פגיעה בזכויות דיוניות

ב- בר"מ 5106/10 {יעקב אברמוביץ נ' ועדת ערר שליד עיריית טבריה ואח', 2013(3), 7030 (2013)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בנצרת, בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית טבריה. במסגרת פסק-הדין, בית-המשפט המחוזי הנכבד דחה את מרבית טענותיו של המבקש, והחזיר את הדיון לוועדת הערר, לעניין קביעת גודל הנכס, מושא הבקשה.

המבקש הינו קצין משטרה בדימוס, אשר עובד כיום כחוקר פרטי עצמאי. בסוף שנת 2005, שכר המבקש מבנו, בשכירות-משנה, חדר בדירה בעיר טבריה. בשנת 2006, לאחר שנשלח לנכס נציג חברת גביה, אשר עבדה עבור העיריה, התגלעו בין המבקש לבין מנהל הארנונה בעיריית טבריה חילוקי-דעות לעניין סיווג הנכס.

המנהל סבר, כי הנכס כולו משמש כמשרד ממנו פועל עסקו של המבקש, וקבע את שומת הארנונה בהתאם לכך. המבקש, לעומת-זאת, טען, כי הוא משתמש בחדר אחד בלבד למטרה זו, ואילו שאר הנכס נמצא בחזקתו של בנו. המבקש הגיש השגה על החלטתו של המנהל, שנדחתה. בעקבות זאת, המבקש הגיש ערר על החלטת המנהל, אשר התקבלה.

בתוך כך נקבע, כי לעניין הארנונה, הנכס יפוצל. על 60 מ"ר משטח הדירה תחול ארנונה לפי סיווג "דירת מגורים", ואילו על 20 מ"ר הנוספים, יחול הסיווג המשרדי.

בתאריך 13.11.07 התקבלה אצל המבקש שומת הארנונה לשנת 2007, ובתחילת חודש ינואר 2008 התקבלה שומת הארנונה לשנת 2008. בשתי השומות סווג הנכס כולו כמשרד. בעקבות זאת, הגיש המבקש, השגה על השומות.

הוועדה ראתה לנכון להגיע לנכס ולבחון אותו בעצמה. בתאריך 28.01.10 ניתנה החלטת ועדת הערר, אשר דחתה את טענותיו של המבקש, בקבעה, בין היתר, כי: "בביקור הוועדה יחד עם העורר והמשיב נמצא מבנה בו אין תשתית מגורים... ללא מקלחת וללא אמצעים המעידים על מגורים במקום".

המבקש הגיש ערעור מינהלי על ההחלטה האמורה, שבגדרו חזר על טענותיו שהועלו במסגרת ההשגה וכן הוסיף עליהן שלוש טענות נוספות:

הטענה הראשונה היא, כי בדיון בועדת הערר, נפגעו זכויותיו הדיוניות של המבקש. בנוסף לכך, החלטת ועדת הערר קצרה, אינה מנומקת כדבעי, ואינה מתייחסת למכלול הטענות שהעלה המבקש בפני הוועדה.

הטענה השניה היא, כי קביעת שומת הארנונה נעשתה בניגוד ל"דיני ההקפאה" {דהיינו, בניגוד לתקנה 5(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007}.

הטענה השלישית היא, כי שומת הארנונה שנקבעה איננה סבירה, בהשוואה לתעריפים שנקבעו ברשויות מקומיות אחרות בעניינים דומים. המבקש ביקש להציג ראיות לוועדת הערר בעניין זה, אך בקשתו סורבה.

בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, על כל נדבכיו, להוציא את טענתו בנוגע לגודל הנכס.

תחילה נקבע כממצא עובדתי, על בסיס אישורי שליחת הפקסימיליה למשרדו של המבקש, כי המנהל העביר את מכתב התשובה למבקש בתאריך 24.03.08. בית-המשפט קבע, כי תאריך זה הינו בתוך מכסת שישים הימים שמאפשר סעיף 4(ב) לחוק רשויות מקומיות, ולפיכך לא נפל פגם במועד שליחת מכתב התשובה.

באשר לפגיעה בזכויותיו הדיוניות של המבקש נקבע, כי הוועדה אמנם לא התייחסה למספר טענות שהמבקש טען בפניה, אשר נגעו לפן הדיוני של שומת המס שנקבעה לו, ואולם פגם זה נרפא כשקיבל המבקש את יומו בבית-המשפט המחוזי הנכבד. בית-המשפט המחוזי הנכבד המשיך וקבע, כי הכרעת רשויות המס בנוגע לשנת מס ספציפית, לא מהווה מעשה בית-דין, וכי "דיני ההקפאה" אינם מונעים את שינוי סיווגו של נכס, עקב שינוי השימוש שנעשה בו.

לבסוף, קבע בית-המשפט המחוזי, לגופה של החלטת ועדת הערר, כי הכרעתה של ועדת הערר לעניין השימוש בנכס היא הכרעה עובדתית מובהקת וכי ועדת הערר הגיעה למסקנתה לאחר שהתרשמה מהנכס באופן בלתי-אמצעי, ביקרה בו ותיעדה את ממצאיה בכתב ובתמונות, וכי לפיכך לא מצא לנכון להתערב בהכרעתה.

מנגד, בית-המשפט המחוזי הנכבד קבע כאמור, כי ועדת הערר לא נתנה דעתה לטענותיו של המבקש לעניין גודל הנכס, ולפיכך הוחזר הדיון לוועדה על-מנת שתשקול את טענות בעלי הדין בעניין זה.

בערעורו חזר המבקש על הטענות שטען בפני בית-המשפט המחוזי. המשיבים, מנגד, סמכו-ידם על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, וביקשו, כי בית-המשפט ימנע מלהתערב בו.

בית-המשפט קבע, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, והסביר, כי שאלת סיווגו של נכס לצורכי ארנונה איננה מעלה, ברגיל, סוגיה משפטית חשובה החורגת מעניינם של הצדדים, אשר בעטיה יהיה מקום ליתן רשות ערעור {ראה: בר"ם 10569/08 מילם שירותי כתיבה ותרגום בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו (24.03.04); בר"ם 9362/08 השקעות כדאיות בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית הרצליה, פורסם באתר נבו (27.11.08)}. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נטוע עמוק בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, ואיננו מעורר שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית. די בטעם זה כדי להורות על דחיית הבקשה.

מעבר לנדרש ציין בית-המשפט, כי גם טענותיו של המבקש לגוף העניין, דינן להדחות.

ראשית, לעניין מועד מתן התשובה מצד המנהל, בית-המשפט קיבל את קביעתו של בית-המשפט המחוזי הנכבד, לעניין תאריך מסירת התשובה. כאמור, בית-המשפט המחוזי הנכבד קבע כממצא עובדתי שמכתב התגובה נמסר בתאריך זה, באמצעות פקסימיליה. בממצא עובדתי מסוג זה, אין בית-משפט שלערעור נוהג להתערב {ראה: בר"ם 8749/04 לוי נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה, פורסם באתר נבו (26.12.04)}, מה גם שבמקרה שלפניינו בית-המשפט המחוזי הסתמך על אישורי שליחת המכתב בפקסימיליה, שצירף מנהל הארנונה בפרוטוקול ועדת הערר. והמבקש אף הודה, שהוא קיבל את התשובה בתאריך 24.03.08.

זאת ועוד, בית-המשפט קבע, כי גם אם נניח לטובת המבקש שמכתב התשובה לא נשלח בזמן, עדיין אין מקום לקבל את ההשגה. כאמור, במסגרת גיבוש תשובתו של המנהל על השגת המבקש, נשלח פקח אל הנכס, אך המבקש סירב לשתף עימו פעולה. דרך פעולה שכזו, שיש בה כדי להעיד על חוסר תום-לב, משליכה גם על היקף זכותו הדיונית של המבקש לקבלת תשובה במועד, וזאת מכיוון שמתן תשובה מושכלת לטענותיו של המבקש הצריכה במקרה זה גם בדיקה פיזית של הנכס {ראה: בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3), 449, 461 (1981); על"ע 2531/01 חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל אביב-יפו, פ"ד נח(4), 55, 74 (2004}.

שנית, לעניין הפגיעה בזכותו של המבקש להליך הוגן, קבע בית-המשפט, כי ועדת הערר אכן לא נתנה את דעתה למספר טענות פרוצדוראליות שהמבקש העלה בפניה, ואולם משנדרש בית-המשפט המחוזי הנכבד לטענות אלה של המבקש, וחקר אותן עד להנחת דעתו, תוך מתן מלוא האפשרות למבקש להשמיע את טענותיו, נרפא פגם זה, והוא אינו גורר את ביטולה של ההחלטה {השווה: בג"צ 320/80 קוואסמה נ' שר הביטחון, פ"ד לה(3), 113, 121 (1980); בג"צ 5973/92 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הביטחון, פ"ד מז(1), 267, 289 (1993)}.

שלישית, באשר לטענה בדבר "מעשה בית-דין", הרי שההלכה היא, כי: "בעניין פיסקלי אין לטעון 'מעשה-בית-דין' לגבי שנת מס אחרת" {ע"א 14/73 שדה נחמיה (חוליות), קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד כז(2), 578, 581 (1973); בג"צ 5705/90 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קריית אתא, פורסם באתר נבו (16.05.95)}.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי ההחלטה הנוגעת לשומת הארנונה משנת 2006 אין בה כדי לחייב את המנהל לשנים 2008-2007 ואין כל קושי בהחלטת המנהל לבחון את שימושו של הנכס ולקבוע את שומת הארנונה בהתאם.

באשר להחלטת ועדת הערר לגופה, בית-המשפט קיבל את מסקנתה של ועדת הערר, כי הנכס משמש כמשרד בלבד. לעניין זה ציין בית-המשפט המחוזי הנכבד כדלקמן:

"אין ספק כי קביעותיה של הוועדה לעניין זה הינן קביעות עובדתיות מן הסוג אשר ערכאת הערעור לא תתערב בהן. הוועדה ביקרה בנכס והתרשמה מן השימוש שנעשה בו. הוועדה אף הגדילה לעשות ודאגה לתעד את אשר חזתה בו. תיעוד זה נעשה, הן בפרוטוקול... והן בצילומים, המתעדים את השימוש שנעשה בנכס. אין ספק, כי מצילומים אלה... עולה, כי אכן הנכס משמש לצרכי משרד. ברי, כי נכס ללא חדר רחצה וללא מתקני מטבח הולמים, אינו יכול, בימים אלה, להיחשב כדירת מגורים."

בית-המשפט קבע, כי דברים אלה יפים בשלב הערעורי שבו אנו עומדים. הכרעתה של וועדת הערר מתיישבת גם עם מגוון העדויות הפיזיות שנמצאו בנכס, והיא הולמת את ההגיון הבריא.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט לא מצא עילה להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, והבקשה נדחתה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פגיעה בזכויות דיוניות