עילות, סמכויות וסעדים

1. כללי
בית-משפט לעניינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בשינויים המחוייבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי {סעיף 8 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים}.

2. זכות העמידה
סוגיית מעמדו של עותר לקבלת סעד במסגרת המשפט המינהלי והחוקתי היוותה מאז ומתמיד תנאי-סף לפתיחת שעריו של בית-המשפט הגבוה לצדק. משהחל בעשור האחרון תהליך העברתן של סמכויות בסוגיות שונות בתחום העניינים המינהליים לבתי-המשפט האזרחיים, תהליך שהגיע לשיאו עם חקיקתו של חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, עברו לבתי-משפט אלה גם כללי שיקול-הדעת שהונהגו ב- בג"צ, ואשר עמם נמנים כללי המעמד בדין, השיהוי ונקיון הכפיים.

מקורה של זכות העמידה הוא בהשקפה שעל העותר לקבלתו של סעד להראות כי יש לו אינטרס אשר עלול להיפגע כתוצאה מפעולת הרשות שעל חוקיותה הוא משיג. ביסוד דרישה זו עומדת בעיקר הרתיעה מפני הצפת בתי-המשפט בעתירות טורדניות, שכרוכה בהן הגברת העומס הרובץ על מערכת המשפט וכתוצאה מכך נגררת גם פגיעה בעשיית הצדק. ביטא זאת כב' השופט י' כהן ב- בג"צ 394/72 { פרנק היל הוטל קורפורשיין נ' הוועדה המקומית, פ"ד כז(2), 325, 335 (1973)}:

"הטעם השגור המובא להצדקת ההגבלות בעניין זכות העמידה הוא - החשש בפני הצפת בית-המשפט על-ידי עתירות של טרדנים. אין לזלזל בחשש זה מציאות שלנו, שבה הביקורת השיפוטית על מעשי מינהל מרוכזת במידה רבה בבית-משפט אחד, שהפניה אליו איננה כרוכה במעמסה כספית כבדה, וריבוי העתירות המובאות לבית-משפט זה - יוכיח."

ברם החשש מהצפה בעתירות אינו הטעם היחיד שביסוד זכות העמידה. לטעם זה מצטרף אופיו של ההליך השיפוטי, הנתפס בעיקר ככלי להכרעה בסכסוכים מוגדרים בין אדם לזולתו ובין הרשות לפרט, ומכאן ההשקפה שתפקידו של בית-המשפט אינו להחליט החלטות עקרוניות שמאחוריהן אין סכסוך מוגדר בין מתדיינים.

עניין נוסף העומד מאחורי זכות העמידה היא ההנחה שאדם אשר אינו צד למחלוקת והוא נעדר אינטרס ישיר בהחלטת הרשות, יתקשה לשפוך אור על המחלוקת העומדת להכרעה, ואף קיים חשש שהוא לא יוכל לייצג נאמנה את עמדת הנפגעים האמיתיים, אם יש כאלה, מפעולת הרשות והחלטותיה.

עם-זאת השיקולים שנימנו אינם חזות הכול, הואיל ומולם ניצב אינטרס הציבור להבטיח את קיומו של שלטון החוק גם ברשויות המינהל. אינטרס זה בא לידי ביטוי בהרחבת הביקורת השיפוטית על פעולות המינהל, בין היתר, באמצעות הרחבת גבולותיה של זכות העמידה. הרחבת זכות זו נתפסת כמטפחת את טוהר המידות ברשות המינהלית, מחזקת את שלטון החוק, ובטווח הרחוק מגבירה את אמון הציבור הן במערכת השיפוטית הן במערכת המינהלית.

האיזון בין האינטרסים השונים הוא אשר מסרטט את גבולותיה של זכות העמידה. עיון בפסיקת בית-המשפט הגבוה לצדק מעלה מגמה נמשכת של הרחבת גבולותיה של זכות זו, וכדברי כב' השופט מ' חשין ב- בג"צ 2148/94 {גלברט אמנון נ' כב' נשיא בית-המשפט העליון, פ"ד מח(3), 573, 595 (1994)}:

"לא כימים ההם ימינו אלה. אכן, קנקן בימינו הוא כקנקן של אותם ימים: רק עותר בעל 'זכות עמידה' יבוא בשערי בית-המשפט - כך רשום על הקנקן מלבר - אלא שתוכו של קנקן נשתנה, וקהל בעלי זכות העמידה הפך ממניין לעם רב: הנחל הפך נהר והנהר נשפך אל ימה.
אפשר נדייק יותר אם נאמר, כי ביקורת בשערי בית-משפט כמעט שהוסרה לעניינן של עתירות ציבוריות ראויות, ונמצא המעמד, בתורת שכזה, אינו עוד בעל מעמד כבימים עברו... אכן, בעוד אשר בעבר שאלו עותר שעל מפתן: 'מאין באת' - מה היא זכותך ותישמע - הנה בימינו שואלים עותר הבא בשערי בית-המשפט: 'לאן אתה הולך' - לאן מועדות פניך, מה עוולה מבקש אתה לתקון.
כיום מכירים אנו, להלכה ולמעשה, ב'עותר ציבורי' כבעל זכות מעמד לתבוע את עלבון הפרת החוק, ובלבד שלא נראה בו טרדן-לתיאבון, שאין עתירתו אלא לטורח על הציבור. לבי שלם עם הלכה כל-מרחיבה זו, ואינני חושש מעם-רב זה של בעלי זכות עמידה. יש בכלל מאתיים מנה, ואין בכלל מנה מאתיים. הרחבנו את זכות העמידה ונוכל לבור את הבר מן התבן; לו הצרנו אותה כי אז אפשר היינו מוצאים עצמנו חסרי אונים בעתירות ראויות."

לבסוף נזכיר כי מגמת הרחבה זו ניכרת בכל תחומי המשפט החוקתי והמינהלי.

אותה מגמה של הרחבה והגמשה בזכות העמידה לא פסחה על דיני התכנון והבניה, עקב היותם חלק מהמשפט המינהלי ולנוכח ההכרה בהם כמכשיר רב-עוצמה לקידום מטרות חברתיות, כלכליות, אקולוגיות ואסתטיות. חוק התכנון והבניה מסדיר את כללי העמידה באשר לעניינים הנדונים בפני מוסדות התכנון, והוא מגדיר מי זכאי להגיש התנגדות לתכנית.

אך בכך לא היה די, הואיל ולפעולתן של רשויות התכנון השלכות חברתיות רחבות היקף, וכך לדוגמה תכנית המייעדת שטח ירוק לבניה עשויה, מחד, לתרום לפיתוח הכלכלה, אולם מאידך, היא עלולה להסב נזק לטבע, לנוף ולבריאות הציבור. מכאן, ולאור השלכותיהן של פעולות התכנון, טרח המחוקק, ובעקבותיו ההלכה הפסוקה, לבצר את זכות ההתנגדות, וכמתחייב מכך גם את זכות העמידה. על חשיבותן של זכויות אלו עמד בית-המשפט העליון ב- ע"א 2962/97 {ועד האומנים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה,פ"ד נב(2) 362, 379 (1998)}:

"לא פעם, הגשמתן של מטרות כלל-חברתיות רצויות על-ידי השלטון עלול להסב פגיעה קשה לפרטים החיים במעגל ההשפעה של פעולות אלה. זכות ההתנגדות מאפשרת לאותם פרטים לנקוט פעולה אקטיבית כדי למנוע פגיעה בלתי-נחוצה בהם או להקטינה. היא משפרת גם את תהליכי קבלת ההחלטות התכנוניות בדרך של שיתוף האזרחים הנפגעים מהן.
מבחינה זו, מאפשר מכשיר ההתנגדות 'לחדד ולגבש, בדרך של יצירת 'סכסוך' (lis) בין גורמים מעוניינים שונים, את עיקר הבעיתיות, באופן שהגוף המחליט יוכל לראות את הבעיה על השלכותיה השונות ובכך, להגיע להחלטה ראויה ומאוזנת' (כדברי השופט ברק בעניין שפירא (ע"פ 768/80 ש' שפירא ושות' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1), 337, 364 (1981)).
ניתן לסכם איפוא ולומר כי מדובר ב'... זכות דיונית חשובה מאוד, שיש לשמור עליה מכל משמר'... התוצאה היא, כי טענה המלמדת לכאורה על שלילה שלא כדין של זכות זו מצדיקה הכרה במעמדו בדין של הטוען (עת"מ 8193/02 מקס ראובן נ' פז חברת נפט בע"מ, פ"ד נח(2), 153, 163-160 (2003))."

3. השיהוי
המועד להגשת עתירה מינהלית בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים מוסדר בתקנות 3 ו- 4 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין). תקנה 3(א) מורה כי "עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין", ותקנה 3(ב) מוסיפה כי אם "לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם".

תקנה 4 היא מאותו תחום, והיא קובעת כי "בית-המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)".

על תכליתה של תקנה 3 נאמר ב- ע"א 6365/00 {אברהם בר-אור נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נו(4), 38 (2002):

"התכלית העומדת ביסוד התקנה היא זירוז ההליכים בעתירות מינהליות במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שנפלה בין הפרט לרשות המינהלית. תכלית עיקרית נוספת היא הרצון לעגן בתקנה את עקרונות השיהוי השאובים מהילכותיו של בית-המשפט העליון בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק.
כידוע, אחד הכללים להפעלתו של שיקול-הדעת השיפוטי בעתירות מינהליות הוא זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. על-פי כלל זה, רשאי בית-המשפט לדחות עתירה על-הסף בשל איחור בהגשתה מקום שנוכח לדעת כי האיחור היה כרוך בפגיעה באינטרסים של אחרים. עיקרון זה הוחל על בתי-משפט לעניינים מינהליים מכוח סעיף 8 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, ודוק, העיקרון המונח ביסוד התקנה הוא עיקרון של שיהוי ולא של התיישנות.
לא חלוף הזמן כשלעצמו הוא המכריע, אלא העובדה שעניין זה גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים הראויים להגנה, הן של הציבור בכללותו, הן של הרשות המינהלית והן של צדדים אחרים.
זאת ועוד, מלשון התקנה עולה כי בנסיבות מסויימות יהיה בית-המשפט לעניינים מינהליים רשאי לדחות עתירה שחל שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד שנקבע בתקנות או בהחלטת בית-המשפט (ראה גם תקנה 4 לתקנות החדשות) (עת"מ 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ, פ"ד נח(1), 490, 493 (2003))."

תקנה 3 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), קובעת כי ככלל, ובהיעדר מועד הקבוע בדין, תוגש עתירה מינהלית "... בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם".

תקנה 4 לתקנות מאפשרת לבית-המשפט לעניינים מינהליים לדחות עתירה מינהלית, אם בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה. זאת, אף במקרה בו הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים. תכליתו של ההסדר האמור הינה, בין היתר, להחיל בדרך מיוחדת, בבית-המשפט לעניינים מינהליים, את עקרונות השיהוי הנוהגים בבית-המשפט הגבוה לצדק {רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר, פדאור 05(2), 298 (2005)}.

ב- עת"מ 20801/04 {אביטן עמרם ואח' נ' המועצה המקומית בנימינה ואח', תק-מח 2004(3), 3917 (2004)} מבהיר בית-המשפט באשר לתכלית התקנה:

"התכלית העומדת ביסוד התקנה היא זירוז ההליכים בעתירות מינהליות במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שנפלה בין הפרט לרשות המינהלית. תכלית עיקרית נוספת היא הרצון לעגן בתקנה את עקרונות השיהוי השאובים מהלכותיו של בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט הגבוה לצדק.
כידוע אחד הכללים להפעלתו של שיקול-הדעת השיפוטי בעתירות מינהליות, זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. על-פי כלל זה, רשאי בית-המשפט לדחות עתירה על-הסף בשל איחור בהגשתה מקום שנוכח לדעת כי האיחור כרוך היה בפגיעה באינטרסים של אחרים.
עיקרון זה הוחל על בתי-המשפט לעניינים מינהליים מכוח סעיף 8 לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 ודוק, העיקרון המונח ביסוד התקנה הוא עיקרון של שיהוי ולא של התיישנות, לא חלוף הזמן לכשעצמו הוא המכריע, אלא העובדה שעניין זה גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים הראויים להגנה, הן של הציבור בכללותו, הן של הרשות המינהלית והן של צדדים אחרים (עת"מ 283/04 חטאב נוריאל נ' עיריית אשקלון, פדאור 05(18), 453 (2005); עע"מ 1099/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ ואח', פורסם באתר נבו (09.09.03); עת"מ (חי') 2248/04 לוי שי נ' שיקמונה ואח', פורסם באתר נבו (05.12.04) (כב' השופט גרשון)."

4. נקיון כפים
סעיף 8 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, קובע כי: "בית-משפט לעניינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בשינויים המחוייבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי".

ואכן, מכוח סעיף זה, נקבע, למשל, כי החובה לבוא לבית-משפט בידיים נקיות, שמקורה ב- בג"צ, חלה גם על בית-משפט לעניינים מינהליים.

בתי-המשפט המינהליים הינם, למעשה, בג"צ לכל דבר, שכן מטרת החוק, כלשון מציעיו, היא "... להוות מנגנון להעברת סמכויות מבית-המשפט... גבוה לצדק... לבתי-המשפט המחוזיים, אשר בדונם בעניינים אלה יישבו כבית-משפט לעניינים מינהליים" {הצעת חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-1999, בעמ' 2; עמ"נ 210/02 פלונית נ' משרד התחבורה, רשות הרישוי, פ"מ סג 145, 170-164}.

"אין זה מתפקידו של העותר להחליט אלו מסמכים אכן רלבנטים לידי הכרעה בסוגיה, אלא יש להותיר זאת לידי שיקול-דעתו של בית-המשפט". בעניין זה מציין כב' הנשיא (כתוארו דאז) מ' שמגר ב- בג"צ 421/86{אשכנזי נ' שר התחבורה, פ"ד מא(1), 409 (1987)}:

'כלל גדול מנחה בית-משפט זה מאז ומתמיד והוא כי מחובתו של הפונה אל בית-המשפט הגבוה לצדק לגלות לבית-המשפט את כל העובדות הרלבנטיות, ומי שמסתיר עובדות אשר להן משמעות לגבי העתירה איננו ראוי לכך שבית-המשפט יושיט לו סעד'."

דבריו של כב' הנשיא מ' שמגר המכוונים לפניה לבג"צ יפים גם כאשר מדובר בפניית עותרים לבית-המשפט לעניינים מינהליים.

על-כן השמטת מסמכים, העלמתם או אי-הצגתם בפני בית-המשפט יכולה לגרור צעדים מרחיקי לכת ובכלל זה אף מחיקת העתירה או דחייתה על-הסף {עת"מ 1090/05 ג.ג. מרגנית בע"מ נ' עיריית כרמיאל, פדאור 05(16), 749 (2005)}.

5. הסמכות למנות מומחים
בספרות העוסקת בבתי-המשפט המינהליים לא נמצא דיון ספציפי בסמכות בית-משפט מינהלי למינוי מומחים. בספרות העוסקת בסדרי הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק מצאנו דיון כללי על סמכויות העזר של בית-המשפט הגבוה לצדק, אך גם שם לא היתה התייחסות ספציפית למינוי מומחים {ר' הר-זהב בספרו סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, 98 ואילך}, רואה בתקנה 20(ב) לתקנות סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, "צינור" לייבוא מתקנות סדר הדין האזרחי לבג"צ, שכן התקנה בתקנות סדר הדין ב- בג"צ קובעת כי "בכל עניין שלא נקבע בתקנות אלה רשאי בית-המשפט, לפי שיקול-דעתו, אם ראה צורך בכך לעשיית צדק, לנהוג כדרך שנוהגים במשפט לפני בית-משפט מחוזי". ובהמשך, מובאות דוגמאות בתחום סדרי הדין, כגון: הארכת מועד; פסיקת הוצאות; מתן פסק-דין הצהרתי {ר' הר זהב, סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, בעמ' 100-98}.

ב- בג"צ 884/86 {הוועד המקומי נוה זוהר ואח', נ' שר הפנים ואח', פ"ד מב(4), 441 (1989)} קובע בית-המשפט העליון (מפי כב' השופט א' גולדברג, לו הסכימו המשנה לנשיא כב' השופט מ' אלון וכב' השופטת ש' נתניהו) כי באמצעות תקנה 20(ב) לתקנות סדר הדין ב- בג"צ ניתן להפעיל את תקנה 123(א) לתקסד"א ולהורות על עריכת חקירה, כולל מינוי חוקרים, ככל שיראה לבג"צ {ר' הר-זהב, סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, שם}.

מינוי מומחה, דומה מאוד למינוי חוקר, ואף מוצדק יותר, שהרי מדובר במומחה מתחום הרפואה ו"... אך הגיוני היה שבית-המשפט יבקש להסתייע במומחה מטעמו על-מנת לפלס את דרכו בסבך חוות-הדעת הנוגדות שהונחו בפניו על-ידי בעלי הדין, ואשר עוסקות בסוגיה רפואית שבירורה דורש ידע מקצועי ומיומנות שאינם נחלתו של כל שופט".

ראוי להזכיר כי בעבר מינוי מומחה מטעם בית-משפט היה מותנה בהסכמת בעל הדין. דרישת ההסכמה, בתקנות סדר הדין האזרחי בוטלה, וכיום, בתחום המשפט האזרחי, מוסמך גם מוסמך בית-המשפט למנות מומחה, על-פי שיקול-דעתו, ובמיוחד לצורך הכרעה בין מומחים שכל צד הביא כדי לתמוך בדעתו.

מצאנו את הדרך הטכנית - סעיף 8 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים ותקנה 20(ב) לתקנות סדר הדין ב- בג"צ - המאפשרת למנות מומחים בבית-המשפט לעניינים מינהליים. אך מקובל כי הכלל הפרשני המרכזי הוא החתירה לתכלית החקיקתית ולא הפרשנות המילולית.

עמדתנו היא כי אם אכן יש כוונה להעביר את השיפוט מינהלי לערכאות השיפוטיות הרגילות, מן הראוי לתת להם את הכלים הדיוניים להכריע בנושאים שבפניהם, בדומה ליתר המשפטים אשר בהם עוסק בית-המשפט המחוזי. אחת ממטרות-המשנה של העברת סמכויותיו בתחום המשפט המינהלי מבג"צ לבית-המשפט המחוזי הוא לאפשר במסגרת ההליך המינהלי לחקור עדים ולשמוע ראיות, דברים שבג"צ אינו נוהג לעשות {על-אף שיש לו סמכות פורמאלית לכך}.

כדי להשיג מטרה זו אין די בזכות לחקור חקירה נגדית את המצהירים. לעיתים מינוי מומחה מטעם בית-משפט הוא כלי עזר חשוב ואף חיוני להכרעה של בית-המשפט. מכאן, שהמדיניות השיפוטית הראויה והצורך להכריע בסכסוך, במיוחד כאשר יש בפני בית-משפט חוות-דעת מקצועיות סותרות, מחייבות להטות את הכף הפרשנית לעבר מתן הסמכות לבית-המשפט למנות מומחים.

על-כן נראה כי בית-המשפט לעניינים מינהליים מוסמך למנות מומחה מטעמו. כמו-כן, במקרה בו קיימות חוות-דעת הסותרות באופן קוטבי זו את זו, מן הראוי להיזקק לחוות-דעתו של מומחה בשיעור קומה, אשר יוכל לסייע לבית-המשפט {עמ"נ 210/02 פלונית נ' משרד התחבורה, רשות הרישוי, פ"מ סג 145, 170-164}.

6. קיומו של "דיון מוקדם" במסגרת ההליך המינהלי
"דיון מוקדם" בעתירה מינהלית איננו בגדר "קדם-משפט" בהליך אזרחי. לבעלי דין ישנה לעיתים ציפיה שבעקבות "דיון מוקדם" שבית-המשפט לעניינים מינהליים הורה עליו יתקיים עוד דיון, לאחר שבית-המשפט יורה על הגשת כתבי תשובה. לא כך הוא, וראוי להעמיד דברים על דיוקם:

סדרי הדין הנוהגים בבתי-המשפט לעניינים מינהליים דומים בעיקרם לסדרי הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק. כדי לדחות עתירה על-הסף אין הכרח כלל בקבלת תגובה מקדמית. ועוד: ניתן גם לדחות עתירה או למחוק אותה, כולה או מקצתה, בעקבות דיון מוקדם {תקנה 8(3)}.

לעניין זה אין בית-המשפט נזקק להסכמת הצדדים כלל ועיקר. לעומת-זאת כדי לקבל עתירה בעקבות דיון מוקדם בלא שהוגש כתב תשובה יש צורך בהסכמת המשיב. ודוק, נדרשת הסכמת המשיב, ולא הסכמת העותר.

במקרים רבים, רבים עד למאוד, הבאים בפני בתי-המשפט לעניינים מינהליים, נדחות עתירות בעקבות דיון מוקדם בדיוק כשם שעתירות רבות בפני בית-המשפט הגבוה לצדק נדחות בלא שבית-המשפט הוציא צו על תנאי והורה על הגשת תצהיר תשובה.

על העותרים לבית-משפט לעניינים מינהליים לכלכל איפוא צעדיהם כך שמלוא התשתית הנדרשת להכרעה תיכלל בעתירתם מראש. עליהם לצפות את האפשרות השכיחה שלפיה "הדיון המוקדם" יהיה גם הדיון הסופי, או אפילו שהעתירה תידחה על-הסף בלא דיון מוקדם ובלא הגשת כתב תגובה {עת"מ 7801/02 יצחק (אקא) מזרחי נ' מלון חוף רון בע"מ, פ"ד נח(4), 728, 737-733 (2004)}.

7. מהו גוף הממלא תפקיד ציבורי על-פי דין
הלכה היא, כי מוסד להשכלה גבוהה, כדוגמת אוניברסיטה, אינו ממלא תפקיד ציבורי על-פי דין{בג"צ 474/73 פודים נ' המוסדות להשכלה גבוהה, פ"ד כח(1) 354, 355 (1973); בג"צ 4126/94 גזית-כהן נ' המועצה להשכלה גבוהה, תק-על 94(3), 15 (1994); בג"צ 2295/97 אופק תא סטודנטים נ' האוניברסיטה העברית, תק-על 97(2), 853 (1997); בג"צ 5682/97 אטרי נ' רקטור אוניברסיטת חיפה, תק-על 97(3), 89 (1997); בג"צ 2182/97 מאור נ' האוניברסיטה הפתוחה, תק-על 98(1), 327 (1998); בג"צ 4187/00 להב נ' אוניברסיטת תל-אביב, תק-על 2000(2), 144 (2000); בג"צ 5485/01 אבנר נ' המכללה האקדמית אשקלון, תק-על 2001(3), 564 (2001); ר' הר-זהב, ב' מדינה דיני השכלה גבוהה (תש"ס), סעיף 11.18}.

הלכה זו, אשר נפסקה בנוגע לסמכותו של בית-הדין הגבוה לצדק, יפה גם לשאלת סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים {בר"ם 657/03 עיריית רהט נ' אלפראונה, פ"ד נז(3), 26, 29 (2003); עע"ם 639/03 מפעל הפיס נ' גורן, תק-על 2003(3), 1796 (2003); ש' וסרקרוג "סמכותם העניינית של בתי-המשפט לדון בעניינים מינהליים" משפט וממשל ז (תשס"ד), 381, 386}.

מסקנה זו מעוגנת בתכלית הקמתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים כגוף אליו מועברות, בהדרגה, סמכויותיו של בית-המשפט הגבוה לצדק. אכן, "בית-המשפט לעניינים מינהליים... הוסמך לפעול בצלמו ובדמותו של בית-המשפט הגבוה לצדק."

אין בכך כדי לשלול מבית-המשפט המוסמך את החלתן של נורמות מהמשפט המינהלי על גוף, באם יתברר כי הוא גוף בעל מאפיינים ציבוריים. השאלה המוסדית של הסמכות לחוד ושאלת הדין המהותי לחוד {עע"מ 7151/04 הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל נ' ליאור דץ, פדאור 05(4), 424 (2005)}.

אי-צירוף משיב נחוץ לעתירה מהווה גם הוא, בפני עצמו, טעם למחיקת העתירה, זאת, בהתאם לסעיף 6 לתקנות בית-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), וראה למשל דברים שנאמרו ב- עת"מ 1481/02 {חיימי עזרי נ' עיריית רעננה, תק-מח 2003(2), 31244 (2003)}:

"תקנה 6 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2001 מאפשרת לבית-המשפט למחוק עתירה במקרה שלא צורף כמשיב, צד שראוי היה לצרפו. בעניין דידן, לא ראה העותר לנכון לצרף כמשיב את מי שהיה (או היו) הבעלים של החלקה ערב אישור התכנית. אין לכך כל הסבר מצדיק... לפיכך, ברור לי שהיה עלי למחוק את העתירה... (עת"מ (ת"א) 1383/02 דוד ליפשיץ נ' מועצה האיזורית עמק חפר ואח', תק-מח 2003(4), 207 (2003))."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עילות, סמכויות וסעדים