botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני המיסוי המוניציפלי בישראל

הפרקים שבספר:

תביעה אזרחית - שיפוטית

1. מבוא
הרשות המקומית הינה בעל דין לכל דבר ככל גוף ציבורי אחר. מעבר להליכי גביה שהוקנו לה כאמור לעיל (פקודת העיריות ופקודת המיסים) יש בידה להפעיל את כוחותיה במסגרת ההליך האזרחי הרגיל עם מגבלות או תנאים שיפורטו להלן. הרשות תגיש את תביעותיה אלה באחת משתי דרכים: האחת, בדרך של תביעה בסדר דין מקוצר או מהיר או תובענה ממוכנת, הכל על-פי גבולות הסמכות שבדין; השניה, בדרך של תביעה רגילה על-פי הסמכויות שבדין. זאת ועוד, על-פי הוראות חוק הוצאה לפועל ניתן לפעול ישירות באמצעות ההוצאה לפועל לגביית הארנונה אף מבלי להיזקק להליך המשפטי וקבלת פסק-דין.

ואולם, תנאי להגשת תביעות כנ"ל הינה עמידה בתנאים בלעדיהם אין לצורך הקמת עילת תביעה, שאם-לא-כן תידחה תביעה כזו על-הסף. כדברי ד"ר רוסטוביץ בספרו:

"על-מנת שהרשות המקומית תהיה רשאית להגיש תובענה משפטית, צריכים להתקיים שבעה תנאים מוקדמים, ויש מחלקות בין הפוסקים לגבי חלותם של התנאי החמישי והששי. ששת התבאנים הראשונים הם: חל אירוע מס; הוצאת שומת ארנונה; חל מועד תשלום; הארנונה לא שולמה במועד; לחייב הומצאה דרישת תשלום; החייב לא פרע את חובו במשך חמישה-עשר יום לאחר המצאת דרישת התשלום והארנונה הפכה לארנונה בפיגור. התנאי השביעי הוא בחירת הסעד המשפטי."

{בהקשר לתנאי השביעי: משפתחה הרשות בהליכי גביה מינהליים היא מנועה לתבוע בהליך הרגיל}

כאשר נישום לא משלם את אשר נדרש בשומת הארנונה, פתוחות בפני הרשות שתי דרכי פעולה. הדרך האחת היא הגשת תביעה אזרחית לבית-המשפט המוסמך (ראו סעיף 317 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת העיריות")). תביעה כזו יכול ותוגש כתביעה בסדר דין מקוצר (תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הדרך השניה הינה פניה להליכי גביה מינהליים. באשר להסדרי הגביה המינהלית: לעניין ארנונה, קיימים שני הסדרים מקבילים. ההסדר האחד הוא ההוראות הקבועות בפרק חמישה-עשר לפקודת העיריות, החלות גם על מועצה מקומית מכוח סעיף 19 לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש). ההסדר השני הוא זה הקבוע בפקודת המיסים (גביה), אשר מאז יום 24.02.00 חלה גם על גביית ארנונה כללית, מכוח הכרזתו של שר האוצר בהתאם לסמכותו לפי סעיף 2 לפקודה (אכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות), (הוראת שעה), התש"ס-2000, ק"ת 6025 עמ' 406). בין שני ההסדרים יש קירבה רבה, שכן ההסדר הקבוע בפקודת העיריות הינו אימוץ סלקטיבי של הוראות שונות מפקודת המיסים (גביה), לעיתים אף על דרך הפניה לפקודה (ראו רע"א 2911/95 אברהם נ' עיריית רמת גן, פ"ד נג(1) 218, 229 (1999)).
{רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, תק-על 2010(2), 4085 (2010), כב' השופטת א' פרוקצ'יה; כב' השופטת א' חיות; כב' השופטת ד' ברלינר}

במסגרת ההליכים שיפוטיים כמפורט לעיל, להבדיל מהליכים המינהליים או כאלה במסגרת פקודת הגביה מיסים, לנישום עילות הגנה ועילות תביעה נגד הרשות המקומית שיפורטו בשער נפרד.

יוער כי מעבר לסוגי התביעות שיפורטו להלן, לרשות המקומית או הנישום קיימת גישה לתביעה באמצעות תביעה רגילה על צורותיה (למשל, המרצת פתיחה) וזאת על-פי סדרי הדין המפורטים בתקנות סדר הדין האזרחי.

2. תביעת הרשות המקומית בסדר דין מקוצר
א. כללי
תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מאפשרת להגיש בסדר דין מקוצר "תביעות של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על-פי כל דין כארנונה, כהיטל, כאגרה או כדמי השתתפות".

בפסיקת בתי-המשפט לרבות פסיקת בית-המשפט המחוזי בחיפה נקבע לא אחת שההיתר לרשות מקומית להגיש תביעה לפי חיקוק בסדר דין מקוצר מבלי לצרף ראשית ראיה בכתב, אינו כולל היתר שלא לפרט במסגרת כתב התביעה את מרכיבי החוב ותקופת החיוב. ההפניה שמבצע ב"כ התובע לפנקסי המועצה שהעתקם מצורף לתביעה, אינה מועילה במקרים רבים כפי שמודגם היטב בתיק זה. השוו - ע"א (מחוזי חי') 360/08 מתנאל נ' עיריית נשר, פורסם באתר נבו (23.10.08; תא"ק 10335-01-12 עיריית שפרעם נ' באבא, פורסם באתר נבו (20.03.12)).
{תא"ק (חי') 47404-04-15 המבקש/הנתבע נ' המשיבה/התובעת, תק-של 2015(4), 29488 (20.10.2015)}

מהשוואה בין הוראות תקנה 202(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסקת בתביעה מכוח חוזה או התחייבות, לעומת תקנה 202 העוסקת בתביעה של רשות מקומית, עולה כי אין חובה על רשות מקומית להציג "ראיות בכתב", ודי בכך שהסכום יהיה קצוב.

באשר לקציבות הסכום הנתבע בתביעה בסדר דין מקוצר, הדרישה היא כי הסכום יהיה תולדה של חישוב אריתמטי פשוט, בלא צורך בשומה או הערכה (ע"א 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' דוידוביץ, פ"ד לח(1), 613, 617 (1984)). אין הסכום הקצוב חייב להיות מוסכם על דעת שני הצדדים, על-מנת להכשיר התביעה מלהתברר בסדר דין מקוצר (ראו: בר"ע 55/71 אבו מחמד נ' ואן דר הורסט, פ"ד כה(2), 13 (1971)).
{תא"ק (חי') 40290-04-15 לוקי בניה ופיתוח בע"מ נ' עירית טירת כרמל, תק-מח 2015(4), 7072 (21.10.2015)}

ב. ההגנה - בקשת רשות להתגונן
הגשת תביעה בסדר דין מקוצר כרוכה בפגיעה בזכותו של הנתבע להתגונן נגד התובענה. דרכו של נתבע להתגונן, בהליך מסוג זה, אינה סלולה. על-מנת שיוכל להתגונן, עליו לבקש (ולקבל) רשות לעשות כן, ואזי ברגיל, יהא תצהירו שניתן לתמיכת הבקשה לכתב הגנתו; לחלופין, עליו לבקש (ולקבל) מחיקת הכותרת, תוך העברת ההליך לפסים של הליך רגיל, ואזי תינתן לנתבע בדרך-כלל הזדמנות להגיש כתב הגנה במענה לכתב התביעה (תקנה 204 לתקנות). הגבלת כוחו של נתבע להתגונן מפני תביעה, כרוכה מניה וביה בפגיעה בזכות הגישה שלו לערכאות - זכות בעלת מימד של זכות יסוד (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שניה, 2008), 38-27). בשל כך יש להקפיד הקפדה יתרה על כשירותה של תביעה המוגשת בסדר דין מקוצר להתברר בהליך כזה, ואף נקבע כי הבחינה נעשית ראשית כל, לפי כתב התביעה כפי שהוגש, ולא על יסוד טענות הנתבע (ע"א 4345/05 שובל שדמה מימון וסחר בע"מ נ' בנק לפיתוח התעשיה בישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (03.12.2006), פסקה 7).
{תא"ק (חי') 40290-04-15 לוקי בניה ופיתוח בע"מ נ' עיריית טירת כרמל, תק-מח 2015(4), 7072 (21.10.2015)}

ב- ע"א (חי') 360/08 מתנאל דוד נ' עיריית נשר, פורסם באתר נבו (23.10.08), מפי כב' הש' סוקול, נפסק:

"התביעה שהוגשה על-ידי העיריה הינה תביעה בסדר דין מקוצר לגבית "סכום כסף קצוב" המגיע לה על-פי דין, כמפורט בתקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי. כשירותה של התביעה להידון בסדר דין מקוצר נבחנת על-פי הוראות התקנה, דהיינו על התובע להצביע על חיוב לתשלום סכום קצוב שעילתו כלולה בין העילות המנויות בתקנה. עם-זאת אין התובע פטור מהגשת תביעה הממלאת את כל פרטי כתב התביעה כנדרש על-פי תקנה 9 לתקנות ובמיוחד אין לפטור אותו מחובתו לפרט את "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה" כנדרש בתקנה 9(5) לתקנות (ראה יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), 653). כאשר תובע אינו מפרט את העובדות המקימות את עילת התביעה ואינו מפרט מתי נולדה העילה, הרי שכתב תביעתו פגום והדבר עשוי להצדיק את מחיקתו..."

הלכה היא כי בשלב זה של בקשת רשות להגן. על בית-המשפט לבחון האם למבקש עומדת הגנה, ולו בדוחק:

"בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה... בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית-המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר... באין חקירה כזו עומד לפני בית-המשפט אך האמור בתצהיר, ובית-המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה."
(ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2), 273, 277 (1992); ראה גם דבריו של כב' השופט רובינשטיין ב- ע"א 527/07 מזל נחום ואח' נ' קרן אהרונסון בע"מ, דינים עליון 2008(11), 200 (2008)).

ב- ע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2), 476, 479 (1998) נקבע כי במסגרת בקשת הרשות להגן "נותן בית-המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן... בית-המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סיכויי הגנתו... אך הוא נדרש להכריע בבקשת הרשות להגן על-פי החומר המצוי בפניו...".

רוצה לומר כי "גם מי שסיכוייו להצליח בטענותיו מועטים ורחוקים זכאי ליומו בבית-המשפט, להבדיל ממי שהגנתו הגנת בדים" (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי, פ"ד נט(3), 41, 46 (2004)).

על-אף האמור, על ההגנה הלכאורית המועלית בבקשת הרשות להגן להיות מפורטת דיה:
"אין מבקש הרשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו להיכבד ולהיכנס בתצהירו לפרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענות ההגנה שלו."
(ע"א 527/07 שנזכר לעיל).

"מקובלת עלינו מקדמת דנא ההלכה כי נתבע המבקש רשות להגן חייב להיכבד ולהיכנס לפרטי העובדות"
(ע"א 543/86 כלל חב' לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות, פ"ד מב(3), 339).
{תא"ק (כ"ס) 10495-05-15 אופיר אנשל נ' עיריית כפר סבא, תק-של 2015(4), 118600 (23.12.2015)}

ג. דוגמאות ותקדימים - תביעה בסדר דין מקוצר
1. חוב מיסים עירוניים שנצבר לאורך תקופה ארוכה - הבקשה להתגונן התקבלה
ב- תא"ק (חי') 46202-05-15 {יאסין מוופק נ' עיריית שפרעם מ.י., תק-של 2015(3), 82661 (2015)} נדונה בקשת רשות להתגונן.

התובעת הגישה נגד הנתבע תביעה בסדר דין מקוצר על-סך 76,989 ש"ח בגין מיסים עירוניים. לכתב התביעה צורף דו"ח מצב חשבון כללי, ממנו עלה, כי במהלך השנים 2005 עד 2014 נצברו בגין הנכס, שהוא בית מגורים בשטח של 160 מ"ר אותו שוכר הנתבע בשפרעם, חיובי ביוב, מים, ארנונה והוצאות גביה שונות בסך כולל של 93,398 ש"ח.

הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן. הנתבע טען, כי החוב עד 01.07.08 התיישן והחוב משנת 2011 ואילך שולם. לגבי השנים 2009 ואילך נטען, כי החישוב צריך להיעשות לפי 150 מ"ר ולא לפי 160 מ"ר, כפי שהתברר בעקבות השגה שהגיש בנוגע לשטח הבית בשנת 2009.

עוד טען הנתבע, כי התובעת שלחה את "עברייניה" לגבות ארנונה שהתיישנה וכך חוייב בסך של 629 ש"ח בניגוד להנחיות היועמ"ש ולתקנות. נטען, כי בשנת 2011, לאחר שהגיש השגה ושילם את חובו לפי דרישת התובעת, ויתרה התובעת על החוב עבור השנים האחרות.

הנתבע טען, כי דף החשבון שצורף לתביעה הינו ישן ולמיטב ידיעתו העיריה הפסיקה את ההתקשרות עם משרד בא-כוח התובעת. נטען, כי התובעת לא ציינה באף מסמך את התשלומים שביצע והדבר מעיד, כי התביעה משוללת יסוד.
בית-המשפט קבע, כי יש ליתן לנתבע רשות להתגונן בכפוף להפקדת הסך של 5,000 ש"ח בקופת בית-המשפט, שכן, ראשית, התביעה נוסחה באופן לקוי ההופך את השאלה הפשוטה, שצריכה להיות מפורטת בגוף כתב התביעה בנוגע לתקופת החיוב ומרכיביו, לחידה בלשית של ממש. כדי לפתור את החידה יש לערוך חישוב אריתמטי משוער על בסיס המסמכים שצורפו לכתב התביעה בצירוף הכיתוב בכתב יד, לפיו החוב הינו עד שנת 2010 כולל. לא כך מנסחים תביעה בסדר דין מקוצר. דברים מפורשים בעניין זה נכתבו בהחלטות של מותב זה בתיקים דומים בהם יוצגה התובעת על-ידי בא-כוח בתיק זה. למרבה הצער תיק זה מלמד, כי הביקורת לא הופנמה במלואה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אלמלא הודה הנתבע בשפה רפה בחלק מהחוב במסגרת הבקשה, בית-המשפט היה מסתפק באמור לעיל כדי להצדיק את מחיקת כותרת התביעה.

במסגרת הבקשה הודה הנתבע, בשפה רפה, בחיובי הארנונה לשנים 2009 עד 2010. לאחר שביקש להפחית חלק מחיובים אלה בגין טענתו לפיה גודל הנכס נבדק ונמצא 150 מ"ר ולא 160 מ"ר, כפי שנכתב בספרי העיריה התובעת. הנתבע אף סיפר בתצהירו, כי היה מובטל ולכן צבר חובות לעיריה.

בית-המשפט קבע, כי הטענה לפיה ההשגה לשנת 2009 התקבלה כיוון שלא נענתה, גובלת בהגנת בדים ממספר טעמים. ראשית, על ההשגה בשפה הערבית, שהוגשה ואת תוכנה, בית-המשפט אינו מסוגל לקרוא משום שאינו קורא ערבית. אין כל חותמת "נתקבל" של העיריה או כל אינדיקציה אחרת, כי נמסרה לעיריה במועד.

שנית, אין בבקשה כל הסבר אריתמטי כיצד הסכומים שהנתבע שילם בפועל {להבדיל ממתן המחאות מעותדות שלא ברור אם נפרעו ובא-כוח העיריה טענה, כי מרביתן חוללו}, מכסים את חובו לעיריה אשר נצבר במשך מספר שנים.

גם לאחר שבא-כוח התובעת ציינה בתגובה מהו הסכום המדויק שהנתבע שילם לפי ספרי העיריה, לא נעשה כל ניסיון להשלים את החסר בעניין זה במסגרת התשובה לתגובה.

שלישית, לגבי שנת 2010 אין מחלוקת, כי לא הוגשה השגה ולכן לא ברורה טענת הנתבע לפיה התשלום ששילם בעקבות ההשגה שהגיש בשנת 2011 הביא את התובעת לוותר על החוב בגין השנים האחרות .

בכל הנוגע לסכום ההפקדה, לקח בית-המשפט בחשבון, כי החוב הוא בגין ארנונה לשנים 2009 ו 2010, לפי מצב החשבון שצורף לתביעה הינו 14,829 ש"ח. עוד לקח בית-המשפט בחשבון את הצורך ליתן ביטוי לגבי סכום ההפקדה לאופן הלקוי בו נוסח כתב התביעה ולהיעדר ההתייחסות של בא-כוח התובעת במסגרת התגובה לכיתוב בכתב יד על גבי נספח לתביעה , לפיו החיוב הינו רק עד שנת 2010.

על-כן, ולאור כל האמור לעיל, נתן בית-המשפט לנתבע רשות להתגונן בכפוף להפקדת הסך של 5,000 ש"ח בקופת בית-המשפט.

2. בקשה למתן רשות להתגונן בפני תובענה כספית {חוב ארנונה} - הבקשה נדחתה
ב- תא"ק (חי') 17859-03-14 {מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור נ' חיים לוי, תק-של 2015(3), 70122 (2015)} נדונה בקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן בפני תובענה כספית.

התובענה הכספית על-סך 92,909 ש"ח, הוגשה בסדר דין מקוצר, בשל חיובי ארנונה לשנים 2014-2007 בנוגע לנכס המוחזק על-ידי הנתבעים, הוצאות גביה אשר הוצאו על-ידי התובעת, ועדכון שומת ארנונה לאחר סקר נכסים.

הנתבעים הגישו בקשה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" וכן בקשה למתן רשות להתגונן.

במישור של שאלת התאמת התובענה לשמש כתובענה בסדר דין מקוצר, טענו הנתבעים, כי הוצאות גביה אשר נכללות בכתב התביעה, אינן כשירות להיתבע בסדר דין מקוצר, בהיעדר חלות סממן של היותן "חיוב לתשלום סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק".

במישור של מתן רשות להתגונן בפני התובענה, טענו הנתבעים להיעדר חבות בתשלום הוצאות אכיפה, שכן אלו ניתנות לגביה רק במסגרת של גביה מינהלית לפי פקודת המיסים (גביה), היעדר חבות בתשלום ארנונה רטרואקטיבית בכל הנוגע לסקר נכסים, ובעיקר טענו לגבי קיומה של זכות קיזוז כספית של חיוב שהתובעת חבה כלפיהם.

זכות הקיזוז הכספית לה טענו הנתבעים, נובעת לדבריהם מהקמתה של תעלת ניקוז {הנלווית במשטח אספלט אשר נסלל במסגרת זאת} על גבי חלק מהחלקה המוחזקת על-ידם, כאשר סלילת התעלה המשרתת את הנתבעת, נעשתה ללא הפקעה וללא קיום הליך תכנוני שהינו ראוי ונדרש בנסיבות העניין.

הנתבעים ציינו, כי בעקבות אותה הקמה של תעלת ניקוז, קיבלו את הצעת התובעת, כי עד שיימצא פתרון ראוי לתעלת הניקוז, ישולם להם פיצוי בגובה חיוב הארנונה השנתית לנכס המוחזק על-ידם. הנתבעים הצביעו על קיזוזים אשר בוצעו על-ידי התובעת בשנות מס קודמות לאלו אשר נכללות בתקופה המפורטת בכתב התביעה, וכן הצביעו על כך, כי בעלי תפקידים שונים אצל הנתבעת, בשנים שלפני התקופה הרלוונטית לתובענה, הבטיחו או התחייבו כלפי הנתבעים בדבר הסדר.

עוד ציינו הנתבעים, כי בשנת 2006 חזרה בה התובעת מהתחייבויותיה הקודמות, במכתבו של מהנדס המועצה, תוך שהתובעת אינה מפסיקה את אותה "פלישה" למקרקעי התובעים, ואף מבלי שהיא משלמת לתובעים דמי שימוש {אותם דמי שימוש אשר כנגדם ניתן זיכוי מיסים בעבר}.

בית-המשפט דחה את הבקשה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" בשל כלילת חיובי הוצאות אכיפה.

בכל הנוגע לרכיבי ארנונה או חיובים מכוח סקר נכסים, קבע בית-המשפט, כי ככל שמדובר בהטלת חיובי ארנונה וחיובים נלווים, הרי שאלו כשירים להתבע בסדר דין מקוצר. בנוגע להוצאות האכיפה, ישנן דעות לכאן ולכאן: על-פי הגישה הפרשנית המצמצמת, תביעות תתבררנה בסדר הדין המקוצר רק מקום בו הוראת החיקוק קובעת אף את הסכום הנתבע {ע"א 166/70 אקשטיין נ' האפוטרופסים על עזבון המנוח אורבך, פ"ד כה(1), 161 (1971)}, ועל-פי הגישה הפרשנית המרחיבה, אין חובה כי החיקוק יפרש את הסכום הנתבע באופן מדויק אלא די בהפניה למקור החוקי לאותו חיוב {רע"א 7420/95 אריאל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(4), 514 (1996)}.

במקרה שבפניינו, קבע בית-המשפט, כי גם הנתבעים סבורים, כי אכן המקור החוקי נובע מתקנות המיסים (גביה) (קביעת הוצאות מרביות), התשע"א-2011, אולם מקום שישנה שומה של הוצאות הגביה, הרי שאין מדובר בסכום קצוב. הוראת החיקוק הרלוונטית, אם-כן, אינה שנויה במחלוקת, אלא רק שאלת קציבת הסכום.

בית-המשפט קבע, כי הוצאות האכיפה מהותן כהיטל, קרי, חיוב שהרשות המקומית רשאית להטילו, בהגבלה שבתקנות, בקשר לדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשותם, וכהיטל, גם אם לא נקצבו הסכומים בצורה מפרטת אלא רק הוגבלו, הוצאות האכיפה הינן ברות תביעה בסדר דין מקוצר.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי מן הבחינה המהותית, הואיל ומדובר בסכום מינורי {הן אבסולוטית והן יחסית לסכום הנתבע}, התואם את הנחות היסוד שבבסיס ההצדקה לניהול הליך מכוח חיקוק בסדר דין מקוצר {תוך יצירת השרשרת חוק מסמיך-תקנות-צו}, ואופיו של החיוב הינו כשל היטל, אין הצדקה למחוק את הכותרת "בסדר דין מקוצר". גישה זאת אומצה אך לאחרונה בהליכים דומים בהם הועלו טענות דומות באשר להוצאות אכיפה {ראה: תא"ק (ראשל"צ) 52728-07-13 ד.ש. טל הפקות בע"מ נ' עיריית יבנה, פורסם באתר נבו (21.06.15)}.

בית-המשפט קבע, כי עיקר הטיעון, נוגע לזכות הקיזוז הנטענת, המופנית כלפי החיוב כולו {ולהבדיל מרכיבים אחרים אשר מופנים רק כלפי חלקים מן החיוב}. בית-המשפט דחה את דרישת הנתבעים לקזז מול חיובי הארנונה את דמי השימוש והפיצוי הרלוונטי בגין תעלת הניקוז, וזאת, ממספר טעמים: ראשית, כי ספק רב אם רשאי ניזוק לקזז חוב שאינו חוב פסוק וחלוט כנגד חוב ארנונה {בהקשר זה פנה בית-המשפט אל בש"א (נצ') 524/99 מ"י נ' מ.א. גליל תחתון, פ"מ תש"ס 2000 (03.08.99), ואל ת"א 1019/01 עיריית חולון נ' לוי מוסך הגבעה בע"מ, פורסם באתר נבו (19.05.05)}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אומנם ישנן מספר הפניות למקרים בהן קיזוז שכזה נתבצע ואף אושר, אולם לגישת בית-המשפט אין מקום לקיזוז שכזה. בית-המשפט קיבל את הניתוח הנרחב והמפורט אשר נעשה על-ידי כב' השופט י' וילנר בעניין עת"מ (חי') 8618-01-13 {נוריאל נ' מ.מ. כפר ורדים, פורסם באתר נבו (22.07.13)}, אותו סיכמה:

"אני נוטה לדעה כי חובת השבה של ארנונה שנגבתה ביתר, ניתנת אומנם לקיזוז כנגד חוב ארנונה, ובלבד שהאזרח מחזיק בידו אישור מאת הרשות, כי הוא מודה בקיומו של החוב, או בפסק-דין חלוט של בית-המשפט בדבר סכום החוב. הסדר דומה הוחל בחוק קיזוז מיסים, שאומנם אינו חל על חוב ארנונה, אך ניתן להקיש הימנו על חוב ארנונה ("חוב הארנונה" אינו נכנס בהגדרת "חוק מס" כאמור בסעיף 1 לחוק קיזוז מיסים, שכן על-פי חוק ההסדרים החל בענייננו, השרים הממונים על ביצועו של החוק הם שרי האוצר והפנים, בעוד שחוק קיזוז מיסים חל רק על חוקים ששר האוצר הוא הממונה על הביצוע או על הגביה. על-כן חוק הקיזוז אינו חל בענייננו).
נדמה לי, כי פתרון זה מבטא את האיזון הראוי בין האינטרסים הלגיטימיים המנוגדים; מחד - שורת הצדק, עקרון השוויון בפני החוק, והאינטרס הציבורי בחיוב הרשות לשלם את חובותיה לאזרח, כל אלה מצדיקים מתן זכות לאזרח לקיזוז עצמי כנגד חוב הרשות כלפיו. ומנגד - עומד האינטרס הציבורי שלא לפגוע בתקציב הרשות עקב קיזוז עצמי, בלתי-מבוקר, של האזרחים, דבר שיביא לפגיעה במתן השירותים לציבור הניתנים על-ידי הרשות המקומית."

שנית, קבע בית-המשפט, כי בנוגע לאותו חיוב נטען מתנהל הליך משפטי אחר, קרי, עניין זה ייפתר במסגרת אותו הליך, ואין זה ראוי לכרוך ההליכים זה בזה. החיוב בהליך זה הינו חיוב קצוב, כפי שקבע בית-המשפט, בעוד ההליך הנגדי, מכיל תביעה למתן חשבונות ולתשלום דמי שימוש ראויים, הליך שאינו קצוב, ואף רחוק מכך. בהקשר זה, הפנה בית-המשפט אל ה. רוסטוביץ', ארנונה עירונית (מהדורה 5), עמוד 1455:

"גם לפי הגישה הראשונה, כי ניתן לקזז ארנונה, בהודעת הקיזוז על הנישום לפרט את מקור החוב, את סכום הכסף שהרשות המקומית חבה לו, ולהודיע כי הוא פורע את אותו סכום מסויים באמצעות קיזוז זכותו כנגד חובו לרשות. לא כל זכות ניתנת לקיזוז. כך, למשל, לא ניתן לקזז חוב מיסים כנגד תביעת נזיקין שסכומה אינו קצוב ושלא ניתן לגביה פסק-דין."

משמע, גם לגבי העניין הנכלל בגישה המקלה, אשר אינה מקובלת על בית-המשפט לאור דברי כב' הש' וילנר בעניין נוריאל, אין די בתובענה לא קצובה, הכרוכה במינוי מודד, הערכת דמי שימוש ראויים ועוד, כדי להקים עילת קיזוז כנגד חיוב ארנונה או חיובים נלווים.

באשר לטענת הנתבעים לפיה הוצאות האכיפה חסרות בסיס וניתנות לגביה בהליכי גביה מינהליים בלבד, קבע בית-המשפט, כי דינה של טענה זאת, להידחות. בהפניה לסעיפים 317 ו- 318 לפקודת העיריות, הפרשנות המבוצעת על-ידי הנתבעים הינה שגויה מעיקרה. בית-המשפט אימץ את האמור בסיכומי טענות התובעת, באשר להיות שני המסלולים, מסלול הגביה המינהלית, ומסלול גביית החוב האזרחי, כמסלולים מקבילים וקבע, כי העלאת הטענה, כי ישנם חובות הניתנים לגביה בהליך המינהלי, אולם אינם ברי-גביה בהליך האזרחי, מהווה היפוך יוצרות של ממש.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לא ניתן להעלות על הדעת, שניתן יהיה לגבות בהליך מינהלי יותר מאשר בהליך האזרחי, אלא ההיפך המוחלט הינו הנכון, ההליך המינהלי הינו קשה ופוגעני בהרבה, והדעת נותנת שדווקא את ההליך המינהלי יהא צורך להגביל, בהיותו נושא מאפיינים שלעיתים נראים כדרקוניים, כאשר קשת הרכיבים לגביהם ניתן לנקוט בהליכים האזרחיים, אינה מוגבלת ואין ראוי שתהא מוגבלת, כל עוד מדובר בחיוב המוטל על-פי חיקוק.

בית-המשפט קבע, כי טענות הנתבעים בדבר חיוב הריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה ולא לפי חוק הרשויות המקומיות, דינן להידחות, בהיות האמירה כללית, סתמית ולא מפורטת.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי במקרה דנן, מלבד הפניה לפסק-דין אחד אשר הרלוונטיות שלו למקרה דנן, מבלי להעלות כל טענה עובדתית, לא נעשה דבר, ואין בכך די. אף הטענה בדבר אופן חישוב הריבית, אין בו כדי להקים רשות להתגונן בפני התובענה, ולכל היותר, ככל שיינתן פסק-דין ויינקטו הליכי גביה, ניתן יהיה להעלות טענות אלה, לאחר תשלום מלוא יתרת החוב הרלוונטית למעט חיובי ריבית שגויים או מופרזים.

באשר לטענת הנתבעים בדבר חיוב בארנונה רטרואקטיבית, קבע בית-המשפט, כי גם טענה זאת, הועלתה בצורה רפה, ומן השפה ולחוץ. טענה זאת לוקה בהיעדר פירוט, אשר הינו נדרש על-פי האמור בפסק-הדין בעניין חניון המרכבה חולון. לא ברור לגבי איזה חלק מועלית הטענה, לגבי אלו שנים, ולגבי אילו חלקים מן החיוב; ברי, כי הליכי חיוב נתבצעו מאז אותו מכתב מהנדס המועצה מחודש ינואר 2006, והובהר, כי הליכי גביה וחיוב נעשו במשך שנים, כך שאין מדובר בחיוב רטרואקטיבי, וככל שהטענה לחיוב רטרואקטיבי נוגעת לסקר נכסים, הרי שחיוב שכזה הינו כפוף להשגה, וככל שלא ננקט הליך שכזה, הרי שאין בכך להקים הגנה אפשרית מכוח רכיב זה, בפני התובענה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה למתן רשות להתגונן.

3. התנגדות לתביעה על סכום קצוב שהתבססה על חזקת השיתוף בין בני זוג - ההתנגדות התקבלה
ב- ת"ת (חי') 17422-06-15 {אילנית זפרן נ' עיריית חיפה, תק-של 2015(3), 60704 (2015)} התובעת הגישה נגד הנתבעת תביעה על סכום קצוב על-סך 7,812 ש"ח בגין חיובי ארנונה עבור נכס בקרית חיים.

התובעת ביססה את חיוב הנתבעת על חזקת השיתוף בינה לבין בעלה יוסף ועל ראיות המצויות ברשותה לפיהן הנתבעת חיה עם יוסף בנכס בתקופה נשוא התביעה חרף טענתה לפיה היתה פרודה מיוסף והתגוררה בבית אימה.
הנתבעת הגישה התנגדות במסגרתה חזרה על הטענה שהועלתה בתגובות למכתבי ההתראה לפיהן היתה פרודה מבעלה יוסף {ג'ורג'} ובתקופה זו גרה עם אימה ברח' לוחמי הגטאות 1 בצור שלום. הנתבעת הצהירה, כי עזבה את הבית בקריית חיים בשל כשלון עסקי של יוסף שקיבל צו כינוס. נטען, כי התובעת פעלה בחוסר תום-לב כאשר העבירה את חיוב הארנונה על שמה למרות שיוסף עודנו רשום לבדו כמחזיק בנכס בספרי העיריה בתקופה נשוא התביעה.

בא-כוח הנתבעת ציין, כי לא צורף להתנגדות תצהיר של אימה של הנתבעת בשל מצבה הבריאותי שמנע ממנה להגיע למשרדו כדי לערוך תצהיר. עוד נטען, כי הנתבעת ויוסף לא ניהלו הליכים משפטיים בתקופת הפירוד והסתפקו בגישור במטרה להציל את הנישואים לאחר שיוסף כבר עבר גירושים קודמים. עוד נטען, כי התובעת הבטיחה לבטל את החיובים נגד הנתבעת, אך לא קיימה את הבטחתה.

התובעת הגישה את תגובתה להתנגדות וטענה, כי באורח פלא תקופת הפירוד הנטענת מקבילה לתקופת החיוב בארנונה. התובעת צירפה בקשות להנחה בגין הנכס לשנים 2010 ו- 2011 שאחת מהן נחזית להיות חתומה על-ידי הנתבעת אליהן צורפו תלושי שכר של הנתבעת מהשנים 2009 ו- 2010 מפעוטון אילנה בקריית חיים. בתלושי שכר אלה הכתובת של הנתבעת היא ברח' גרושקביץ בקריית מוצקין. כמו-כן צורף תדפיס ממנו עלה, כי יוסף קיבל הנחה בארנונה בגין הנכס בשנים 2009 ו- 2011 על בסיס ההצהרה לפיה מתגוררות בנכס 3 נפשות. צורף עמוד ראשון של הסכם שכירות בו מופיעים הנתבעת ויוסף כשוכרים. עוד צורפה הצהרה של בעלת הנכס ג'ולייט ואנונו לפיה הנתבעת ויוסף שכרו ממנה את הנכס נשוא התביעה ופינו אותו בגמר תקופת השכירות.

הנתבעת טענה, כי הנכס הושכר רק ליוסף. נטען, כי התובעת עושה שימוש לא חוקי ולא מוסרי בחזקת השיתוף. הודעות החיוב בארנונה נשלחו רק על-שם יוסף והתובעת החלה להפנות דרישות תשלום לנתבעת רק לאחר שניתן צו כינוס ליוסף.

עוד נטען, כי הנתבעת אינה אחראית על הבקשות להנחה שיוסף הגיש והיא אינה חתומה עליהן. נטען, כי השאלה היחידה בתיק זה הינה האם הנתבעת השתמשה בדירה בתקופה נשוא התביעה ושאלה זו יש לברר בהליך משפטי מלא.

בית-המשפט קבע, כי טענות ההגנה של הנתבעת אינן מפורטות ואף גובלות בהגנת בדים במידה המצדיקה התניית קבלת ההתנגדות בהפקדה. בתיק כגון דא, בו אפשר להבין מכתב התביעה על מצורפיו לא רק מהי תקופת החיוב אלא גם מהי המחלוקת בין הצדדים, אפשר היה לצפות מנתבעת מיוצגת להגיש גרסת הגנה מפורטת הנתמכת כולה בתצהיר וכן בראיות רלוונטיות המצויות בשליטתה של הנתבעת.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי במקרה דנן, התצהיר של הנתבעת תמך רק בחלק מטענות ההגנה ואין בו התייחסות מפורטת כנדרש לטענות הנגד הידועות של התובעת כפי שפורטו בחליפת המכתבים שקדמה להגשת התביעה. כמו-כן, לא צורפה כל ראיה דוגמת תצהיר של יוסף או של אימה של הנתבעת לתמיכה בטענת הנתבעת לפיה תקופת הפירוד הנטענת מקבילה לתקופת החיוב בארנונה נשוא התביעה.

כמו-כן, גם לאחר שהתובעת פירטה טוב יותר את טענות הנגד שלה במסגרת התגובה וצירפה ראיות, בית-המשפט לא מצא התמודדות מפורטת עם כל הראיות במסגרת התשובה, שעובדותיה לא נתמכו בתצהיר.

לא ניתן כל הסבר מה היה האינטרס של יוסף לחתום על הבקשה להנחה בחתימה הדומה לחתימתה של הנתבעת על התצהיר התומך בהתנגדות. לא ניתן כל הסבר כיצד הגיעו תלושי השכר של הנתבעת לתובעת אלמלא צורפו אלו על-ידה לבקשות להנחה בארנונה בגין הנכס נשוא התביעה שהוגשו בנוגע לשנים 2010 עד 2011. לא ניתן כל הסבר מה היה האינטרס של בעלת הדירה למסור לתובעת בכתב ידה כבר בשנת 2011 מכתב שכולל תוכן שקרי בכל הנוגע למגוריה של הנתבעת בדירה יחד עם יוסף עד פינויה בסוף חודש מאי 2011.

בית-המשפט קבע, כי חולשת טענות ההגנה של הנתבעת אינה מצדיקה דחייתן בשל חוסר אמון שכן בית-המשפט לא קובע קביעת מהימנות בשלב זה. כמו-כן, אין מקום לשלול לחלוטין את האפשרות, כי יעלה בידי הנתבעת, חרף מחדליה הדיוניים עד כה, להדוף את התביעה לאחר הליך משפטי מלא במסגרתו תיתן מענה שלא ניתן עד כה לכל טענות התובעת. קלישות טענות ההגנה וחוסר הפירוט שלהן הינם במידה המצדיקה התניית קבלת ההתנגדות בהפקדה אך אינה מצדיקה את דחיית ההתנגדות.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט הורה על קבלת ההתנגדות בכפוף להפקדת הסך של 1,000 ש"ח בקופת בית-המשפט.

4. בקשה להארכת מועד והתנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב בשל חוב ארנונה - הבקשה וההתנגדות נדחו
ב- ת"ת (חי') 19977-05-15 {א. י. ע. נ' עיריית חיפה, תק-של 2015(3), 46643 (2015)} התובעת הגישה לביצוע נגד הנתבע תביעה על סכום קצוב על-סך 15,951 ש"ח בגין חוב ארנונה השייך לנכס בחיפה לתקופה מיום 01.05.03 עד 01.11.03.

הנתבע טען, כי קיבל בדואר מעטפה בצבע חום ללא לוגו של בא-כוח התובעת ועליה מדבקה של דואר 24 מהיום למחר. הנתבע טען, כי מצא במעטפה לתדהמתו תביעה על סכום קצוב ללא מספר תיק, ללא נספחים, ללא אזהרה וכיוצא-בזה.

לפיכך פנה הנתבע לבא-כוחו. בא-כוח הנתבע שלח מכתב לבא-כוח התובעת והמתין לתגובה. משלא הגיעה תגובה ניגש הנתבע ללשכת ההוצאה לפועל, וגילה, כי קיים תיק שנפתח.

לגופו של עניין טען הנתבע, כי מזה שנים הוא סובל מבעיות פסיכיאטריות קשות, מקבל קצבת נכות מלאה ואינו כשיר לעמוד לדין. הנתבע הצהיר, כי בחודש מאי 2003 פתח עם אופיר גרינברג עסק פיצה בחיפה ולצורך כך חתם עם אופיר על מסמכים לצורך תשלום ארנונה בגין הנכס המושכר. הנתבע טען, כי סיכם עם אופיר על חלוקת חובות כאשר אופיר התחייב לשלם את חוב הארנונה לעיריית חיפה. הנתבע טען עוד, כי הוא שילם את חלקו בחובות העסק בהתאם למוסכם בינו לבין אופיר וסבר, כי אופיר שילם את חוב הארנונה. הנתבע הלין על כך שתיק ההוצאה לפועל נפתח רק נגדו ולא נגד אופיר.

עוד טען הנתבע, כי החוב התיישן שכן מאז יצירת החוב בשנת 2003 ועד הגשת התביעה ביום 11.11.14 לא נקטה התובעת בהליך משפטי כלשהו לגביית החוב. עוד הלין הנתבע על כך שלא נעשה דבר מצד התובע מאז משלוח מכתב ההתראה מיום 20.12.10 ועד הגשת התביעה.

באת-כוח התובעת הגישה תגובה מפורטת להתנגדות ולבקשה להארכת מועד. נטען, כי האזהרה נמסרה במען הרשום של הנתבע במשרד הפנים ולא נטען, כי המסירה לא בוצעה במען הנכון או, כי התביעה לא התקבלה בפועל. עוד נטען, כי תמוהה הטענה לפיה חתימת המקבלת זויפה כאשר התביעה התקבלה אצל הנתבע, וכי אם היו חסרים לנתבע מצורפי התביעה סביר להניח, כי בא-כוחו היה מבקש מבאת-כוח התובעת לשלוח את המסמכים החסרים ואין מחלוקת, כי הדבר לא נעשה.
לגופו של עניין נטען, כי לא הוגשו השגה וערר על שומת הארנונה נשוא התביעה ולכן השומה הפכה לסופית.

בית-המשפט קבע, כי יש לדחות את הבקשה להארכת מועד בהיעדר הסבר מניח את הדעת לעיתוי הגשת ההתנגדות וכן לדחות את ההתנגדות כיוון שאינה מגלה הגנה אפשרית ולו בדוחק מפני התביעה.

לא ניתן כל מענה לתמיהות הממשיות שהעלתה באת-כוח התובעת בנוגע לעיתוי הגשת ההתנגדות. אם המוסר מטעם התובעת זייף את חתימתה של אשת הנתבע על אישור המסירה, לא ברור כיצד התביעה הגיעה לנתבע כשבועיים לאחר מועד המסירה הנקוב באישור המסירה. כמו-כן, לא ברור מדוע לא צורפו לבקשה להארכת מועד תצהיר של אשת הנתבע ואישור בדבר הגשת תלונה למשטרה נגד המוסר בגין זיוף חתימת מקבלת המסירה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הטענה לפיה היה על התובעת לתבוע רק או גם את השותף אופיר, אינה מקימה הגנה ולו בדוחק מפני התביעה לאור הוראת סעיף 316 לפקודת העיריות והפסיקה {ת"א (שלום ת"א) 11372/05 ברזילי נ' עיריית ת"א, תק-של 2006(1), 9071 (2006)} לפיה הוראה זו חלה גם לגבי מחזיקים במשותף.

בנוסף לכך, הטענה לפיה לא ניתן לתבוע את הנתבע בשל מצבו הנפשי אינה מקימה הגנה שכן הנתבע לא טען, כי מונה לו אפוטרופוס או כי מצבו הנפשי מצדיק מינוי אפוטרופוס. הנתבע הגיש בקשות הנתמכות בתצהירו שלו וכך לימד על עצמו, כי הוא כשיר לנהל הליכים משפטיים, כמו חלק לא מבוטל מהאנשים שמקבלים קצבת נכות בגין נכות נפשית.

זאת ועוד, קבע בית-המשפט, כי הטענה לפיה החוב התיישן אינה מקימה הגנה בשל הודאת הנתבע בחוב במכתבו מיום 03.03.10, אשר צורף לתגובה והאמור בו לא הוכחש, בהיעדר תשובה. הודאה זו מתחילה מחדש את מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. לכן התביעה שהוגשה כארבע וחצי שנים לאחר אותו מכתב, לא התיישנה.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי הוא דוחה את הבקשה להארכת מועד ואת ההתנגדות ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,000 ש"ח.

5. חוב ארנונה - בקשה להגיש כתב הגנה בתביעה על סכום קצוב - הבקשה התקבלה
ב- ת"ט (כ"ס) 58152-12-14 {נורית קומימי נ' עיריית כפר-סבא, תק-של 2015(2), 98559 (2015)} המבקשת, ביקשה להתגונן מפני תביעות בסכום קצוב שהגישה המשיבה בגין חובות ארנונה נטענים ביחס לנכס בבעלותה. המבקשת גרסה, כי החוב הוא של אחר, הנתבע אף הוא, ששכר ממנה חלק מן הנכס.

בית-המשפט עשה שימוש בסמכותו במסגרת תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וקבע, כי במסגרת תקנה זו, לבית-המשפט ניתן שיקול-דעת להתנות בקשת רשות להתגונן בתנאים, כאשר תצהיר ההגנה לוקה בחוסר בהירות או כשההגנה על פניה מאוד קלושה {ע"א 680/89 בן אבו שיווק והפצה בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3), 757, 761 (1991)}.

בית-המשפט נעתר לבקשה והתנה את מתן הרשות להתגונן בהפקדת ערובה {ערבות בנקאית או מזומן} בגובה 2,000 ש"ח.

6. בקשה למחיקת כותרת בסדר דין מקוצר, הבקשה נדחתה מחמת העובדה כי התביעה עונה אחר דרישות הדין
ב- תא"ק (יר') 13511-07-14 {דורבן תכנון ובניה בע"מ נ' עיריית ירושלים ואח', תק-של 2015(4), 95014 (2015)} נדונה בקשה למחיקת כותרת "בסדר דין מקוצר" למתן רשות להתגונן.

בבקשתה, מלינה המבקשת על חיובי ארנונה גבוהים הנטענים, הנובעים לטענתה, מסיווג שגוי של הנכס כנכס המיועד למשרד תחת בית מלאכה.

המבקשת הגישה השגה למנהל הארנונה ביום 20.12.12. ביום 24.12.12 השיב מנהל הארנונה למבקשת בדחיית ההשגה וזאת עד להמצאת האישורים המפורטים בטופס.

המבקשת מסרה למשיבה את האישור באופן מיידי ואולם, חרף זאת, המשיבה המשיכה לחייב את המבקשת בחיובי ארנונה מוגזמים ומנופחים תוך התעלמות מאישור זה. ביום 13.05.13 נחתם הסכם בין המבקשת למשיבה מס' 2 בגין מכירת העסק ומאותו מועד לא החזיקה בו עוד.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה, כי אין חולק שהמבקשת החזיקה בנכס בתקופה הרלוונטית, אלא, שהינה טוענת לחיובי ארנונה גבוהים כתוצאה מסיווג שגוי.

בעניין זה, הסמכות העניינית לדון בשאלת סיווגו של נכס נתונה למנהל הארנונה ולא לבית-המשפט זאת מכוח סעיף 3(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976.

כמו-כן, ודאי כי תביעה זו כשרה להידון בסדר דין מקוצר בהיותה תביעה לתשלום סכום קצוב מכוח תקנה 202 (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וכאשר צורף טופס גילו חוב התואם את רישומי העיריה.

בית-המשפט קבע לאחר עיון בתגובה ובתשובה לה ולאחר ששמע טענות הצדדים בפניו, נחה דעתו כי דינן של הבקשות להידחות.

בית-המשפט קבע באשר לשאלת מחיקת הכותרת, הרי שמטעמי התגובה כפי שפורטו לעיל, התביעה עונה אחר דרישות הדין בעניין זה, כאשר בנוגע לשאלת תקופת החיוב, נוכח עזיבת המבקשת את הנכס ביום 31.05.13 והעברתו למשיבה 2, חברת עומר השקיה גינון ותאורה בע"מ, הרי שמשניתן פסק-דין בהסכמה נגד המשיבה 2 בתיק בגין תקופה זו, התייתר הצורך לדון בשאלת אי-מסירת הודעת המבקשת על חדילתה מלהחזיק בנכס ומשכך, אין להידרש לשאלה זו וההכרעה תתמקד בטענת המבקשת להיעדר סיווג נכון של הנכס.

נוכח האמור, הנני דוחה הבקשה ומחייב המבקשת בתשלום הוצאותיה בסך 2,300 ש"ח.

7. מתן בקשת רשות להתגונן טובת בירור המחלוקת הסבוכה בין הצדדים
ב- תא"ק (חי') 30457-11-14 {עיריית נהריה נ' מילגם שירותים לעיר בע"מ, תק-של 2015(4), 37937 (2015)} נדונה בקשת רשות להגן.

התובעת הגישה נגד הנתבעת תביעה בסדר דין מקוצר על-סך 802,031 ש"ח.

התובעת היא חברה העוסקת בארגון תפעול וניהול מערכות בנושא גביית מיסים עירוניים.

התובעת התקשרה עם הנתבעת בשני הסכמים לאחר שזכתה במכרזים.

ההסכם הראשון הוארך מעת לעת כך שהנתבעת השתמשה בשירותי התובעת ברציפות מאז 1996 ועד סוף חודש יולי 2013.

למרות שהנתבעת עמדה בכל התחייבויותיה ע"פ ההסכמים לא שילמה לנתבעת את כל התמורה בגין עמלות גביה ופעולות שונות כמפורט בכרטסת החוב המצורפת לנספח ג' לכתב התביעה.

המבקשת טענה כי כתב התביעה אינו עומד בדרישות תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי הדורשת פירוט של העובדות העיקריות המהוות את עילת התביעה ואימתי נולדה.

עוד נטען כי כתב התביעה באופן בו הוגש אינו מקיים את דרישת הראיות בכתב לשם הגשת תביעה בסדר דין מקוצר, כאמור בתקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי.

מנגד הנתבעת טענה כי חלק מהחוב נשוא התביעה התיישן שכן תקופת החיוב הנטענת בתביעה החלה בשנת 1996.

עוד נטען כי יש לדחות את התביעה בגין ההסכם הראשון בשל שיהוי, לאחר שבשנת 2009 נחתם הסכם חדש ובמהלכו לא תבעה התובעת דבר בגין ההסכם הישן וכי יש לדחות את התביעה בשל חוסר תום-לב קיצוני של התובעת.

כמו-כן התובעת הפרה את ההסכם באופן בוטה ושיטתי בכך שעכבה בידיה קבצים של קריאת מים ולא העבירה אותם לנתבעת לצורך הכנת דרישות תשלום לתושבים.

הפרות אלה גרמו לנתבעת נזק בגינו היא מתעתדת להגיש תביעה שכנגד.

באשר להסכם השני, נטען כי ישנם חילוקי דעות לגבי מחיקת חובות והוצאות גביה.

בית-המשפט קבע לאחר ששקל את טענות הצדדים, כי הגיע לכלל מסקנה כי יש ליתן לנתבעת רשות להתגונן ללא תנאי מבלי להתיר הגשת תביעה שכנגד מהטעמים שיפורטו להלן .

ראשית, ישנו קושי בסיסי בהגשת תביעה כה מורכבת, המתבססת על שני הסכמים שהסדירו את מערכת היחסים בין הצדדים במשך 17 שנים בסדר דין מקוצר.

הקושי נעוץ בצורך לפרט במסגרת כתב התביעה כל רכיב מרכיבי כתב התביעה כדי לאפשר לנתבעת לפרט את טענות ההגנה שלה במידת הפירוט הנדרשת במסגרת בקשת רשות להתגונן .

שנית, מחליפת המכתבים בין הצדדים אפשר להתרשם כי הטענות ההדדיות של הצדדים זה כלפי זה הועלו רובן ככולן לקראת סיום ההתקשרות ולא בזמן אמת.

ברי כי אין משמעות הדבר בהכרח שהתביעה הוגשה בתום-לב או שהתביעה תידחה. עם-זאת, הדבר מטה את הכף לטובת בירור המחלוקת הסבוכה בין הצדדים בהליך משפטי מלא.

8. בקשה למחיקת כותרת - התביעה אינה על סכום קצוב - הבקשה התקבלה
ב- תא"ק (חי') 40290-04-15 {לוקי בניה ופיתוח בע"מ נ' עיריית טירת כרמל, תק-מח 2015(4), 7072 (2015)} נדונה בקשה למחיקת כותרת התובענה והעברתה לפסים של סדר דין רגיל.

התביעה העיקרית הינה תביעה בסדר דין מקוצר שהגישה המשיבה, רשות מקומית, כנגד המבקשת לתשלום יתרת תשלומי חובה עד ליום 31.12.10 בגין נכסים בהחזקת המבקשת, המצויים ברחוב הדקל וברחוב היוזמה בטירת הכרמל.

המבקשת טענה כי התובענה אינה מתאימה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר, וכי תביעה זו הינה חוליה נוספת בשרשרת הליכי סרק שנוקטת המשיבה כלפי המבקשת, ובכלל זה: אי-קביעת עררים בגין שומות שהגישה המבקשת לדיון במשך 5 שנים; והגשת שתי בקשות פירוק כנגד המבקשת שהדיון בהן הסתיים תוך חיוב המשיבה בהוצאות.

עוד טענה המבקשת כי יש למחוק את הכותרת מן הטעמים הבאים: פגמים בכתב התביעה; דפי החשבון לוקים בפגמים שדי בהם כדי למחוק הכותרת; רכיבי התובענה אינם כשירים להתברר בסדר דין מקוצר/אינם נתמכים בתדפיס שצורף ונתבעו חובות שעניינם נדון בימים אלו בפני ועדת הערר לענייני ארנונה שליד טירת הכרמל.

מנגד המשיבה טענה בתגובתה כי בכתב התביעה פורטו והובהרו העובדות המלמדות על עילות התביעה: כתובות הנכסים, מועדי היווצרות החיובים המפורטים, פסקי-הדין המפרטים את הנכסים לגביהם חלים החיובים. ופסקי-הדין המבססים את מועדי החיוב, השטחים, הכתובות והחובות החלוטים נשוא כתב התביעה.

המשיבה טענה בתגובתה כי תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי אינה מחייבת רשות מקומית להמציא אפילו ראשית ראיה בכתב לחיובו של הנתבע, ודי בכך שהרשות המקומית תקבע את סכום החוב המגיע לה על-פי דין, מבלי שתומצא על כך ראיה בכתב, על-מנת שתביעה מסוג זה תוגש בסדר דין מקוצר.

לטענת המשיבה, די במסמכים שצורפו לכתב התביעה כדי למלא אחר יסודות תקנה 202(2) לתקנות סדר דין אזרחי: התביעה היא של רשות מקומית, על-פי עילה שבדין (חיובי ארנונה, מים וביוב), והסכום הינו סכום קצוב בהתאם לספרי העיריה. נטען כי די באמור כדי להכריע בבקשה למחיקת הכותרת שכן כל יתר טענות המבקשת מקומן בבקשת רשות להתגונן.

בית-המשפט קבע לאחר שהגיע לכלל מסקנה כי צודקת המבקשת בטענתה שיש למחוק את הכותרת מכתב התביעה ולהעביר את התיק לפסים רגילים מן הטעם שסכום התביעה אינו קצוב באופן שלא ניתן, על יסוד חשבון אריתמטי פשוט, להבין כיצד הגיעה המבקשת לסכום התביעה הנתבע.

9. בקשה למחיקת כותרת נתקבלה מהטעם שעלו סתירות בכתב התביעה
ב- תא"ק (חי') 47404-04-15 {המבקש/הנתבע נ' המשיבה/התובעת, תק-של 2015(4), 29488 (2015)} נדונה בקשת רשות להתגונן.

ביום 28.04.15 הגישה התובעת כנגד הנתבע תביעה בסדר דין מקוצר על-סך 103,325 ש"ח בגין תשלומי חובה חלוטים המגיעים לתובעת כארנונה, היטל, אגרה ודמי השתתפות בגין נכס מס' 431210000 המצוי בשטח השיפוט של התובעת. נטען כי הנתבע הוא המחזיק או הבעלים של הנכס הנ"ל .

הנתבע טען כי זו אינה הדרך בה יש להגיש תביעה של רשות מקומית בסדר דין מקוצר לפי תקנה 202(2) של תקנות סדר הדין האזרחי.

הנתבע טען כי אינו הבעלים או המחזיק של הנכס נשוא התביעה בזמנים הרלבנטים לתביעה.

מנגד התובעת טענה כי יש לסלק את בקשת הרשות להתגונן על-הסף בהיעדר סמכות עניינית. נטען כי הנתבע תוקף את עצם חיובו בהיטלים ודמי השתתפות שחוייב בהם בגין בניה בגוש 10119 חלקה 79, כאשר חיוב זה הוא החלטה של רשות כהגדרתה בסעיף 5 לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים. נטען כי הנתבע לא מימש את זכותו לפנות לבית-משפט לעניינים מינהליים ולא יכול לעקוף את הערכאה המוסמכת דרך תקיפת החלטת הרשות בבקשת רשות להתגונן כפי שקבע בית-המשפט המחוזי ובית-המשפט העליון.

נטען כי גם לגופו של עניין אין לנתבע כל סעד. נטען כי החיוב בהיטלים נעשה מכוח הוראות חוק העזר לפרדס חנה-כרכור (סלילת רחובות), התשמ"ז-1986 הקובע בסעיף 1 כי בעלים של נכס הוא אדם המקבל או זכאי לקבל הכנסה מנכס גם אם אינו בעל הנכס ואינו מחזיק בו.

הוסיפה התובעת וטענה כי ההיטלים בהם חוייב הנתבע הושתו עליו מכוח בקשתו למתן היתר לבניה לא חוקית שביצע במקרקעין הנ"ל. נטען כי בהתאם לחוק העזר די בכך שהנתבע חתם על הבקשה להיתר כדי לראותו כבעל המקרקעין.

הנתבע השיב לטענות התובעת והעלה טענת התיישנות ואף טען כי הטענה מועלת בהזדמנות הראשונה כיוון שטרם התקיים דיון בבקשת הרשות להתגונן.

נטען כי עיון בכתב התביעה ובתדפיסים שצורפו לו מלמד כי עיקר סכום התביעה נובע מחיוב בהיטלי פיתוח שהתגבש בחודשים אפריל עד אוקטובר 2007. לגופו של עניין טען הנתבע כי לבית-משפט זה יש סמכות עניינית לדון בטענותיו כיוון שהוא אינו תוקף את חוקיות החיוב אלא מתגונן בטענה שאינו הבעלים או המחזיק או הנישום.

הנתבע טען כי עיון בתגובה ובבקשה מלמד על שתי טענות סותרות בסוגיית הבעלות שיש להכריע ביניהן בהליך משפטי מלא.

בית-המשפט קבע כי לאחר ששקל את טענות הצדדים הגיע לכלל מסקנה כי יש למחוק את כותרת התביעה מהטעמים שיפורטו להלן.

בית-המשפט מוסמך ואף חייב לבדוק את התאמת תביעה המוגשת בסדר דין מקוצר להליך זה גם במקרה כגון דא בו הנתבע אינו מגיש בקשה למחיקת כותרת ומעלה את טענותיו בנוגע לאופן ניסוח כתב התביעה בשפה רפה. תביעה זו לא נערכה כנדרש שכן לא ניתן כל פירוט במסגרת כתב התביעה מהם מרכיבי החיוב ומהי תקופת החיוב. הפירוט שניתן בגוף כתב התביעה אינו תואם את הפירוט שמופיע בנספח 1 לכתב התביעה פירוט שכזה חשוב במיוחד כדי שהנתבע יוכל לדעת אלו טענות הגנה להעלות והאם עומדת לו טענת התיישנות.

כמו-כן בית-המשפט סבר כי בשלב בקשת רשות להתגונן יש לייחס משקל רב לקיומו של מכתב חתום על-ידי מנהל מחלקת הגביה של התובעת העומד בסתירה ברורה לטענות התובעת בכתב התביעה לפיהן הנתבע הוא הבעלים ו/או המחזיק של הנכס נשוא התביעה בתקופה הרלבנטית לתביעה. לכן, גם אלמלא מסקנת בית-המשפט בדבר מחיקת הכותרת, היה נותן לנתבע רשות להתגונן בטענה לפיה אינו הבעלים או המחזיק של הנכס נשוא התביעה.

אשר-על-כן, בית-המשפט מורה על מחיקת כותרת התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 1,000 ש"ח.

10. בקשת רשות להתגונן נדחתה חלקית; התביעה נדחתה חלקית מחמת התיישנות העילה
ב- תא"ק (יר') 51953-01-15 {עיריית ירושלים נ' ל.ר. מתן שירותים בע"מ, תק-של 2015(3), 20788 (2015)} נדונה בקשת רשות להתגונן.

בתביעה הנדונה, שהוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, נתבעה הנתבעת לשלם חובות ארנונה. במסגרת בקשת הרשות להתגונן עתרה הנתבעת לסילוק רובה של התביעה על-הסף, בין השאר, מהנימוק שחלק מהחובות התיישנו והתובעת השיבה לטענות אלו.

השאלה העיקרית הטעונה הכרעה היא, אם אמנם, יש לקבל את טענת התובעת (עיריית ירושלים), כי לנוכח הוראת סעיף 15 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), תקופה שבה נוקטת רשות מקומית הליכים מינהליים לגביית חוב ארנונה, אינה באה במניין תקופת ההתיישנות.

בכתב התביעה שהוגש ביום 25.01.2015 בהליך של סדר דין מקוצר נתבעה הנתבעת לשלם חובות ארנונה בסכום כולל של 224,326 ש"ח בקשר לשני נכסים המצויים ברחוב שדה התעופה עטרות 31 בירושלים.

על-פי הנטען בכתב התביעה, לנתבעת נשלחו דרישות לתשלום החוב והתראות טרם נקיטת הליכים.

הנתבעת הגישה בקשת רשות להתגונן ובה עתרה לדחיית התביעה על-הסף מחמת התיישנותה וכן בשל מעשה בית-דין, אשר על-פי הנטען חוסם את התביעה. לחלופין עתרה, למחיקת התביעה על-הסף משלושה טעמים אלו: כתב התביעה אינו מראה עילה, שווי התביעה נישום בחסר והיות התביעה טורדנית וקנטרנית. עוד עתרה הנתבעת לכך שאם טענותיה לסילוק התביעה על-הסף תדחנה, כי אז תינתן לה רשות להתגונן מפני התביעה.

כמו-כן הגישה הנתבעת בקשת ארכה להגשת בקשת הרשות להתגונן וכן ביקשה כי יינתן צו שיורה לתובעת להמציא לידיה פרטים ומסמכים שונים. בהתאם להחלטת הרשמת הבכירה מאותו יום נקבע מועד שעד אליו תוגש תגובת התובעת, אך נראה כי התובעת הגיבה למבוקש במסגרת תגובתה בעניין טענות הסף שטענה הנתבעת.

מנגד ביקשה התובעת במסגרת תגובתה לבקשה לסילוק התביעה על-הסף ולבקשת הרשות להתגונן, רשות לתקן את כתב התביעה, השיבה לטענות הנתבעת וביקשה שיינתן פסק-דין חלקי.

תיקון כתב התביעה - לפי הסברה של התובעת, פסקי-הדין שאישרו את הסכמי הפשרה בתביעות הקודמות התייחסו להיקף חובות רחב יותר מזה שנתבע מלכתחילה באותן תביעות. בשל כך ומתוך טעות, נכללו בתביעה הנדונה גם החובות שלא נתבעו במסגרת התביעות הקודמות, אך נכללו בפסקי-הדין שניתנו במסגרתן. לפיכך ביקשה רשות לתקן את כתב התביעה.

כמו-כן הבהירה התובעת, כי התביעה מתייחסת רק אל החוב בתקופה הרלוונטית ולא אל מלוא הסכום המופיע בתדפיס פירוט החוב. כך שאין מקום לטענה בדבר כתב תביעה שנישום בחסר.

טענת ההתיישנות - התובעת טענה כי יש לדחות את טענת ההתיישנות שטענה הנתבעת ביחס לחובות מהשנים 2006 ו-2007, מטעמים אלו: ראשית, הסכם הפשרה שאושר בפסק-דין במסגרת התביעות הקודמות, התייחס אל חלק מהחוב לשנת 2007, כך שבחתימת הנתבעת על הסכם הפשרה, הודתה היא בעצם קיומו של החוב. לכן, בהתאם להוראת סעיף 9 בחוק ההתיישנות, שעניינו הודאה בקיום זכות, יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום חתימת הנתבעת על הסדר הפשרה.

שנית, במהלך השנים נשלחו אל הנתבעת דרישות תשלום ומכתבי התראה רבים ואף ננקטו כלפיה הליכי גביה מינהליים בקשר לחובות הנדונים.

בנוסף לכך, בהתאם לאמור בהתראות שנשלחו כאמור, הטילה התובעת עיקולים מינהליים בשל חובות הארנונה.

לנוכח הליכים אלו טענה התובעת, כי נקטה תביעה לקיום זכות בהתאם להוראת סעיף 2 בחוק ההתיישנות עוד בטרם התיישנה התביעה בעניין חוב הארנונה הנדון. לפיכך לטענתה, התביעה לא התיישנה.

תיאור הנכס ובקשת הנתבעת לקבל מסמכים - התובעת טענה כי יש לדחות את טענות הנתבעת בכל הקשור בנושא תיאור הנכס, אשר תואר על-פי מספר הזיהוי לצרכי ארנונה (המורכב ממספר הגוש והחלקה). מאחר שסיווג הנכסים הנדונים לצרכי ארנונה הוא של "קרקע תפוסה", שלפיו החיוב בארנונה נמוך מאוד, אף אין צורך להידרש למהות העיסוק של העסק שהופעל בנכס.

בעניין בקשת הנתבעת לקבל מסמכים בעניין הנכסים הנדונים טענה התובעת, כי חזקה על הנתבעת שמסמכים בעניין פרטי הנכסים מצויים ברשותה. מכל מקום, כל עוד לא ניתנה לנתבעת הרשות להתגונן, טרם החל בירור התביעה, כך שאין מקום לבקשה זו בשלב הנוכחי.

בקשה לפסק-דין חלקי - התובעת הדגישה, כי אפילו יתקבלו טענות הנתבעת, הרי שהן לא נטענו ביחס לחוב משנת 2008. לפיכך עתרה למתן פסק-דין חלקי שעל-פיו תתקבל התביעה בעניין החוב המתייחס אל שנה זו. כן ביקשה, שאם תינתן לנתבעת רשות להתגונן מפני התביעה, היא תותנה בתשלום סכום החוב לשנת 2008 ולחלופין, בהפקדתו בקופת בית-המשפט.

הנתבעת טענה כי יש לדחות את טענות התובעת שלפיהן התקופות שבהן ננקטו הליכים מינהליים השהו את תקופת ההתיישנות. לטענתה, הוראת סעיף 15 בחוק ההתיישנות קובעת כי לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות רק פרק הזמן שבמהלכו נדונה תובענה בבית-משפט וכי הוראה זו אינה מתייחסת להליכים מינהליים.

כן טענה הנתבעת, יש לראות בחלוף הזמן מבלי שהוגשה כל תביעה של העיריה בעניין חובות הארנונה המיוחסות לנתבעת, משום ויתור מצידה על החובות. לפיכך טענה, כי יש להורות על מחיקת התביעה על-הסף ביחס לכל החובות המיוחסים לה עד יום 31.12.2007.

בהתאם לכך עתרה הנתבעת למחיקת התביעה על-הסף ולחלופין, הודיעה על הסכמתה לתיקון התביעה רק ביחס לחובותיה אשר התביעה בעניינם טרם התיישנה.

בית-המשפט קבע לאחר שהגיע לכלל מסקנה כי משמעות הדבר הוא שהתביעה המתייחסת אל חובות הארנונה של התובעת במהלך השנים 2006 ו- 2007 התיישנה זה מכבר. שכן וכאמור, לא היה בהליכי הגביה המינהליים שנקטה העיריה בקשר לחובות הארנונה של הנתבעת, כדי להשהות את תקופת ההתיישנות לצורך הגשת התביעה הנדונה. לפיכך דין התביעה המתייחסת אל חובות הנתבעת ביחס לשנים 2006 ו-2007 להידחות.

באשר לחוב הארנונה המתייחס אל שנת 2008, הרי שכמפורט לעיל, הנתבעת כלל לא ביקשה רשות להתגונן מפני התביעה בקשר לחוב זה. טענות הנתבעת, כאמור לעיל, התייחסו רק אל חובות הארנונה מהשנים שקדמו לשנה זו. לפיכך ומשלא התבקשה רשות להתגונן, התביעה בעניין חוב זה מתקבלת.

משהתקבלה התביעה, גם אם בחלקה, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

11. בקשת רשות להתגונן נדחתה למעט טענת ההתיישנות
ב- תא"ק (ראשל"צ) 52728-07-13 {ד. ש. טל הפקות בע"מ נ' עיריית יבנה, תק-של 2015(2), 102786 (2015)} נדונה בקשת רשות להתגונן.

המבקשת החזיקה בנכס המצוי בתחומה של המשיבה. על-פי רישומי המשיבה, על הנכס רובצים חובות ארנונה והוצאות גביה בסך כולל של 120,020.52 ש"ח.

התביעה הוגשה כנגד המבקשת וכנגד 2 בעלי מניותיה. במהלך הדיון שהתקיים בבקשה, הוסכם בין הצדדים, כי תינתן הרשות להתגונן ליתר הנתבעים בתיק, והמחלוקת שנותרה הינה ביחס למבקשת בבקשה זו בלבד.

כעולה מטיעוני הצדדים, הנכס הוחזק על-ידי המבקשת בין התאריכים 01.04.06 ועד לשנת 2010 כאשר לא שולמה דמי הארנונה במהלך תקופת האחזקה של הנכס.

המבקשת העלתה מספר טענות, אולם ניכר כי מרבית טענות ההגנה עניינן הגנת בעלי המניות של המבקשת, ולא הגנה כלפי חובה של המבקשת עצמה.

טענת ההגנה המהותית היחידה שהועלתה על-ידי המבקשת הינה אי-הידיעה מהו סכום החוב, שלכשעצמו אינו שנוי במחלוקת. זאת, בשל היעדר פירוט במסגרת כתב התביעה וציון מועד התגבשות כל עילה מעילות התביעה.

לכתב התביעה צורף "דו"ח יתרות לחשבון משלם" המעיד על חובות המבקשת לפי שנים, למעט רכיב אחד שצויין כ"יתרת ארנונה".

בשים-לב לכך שעל המשיבה לפרט את מועד תחילת החוב הנתבע בהתאם לסעיף 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובשים-לב לכך שטענת ההתיישנות הנטענה הינה ל- 7 שנים ממועד הגשת התביעה, נוצר מצב בו רכיב "יתרת הארנונה" כמופיע בדף החיוב, בתקופה שטרם מועד ההתיישנות, אינו ידוע בשלב זה ועל-כן מקנה את הרשות להתגונן בסוגיה זו.

בית-משפט דחה את בקשת רשות להגן למעט טענת ההתיישנות כמפורט לעיל.

12. בקשת רשות להתגונן - קבלתה בכפוף להפקדה
ב- תא"ק (יר') 39889-01-14 {עיריית ירושלים נ' מאהר חלאק ואח', תק-של 2015(1), 54830 (2015)} נדונה בקשה למחיקת כותרת או לחילופין רשות להגן.

המבקשים טענו כי יש להורות על מחיקת הכותרת באשר אין מדובר בתביעה לסכום קצוב אלא על סכום המהווה שכר-טרחת עו"ד והוצאות משפט שאינם סכום קצוב וכי בהיותם יורשים אין לתביעה "ראיה בכתב" אשר בכוחה לחייב אותם אישית.

התביעה, לטענתם, מפרה את סימן ו' לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 ומטילה עליהם אחריות כיורשים לחובות העזבון.

באשר לבקשת הרשות להתגונן, טענו המבקשים, כי מדובר בחוב בין שכר-טרחה והוצאות שנפסקו נגד אביהם המנוח, אשר שילם את קרן חוב הארנונה במלואה.

לטענתם, רק בסוף שנת 2013, לאחר שלא בוצעה כל פעולה לגביית החוב מצד המשיבה מאז שנת 2004, החלה המשיבה בפעולות בתיק ההוצל"פ, אלא שאז התגלה לה כי המנוח נפטר.

המבקשים טענו כי המשיבה מחייבת אותם לפרוע את החוב מכוח היותם יורשי המנוח, ואולם העזבון טרם חולק, ועל-כן, לטענתם, אין הם אחראיים לחובות העזבון, כך גם עולה מסעיף 126 לחוק הירושה, תשכ"ה- 1965. בנוסף העלו המבקשים טענת התיישנות.

מנגד, המשיבה טענה כי העובדה שהוצא צו ירושה מקימה חזקה כי היו נכסים לחלוקה וככל שאלו לא חולקו עדיין, הרי שיש ממה להיפרע. עילת התביעה הינה פסק-דין שניתן בשנת 2004 והוא טרם התיישן.

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי בטענות המשיבה יש ממש, לכאורה ישנו פסק-דין חלוט נגד העזבון אשר לא התיישן ונראה כי לעזבון ישנם נכסים מהם ניתן לפרוע את החוב.

יחד-עם-זאת, נוכח מגמת הפסיקה ליתן רשות להתגונן כאשר קיים "ולו קצה חוט" יש מקום לדון בשאלת אחריותם (והיקפה) של המבקשים. יחד-עם-זאת, בית-המשפט עשה שימוש בסמכותו על-פי תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 והורה כי רשות להגן תינתן בכפוף להפקדה של 12,000 ש"ח בקופת בית-המשפט.

13. בקשה למחיקת כותרת נדחתה מהטעם שאין פגם בהגשת תביעת המשיבה בסדר דין מקוצר
ב- תא"ק (פ"ת) 36661-05-14 {נפתלי בר נתן נ' עיריית פתח תקווה, תק-של 2014(4), 113145 (2014)} נדונה בקשה למחיקת כותרת והחלפתה לסדר דין רגיל.

המבקש טען כי התביעה אינה כשירה להתברר בסדר דין מקוצר מאחר שאינה עונה על הדרישות הקבועות בתקנה 202 לתקנות סדר האזרחי, התשמ"ד-1984. המבקש טען להיעדר יריבות בין הצדדים שכן המבקש לא התקשר בכל חוזה עם המשיבה ולא התחייב כלפיה בדבר.

המשיבה מבססת תביעתה על אסמכתאות עליהן חתומה הנתבעת 1, אשר המבקש היה בעל שליטה בה עד שנסגרה. המבקש טען כי מדובר בניסיון לבצע הרמת מסך בין הנתבעת 1 למבקש, דבר אשר פוגע בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. לאור האמור, המבקש טען שהגשת התובענה כנגדו בסדר דין מקוצר אינה עולה בקנה אחד עם התנאים המצטברים בתקנות להגשת תביעה על-ידי רשות מקומית, אף אם קיימת למשיבה עילת תביעה כנגד הנתבעת 1.

המבקש מציין כי בהתאם להלכה הנוהגת, בהיעדר התשתית הנדרשת ליריבות בין הצדדים יש בכדי לפסול את בירור התובענה בסדר דין מקוצר. המבקש עתר למחיקת הכותרת והעברת התובענה לפסים של סדר דין רגיל.

מנגד טענה המשיבה כי המבקש לא הצביע בבקשתו על כל טעם בגינו לא ניתן לנהל את התובענה בסדר דין מקוצר. המשיבה מפנה לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה, התשנ"ג-1992, לפיו ניתן להטיל חובה אישית על בעל שליטה בחברה, כאשר המדובר בחיובי ארנונה. למשיבה עומדת עילת תביעה כנגד המבקש כל עוד לא הוכיח כי לא קיבל מהחברה כל נכס - כאמור בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961.

לאור כך ומשתביעתה אף מגובה בראיה שבכתב, הינה לסכום קצוב ומתבססת על רישום המבקש בספרי המבקשת, הרי שהתובענה ממלאת אחר תנאיי התקנות.

בית-המשפט במקרה דנן, שוכנע כי למשיבה עומדת הזכות להגיש תביעה בגין חובות ארנונה בסדר דין מקוצר, הן כנגד הנתבעת 1, החברה הפרטית, והן כנגד המבקש, אשר הינו בעל השליטה בה.

הנתבעת 1 היא אומנם הגורם אשר החזיק בנכס בתקופה הרלוונטית אך חבותו של המבקש קמה ומתגבשת מהיותו בעל שליטה בנתבעת 1, שאינה פועלת עוד.

זאת בצירוף עם סעיף 8 לחוק ההסדרים וכן סעיף 119א לפקודת מס ההכנסה המוזכרים לעיל, מקימים למשיבה את הזכות לפעול כנגד המבקש אף ללא הליך של הרמת מסך.

באשר למהות החוב הנטען, הרי מלשון החוק עולה באופן ברור ונהיר שכאשר עסקינן בתשלומי ארנונה המדובר בסכום קצוב. סכום זה ניתן לחישוב באופן אריתמטי פשוט ועל-כן עונה על הרציונל העומד בבסיסן של תובענות בסדר דין מקוצר.

הטענות אשר מועלות על-ידי המבקש ביחס לכך שלא קיבל נכס מנכסי החברה והן כל טענה אשר תועלה באשר לגובה החוב, וקבלת התראה בגינו, ידונו לגופן במסגרת ההליך, וייתכן, ויש בהן בכדי להוות טענות הגנה לצורך מתן רשות להתגונן ואף יהיה בהן בכדי לדחות את חבות המבקש כלפי המשיבה מטעמים אלו ואחרים.

ברם, אין הן פוסלות את ברור התובענה בסדר דין מקוצר. גם מעיון בפסיקה עליה הסתמך המבקש עולה שהיא נוגעת לשאלת החבות המהותית. אך, היא אינה נוגעת לסדר הדין בו מתבררת התובענה.

לאור כל האמור לעיל, סבר בית-המשפט כי אין פגם בהגשת תביעת המשיבה בסדר דין מקוצר. המשיבה צרפה לתביעתה דף תדפיס יתרת חובה של הנתבעת 1 אשר יש בו בכדי להעיד לכאורה על חובה של זו כלפיה. לתביעתה צורף דו"ח רשם החברות בו נרשם המבקש כבעל המניות היחיד בחברה וכן מנהלה. יש באלו בכדי לבסס את זכותה של המשיבה להגיש את תביעתה בסדר דין מקוצר.

על-כן לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות.

14. בנסיבות המקרה דנן כתב התביעה אינו עומד בדרישות החוק ודי בטעם זה על-מנת למחוק את הכותרת וליתן לנתבע רשות להתגונן
ב- תא"ק (יר') 60547-12-13 {עיריית ירושלים נ' שי עדיקא, תק-של 2014(4), 87508 (2014)} נדונה בקשה למחיקת כותרת ולחילופין מתן רשות להתגונן.

התובעת הגישה כתב תביעה נגד הנתבע בהליך של סדר דין מקוצר בו נטען כי הנתבע היה בעל השליטה בחב' שף סטור בע"מ (להלן: "החב' "). החב' החזיקה בנכס בירושלים.

כנגד החב' הוגשה תביעה כספית על-ידי הנתבעת לתשלום חוב ארנונה לתקופה שמיום 11.08.07 ועד ליום 31.12.08. עוד נאמר בכתב התביעה כי החב' לא פרעה את חוב הארנונה אלא אף עזבה את הנכס.

בחקירתו הנגדית אישר הנתבע כי החב' החזיקה בנכס והפעילה במקום עסק של שיווק ומכירה של חומרי גלם וכלי מטבח ולאור קשיים כלכליים שאליה נקלעה היא הפסיקה את פעילותה.

עם הפסקת הפעילות מכרה החב' את רוב הציוד שנותר בנכס.

בנסיבות אלה טענה הנתבעת כי עומדת לה החזקה המצויינת בסעיף 19(א)(ד) לפקודת מס הכנסה שמשמעה העברת נכסי החב' לבעלי השליטה הוא הנתבע בתיק זה.

מנגד הנתבע עתר למחיקת כותרת ולחילופין למתן רשות להגן. באשר לטענה למחיקת כותרת טען הנתבע כי כתב התביעה אינו עונה על דרישת תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי.

עוד נטען כי על התובעת היה לצרף לכתב התביעה מסמך המפרט את חובו של הנתבע ולא את חובה של החב'. לעניין זה נטען עוד כי נספח ב' אינו עומד בדרישות ס' 36 לפקודת הראיות.

לגוף התביעה טען הנתבע כי הלכה למעשה מבקשת התובעת להתבסס על דוקטרינת הרמת המסך.

קבלת תביעה על בסיס דוקטרינה של הרמת מסך מצריכה הנחת תשתית עובדתית ראויה ומקיפה כבר בכתב התביעה. בעל דין המבקש להסתמך על דוקטרינה זו נדרש לפרט בכתב טענותיו את מערך העובדות המצדיק יישומה של דוקטרינה זאת.

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי בנסיבות תיק זה כתב התביעה אינו עומד בדרישות הנ"ל ודי בטעם זה על-מנת למחוק את הכותרת וליתן לנתבע רשות להתגונן.

אשר-על-כן בית-המשפט הורה על מחיקת הכותרת ומתן רשות להתגונן.

15. בקשה למחיקת כותרת - הבקשה נדחתה מהטעם כי התביעה ראויה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר
ב- ת"ת (נצ') 3819-03-14 {עלי אבו דקה נ' עיריית נצרת, תק-של 2014(3) 81758 (2014)} נדונה בקשה למחיקת כותרת.

המשיבה, עיריית נצרת, הגישה נגד המבקש תביעה לתשלום מיסי עיריה לשנים 2011-2004 בסכום של 46,787 ש"ח המגיעים לה, לכאורה, על-פי דין בהיותה רשות מקומית, זאת ביחס לבית המצוי בתחום שיפוטה ואשר מחזיק בו המבקש.

מנגדהמבקש טען בבקשה זו, כי התביעה אינה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 81א1(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1961 לצורך הגשתה כתובענה על סכום כסף קצוב, כך בניגוד לקבוע בדין לא שלחה אליו, טרם הגשת התובענה, התראה בדבר כוונתה להגיש את התביעה. כן, טען המבקש כי המשיבה החלה בביצוע התביעה בטרם נשלחה אליו אזהרה ופעלה בניגוד לאמור בסעיף 81א1(ה) לחוק ההוצל"פ.

כתוצאה מהאמור, טען המבקש, כי רק לאחר בדיקה מקרית בלשכת ההוצאה לפועל נודע לו אודות פתיחת תיק ההוצאה לפועל ועל ההליכים שמתנהלים נגדו. כן, טען המבקש כי המשיבה לא צירפה מסמכים הקושרים אותו אל החוב הנטען בכתב התביעה.

המשיבה התנגדה לבקשה היות ולשיטתה נמסרו למבקש מספר אזהרות אודות פתיחת תיק ההוצל"פ נגדו, והוא אף הובא מספר פעמים אל לשכת ההוצל"פ באמצעות צווי הבאה לצורך חקירת יכולת.

לטענת המשיבה יש לדחות על-הסף את גרסת המבקש לפיה, לא ידע אודות ההליכים המתנהלים נגדו שעה שמשך שנים הוא אינו משלם תשלומים המגיעים למשיבה על-פי דין.

כמו-כן טענה המשיבה כי ביטול ההגבלות שהוטלו על המבקש יסכל לחלוטין את אפשרויות הגביה של חוב המבקש כלפיה.

בית-המשפט לא קיבל את טענות המבקש שעניינן באי משלוח מכתב התראה ואזהרה בטרם פתיחת תיק ההוצל"פ, מחמת שאין מקומן של אלה להתברר בשלב זה אשר נועד לבחינת הטענה המשפטית בלבד ביחס לשאלת הגשת ההליך דנא.

על-כן קבע בית-המשפט כי התביעה שלפניו ראויה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר ומטעם זה, דין הבקשה למחיקת כותרת - להידחות.

16. בקשת רשות להתגונן וכן בקשה למחיקת כותרת נדחתה מהטעם כי התביעה עונה להגדרות התקנה
ב- תא"ק (יר') 46527-04-13 {חברת אחים קורדייה 2000 יציקת מתכת חפירות בניין ומסח ואח' נ' עיריית ירושלים, תק-של 2013(4), 50279 (2013)} נדונה בקשת רשות להתגונן וכן בקשה למחיקת כותרת.

המשיבה הגישה כנגד המבקשים תביעה לתשלום חוב ארנונה בגין נכס עבור השנים 2013-2010.

המבקשים טענו כי המבקשת 1 מעולם לא החזיקה בנכס נשוא התביעה וכי המשיבה לא הראתה קיומה של עילת תביעה כנגד הנתבעים 2 - 5, שכן לא טענה לעילות של הרמת מסך נגדם.

לעניין זה טענו המבקשים, כי אמנם כי סעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004, התשס"ד-2004, מאפשר לייחס בתנאים מסויימים לבעל שליטה בחברה את חוב הארנונה של חברה חדלת פרעון, ואולם המבקשת 1 אינה חדלת פרעון ועל-כן אין מקום לייחס את החוב למבקשים 2 - 5.

כן טענו המבקשים, כי לא הוצגה ראשית ראיה ליתרת החוב ועל-כן התביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר. המשיבה אף לא פירטה את סכום החוב הנתבע.

המשיבה התנגדה לבקשה. ראשית, טענה המשיבה, כי הבקשה נתמכה רק בתצהירו של המבקש 2, שהינו מנהל המבקשת 1, אך לא צורפו אליה תצהיריהם של המבקשים 3 - 5 כנדרש על-פי הדין.

לגופה של הבקשה, טענה המשיבה, כי אין ממש בטענה לפיה היה עליה לצרף אסמכתאות נוספות מעבר לאלה שצורפו והן תדפיס פירוט מחזיקים, טופס החיוב והתראה. בהתאם להלכה הפסוקה, המשיבה אינה צריכה לפרט כיצד חושב החוב ודי בציון יתרת החוב.

כן טענה המשיבה, כי המבקשים נרשמו כמחזיקים על יסוד הודעה שמסרו למשיבה ביום 01.12.11 בצירוף הסכם שכירות, ממנה ניתן ללמוד כי מדובר בשוכרים במשותף שהחיוב עליהם הוא ביחד ולחוד.

המבקשים לא מסרו הודעה כי חדלו מלהחזיק בנכס בהתאם להוראת סעיף 325 לפקודת העיריות (נוסח חדש). לטענת המשיבה, אין המדובר בתביעה להרמת מסך על-פי סעיף 8ג לחוק ההסדרים במשק המדינה, התשנ"ד-1992, אלא בתביעת ארנונה בגין החזקתם המשותפת של המבקשים בנכס.

עוד טענה המשיבה, כי טענת היעדר ההחזקה בנכס צריכה להתברר במסלול המינהלי הקבוע בחוק.

אשר לטענת המבקשים כי לא קיבלו דרישה לתשלום חוב או התראה מהמשיבה עובר להגשת התביעה, הרי שזו אינה טענת הגנה, שכן עצם החזקה בנכס היא היוצרת את החבות בארנונה להבדיל משיגור הוראת תשלום.

יחד-עם-זאת, מציינת המשיבה כי נשלחו מכתבי התראה למבקשים עובר להגשת התביעה, אך הם לא דרשו אותם.

אשר למחיקת הכותרת. בית-משפט קבע כי תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי איננה דורשת ראיה בכתב כתנאי להגשת התביעה ועל-כן דין טענת המבקשים להידחות ואין מקום להורות על מחיקת כותרת התביעה.

עוד נקבע, כי טענה המבקשת לפיה לא קיבלה דרישה לתשלום החוב, דרך המלך להשיג על החיוב בארנונה בטענת "איני מחזיק" היא על-ידי הגשת השגה למנהל הארנונה.

אמנם בהתאם להוראת סעיף 3(ג) לחוק הרשויות המקומיות מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע בחוק בטענת "איני מחזיק" רשאי להעלות טענה זו בהליך משפטי ברשות בית-המשפט.

יחד-עם-זאת, בית-המשפט לא מאפשר דרך חלופית זו כדבר שבשגרה, אלא יבחן אם יש מקום לאפשר זאת, לנוכח המסלול החלופי של הגשת השגה בפני מנהל הארנונה.

בית-המשפט מאפשר העלאת טענה שהמשיב אינו מחזיק בנכס, רק עם ימצא שטענתו מעלה שאלות בעלות חשיבות עקרונית, כללית וציבורית.

אף טענת המבקשים כי הם חולקים על סכום החיוב נטענה באופן סתמי וכללי, מבלי שפורטה כנדרש, ועל-כן מצא בית-המשפט כי אין מקום ליתן למבקשים רשות להתגונן בגינה.

לאור האמור בית-המשפט דחה את הבקשה והורה על מתן פסק-דין נגד המבקשים.

17. טענת המבקשים כי לא קיבלו נכסים או זכויות כלשהן מן החברה שהתפרקה - מתן רשות להגן
ב- תא"ק (יר') 17940-10-13 {עסמת נתשה ואח' נ' עיריית ירושלים, תק-של 2013(4), 45845 (2013)} נדונה בקשת רשות להתגונן.

המשיבה הגישה כנגד המבקשים תביעה לתשלום חוב ארנונה בגין נכס בירושלים לתקופה שמיום 01.01.09 ועד 31.12.09.

בכתב התביעה נטען כי המבקשים הם בעלי השליטה בחברת ע.מ.ר. נגרות ומסחר בע"מ אשר החזיקה בנכס בתקופה נשוא החוב. עוד נטען בכתב התביעה, כי כנגד החברה ניתן פסק-דין ואף נפתח תיק הוצאה לפועל, אך לא ניתן לגבות את החוב שכן החברה הפסיקה את פעילותה והעלימה את נכסיה. מכאן התביעה כנגד בעלי השליטה.

המבקשים טענו כי התביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר, שכן המשיבה לא הציגה ראיה בכתב שמכוחה היא יכולה לתבוע באופן אישי את המבקשים.

כן טענו המבקשים, כי המשיבה אינה רשאית לרדת לנכסי הנתבעים, שכן מדובר בחברה שנקלעה לקשיים חמורים והיתה בהפסדים משך תקופה ארוכה ובסופו-של-יום פשטה את הרגל. המבקשים לא זכו לקבל אגורה שחוקה בעקבות פעילות החברה ולא הועבר להם נכס או זכות מהחברה. לטענת המבקשים, במקרה זה לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.

עוד טענו המבקשים, כי הם חולקים על גובה החוב, שכן סיווג הארנונה עבור פעילות החברה הינו סיווג של "עסקים ומשרדים" ולא סיווג של תעשיה. המדובר בסווג מוטעה, שכן מדובר בחברה שעסקה בייצור מוצרים מעץ ואף המחזיק הקודם בנכס שהפעיל נגריה שילם ארנונה לפי סיווג של "תעשיה".

לפיכך, טענו המבקשים כי החברה הופלתה לרעה בהשוואה למחזיק הקודם ולמפעילים אחרים במקום. המבקשים הוסיפו וטענו כי עם היוודע ראשונה לחברה על הסיווג, הגישה החברה השגה בה דרשה את שינוי הסיווג.

בית-המשפט דן ראשית בטענת המבקשים, כי התביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר בשל העובדה שלא צורפה ראיה בכתב לחובם האישי של המבקשים.

בית-המשפט בדחותו את הבקשה למחיקת כותרת קבע כי תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי תביעות של רשות מקומית לתשלום סכום קצוב המגיע לה על-פי דין כארנונה, ראויות להתברר בסדר דין מקוצר, ואין התקנה דורשת ראיה בכתב כתנאי לכך שהתביעה תתברר בסדר דין מקוצר.

אשר לטענת המבקשים כי לא קיבלו נכסים או זכויות כלשהן מן החברה שהתפרקה, שכן זו היתה בהפסדים ניכרים משך תקופה ארוכה ועל-כן לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה קבע בית-המשפט כי טענה זו ככל שתוכח בסופו-של-יום עשויה להקנות למבקשים הגנה לכאורה בפני התביעה.

לאור האמור, בית-המשפט הורה על מתן רשות להגן.

18. בקשת רשות להתגונן נתקבלה חלקית בהיעדר בהירות של סיכומי התביעה
ב- תא"ק (נת') 43013-10-11 {מועצה מקומית קדימה-צורן נ' עודד כחלון, תק-של 2013(3), 42219 (2013)} נדונה בקשת רשות להתגונן.

המועצה המקומית קדימה-צורן הגישה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבע, בגין יתרות חוב שונות, שלפי טענתה חב לה, בגין ארנונה, אגרות מים והוצאות גביה.

התביעה הוגשה ביום 30.10.11, כשהיא נתמכת בנספח 1, תדפיס (מודפס) של יתרות חוב הנתבע למועצה, אשר הופק ב -28.08.11. על-פי תדפיס זה, למועד הפקדתו, חייב הנתבע למועצה סך כולל 265,533.80 ש"ח.

הנתבע הגיש, ביום 15.12.11, בקשה הכוללת מספר סעיפי משנה כדלקמן: דחיית התביעה מחמת התיישנות; סילוק התביעה על-הסף בשל שיהוי ניכר בהגשתה; מחיקת התביעה בהיעדר עילה ובהיעדר פירוט; מחיקת כותרת התביעה; בקשה למתן פרטים נוספים על התביעה; מתן רשות להתגונן.

הנתבע טען כי אין לו יתרות חוב בגין ארנונה, החל משנת 2006, ולא נכללו בו יתרות מים החל מאותה שנה. פרט להוצאות שונות לגביה, התביעה מבוססת על יתרות ארנונה ומים לשנים 2004-2005, מהן יתרת חוב מים לשנת 2004 בלבד הינה 240,280.53 ש"ח.

מנגד המועצה הגיבה לטענות הנתבע בלווית תצהיר ובצירוף מסמכים רבים, ובהם העתקי דרישות תשלום והתראות, דו"חות ממוחשבים שונים של המועצה, מסמכים אודות הרכב החוב ועל נקיטת הליכי גביה.

בית-המשפט דחה את טענת ההתיישנות. באשר לבקשה למחיקת כותרת והיעדר עילה, בית-המשפט בא לכלל מסקנה שלא זו בלבד שהתביעה מבוססת על עילות שבדין אלא שהיא ראויה להתברר בסדר דין מקוצר.

בעניין השיהוי, קבע בית-המשפט כי הנתבע יקבל רשות להגן לעניין זה ולעניין אופן תחשיב יתרות חוב בגין צריכת מים, לרבות השפעתם על הפרשי הצמדה וריבית. יתר טענותיו נדחו.

כמו-כן מצא בית-המשפט להעניק רשות לנתבע להתגונן ביחס לסכומי התביעה עבור אגרות המים.

הטעם לכך נעוץ בהיעדר בהירות של סכומי התביעה.

לכתב התביעה צורף כנספח 1, תדפיס ממוחשב של המועצה, הכולל את יתרות החוב השונות לפי חלוקת נושאים ושנים.

דא עקא, שהיתרות לא מפורטות. לא ניתן ללמוד מהן על אילו חודשים מדובר, באילו תעריפים חושבו היתרות, מה מהן מיוחס לריבית והצמדה וכיוב'.

די בכך על-מנת להצדיק את מתן הרשות להגן. ראוי שהנתבע, כנישום, יקבל תמונה נכונה וברורה של החיוב אותו הוא נדרש לשלם. חלק ניכר מטענותיו של הנתבע בהליך דנא הוקדש לדרישת פרטים ומסמכים, שנענתה באופן חלקי ובלתי-מספק.

בסופו-של-יום, לאחר שבית-המשפט בחן ושקל היטב את טענות הצדדים, מצא לדחות את טענות הנתבע כולן, למעט לעניין סכום החיוב בגין יתרות אגרות מים לשנים 2004 ו- 2005, שהן למעשה החלק הארי של סכום התביעה.

19. בקשה למחיקת כותרת ולחילופין בקשת רשות להגן - דחייתן
ב- תא"ק (יר') 701618-07 {עיריית ירושלים נ' עאיד אל איובי, תק-של 2013(3), 33983 (2013)} נדונה בקשה למחיקת כותרת ולחילופין בקשת רשות להגן.

התובעת הגישה תביעה כספית בהליך של סדר דין מקוצר כנגד הנתבע. החוב מתייחס לתשלום ארנונה לתקופה שמיום 01.10.00 ועד ליום 31.12.06 וזאת בגין נכס הנטען כי הנתבע החזיק ו/או מחזיק בו. סכום החוב למועד הגשת התביעה עמד על-סך של 88,167 ש"ח.

במסגרת בקשתו עתר המבקש למחיקת כותרת ולחילופין בקשה לרשות להגן. בין טענותיו ניתן למצוא את הטענות הבאות: כי אינו הבעלים של הנכס נשוא כתב התביעה ומעולם לא החזיק בו ואף אינו יודע את מיקומו; במסגרת תיק אחר הגישה התובעת כנגדו תביעה אשר במהותה עסקה באותו נכס ובאותה תקופת החיוב; המבקש הגיש עתירה מינהלית ו/או העלה את הטענה כי אינו הבעלים והמחזיק בנכס.

בתגובה לבקשה טענה התובעת כי התביעה הנוספת והראשונה שהגישה כנגד הנתבע נמחקה ללא כל דיון ו/או הכרעה ולפיכך אין ולא היתה כל מניעה להגשת התביעה הנוכחית.

עוד טענה התובעת כי דווקא הנתבע הוא זה אשר לא ביסס את טענותיו על תשתית עובדתית אשר יש בה כדי לסתור את רישומו כמחזיק בספריה של התובעת.

יתר-על-כן מהפניות והמסמכים של הנתבע ו/או בא כוחו אל התובעת עולה באופן ברור כי הנתבע היה מודע לקיום הנכס כמפורט בכתב התביעה ואף פנה למנהל הארנונה.

בית-המשפט דחה את הבקשה מחמת הנימוקים הבאים:

המסמכים שצורפו לכתב התביעה עונים על התנאים הקבועים בתקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לשם הגשתה בהליך על סדר דין מקוצר.

שנית, טענותיו של המבקש מן הדין שהיו מועלות בפני מנהל הארנונה אצל התובעת. לא-זו-אף-זו, מהחומר שבתיק עולה כי היו פניות למנהל הארנונה בגין הנכס ואף ניתנו תשובות על ידו הן לעניין טענת ההתיישנות והן לעניין מצבו הפיזי של הנכס.

פניות אלה יש בהן כדי להעיד שטענת הנתבע כי אין לו כל זיקה לנכס אינה יכולה לעמוד שכן באם הוא אכן אינו מחזיק או בעל זיקה לנכס מה טעם מצא לפנות למנהל הארנונה ולשטוח בפניו את השגותיו. לאור כל האמור לעיל הבקשות נדחות.

20. בקשה למחיקת כותרת נתקבלה מהטעם שהתביעה אינה עונה לדרישות החוק
ב- תא"ק (אשד') 39088-04-12 {אלי שירותי תחזוקה בע"מ ואח' נ' עיריית אשדוד, תק-של 2012(3), 23116 (2012)} נדונה בקשה למחיקת כותרת.

בבקשתם להורות על מחיקת כותרת התביעה טענו המבקשים שהתביעה אינה עונה לדרישות תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שכן עילת התביעה העיקרית אינה קמה מכוח חיקוק היוצר חיוב בארנונה.

לגישתם התביעה קמה מכוחן של עילות אחרות של הרמת מסך, מרמה, העברת נכסים תוך כדי התחמקות מתשלום ועילות אלו אינן כשרות להתברר בהליך של סדר דין מקוצר.

מנגד, טענה המשיבה שדין הבקשה להידחות. לטענתה, המדובר בתביעה העומדת בדרישות תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, שכן מדובר בתביעה לתשלום ארנונה לפי צו הארנונה המתפרסם אחת לשנה.

בית-המשפט קיבל את הבקשה והורה על מחיקת הכותרת ובירור התביעה בסדר דין רגיל. עיון בכתב התביעה מלמד שהתביעה הוגשה כנגד המבקש מספר 2 בלבד בעילות תביעה חלופיות ואילו ביחס למבקשת מספר 3 הרי שזו נתבעה בעילות של הרמת מסך, גרם הפרת חוזה על-פי סעיף 62 לפקודת הנזיקין, העברת נכסים על-מנת לרוקן החברה מנכסיה ועוד ואילו המבקשת מספר 3, לא נתבעה כלל בהתאם להוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

עילות אלו אינן נכללות בגדר "תביעות של רשות מקומית לתשלום סכום קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על-פי כל דין כארנונה, היטל, כאגרה או כדמי השתתפות", כאמור בהוראות תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי.

21. בקשה למחיקת כותרת - הבקשה התקבלה מהטעם שהתביעה אינה עונה על התקנות
ב- תא"ק (אש') 4746-03-12 {שלום שי משה נ' עיריית אשדוד, תק-של 2012(3), 21388 (2012)} נדונה בקשה להורות על מחיקת כותרת התביעה.

המבקש הגיש בקשה למחיקת כותרת התביעה ובמסגרתה טען שהתביעה כנגדו אינה ראויה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר, שכן על-פי הנטען בכתב התביעה ניהל את הנתבעת 1 במרמה ועשה בה שימוש לרעה ומדובר בעילת תביעה בעלת אופי נזיקי, שאינה מבוססת על חיקוק או על חובת תשלום מיסים עירוניים ומשכך, אינה ראויה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר.

בנסיבות אלו ומשמיוחס למבקש פעולות מרמה תוך גרם הפרת חוזה שהביאה לאי-תשלום החוב כדין טען המבקש שעל כותרת התביעה להימחק.

מנגד, טענה המשיבה, שבהתאם להוראות תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הינה רשאית לתבוע סכום כסף קצוב לו זכאית ואף ציינה שהוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה מקים חבות אישית על בעל שליטה בגין חובות תאגיד הנמנע מלשלם את המיסים ולפיכך, דין הטענה למחיקת כותרת להידחות.

בתגובה לתגובה טען המבקש שתגובת המשיבה מתייחסת לעילה אחת בלבד שהיא העילה על-פי חוק ההסדרים ומתעלמת מהעילות הנוספות המצויות בכתב התביעה ולפיכך, יש לקבל בקשתו.
בית-המשפט קיבל את הבקשה למחיקת כותרת בקובעו כי התביעה הוגשה בעילות תביעה חלופיות. כך הוגשה התביעה להרמת מסך ובהתאם להוראות סעיף 62 לפקודת הנזיקין, שהינה עילת תביעה נזיקית המבוססת על דיני הנזיקין וככזו אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר שכן אינה מסתמכת על הוראות סעיף 202(2) לתקסד"א.

המשיבה לא התייחסה כלל לטענה זו וטענה בתגובתה שהתביעה מסתמכת על הוראות חוק ההסדרים. אכן, התביעה מתבססת על הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אולם לא רק עילה זו ודי בכך בכדי למחוק את כותרת התביעה.

אשר-על-כן, הורה בית-המשפט כי די באמור בכדי למחוק כותרת התביעה כנגד המבקש ובנסיבות העניין גם כנגד יתר הנתבעים.

22. בקשה למחיקת כותרת נדחתה מהטעם שהתביעה עומדת בדרישות
ב- תא"ק (תל-אביב-יפו) 11854-04-12 {משה מושיאשבילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, תק-של 2012(2), 62029 (2012)} נדונה בקשה למחיקת כותרת.

המבקש הינו היורש היחיד של אביו המנוח מכוח צו ירושה שניתן ביום 26.06.11. מכוח צו זה ירש המבקש את זכויותיו של אביו ז"ל בנכס מקרקעין.

התובעת זכתה נגד המנוח בפסק-דין כספי על-סך של 40,000 ש"ח. פסק-הדין לא שולם. התביעה שהגישה המשיבה כנגד המבקש הינה בגין חוב זה וסכום החוב עומד כיום על-סך של 450,843.21 ש"ח.

לטענת המשיבה, הסכום הנתבע הינו אך ורק בגין חוב זה שקיבל משנה תוקף בפסק-הדין ומקורו בתשלום ארנונה שהמנוח לא שילם עד לשנת 1990, כאשר גם לאחר מועד זה לא שילם המנוח את חובותיו למשיבה, אך תביעה זו אינה עוסקת בחובות אלו.

לטענת המבקש, אין תביעה זו יכולה להתברר על דרך סדר הדין המקוצר שכן אין המדובר בתביעה מכוח חוזה או התחייבות שיש עליהן ראיות בכתב וזאת בהתאם לתחולת הוראות תקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

עילת התביעה מבוססת על הטענה לפיה המבקש ירש את המנוח ועל-כן חב בחובותיו של המנוח בהתאם לסעיף 128(א) לחוק הירושה.

נוסף על טענה זו, הוסיף המבקש כי אין המדובר בסכום כסף קצוב שכן המדובר בתביעה כנגד עזבון אביו המנוח, היות ועילת התביעה מוגבלת לעזבון עצמו - שהוא נכס מקרקעין, ואין זה סכום שניתן לחישוב אריתמטי פשוט שאינו מצריך שומה היות ויש לשום את שווי הנכס טרם תשלום החוב.

מנגד טענה המשיבה כי תדפיס חוב ממחשבי העיריה מהווה תעודה ציבורית וחיובי הארנונה ניתנים לחישוב אריתמטי להם צורפו חיובי ריבית.

מעבר לכך, צירפה המשיבה ראיות בכתב לכאורה, את צו הירושה של המנוח לפיו המבקש ירש את עזבונו, זכויות המקרקעין בנכס, פסק-הדין וריכוז תנועות בתיק ההוצאה לפועל של אביו המנוח של המבקש.

באשר לטענתו השניה, באשר לשומת נכס המקרקעין, המשיבה הגיבה לטענה זו כי המדובר בסכום הניתן לחישוב פשוט שכן סדר הדין המקוצר נקבע לפי סכום ועילת התביעה ולא לפי סכום העזבון.

העובדה כי הנתבע ירש נכס אשר יש לשום אותו, טענה רלבנטית ככל שתהיה, עדיין איננה עושה את התביעה על חוב פסוק בגין אי-תשלום ארנונה לתביעה שאינה בסדר דין מקוצר.

לטענתה, סכום התביעה הינו כאמור תוצאה של חישוב אריתמטי פשוט המבוסס על תדפיסי חוב שהופקו על-ידי המשיבה, חוב שהוגש לבית-המשפט על בסיס אי-תשלומי ארנונה וחיובי ריבית.

בתשובתו טען המבקש כי החוב הנטען בכתב התביעה אינו על בסיס תשלומי ארנונה אם כי חוב שאותו ירש מהמנוח. לטענתו, אין הצדקה עניינית ותכליתית כי תביעה לחייב יורש בחוב של אדם אחר תידון בסדר דין מקוצר, מקל וחומר שמסגרת הדיון של סדר הדין המקוצר איננה מסגרת המתאימה לאמוד שוויו של עזבון.

בית-משפט קבע כי עזבון שעובר בקניינו של מנוח לקניינו של יורשו - עובר כמו שהוא. דהיינו, מנוח פלוני חייב בגין אגרות, היטלים או ארנונה - יירש את חוב זה יורשו האלמוני בשלמותו, כאשר החוב נשאר כמבוסס על מיסים אלו.

כתב התביעה מלין על אי-תשלום המנוח חוב ישן שבגינו ניתן פסק-דין. חוב זה ניתן להתברר בחישוב אריתמטי פשוט והוא מבוסס על חיוב לתשלום של סכום כסף קצוב המגיע למבקשת בהיותה רשות מקומית, כאמור בתקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי.
מתוקף היותו יורש הנכס, חב באופן אישי בחוב המוריש, הוא יורש גם את החובות נשוא הנכס, ואחראי הוא על סילוקן.

היורש {המבקש} נכנס בנעליו של המוריש {המנוח}, וסכום החוב הינו חוב פסוק, קצוב ונגזר מתיק ההוצל"פ של המנוח, וטענות המבקש המתייחסות לסכום הירושה הינן טענות הגנה במסגרת הבר"ל.

ראשית הראיה בכתב מלבד פסק-הדין שניתן כנגד המנוח, אביו של המבקש, וריכוז תנועות בתיק ההוצל"פ, הינו צו הירושה המעיד כי המבקש ירש את עזבון המנוח, ובין היתר, גם את זכויותיו בנכס המקרקעין.

טענת המבקש להיעדר התחייבות/חוזה בכתב של הנתבע אינה רלבנטית שכן עילת התביעה נסמכת על הוראות הדין (חוק הירושה).

כל טענות המבקש, בין היתר, לגובה ושווי העזבון, אם בכלל, שירש המבקש מן המנוח, והאם הנכס נשוא התביעה הינו חלק מעזבון המנוח או שמא הינו בבעלות המבקש ולא מכוח ירושת העזבון, דינן להתברר בבקשת הרשות להתגונן ולא בבקשה למחיקת כותרת.

על-כן, בית-המשפט מצא לנכון לדחות את הבקשה למחיקת כותרת.

23. ביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד ומתן רשות להתגונן מהטעם שהתביעה אינה מתאימה להידון בסדר דין מקוצר
ב- תא"ק (אשד') 23943-06-10 {ינופ ניהול פרוייקטים בע"מ ואח' נ' עיריית אשדוד, תק-של 2012(2), 50305 (2012)} נדונה בקשה לביטול החלטה.

במקרה דנן נדונה בקשת המבקשים להורות על ביטול החלטתו של בית-המשפט מפרוטוקול הדיון, במסגרתה הורה על דחיית בקשתם למתן רשות להתגונן בפני תביעת המשיבה, וזאת בשל אי-התייצבות המבקשים או מי מטעמם לדיון, במועד.

לאחר שבית-המשפט עיין בבקשה, בתגובה, בתשובה לתגובה, בחקירת המצהיר מטעם המבקשים בפני ובסיכומי טענות הצדדים, הגיע למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

בענייננו, המחדל באי-ההתייצבות נעוץ בטעות ביומנו של ב"כ המבקשים, הקשור בעדכון שעון הקיץ.

בענייננו, סבר בית-המשפט כי קיים בסיס של ממש לטענה כי התביעה כלל אינה כשירה להידון בסדר דין מקוצר, בכל הנוגע לתביעה כנגד המבקש מס' 2. אין ולו תחילת פירוט עובדתי בכתב התביעה הכיצד הוא חייב בחוב הנתבע, למעט הפניה סתמית לסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד-2004, ותיתכן אף הטענה כי באופן בו נוסח כתב התביעה אין כלל עילת תביעה כנגדו בשלב זה.

יוצא אם-כן, כי כל עילות התביעה כנגד המבקש מס' 2 מבוססת או על טענות של מעין מרמה או על טענות של העברת נכסים ללא תמורה לבעלי השליטה וכי לפי סעיף 119א(א) הנ"ל ניתן אף להוכיח אחרת (בדבר השאלה לאן הועברו נכסי החברה וכי לא הועברו לידי בעלי השליטה בחברה).

עילת התביעה אינה קמה מכוח החיקוק היוצר את החיוב בארנונה (כאמור בתקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי) אלא היא קמה מכוחן של עילות אחרות - מעין עילת הרמת מסך, עילת מרמה, עילת העברת נכסים תוך התחמקות מתשלום מס וכיוצא באלה, אשר לא נטענו בפירוט על-ידי המשיבה בכתב התביעה והן עילות אשר אינן כשירות להתברר בסדר דין מקוצר.

אם לא די בכך כדי להביא לביטולו של פסק-הדין הרי שלטעם בית-המשפט עמדה למבקשת מס' 1 טענת הגנה אפשרית, ולו בדוחק, הנוגעת לרשלנות או בלבול לכאורה הקיים אצל המשיבה, באופן רישומן של החנויות נשוא כתב התביעה, ולפיכך חוייבה המבקשת מס' 1 ביתר, למרות חוזי השכירות שהוצגו לפני המשיבה, לכאורה.

עולה מן המקובץ, כי עומדת הגנה לכאורה, לשני המבקשים, בפני התביעה. בית-המשפט הורה על ביטולו של פסק-הדין שניתן.

כמו-כן, בית-המשפט הורה על מחיקת המילים "בסדר דין מקוצר" מכותרת כתב התביעה, לאור העובדה שהתביעה כנגד המבקש מס' 2 אינה כשירה להידון בסדר דין מקוצר.

24. בקשת רשות להתגונן נדחתה שכן כתב התביעה אינו עומד בדרישות
ב- תא"ק (יר') 17959-01-12 {עיריית ירושלים נ' יוסי יעקב מזרחי בע''מ, תק-של 2012(1), 56342 (2012)} נדונה בקשת רשות להתגונן.

בקשת רשות להתגונן הוגשה בפני בית-המשפט מפני תביעת התובעת לתשלום ארנונה בסך נומינלי כולל של 182,062.26 ש"ח. תקופת החיוב הינה לשנים 2010 ו- 2011.

המבקשת טענה, כי התביעה איננה מתאימה להתברר בסדר דין מקוצר הואיל ושאלת מיקומו של הנכס וההחזקה בו צריכים להתבצע בבית-המשפט, וכי לא צורף לתובענה נסח רישום, כי סיווג הנכס שגוי וכי לא החזיקה בנכס.

באשר לבקשה למחיקת כותרת קבע בית-המשפט כי תביעה של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה על-פי דין כארנונה עסקינן ואין צורך בהצגת נסח רישום על-מנת למלא אחר הוראות הסף לשם הגשת התביעה.

באשר לבקשת הרשות להתגונן לגופה, כלל הוא, כי בית-המשפט לא ידון בטענות הגנה המסורות לסמכות ייחודית הערכאה המינהלית המתאימה, וגם טענה בדבר היעדר החזקה בנכס תידון אך ורק בהינתן רשות מבית-המשפט.

המבקשת טענה שתי טענות - הטענה העיקרית, היא טענה הקשורה עם סיווגו של הנכס, טענה שבמובהק איננה מקנה רשות להתגונן, כטענת הגנה, בשים-לב להיעדר הסמכות להידרש לה. בוודאי ששאלות הקשורות עם שטח הנכס נשוא החיוב או מיקומו הן עניין המסור לבירור באפיקים המינהליים.

בוודאי שטענה סתמית בדבר מיקומו של הנכס על יסוד רישום נטען במרשם המקרקעין, שעה שברי מעיון בבקשה ובתצהיר, כי המבקשת מודה לכל הפחות בהחזקה חלקית בנכס נשוא התובענה, איננה צריכה להתברר בבית-המשפט כטענת הגנה.

טענה נוספת, היא טענה לאקונית שהופיעה בתצהיר מטעם המבקשת, לפיה איננה מחזיקה בנכס {או למצער במלואו - כפי שהופיעה בבקשה עצמה, ולא בתצהיר}. די בכך שטענה זו, כפי שהופיעה בתצהיר - הוא המסמך שעתיד לשמש ככתב הגנה, ככל שמתקבלת הבקשה - סתמית היא, על-מנת שלא ליתן רשות להתגונן בטענה זו.

בית-המשפט דחה את בקשת הרשות להגן.

25. בקשה למחיקת כותרת נדחתה - המדובר בתביעה הראויה להתברר בסדר דין מקוצר
ב- תא"ק (אשד') 50303-07-11 {שמחות שלמה אשדוד בע"מ ואח' נ' עיריית אשדוד, תק-של 2012(1), 44978 (2012)} נדונה בקשה למחיקת כותרת.
המדובר בתביעה שהוגשה כנגד המבקשים לשלם סך של 1,403,129.04 בגין חובות המבקשת מספר 1 למשיבה. המבקש מספר 2 נתבע לנוכח היותו בעל 100% ממניות המבקשת מספר 1 ובהתאם להוראות סעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004, התשס"ד-2004, המהווה תיקון לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה, התשנ"ג-1992.

המבקשים טענו שהמשיבה אינה רשאית לדרוש חיוב ארנונה כאשר בפועל הנכס ריק משנת 2001 מאחר והוצא לו צו סגירה והוא ריק לאור התנהלות המשיבה.

בנוסף, נטען שעילת התביעה כנגד המבקש מספר 2 מכוח סעיף 79 לחוק ההסדרים אינה מפורטת דיה, מאחר וכתב התביעה אינו מפרט העילה לדרישה מאת המבקש מספר 2 ומה העילות להרמת מסך כנגדו כפי שנקבעו בחוק.

לטענתם, התביעה כנגד המבקש מספר 2 אינה רק בגין חוב ארנונה אלא גם חיובים נוספים לרבות מים וביוב וזאת על-אף העובדה שהוראות סעיף 79 לחוק ההסדרים מתייחסות אך לתשלומי ארנונה.

המבקשים גם הוסיפו וטענו שהתביעה כנגדן אינה ראויה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר מאחר ואין כל ראיה בכתב כנגד המבקשת מספר 1 ובעניינו של המבקש מספר 2 נטען שלא ניתן לחייבו באופן אישי מאחר ועילת התביעה אינה נסמכת על ראיה בכתב או בחיקוק.

בתגובתה טענה המשיבה שהוראות סעיף 8 לחוק ההסדרים יחד עם סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 מקימות חזקה של העברת נכסים ללא תמורה לבעלי השליטה ונטל השכנוע לסתור החזקה מוטל על כתפי בעלי השליטה.

כן טענה המשיבה שטענות המבקשים בדבר מחיקת כותרת אינן מפורטות דיין ואף טענה שהמבקש מספר 2 נתבע בגין יתרות ארנונה בלבד ואילו המבקשת מספר 1 נתבעה לשלם יתרות מים, ביוב וארנונה.

המשיבה הוסיפה וטענה שהבקשה הוגשה ללא תצהיר ודי בראיות שצורפו בכדי לבסס עילת התביעה בהליך של סדר דין מקוצר כנגד המבקשים.

בית-המשפט קבע כי התביעה כנגד המבקשת מספר 1 הוגשה בהתאם להוראות תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לפיהן ניתן לתבוע בסדר דין מקוצר. משכך, די במסמכים שצורפו בכדי לבסס עילת תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשת ואין למחוק התביעה בעניינה.

בכל הנוגע למבקש, הרי שעיון בכתב התביעה מלמד כי המשיבה השתיתה תביעתה על הוראות סעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004, התשס"ד-2004.

הואיל ואין מחלוקת שהמבקש הוא בעל שליטה בחברה, והואיל ועסקינן ב"הרמת מסך סטטוטורית" הרי שבהתאם להוראות החקיקה, ניתן לגבות ארנונה גם מבעלי שליטה בחברה בגין חוב סופי של החברה בהתקיימם של תנאים מסויימים ולכן המדובר בתביעה הראויה להתברר בסדר דין מקוצר ודין הטענות לעניין זה להידחות. הבקשה למחיקת הכותרת נדחתה.

26. בקשה למחיקת כותרת נתקבלה מהטעם שכתב התביעה אינו ברור
ב- תא"ק 4361-01-12 {מוחמד כנאני נ' עיריית שפרעם, תק-של 2012(1), 87428 (2012)} נדונה בקשה למחיקת כותרת.

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, על-סמך תקנה 202(1)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן ולעיל: "תקסד"א"), למרות שלפי מהותה מתבקש היה כי התביעה תהיה מכוח תקנה 202(2) לתקסד"א.

כתב התביעה נוסח באורח כללי, ללא כל התייחסות לחוב נשוא התביעה, אופיו, מרכיביו ותקופתו, מס' הנכס ופרטי רישומו בלשכת רישום המקרקעין. סכום התביעה: 210,354.70 ש"ח הודפס בכותרת, ומולא בכתב יד בעמוד השני של כתב התביעה. לכתב התביעה לא צורף כל מסמך שהוא.

המשיבה, שינתה את הבסיס הדיוני להגשת התביעה תוך שהיא מפנה לתקנה 202(2) לתקסד"א והגישה את דף החשבון שחסר.

בית-המשפט קבע כי עיון בדף החשבון, שצורף על-ידי המשיבה, מלמד כי מדובר בחובות שונים מהשנים 2006 עד 2011, ובנוסף חלק ארי מסכום התביעה - 100,205.30 ש"ח הינו בגין "חובות מסופקים".

בית-המשפט קבע כי דף חשבון זה אינו מאפשר למבקש להתגונן כראוי, ואין הצדקה ליתן למשיבה את היתרון הגלום בהגשת תביעה בסדר דין מקוצר. ברור כי עילת התביעה נולדה זמן רב לפני הרבה יותר מחמש שנים לפני הגשת התביעה, ואפשר שחלקה התיישן.
התנהגות המשיבה מעידה כי אין מדובר בעניין דחוף, אף לא בעניין שניתן לחישוב אריתמטי פשוט, אלא בעניין שנפרש על גבי שנים, שהמשיבה אינה מסוגלת לפרטו לפי שנים ורכיבים, גם לאחר שניתנה החלטה מפורשת על כך, ואין הצדקה לפגוע בזכותו של הנתבע להתגונן, שהוכרה כזכות יסוד.

אין לדרוש מהמבקש לעמוד בחובת הפירוט המוגברת בתצהיר התמיכה בבקשת הרשות להתגונן, אם התובעת אינה מצליחה לפרט את תביעתה באופן סביר: לפי שנים ורכיבי חיוב.

לאור האמור לעיל בית-המשפט קבע כי אופן הגשת התביעה מונע מהמבקש להתגונן כדבעי בסדר דין מקוצר, והעובדה שלאחר הגשת ההתנגדות ומתן החלטה אודות הגשת דף פירוט חשבון, עדיין לא ניתן להבין ממה מורכב סכום התביעה של מעל 200,000 ש"ח, מצדיק מתן רשות להתגונן ללא דיון והעברת התיק לפסים רגילים. בית-המשפט הורה על מחיקת הכותרת.

27. בקשה למחיקת כותרת נתקבלה כתב התביעה אינו מפורט
ב- תא"ק 32652-12-11 {ג'מיל עבד אל חלים נ' עיריית שפרעם, תק-של 2012(1), 94782 (2012)} נדונה בקשה למחיקת כותרת.

התובעת הגישה כנגד הנתבע תביעה בסדר דין מקוצר ע"ס 129,704 ש"ח בהתאם לתקנה 202(1)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

חרף האמור בכתב התביעה לא צורף לכתב התביעה נספח א' או כל נספח אחר.
הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן במסגרתה סיפר כי בעבר הרחוק היתה לו חנות קטנה לרהיטים בשפרעם. עקב קשיים כספיים העביר חנות זו לגב' מנאל קדרי משפרעם לאחר ששילם לעיריית שפרעם את כל החוב עד סוף התקופה בה החזיק בחנות. הנתבע הוסיף וטען כי מזה שנים רבות התובעת לא פנתה אליו ולא טענה לקיומו של חוב.

הנתבע ביקש למחוק את כותרת התביעה מהנימוקים הבאים: כתב התביעה אינו מפרט את תקופת החיוב, זהות הנכס, שטח הנכס ומרכיבי החוב; לכתב התביעה לא צורף פירוט החוב ו/או תעודת עובד ציבור ו/או כל הוכחה אחרת לחוב הנתבע.

מנגד, התובעת מתנגדת לבקשה למחיקת כותרת.

בית-המשפט קיבל את הבקשה למחיקת כותרת בקובעו כי לא מצא בתגובת התובעת כל התייחסות לעובדה לפיה בשלב הכנת התביעה, סברה ב"כ התובעת עצמה כי נספח א' לכתב התביעה הינו מסמך חשוב וחיוני, הן לצורך הוכחת התביעה והן לצורך פירוט עילת התביעה ומרכיבי החוב .

כן לא מצא בית-המשפט כל הסבר מדוע ניתן להגיש תביעה בסדר דין מקוצר הנסמכת על מסמך בכתב מבלי לצרפו.

במקרה דנן, הנתבע לא יכול לדעת מעיון בכתב התביעה מהי תקופת החיוב ומהו החיוב. העובדה כי במקרה דנן הנתבע ידע מהו הנכס נשוא החיוב בהתאם למספר המשלם שהוזכר בכתב התביעה, אינה גורעת מנחיצות ציון פרטים טובים יותר לגבי זהות הנכס דוגמת כתובת או גוש וחלקה.

הגישה לפיה על הנתבע "לרדוף" אחר ב"כ התובעת לצורך קבלת פרטים נוספים בתקופת 30 הימים בהם עליו להגיש בקשת רשות להתגונן ולבקש הארכת מועד עד לקבלת הפרטים, אינה מוצדקת ואינה מידתית, כאשר ניתן לדרוש מהרשות המקומית ליתן פירוט מינימלי שיאפשר לדעת בגין מה הוגשה התביעה כבר לאחר קבלת כתב התביעה.

יודגש כי השלד של כתב התביעה הסטנדרטי על בסיסו הוגשה תביעה זו, בנוי כדי להוסיף את כל הפרטים הנ"ל, אך משום מה לא נעשה בו שימוש. לאור האמור בית-המשפט הורה על מחיקת הכותרת.

28. בקשת רשות להתגונן ניתנה מהטעם שכתב התביעה לוקה בחסר
ב- תא"ק (ת"א) 59762-03-11 {בהילוך ראשון בע"מ נ' עיריית חולון, תק-של 2012(1), 29039 (2012)} נדונה בקשת רשות להגן.

המבקשת הגישה בקשה למחיקת כותרת ובקשת רשות להתגונן כנגד תובענה לסכום קצוב בגין היטלי פיתוח על-סך 102,036 ש"ח, אשר הוגשה על-ידי התובעת - המשיבה, עיריית חולון.

אין בכתב התביעה או בתדפיס הנהלת החשבונות המצורף לו, התייחסות לתקופה אליה מתייחס סכום התביעה אי לכך יש להורות על מחיקת הכותרת. לא צורפו תחשיבים או מסמכים המפרטים את הסכומים הנטענים, ואין איזכור למועד הבניה, על-פיו נעשו חישובי העיריה. נטען, כי בלעדי נתונים אלה לא ניתן להוכיח את סכום התביעה ואופן חישובה.

המשיבה טענה כי עסקינן בתביעה לסכום קצוב אשר העיריה רשאית לגבות בדרך של תובענה בסדר דין מקוצר, מכוח תקנה 202(2) לתקסד"א; היטלי פיתוח הינם סכום קצוב כמפורט בהוראות חוקי העזר; אין כל רלוונטיות לתקופה אליה מתייחס הסך הנתבע; לפיכך, אין מקום להורות על מחיקת כותרת התביעה.

כמו-כן, בתביעה לסכום קצוב המוגשת מכוח תקנה 202(2) לתקסד"א, אין העיריה מחוייבת בפירוט הסכום הנתבע מעבר לתדפיס חשבון העיריה כפי שצורף לכתב התביעה. התדפיס הינו רשומה מוסדית המהווה ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנו.

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי לאור ניסוחו החסר של כתב התביעה, יש ליתן למבקשת את יומה בבית-המשפט. אשר-על-כן, ניתנת למבקשת הרשות להגן כאמור בהחלטה זו.

29. בקשה למחיקת כותרת - בנסיבות המורכבות יש לברר את התובענה בסדר דין רגיל
ב- תא"ק (חי') 47776-01-11 {אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח'}, תק-של 2011(4), 49313 (2011)} נדונה בקשה, בין השאר, למחיקת כותרת.

התובעת טענה כי הנפגע היה מאושפז בין השנים 2007-2002 בבית-החולים, וצבר חוב בגין האשפוז והטיפול שקיבל בסך של 125,883 ש"ח.

לטענת התובעת למרות פניות מצידה טרם סולק החוב האמור על-ידי המבקשת, אשר אחראית לפצות את הנפגע עבור כל הנזקים שנגרמו לו בתאונה. לפיכך, התובעת הגישה את תביעתה הנ"ל בסדר דין מקוצר.

המבקשת טענה כי התביעה נשוא הבקשה הוגשה לאחר תקופת ההתיישנות שכן התאונה התרחשה לפני כ- 12 שנים ולפיכך התיישנה כבר בשנת 2006. זאת ועוד, לטענת המבקשת התביעה הוגשה בשיהוי ניכר תוך פגיעה בזכויותיה המהותיות להתגונן כראוי.

המבקשת המשיכה וטענה גם לגופו של עניין כי התביעה בלתי-מוצדקת לחלוטין ודינה, ככל שלא תסולק, להתברר בסדר דין רגיל.

התובעת לא התנגדה לדבר מחיקת הכותרת והשאירה את העניין לשיקול-דעתו של בית-המשפט. בית-המשפט לאחר שבחן את טענות הצדדים ואת משקלן, החליט כי בנסיבות המורכבות יש לברר את התובענה בסדר דין רגיל. לאור האמור לעיל בית-המשפט הורה על מחיקת הכותרת.

30. בקשת רשות להתגונן נדחתה מהטעם שההגנה אינה מפורטת דיה
ב- תא"ק (פ"ת) 3792-06-09 {עיריית פתח תקווה נ' י.ש שירותי פחחות וצבע בע"מ ואח', תק-של 2010(3), 81627 (2010)} נדונה בקשת רשות להתגונן.

התובעת, עיריית פתח תקווה, הגישה תביעה כספית אשר הוגשה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב ארנונה כללית בגין הנכסים המצויים בפתח תקוה וזאת לתקופת השנים 2008-2006, או חלקן.

התביעה הוגשה כנגד שני נתבעים: כנגד נתבעת מס' 1 - י.ש. שירותי פחחות וצבע בע"מ, אשר היתה בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה רשומה בפנקסי המשיבה כמחזיקה בנכסים, וכנגד נתבע/מבקש מס' 2 אשר הינו ו/או היה בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה בעל השליטה בחברה.

נטען כי מאחר והחברה הפסיקה את פעילותה העסקית הוגשה התביעה גם כנגד נתבע מס' 2, מתוקף סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש)) ומכח סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים למשק המדינה התשנ"ג-1992.

המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן, אשר נתמכה בתצהיר מטעם נתבע מס' 2.

המבקשים טענו כי רמת הפירוט הנדרשת בתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן הינה פחותה ביותר ודורשת לגלות את ראשית העובדות עליהן מבוססת ההגנה.

המבקשים טענו, כי אין כל ראשית ראיה מטעם המשיבה במסגרת תביעתה, המשיבה הסתפקה בהמצאת חשבון כולל אשר מרכיביו אינם ידועים.

עוד טענו המבקשים, כי למשיבה עומדות שתי חלופות: האחת לצרף תדפיס בדבר השתלשלות החוב והשניה- אם המשיבה לא בחרה לצרף תדפיס אזי היא חייבת בכתב התביעה לפרט את תקופת החוב, החיובים והזיכויים ואילו המשיבה לא צירפה דבר.

לטענתם, די באי-פירוט זה כדי ליתן להם רשות להתגונן בפני התביעה או/ו לחילופין למחוק את כותרת התביעה.

עוד טענו המבקשים כי המשיבה ציינה רק את מס' הסעיף אך למעשה לא פירטה כל עילת תביעה אישית נגד מבקש מס' 2 וכל עוד לא פורטו עובדות כלשהן המקימות כנגד מבקש מס' 2 את העילות המשפטיות המפורטות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, אין יכול מבקש מס' 2 לדעת בפני אילו עובדות עליו להתגונן.

עוד טענו המבקשים כי במקרה דנן, אין מדובר במצב בו בעל השליטה העביר לחזקתו או לחזקת אחרים נכסים של חברה אלא מצב הפוך, של בעל שליטה אשר נטל על עצמו חובות של החברה.

מנגד המשיבה טענה כי התביעה הוגשה בהתאם לתקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולכן אין צורך בצירוף ראייה בכתב ודי במה שפורט בכתב התביעה. עוד טענה המשיבה כי שלחה לב"כ המבקשים פירוט השתלשלות החוב על-פי בקשתו.

בית-המשפט קבע כי לא היה מקום להסתפק בהכחשה סתמית וגורפת לפיה לא הועברו נכסים מן החברה אלא היה על המבקשים לפרט את הגנתם. לאור כל האמור בית-המשפט דחה את בקשת הרשות להתגונן.