הקודקס המקיף של דיני המיסוי המוניציפלי בישראל
הפרקים שבספר:
- מבוא
- הרשות המקומית והאזרח - מהות ותוכן
- נורמות ההתנהגות הנדרשות מן הרשות המקומית
- ההבטחה השלטונית-מינהלית
- פרשנות צו ארנונה
- ארנונה - נישום - נכסים וסיווג - מבוא
- החייב בתשלום ארנונה - "בעל" ו/ או "מחזיק"
- הנכס - סיווגו לצורכי תשלום הארנונה
- "נכסים" הגדרה וסיווג
- פקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938
- ארנונה - פטורים והנחות - כללי
- ממשלה ואנשים המחזיקים בקרקע מטעם הממשלה יהיו פטורים ממס - סעיף 3 לפקודה
- מוסד חינוך (סעיף 4(א)(2)(ד) ו- 5(ג)(ה)(3) לפקודת הפטורים)
- מוסד מתנדב (סעיף 5י לפקודת הפטור)
- פטור מתשלום ארנונה עבור שטח "מעון היום" לקשישים - סעיף 5ג4 לפקודת הפטורים
- יישוב שיתופי - סעיף 5(ח) לפקודה
- גני ילדים - סעיף 5(ה)(3)
- מוסדות דת - בתי תפילה, ישיבה (סעיף 5גה לפקודת הפטור)
- בית אבות
- דוגמאות ותקדימים
- סעיף 330 לפקודת העיריות - נכסים ניזוקים
- הנחות ומחיקת חוב
- פטורים והנחות מכוח חקיקה מיוחדת - תאגידים סטטוטוריים
- הטלת ארנונה
- הודעת השומה
- חישוב הארנונה
- חיוב בעלי שליטה
- אגרות היטלים ותשתיות
- הדין
- הסמכה לגביית היטלים
- מימון התשתיות - השיטות השונות
- פינוי אשפה ופסולת - סמכות העיריה לחייב בעלי עסקים בפינוי עצמי
- חוק תאגידי ביוב ומים, התשס"א-2001
- היטלים מכוח חוקי העזר
- היטלים מכוח חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965
- היטל השבחה
- גביית הארנונה והיטלים -הליכים - מבוא
- דרכי התקיפה של החלטות מינהליות -"תקיפה ישירה" ו-"תקיפה עקיפה"
- איזון בין הסמכויות השונות
- סמכויות הגביה - הדין - סעיף 304 לפקודת העיריות (נוסח חדש)
- דרכי הגביה
- הליך הגביה המינהלי והשפעתו על הליך הגביה המשפטי
- פקודת המיסים (גביה) והאכרזות
- תביעה אזרחית - שיפוטית
- תביעת הרשות המקומית - "תביעה ממוכנת" ו- "תובענה אלקטרונית"
- תביעת הרשות המקומית בסדר דין מהיר
- תביעת הרשות המקומית בהליך ישיר באמצעות ההוצאה לפועל
- בתי-המשפט לעניינים מקומיים
- השגה, ערעור על חיוב בתשלום הארנונה - מבוא
- הדין - חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 והתקנות
- ערר על החלטת הרשות - הליך ייחודי - נושאים ספציפיים כמיצוות החוק ותקנות הערר
- השגה על קביעת ארנונה כללית - שני מסלולים
- סמכויות ועדת ערר מול סמכויות בתי-המשפט לערכותיהם
- סמכות והתנהלות ועדת הערר
- ביקור במקום של ועדת ערר
- החלטת ועדת הערר שניתנה בטרם הושלם הדיון בפני הוועדה המקומית - העתירה התקבלה
- תגובת מנהל הארנונה להשגות - נטל ההוכחה של מסירת השגה למנהל מוטלת על המשיג על חיובי הארנונה
- הגשת ערר בחלוף למעלה משנתיים מאז פנייתו הראשונה לעיריה - הבקשה נדחתה
- האם נציגות בית המשותף רשאית לייצג את מחזיקי השטחים בבניין בכל הנוגע לחיובם בארנונה?
- תוקף מינוייהם של חברי ועדת הערר - סמכות ועדת הערר לדון בטענה לפגיעה בהנאה מהדירות עקב בניית בית-אבות בסמוך אליהן - בקשת רשות הערעור נדחתה
- השגות לוועדת הערר בשפה הערבית - הבקשה נדחתה
- פגיעה בזכויות דיוניות
- מכתבים לרשות כהשגה
- אי-מיצוי הליכי הערר הקבועים בחוק
- בחלוף המועד להגשת השגה, הפך חיוב הארנונה לחוב שאינו במחלוקת - הערעור נדחה
- אמות-המידה למתן רשות ערעור
- קיפוח הזכות לטעון
- טענות נגד עצם חוקיות צו הארנונה יידונו בפני בית-המשפט המחוזי
- החלטת ועדת ערר שניתנה בשיהוי ניכר
- הליכי גביה מינהליים ביחס לחובות ארנונה ומים שלא שולמו במשך שנים - המשיבים נכנסו בנעלי המורישות - הערעור התקבל
- פקיעת תוקף המינוי של חברי הוועדה
- הליכי השגה, ערר וסילוק על-הסף
- משעותרת בחרה לברר את השגותיה בדרך של עתירה מינהלית ולא בדרך של השגה, או ערר, ולכן עתירתה נדחתה
- המקרים בהם תינתן רשות לערער על החלטת ביניים, אם בכלל, הם מקרים חריגים - הערעור נמחק
- טענת "איני מחזיק" - בערר מינהלי
- חיוב בארנונה בגין חניות של נכס עסקי
- בעוד למערער יש שליטה, גישה נוחה ושימוש במרפסת, לדיירים האחרים אין גישה נוחה למרפסת, וממילא הם אינם משתמשים במרפסת - הערעור נדחה
- חוות החיות שהוקמה במשק החקלאי, נוהלה תחת שם עסקו של המערער כדי להימנע מתשלום דמי ארנונה - בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס - הערעור נדחה
- השגות למנהל הארנונה על חיובי הארנונה - הבקשה נדחתה
- העיריה הטילה על המשיבה חוב ארנונה, למרות שידעה, כי היא אינה המחזיקה בנכס - הבקשה נדחתה
- לא נמצאו טעמים חריגים שיצדיקו את סתירת החזקה השוללת תחולה למפרע של חיובי הארנונה - הערעור התקבל
- חיוב שטח שבמחלוקת כ"מרפסת" ולא כ"גג" - אופי השימוש בשטח לצורך סיווגו - הערעור נדחה
- סיווגו של נכס {מרתף המשמש כמחסן} שלא פורט ולא סווג בצו הארנונה - הערעור התקבל
- טענות עובדתיות המצויות בסמכות ועדת הערר - העתירה נדחתה
- סיווגו של נכס ריק לצרכי ארנונה - מבחן "השימוש האפשרי החוקי" - האם הייעוד התכנוני לצרכי סיווג נכס ריק לארנונה הינו על-פי ההיתר או על-פי התב"ע - הערעור התקבל בחלקו
- "מבחן אובייקטיבי" אל מול "מבחן כלכלי" בבחינה האם הנכס הרוס או ראוי למגורים - הערעור התקבל
- אמת-המידה לחיוב נכס ריק בארנונה היא השימוש החוקי המותר באותו נכס - הערעור התקבל
- הערר לא הוגש במועד הקבוע בחוק, ולכן רשאית היתה העיריה לנקוט בהליכי גביה מינהליים - העתירה נדחתה
- ערכאת הערעור לא חלקה על ממצאיה העובדתיים של ועדת הערר - הערעור נדחה
- מועדים להגשת ההשגה
- שיהוי סובייקטיבי אינו מחייב דחיית בקשה
- חוסר מעש של המבקש להשיג
- בתי-משפט מינהליים - מבוא
- הסמכות המקומית והעניינית של בית-המשפט לעניינים מינהליים
- העברת דיון בעתירה מינהלית
- עילות, סמכויות וסעדים
- סדרי הדין בבתי-המשפט המינהליים
- הרשות המקומית והאזרח במישור העתירה המינהלית
- תביעות ייצוגיות - מבוא
- עילת התביעה של השבת כספי ארנונה שנגבו שלא כדין
- האם תוקפו של אישור להעלאת תעריפי הארנונה מוגבל לאותה שנת הכספים שלה הוא ניתן?
- האם חייבה המשיבה נישומים בתשלומי ארנונה בתעריף העולה על התעריף המירבי על מחזיקי "קרקע תפוסה"?
- האם יש לפסוק גמול למבקש ושכר-טרחה לבא-כוחו במסגרת תובענה ייצוגית להשבת חיובי ריבית פיגורים בתשלומי הארנונה לאחר שהמבקשת הגישה הודעת חדילה?
- האם התקיימה הצדקה לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית בגין חוקיות תעריף הארנונה שגבתה המשיבה?
- האם יש לעכב ביצוע פסק-דין בגדרו התקבלו תביעות במספר תובענות ייצוגיות נגד המבקשת שעניינן נגע בחישוב ההנחה מארנונה לה היו זכאים סוגים שונים של מחזיקי דירות כאשר נקבע כי על המבקשת להשיב את הפרשי הארנונה שנגבו ביתר?
- התנאים לקיום דיון נוסף לעניין אישור התביעה כתובענה ייצוגית נגד המשיבה בטענה כי המשיבה לא היתה רשאית לשנות גישתה בעניין שיעורי ההנחה בארנונה?
- האם השיטה בה קבעה העיריה את חבותם של מחזיקי נכסים עסקיים קטנים בארנונה חוקית, על-מנת לבסס אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובת קבוצת התובעים המיוצגת?
- התעלמות מהטבת הארנונה המגיעה למבקשים - אזרחים ותיקים?
- תשלום בפיגור והוספת הפרשי הצמדה וריבית לסכומים ששולמו
- החזרת תשלומי חובה שנגבו ביתר
- גביה שלא כדין של תשלומי פיגורים
- קבלת הודעת חדילה לפי סעיף 9(ב) לחוק
- חוק העזר - אבחנה בין כמויות אשפה בסיסיות אשר העיריה מחוייבת לפנות בתמורה לתשלום מיסי הארנונה ובין כמויות אשפה חריגות אשר נדרש מימון נוסף לשם פינויין
- האם ההנחה {הנחה בארנונה לאזרח ותיק שמקבל קצבת זקנה לנכה} צריכה להינתן באופן אוטומטי, או שמא יש תנאים שצריך הזכאי לקיים לפני קבלת ההנחה?
- גמול ושכר-טרחה
- גביה משטחים משותפים
- סיווג מכוני קוסמטיקה, מכונים לטיפוח הציפורניים ומכוני קעקועים לצורכי ארנונה
- סיווג לא נכון של נכסים
- עיגול שטחים
- תשלום שגבתה המשיבה אשר כונה "אגרת אשפה" איננו כזה, כי אם תשלום קבוע שיש לו סממנים מובהקים של מס {או של ארנונה} ולא של אגרה
- האם תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, כאשר השאלה העיקרית שבמחלוקת היא האם נעשתה גביית ארנונה שלא כדין?
- גביה רטרואקטיבית
- האם יש לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית, ולתת סעד של השבה כספית של סכומים ששולמו בארנונה אשר שטח נכסיהם לא הסתיים במ"ר שלם?
- עקרונות כלליים
- עקרונות יסוד לסעד הזמני לסוגיו השונים
- מקבץ דוגמאות
- עילות הגנה ותביעה - התיישנות
- השבת תשלומי ארנונה
- טענת התרשלות של הרשות המקומית
- טענת מניעות והשתק
- החזקת כספי ארנונה שיש להשיבם
- הרשות גבתה חוב ארנונה שלא כדין - התביעה התקבלה
- חיוב וגביית דמי ארנונה שלא כדין - התביעה נדחתה
- הנישום לא החזיק בנכס
- טענת הסתמכות המבוססת על אי-גביית ארנונה - הבקשה נדחתה
- הסכמה על הסיווג
- העדר אישור השר
- הגנת העיריה - "הגנת תקציב", "טענת שיהוי"
הרשות גבתה חוב ארנונה שלא כדין - התביעה התקבלה
ב- ת"ק (ב"ש) 24251-05-15 {מאיר פרל נ' עיריית אשקלון, תק-של 2015(4), 17467 (2015)} נדונה תביעה להחזר כספים ששילמו התובעים לנתבעת, בגין ארנונה, עבור דירה בבעלותם.התובעים הם בעליה של דירת מגורים, המצויה בעיר אשקלון. הנתבעת היא רשות מקומית, בשטחה נמצאת הדירה.
מיום 20.04.10 ועד ליום 30.05.14 הושכרה דירת התובעים. בית-המשפט ציין, כי עובדה זו הוכחה בפניו באמצעות חוזה שכירות, באמצעות עדות התובעים ובאמצעות מסמך הסדר חוב ארנונה עליו חתמה בזמנו משפחת פרץ.
התראות בעניין חוב הארנונה נשלחו לדירה בה החזיקה משפחת פרץ. התובעים לא ידעו אודות קיומו של חוב הארנונה עד לחודש פברואר 2014 אז נשלח אליהם מכתב התראה מהעיריה.
כאשר התברר לתובעים בדיעבד אודות קיומו של חוב הארנונה, ניגשו למשרדי העיריה יחד עם משפחת פרץ, על-מנת להסדיר את החוב. במסגרת פניה זו הודע לעיריה, כי משפחת פרץ היא שמחזיקה בנכס החל מיום 20.04.10. כמו-כן הושג הסדר בין העירה לבין משפחת פרץ לתשלום החוב שהצטבר עד אותה עת, לפיו החוב ישולם בתשלומים, בהוראת קבע.
בתאריך 30.05.14 פונתה משפחת פרץ מהנכס על-ידי התובעים, בעקבות תביעת פינוי שהגישו התובעים נגד משפחת פרץ.
מאוחר יותר, בחודש יולי 2014, כאשר חפצו התובעים למכור את הנכס ופנו לעיריה על-מנת לקבל אישור היעדר חוב לצורך העברת זכויות במרשם המקרקעין לקונה הנכס, נודע להם, כי משפחת פרץ לא עמדה בהסדר שהושג עם העיריה, וחוב הארנונה לא כוסה. כמו-כן נודע להם, כי נוצר חוב חדש מאז חודש פברואר 2014 ועד עזיבת משפחת פרץ את הדירה.
כתנאי לקבלת האישור הדרוש לתובעים, נדרשו התובעים על-ידי העיריה לכסות את חוב הארנונה. התובעים טענו שמדובר בחוב של משפחת פרץ אולם משהדבר לא הועיל ומאחר והם היו זקוקים לאישור העיריה, כיסו את החוב בסך של 20,904.50 ש"ח בגין חוב הארנונה. התובעים דרשו את ההחזר של סכום זה.
תאגיד המים האזורי אליו פנו התובעים באותן נסיבות, על-מנת שלא יגבה מהם את החוב, עבור השימוש במים בנכס בתקופה בה החזיקה משפחת פרץ בדירה, קיבל את טענותיהם והעביר את החוב על-שם משפחת פרץ, אולם העיריה סירבה לעשות כן.
העיריה טענה, כי בסעיף 325 לפקודת העיריות (נוסח חדש), נקבע, כי על הבעלים חלה חובה להודיע על שוכרים בנכס לצורך העברת תשלומי ארנונה על-שם השוכר, ומשלא עשו כן במקרה דנן על התובעים לשאת בתשלומי הארנונה. העיריה טענה עוד, כי בית-המשפט נעדר סמכות לדון בתביעה. התובעים הודו, כי לא הודיעו לעיריה במועד אודות שינוי המחזיקים בנכס, אולם הודיעו על כך לעיריה בתוך תקופת ההחזקה של משפחת פרץ בדירה, והעיריה הסכימה לקבל הודעה זו גם לתקופה שקודמת להודעה, היינו גם רטרואקטיבית. והראיה, העיריה הגיעה להסדר חוב עם משפחת פרץ. העיריה טענה בתגובה, כי מדובר בהסכמה לפנים משורת הדין שאינה מחייבת אותה כלל וכלל.
בית-המשפט קבע, כי באשר לטענת העיריה בעניין היעדר סמכות בית-משפט זה לדון בתובענה, נקבע בפסיקה, כי ניתן להגיש תביעות כספיות, להחזר סכומים שגבתה הרשות שלא כדין, לבית-המשפט המוסמך, בהתאם לסכום התביעה {ראה: רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מ"י אגף המכס והבלו, פ"ד מב(3), 812 (1990)}:
"...כאשר מוגשת תביעה כספית, נקבעת הסמכות לפי הסכום, תהא אשר תהא העילה, ואין נפקא מינא, אם נשוא הסכסוך נוגע לעניין שהיה מצוי בסמכותו הייחודית של בית-משפט אחר, אילו נתבע בגינו סעד המתייחס במישרין לאותו עניין..."
כלומר, כאשר הסעד המבוקש בתובענה נגד החלטת רשות מקומית, לרבות בענייני ארנונה, הוא סעד כספי, מוקנית הסמכות העניינית לדון בתובענה לבתי-המשפט האזרחיים בהתאם לסכום התביעה, גם אם בירורה כרוך בתקיפה עקיפה של החלטת הרשות המקומית. הסעד המבוקש בענייננו הוא סעד כספי, ולאור האמור לעיל, לבית-משפט לתביעות קטנות יש את הסמכות לדון בתיק.
לכך הוסיף בית-המשפט, כי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), מעניק לבית-המשפט שיקול-דעת רחב להתיר לחייבים העלאת טענה לפיה אינם מחזיקים בנכס {ראה: רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי, פורסם במאגרים משפטיים (03.06.08)}.
בכל מקרה, נציגת העיריה הסכימה במהלך הדיון שיש לבית-משפט סמכות לדון בתובענה. אשר-על-כן הטענה בדבר היעדר סמכות עניינית, נדחתה.
בית-המשפט קבע, כי החובה לשאת בתשלום הארנונה חלה ברגיל על "המחזיק בנכס", והלה הוגדר בפסיקה כבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. בבר"מ 7856/06 {איגוד ערים איילון נ' מועצה אזורית חבל מודיעין, פורסם במאגרים משפטיים (16.03.08)}, התייחס בית-המשפט העליון להגדרת "מחזיק", לצורך חיוב בארנונה ולמשמעות המונח: "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס", בקובעו:
"כפי שעולה מסקירת פסקי-הדין דלעיל, בדרך-כלל יהיה זה מי שעושה שימוש בפועל בנכס, אף אם באופן פוטנציאלי קיימים מחזיקים בכוח נוספים, כגון בעלים. מאחורי קביעה זו עומדת התפיסה שתשלום הארנונה מתבצע כנגד קבלת שירותים שונים שמספקת הרשות המקומית לתושביה, אף אם הזיקה אינה ישירה, כפי שצויין לעיל. מכאן, שכאשר אדם מחזיק בנכס ובמסגרת זו נהנה או יכול להנות מהשירותים שמספקת הרשות המקומית, במידה כזו או אחרת, מוצדק יהיה לחייבו בתשלום ארנונה."
הכלל הוא כאמור כי מחזיק בנכס מחוייב בתשלום ארנונה כאשר סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות (נוסח חדש), יוצרים חריגים לכלל זה. החריג הרלוונטי לעניינו הינו, כי בעליו של נכס צריך להודיע לעיריה, כי חדל מלהיות מחזיק בנכס, כתנאי לכך שיוכל להשתחרר מהמשך תשלומי הארנונה בגין הנכס.
בפסק-הדין המנחה, בר"ם 867/06 {מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ, פורסם במאגרים משפטיים (17.04.08)}, התייחס כב' השופט דנציגר לתכלית העומדת מאחורי סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות:
"הינה, מטרתם של סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות, להקל את הנטל המוטל על העיריה לגבות את המס, מתוך הכרה בכך שהטלת נטל של בדיקה אקטיבית באשר לזהותו של המחזיק בכל נכס ונכס, היא גזירה שהרשויות המקומיות לא תוכלנה לעמוד בה."
יחד-עם-זאת הפסיקה הכירה בכך שבמקרים מסויימים, מיוחדים, כאשר מוכח, כי העיריה ידעה בדרך אחרת על חילופי המחזיקים, יהיה זה שאינו מחזיק בנכס משוחרר מחובתו לשלם לעיריה ארנונה, אף אם לא נמסרה על-ידו לעיריה הודעה בכתב במועד.
וראה את שנקבע בעניין דור אנרגיה המוזכר לעיל:
"במצב בו מתקיימת ידיעה בפועל כאמור, המשך הגביה מהמחזיק היוצא יהיה בלתי-סביר - ברוח הדברים שנאמרו לעיל בדבר חובת הסבירות המוטלת על הרשות - ועל-כן יהיה מקום לראות בהוראת סעיף 325 לפקודה כאילו מולאה, ובמחזיק היוצא כמי שמילא את חובתו האמורה...."
ב- עע"מ 2611/08 {בנימין נ' עיריית ת"א, פורסם במאגרים משפטיים (05.05.10)}, קבע כב' השופט רובינשטיין:
"…באותן נסיבות חריגות, בהן ישנה ידיעה בפועל מצד המחלקה הממונה על גביית הארנונה על דבר שינוי זהותו של המחזיק בפועל בנכס, החלטת העיריה להמשיך ולגבות את הארנונה אינה יכולה להיחשב סבירה. כשלעצמי סבורני, על-פי השכל הישר, כי אם אכן ידעה אל נכון המחלקה הרלבנטית על השינוי למעשה, די בכך לצורך תחילת הפעלתו של המנגנון לשינוי, ולמצער לבדיקה נוספת."
ראה גם עמ"נ (חי') 330/03 {אברהם סבג נ' עיריית חיפה (פורסם במאגרים משפטיים)}:
"...לי נראה, כי הקשר הדברים מצדיק מסקנה, כי עשויות להיות נסיבות בהן לא נמסרה הודעה בכתב מאת המחזיק בנכס, ובכל זאת ניתן יהיה לקבל, כי דרישת סעיף 325 נתמלאה, והדרישה להפסיק את חיובו בארנונה של מי שחדל להחזיק בנכס, תהיה מוצדקת.
כך למשל אם מסר המחזיק הודעה לעיריה בעל-פה, ופקידת הארנונה רשמה זאת לפניה, אפשר שהעלתה זאת על הכתב או נתנה למחזיק לשעבר בנכס להבין שדי בכך. אם המחזיק מסר לעיריה אסמכתא אחרת בכתב המבהירה חד-משמעית, כי חדל להחזיק בנכס, ניתן להסתפק בכך. אם הוא מוסר לעיריה חוזה של הדייר החדש והיא מקבלת זאת כאסמכתא מספיקה, די גם בכך. אם הבעלים של נכס מוסר הודעה לעיריה, כי הנכס שב לחזקתו לאחר שהדייר עזב אותו, לא יהיה מוצדק לדרוש הודעה מאת אותו דייר ולחייבו בארנונה אף שחדל להחזיק בנכס..."
ראה גם: בר"מ 8462/11 {מנהל הארנונה בעיריית הרצליה נ' מירב פלקון,פורסם במאגרים משפטיים (12.08.14)}, שם נקבע כי:
"...שני חברי הסכימו עם-זאת, כי בנסיבות שבהן ישנה ידיעה פוזיטיבית של הרשות המוסמכת לגביית הארנונה בדבר שינוי זהות המחזיק בנכס בפועל - החלטתה להמשיך ולחייב את המחזיק היוצא הינה בלתי-סבירה ואיננה עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות המוטלת עליה מכוח תפקידה כנאמן הציבור...
התנהלותו של המבקש {מנהל הארנונה בעיר הרצליה}, בענייננו מעוררת תמיהות נוספות לנוכח העובדה שהמבקש לא הסתפק ב"התכחשות" לראיות הברורות הנ"ל שהיו בידיו, אלא שהוא אף ניסה להסתירם מהמשיבה, בחר לנקוט נגדה בהליכי גביה מינהליים {שמקשים על העלאת טיעונים כנגד החוב}, ואף המשיך לנהל הליך משפטי נגד המשיבה, ביודעו, כי אחרים החזיקו בנכס בתקופה הרלבנטית לחוב. התנהלותו זו של המבקש, בנסיבות המקרה שלפני, רחוקה מלהלום את מידת ההגינות שבה מחוייבת הרשות המקומית בהפעילה את סמכות גביית המיסים המסורה בידיה..."
ב- עמ"נ 2053-10-10 מירב אלפנדרי פלקון נ' עיריית הרצליה, פורסם במאגרים משפטיים (26.09.11)} נקבע כדלקמן:
"הנה-כי-כן, מעניין דור אנרגיה עולה, כי יתכנו נסיבות שבהן למרות שהמידע בדבר שינוי זהותו של המחזיק בנכס בפועל הגיע לרשות המקומית שלא על-פי הוראת סעיף 325, ייחשב המחזיק היוצא כמי שמילא את חובתו על-פי סעיף 325."
ובהמשך:
"לאור האמור, החלטתה של המשיבה לנקוט בהליכי גביה מינהליים כנגד המערערת, בנסיבות בהן היתה ידועה לו זהות המחזיק בפועל, הנה בלתי-סבירה..."
לפיכך, קבע בית-המשפט, כי אם נודע לעיריה, למחלקת הארנונה, על דבר שינוי זהות המחזיק בפועל בנכס, בכל דרך שהיא, הרי שהחובה לנהוג בסבירות צריכה להכריע את הכף, כך שעל העיריה לפעול על-פי המידע שברשותה, קרי להימנע מלחייב את המחזיק היוצא, הבעלים, בגין תשלומי הארנונה, עבור תקופה אשר במהלכה לא הוא אשר החזיק בנכס בפועל. החלטתה של העיריה להמשיך ולחייב את המחזיק היוצא בתשלום הארנונה בנסיבות בהן קיימת מצידה ידיעה בפועל כאמור, אינה סבירה ואינה מגשימה את תכלית החקיקה.
במקרה שלפנינו אין חולק, כי בתקופה הרלבנטית להיווצרות החוב, היתה משפחת פרץ המחזיקה בנכס ולא התובעים. אין חולק גם, כי לא נשלחה לעיריה במועד הודעה על שינוי המחזיק בנכס.
התובעים אולם דיווחו, בתוך התקופה בגינה נגבתה הארנונה נשוא תביעה זו, כי מי שמחזיק בפועל אינם התובעים אלא משפחת פרץ.
העיריה אף אימצה הסדר שנכרת עם משפחת פרץ לתשלום חוב הארנונה הרטרואקטיבי. מכאן נובע, כי העיריה ידעה והכירה במשפחת פרץ כמי שמחזיקה בדירה לכל אורך תקופת היווצרות החוב.
בית-המשפט קבע, כי בחודש פברואר 2014 ידעה כבר העיריה, כי משפחת פרץ מחזיקה בדירה, על-אף האמור, "רשמה" את החוב על-שם התובעים גם מחודש זה ואילך. כלומר, דרשה מהתובעים את תשלום חוב הארנונה. הוכח, כי העיריה גם לא יידעה את התובעים, כי משפחת פרץ הפרה את ההסדר ופסקה לשלם את חוב הארנונה, והדבר נודע לתובעים רק כאשר פנו לעיריה על-מנת לקבל אישור הדרוש להם לצורך מכירת הדירה.
בית-המשפט פנה לקביעת בית-המשפט העליון הנכבד בנוגע להתנאת קבלת אישורים הדרושים לאזרחים, בתשלום חובות ארנונה, בתיק עע"מ 1244/07 {עיריית ירושלים נ' שמי בר מקרקעין 1993 בע"מ, פורסם במאגרים משפטיים (05.07.11)}, להלן:
"...בעייתיות נוספת יש פה אף בשימוש בכלי של סירוב למתן אישורים, כדי לנסות ולאלץ את שמי-בר לסלק חוב, שספק אם היה בידי העיריה לגבותו בדרך אחרת..."
אשר-על-כן, קבע בית-המשפט, כי התקיימו נסיבות בעטיין יש להורות לעיריה להשיב את הסכומים ששילמו התובעים בזמנו בלית ברירה, בשל הצורך הדחוף לקבל את אישור העיריה לטאבו.

