (2002); בג"צ 1/81 ויקי שירן נ' רשות השידור, פ"ד לה(3), 365, 378 (1981); בג"צ 389/80 דפי זהב נ' רשות השידור, פ"ד לה(1), 421 (1980); בג"צ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד לו(2), 449, 454-453 (1981)).

אף אם מקרה הסיווג דנן הינו מקרה גבולי הנמצא בקצה מתחם הסבירות, בית-משפט זה אינו שם שיקול-דעתו במקום שיקול-דעתה של ועדת הערר. כל שיש לבחון הינו האם החלטת הרשות לסווג את המחלקה בתעריף תעשיה הינה במסגרת ההחלטות הסבירות אותן יכולה היתה לקבל בנסיבות העניין, ואין נפקא מינה אם בית-המשפט היה מגיע להחלטה שונה. האמור ביתר שאת נוכח היותה של ועדת הערר גוף מקצועי, מעין שיפוטי, אשר מעבר לתפקידה בקביעת העובדות, קובעת היא אף קביעות משפטיות ומגיעה למסקנות על-סמך האמור."

תקנות 22 ו- 23 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעות כדלקמן:

"22. מקום שיפוט
(א) ערעור מינהלי יוגש לבית-המשפט שבאזור שיפוטו מצוי מקום מושבו של בית-הדין שעל החלטתו מוגש הערעור.
(ב) הוגשו כמה ערעורים מינהליים בנושא אחד או בנושאים דומים בעיקרם לבתי-משפט שונים, רשאי שופט של בית-המשפט העליון, לבקשת בעל דין, לקבוע כי הערעורים, כולם או חלקם, יידונו במאוחד בבית-המשפט שקבע לכך.
(ג) על בקשה לפי תקנת-משנה (ב) יחולו הוראות תקנה 6א לתקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים מחוייבים.

"23. המועד להגשת ערעור מינהלי
(א) ערעור מינהלי יוגש במועד שנקבע לכך בדין.
(ב) לא נקבע מועד כאמור, יוגש ערעור מינהלי בתוך ארבעים וחמישה ימים."

כפי שנראה להלן, יש המתבלבלים בין המועד להגשת ערעור הקבוע בתקנה 23 לתקנות (סדרי דין), העוסק ב"ערעור מינהלי" לבין המועד להגשת ערעור הקבוע בתקנה 33 לתקנות (סדרי דין), העוסק ב"ערעור על פסק-דין בעתירה מינהלית".

כך לדוגמה, ב- בש"א 2132/02 {ריבוע כחול - ישראל בע"מ נ' עיריית רמת גן, תק-על 2002(2), 8 (2002)} קבע כב' הרשם ע' שחר כי לא יכול להיות ספק, כי על העניין שבפניו לא חלה הוראת תקנה 23 לתקנות (סדרי דין), כי אם הוראת תקנה 33 לתקנות (סדרי דין).

תקנה 23 לתקנות (סדרי דין) עוסקת בערעור מינהלי על החלטה של בית-דין מינהלי. הדברים ברורים לגמרי מן התקנה, ומן המסגרת החקיקתית בה היא נתונה {ראו סעיף 5 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000; ראו גם תקנות 22 ו- 27 לתקנות (סדרי דין)}.

על-כן, התקנה היחידה הרלוונטית לעניין היא תקנה 33 לתקנות (סדרי דין), הקובעת את המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית-משפט בעתירה מינהלית. מועד זה חלף בעת הגשת הבקשה, ומכאן כי ישנו צורך מעשי בהארכת מועד לשם הגשת ערעור, ואין מדובר בבקשה מטעמי זהירות גרידא.

ב- בש"א 805/08 {טחנת קמח מפרץ בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד החקלאות ופיתוח הכפר, תק-על 2008(2), 1640 (2008)} נדון ערעור על החלטת כב' הרשמת ג' לוין שלא להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב. במקרה זה, פסק-הדין הומצא לידי המערערות ביום 16.10.07 וביום 02.12.07 ביקשו המערערות להגיש ערעור על פסק-הדין, אולם מזכירות בית-המשפט העליון סירבה לקבל את הערעור לרישום בשל איחור בהגשתו. האיחור בהגשת הערעור, נבע מטעות של המערערות, אשר סברו שעומדים לרשותן 45 ימים להגשת הערעור, בעוד שלמעשה היה עליהן להגישו בתוך 30 ימים מיום שהומצא להן פסק-הדין.

כב' השופט א' גרוניס בדחותו את הבקשה להארכת מועד קבע כי מקור הטעות הוא בכך שהמערערות הסתמכו, בשגגה, על תקנה 23 לתקנות (סדרי דין), העוסקת ב"ערעור מינהלי", תחת שיפנו לתקנה 33 לתקנות, העוסקת בערעור על פסק-דין בעתירה מינהלית. משהתבררה הטעות הגישו המערערות בקשה להארכת מועד.

עוד נקבע כי במקרה הנדון מועדי ההשגה על פסקי-דין של בית-המשפט לעניינים מינהליים הינם בגדר דין מושרש וידוע ועניין זה פועל לחובת המערערות. בהתחשב בכך שמדובר באיחור לא קטן והמערערות לא יידעו את המשיבים על כוונתן להגיש ערעור, וכן בהתחשב ביתר נסיבות העניין, לא ראה לנכון כב' השופט א' גרוניס מקום להתערב בהחלטת הרשמת לפיה לא התקיים טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד להגיש ערעור.

ב- עמ"נ (מחוזי נצ') 116/09 {מנהל הארנונה של המועצה האזורית מרום הגליל נ' יקב דלתון בע"מ, תק-מח 2010(1), 5094 (2010)} נדונה הטענה לפיה יש לדחות את הערעור שהוגש מחמת שיהוי בהגשתו. כב' השופט ארבל בנימין בדחותו הטענה קבע כי חישוב מניין הימים מיום 22.09.09 ועד ליום 12.11.09 מגלה, כי המערער עמד למעשה במגבלות הזמן, והגיש את הערעור בפרק הזמן הקבוע בתקנות, כאשר פגרת הסוכות איננה באה במניין הימים.

על-פי סעיף 72(ג) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה-1965 ערעור יוגש בתוך 14 יום מיום פרסום ההודעה על תוצאות הבחירות. ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1768/07 {יחזקאל (חזי) דנין נ' אריק חדד ואח', תק-מח 2007(4), 11635 (2007)} קבעה כב' השופטת מיכל רובינשטיין כי אין ספק כי המבקש לא עמד בסד הזמנים המוכתב על-ידי חוק הבחירות ואיחר בצורה משמעותית את המועד הקבוע.

עוד נקבע, כי במקרה הנדון ערעורו של העותר אינו עומד בלוח הזמנים שקובעת תקנה 23(א) לתקנות (סדרי דין), שכן כאמור לא הוגש הערעור תוך 14 יום ממועד פרסום התוצאות. יתירה-מזאת, נמצא כי נוכח שיהויו הבלתי-מוצדק של המבקש בהגשת ערעור הבחירות, כמו גם הטיעונים העומדים בבסיס ערעור הבחירות אותו הגיש, אין מקום להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת ערעור בחירות.

על-פי תקנה 23(ב) לתקנות (סדרי דין), יש להגיש ערעור מינהלי בתוך 45 ימים. בתקנה 38 לתקנות אלה נקבע כי מועד להגשת ערעור מינהלי לא יוארך אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. ב- עמ"נ (מחוזי יר') 212/02 {מירון - מושב עובדים רפאל יוסף ואח' נ' רשם האגודות השיתופיות, תק-מח 2002(2), 11463 (2002)} קבעה כב' השופטת מוסיה ארד כי משחלף המועד להגשת הערעור ולא נטען לטעם מיוחד המצדיק את הגשת הערעור לאחר המועד הקבוע, דין הערעור להידחות.

תקנה 24 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"24. כתב-ערעור מינהלי
(א) ערעור מינהלי יוגש במסירת כתב-ערעור מינהלי לבית-המשפט.
(ב) בכתב-ערעור מינהלי יפורטו כל אלה:
(1) שם המערער, מספר זהותו ומענו להמצאת כתבי בי-דין, ואם הוא מיוצג -שם עורך-דינו ומענו;
(2) המשיבים ומענם להמצאת כתבי בי-דין;
(3) שם בית-הדין שעל החלטתו מוגש הערעור ומספר התיק שבו ניתנה ההחלטה;
(4) תיאור ההחלטה נושא הערעור, מועד מתן ההחלטה או המועד שבו הומצאו; למערער, לפי העניין;
(5) פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבסס הערעור;
(6) פירוט הסעד שמבקש המערער.
(ג) לכתב-ערעור מינהלי יצורף העתק צילומי של ההחלטה נושא הערעור."

תקנה 24 לתקנות (סדרי דין) עוסקת בפרוצדורה, שלעיתים מהותית, להגשת כתב-ערעור מינהלי. על-פי תקנה 24(א) לתקנות (סדרי דין) ערעור מינהלי נפתח עם מסירת כתב-הערעור לבית-המשפט.

תקנה 24(ב) לתקנות (סדרי דין) עוסקת בפרטים שעל המערער לכלול בכתב-הערעור כגון: שם המערער, מספר זהותו ומענו להמצאת כתבי בי-דין, ואם הוא מיוצג - שם עורך-דינו ומענו {תקנה 24(ב)(1) לתקנות (סדרי דין)}; המשיבים ומענם להמצאת כתבי בי-דין {תקנה 24(ב)(2) לתקנות (סדרי דין)}; שם בית-הדין שעל החלטתו מוגש הערעור ומספר התיק שבו ניתנה ההחלטה {תקנה 24(ב)(3) לתקנות (סדרי דין)}; תיאור ההחלטה נושא הערעור, מועד מתן ההחלטה או המועד שבו הומצאו; למערער, לפי העניין {תקנה 24(ב)(4) לתקנות (סדרי דין)}; פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבסס הערעור {תקנה 24(ב)(5) לתקנות (סדרי דין)}; פירוט הסעד שמבקש המערער {תקנה 24(ב)(6) לתקנות (סדרי דין)}.

על-פי תקנה 24(ג) לתקנות (סדרי דין) על המערער לצרף כתב-הערעור העתק צילומי של ההחלטה נושא הערעור. ב- עמ"נ (מינהליים יר') 215/07 {מרגלית קיטאי ויצמן נ' רשם האגודות השיתופיות, תק-מח 2007(2), 2030 (2007)} קבע כב' השופט משה סובל כי אם כוונת המערערת הינה לתקוף החלטה בבקשתה לעדכון פנקס החברים, היה עליה לצרף העתק מאותה החלטה כאמור בתקנה 24(ג) לתקנות (סדרי דין). ההחלטה שצורפה לכתב-הערעור איננה ההחלטה לגוף הבקשה אלא בדבר מינוי חוקר בבקשה. כב' השופט משה סובל אפשר למערער לתקן את מחדלה כאמור.

ב- עמ"נ (מחוזי יר') 314/05 {ברוך פלדמן נ' רשם האגודות השיתופיות, תק-מח 2005(4), 4567 (2005)} קבעה כב' השופטת יהודית צור כי:

"בכל הנסיבות המתוארות לעיל, עולה בבירור כי במועד שקבע בית-המשפט המחוזי בתל אביב (24.07.03) היה תלוי ועומד 'הליך משפטי שעניינו חברות באגודה'.
ההליכים בפני הרשם הינם הליכים משפטיים ולא למותר לציין כי גם הרשם עצמו סובר כי החלטתו: 'ניתנה במסגרת הליך שיפוטי, והרשם נחשב לעניין זה בית-דין, בהתאם לתקנה 22 ולתקנה 24(ב)(3) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000' תגובת הרשם ב- עמ"נ 233/02, נספח א/3 לעיקרי הטיעון מטעם הרשם בערעור בפני. לפיכך הטענה המקדמית שהעלו המשיבים לפיה מדובר בערעור תיאורטי, נדחית בזה."

תקנה 25 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"25. המשיב בערעור
המשיב בערעור מינהלי יהיה כל מי שהיה בעל דין להליך לפני בית-הדין, למעט המערער."

תקנה 25 לתקנות (סדרי דין) קובעת מפורשות כי המשיב בערעור מינהלי יהיה כל מי שהיה בעל דין להליך לפני בית-הדין, למעט המערער. עיקר תקנה זו, מצאנו, במקרים בהם המערער צירף לכתב-ערעור את רשם האגודות.

אנו סבורים כי הבלבול נוצר כתוצאה מאי-הבנת התקנות וההבחנה בין עתירה מינהלית לבין ערעור מינהלי. ב- עת"מ (מחוזי ת"א) 1341/01 {הוועדה לתכנון ולבניה רמת השרון נ' אגא וכט, תק-מח 2002(1) 909 (2002)} קבע כב' השופט א' גרוניס כי בצדק לא צורפה הוועדה לתכנון ולבניה כמשיבה בהליך שכן, עסקינן בערעור מינהלי כאמור בתקנה 25 לתקנות (סדרי דין). לעומת-זאת, במקרה של עתירה מינהלית נגד החלטה של ועדת ערר לדוגמה, חובה לצרף את הרשות המחליטה כמשיבה.

תקנה 26 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"26. העברת חומר לבית-המשפט
משהוגש ערעור מינהלי, יודיע מזכיר בית-המשפט לבית-הדין על הגשתו, ובית-הדין יעביר לבית-המשפט את תיק בית-הדין בעניין."

תקנה 26 לתקנות (סדרי דין) קובעת למעשה הוראה פרוצדוראלית לפיה כאשר הוגש ערעור מינהלי, על מזכיר בית-המשפט להודיע לבית-הדין כי הוגש ערעור. לאחר הודעת המזכיר, על בית-הדין להעביר לבית-המשפט את מלוא התיק וזאת כדי שבפני בית-המשפט, בבואו לדון בערעור, יהיה התיק בשלמותו, כפי שזה היה בפני בית-הדין.

תקנה 27 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"27. דיון מקדמי בערעור מינהלי
בית-המשפט רשאי לקיים דיון מקדמי בערעור מינהלי לצורך הכנת הדיון בערעור ובמגמה לייעלו, ולשם כך הוא רשאי לתת כל החלטה הנדרשת לעניין זה; כן רשאי בית-המשפט לבחון אפשרות של סיום הערעור בהסדר מוסכם בין הצדדים, ולתת תוקף של פסק-דין להסדר שהושג בין הצדדים."

תקנה 27 לתקנות (סדרי דין) משאירה לשיקול-דעתו של בית-המשפט באם לקיים דיון מקדמי בערעור מינהלי וזאת לצורך הכנת הדיון ובמטרה לייעלו. לצורך זה, רשאי בית-המשפט שלערעור ליתן כל החלטה הנראית לו, הנדרשת לעניין זה ושיש בה כדי לייעל את הדיון בערעור המינהלי שהוגש.

עוד קובעת התקנה, כי בית-המשפט רשאי, במסגרת הדיון המקדמי, לבחון אפשרות של סיום הערעור שבפניו, בהסדר בין הצדדים. בנוסף, בסמכותו של בית-המשפט שלערעור, ליתן תוקף של פסק-דין להסדר שהושג בין הצדדים ובכך למעשה לסיים את הליך הערעור עוד בשלב המקדמי לו.

תקנה 28 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"28. הוראות משלימות
הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על ערעור לפי פרק זה, בשינויים המחוייבים, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנדון, ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה."
מכוח תקנה 28 לתקנות (סדרי דין) הוחלו על הליכי הערעור המינהלי הוראות פרק ל' של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בתקנות סדר הדין האזרחי יוחדו הוראות נפרדות לערעור המוגש בזכות לבין ערעור שנדרשת רשות של בית-המשפט לשם הגשתו.

ב- עמ"נ (מחוזי ת"א) 102/02 {אלכסנדר אכטמן נ' המועצה המקומית כפר שמריהו, תק-מח 2002(2), 132 (2002)} קבעה כב' השופטת דרורה פלפל כי מקור אחר המחייב את המערער בקיום החלטת ועדת הערר היא תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שחל מכוח תקנה 28 לתקנות (סדרי דין). מכאן, שלאחר שקבעה ועדת הערר את אשר קבעה, חובתו של המערער היתה לשלם את חובו וזאת ללא קשר אם הוגש ערעור לבית-המשפט לעניינים מינהליים, אם לאו.

בין יתר הוראות פרק ל' מצויה גם הוראת תקנה 457 לתקסד"א העוסקת בהבאת ראיות נוספות בערעור. לא מצאנו טעם מיוחד מדוע לא להחיל הוראה זו גם במסגרת ערעורים מינהליים ולאפשר הבאת ראיות נוספות לפחות על-פי אמות-המידה שנקבעו להפעלת התקנה האמורה במסגרת ערעורים אזרחיים.

על-פי תקנה 457 לתקסד"א נדרש בעל דין המבקש להגיש ראיה חדשה בערעור, להראות כי הראיה הינה רלוונטית לעניין הנדון, וכי יהא בצירופה כדי לסייע לו {לעניין זה ראו רע"א 1964/06 יחיא חיריה נ' עיריית לוד, תק-על 2006(2), 4446 (2006)}. כאשר מדובר בראיה הנוגעת לעובדה שאירעה בטרם מתן ההחלטה נשוא הערעור, הרי שניתן להתיר את הגשתה, אם המבקש לא ידע עליה ולא יכול היה לגלותה בשקידה ראויה, ובהנחה שנהג בתום-לב {לעניין זה ראו ע"א 4126/05 סולימאן דרויש חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים, תק-על 2006(2), 4047 (2006)}.

כך לעניין הגשת ראיה נוספת בערעור רגיל, ובערעור מינהלי לא כל שכן. ערעור מינהלי המוגש על החלטת טריבונל מעין שיפוטי, כגון ועדת ערר, שונה מהליך ערעורי רגיל. בית-המשפט המינהלי הינו הערכאה השיפוטית הראשונה הדנה במחלוקות שבין האזרח לרשות.

"3. לטענותיו אלו של המבקש לא אוכל להסכים. אין ספק כי זכותו של אזרח להשיג על תוצאות בחירות הינה זכות חשובה מן המעלה הראשונה, ויש לאפשר את מימושה בידי אזרח גם אם הוא נטול אמצעים. מטעם זה פטר המחוקק בסעיף 72(ה) לחוק הבחירות את המגיש ערעור בחירות מחובת תשלום אגרת בית-משפט.

הלכה למעשה, מבקש מאתנו המבקש כי נגזור פטור דומה גם לעניין חובת הפקדת הערבון. מסקנה אחרונה זו אין לקבל משום השיקולים השונים העומדים בבסיס הפטור מחובת הפקדת ערבון והפטור מהפקדת אגרת בית-משפט {השופט ד' לוין ב- בש"א 329/90 אברך נ' גרוגר, פ"ד מד(2), 383, 387-386 (1990)}.

20. תובענה מינהלית {תקנות 29, 30}
תקנה 29 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"29. תובענה מינהלית
תובענה מינהלית תוגש על דרך הגשת כתב-תביעה והדיון בה יתקיים לפי תקנות סדר הדין האזרחי, אם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה."

התובענה המינהלית {הסקירה להלן, נלקחה מתוך דברי כב' השופט א' רובינשטיין ב- עע"מ (מינהליים) 9660/03 עיריית רחובות נ' אילן שבדרון, פ"ד נט(6), 248 (2005)} מתאפיינת אומנם במאפייניה של תובענה אזרחית על המשתמע במהות, בסדרי דין ובדיני הראיות, ולכך נוגעת זיקתה על-פי דין לתקנות סדר הדין האזרחי. מאידך גיסא, מעצם היותה "מינהלית" ומצויה ב"סביבת עבודה" של יישום הדין המינהלי, מתאפיינת היא במאפיינים מסויימים של הדין המינהלי, שהדעת נותנת כי עם הזמן יוצק לתוכם תוכן.

רעיון זה הוא לכאורה דו-כיווני כשהמדובר בבעלי הדין. מחד גיסא, יינתן מן הסתם משקל מסויים להיותה של התובענה נדונה בבית-משפט מינהלי בכל הנוגע להתנהגותה של רשות מינהלית ולמצופה ממנה, ומאידך גיסא יחול הדבר גם על סממני התנהגות של התובעים {ראו גם יצחק זמיר "מכרזים ציבוריים בבית-משפט אזרחי" משפט וממשל א', 197}.

לא למותר לציין, כי מוסד התובענה המינהלית לא נכלל בגלגול הראשון של הצעת חוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, והוסף בגלגולה השני, קרי ניתנה הדעת לרצון להכניס אל תחת קורת גג אחת את מכלול העניינים המינהליים, אם גם בהדרגה. דבר זה מצדיק מבט רחב. לא בכדי, לכאורה, הונחה התובענה המינהלית על-ידי המחוקק בפני שופטים שהתמחותם וחשיבתם מעוגנות בדין המינהלי.

דרך הבאת התובענה המינהלית לבית-המשפט המחוזי הושוותה לדרך הבאת תובענה רגילה. לא נקבע בתקנות (סדרי דין) כי יש להגיש את התביעה המינהלית בטופס מיוחד, ואף לא נקבע כי יש לציין בכותרת כי התביעה מופנית לבית-המשפט לעניינים מינהליים. מכאן, שצורתה של תובענה מינהלית לא צריכה להיות שונה מכל תביעה אזרחית אחרת.

מכאן עולה, כי תפקידה של מזכירות בית-המשפט הוא לנתב את התיק לבית-המשפט המינהלי, ואין לבוא בטרוניה למגיש תובענה מינהלית שלא כתב במפורש כי מדובר בכזו {דברי כב' השופטת מרים מזרחי ב- ת"א (מחוזי יר') 3309/01 רזבר שירותים ועסקאות בע"מ נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2002(1), 69198 (2002)}.

כלומר, בחינת הוראת התקנות מגלה, כי לא קבוע בהן טופס מיוחד לתובענה מינהלית, ובכלל זה לא נקבע כי יש לציין בכותרת כי התביעה מופנית לבית-המשפט לעניינים מינהליים. נראה איפוא, כי לפי שעה, ועד שלא יתוקן הדבר, הנטל על מזכירות בית-המשפט לנתב את התיק לבית-המשפט המינהלי, ואין לבוא לבעל הדין שלא ביטא מפורשות בתביעתו כי מדובר בתובענה מינהלית, בטענה כי מחדלו גרם לניתוב שגוי {דברי כב' השופטת מרים מזרחי ב- בש"א (מחוזי יר') 7964/01 עיריית ירושלים נ' רם-שן שירותים והשקעות בע"מ, תק-מח 2002(1), 68069, 68072 (2002)}.

ממקרא תקנה 29 לתקנות (סדרי דין) עולה כי למחוקק לא היתה כוונה להגביל את הגשת התובענה המינהלית לזמן קצוב אשר חריגה ממנו תהווה שיהוי, כפי שנעשה מפורשות בתקנות (סדרי דין) לעניין עתירה מינהלית. משנקבע כי הדיון בתובענה מינהלית יתנהל לפי תקנות סדר הדין האזרחי הרי שיש להפריד בין תובענה מינהלית ובין עתירה מינהלית לעניין טענת השיהוי {ראו לדוגמה עת"מ (מחוזי ת"א) 101/03 עיריית הרצליה נ' ארז עודי, תק-מח 2004(1), 3029 (2004) שם, דחתה כב' השופטת ברון ציפורה את טענת השיהוי שהועלתה}.

בהסתמך על תקנה 29 לתקנות (סדרי דין), תובענה מינהלית מוגשת על דרך כתב-תביעה, והדיון מתקיים בה לפי תקנות סדרי הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה. לאור האמור בתקנה זו, קבעה כב' השופטת ש' וסרקרוג ב- ת"מ (מחוזי חי') 1236-06-09 {רולידר בע"מ נ' יפה נוף תחבורה תשתיות ובניה בע"מ, תק-מח 2009(2), 17934 (2009)} כי על התובע להמציא לנתבעת, עותק מכתב-התביעה לרבות הנספחים. לאחר קבלת כתב התביעה, תגיש הנתבעת את כתב הגנתה.

המחוקק הבחין הבחן היטב בין עתירה מינהלית {התוספת הראשונה לחוק} לבין תובענה מינהלית {התוספת השלישית לחוק}. ב- ת"א (שלום ר"ל) 4184/02 {סקאל דיוטי פרי בע"מ נ' עיריית נס ציונה, תק-של 2003(1), 12287 (2003)} טענה המבקשת כי התביעה דנן צריכה להידון כעתירה מינהלית. כב' השופט אילן ש' שילה דחה טענה זו וקבע כי בפניו תובענה כספית גרידא ולא עתירה, ותובענה שכזו לא נמנתה בתוספת השלישית.

עוד נקבע כי איפיונה של התביעה דנן כעתירה מינהלית הוא מלאכותי ואיננו מתיישב עם הפרשנות המקובלת של המונחים "תובענה" מחד גיסא ו"עתירה מינהלית" מאידך גיסא. גם מחוקק-המשנה הכיר בהבחנה זו בהתקינו את תקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), שקבעו את סדרי הדין בהליכים השונים הנדונים בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים.

ב- בש"א (מחוזי חי') 30125/05 {מועצה איזורית אלונה נ' משתלות יהל בע"מ, תק-מח 2005(3), 10042 (2005)} נדונה בקשה לדחיה על-הסף של תביעה לפיצויים שעילתה במכרז. בית-המשפט קבע כי לאור הקבוע בתקנה 29 לתקנות (סדרי דין) יש לבחון את הבקשה לאור התקנות והמבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין הדחיה על-הסף.

ב- ע"א (מחוזי יר') 3110/02 {רם-שן שירותים והשקעות בע"מ נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2002(4), 20522 (2002)} טענה המשיבה כי יש למחוק את הערעור מחוסר סמכות עניינית ואין מקום להעביר את הדיון בערעור לבית-המשפט המוסמך שכן המועדים להגשת הערעור חלפו.

כב' השופט צבי זילברטל קבע כי בעניין זה הגיע לכלל מסקנה כי יש בידו לדון בערעור. לגישתו, הוא לא יכול להסכים "לקביעתה של כב' הרשמת לפיה ניתן להתייחס לתובענה כתובענה שהוגשה לבית-המשפט לעניינים מינהליים. מדובר בבית-משפט נפרד מבית-המשפט המחוזי, ועל המעוניין להגיש "תובענה מינהלית" לבית-משפט זה, לציין זאת במפורש בכתב טענותיו.

לפי תקנה 29 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, "תובענה מינהלית" מוגשת בדרך שמגישים כתב-תביעה והדיון בה מתקיים לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. על-פי תקנה 9(1) לתקנות סדר הדין האזרחי יש לכלול בכתב-תביעה פרטים בדבר "שם בית-המשפט שהתובענה מוגשת לו".

על-פי תקנה 9(6) לתקנות הנ"ל, על כתב-התביעה לכלול פרטים בדבר "העובדות המראות שבית-המשפט מוסמך לדון בתובענה". עיון בכתב-התביעה שהוגש ב- ת"א 3073/01 מראה, כי בכותרת נרשם שכתב-התביעה מוגש ל"בית-המשפט המחוזי בירושלים" ובסעיף 29 לכתב-התביעה נטען, כי "לבית-המשפט הנכבד הסמכות העניינית והמקומית לדון בתובענה". מכאן, שכתב-התביעה מעיד על עצמו בצורה ברורה שהוא מוגש לבית-המשפט המחוזי ולא לבית-המשפט לעניינים מינהליים".

ב- בש"א (מחוזי חי') 18249/01, עת"מ (חי') 467/01 {יצחק אביעד נ' עיריית חיפה, תק-מח 2001(4), 1576 (2001)} נפסק מפי כב' השופט י' גריל:

"ט. לעניות דעתי, הוראת תקנה 30 של תקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) איננה יוצרת סמכות לדון בהליך של תובענה מינהלית מקום בו סמכות כזו איננה קיימת על-פי הוראות חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים.
משמע: מקום בו הוגשה עתירה מינהלית בענייני מכרזים, לפי סעיף 5 של התוספת הראשונה ש חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, רשאי בית-המשפט לעשות שימוש בתקנות 29 + 30 של פרק ד' לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין ולהמיר הליך של עתירה להליך של תובענה מינהלית, זאת מן הטעם שבית-המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בעתירה מינהלית בענייני מכרזים לפי התוספת הראשונה (סעיף 5), ובתובענה לפיצויים שעילתה מכרז (תוספת שלישית), זאת במובחן מן העניין שבפנינו (ענייני ארנונה), שלגבי ארנונה מוסמך בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון רק בעתירה מינהלית לפי סעיף 1 של התוספת הראשונה אך לא בתובענה מינהלית.
מכאן שדין הבקשה שבפניי להורות על דיון בעתירה כבתובענה מינהלית - להידחות..."

תקנה 30 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"30. סייג להגשת תובענה מינהלית
לא תוגש תובענה מינהלית יחד עם עתירה מינהלית; ואולם בכל שלב של הדיון בעתירה רשאי בית-המשפט, בהסכמת העותר, להמיר הליך של עתירה להליך של תובענה מינהלית, ולהורות לשם כך על תיקון כתבי הטענות והתאמתם להליך של תובענה מינהלית; הורה כך בית-המשפט, יחולו על המשך הדיון הוראות תקנה 29."

לעניין תובענה מינהלית שראוי, כי תוגש בדרך של המרצת פתיחה, ב- רע"א 92/89 {רע"א 92/89 טלרד תעשיות טלקומוניקציה ואלקטרוניקה בע"מ ואח' נ' עיריית לוד ואח', פ"ד מג(1), 643, 645 (1989)} נקבע כי:

"המקרה שלפנינו הוא מקרה "מינהלי" מובהק, שבו מתבקש בית-משפט מחוזי להצהיר על בטלותה של החלטה מינהלית מחמת חוסר סבירות קיצוני ביותר. לכאורה, ראוי לברר תובענות כאלה על דרך של המרצת פתיחה.... גישה זו יפה, בדרך-כלל, וביתר שאת באותם מקרים שבהם אין מחלוקת על העובדות, או כשבעלי הדין אינם מבקשים לחקור על התצהירים, או כשמדובר בחקירה מוגבלת לעניינים מסויימים; במקרים כאלה, העובדה, שלפני בית-המשפט מונחים מסמכים ארוכים, אין בה, כשהיא לעצמה, כדי למנוע בירור ההליך על דרך של המרצת פתיחה, ואפילו בית-המשפט הגבוה לצדק יכול היה, במקרים רבים ואף ללא חקירות, להתמודד אתם בכלים המוגבלים שברשותו בלי קושי מיוחד(ע"מ 2058/99 שאול רביע נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב-יפו, פדאור 99(4), 719 (1999)."

ב- בש"א 30142/04 {איגוד ערים דרום השרון המזרחי לביוב נ' א. כרמל את א. בסון בע"מ, פדאור 04(22), 170 (2004)}נפסק כי:

"6. עיון בתובענה, כפי שהועברה מבית-משפט השלום בנתניה לבית-משפט זה, מעלה בבירור שמדובר בתובענה מינהלית, ולא בעתירה מינהלית, שכּן עִניינהּ תביעת פיצויים בגין הפסדים שנגרמו למשיבה, על-פי טענתה, כתוצאה מאי-זכייתה במכרז שהוציא המבקש.
התובענה מצויה בסמכוּת בית-משפט זה על-פי הוראות סעיף 5(3) לחוק, המסמיך אותו לדון בתובענה המנויה בתוספת השלישית לחוק (להלן: "תובענה מינהלית") וּבסעיף 1 לתוספת השלישית נכתב: 'תובענה לפיצויים שעילתה במכרז כאמור בפסקה 5 לתוספת הראשונה'.
תקנה 29 לתקנות קובעת כי 'תובענה מינהלית תוגש על דרך הגשת כתב תביעה והדיון בה יתקיים לפי תקנות סד"א אם אין בעניין הנדון או בהקשר דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה'.
מהוראות תקנה 29 עולה כי תובענה מינהלית, כמו התובענה שבפניי, אינה חייבת להיות נתמכת בתצהיר, כפי שכתב תביעה שמוגש על-פי תקנות סד"א לא חייב להיות נתמך בתצהיר. מהוראות תקנה 29 עולה גם כי הוראות תקנות 3 ו- 4 בכל הקשור למועד פתיחת ההליך, לא חלוֹת על תובענה מינהלית.
7. לאור כל האמור לעיל, תידחה תובענה מינהלית על-הסף מחמת שיהוי רק בהתקיים התנאים שנקבעו בפּסיקה בעניין זה, ככל שהוא מתייחס לתביעה שמוגשת על-פי תקנות סד"א. ב- ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן ואח', פ"ד לו(2), 309, 317 (1982), קובע כב' השופט ד' לוין כי שיהוי אינו חוסם תביעה אלא אם כמוהו כזניחת זכות התביעה, כשמעמד הנתבע הוּרע עקב השיהוי וכשקופחו אפשרויותיו להתגונן עקב השיהוי (ראה גם פסק-דינו של כב' השופט חלימה ב- ע"א 554/84 החברה לשיכון עממי בע"מ נ' מימון ואח', פ"ד מ(2), 802 (1986)). במקרה שבפניי לא מתקיים אף-אחד מהתנאים הנ"ל המצדיקים נקיטת הצעד הקיצונית של דחיית התובענה המינהלית על-הסף בשל שיהוי.
8. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה.
המבקש ישלם למשיבה הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 5,000 ש"ח, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל."

ב- בש"א 2387/05 {רפאל מדר נ' עיריית נתיבות, פדאור 05(18), 224 (2005)}נפסק כי:

"4. המסגרת הנורמטיבית לדיון בסוגיה שבפנינו מצויה בחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: "החוק") המפורטות להלן:
'1. המטרה
חוק זה מטרתו להסמיך באופן הדרגתי את בית-המשפט המחוזי כבית-משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מינהליים הנדונים בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, על-ידי שופטים של בית-המשפט המחוזי שייקבעו לצורך זה, ולפי סדרי דין מיוחדים שייקבעו.
5. בית-משפט לעניינים מינהליים ידון באלה:
(1) עתירה נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה (להלן: "עתירה מינהלית").
(2) ...
(3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן: "תובענה מינהלית").'
בסעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק נכללו:
'ארנונות - ענייני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד; לעניין תוספת זו, החלטות - לרבות התקנת תקנות.'."

ב- רע"א 3879/05 {עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ, פדאור 05(16), 829 (2005)}נפסק כי:

"(2) בחקקו את חוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, הבחין המחוקק - בין השאר - בין עתירות מינהליות לבין תובענות מינהליות. עתירות מינהליות, על-פי סעיף 5(1) לחוק, מופנות נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה, קרי, תקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית.
תובענה מינהלית, לפי סעיף 5(3), עוסקת בעניין המנוי בתוספת השלישית לחוק, ולעת הזאת היא מצומצמת לעניין אחד - "תובענה לפיצויים שעילתה במכרז" (ראו עע"מ 9660/03 עיריית רחובות נ' שבדרון, פ"ד נט(6), 241 (2005)).
בענייננו אין עסקינן במכרז. לפיכך אין הוא בא בגדר התביעה המינהלית. אך גם בגדר עתירה מינהלית איננו בא, שכן אין כאן תקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית, אלא תובענה כספית שההחלטה המינהלית נבחנת אגבית לה. עניין זה מצוי בסמכותם של בתי-המשפט ה"רגילים", בהתאם לגובה התביעה הכספית, ולענייננו - בית-משפט השלום."

תקנה 31 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 עוסקת בערעור על החלטת רשם. על-פי תקנה זו, המועד להגשת ערעור על החלטה של רשם הוא עשרים ימים.

זאת ועוד. תקנה 32 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כי הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, למעט סימנים ד' ו- ה', יחולו על ערעור כאמור, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנדון, ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה.

21. המועד להגשת ערעור ובקשת רשות לערער, בקשה להארכת מועד {שינוי מועדים} {תקנות 33 ו- 38 לתקנות (סדרי דין)}
א. כללי
תקנה 33 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"33. המועד להגשת ערעור ובקשת רשות לערער
(א) המועד להגשת ערעור בזכות ובקשת רשות לערער על פסק-דין של בית-המשפט הוא שלושים ימים.
(ב) המועד להגשת בקשת רשות לערער על החלטה אחרת של בית-המשפט הוא חמישה-עשר ימים.
(ג) ניתנה רשות לערער, יוגש הערעור בתוך חמישה-עשר ימים."
תקנה 38 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"38. שינוי מועדים
בלי לגרוע מהוראות תקנות 3 ו- 4, רשאי בית-המשפט או הרשם לשנות כל מועד שנקבע לעשיית דבר שבסדר דין; ואולם מועד להגשת ערעור מינהלי, ערעור לבית-המשפט העליון או בקשת רשות לערער לא יוארך אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו."

המועד להגשת ערעור בזכות ובקשת רשות לערער על פסק-דין של בית-משפט לעניינים מינהליים בערעור מינהלי הוא שלושים ימים כפי שקבוע בתקנה 33(א) לתקנות (סדרי דין). הארכת המועד, שהינו מועד הקבוע בחיקוק, טעונה "טעם מיוחד". המדובר, על-פי-רוב, בנסיבות חיצוניות שאינן בשליטתו של בעל הדין.

נמצא, כי כדי להצדיק את האיחור חייב המבקש, לכל הפחות, לתמוך את הבקשה בתצהיר ולבאר בו מהי התקלה שארעה במניין הימים וכיצד ארעה. אמירה סתמית בדבר טעות שבתום-לב בספירת הימים אינה משמשת "טעם מיוחד" {המ' 513/77 בוסקילה נ' משרד החינוך והתרבות ואח', פ"ד לא(3), 447 (1977)}.

ב. טעות בדין כ"טעם מיוחד"
בעוד שבעבר שלטה בכיפה הגישה לפיה טעות בדין אינה מהווה בדרך-כלל "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד, חל ריכוך מסויים בעמדה זו במהלך השנים {רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תק-על 2002(1), 746 (2002)}.

יחד-עם-זאת, כאשר הטעות נוגעת למועדי ערעור על פסק-דין שניתן בבית-משפט לעניינים מינהליים, רואים במועדים אלה משום דין מושרש, ידוע וברור, כך שכלל, טעות לגבי המועדים הנזכרים אינה נחשבת לטעות סבירה המהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד {ראו ע"מ 6782/03 ברכיה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה-מחוז דרום, תק-על 2003(4), 681 (2003); בש"מ 8913/06 נועם זרמי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה-השומרון, תק-על 2007(1), 2718 (2007); בש"א 805/08 טחנת קמח מפרץ בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד החקלאות ופיתוח הכפר, תק-על 2008(2), 1638 (2008); בש"מ 10486/08 המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנררגיה בע"מ, תק-על 2009(1), 2967 (2009)}.

אולם, אין המדובר בשלילה מוחלטת של מתן אורכות כאשר האיחור נעוץ בטעות כאמור, אלא יש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו הייחודיות. במסגרת זאת יש להביא בחשבון, בין היתר, את משך האיחור, את סבירותה של הטעות בשים-לב לזהות מגיש הבקשה, את שאלת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד.

כפי שנראה, מקור הבעיה נובע מקביעה של מועדים שונים להגשת ערעור על פסק-דין בעתירה מינהלית, 30 ימים, מאשר המועד המקובל להגשתו של ערעור אזרחי, 45 ימים. לו היה נקבע מועד אחיד היה הדבר מקל על עורכי-הדין ובעלי הדין {דברי כב' השופט א' גרוניס ב- בש"מ 10486/08 המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ, תק-על 2009(1), 2967 (2009)}.

ג. טעות משרדית או תקלה של עורך-הדין
ככלל, טעות משרדית או תקלה של עורך-הדין אינם מהווים "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור ואפילו נאמר כי תקלה של עורך-דין אינה מונעת לחלוטין הארכת מועד, אין להסתפק באמירה סתמית בעניין זה אלא יש לבאר, בתצהיר, כיצד קרתה התקלה {ראו יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת דר' שלמה לוין, תשנ"ה-1995), 889}.

ד. המערערת - רשות מינהלית - דחיית בקשה
ב- בש"מ 10486/08 {המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנררגיה בע"מ, תק-על 2009(1), 2967 (2009)} טענה המערערת, כי בא-כוחה אשר ייצג אותה בבית-המשפט לעניינים מינהליים מסר לה כי לרשותה עומדים 45 ימים לערער על פסק-הדין. לדבריה, ביום 22.10.08, כאשר החליטה להעביר את הטיפול בתיק לעורך-דין אחר, נודע לה כי המועד להגשת הערעור חלף.

כלומר, המערערת טענה כי הערעור לא הוגש במועד המתאים בשל טעות שנעשתה בתום-לב ולאור ייעוץ משפטי שגוי.

כב' השופט א' גרוניס בדחותו את הבקשה קבע כי טעותה של המערערת נוגעת למועדי ערעור על פסק-דין שניתן בבית-המשפט לעניינים מינהליים ובפרט אמורים הדברים בהתחשב בכך שהמערערת הינה רשות מינהלית אשר אמורה לקבל ייעוץ משפטי שוטף. שיקול זה הוא בעל משקל מסויים, גם אם לא מכריע, בהחלטה שלא לקבל את הבקשה להארכת מועד.

מעבר לכך, במקרה דנן קיימים שיקולים נוספים המטים את הכף לטובת דחיית הבקשה להארכת מועד כגון המדובר באיחור לא קצר של כשבועיים ימים; מתגובת המשיבה עולה כי בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה האם המערערת יידעה את המשיבה בדבר כוונתה לערער על פסק-הדין. כלומר, קיים בעניין זה ספק הפועל נגד המערערת; גם שיקולי הפגיעה בציפיותיה של המשיבה באשר לסיום ההליך מצדיקים את דחיית הבקשה.

ה. ניסוח הבקשה בצורה כללית וסתמית
ב- בש"א 10963/08 {פנינה קמיליאן נ' קו-אופ הריבוע הכחול אגודה לשירותים בע''מ, תק-על 2009(1), 1141 (2009)} קבעה כב' הרשמת גאולה לוין כי מקובלת עליה עמדת המשיבה לפיה המבקשת לא הצביעה בבקשתה על נסיבות המקימות "טעם מיוחד" להארכת מועד שכן, הבקשה מנוסחת בצורה כללית וסתמית למדי.

כך לדוגמה, המבקשת לא הבהירה כיצד הבעיה הרפואית שהצריכה הפניה לייעוץ מנעה ממנה את הגשת ההליך הערעורי במועד; לא הובהר גם פשר העיכוב בהסדרת הייצוג המשפטי וחסר זה בולט במיוחד על רקע העובדה שהמבקשת היתה מיוצגת בבית-המשפט דלמטה.

יחד-עם-זאת, יש ליתן משקל לכך שהבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת הליך והמועד הוארך באופן ארעי בהחלטת כב' הרשמת, כך שלמשיבה לא נוצרה ציפייה לסופיות הדיון. במצב דברים זה, יש לאפשר למבקשת להגיש בקשה לרשות ערעור בתוך 7 ימים מעת המצאת ההחלטה.

ו. קבלת ייצוג משפטי וייצוג עצמי - האם מקים "טעם מיוחד"?
היעדר ייצוג, כשלעצמו, אינו מקים "טעם מיוחד" להארכת מועד. אדם הבוחר לייצג את עצמו, חלף פניה לייצוג משפטי מקצועי, בין אם הייצוג ניתן על-ידי עורך-דין פרטי ובין אם על-ידי הלשכה לסיוע משפטי, נוטל את הסיכון כי הוא ינקוט הליכים בדרך שאינה תואמת את סדרי הדין. כך נקבע ב- בש"מ 10174/08 {יהודה ניסנמן נ' קו אופ הריבוע הכחול בע''מ, תק-על 2009(1), 1165 (2009)} הגם שהבקשה שם הוגשה באיחור של כחודשיים ימים ועובדה זו אף היוותה נימוק נוסף לדחיית הבקשה.

ז. מצב רפואי האם מהווה טעם מיוחד?
ב- בש"מ 1156/08 {פרויס הסגיל והדי, מועמד לנשיאות אירגון גג וארגון בית כורש של בית ציוני איראן נ' עיריית אשקלון, תק-על 2008(3), 1118 (2008)} קבעה כב' הרשמת גאולה לוין כי הטעם עליו מתבססת הבקשה הוא מצבו הרפואי של המבקש. ואולם, אין בבקשה ובתיעוד הרפואי הדל שצורף לה כדי לבסס "טעם מיוחד" כנדרש.

נוכח העובדה שהאישור הרפואי ניתן לאחר חלוף המועד להגשת ההליך הערעורי, ומבלי לציין את המועדים בהם המבקש "אינו מסוגל לתת בקשות ותגובות לבית-משפט" אין בידי כב' הרשמת לקבוע כי למסמך ישנה נגיעה ישירה למועדי הערעור. כמו-כן, אין באמור במסמך כדי להעיד על כך שבמשך כל התקופה הרלוונטית {עד ליום 21.01.08} שיתקה מחלתו של המבקש את יכולתו להיערך להגשת הבקשה לרשות ערעור.

זאת ועוד. גם בהנחה שעקב מצבו הרפואי של המבקש לא ניתן היה להגיש את ההליך במועד, ניתן היה לצפות כי לכל הפחות תוגש בקשת אורכה במועד מוקדם ובבקשה למתן אורכה לא ניתן כל הסבר להימנעות מהגשתה.

ב- בש"א 5160/08 {יוסף חבה נ' חברת דואר ישראל בע"מ, תק-על 2008(2), 4686 (2008)} קבע כב' השופט א' גרוניס כי מצבו הרפואי של המערער כעולה מן התיעוד הרפואי שצורף אינו מגיע כדי "טעם מיוחד".

ח. חלוף 4 ימים
ב- בש"מ 10110/08 {אילת שקד חצרוני נ' עיריית רחובות, תק-על 2009(1), 4700 (2009)} נדונה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. מוסכם על הצדדים כי מניין הימים במקרה דנן התחיל ביום 23.10.08 והסתיים ביום 23.11.08 וכי הפניה לבית-המשפט ביום 27.11.08 נעשתה, איפוא, באיחור של ארבעה ימים. הסיבה לאיחור נעוצה בטעות שבדין מצד בא-כוח המבקשת לגבי אורך התקופה הקבועה בדין להגשת ההליך.

בקבלה את הבקשה קבעה כב' הרשמת ג' לוין כי במקרה שלפניה מתקיימות נסיבות מיוחדות, אשר מתווספות לטעות בדין ומצדיקות הארכת המועד. הדבר העיקרי הוא ידיעת המשיבה אודות כוונת המבקשת לערער על פסק-הדין. הדבר מוצא ביטוי הן במכתבה של המבקשת מיום 12.10.08 והן בדיון בבית-המשפט המחוזי ביום 23.11.08.

עוד נקבע כי נוכח פרק הזמן המזערי שחלף מתום המועד להגשת ערעור ועד ליידוע חוזר של המשיבה בדבר הכוונה להגיש ערעור בצהרי אותו יום, לא התגבשה אצל המשיבה ציפייה ממשית, לדעת כב' הרשמת ג' לוין, לכך שפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים הפך חלוט.

בנוסף, שיקולים נוספים המטים את הכף לטובת היענות לבקשה הם משכו הקצר של האיחור והעובדה שהמבקשת אינה רשות מינהלית הנתקלת תדיר בסדרי הדין בבית-המשפט לעניינים המינהליים ומעיון בפסק-הדין נראה לכאורה כי הערעור מעורר שאלות ממשיות הראויות להתברר, כך שגם מבחינה זו קיימת הצדקה לאפשר למבקשת לברר את הערעור.

ב- עע"מ 1259/04 {סיעת ש"ס בעיריית חדרה נ' ישראל סדן-ראש עיריית חדרה, תק-על 2004(2), 2339 (2004)} נדונה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. כב' הרשם עודד שחם בקבלו את הבקשה קבע כי במקרה הנדון מידת האיחור עומדת על 4 ימים וכי המשיב אינו טוען לשינוי מצב לרעה על יסוד הנחה כי לא יוטרד בהליך ערעורי בתיק זה. יתירה-מזאת, המערערת אף הודיעה למשיב על כוונתה להגיש ערעור, מבעוד מועד.

ט. חלוף 44 ימים
ב- בש"מ 2691/09 {שמעון שוורץ נ' משרד הביטחון - מדינת ישראל, תק-על 2009(2), 2452 (2009)} נדון ערעור על החלטת כב' הרשמת ג' לוין שלא להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב.

פסק-הדין הומצא למערערים ביום 07.09.08 וביום 29.10.08 ביקשו המבקשים להגיש ערעור על פסק-הדין וזאת לאחר שחלפו 44 ימים ממועד המצאת פסק-הדין ובהתחשב בפגרת סוכות. את הבקשה נימקו המבקשים בשגגה של בא-כוחם אשר סבר בטעות, כי יש להשיג על פסק-דין של בית-המשפט המינהלי תוך 45 ימים כשם שמשיגים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולא תוך 30 ימים כפי שנקבע בתקנה 33 לתקנות (סדרי דין). בנוסף, המבקשים הדגישו בבקשתם, כי ביום 27.10.08 יידעו את המשיב על כוונתם להגיש ערעור.

כב' השופט א' גרוניס בדחותו את הערעור קבע כי בדין קבעה כב' הרשמת ג' לוין כי המערערים כשלו ולא הראו כל טעם מיוחד שכן, טעות של פרקליטם של המערערים באשר למועד הגשתו של הערעור אינו מהווה טעם מיוחד שכן, עסקינן בטעות שבדין.

עוד נקבע כי ישנם שיקולים נוספים התומכים בדחיית הערעור כגון: מדובר באיחור לא קצר של כשבועיים ימים; יידוע המשיב בכוונה להגיש ערעור היה גם הוא לאחר חלוף המועד להגשת הערעור ובחינה של הערעור שהמערערים ביקשו להגיש על פסק-הדין מגלה כי סיכוייו של הערעור נמוכים.

22. הוראות משלימות {תקנה 34}

"34. הוראות משלימות
הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על ערעור לפי פרק זה, בשינויים המחוייבים, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנדון, ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה."

ב- בר"מ 9905/09 {Elsag Datamat SpA נ' רכבת ישראל בע"מ, תק-על 2009(4), 3864 (2009)} קבע כב' השופט ח' מלצר כי על המשיבות להגיש את תשובתן לבקשה למתן רשות ערעור, בהתאם לתקנה 34 לתקנות (סדרי דין), ולהוראות הקבועות בתקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 {ראו גם בר"מ 8575/09 כדורי עיצוב בתעשיה בע"מ נ' מדינת ישראל משרד האוצר, תק-על 2009(4), 2005 (2009); בר"מ 7117/09 יוסי אסולין קומפרסורים בע"מ נ' משרד הביטחון, תק-על 2009(3), 3922 (2009); בר"מ 3556/09 מכון התקנים הישראלי נ' איתן אלון, תק-על 2009(2), 1392 (2009)}.

ב- בר"מ 7374/09 {מדינת ישראל - משרד הפנים נ' מיכל אגימורה, תק-על 2009(4), 748 (2009)} קבע כב' השופט ח' מלצר כי בקשת רשות הערעור, לרבות השאלה לגבי ההליך הנכון לערעור, בר"מ או ערעור בזכות, תובא לדיון בפני ההרכב והמשיבים יוכלו להגיב בנושא ההליך הנכון וכן בשאלת ההסבה של הבר"מ לערעור בזכות עד אותו מועד ובשים-לב לאמור בתקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלה על העניין מכוח תקנה 34 לתקנות (סדרי דין) {ראו גם בר"מ 198/08 בן ציון ברגמן נ' רמי קליין, תק-על 2008(1), 316 (2008); בר"מ 9749/07 מחמוד מובראק עואודה, עורך-דין נ' מועצה מקומית כפר כנא, תק-על 2008(1), 744 (2008)}.

ב- עע"מ (מינהליים) 7926/06 {אדרי-אל ישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון, תק-על 2009(2), 4264 (2009)} קבעה כב' השופטת א' חיות כי יש להחיל את תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 {המסמיכה את ערכאת הערעור להורות על צירוף משיב שלא היה בעל דין בבית-משפט קמא}, החלה על הליך הערעור שבפניה מכוח תקנה 34 לתקנות (סדרי דין) {ראו גם בר"מ 10823/07 נור סטאר בע"מ נ' עמותת "פעולה ירוקה", תק-על 2007(4), 4935 (2007)}.

ב- עע"מ 4501/09 {מדינת ישראל נ' תמימי עמאר, תק-על 2009(2), 3908 (2009)} החיל כב' השופט י' דנציגר, בהסתמכו על הוראות תקנה 34 לתקנות (סדרי דין), את תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, העוסקת בעיכוב ביצוע פסק-דין {ראו גם בש"א (מחוזי חי') 1064/08 באבא מאהר נ' המוטרנות של העדה היוונית (רומית) מלקוטית (קתולית), תק-מח 2008(2), 10530 (2008); עע"ם 10549/02 מדינת ישראל-מחלקת עבודות ציבוריות נ' יוסף כהן, פ"ד נז(4), 114 (2003)}.

23. הוראות כלליות
תקנה 35 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"35. המצאת כתבי בי-דין
(א) כתב בי-דין המוגש לבית-המשפט יומצא במישרין לשאר בעלי הדין, בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתום שלושה ימים מיום הגשתו לבית-המשפט, אלא-אם-כן נקבע אחרת בתקנות אלה.
(ב) בקשה לצו ארעי או לצו ביניים תומצא במישרין לשאר בעלי הדין ביום הגשתה לבית-המשפט; לבקשה יצורף עותק של העתירה, אלא-אם-כן העתירה הומצאה לבעלי הדין קודם לכן.
(ג) צו ארעי או צו ביניים שהוצא נגד רשות יומצא למשרדה של הרשות, ועותק מהצו יימסר, באותו יום, גם כמפורט להלן:
(1) היה הצו מופנה נגד רשות המיוצגת על-ידי פרקליטות המדינה - למשרדו של פרקליט המחוז הנוגע בדבר, ובצו שניתן בבית-המשפט העליון - למשרד פרקליטות המדינה בירושלים;
(2) היה הצו מופנה נגד רשות אחרת - לבא-כוח הרשות, ככל שהוא ידוע.
(ד) הוראות פרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על המצאת כתבי בי-דין, בכפוף לאמור בתקנה זו, ובשינויים המחוייבים."

תקנה 35(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת למעשה את החובה להמציא כתב בי-דין המוגש לבית-המשפט, במישרין לשאר בעלי הדין, בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתום שלושה ימים מיום הגשתו לבית-המשפט ובתנאי שלא נקבע אחרת בתקנות (סדרי דין).

כאשר עסקינן בבקשה לצו ארעי או לצו ביניים, קובעת תקנה 35(ב) לתקנות (סדרי דין) כי יש להמציא הבקשה לשאר בעלי הדין ביום הגשתה לבית-המשפט. נבהיר כי לבקשה יצורף עותק של העתירה, אלא-אם-כן העתירה הומצאה לבעלי הדין קודם לכן.

ב- בר"מ 5227/06 {איבריקה משאבי אנוש בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, תק-על 2006(2), 4463 (2006)} טענה המשיבה כי המבקשת לא המציאה לה כלל את העתירה והבקשה לצו ביניים, כשהוגשו לבית-המשפט קמא ואלה הומצאו לה רק כנספחים לבקשת רשות הערעור וממילא באיחור רב. כב' השופטת מ' נאור קבעה כי דין הבקשה להידחות לגופה ולכן לא ביקשה את תגובת המבקשת לטענה זו של המשיבה. עוד נקבע כי אם אכן נכונה טענת המשיבה, ייתכן ודי היה בה כשלעצמה, בנסיבות העניין, כדי להביא לדחייתה של הבקשה.

ב- בש"א (מחוזי יר') 2791/07 {רביחה רבאיעה נ' מדינת ישראל-משרד הפנים, תק-מח 2007(4), 3690 (2007)} ביטל כב' השופט נעם סולברג את צו הביניים שנתן מחמת אי-קיום הוראות תקנה 35 לתקנות (סדרי דין).

24. כתבי טענות נוספים {תקנה 36}
תקנה 36 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"36. כתבי טענות נוספים
בעל דין לא יגיש תצהיר או מסמך אחר, נוסף על המפורט בתקנות אלה, אלא ברשות בית-המשפט."

ב- בר"מ 863/07 {אחים בן רחמים (צפון) בע"מ נ' חברת נמלי ישראל-פיתוח ונכסים בע"מ, תק-על 2007(1), 1510, 1514 (2007)} נפסק מפי כב' השופטת מ' נאור:

"אינני מקבלת טענה שהעלתה המבקשת, לפיה צירוף מלוא המסמכים לרבות ההצעה במלואה בתיק מוצגים יביא ל'סירבו ל' העתירה; נהפוך-הוא. הדבר יסייע בפריסת מלוא התשתית העובדתית הנדרשת לצורך הכרעה בבקשה, אף אם מדובר בהליך ביניים (וראו תקנה 5(ד) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 הקובעת כי 'לכתב העתירה יצורפו, ככל שניתן, העתק צילומי של ההחלטה נושא העתירה והעתקים צילומיים של כל המסמכים הנוגעים לעניין'; וכן תקנה 36, הקובעת כי 'בעל דין לא יגיש תצהיר או מסמך אחר, נוסף על המפורט בתקנות אלה, אלא ברשות בית-המשפט').
לדעתי, צדק בית-המשפט המחוזי בקבעו כי נפל פגם בהתנהלותה של המבקשת בתחילת ההליך המשפטי שלפניו, ואין מקום להתערב בקביעתו בכל הנוגע להיעדר סיכוי לכאורה לעתירה כפי שהוגשה, בכל הנוגע לסעד של זכיה במכרז.
הטענה בדבר אי-צירוף ההצעה היא טענת-סף, אך קבלתה מכריעה למעשה את גורל העתירה עצמה, וזאת מבלי שנתקיים בה דיון לגופו של עניין. במצב מסוג זה, וכל עוד לא התקיים דיון בעתירה לגופו של עניין, מן ראוי לדעתי כי תינתן לעותרת אפשרות להגיש בקשה לתיקון הפגם הדיוני שאכן אירע.
יצויין, כי המבקשת לא הגישה בקשה מפורשת לכך אלא ביקשה זאת אגב התגובה לתגובות המשיבות (בעמ' 15, סעיף 11): 'מכל מקום ובכדי שלא להסיט את הדיון בעתירה מן העיקר אנו מצרפים את כל המסמכים נשוא הצעת העותרת (אשר נמסרו לנו מאת (חברת נמלי ישראל)) ומבקשים כי אלה ייחשבו כחלק בלתי-נפרד ממסמכי העותרת. כמו-כן אנו מסכימים כי (חברת נמלי ישראל) תאפשר לסולל בונה פיתוח לעיין בהצעת העותרת למכרז על כל פרטיה'. בקשת התיקון, אם תוגש, תישקל בהתאם לכללים המקובלים."

25. בקשה תהא בכתב {תקנה 37}
תקנה 37 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"37. בקשה תהא בכתב
כל בקשה לפי תקנות אלה, למעט בקשה המועלית במהלך הדיון ברשות בית-המשפט, תוגש בכתב, ואם היא מעלה טענות שבעובדה, תהא נתמכת בתצהיר לפי תקנת-משנה 5(ג), בשינויים המחוייבים לפי העניין."

יש לציין כי מהנסיבות האובייקטיביות נראה כי המשיבים הבינו את משמעות הסכמתם, לאור העובדה כי היו מיוצגים לכל אורך ההליך ובעת הדיון עצמו וכי נערכה הפסקה בדיון לאחר שמיעת המלצת בית-המשפט שנועדה בדיוק למטרה זו ובמהלכה שוחחו עם בא-כוחם (הקודם). בנסיבות אלה ובהיעדר תצהיר התומך - ולו באופן מינימאלי - בטענה כי לא הבינו את משמעות הסכמתם - דין הבקשה להידחות.

26. חישוב מועדים {תקנה 39}
תקנה 39 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"39. חישוב מועדים
מניין הימים שנקבעו בתקנות אלה יימנה מיום מתן ההחלטה, אם ניתנה בפני בעל הדין; לא התייצב בעל דין אף שזומן כדין, יימנה המועד מיום מתן ההחלטה כאילו ניתנה בפניו; ניתנה החלטה שלא בפני בעל דין, יימנה המועד מיום המצאתה לו כדין."

תקנה 39 לתקנות (סדרי דין) קובעת שלושה מקרים אפשריים:

האחד, במידה וההחלטה ניתנה בפני בעל הדין, מניין הימים שנקבעו בתקנות (סדרי דין) יימנה מיום מתן ההחלטה;

השני, במידה ובעל הדין לא התייצב, על-אף שזומן כדין, יימנה המועד, מיום מתן ההחלטה, כאילו ניתנה בפני בעל הדין;

השלישי, במידה וההחלטה ניתנה שלא בפני בעל דין, יימנה המועד, מיום המצאתה לו כדין.

27. ביטול החלטה שניתנה על-פי צד אחד {תקנה 40}
תקנה 40 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"40. ביטול החלטה שניתנה על-פי צד אחד
נתן בית-המשפט או הרשם החלטה על-פי צד אחד, שלא לפי תקנה 18, רשאי בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה לבקש את ביטולה או שינויה בתוך שבעה ימים מיום המצאתה, ורשאי בית-המשפט או הרשם, לפי העניין, לבטלה או לשנותה, בתנאים שייראו לו, ובין השאר לעניין הוצאות."

ב- בש"א (מחוזי ב"ש) 966/05 {אלי אדרי נ' גילה אטיאס, תק-מח 2005(4) 9605 (2005)} דחתה כב' השופטת שרה דברת את הבקשה לביטול פסק-דין מחמת העובדה כי הבקשה לביטול הוגשה עבור המועד הקבוע בתקנה 40 לתקנות (סדרי דין).

28. הוצאות {תקנה 41}
תקנה 41 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"41. הוצאות
(א) בית-המשפט או הרשם רשאי לחייב בעל דין בתשלום שכר-טרחת עורך-דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר.
(ב) דחה בית-המשפט את העתירה על-הסף, לאחר שמצא שאין היא מגלה על פניה עילה להתערבותו, רשאי הוא, להטיל על העותר הוצאות לטובת אוצר המדינה בשיעור שיראה לנכון, או להורות לרשם לעשות כן.
(ג) ראה בית-המשפט כי בעל דין האריך את הדיון בהליך שלא לצורך או עשה שימוש בלתי-ראוי בהליך, רשאי הוא, בלא קשר עם תוצאות המשפט להטיל על בעל הדין הוצאות לטובת אוצר המדינה בשיעור שיראה לנכון, או להורות לרשם לעשות כן.
(ד) פסק בית-המשפט או הרשם שכר-טרחת עורך-דין לפי תקנת-משנה (א) ייווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף החל עליו, זולת אם הורה בית-המשפט או הרשם הוראה אחרת."

תקנה 41(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בית-המשפט או הרשם רשאי לחייב בעל דין בתשלום שכר-טרחת עורך-דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר. רואים אנו כי על-פי תקנה זו, שיקול-הדעת בידי בית-המשפט להחליט באם לפסוק שכר-טרחת עורך-דין והוצאות לטובת בעל דין. אנו סבורים, כי על בית-המשפט להפעיל את שיקול-הדעת כאמור בהתאם לעניין העומד מולו תוך התייחסות להתנהגות בעלי הדין בניהול ההליך.

תקנה 41(ב) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה ובית-המשפט דחה את העתירה על-הסף, ולאחר שמצא שאין היא מגלה על פניה עילה להתערבותו, רשאי הוא, להטיל על העותר הוצאות לטובת אוצר המדינה בשיעור שיראה לנכון, או להורות לרשם לעשות כן.

כלי חשוב המכוון כנגד העושים שימוש לרעה בהליכי בית-משפט קבוע בתקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. האפשרות להטיל הוצאות על העושים שימוש לרעה בהליכי בית-משפט נקבעה גם בתקנה 41(ג) לתקנות (סדרי דין) {עת"מ (מינהליים ת"א) 1103/05 ישראל וזאן בע"מ נ' המועצה לענף הלול, תק-מח 2005(4), 1288 (2005)}.

בהקשר זה מן הראוי להביא דברי א' גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג), 551, בהקשר לתקנה 514 לתקסד"א, הנכון גם ביחס לתקנה 41(ג) לתקנות (סדרי דין):

"מטרתו של מחוקק המשנה בהתקינו חידוש זה היא להקנות לרשות השופטת אמצעי מרתיע כדי לבלום את יצא הפולמוס וההתדיינות של בעלי-דין טרדניים, שקשה להרתיעם בדרך אחרת, אלא בחיוב כספי."

תקנה 41(ד) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה ובית-המשפט או הרשם פסק שכר-טרחת עורך-דין לפי תקנה 41(א) לתקנות (סדרי דין), ייווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף החל עליו, זולת אם הורה בית-המשפט או הרשם הוראה אחרת.

29. שמירת תוקף {תקנה 42}
תקנה 42 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"42. שמירת תוקף
הגשת עתירה, ערעור מינהלי או תובענה מינהלית, וכן ערעור או בקשת רשות לערער לבית-המשפט העליון לפי החוק או תקנות אלה, אין בה, כשלעצמה, כדי לעכב את ביצוע ההחלטה נושא ההליך."

30. עיכוב ביצוע וסעד זמני {תקנה 43}
תקנה 43 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"43. עיכוב ביצוע וסעד זמני (תיקון התשס"ח)
(א) בית-המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, או של ההחלטה שהיא נושא הערעור המינהלי, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו והיא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער לבית-המשפט העליון.
(ב) הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער, יהא בית-המשפט העליון רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער לפי החוק שהוגשו לו, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו.
(ג) הוראות תקנה 9 ו- 35(ב) ו- (ג) יחולו לעניין בקשה והחלטה לעיכוב ביצוע וסעד זמני, בשינויים המחוייבים."

בטרם ניכנס לעובי הקורה בעניין בקשות לעיכוב ביצוע, נציין כי על-פי תקנה 43(ב) לתקנות (סדרי דין) לבית-המשפט סמכות ליתן סעד זמני במסגרת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים. השיקולים במתן סעד זמני בערעור על פסק-דין בעתירה מינהלית דומים לשיקולים הנשקלים במסגרת מתן עיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי {עע"מ 2779/08 הילדה דיסוזה נ' משרד הפנים, תק-על 2008(2), 288 (2008)} וכפי שנראה להלן.

נקודת המוצא היא כי אין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי לעכב את ביצועו של פסק-הדין {ראה תקנה 42 לתקנות (סדרי דין)}. יחד-עם-זאת, ערכאת הערעור תעכב את הביצוע מקום בו נראה כי סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת המבקש. נטל השכנוע כי הנימוקים אשר יצדיקו להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע מוטל על שכמו של המבקש {ראה גם עע"מ 2803/06 מאיר ובניו בע"מ נ' הגיחון מפעלי מים וביוב ירושלים בע"מ, תק-על 2006(2), 235 (2006); עע"מ 8463/07 משה יצחק אוסדיטשר נ' מר מאיר שפיגלר, עורך-דין מנהל הרשות הארצית לשירותי דת, תק-על 2007(4), 951 (2007); עע"מ 9094/07 קרן אסטריד סנצ'ס נ' משרד הפנים, תק-על 2008(1), 714 (2008)}.

השיקולים של סיכויי ההליך והשיקול של מאזן הנוחות משפיעים האחד על השני. ככל שסיכויי הערעור נמוכים, כך גובר הנטל על מבקש הסעד הזמני לשכנע כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו {בר"מ 2127/07 אחים בן רחמים (צפון) בע"מ נ' חברת נמלי ישראל - פיתוח ונכסים בע"מ, תק-על 2007(1), 3562 (2007)}.

ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לטובת מבקש הסעד הזמני, באופן שעלול להיגרם נזק ממשי ובלתי-הפיך במידה ולא יינתן הסעד, נחלש השיקול בדבר סיכויי הערעור {ע"א 2212/07 שמשון פריצקר נ' עו'ד אביעזר חיון, תק-על 2007(2), 5052 (2007)}.

א' גורן גורס בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (תשס"ג-2003), 527 כי "בית-המשפט לא יורה על עיכוב ביצוע פסק-דין או החלטה, אלא במקרים נדירים בהם יוכיח המבקש, כי דחיית בקשתו עלולה לגרום לו נזק חמור ובלתי-הפיך ושסיכוייו לזכות בערעור גבוהים".

זאת ועוד. קיימת השפעה הדדית בין שיקול סיכויי הערעור לשיקול מאזן הנוחות {עע"מ 2475/08 א.א.י. שטרן אחזקות השקעות בע"מ נ' רוברט ביליה נכסים ובניין בע"מ, תק-על 2008(2), 217 (2008)}. כך לדוגמה, ב- עע"מ 3416/09 {עיריית ירושלים נ' רחל כהן, תק-על 2009(2), 1215 (2009)} קבעה כב' השופטת מ' נאור כי במקרה הנדון בפניה שני השיקולים כאמור, פועלים לכיוון מתן הצו המבוקש שכן, התנהלותה של העיריה, אינה יכולה לגבור על האינטרס הציבורי.

נשאלת השאלה, האם על המבקש עיכוב ביצוע, החובה לפנות לבית-משפט קמא בבקשה לעכב את הביצוע טרם הפניה לבית-משפט שלערעור, ורק לאחר שבית-משפט קמא דחה הבקשה, אזי, נפתחת למבקש העיכוב, הדרך להגיש הבקשה לעיכוב לבית-משפט שלערעור. כפי שנראה להלן, אין חובה {עת"מ 10549/02 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד נז(4), 114 (2003)} על מבקש העיכוב, בכפוף לשיקול שיילקח בחשבון על-ידי בית-המשפט כפי שיפורט להלן, לפנות לבית-משפט קמא בבקשה לעיכוב ביצוע וביכולתו של המבקש להגיש הבקשה לעיכוב ישירות לבית-משפט שלערעור. ונסביר.

בניגוד לקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תקנה 43(ב) לתקנות (סדרי דין) מסתפקת במילה "רשאי" ומבלי להתנותה בסירובו של בית-משפט, שנתן ההחלטה שלא לעכב את ביצוע החלטתו. מדברים אלה עולה כי מתקין תקנות (סדרי דין) בחר שלא להגביל את סמכותו של בית-המשפט העליון להורות על עיכוב ביצוע אך למקרים שבהם בית-המשפט שנתן את ההחלטה סירב לעכב את ביצועה.

נדגיש, כי אין באמור כדי לפטור את המבקש עיכוב ביצוע מלפנות תחילה בבקשת עיכוב ביצוע לבית-המשפט שנתן את ההחלטה. דרך המלך במשפט המינהלי תהיה דומה לדרך הקבועה במשפט האזרחי כלומר, פניה לבית-המשפט שנתן את ההחלטה, ורק לאחר שזה סירב לעכב את החלטתו, פניה לבית-המשפט שלערעור.

ההבדל בין המשפט המינהלי לבין המשפט האזרחי בסוגיה כאמור הוא בכך שבמשפט המינהלי, אי-פניה לבית-המשפט שנתן את ההחלטה אינה שוללת את סמכותו של בית-המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצוע, אלא היא שיקול בין השיקולים הרלוונטיים לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע.

על-פי דעת הרוב, ידחה בית-המשפט בקשה לעיכוב ביצוע אם המבקש לא פנה תחילה לבית-משפט קמא בבקשה לעכב את החלטתו, אולם לבית-המשפט שלערעור נתון שיקול-דעת להורות במקרים חריגים על עיכוב ביצוע גם כאשר לא הוגשה בקשת עיכוב לבית-המשפט שנתן את ההחלטה.

ב- בש"א (מינהליים ב"ש) 1193/08 {עיריית אשקלון נ' מיכל דן, תק-מח 2008(2), 2543 (2008)} נדונה בפני בית-המשפט, בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין שניתן על-ידו.

המשיבים טענו לעניין סמכותו של בית-המשפט לדון בבקשה לעיכוב ביצוע לאחר הגשת הערעור לאור הוראות תקנה 43(ב) לתקנות (סדרי דין) תוך הפניה להחלטה שניתנה על-ידי כב' השופטת א' פרוקצ'יה לפיה, "כל עוד לא הוגש ערעור, תוגש בקשת העיכוב לערכאה הדיונית. משהוגש ערעור, תוגש הבקשה לבית-משפט של הערעור". לגישתם, הסמכות לעיכוב ביצוע נתונה לבית-משפט שלערעור משעה שהוגש ערעור, לאור הוראות תקנה 43(ב) לתקנות (סדרי-דין).

כב' השופטת דברת שרה בדחותה את טענת המשיבים קבעה כי לעניות-דעתה, לא נפל כל פגם בפניית המבקשת לבית-משפט {זה שהוציא את פסק-הדין} בבקשה לעיכוב ביצוע.

ב- עת"מ 8689/03 {הממונה על העמדת המידע במשרד הבריאות נ' העמותה למען מדע מוסרי, תק-על 2003(3), 2095 (2003)} קבע כב' השופט א' גרוניס כי "ייתכן לומר שתקנה 43 אינה שוללת את סמכותה של הערכאה הדיונית לדון בבקשה לעיכוב ביצוע או לסעד זמני אף משעה שהוגש ערעור או בקשת רשות ערעור".

ב- עע"מ 4150/06 {עיריית פתח תקוה נ' דליה יהודה, תק-על 2006(3), 1164 (2006)} טענה המשיבה כי היה על המבקשת לפנות ראשית לבית-המשפט לעניינים מינהליים בבקשה לעיכוב ביצוע בטרם תיפנה בבקשה כזו לבית-משפט שלערעור. כב' השופטת א' פרוקצ'יה בדחותה את טענת המשיבה קבעה כי תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המטילה חובה לפנות בבקשת עיכוב ביצוע פסק-דין ראשית לערכאה הדיונית שנתנה את פסק-הדין אינה חלה במקרה דנן.

עוד נקבע, כי על המקרה דנן, חלה תקנה 43(ב) לתקנות (סדרי דין), על-פיה, בבקשת עיכוב ביצוע פסק-דין או החלטה של בית-המשפט לעניינים מינהליים, הרי כל עוד לא הוגש ערעור, תוגש בקשת העיכוב לערכאה הדיונית. משהוגש ערעור, תוגש הבקשה לבית-משפט שלערעור. לאור הנ"ל נקבע כי המבקשת פעלה נכון כאשר עם הגשת ערעורה, היפנתה את בקשת עיכוב ביצוע פסק-הדין לבית-משפט שלערעור.

כדי לזכות בעיכוב ביצוע של פסק-דין הקובע חיוב כספי, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעור - לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו. הדברים הנ"ל, מקבלים משנה-תוקף בדיני המכרזים לדוגמה, לגביהם נפסק לא אחת כי ביצוע פסק-הדין אינו כרוך בדרך-כלל בנזקים בלתי-הפיכים.

כלומר, בתחום דיני המכרזים, דחיית בקשה לביצוע פסק-דין אינה כרוכה בדרך-כלל בנזק בלתי-הפיך שכן נזקו של המבקש הינו לרוב נזק כספי אשר לגביו עומד לו סעד של פיצוי כספי {עע"מ 4538/05 אחים זילברשלג בע"מ נ' דרורי שרותי חשמל בע"מ, תק-על 2005(2), 3402 (2005); בש"מ 2236/01 קטימורה בע"מ נ' רשות השידור, תק-על 2001(2), 508 (2001); עע"מ 5265/04 א.י.ל סלע (1991) בע"מ נ' חברת נתיבי איילון בע"מ, תק-על 2004(2), 2805 (2004); בש"ם 2565/03 שירן נסיעות (אחים קקון) בע"מ נ' עיריית נתניה, תק-על 2003(2), 169 (2003)}.

יודגש כי גם בנסיבות בהן הנזק הינו בלתי-הפיך, הרי שיש ליתן משקל מכריע לנזק שייגרם לצד הזוכה אם יעוכב פסק-הדין. כך ב- עע"מ 9257/04 {טיולי עתיד בע"מ נ' עיריית אום אל פחם, תק-על 2004(4), 1042 (2004)} קבע כב' השופט י' עדיאל כי "בבחירה בין שתי הרעות: סיכול הערעור כתוצאה מדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע, או סיכול פסק-הדין בדרך של מתן עיכוב ביצוע, אני סבור שהאפשרות הראשונה עדיפה".

ב- עע"מ 2803/06 {מאיר ובניו בע"מ נ' הגיחון מפעלי מים וביוב ירושלים בע"מ, תק-על 2006(2), 235 (2006)} קבעה כב' השופטת מ' נאור באשר למאזן הנוחות כי שוכנעה כי מתן הסעד הזמני המבוקש עלול להסב למשיבים נזק כלכלי ניכר, בעוד הפגיעה במבקשת - ככל שהיא קיימת - נראית סבירה ומידתית. עוד נקבע, כי בנסיבות אלה, גוברים צורכי הכלל {ראה גם עע"מ 9870/05 חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בע"מ נ' עיריית ת"א - יפו, תק-על 2005(4), 1197 (2005)}.

האינטרס הציבורי תומך בצורך שהליכי המכרז יסתיימו במהרה, כדי שהציבור ייהנה מפירות הפרוייקט נשוא המכרז {ראה גם עע"ם 2207/02 חן המקום בע"מ נ' עיריית נתיבות, תק-על 2002(2), 1309 (2002)}. במקרה דנן, קבעה כב' השופטת מ' נאור כי המבקשת לא הצביעה על נזקים של ממש שייגרמו לה עקב יישום לאלתר של תוצאות המכרז, בהתחשב בכך שהיא איננה צפויה להיפגע באופן ישיר מיישום המכרז.

על-כן, "בעוד מתן הסעד המבוקש בתקופת הביניים יגרום לנזק מיידי הן לגיחון {ודרכה לציבור} והן לפאיז, שביצע פעולות בהסתמך על תוצאות המכרז, הרי שאי-מתן הסעד המבוקש לא ישפיע על המבקשת, שאיננה הקבלן הנוכחי, ולא יחייב אותה לבצע היערכות בלתי-הפיכה, אם בכלל. ממילא, כפי שציינו המשיבים בתגובותיהם, ככל שייגרמו למבקשת נזקים והמבקשת תוכיח את קיומם, הרי אלו בעיקרם נזקים כספיים, שיכולים לבוא על תיקונם באמצעות פיצוי כספי הולם".

תקנה 43(ג) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי הוראות תקנה 9 לתקנות (סדרי דין) תחול לעניין בקשה והחלטה לעיכוב ביצוע וסעד זמני, בשינויים המחוייבים. על המבקש לצרף לבקשתו תצהיר תומך שאם לא יעשה כן, תידחה בקשתו. ב- עע"מ 3275/06 {מנורה איזו אהרון בע"מ נ' מ.ע.צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, תק-על 2006(2), 987 (2006)} בדחותו את הבקשה קבע כב' השופט א' גרוניס כי המשיבה צודקת "בטענתה כי חלק מהטענות המושמעות בבקשה לסעד הזמני, למצער אלו הנוגעות לעובדות המתייחסות למאזן הנוחות, ראוי היה להן שתתמכנה בתצהיר".

ב- עע"מ 9017/08 {מקס מאייר נ' עיריית נס ציונה, תק-על 2009(1), 1915, 1916 (2009)} בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע קבע כב' השופט א' א' לוי כי "בית-המשפט קמא קבע, כי המבקש פעל בחוסר תום-לב ובשיהוי ניכר, הן במהלך הדיון המשפטי והן לאורך שנים של התנהלות מול המשיבה. אלה הם ממצאים שבעובדה, ועל-כן המשוכה מעליה יצטרך המבקש לדלג לא תהיה פשוטה כלל ועיקר, ובכך יש גם כדי להצביע על סיכוייו של הערעור. אכן, אם ימומשו נכסים משועבדים אפשר שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, אולם מדובר בנזק שככל שייגרם ניתן להיטיבו בחיוב כספי, אותו לא יתקשו המשיבים לשלם".

ב- עת"מ (מינהליים חי') 643-08 {אמנון מסילות בע"מ נ' מוניות כרמיאל בע"מ, תק-מח 2008(4), 18148 (2008)} דחתה כב' השופטת יעל וילנר את הבקשה לעיכוב ביצוע וקבעה כי העברת מסלולי ההסעות לביצוע על-ידי המשיבה, לא תימנע מן המבקשת, במידה ותזכה בערעורה, לחזור לפעול בקווים אלה, על-פי הוראותיו של בית-המשפט. עוד נקבע כי במקרה דנן אין להעדיף את ביצוע העבודה על-פי המכרז על-ידי מי שהפסיד במכרז, על פני מי שזכה בו.

ב- עע"מ 9958/07 {יונה פלג נ' עיריית תל-אביב, תק-על 2007(4), 2591 (2007)} בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע קבע כב' השופט ס' ג'ובראן כי:

"יש לציין, כי נראה ששגה המבקש משהכתיר את בקשתו כ"בקשה דחופה לעיכוב ביצוע", שכן אין למעשה מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע, אלא בבקשה למתן סעד זמני בערעור. משנמחקה עתירתו בבית-המשפט לעניינים מינהליים, הרי שאין כל החלטה אופרטיבית שאת ביצועה ניתן לעכב. לפיכך, באם רצונו של המבקש למנוע מהמשיבה מלבצע את צו ההריסה נשוא הערעור, היה עליו לפנות לבית-משפט זה בבקשה למתן סעד זמני, במסגרת הערעור.
עם-זאת, בהתאם לדרך בה נתפרשה תקנה 43(ב) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 בבית-משפט זה, אין מדובר בפגם הגורע מסמכותו של בית-המשפט לדון בבקשה מעין זו לגופה ולהכריע בה... בענייננו, מעבר להעלאת טענות בעלמה, לא מצאתי בבקשתו של המבקש כל תשתית עובדתית אשר תצדיק את מתן הסעד המתבקש בבקשה שבפניי. קל וחומר שאין בבקשה כי להרים את נטל ההוכחה המוטל על המבקש, כאמור לעיל. יתרה-מכך, המבקש אינו מפרט את כלל ההליכים המשפטיים הרלוונטיים שהתנהלו ביחס למבנה נשוא צו ההריסה, ואף מסיבה זו דין הבקשה להידחות."

ב- עע"מ 3536/07 {לויס אבו חנא נ' זהבית צרפתי, תק-על 2007(3), 2225 (2007)} נפסק מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

"בענייננו, מדובר בניהול דירי חזירים למשך תקופה ארוכה בלא רשיונות עסק ובניגוד לחוק. לכך מצטרפת קביעה עובדתית של הערכאה הדיונית לפיה אופן ניהול דירי החזירים ומיקומם מהווים פגיעה ממשית באיכות הסביבה, ויוצרים מטרד של ממש לבני-אדם ולעסקים המצויים בסמוך למקום, ופוגעים קשות באיכות חייהם.

מצד שני, ברי כי אמצעים המופעלים כנגד ניהול העסקים פוגעים בחופש העיסוק של מפעיליהם ובני משפחותיהם. אולם, כזה הוא דינו של בעל עסק הפועל בלא היתר ושלא במסגרת החוק, והפגיעה בחופש העיסוק לא תשמש טענה טובה בפיו במיוחד כאשר ניהול עיסקו שלא כדין פוגע גם פגיעה ממשית באיכות הסביבה ובזכותם של בני הציבור לאיכות חיים ברמה נאותה.
5. בנסיבות אלה, שילוב גורם אי-החוקיות שבהפעלת העסקים המתנהלים ללא רישיון עסק עם גורם הפגיעה הקשה באיכות הסביבה מטים את מאזן הנוחות לטובת הנפגעים מניהול העסקים, ומביאים למסקנה כי אין לעכב את ביצוע פסק-הדין.

חיזוק לכך נמצא בעובדה כי על רקע היעדר רישיון עסק לבתי הגידול, נראה כי סיכויי הערעור שהוגש אינם טובים, גם אם נניח כי שאלת היקף הפגיעה באיכות הסביבה כתוצאה מניהולם נותרה פתוחה להשגות כאלה ואחרות.
עם-זאת, ברי כי במהלך הפעלת סמכויות הגורמים המוסמכים לסגירת עיסקי החזירים במעיליא, תעמודנה למבקשים זכויותיהם הדיוניות להעלות את טיעוניהם במסגרות שעוצבו לכך בחוק. אפשר אף שבמסגרת המהלכים שיינקטו על-ידי הרשויות כאמור, ניתן יהיה למצוא פתרונות מתואמים בין הבעלים לרשויות שיאפשרו העברת העסקים למקום מותר ומתאים לצורך כך, תוך קבלת כל ההיתרים והרשיונות הנדרשים על-פי החוק. הסדר כזה עשוי למנוע פגיעה בעיסוקם של בעלי עיסקי החזירים, וחשיבותו מבחינה זו היא רבה.
הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית."

ב- עע"מ 2696/06 {מינהל מקרקעי ישראל נ' ראמי ג'מיל חרכוש, תק-על 2006(2), 2448 (2006)} נפסק מפי כב' השופטת מ' נאור:

"דיון
האם יש להגיש בקשה לסעד זמני או בקשה לעיכוב ביצוע?
7. טענתם הדיונית הראשונה של המשיבים היא כי המדינה נקטה בצעד דיוני שגוי - היה עליה להגיש בקשה לעיכוב ביצוע, אך היא הגישה בקשה לסעד זמני. אמנם, מוטב היה אילו הגיש המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע.
ניתן לומר כי ככלל, כאשר נדחתה העתירה המינהלית בבית-המשפט לעניינים מינהליים, יפנה בעל הדין הנפגע מההחלטה בבקשה לסעד זמני בערעור (ולא בבקשה לעיכוב ביצוע, שכן לרוב אין כל החלטה אותה יש לעכב שהרי העתירה נדחתה, ראו: עע"ם 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' המועצה האיזורית לכיש, פורסם באתר נבו (18.08.04); עע"ם 10064/04 מרגלית ש.א. רכב בע"מ נ' מ"י - משרד התחבורה, תק-על 2004(4), 749 (2009) (09.11.04); עע"ם 10799/04 אשקר מרקט בע"מ נ' עיריית קריית שמונה, תק-על 2004(4), 2645 (26.12.04)).
לעומת-זאת, כאשר התקבלה העתירה המינהלית בבית-המשפט לעניינים מינהליים - כבענייננו - יפנה בעל הדין הנפגע מההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה (עע"מ 10549/02 מ"י, מחלקת עבודות ציבוריות נ' כהן, פ"ד נז(4), 114 (2003); עע"מ 8689/03 הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות נ' העמותה למען מדע מוסרי, תק-על 2003(3), 2095 (2003)).

8. יחד-עם-זאת, אין אני סבורה כי - בערעור על פסק-דין בעניינים מינהליים - יורד דקדוק מעין זה לשורש סמכותו של בית-משפט זה להכריע בבקשה למהותה ולגופו של עניין. על עיכוב ביצוע וסעד זמני כאחת חלה תקנה 43(ב) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 ולפיה 'בית-המשפט העליון רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער לפי החוק שהוגשו לו, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו'.
אמת: רצוי היה כי הצדדים המבקשים בקשות אלה (ובייחוד המדינה) יקפידו על מתן הגשת בקשה מתאימה כמפורט לעיל. ואולם כותרת הבקשה, כשלעצמה, אינה שוללת את סמכותו של בית-משפט זה, במסגרת ההליך המינהלי, להיזקק לבקשה ולבחון את טעמיה לגופו של עניין.
בית-משפט זה נהג בדרך זו וכך, למשל, ראה בקשה לעיכוב ביצוע כבקשה לסעד זמני בערעור מקום שבית-המשפט לעניינים מינהליים דחה את העתירה המינהלית (עע"מ 8130/02 ממדוח נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2002(3), 543 (27.11.02); עע"מ 9237/05 פריג' נ' עיריית אילת, תק-על 2005(4), 176 (2005) (06.10.05)).
בכוחה של דרך זו גם לראות בקשה לסעד זמני בערעור כבקשה לעיכוב ביצוע, מקום שבית-המשפט לעניינים מינהליים קיבל את העתירה המינהלית (ראו והשוו, בדיון האזרחי, ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי נ' פרידמן, פ"ד נו(2), 529 (2002)).
כך גם בענייננו: בקשת המבקשת "לעכב את הליכי המכרז עד להכרעה בערעור" אינה אלא בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מינהליים, שהורה למבקשת להמשיך בהליכי המכרז. על-כן, רואה אני את הבקשה שהוגשה כבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מינהליים, אשר קיבל את העתירה המינהלית שהגישו המשיבים.
האם בבקשה לעיכוב ביצוע בהליך המינהלי קיימת חובה של פניה מוקדמת לבית-המשפט שנתן את ההחלטה?

9. טענתם הדיונית השניה של המשיבים היא, כאמור, כי כיוון שמדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין - היה על המדינה להגיש תחילה את הבקשה לבית-המשפט לעניינים מינהליים, שנתן את פסק-הדין, ולא ישירות לערכאת הערעור.

10. אילו היה ענייננו הליך אזרחי, הצדק היה עם המשיבים. בהליך האזרחי, כלל הוא כי בית-המשפט שלערעור רשאי לצוות על עיכוב ביצוע ההחלטה נשוא הערעור רק לאחר שבקשה שכזו סורבה על-ידי בית-המשפט שנתן את ההחלטה. ודוק: בהליך האזרחי, כלל זה לא חל על בקשה לסעד זמני בערעור, בה מרגע הגשת הערעור ניתן לפנות בבקשה ישירות לערכאת הערעור (ראו עניין האפוטרופוס הכללי הנזכר לעיל, בעמ' 532ד).

11. ואולם, ענייננו הוא הליך מינהלי. בהליך המינהלי, שונים הם פני הדברים. האם, גם בהליך המינהלי, כלל הוא כי בבקשה לעיכוב ביצוע החלטה קיימת חובה של פניה מוקדמת לבית-המשפט שנתן את ההחלטה, וכי רק משזו סורבה - רשאית ערכאת הערעור להיזקק לבקשה? בעניין זה הובעו דעות שונות בפסיקה.
כב' השופט אנגלרד קבע כי קיימת חובה כזו בהליך המינהלי כבהליך האזרחי (עע"ם 1545/02 יערי נ' מ"י - משרד האוצר, פורסם באתר נבו (11.04.02); עע"ם 3163/02 לוטפי נ' מועצה מקומית גלבוע, פורסם באתר נבו (29.08.05), שתי ההחלטות מיום 15.04.02)).
לעומתו קבע כב' השופט גרוניס, כי לא קיימת חובה כזו בהליך המינהלי, ומשהוגש ערעור לבית-המשפט העליון, מוסמך בית-משפט זה להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע (או בקשה לסעד זמני בערעור) אף אם לא קדמה לה בקשה לבית-המשפט לעניינים מינהליים שנענתה בסירוב (עניין הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות הנזכר לעיל, החלטה מיום 09.10.03; ראו גם עמדתה של כב' השופטת חיות, ב- עע"מ 8693/05 מ"י - משרד הפנים נ' דוצ'ה, פורסם באתר נבו (12.10.05); וכן א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, 2005), 624.

כב' השופטת ביניש קבעה כי לא קיימת חובה כזו, ואולם אי-פניה לבית-המשפט שנתן את ההחלטה מהווה 'שיקול בין השיקולים הרלוונטיים לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע", כך ש"על-פי-רוב, ידחה בית-המשפט בקשה לעיכוב ביצוע אם המבקש לא פנה תחילה לבית-משפט קמא בבקשה לעכב את החלטתי'" (עניין מ"י, מחלקת עבודות ציבוריות הנזכר לעיל, פורסם באתר נבו (22.05.03), 118).

12. בעבר, בשני עניינים שהובאו לפני, לא נקטתי עמדה בסוגיה זו כיוון שלדעתי ראוי היה, כך או כך, לדחות את הבקשות: עע"ם 9312/04 דבוריה סטאר חב' לדלק בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (16.11.04) ו- עע"ם 9432/05 המועצה הארצית לתו"ב - ועדת-משנה לערערים נ' איתן בכור, תק-על 2005(4), 1989 (החלטה מיום 21.11.05). אולם בענייננו יש, לדעתי, לקבל את הבקשה.
מצרפת אני את דעתי לעמדתה של כב' השופטת ביניש, לפיה אי-פניה לבית-המשפט שנתן את ההחלטה מהווה שיקול בין השיקולים הרלוונטיים לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע.

מן הכלל אל הפרט
13. השיקולים שיש לשקול בעניין עיכוב ביצוע הם, כידוע, סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (ראו, למשל, עע"מ 3461/05 מועצה מקומית כפר קרע נ' עבאדי, תק-על 2005(2), 1609 (2005)).

14. אשר לסיכויי הערעור טענו המשיבים, כאמור, כי אין סיכוי הצלחה כלשהם לערעור. איני שותפה לדעה זו. אין חולק על כך שהמשיבים לא הגיעו לתיבת המכרזים בזמן (בשעה 12:00) אך בית-המשפט המחוזי ראה - בנסיבות שפורטו בפסק-דינו - את המשיבים "כמי שהגישו את ההצעות בזמן" שכן "מלאכת פתיחת התיבה וריקונה טרם הסתיימה". זוהי, לכאורה, שאלה הראויה לבירור.
בית-המשפט המחוזי העיר כי הגרסאות העובדתיות שהוצגו בפניו לא היו חד-משמעיות, וכלשונו: 'שמעתי את המצהירים מטעם (המשיבים) ואומר כי גרסתם העובדתית איננה אחידה ואפילו סותרת במידה מסויימת. (המשיבים) עצמם, אגב, לא העידו לאחר שתצהיריהם נמשכו על-ידי בא-כוחם, אולם אינני רואה בכך פגם'.

15. אשר למאזן הנוחות: דעתי היא כי אם תזכה המבקשת בערעור לאחר שבוצע פסק-הדין המחוזי, יהא זה מן הנמנע או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו, לאור אופיו של המכרז, העוסק בחכירה לטווח ארוך ובניה על הקרקע. מקובלת עלי עמדת המבקשת, כי פתיחת המעטפות בשלב זה - תוך המשך הליכי המכרז - תייתר את הדיון בערעור.
בנסיבות אלה מאזן הנוחת נוטה בבירור לטובת המבקשת. כיוון שניתן צו ארעי ביום 27.03.06, אין מקום לחששם של המשיבים, כפי שהובע בהודעתם מיום 08.05.06, כי יינזקו באופן בלתי-הפיך מפקיעת תוקפן של ערבויותיהם הבנקאיות.

16. כמפורט לעיל, עמדתי היא כי אי-פניה בבקשה לעיכוב ביצוע לבית-המשפט שנתן את ההחלטה מהווה שיקול בין השיקולים הרלוונטיים לדחיית הבקשה. בענייננו לא פנתה המבקשת לבית-המשפט לעניינים מינהליים בבקשה לעיכוב ביצוע. שיקול זה אכן פועל לטובת דחיית הבקשה.
ואולם, בנסיבות העניין, כאשר הן שיקול סיכויי הערעור והן שיקול מאזן הנוחות נוטים בבירור לטובת המבקשת, אין בשיקול זה - של אי-פניה לבית-המשפט המחוזי - כדי להטות את הכף לטובת דחיית הבקשה.

סיכום
17. הבקשה מתקבלת. אני מורה כי ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים, המורה על פתיחת המעטפות והמשך הליכי המכרז, יעוכב עד להכרעה בערעור. המזכירות תקבע את הדיון בערעור תוך 60 יום."

31. תקופת פגרה {תקנה 44}
תקנה 44 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"44. תקופת פגרה
תקופת פגרה של בתי-המשפט לא תבוא במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שקבע בית-המשפט או הרשם, אלא-אם-כן הורה בית-המשפט או הרשם, לפי העניין, הוראה אחרת."

תקנה 44 לתקנות (סדרי דין) קובעת כי תקופת הפגרה של בתי-המשפט, לא תבוא במניין הימים שנקבעו בתקנות (סדרי דין) או שקבע בית-המשפט או הרשם. יחד-עם-זאת, במקרה ובית-המשפט או הרשם - לפי העניין, קבע הוראה אחרת/מועדים אחרים, יחייבו מועדים אלה את הצדדים.

ובמילים אחרות, תקנה 44 לתקנות (סדרי דין), קובעת כי תקופת הפגרה של בתי-המשפט לא תבוא במניין הימים הקבועים בתקנות (סדרי דין), אלא אם הורה בית-המשפט אחרת. כל עוד לא ניתנה הוראה בדבר מעמדם של ימי הפגרה, אין להביאם בחשבון במניין הימים העומדים לעותר לצורך הגשת עתירתו.

תקנה 1 לתקנות בתי-המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), התשמ"ג-1983 קובעת כי תקופות הפגרה בבית-המשפט העליון, בבתי-המשפט המחוזיים, בבתי-משפט השלום, בבתי-המשפט המקומיים ובלשכות ההוצאה לפועל, יהיו מדי שנה:

1. פגרת סוכות - מיום י"ד בתשרי ועד יום כ"א בתשרי;
2. פגרת הפסח - מיום י"ד בניסן עד יום כ"א בניסן;
3. פגרת הקיץ - מיום 16 ביולי ועד יום 31 באוגוסט.

ב- עת"מ (מחוזי חי') 2304/04 {תמר סגל נ' וועדת הערר לתכנון ובניה - מחוז חיפה, תק-מח 2006(1), 389 (2006)} דחתה כב' השופטת שושנה שטמר את טענת המשיבים לפיה העתירה הוגשה לאחר המועד הקבוע בתקנות (סדרי דין) וקבעה כי ניכוי ימי הפגרה מצביע על כך שהעתירה הוגשה תוך 36 ימים, כלומר במסגרת הזמן המותר לפי תקנה 3 לתקנות (סדרי דין). עוד נקבע כי במסקנה כי העתירה הוגשה בטווח הזמנים המותר לא סגי, ויש לבחון אם בנסיבות העניין חל שיהוי בהגשתה.

ב- עמ"נ (מחוזי נצ') 116/09 {מנהל הארנונה של המועצה האזורית מרום הגליל נ' יקב דלתון בע"מ, תק-מח 2010(1), 5092 (2010)} טען המשיב, כי יש לדחות את ערעור של המערער בשל שיהוי בהגשת הערעור. לגישתו של המשיב, החלטת ועדת הערר ניתנה ביום 22.09.09, בעוד שהמערער הגיש הערעור דנן רק ביום 12.11.09 ובחלוף 45 יום ממתן החלטת ועדת הערעור.

כב' השופט ארבל בנימין בדחותו את טענת המשיב קבע כי "חישוב מניין הימים מיום 22.09.09 ועד ליום 12.11.09 מגלה, כי המערער עמד למעשה במגבלות הזמן, והגיש את הערעור בפרק הזמן הקבוע בתקנות, כאשר פגרת הסוכות אינה באה במניין הימים".
ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 2612/04 {מטאו-טק שירותי מטאורולוגיה בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, תק-מח 2005(1), 8205 (2005)} קבעה כב' השופטת שרה דותן כי "מאחר שנראה, לכאורה, שתקנה 44 הנ"ל אכן חלה בענייננו ולנוכח ההתכתבות בין העותרת למשיב 1 החלטתי שלא לדחות העתירה מחמת שיהוי סטטוטורי כנטען, למרות שבדיון לגופו ייתכן ואשוב ואדרש לשאלת מועד הגשת העתירה ככל שהדבר נוגע לשיקולים נוספים, אותם יש לקחת בחשבון".

ב- עמ"נ (מחוזי נצ') 107/02 {ריבוע כחול - ישראל בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעיריית עפולה, תק-מח 2003(2), 7181, 7186 (2003)} הערעור הוגש ביום 30.09.02. כב' השופט יצחק כהן קבע כי בשל פגרת בתי-המשפט החלה בכל שנה בין המועדים 16 ביולי ועד 1 בספטמבר, אין למנות את ימי הפגרה בחשבון. משכך, הערעור הוגש במועדו.

32. הוראות מעבר {תקנה 47}

"47. הוראות מעבר
הוראות תקנות אלה לא יחולו על עתירה, ערעור מינהלי, תובענה מינהלית, ערעור או בקשת רשות לערער אשר הוגשו קודם לתחילתו של החוק, וימשיכו לחול על הליכים אלה התקנות המפורטות בתקנה 45, לפי העניין."

33. מהי הערכאה המתאימה- המחלוקת בין הצדדים היתה עובדתית בלבד, ובית-המשפט לעניינים מינהליים איננו הערכאה המתאימה לבירור מסוג זה - העתירה נמחקה
ב- עת"מ (נצ') 1174-11-14 {מוחמד מרעי נ' המועצה המקומית משהד, תק-מח 2015(1), 591 (2015)} נדונה בקשה לסלק על-הסף עתירה שהגיש העותר, כנגד חיובו בתלושי ארנונה בגין שני נכסים המצויים בתחום המועצה המקומית משהד, מחמת היעדר סמכות.

העותר הגיש עתירה, בה ביקש לחייב את המשיבה, מועצה מקומית כפר משהד, למחוק מרישומיה את שני הנכסים המכונים מכללת אלמראם ואנטאקיה, ביחס לשנים 2008 ואילך, לפטור אותו מתשלום מיסים בגין נכסים אלה, עבור השנים הנ"ל וכן להשיב לו כספים שנגבו ממנו {באמצעות קיזוז}, או לחייבה לדון בעררים שהגיש, על חיובו בתשלום הארנונה.

טענתו המרכזית של העותר היתה, כי הנכסים הם חלק ממבנה, שהעותר הוא אחד הבעלים בה. לטענת העותר בין השותפים בחלקה נערך הסכם חלוקה והנכסים הללו הושכרו על-ידי שותף או שותפים אחרים, שהחלקים הללו יוחדו להם.

העותר טען, כי הוא הגיש ערר על ההחלטה לדחות את ההשגות שהגיש, אך בתשובה למכתבו, הודע לו, כי אין במועצה ועדת ערר. עוד נאמר במכתב שנשלח לעותר, כי עררים מתקבלים במועצה ולכשתמונה ועדת ערר הם ידונו בפניה.

הערר הוגש למועצה, והעותר טען, כי אין מקום שימתין עד למינוי ועדת ערר, כשהמשיבה ממשיכה לנכות מתוך סכומים המגיעים לו ממנה, את החובות עבור הנכסים הללו.

בבקשה לסילוק העתירה על-הסף טענה המשיבה, כי העותר לא מיצה את הדרך שהותוותה על-פי חוק, ולכן יש לסלק את עתירתו על-הסף, שאם-לא-כן, ייווצר מצב שבו תתייתר הרשות המוסמכת לדון בטענותיו, על-פי חוק הערר.

המשיבה טענה, כי העותר לא ציין שעד הבחירות האחרונות הוא מילא תפקיד בכיר ביותר במועצה, יועץ ראש המועצה לשעבר, ובעבר אף כיהן כראש המועצה, לכן ידע היטב את התנהלות המועצה והיתה לו גישה לכל המידע והמסמכים הדרושים.

המשיבה הפנתה לפסק-הדין שניתן בהליך הקודם {שהטענות שהועלו בו דומות למדי לאלה שפורטו בעתירה זו}, במסגרתו, הסכימו הצדדים, למעשה, כי ההליכים בעניינו של העותר יתנהלו בפני הרשות המוסמכת בהתאם לחוק הרשויות המקומיות. בעקבות זאת הגיש העותר השגה למנהל הארנונה במועצה ועל החלטת המנהל הגיש העותר ערר.

עוד טענה המשיבה, כי בטרם הגישה המועצה תשובה לערר, הוגשה העתירה הנוכחית. על-פי סעיף 6 לחוק הערר, על החלטת ועדת הערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער בפני בית-משפט לעניינים מינהליים.

המשיבה ציינה, כי בכוונת המועצה למנות ועדת ערר, לפי סעיף 5 לחוק הערר בזמן הקרוב. על כל פנים, בעל דין המבקש לערער על החלטת ועדת הערר רשאי לעשות כן בדרך של ערעור מינהלי, להבדיל מעתירה מינהלית.
המשיבה ביקשה לקבוע, על-סמך ההלכה הפסוקה, כי אין להתיר לבעל דין לעקוף את הדרך שהותוותה בחוק, באמצעות הגשת עתירה, וטענה, כי דרך המלך הינה בירור הטענות בפני ועדת הערר, לכן יש להורות על סילוק העתירה.

המשיבה הודיעה, כי אין בכוונתה לפעול לגביית החוב השנוי במחלוקת עד לקבלת החלטה על-ידי ועדת הערר. עם-זאת, הודיעה המשיבה, כי היא פועלת ותפעל לגביית החוב שאיננו שנוי במחלוקת, בהתאם להסדר שהושג בהליך הקודם.

כמו-כן המשיבה טענה, כי היא קיזזה כספים המגיעים לעותר, אך ורק חוב בגין היטל ביוב, שאיננו שנוי במחלוקת, וארנונה על נכס המהווה בית מגוריו, שאין לו כל קשר לערר שהגיש. העותר מנגד, חלק על טענה זו, וטען, כי המשיבה פעלה ופועלת לגביית סכומי הארנונה השנויים במחלוקת.

בית-המשפט קבע, כי אין מחלוקת שטענות העותר צריכות להתברר בפני ועדת ערר, לפי חוק הרשויות המקומיות. אי-מיצוי ההליך, בדרך שנקבעה בחוק, יכול להביא כשלעצמו לסילוק העתירה על-הסף.

על פני הדברים, העתירה הוגשה כעתירה מוקדמת מידי, בסמוך לאחר שהעותר הגיש את הערר ובטרם נתאפשר אף למשיבה להגיש תשובתה לערר.

עם-זאת, קבע בית-המשפט, כי בנסיבות בהן לא הוקמה ועדת ערר, יש לעותר, לכאורה, זכות לעתור לכך שתוקם ועדה כזו, והיא תברר את טענותיו, בטרם תפעל המשיבה לגביית החובות השנויים במחלוקת. הרשות איננה יכולה לטעון מחד לאי-מיצוי ההליך ומאידך לפעול לגביית החוב, בטרם הוכרע הערר, בשל עיכוב בכינון ועדת הערר.

יחד-עם-זאת, קבע בית-המשפט, כי במקרה הנוכחי, אין מחלוקת עקרונית בין הצדדים. המשיבה הסכימה שלא לפעול לגביית החוב השנוי במחלוקת, עד להכרעה על-ידי ועדת הערר. המחלוקת בין הצדדים הינה עובדתית בלבד, ניתן לבררה בהידברות בין הצדדים או בפני ערכאה אזרחית, ואילו בית-המשפט לעניינים מינהליים איננו הערכאה המתאימה לבירור מסוג זה.

יוצא, שהעותר לא הצביע על טעם שיצדיק בירור עתירתו, בטרם מיצה הליכים, כנדרש על-פי החוק.

בנסיבות אלה, הורה בית-המשפט על מחיקת העתירה.

34. היה על הנישום להעלות את טענותיו במסגרת ועדת ערר או בערעור מינהלי - העתירה נדחתה ברובה
ב- עת"מ (חי') 58811-12-12 {רוני דר נ' עיריית קרית אתא, תק-מח 2015(1), 13886 (2015)} נדונה עתירה למתן פסק-דין הצהרתי שהמשיבה, עיריית קריית אתא אינה רשאית לדרוש מן העותר, או לגבות ממנו, חובות ארנונה שהוטלו בין השנים 2007-2000, בגין גלריה הבנויה בחנותו, בקריית אתא.

העותר הוא בעליו של הנכס מאז שנת 1993, והוא משכיר אותו לאחרים. החל משנת 2000 חייבה העיריה את העותר בתשלומי ארנונה גם בגין שטח הגלריה, אך העותר נמנע מלשלמם ולא נקט הליכים בקשר לעצם החיוב או לשיעורו. בעקבות כך נקטה העיריה הליכי גביה נגדו לשם אכיפת תשלום חובותיו, ובשנת 2011 הוטלו עיקולים בגין חוב הארנונה שמקורו בשנים 2006-2000.

בעתירה העלה העותר שתי טענות עיקריות כנגד חיובו בארנונה בגין הגלריה. האחת, שמאז שרכש את הנכס ועד עתה הגלריה אינה בשימוש ולכן יש לפטור אותו מחובות ארנונה בגינה. לדבריו, בעקבות פנייתו לעיריה ביקר פקח מטעמה בנכס, ומשנמצא שהגלריה אינה בשימוש, ניתן לו פטור מתשלומי ארנונה בגין הגלריה החל משנת 2007 ועד הגשת העתירה.

השניה, שאין לחייבו בחובות ארנונה מהשנים 2006-2000 מחמת התיישנות. לטענתו, כל אותן שנים לא דרשה העיריה או מי מטעמה לשלם את הארנונה עבור הגלריה, וזאת אף שרכש את הנכס בשנת 1993.

בתשובת העיריה נטען, בין השאר, כי בניגוד לטענות העותר הוא חוייב בארנונה בגין שטח הגלריה החל משנת 2000, וחיוב בארנונה בגין הגלריה נשלח אליו מדי שנה. עוד נטען, כי תקופת ההתיישנות טרם חלפה, מאחר שהעיריה נקטה הליכי גביה כבר לפני מספר שנים, לרבות הטלת עיקולים, ובכך נעצר מירוץ ההתיישנות.

בית-המשפט קבע, כי אחת משתי טענותיו העיקריות של העותר היא שהעיריה פטרה אותו מתשלום ארנונה בגין הגלריה, מפני שהיא שוכנעה שלא נעשה בה כל שימוש. עם-זאת, בפסק-הדין בתביעה האחרת, שצורף כנספח לכתב העתירה, קבע בית-משפט השלום כממצא עובדתי שהעותר קיבל דרישות תשלום בגין הגלריה משנת 2000 ואילך, וכי בשנת 2009 התקיימה פגישה בין נציגי העיריה לבנו של העותר, שבה הוסכם שהעיריה תפחית את החיוב לשנים 2007 ו- 2008, ובלבד שיתרת החוב בגין השנים 2006-2000 תשולם באופן מידי. בית-משפט השלום מצא שהעותר ידע שהפטור האמור הוא תוצאתה של אותה פגישה, והוא הוסיף וקבע שלכן יש לדחות את טענת העותר שהעיריה פטרה אותו מתשלום ארנונה משנת 2007 ואילך על-סמך טענתו שהגלריה אינה בשימוש.

עוד הוסי, בית-המשפט, כי פרט לדבריו של העותר אין לטענה זו תימוכין כלשהם ובית-המשפט התקשה לקבלה. חזקת התקינות המינהלית שבצילן חוסות פעולות העיריה מחייבת את ההנחה שאם אכן פטרה העיריה את העותר מתשלום הארנונה בגין שטח הגלריה, חזקה שפעולה כזאת היתה מתועדת במסמך מתאים, אך במסמכים שצורפו כנספחים לעתירה לא היה זכר לפטור כזה.

מעבר לכך ולא פחות חשוב, קבע בית-המשפט, כי הטענה שלא נעשה שימוש בגלריה היא טענה שבהיבט של דיני הארנונה משמעותה היא שהעותר אינו מחזיק בשטח הגלריה, ובמקרה כזה, כפי שהעיריה טענה בצדק, היה על העותר להגיש השגה כאמור בסעיף 3(א)(2) או 3(א)(3) לחוק הערר. גם בעניין זה לא נקט העותר כל פעולה זולת הגשת התובענה האחרת, שנדחתה בצדק על-ידי בית-משפט השלום.

על רקע זה, בית-המשפט דחה את טענותיו של העותר בעניין הפטור שלטענתו ניתן לו, וקיבל את טענות העיריה, שבעיקרן הושתתו גם הן על פסק-הדין בתביעה האחרת {העיריה טענה שהחל משנת 2000 נשלחו לעותר חיובי ארנונה בגין הגלריה, וכי בשנת 2009 הושג הסכם שהחיובים לשנים 2008-2007 יופחתו, בכפוף לכך שיתרת החוב שנצברה עד אז תשולם לאלתר}. בתצהיר התומך בתשובת העיריה לעתירה נטען, שהעותר לא עמד בהתחייבותו על-פי ההסדר, ולכן הוא בוטל.

את טענת ההתיישנות שהעלה העותר, החליט בית-המשפט לקבל רק בחלקה, וקבע, כי ידועה ההלכה שנפסקה ברע"א 187/05 {נסייר נ' עיריית נצרת עילית (2010)}, שבדומה לתובענה אזרחית, גם חוב הארנונה מתיישן בחלוף תקופה של שבע שנים הקבועה בחוק ההתיישנות התשי"ח-1958. אלא שגם בעניין זה צדקה העיריה כשהיא טענה שההלכה בעניין נסייר סויגה במובן זה, שבנסיבות שבהן ננקטו הליכי גביה ונעשו ניסיונות לגבות את החוב, יהיה בכך כדי לקטוע את מירוץ ההתיישנות ולדחות את מועד תחילת מניין התקופה {עע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' אדוט, פורסם באתר נבו (04.01.11)}.

עם-זאת, העיריה ביקשה להסתמך על תדפיס המתאר את "שלבי הטיפול בחייב", בתמיכה לטענתה שמאז שנת 2000, ולמעשה גם קודם, ננקטו נגד העותר פעולות גביה, ולכן יש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלה העותר. גם לעניין זה התייחס בית-משפט השלום בפסק-דינו, והוא ראה לנכון לקבוע, על יסוד העדות שהובאה מטעמה של העיריה, שהתדפיס אינו יכול לשמש ראיה לכך שננקטו הליכי גביה בקשר לחוב הארנונה בגין הגלריה.

בדומה לכך, קבע בית-המשפט, כי בהיעדר הסבר בלשון בני-אדם לא ניתן להבין מן התדפיס דבר וחצי דבר לגבי הליכי גביה אלה. לכן, קבע בית-המשפט, כי ניתן לאפשר לעותר ליהנות מהספק ולקבוע, שחוב הארנונה בגין התקופה הקודמת לשנת 2003 התיישן.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הוא מצא טעם בטענת העיריה שלהבדיל ממתן פסק-דין המכוון כנגד הליכי גביה, לא ניתן לעתור בגדר ההליך הנוכחי למתן פסק-דין המצהיר שהעותר אינו חייב בתשלום ארנונה וכי הקביעה אם נישום חייב אם לאו מסורה לערכאות שנקבעו לשם כך בחוק הערר, היינו ועדת ערר או בית-משפט זה, בערעור מנהלי על החלטתה.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי בכפוף לקביעה שחוב הארנונה בגין הגלריה לתקופה המסתיימת ביום 31.12.02 התיישן, הוא דוחה את העתירה על כל שאר חלקיה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סדרי הדין בבתי-המשפט המינהליים