תוקף מינוייהם של חברי ועדת הערר - סמכות ועדת הערר לדון בטענה לפגיעה בהנאה מהדירות עקב בניית בית-אבות בסמוך אליהן - בקשת רשות הערעור נדחתה

ב- בר"מ 3811/14 {עו"ד ישראל כלוף נ' מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב, תק-על 2015(1), 10382 (2015)} נדונה בקשת רשות לערער על פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו, שדחה את מרבית ערעורם של המבקשים על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל-אביב-יפו בשבעה עשר עררים שנגעו לחיוב המבקשים בארנונה בין השנים 2010-2003.

המבקשים מחזיקים, כל אחד, בדירת מגורים בבניין המצוי בתחום שיפוטה של עיריית תל אביב-יפו. בין השנים 2010-2003 הגישו המבקשים עררים על שומות הארנונה השנתיות שהוטלו בגין הדירות. בעררים נטען, כי השטח של דירת המבקש 1, קטן מהשטח שעל בסיסו חושבה השומה; כי התעריף שבגינו חוייב הבניין שבו נמצאות הדירות הוא שגוי שכן בניית הבניין הסתיימה במועד מוקדם יותר מהמועד המופיע ברישומי העיריה; כי יש להפחית את השומה בגין פגיעה בהנאה מהדירות עקב בניית בית-אבות סמוך אליהן; וכי לנישומים אחרים ניתנה הקלה בחיוב הארנונה בנסיבות דומות של פגיעה בהנאה מנכס.

ועדת הערר דחתה טענות מקדמיות שונות של המבקשים ובהן טענות הנוגעות לאיחורים במועד מתן התשובות להשגות ולעררים, והחליטה לקבל באופן חלקי את העררים. באשר לדירת ישראל {המבקש 1} נקבע, כי כל עוד המשיב לא ימדוד את שטח הדירה, עליו לשום אותה לפי השטח הקטן יותר. לצד זאת, הוועדה קבעה, כי היא אינה מוסמכת להורות על השבת סכומים שנגבו בעבר מהמבקש 1 ביתר, ככל שנגבו. עוד נקבע, כי לא נפל פגם בתעריף הבניין שבבסיס השומה; כי לוועדה אין סמכות לדון בטענה לפגיעה בהנאה מהדירות עקב בניית בית האבות, וכי טענת ההפליה בין המבקשים לבין נישומים אחרים צריכה להתברר במסגרת עתירה מינהלית.

המבקשים ערערו על החלטת ועדת הערר לבית-המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו. פרט לערעור על קביעותיה האמורות של ועדת הערר, נטען, כי יש להורות על השבת סכומי הארנונה שנגבו מן המבקש 1 ביתר; כי יש לעדכן את שומת הארנונה לפי השטח הקטן יותר גם לגבי השנים שקדמו לשנת 2003; וכי החלטת ועדת הערר ניתנה בחוסר סמכות שכן מינוייהם של חברי הוועדה לא היו בתוקף ביום קבלת ההחלטה בעניינם.

בית-המשפט המחוזי דחה את מרבית הערעור. נקבע, כי אין עילה להתערב בקביעותיה האמורות של ועדת הערר {פרט להחלטה בעניין השגת המבקש 1 לגבי שנת 2010}; וכי אין להידרש לטענה ביחס לשומות שקדמו לשנת 2003 משהעניין כלל לא נדון לפני ועדת הערר, ומשלא הוכח, כי המבקשים הגישו השגות על שומות אלו.

עוד נקבע, כי הטענה לגבי השבת הכספים שנגבו לכאורה ביתר בגין דירת ישראל התייתרה, לאחר שהמשיב הודיע, כי החוב עודכן לפי השטח הקטן החל משנת 2003. באשר לפגיעה בשימוש בדירות, בית-המשפט אישר את קביעת ועדת הערר שלפיה היא אינה מוסמכת לדון בטענה. בתוך כך נדחתה הטענה שלפיה ניתן בנסיבות המקרה, בשל טענת ההפליה, להרחיב את סמכותה של הוועדה, ונקבע, כי טענה זו צריכה להתברר בעתירה מינהלית. באשר לשאלת תוקף מינוייהם של חברי ועדת הערר במועד קבלת ההחלטה, בית-המשפט לעניינים מינהליים לא קבע ממצא עובדתי בשאלה זו. נקבע, כי גם אם המינויים לא היו תקפים, כשיטת המבקשים, החלטת ועדת הערר תעמוד בעינה, וזאת בשל דוקטרינת הבטלות היחסית ובשים-לב לאיזון השיקולים הצריכים לעניין.

המבקשים טענו בערעורם, כי החלטת ועדת הערר ניתנה שלא בסמכות נוכח פקיעת כהונת החברים בה. טענה זו נשענת על כך שביום 20.08.11 הודיע היועץ המשפטי של העיריה, בישיבה של ועדת ההנהלה של העיריה, כי ועדות הערר לענייני הארנונה צפויות לסיים קדנציה של שבע שנים בסוף שנת 2011; כי צפויה להתבצע החלפה של כל חברי ועדת הערר; וכי החל מתחילת שנת 2012 יתחילו לכהן ועדות ערר חדשות. בהמשך לכך, אישרה מועצת העיר את מינוייהם של שמונה הרכבים חדשים של ועדות ערר.

המבקשים סברו, כי באלו יש כדי לבסס את הטענה שלפיה מינוי חברי הוועדה שדנה בעניינם פקע בסוף שנת 2011 כך שההחלטה בעניינם, מחודש אוקטובר 2012, ניתנה בחוסר סמכות. בנוסף, המבקשים טענו, כי שגה בית-המשפט שלא התערב בהחלטותיה של ועדת הערר, ובמיוחד בקביעתה, כי הוועדה אינה מוסמכת לדון בטענה לפגיעה בהנאה מן הדירות עקב בניית בית האבות.

המשיב טען, כי מינוייהם של חברי הוועדה היו בתוקף במועד קבלת ההחלטה דנן, שכן מועצת העיריה, היא המוסמכת למנות ולהפסיק את כהונתן של ועדות הערר, לא קיבלה כל החלטה על הפסקת כהונתן של ועדות הערר הקיימות. משכך, אין בדבריו האמורים של היועץ המשפטי של העיריה כדי להביא לפקיעת המינויים.

עוד ציין המשיב, כי אף לפי הוראות חוזר המנכ"ל, חברי הוועדה כיהנו משך פחות משמונה שנים במועד ההחלטה, היא התקופה המקסימלית המנויה בחוזר. לחילופין טען המשיב, כי גם אם פקעו המינויים, הגם שלא כך הדבר לשיטתו, בצדק החיל בית-המשפט קמא את דוקטרינת הבטלות היחסית בנסיבות העניין. זאת, בין היתר משום שההחלטה הנדונה לא פגעה בזכויותיהם של המבקשים; וכן מכיוון שקביעה, כי ההחלטה בטלה בשל פגם שבסמכות תביא לביטול 74 החלטות נוספות שניתנו על-ידי הוועדה ועל-ידי ועדות במצב דומה, דבר שיביא לבזבוז כספי ציבור ופגיעה בוודאות הדיונית. באשר לשאר טענות המבקשים, סמך המשיב את ידיו על קביעות בית-המשפט לעניינים מינהליים, מטעמיו.

היועץ המשפטי לממשלה הצטרף לעמדת המשיב שלפיה בעת קבלת החלטת הוועדה היו המינויים בתוקף, וזאת מן הנימוקים שעליהם עמד המשיב. אף לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, אין בדבריו של היועץ המשפטי לעיריה ובהחלטת מועצת העיר, בדבר מינוי הרכבים חדשים של ועדות ערר כדי להפקיע את מינוייהן של ועדות הערר המכהנות.

סמכות זו מסורה למועצת העיר בלבד, וזו לא קיבלה כל החלטה על הפסקת כהונת הוועדות הקיימות, כאמור. למעלה מן הצורך ציין היועץ המשפטי לממשלה, כי במועד קבלת ההחלטה דנן, מינוייהם של חברי הוועדה לא חרגו מתקופה של שמונה שנים, תקופת הכהונה המרבית המותרת לפי חוזר המנכ"ל.

בית-המשפט קבע, כי דין הבקשה להידחות. אמת-המידה למתן רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה, בשאלות שהן יישומיות באופיין, היא מצמצמת {ראה: בר"ם 2723/10 הוצאת ספרים עם עובד בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב-יפו, פורסם באתר נבו (23.05.10), פסקה 3; בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, פורסם באתר נבו (12.03.12), פסקה 7; בר"ם 965/12 ציביאק נ' עיריית ת"א-יפו, פורסם באתר נבו (08.05.13), פסקה 5}.

משכך, בית-המשפט לא ראה לנכון ליתן רשות ערעור בעניין הטענות הנוגעות לשטח של דירת ישראל ולחיוב בגינו וכן לטענות בעניין סיווג הבניין. נקבע, כי מדובר בטענות פרטניות הנוגעות לקביעות ועדת הערר לגבי מאפייניו של הנכס ולסיווגו לפי צו הארנונה של העיריה. אף הטענות הנוגעות לאיחורים בהגשת תשובות המשיב להשגות ולעררים תחומות בנסיבות המקרה והתבררו פעמיים, בוועדת הערר ובבית-המשפט. כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי אין בטענות המבקשים בנוגע לשיעור שומות הארנונה עובר לשנת 2003, תקופה שלא נתבררה לפני ועדת הערר או לפני בית-המשפט, כדי להקים עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

באשר לסמכות הוועדה לדון בטענת הפליה ובטענות אי-חוקיות נוספות, בית-המשפט לא פסל את האפשרות שלפיה ייתכנו מצבים שבהם טענת הפליה תידון במסגרת ערעור מינהלי, אך לא נטע מסמרות בדבר {בר"ם 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ' חברת מישל מרסייה בע"מ, פורסם באתר נבו (20.12.10), פסקה ל"ו}. בכל מקרה, דרך המלך להעלות טענות אלו היא על-ידי הגשת עתירה מינהלית {ראה: בר"ם 8943/10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו (19.01.11), פסקה 5}.

בית-המשפט לעניינים מינהליים קבע, כי נסיבות המקרה לא באות בגדר המקרים שבהם מוצדק לדון בטענת ההפליה במסגרת ערעור מינהלי. בית-המשפט לא ראה לנכון להתערב בתוצאה זו. אף שאלת סמכותה של ועדת הערר לדון בטענה לפגיעה בהנאה מהדירות עקב בניית בית אבות אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור.

באשר לטענה הנוגעת לתוקף מינוייהם של חברי ועדת הערר, קבע בית-המשפט, כי הוא מקבל את עמדותיהם של המשיב ושל היועץ המשפטי לממשלה שלפיהן דבריו של היועץ המשפטי לעיריה, לצד מינוי ההרכבים החדשים, לא הביאו לפקיעת המינויים של חברי הוועדה.

סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 קובע, כי הסמכות למנות ועדות ערר מוקנית למועצה של רשות מקומית, ולכן הסמכות להפסיק את המינוי מסורה לה בלבד {ראה: סעיף 14 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981}. החלטה על פקיעת המינוי לא התקבלה במקרה דנן על-ידי מועצת העיר. כמו-כן, ומבלי לקבוע מסמרות בשאלה אם חוזר המנכ"ל חל בענייננו, במועד ההחלטה מינוייהם של חברי הוועדה לא חרגו מן התקופה המרבית שנקבעה בחוזר להגבלת משך הכהונה של חברי ועדות הערר. נוכח אלו, בית-המשפט לא מצא, כי החלטת הוועדה התקבלה בחוסר סמכות. גם בהיבט זה אין איפוא עילה למתן רשות ערעור.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לרשות ערעור.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תוקף מינוייהם של חברי ועדת הערר - סמכות ועדת הערר לדון בטענה לפגיעה בהנאה מהדירות עקב בניית בית-אבות בסמוך אליהן - בקשת רשות הערעור נדחתה