הנישום לא החזיק בנכס

התקבלה טענה כי במרבית התקופה הנישום לא החזיק בנכס ולא שילם בעצמו את חוב הארנונה בגין הנכס, ועל-כן הוא אינו יכול לדרוש השבת כספים שלא שולמו על-ידיו - התביעה התקבלה
ב- תא"מ (יר') 752-04-11 {עיריית ירושלים נ' שרגא מנחם קרייזמן, תק-של 2015(3), 12393 (2015)} נדונה תביעה לתשלום חוב ארנונה בגין נכס ברחוב יפו בירושלים.

התובעת טענה, כי הנתבע הינו הבעלים של הנכס הנמצא ברחוב יפו 97 בירושלים. ביום 10.05.06 התקבלה במשרדי העיריה הודעה בכתב בחתימת הנתבע אודות שינוי מחזיקים בנכס. במועד זה נעשו שני שינויים ברישומי המחזיקים: האחד, החוב לתקופה שמיום 01.01.05 ועד ליום 09.04.06 נרשם על-שם הבעלים של הנכס, הוא הנתבע. השני, המחזיקה בנכס באותה עת, הגב' רבקה לוינשטיין, נרשמה כמחזיקה בנכס לתקופה שמיום 10.04.06, וזאת כעולה מההודעה על שינוי המחזיקים בחתימתה.

התובעת הודיעה לנתבע על רישומו כמחזיק בנכס. כמו-כן, בטרם הגשת התביעה, שוגרו לנתבע התראות בגין חוב הארנונה לתקופה האמורה.

בשנת 2010 פנה הנתבע בכתב לעיריה וטען, כי לא החזיק בנכס בתקופה האמורה, וכי בהודעתו מיום 10.05.06 לא התכוון אל עצמו כבעלים אלא אל עמיל מחשבים. לאחר שפניית התובע נבדקה ונשקלה בכובד ראש, החליטה התובעת לדחות אותה.

הנתבע הודה, כי הוא הבעלים של הנכס, אך טען, כי השכיר את הנכס ל"עמיל מחשבים", לתקופה בת שמונה שנים. בהתאם להסכם השכירות, לעמיל מחשבים היתה זכות להעביר את השכירות בשכירות משנה למי שיחפוץ, וזו מימשה את זכותה והשכירה את החנות בשכירות משנה. הנתבע טען, כי אמנם הסכם השכירות נחתם בינו לבין חברת מרשל הנדסה, אך מי שמצא את השוכר היתה עמיל מחשבים, והסיבה לכך שהסכם השכירות נחתם בינו לבין מרשל הנדסה היא, כי ביקש שדמי השכירות יועברו אליו ישירות.

לאחר עזיבת מרשל הנדסה את הנכס, חזרה עמיל מחשבים להחזיק בנכס, והנתבע היה בטוח, כי כך נרשם בספרי העיריה. החל מיום 10.04.06 הושכר הנכס לגב' רבקה לוינשטיין.
ביום 10.05.06 התובע פנה לעיריה על-מנת להעביר את חשבון הארנונה על-שם הגב' לוינשטיין, אך פקיד העיריה סירב להעביר את החשבון על שמה, לנוכח העובדה, כי רובץ חוב ארנונה על הנכס. על-מנת שניתן יהיה להעביר את חשבון הארנונה על-שם השוכרת החדשה, דרש פקיד העיריה מהנתבע לכתוב מכתב ולציין את העובדה, כי הנכס הוחזק על-ידי מרשל הנדסה, וכי הנכס הוחזר לבעלים הקודמים, היינו עמיל מחשבים. הנתבע רשם הודעה כאמור, אך השתמש במטבע לשון לגבי עמיל מחשבים כ"בעלים קודמים" ולא "השוכר הקודם", וזאת משום שפקידת העיריה הציגה לפניו מסמך ארנונה בו נרשם "עמיל מחשבים" כבעלים.

הנתבע טען, כי אילו הנכס היה בחזקתו באותה עת, היה רושם, כי הנכס חזר אליו ולא לבעלים הקודמים. עובדה זו היא שגרמה לכך שהנכס באותה תקופה נרשם על-שם הנתבע ולא על-שם המחזיק האמיתי בנכס, עמיל מחשבים.

חרף זאת הוגשה התביעה כנגד הנתבע, אף כי התובעת ידעה, כי הנתבע אינו המחזיק בנכס. כן טען הנתבע, כי מעולם לא הגיעו לידיו דרישות תשלום ולראשונה נודע לו על החוב לאחר הגשת התביעה בהוצאה לפועל בשנת 2010. הנתבע פנה לתובעת ובהמשך אף למבקרת העיריה והבהיר, כי מי שהחזיק בנכס בתקופה האמורה היה עמיל מחשבים, אך התובעת דחתה את פנייתו.

הנתבע טען לשיהוי מצד הנתבעת, אשר הגישה את תביעתה בחלוף חמש שנים, מה שמנע מהנתבע את האפשרות לדרוש את תשלום החוב מעמיל מחשבים.

עוד טען הנתבע, כי בדיעבד התברר לו, כי שטח הנכס חושב שלא כדין, ועל-כן במשך כל השנים גבתה ממנו הנתבעת תשלומי יתר. כך שטח החנות היה 39.5 מ"ר בעוד שהעיריה גבתה ממנו בגין 44 מ"ר, והסכימה לזכותו רק כעבור שנה אחת בלבד. לטענתו, הסכום שנגבה ממנה ביתר עולה על סכום התביעה.

בית-המשפט קבע, כי הנתבע לא הודיע לתובעת בזמן אמת על שינוי המחזיקים בנכס, ומשלא עשה כן, רשאית היתה התובעת להשית את החיוב בארנונה על שמו, בהיותו הבעלים של הנכס, שכן אי-דיווח על שינוי המחזיקים בזמן אמת רובץ לפתחו.

כמו-כן, בהודעה על שינוי מחזיקים מיום 10.05.06 נרשם במפורש, כי הנכס חזר הנכס לבעלים הקודמים. הנתבע טען, כי נקט בלשון "בעלים קודמים" בשל הטעיה מצד פקידת העיריה, שכן זו הציגה לו את חשבון הארנונה בו היתה רשומה עמיל מחשבים כבעלים של הנכס.

ואולם, בית-המשפט קבע, כי בנסיבות העניין, יש קושי בקבלת הטענה. כך, טענת הנתבע, כי הואיל וחשבון הארנונה בספרי העיריה היה רשום על-שם עמיל מחשבים, הרי שחשב, כי עמיל מחשבים הינו הבעלים של הנכס אינה סבירה. הנתבע משכיר את הנכס שבבעלותו מזה שנים רבות, ובנסיבות אלה חזקה עליו, כי אין זו הפעם הראשונה בה הוא מוסר הודעה על שינוי מחזיקים וכי הוא יודע את ההבדל שבין בעלים לבין מחזיק.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המונח "בעלים" הוא ברור ואינו משתמע לשתי פנים, המדובר הוא במי שהוא בעל זכות הבעלות בנכס ולא המחזיק בו. משנקט הנתבע בלשון "בעלים קודמים" ולא מחזיק או שוכר קודם, ומשלא מצא לנכון לציין בהודעה על שינוי המחזיקים את שמו המפורש של אותו "בעלים קודמים", אין הוא יכול לבוא בטרוניה לתובעת על שהנכס בספריה נרשם על שמו בתקופת החוב נשוא התביעה.

כמו-כן, ציין בית-המשפט, כי ביתר חלקי ההודעה על שינוי מחזיקים, בחר הנתבע לציין במפורשות את שמו של המחזיק הקודם וכן את שמו של המחזיק החדש, ותמוה מדוע לא עשה כן בכל הנוגע למחזיק הנכס בתקופה נשוא החוב. כך, ככל שמדובר בציון שם המחזיק בנכס לתקופה נשוא החוב, בחר הנתבע לנקוט בלשון עמומה. בעניין זה, ציין בית-המשפט, כי סעיף 326 לפקודת העיריות מטיל על הבעלים של הנכס חובה לציין באופן מפורש את שמו של הקונה, הנעבר או השוכר. הנתבע לא עשה כן, ואין הוא יכול להלין אלא על עצמו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי גם העובדה שבמשך רוב התקופה בה היה הנתבע הבעלים של הנכס, הנכס היה מושכר למחזיקים ולא היה בהחזקת הנתבע, אינה יכולה להעיד, כי הנכס חזר לשוכר הקודם, שכן העיריה אינה יכולה להניח הנחות או לשער השערות בעניין השכרת הנכס.

זאת ועוד, טענת הנתבע, כי מדובר היה בשכירות משנה, לפיה עמיל מחשבים השכירה את הנכס למרשל הנדסה אינה עולה בקנה אחד עם הסכם השכירות בין הנתבע למרשל הנדסה, ממנו עלה, כי הנתבע השכיר ישירות את הנכס למרשל הנדסה, וכי אין המדובר בשכירות-משנה. הנתבע טען, כי עמיל מחשבים היא שמצאה את השוכרת מרשל הנדסה, אך טענה זו אינה רלבנטית ואינה הופכת שכירות זו לשכירות-משנה. יוצא איפוא, שבספרי העיריה היתה רשומה מרשל הנדסה כמחזיק, כאשר עם חדילתה מלהחזיק בנכס ביום 31.12.04 לא נרשמה הודעה על שינוי מחזיקים.

עוד טען הנתבע, כי בידי העיריה היה הסכם שכירות לפי הנכס הושכר לעמיל מחשבים משנת 1998 ועד 2006, ועל-כן היה עליה להעביר את הרישומים על-שם עמיל מחשבים. בעניין זה ציין בית-המשפט, כי בשנת 1998 הוגש לעיריה הסכם שכירות בין הנתבע לעמיל מחשבים לתקופה בת שנה, ולא הוכח שהנספח להסכם השכירות בדבר הארכת תקופת השכירות עד לשנת 2006 הוגש לעיריה. ואולם, גם אם נניח, כי הנספח להסכם השכירות אכן הוגש לעיריה, הרי שהואיל ובשנת 2003 הוגש לעיריה הסכם שכירות חדש בין הנתבע לבין מרשל הנדסה, הרי שמבחינה רישומית בספרי העיריה, הופסקה החזקתה של עמיל מחשבים בנכס, והעיריה לא היתה אמורה לדעת על מערכת היחסים הפנימית שבין הנתבע לבין עמיל מחשבים, לפיה מרשל הנדסה היא שוכרת משנה של עמיל מחשבים, וזאת לנוכח העובדה, כי הוצג בפניה הסכם שכירות חדש שבין הנתבע לבין מרשל הנדסה, וזאת בשנת 2003.

בנסיבות אלה, קבע בית-המשפט, כי משמסר הנתבע לתובעת הודעה, על כי מרשל הנדסה חדלה מלהחזיק בנכס, וכי הנכס חזר לבעלים הקודמים, הרי שכדין נרשם הנכס בתקופה נשוא החוב על-שם הנתבע, הוא הבעלים של הנכס.

עוד ציין בית-המשפט, כי מיד עם ביצוע שינוי המחזיקים בנכס, נשלחה על-ידי התובעת הודעה לכתובת הנכס בדבר שינוי המחזיקים שבוצע, כאשר הנתבע הודה בעדותו, כי הוא מקבל דברי דואר בנכס. הנתבע לא חלק על האמור בהודעה זו, אלא בשנת 2010, לאחר הגשת התביעה.

באשר לטענת הנתבע בדבר השיהוי שנקטה התובעת בהגשת התביעה, קבע בית-המשפט, כי בנסיבות העניין אין לקבל טענה זו. נקבע, כי התובעת פעלה בהתאם להודעה שמסר הנתבע על שינוי מחזיקים ביום 10.05.06, ובהתאם לכך שלחה הודעה לנתבע באותו היום. כאמור, ההודעה נשלחה לכתובת הנכס ובהמשך נשלחו דרישות תשלום נוספות.

באשר לטענת הקיזוז שהעלה הנתבע, לפיה שטח הנכס חושב שלא כדין, וכי במשך כל השנים גבתה ממנו הנתבעת תשלומי יתר, שכן שטח החנות היה 39.5 מ"ר, בעוד שהעיריה גבתה ממנו בגין 44 מ"ר, והסכימה לזכותו רק עבור שנה אחת בלבד, קבע בית-המשפט, כי יש לדחות את הטענה, שכן ראשית, הנתבע לא פירט את טענת הקיזוז כנדרש ולא ציין מהו הסכום שנגבה ממנו ביתר, ורק מטעם זה יש לדחות את הטענה.

שנית, הנתבע עצמו הודה, כי במרבית התקופה לא החזיק בנכס ולא שילם בעצמו את חוב הארנונה בגין הנכס, ועל-כן הוא אינו יכול לדרוש השבת כספים שלא שולמו על-ידיו, כי אם על-ידי מחזיקים אחרים.

שלישית, סעיף 3(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, מקנה למנהל הארנונה סמכות לדון בטענה לגבי חוב הארנונה בשל טעות בגודלו של הנכס. על החלטת מנהל הארנונה ניתן להגיש הערר לוועדת הערר.

במקרה זה, פנה הנתבע למנהל הארנונה בשנת 2010, הגיש השגה בנוגע לגודל הנכס והשגתו התקבלה החל מיום 10.04.09, הוא המועד בו הנכס נרשם על שמו. על החלטה זו לא הגיש הנתבע ערר. בית-המשפט קבע, כי בכל השנים הקודמות, לא הגיש הנתבע השגה בעניין גודל הנכס, ועל-כן אין לקבל את טענתו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את התביעה וחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 25,422 ש"ח.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הנישום לא החזיק בנכס