חוק תאגידי ביוב ומים, התשס"א-2001

1. כללי
במסגרת שיטת ההיטלים, אגרות והיטלי פיתוח נגבו בעיקר מכוחם של סעיפים 251-250 לפקודת העיריות (נוסח חדש); וסעיפים 14 ו- 24-22 לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת המועצות המקומיות") בליווי חוקי-עזר ייעודיים שהותקנו מכוחם (ע"א 10252/05 קריית שדות התעופה בע"מ נ' מנהל מע"מ, פורסם באתר נבו (03.03.2008), פסקה 24 (להלן: "עניין שדות התעופה")). לצד זאת, התפתחותה ההיסטורית של החקיקה המוניציפלית הביאה לכך שבצידם של הסדרים אלה עמדו בתוקפם הסדרים נוספים שנתנו בידי הרשות המקומית סמכות לגבות אגרות והיטלי פיתוח (שפיר, בעמ' 62-51).

חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 הביא לשינוי יסודי במסגרת הנורמטיבית הנוגעת לגביית אגרות והיטלי פיתוח ושיטת ההיטלים הוחלפה בשיטת "העלות הריאלית" {להרחבה ראו עופר שפיר ונטלי שמואלי מעודי תאגידי מים וביוב, 723-697 (2012)}.

ביום 01.01.10 נכנסה לתוקפה רפורמת משק המים והביוב בישראל, כהמשכו של תהליך ארוך ומורכב לשינוי מבנה משק המים, אשר ביסודו חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 (להלן חוק תאגידי מים). חוק תאגידי מים ערך שינוי מבני במשקי המים והביוב בישראל, בין היתר, בהעברת משקים אלה לאחריותם של תאגידים פרטיים תחת הרשויות המקומיות. בנוסף, נעשתה רפורמה בניהול משק המים והביוב הארצי בדרך של הקמת רשות ממשלתית למים ולביוב, בשמה המלא הרשות לשירותים ציבוריים (מים וביוב) (להלן: "הרשות למים וביוב") ובראישה מועצת הרשות הממשלתית למים וביוב (להלן: "מועצת הרשות"), אשר תרכז את הסמכויות הרגולטוריות והניהוליות בתחום אחריותה של הרשות.

השינוי שהוכנס בגדרי הרפורמה, הוא זה הנוגע בהסדרי התשלום על-ידי הצרכנים בעבור המים ושירותי הביוב. תשתיתה הנורמטיבית הפרטנית של הרפורמה, כללים שהותקנו בהתאם לחוק המים, התשי"ט-1959 וחוק תאגידי מים, תפורט בפסקה זו להלן.

כללים אלה, מן השנים תש"ע-2009 ותשע"א-2011, "אבן היסוד של הרפורמה". בקליפת אגוז יצויין, כי קודם לרפורמה היתה קביעת תעריפי המים נתונה בידי שרי האוצר, התשתיות, החקלאות והפנים לפי העניין, וטעונה אישור ועדת הכספים של הכנסת. הבסיס הנורמטיבי להסדר זה היה סעיף 112 לחוק המים, שהסמיך את הכנסת ושורה של שרים לקבוע את התעריף לפי העניין. במסגרת הרפורמה, הטיל המחוקק את מלאכת קביעתם של תעריפי המים על הרשות לשירותים ציבוריים (מים וביוב), בלא הכפפה לאישור שרים או ועדה מועדות הכנסת (סעיפים 101 ו- 102 לחוק תאגידי מים). בשנת 2006 נערך תיקון מקיף לחוק המים, במסגרתו של חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2006), התשס"ו-2006 (להלן: "חוק ההסדרים משנת 2006"), כך שהרשות לשירותים ציבוריים הוחלפה ברשות הממשלתית למים ולביוב אשר הוקמה בשנת 2005 (ישום החלטת ממשלה מס' 4101 מיום 09.08.05), והסמכות לקביעת תעריפי המים נמסרה למועצת הרשות, כאמור, בלא צורך באישור שרים או ועדה מועדות הכנסת. מועצת הרשות מורכבת משישה נציגי ממשלה בכירים ושני נציגי ציבור הממונים על-ידי הממשלה.

בהמשך לכך, בסעיפים 101 ו- 102 לחוק תאגידי מים נאמר כי מועצת הרשות תקבע תעריפים ריאליים מבוססי עלות שיגבו תאגידי המים מהצרכנים. תעריפים אלה נקבעו לראשונה במסגרת יישום הוראותיו של חוק תאגידי מים וביוב וחוק המים עם החלת הרפורמה במשק המים בשנת 2010, והם שעמדו במוקד פסק-הדין הראשון. בשל חשיבותם של הסעיפים המסמיכים לסוגיה שלפנינו יובאו אלה כלשונם:

(1) בחוק תאגידי מים: סעיף 101(א) לחוק תאגידי מים מסמיך את מועצת הרשות לקבוע כללים לחישוב עלות שירותי המים והביוב שנותנים תאגידי המים:

"מועצת הרשות תקבע כללים לחישוב העלות הריאלית, לרבות שיעור תשואה נאות על ההון, של שירותי מים ושל שירותי ביוב שנותנת חברה; כללים כאמור יכול שייקבעו לפי שטח הקרקע והמבנים שאליהם או שבהם מסופקים המים או שמהם זורמים השפכים, העומס על המערכת, איכות המים, סוג השפכים ואיכותם, או כל עניין אחר שיש בו לשנות את העלות של שירותי המים או שירותי הביוב, ויכול שיתייחסו לעלות כלל השירותים שמספקת חברה או לסוגי שירותים או לכל שירות בנפרד." (ההדגשות הוספו - א"ר)

סעיף 102(ב) לחוק תאגידי מים מסמיך את מועצת הרשות לקבוע את התעריפים שישלמו הצרכנים לתאגידי המים, בהתבסס על הכללים לחישוב עלותם של שירותי המים והביוב:

"בלי לגרוע מהוראות סעיפים-קטנים (ב1) ו- (ג), התעריפים בעד שירותי המים ובעד שירותי הביוב ייקבעו בהתאם לעלות אספקת השירותים, בהתבסס על הכללים שנקבעו לפי סעיף 101(א); כל מחיר ישקף, ככל האפשר, את עלות השירות שלו הוא נקבע." (ההדגשות הוספו - א"ר)

(2) בחוק המים: סעיף 111 לחוק המים, מסמיך את מועצת הרשות לקבוע כללים לחישוב עלות המים המסופקים על-ידי יתר ספקי המים לצרכניהם, ובכללם מקורות כספקית מים לתאגידי המים:

"מועצת הרשות הממשלתית תקבע כללים לחישוב עלות המים; כללים אלה יתבססו על העלויות הממשיות של ספק המים בקשר להפקת המים ואספקתם, לרבות ריבית, בלאי והוצאות אחרות." (ההדגשות הוספו - א"ר)

סעיף 112 לחוק המים מסמיך את מועצת הרשות לקבוע את התעריפים שישלמו הצרכנים ליתר הספקים, בהתבסס על הכללים לחישוב עלות המים:

"מועצת הרשות הממשלתית רשאית לקבוע בכללים תעריפים לדמי מים בדרך-כלל או לגבי אזור פלוני או לגבי סוג ספקים פלוני, ורשאית היא לדרג את דמי המים לפי מטרות המים, לפי השמושים במים, לפי עונות השנה או שעות היממה, לפי נתונים גיאוגרפיים, טופוגרפיים או לפי נתונים אחרים - הכל בשים-לב למשקיותם של מפעלי המים שעליהם יחולו התעריפים ובשים-לב ליכולת התשלום של צרכני המים במטרה פלונית ולתצרוכת המים לאותה מטרה." (ההדגשות הוספו - א"ר)

מועצת הרשות קבעה את כללי המים החדשים לפי החוקים המסמיכים, באופן הבא:

מכוח הסמכות שהוקנתה למועצת הרשות בחוק תאגידי מים נקבעו: ראשית, לעניין עלות שירותי מים וביוב לתאגידי המים - כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), התש"ע-2009; שנית, לעניין התעריף לצרכני תאגידי המים בגין שירותי מים וביוב - כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב), התש"ע-2009.

מכוח הסמכות שהוקנתה למועצת הרשות בחוק המים נקבעו: ראשית, לעניין עלות שירותי מים וביוב למקורות - כללי המים (חישוב עלויות והכנסות, הכרה בפיתוח מפעלי מים וחובות דיווח החלות על מקורות), התשע"א-2011 (אלה נכנסו לתוקף ב- 01.01.12); שנית, לעניין התעריפים המשולמים למקורות - כללי המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות) (תיקון), התש"ע-2009; שלישית, לעניין התעריפים לצרכני ספקים מקומיים - כללי המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות) (תיקון), התש"ע-2009.

בפסק-הדין הראשון{בג"צ 10541/09, המשנה לנשיאה ריבלין והשופטים ג'ובראן ורובינשטיין; להלן פסק-הדין הראשון} נקבע, כי כללי הגביה שנקבעו על-ידי מועצת הרשות אינם חורגים, בודאי לא באופן קיצוני, ממתחם הסבירות המינהלי. זאת, נוכח שיקול-הדעת הרחב המסור לרשות בקביעת מדיניות כלכלית רחבת היקף, בעלת השלכות רוחב ומשמעות תקציבית, כבמקרה דנן. בתוך כך, נמצא כי הכללים שנקבעו אומצו לאחר הליך ראוי וסדור, שבמסגרתו התייעצה הרשות עם גורמים מקצועיים וכן ערכה מספר סבבים של שמיעת תגובות והצעות מן הציבור הרחב, בכתב ובעל-פה, בטרם גיבשה את מסקנותיה. כן נמצא, כי החלטות הרשות נועדו לקדם מדיניות מסויימת ואינן אקראיות. עוד נקבע, כי קביעת תעריפים אחידים נובעת משיקולים ראויים שרשאית הרשות לשקול; וכי הן התכלית הסובייקטיבית והן התכלית האובייקטיבית של חוק תאגידי מים אינן מונעות מן הרשות לשקול שיקולים של צדק חלוקתי והיעדר הפליה.

כן נפסק, כי אף שאין חולק על מעמדה החוקתי של הזכות לנגישות למקורות מים, כנגזרת מהזכות לקיום מינימלי בכבוד, במקרה דנן לא השתכנע בית-המשפט כי עליית המחירים כשלעצמה כמוה כמניעת נגישות למים בפועל {ע"א 4708/14 המערערות והמשיבות שכנגד נ' המשיבה והמערערת שכנגד, תק-על 2015(3), 8029 (24.08.2015)}.

2. כללים בדבר תעריפים
ב- ת"צ (מרכז) 56235-01-13 {איל חטואל נ' המועצה האזורית לב השרון, תק-מח 2016(2), 9071 (24.04.2016)} נפסק:

"85. חוק התאגידים שפורסם ביולי 2001, הפקיע סמכותן של רשויות מקומיות, למעט מועצות אזוריות, לספק שירותי מים וביוב. הפקעת הסמכויות כללה גם את הסמכות להטיל ולגבות תשלומי חובה. האיסור גולם בסעיף 139 בחוק התאגידים שאסר על הרשויות לפעול מכוח פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות, פקודת העיריות (אספקת מים) וחוק הביוב. חוק התאגידים קבע בסעיפים 101- 103 כי "מועצת הרשות תקבע את התעריפים לתשלומים שתגבה חברה מצרכניה בעד שירותי מים ובעד שירותי ביוב..." (שפיר ומעודי בספרם עמ' 809).

86. ההסדר האמור לא כלל רשויות מקומיות שלא הקימו תאגיד וכן לא חל על איגודי ערים ומועצות אזוריות המספקים שירותים אלה. גופים אלה היו רשאים, ומועצות אזוריות היו חייבות להמשיך לפעול לקביעתם והטלתם של תשלומים למימון שירותי מים וביוב לפי החקיקה המוניציפלית שלעיל ובהתאם להסדרים שנקבעו שם. כך נוצר מצב של שני הסדרי מימון לגבי המגזר המוניציפאלי. מציאות זו חייבה רפורמה משלימה שעוגנה בפרק כ' בחוק ההתייעלות בשנת 2009 (שפיר ומעודי בספרם בעמ' 810).

87. במסגרת חוק ההתייעלות נוסף סעיף 15א.(א) בחוק הביוב שקבע:

'(א) בפרק זה:
'מועצת רשות המים והביוב' - מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב, שהוקמה לפי סעיף 124טו לחוק המים התשי"ט- 1959.
'רשות מקומית בלא תאגיד' - רשות מקומית שאינה חייבת בהפעלת שירותי המים והביוב שבתחומה באמצעות חברה, לפי הוראות חוק תאגידי מים וביוב התשס"א-2001 למעט איגד ערים למים או לביוב...

(ב) על-אף האמור בכל דין, מועצת רשות המים והביוב תקבע, בכללים, את התעריפים לתשלומים שתגבה רשות מקומית בלא תאגיד בעד שירותים שהיא נותנת לפי חוק זה בתחום הביוב; הוראות סעיפים 101 עד 103 לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001, יחולו לעניין קביעת כללים כאמור, בשינויים המחוייבים.

(ג) פרק שלישי - בטל."

הוראה זו למעשה אימצה את ההסדר המימוני לעניין שירותי מים וביוב לגבי יתרת המגזר המוניציפלי. הסמכות והאחריות לקביעת תעריפי השירותים, שלפיהם יחוייבו צרכני הרשויות המקומיות, עברו למועצת רשות המים לפי סעיפים 103-101 בחוק התאגידים (שפיר ומעודי בספרם בעמ' 812-809). בהוראות מעבר בחוק ההתייעלות נקבע בסעיף 76(ג) כי:

'הוראות פרק שלישי לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) בנוסחו לפני ביטולו כאמור בסעיף 75(2) לחוק זה, ימשיכו לחול לאחר תחילתו של חוק זה על רשות מקומית, למעט ההוראות לעניין קביעת אגרות והיטלים בחוקי-עזר, וזאת עד שיתקיים לגביה המפורט להלן, לפי העניין:
לגבי רשות מקומית בלא תאגיד - נכנסו לתוקפם תעריפים שקבעה מועצת רשות המים והביוב לגבי אותה רשות מקומית לפי סעיף 15א(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) כנוסחו בסעיף 75(1) לחוק זה, ואולם הוראות הפרק השלישי האמור ביחס להגשת ערר או ערעור בשל דרישת תשלום שנשלחה לצרכן לפני מועד כניסתם לתוקף של תעריפים אלה ובנוגע להליכים בקשר לערר או לערעור כאמור.'

הוראות המעבר בחוק ההתייעלות מתייחסות לתחולתם של תעריפים ולא לתחולתם של חוקי העזר או החקיקה מטילת התעריפים. עניין זה מעלה את השאלה אם חלים על הרשות הוראות חוק העזר הקובע את התעריף. על כך משיבים שפיר ומעודי בספרם: "יש להניח כי הוראות הקשורות בטבורן להטלת החיוב בתעריף אכן יחולו והן נקלטות לתוככי הוראות המעבר הנ"ל בהיותן מהוות חלק אינטגרלי מהן ומהתעריפים שהן מושאיהן" (עמ' 817). על-כן הוראות המעבר אימצו את התעריפים הקיימים ערב תחילתם.

ביום 18.10.10 פרסמה רשות המים את כללי התעריפים שתחילתם ביום 01.11.10. סעיף 16(א) בכללי התעריפים קובע כי "הם יחולו על רשויות מקומיות המנויות בתוספת הראשונה, למעט הוראות פרק ב' (שעניינו היטל ביוב - מ' נ') שיחולו על רשויות מקומיות המנויות בתוספת השניה, בלבד". המועצה אינה מנויה בתוספת השניה ועל-כן נראה שפרק ב' אינו חל עליה. על-כן בעניינה חל סעיף 19א. בכללי התעריפים הקובע: "התעריף של היטל ביוב של רשות מקומית שאינה מופיעה בתוספת השניה יהיה התעריף הנקוב בחוק העזר שלה" (הדגשה שלי - מ' נ'). שפיר ומועדי בספרם אף הם מציינים כי לאחר התקנת כללי התעריפים הוסיף חוק העזר לחול על המועצה וכך הם כותבים: "על 4 רשויות מקומיות נוספות ממשיכים לחול חוקי העזר שלהן לעניין היטל ביוב" ובהערת שוליים מצויין כי מועצת לב השרון היא אחת מהן (עמ' 836).

כאמור סעיף 15א(ב) בחוק הביוב קובע כי: "על-אף האמור בכל דין, מועצת רשות המים והביוב תקבע, בכללים, את התעריפים לתשלומים שתגבה רשות מקומית בלא תאגיד בעד שירותים שהיא נותנת לפי חוק זה בתחום הביוב...". רשות המים אכן פרסמה את כללי התעריפים מכוח סעיף 15א(ב) בחוק הביוב, ולמעשה קבעה כאמור לגבי המועצה כי בעניינה יחול תעריף חוק העזר שלה.

סעיף 103 בחוק התאגידים תכליתו מניעת כפל חיוב או חיוב יתר מאדם שכבר נשא בעבר בתשלומים עבור השקעות בהתקנת מערכות המים או הביוב (שפיר ומעודי בספרם בעמ' 706), וכך הוא קובע:

'(א) מועצת הרשות תקבע כללים ותעריפים לפי סימן זה לעניין תשלומים חד-פעמיים או שוטפים בעד הקמת מערכת מים או מערכת ביוב, בהתאם להוראות אלה:

(1) לגבי נכס שכבר שולמו בשלו לרשות המקומית דמי השתתפות בהתקנת מערכת ביוב או מערכת מים, לא יחוייב בעל הנכס בתשלום לגבי השלב שעליו שולמו;

(2) לגבי נכס שכבר שולמו בשלו, לרשות המקומית או לחברה, היטלים או אגרות לחיבור או לפיתוח מערכת מים, או היטל ביוב, או תשלום שנקבע לפי חוק זה, לא יחוייב בעל הנכס בתשלום לגבי שטח הקרקע ושטח הבניין שבשלהם שולמו, ואם שולמו לפי אמת-מידה אחרת - לגבי אותה אמת-מידה, לפי העניין;

(3) על-אף האמור בפסקאות (1) ו- (2), החליט דירקטוריון החברה כי כתוצאה מתוספת בניה בנכס בהיקף ניכר או בשל שינוי מהותי בשימוש הנעשה בנכס, נוצר צורך להקים ולחבר לנכס מערכת מים או ביוב נוספת, או להחליף את מערכת המים או הביוב הקיימת המחוברת לנכס, ניתן לחייב את בעל הנכס בתשלום לפי התעריפים שתקבע מועצת הרשות לפי סימן זה'."

ב- ה"פ (חי') 10538-07-10 {גלי גיל מרכז לספורט ונופש בקרית מוצקין בע"מ נ' חברת פלגי מוצקין בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.10.15)} נדונה תביעה שהוגשה כהמרצת פתיחה ליתן פסק-דין הצהרתי לפיו המשיבה 1
{להלן: "פלגי מוצקין"} מחוייבת למלא אחר הסכם פשרה אשר נחתם בין המבקשת {להלן: "גלי גיל"} למשיבה 2 {להלן: "העיריה"} וכי פלגי מוצקין חייבת לגבות את החיובים בגין צריכת מים מגלי גיל על-פי הסכומים שמשלמת פלגי מוצקין לחברת מקורות.

המשיבות טענו כי "עם כניסת פלגי מוצקים בנעלי העיריה סוכל קיומו של הסכם הפשרה מבחינה חוקית".

בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי מטרת חוק תאגידי מים וביוב היתה להביא שינוי במשק המים, כאשר בבסיס החקיקה החדשה עמדו שני קווים מנחים: הראשון, עקרון האחדות הגורס כי יש לקבוע מנגנון אחיד ארצי המנוהל על-ידי גוף שהינו זרועו הארוכה של השלטון המרכזי שהוא בלבד מומסך לקבוע את תעריפי המים לכלל הצרכנים בישראל.

השני, עקרון העלות הריאלית של מחירי שירותי המים המסופקים לצרכן. בית-המשפט קבע כי מתן תוקף להסכם הפשרה, אשר נחתם בין גלי גיל לבין העיריה, יש בו פגיעה בעקרון השוויון בין גלי גיל לצרכנים אחרים.

בית-המשפט מצא כי יש גם ממש בטענת המשיבות, לפיה עם כניסת פלגי מוצקים בנעלי העיריה סוכל קיומו של הסכם הפשרה מבחינה חוקית.

בית-המשפט קבע כי בהתאם לחוק תאגידי מים וביוב, גביית חיובי מים מגלי גיל שלא בהתאם לתעריפים הקבועים בחוק מהווה עבירה פלילית.

אשר-על-כן, מניעה חוקית מקיום ההסכם מהווה נסיבה המסכלת קיומו של הסכם הפשרה בכל הנוגע לחיובי המים.

משנקבע כי ההסכם סוכל, הרי הוראותיו בכל הקשור לגביית חשבונות המים פקעו והוא אינו מחייב עוד מי מהצדדים.

3. כללי תאגידי מים וביוב (שפכי מפעלים המוזרמים למערכות הביוב) התשע"א-2011
תכליתם של החוק וכללי תאגידי המים הם להסדיר את ההזרמה של שפכי התעשיה באופן שלא תגרום לנזק במערכת הביוב של חברה או של כל גורם אחר, לפעולת הזרמת הביוב ולתהליכי הטיפול בשפכים או להשבת קולחים וכן למנוע מטרדים ונזקים לציבור או לסביבה הנגרמים משפכי תעשיה (ראה: סעיף 1 לכללי תאגידי המים).

כללי תאגידי המים קובעים תעריפים מיוחדים למי שמזרים למערכת הביוב שפכים אשר הזרמתם אסורה על-פי הוראות הכללים. התעריפים נועדו לממן את עלות הטיפול היקרה בשפכים אלה. התעריפים המיוחדים גם יוצרים, בעקיפין תמריץ למזרים לטפל בשפכים אלה לפני הזרמתם למערכת הביוב הכללית (ראה: החלטה בעניין המחלוקת בין משרד הביטחון ותאגיד המים והביוב מעיינות הדרום בע"מ מיום 16.07.13, נספח א' לסיכומי המשיבה).

סעיף 51 לחוק קובע כדלקמן:

"(א) חברה רשאית לקבוע למפעלים שבתחומה הוראות בעניינים אלה:
(1) טיפול מקדים בשפכי תעשיה; הוראות כאמור יבואו נוסף על הוראות לפי כל דין ולא יגרעו מהן;
(2) ניטור של איכות שפכי התעשיה ודיווח על תוצאות הניטור לחברה, בדרך ובתדירות שקבעה;
(3) חובת מסירת הודעה לחברה על כל שינוי שחל בספיקה או באיכות של שפכי התעשיה, אשר יש בו כדי להשפיע על תקינות פעולתה של מערכת הביוב או על איכות הקולחים או הבוצה שהיא מייצרת;

(ב) הוראות לפי סעיף-קטן (א) ייקבעו ככל הנדרש לדעת החברה כדי:
(1) למנוע מטרדים ונזקים לציבור או לסביבה;
(2) למנוע נזקים למערכת הביוב, לפעולת הזרמת הביוב ולתהליכי הטיפול בשפכים וטיהורם, או למערכת השבת קולחים; ההוראות יהיו בכפוף לכללים שקבעה מועצת הרשות לעניין זה, ויכול שיהיו דרך-כלל, לסוגי מפעלים או למפעל מסויים, בין כתנאי לחיבור המפעל למערכת הביוב ובין בכל עת לאחר מכן.

(ג) ראתה חברה כי יש צורך לנקוט פעולה לצורך טיפול תקין בשפכים ממקרקעין או ממפעל שבתחומה, הבטחת פעולתן התקינה של מערכות המים או הביוב, מניעה של נזק ממים או משפכים, זיהום מקורות מים או ים, או מניעה של מפגע תברואי או סביבתי, או הסרתו - רשאית היא, בכפוף לתנאי הרישיון ולכללים שקבעה מועצת הרשות בעניין זה, לדרוש בכתב:

(1) מבעל המקרקעין או מהמפעל, להתקין ביב, לשנותו או לתקנו, לחבר ביב, ולשנות או לתקן צינורות או מיתקנים של מערכת מים או ביוב שבנכסו;
(2) מהמפעל לבצע, טיפול מקדים בשפכי תעשיה לפני כניסתם למערכת הביוב, כנדרש לפי כל דין ולפי הוראות שהחברה קבעה לפי סעיף-קטן (א);
והכל בתוך המועד ובתנאים שתקבע החברה בדרישה..."

החוק מספק גם הגדרה למפעל:

"מקום שבו מעבדים או מייצרים מוצרים, או נותנים שירותים, ושממנו מוזרמים שפכי תעשיה..."

גם כללי תאגידי המים, הפועלים מכוח החוק, מספקים הגדרה כמעט זהה:

"מקום שבו מעבדים או מייצרים מוצרים, או נותנים שירותים, ושממנו מוזרמים שפכי תעשיה, במישרין או בעקיפין..."

ב- ת"א (חי') 56030-07-14 {חוצות המפרץ חיפה בע"מ נ' מי כרמל בע"מ, תק-של 2015(4), 87591 (2015)} הסוגיה שנדונה היא, האם חוק תאגידי מים וביוב התשס"א-2001, וכללי תאגידי מים וביוב (שפכי מפעלים המוזרמים למערכות הביוב) התשע"א-2011, חלים בעניינה של המבקשת בכל הנוגע לקנסות אשר הושתו עליה בגין הזרמה נטענת של שפכים או שעל המשיבה לפנות לכל אחד משוכרי המבקשת באתר הידוע בשם "חוצות המפרץ" שהמבקשת הינה בעלת המקרקעין במקום.

אין חולק, כי המבקשת הינה בעלת הזכויות במקרקעין הידועים, הנמצאים במפרץ חיפה, ובהם פועל מרכז קניות פתוח, קניון פתוח, המכונה בשמו המסחרי "חוצות המפרץ". המבנים המצויים במקרקעין מושכרים על-ידי המבקשת ל- 90 שוכרים שונים.

אורכה המוערך של מערכת הביוב של המבקשת הינה כ- 2 ק"מ, ובה כ- 150 פתחים {שוחות}. מערכת ביוב זאת קולטת שפכים מעשרות בתי עסק, וביניהם אולמות שמחה ומסעדות, המזרימים את שפכיהם לקווי הביוב של המבקשת.

המשיבה הינה תאגיד המים של עיריית חיפה שהוקם לצורך טיפול במשק המים והביוב של העיר. ביום 17.10.13 נשלחו על-ידי המשיבה למבקשת שתי הודעות דרישה לתשלום בגין הזרמת שפכים אסורים או חריגים למערכת הביוב. המשיבה דרשה לשלם את הסכומים הנ"ל כקנסות מנהליים, מכוח כללי תאגידי מים, בגין הזרמה לכאורה של שפכים אסורים או חריגים למערכת הביוב העירונית בשנת 2013.

המבקשת שלחה מכתב תשובה למשיבה בו טענה, כי למשיבה אין כל סמכות לפנות אליה שכן המבקשת אינה מתאימה להגדרה של "מפעל" בכללי תאגידי המים. בנוסף השיגה המבקשת על חיובה הכספי וכן על נתוני מדידת המשיבה ועמידתם בדרישות כללי תאגידי המים.

בית-המשפט קבע, כי המבקשת, "נכנסת" להגדרה של "מפעל" לפי כללי תאגידי המים. המבקשת טענה כאמור, כי היא בעלת זכויות החכירה במקרקעין בלבד, אולם יש לציין, כי היא הינה ה'לקוח היחיד' מול המשיבה. המבקשת אינה בעלת המקרקעין בלבד, היא זו הנחשבת ללקוחה של המשיבה.

לו היתה הפרדה פרטנית של כל שוכר ושוכר בשטחה של המבקשת אל מול המשיבה, היה מדובר במצב אחר. בנסיבות שלפנינו, המשיבה כלל אינה מכירה את השוכרים השונים של המבקשת. המבקשת היא החזית אל מול המשיבה, היא זו שמקבלת, ולא העסקים הפועלים במתחמה, את החיובים השוטפים בגין צריכת המים ובגין אספקת שירותי ביוב.

אם צריך לבצע מדידות של כמויות בגין צריכה או גובה ההיטל בגין שרותי הביוב מחובתה של המבקשת לייצר מנגנון שכזה לשוכריה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי מאחר והמבקשת היא החזית, היא הלקוח, היא לא יכולה לטעון, כי היא בעלת זכות החכירה במקרקעין בלבד, וכן, כי הזרמת שפכי התעשיה לא מתבצעת, בין במישרין ובין בעקיפין, ממתחמה. ככל הנראה הזרמת השפכים הינה הזרמה עקיפה, אולם המבקשת היא זו המחוברת למערכת הביוב העירונית {בשלושה מוקדים שונים} והיא זו האחראית.

מסקנת בית-המשפט הנ"ל עולה בקנה אחד עם החלטה של רשות המים מיום 01.10.14 שצירפה המשיבה לסיכומיה, בעניין לב המפרץ בע"מ נגד תאגיד המים והביוב מי כרמל בע"מ. מהחלטה זו עלה, כי על תאגידי המים והביוב מוטלת החובה להנפיק הודעות תשלום לכל הצרכנים בתחומם וזאת בהתאם לקריאת מדי המים המופיעים ברישומיהם. אין כל מניעה, כי מפעל יערוך התחשבנות מול השוכרים בנכסו, וישית עליהם את העלויות היחסיות בגין הזרמת השפכים התעשייתיים.

כאמור בענייננו המבקשת היא החזית, היא הלקוח. המבקשת לא יכולה להתנער מכל אחריות לשפכים שהוזרמו, גם אם בעקיפין, משטחה, שכן דווקא בידה מצויים הכלים האפקטיביים להשית את העלויות על המזהמים.

בדומה להחלטה של רשות המים בעניין לב המפרץ, קבע בית-המשפט, כי על המבקשת למצוא מנגנון אשר יאפשר לה להשית את העלויות היחסיות בגין הזרמת השפכים התעשייתיים על השוכרים לפי סולם אותו היא תקבע.

מעבר לנדרש, הוסיף בית-המשפט, כי באשר לטענות המבקשת הנוגעות להגדרת קניון, הוא מקבל את טענות המשיבה בעניין במלואן. סעיף 5 לכללי תאגידי המים מלמד, כי נידרש לסוגי המפעלים שבתוספת השלישית רק כאשר לא אושרה תכנית הניטור:

"החליטה חברה, כי תהליכי הייצור במפעל מעוררים חשש להזרמת שפכים למערכת הביוב בניגוד לאמור בסעיף 3(א), תכין החברה תכנית ניטור ובקרה שנתית על איכות שפכי המפעל לפי תקנה 10 לתקנות קולחין (להלן - תכנית);לא אושרה תכנית כאמור, תכין החברה תכנית כמפורט בתוספת השלישית..."

בענייננו תכניות הניטור השנתיות, אשר הוכנו על-ידי המשיבה לכלל המפעלים שבתחומה, כללו אף את המבקשת וזכו לאישור הגורם המוסמך. לפיכך, קבע בית-המשפט, כי אין צורך לבחון את השאלה אם המבקשת עונה לביטוי "קניון" שבתוספת השלישית לכללים אלה.

4. דוגמאות ותקדימים
א. כשם שלא היה מקום להוסיף ולעדכן את אגרות הביוב ללא אישור מועצת רשות המים, כך גם לא היה מקום לעדכן את היטלי הביוב לאחר המועד הקובע ללא אישורה של מועצת רשות המים - הבקשה לקבלת התובענה כייצוגית התקבלה
ב- ת"צ (מרכז) 60857-06-14 {יצחק דבש נ' מועצה מקומית באר-יעקב, תק-מח 2016(1), 23558 (2016)} נדונה בקשה לאישור תובענה כייצוגית, אשר הוגשה לבית-המשפט לעניינים מינהליים בהתאם לפריט ה- 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

עניינה של הבקשה הוא בהחלטתה של המשיבה, המועצה המקומית באר-יעקב, להוסיף ולהצמיד את תעריפי היטלי הביוב למדד המחירים לצרכן, גם לאחר כניסתו לתוקף של חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), התשס"ט-2009.

המועצה המקומית באר-יעקב, היא רשות מקומית הממוקמת בין ראשון לציון לבין רמלה, אשר הוקמה מכוח פקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש). המועצה, שלא פועל בתחומה תאגיד מים וביוב, מספקת לתושביה שירותים של התקנת ותחזוקת ביוב, וגובה בגינם היטלי ביוב ואגרות ביוב.

עד ליום 23.07.09, גבתה המועצה היטלי ואגרות ביוב מכוח הוראות סעיפים 17 ו- 37(א) לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 {ייקרא להלן: "חוק הביוב"}, אשר כותרתן היתה "היטל ביוב ואגרת ביוב".

מכוח הוראות אלו נחקק חוק-עזר לבאר-יעקב (ביוב), התשס"א-2001 {ייקרא להלן: "חוק העזר - ביוב"}. בתוספת לחוק העזר - ביוב כתובים התעריפים בנוגע להיטל הביוב שנכנסו לתוקף ביום 21.05.01. כן קובע סעיף 15 לחוק העזר - ביוב, כי תעריפים אלו יוצמדו למדד המחירים לצרכן שפורסם באפריל 1999.

ביום 23.07.09 נחקק חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, שביטל את הפרק העוסק ב"היטל ביוב ואגרת ביוב" בחוק הביוב. בסעיף 76(ב) לחוק ההתייעלות נקבעו הוראות מעבר, כדלקמן:

"בלי לגרוע מהוראות חוק תאגידי מים וביוב, התעריפים בעד שירותים בתחום הביוב שנותנת רשות מקומית, למעט איגוד ערים למים או לביוב (בסעיף-קטן זה: "רשות מקומית") שנקבעו לפי כל דין ושהיו בתוקף ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול לעניין שירותים כאמור שנותנת רשות מקומית לאחר יום תחילתו של חוק זה, ורשאית מועצת המים והביוב לקבוע עדכונים לתעריפים אלה לפי מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או לפי מדד אחר שייראה לה הולם, וזאת עד שיתקיים לגבי הרשות המקומית אחד מאלה, לפי העניין:

(1) לגבי רשות מקומית בלא תאגיד- נכנסו לתוקפם תעריפים שקבעה מועצת רשות המים והביוב לגבי אותה רשות מקומית לפי סעיף 15א(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), כנוסחו בסעיף 75(1) לחוק זה;
(2) לגבי רשות מקומית אחרת - חלות לגביה הוראות סעיף 139(ב) לחוק תאגידי מים וביוב."

בית-המשפט קבע, כי המועצה גבתה היטלי ביוב ואגרות ביוב תוך שהיא ממשיכה להצמיד את התעריפים למדד המחירים לצרכן גם לאחר המועד הקבוע {קרי, גם לאחר 23.07.09}, וזאת למרות שמועצת המים והביוב לא קבעה עדכונים לתעריפים הללו.

המבקש לא חלק על כך שהוראות חוק ההתייעלות 2009 מתירות למועצה להמשיך ולגבות את היטלי הביוב ואגרות הביוב בהתאם לתעריפים שנהגו עובר ליום הקובע, אולם לשיטתו מאותו מועד ואילך לא היתה רשאית עוד המועצה להוסיף על התעריפים הללו הפרשי הצמדה כלשהם {אלא הסמכות לעשות כן היתה נתונה למועצת המים והביוב בלבד}.

לאור זאת הוגשה התובענה הייצוגית בה עסקינן, במסגרתה התבקש בית-המשפט להורות על השבה של סכומים שנגבו בעקבות עדכון תעריף היטלי הביוב לאחר המועד הקובע בניגוד לחוק ההתייעלות 2009.

התובענה הייצוגית בה עסקינן הוגשה ביום 29.06.14. תשעה חודשים קודם לכן הוגשה נגד המועצה בקשה לאישור תובענה כייצוגית, שעניינה הוספת הפרשי הצמדה בגין אגרות ביוב {להבדיל, מהיטלי הביוב, נושא התובענה דנן} {ראה: ת"צ (מרכז) 47336-09-13 שחורי נ' מועצה מקומית באר-יעקב, פורסם באתר נבו (30.09.12)}.

הטענות שנטענו בעניין שחורי דומות מאד לאלו הנטענות בתובענה הנוכחית, השבת כספים שנגבו ביתר בגין הצמדת תעריפי אגרת הביוב למדד המחירים לצרכן, בניגוד לחוק ההתייעלות 2009. השוני בין התובענות הוא, כאמור, בסוג תשלום החובה בו מדובר: עניין שחורי עסק באגרות ביוב, דהיינו באגרה המשולמת בגין הוצאות ההחזקה של מערכת הביוב המשרתת את הנכס, בעוד שעניינה של התובענה שלפניינו הוא בהיטלי ביוב, דהיינו בהיטל המשולם בגין עלויות הקמתה של מערכת הביוב המשרתת את הנכס.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בעניין שחורי הודיעה המשיבה על חדילה מגביית הפרשי הצמדה בגין אגרות ביוב. השופטת מיכל נד"ב, אישרה את הודעת החדילה, וכנגזר מכך דחתה את הבקשה לאישור תובענה כייצוגית, ופסקה גמול למבקש ושכר-טרחה לבא-כוחו. לעומת-זאת, בענייננו, עמדה המשיבה על טענתה, כי היא היתה זכאית להצמיד את תעריפי היטלי הביוב למדד המחירים לצרכן גם לאחר המועד הקובע, ולפיכך יש להכריע בבקשת האישור.

המבקש מחזיק בנכס ברחוב הרב קוק בבאר-יעקב. על-מנת לקבל היתר בניה בנכס, נדרש המבקש על-ידי המועצה לשלם היטלי ביוב.

לגרסת המבקש, המועצה פעלה בחוסר סמכות כאשר הצמידה את התעריפים למדד לאחר המועד הקובע. בא-כוח המבקש טען, כי הוגשו מספר תובענות ייצוגיות באותה עילה {איסור הצמדת היטלי הביוב נוכח הוראת המעבר}, ובכל המקרים הוגשו הודעות חדילה על-ידי הרשויות. מכאן, שגם רשויות אחרות מקבלות את עמדת המבקש בדבר תחולתה ופרשנותה של הוראת המעבר.

עו טען המבקש, כי ראוי לפרש את חוק ההתייעלות 2009 פרשנות תכליתית, וכי זו תומכת בגישתו, כי הקפאת התעריפים הקבועה בהוראת המעבר חלה הן על אגרות ביוב {תחולה בה הודתה המועצה בעניין שחורי} הן על היטלי הביוב {תחולה בה כפרה המועצה בהליך זה}.

המונח בו נעשה שימוש בהוראת המעבר, "שירותים בתחום הביוב", הוא מונח רחב הכולל הן את הקמת מערכת הביוב {בגינה נגבה היטל ביוב} והן את תחזוקתה {בגינה נגבית אגרת ביוב}. פרשנותה של המועצה את חוק ההתייעלות, לפיה הקפאת התעריפים אינה חלה על היטלי הביוב {אלא על אגרות ביוב בלבד}, עומדת בניגוד לתכלית החקיקה.

החקיקה בה מדובר היא חלק מהרפורמה במשק המים, במסגרתה ביקש המחוקק לתמרץ רשויות מקומיות להעביר את האחריות לנושאי המים והביוב לתאגידי מים וביוב.

ביטול סמכות הרשויות המקומיות להתקין חוקי-עזר ביחס למשק המים והביוב, והקפאת התעריפים, היא חלק ממערך התמריצים שנועד להביא רשויות מקומיות לפעול להעברת הסמכויות לתאגידי מים וביוב.

עוד טען המבקש, כי כללי ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010) (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה), התשע"ה-2014, שנכנסו לתוקף ביום 01.01.15, מלמדים, כי פרשנותו היא הנכונה.

בית-המשפט התבקש על-כן לאשר את הבקשה כתובענה ייצוגית, ולאפשר למבקש לייצג את עניינם של כל חברי הקבוצה שחוייבו בסכום עודף בשל עדכון שלא כדין של תעריפי היטלי הביוב החל משנתיים קודם למועד הגשת התובענה. לגרסת המבקש, נזקו הכספי האישי עומד על 1,157.50 ש"ח, ונזקה הכולל של הקבוצה הוערך בסכום של 211,158.89 ש"ח. כמו-כן, התבקש בית-המשפט לפסוק גמול לזכות המבקש, ושכר-טרחה לבאת-הכוח המייצגת, בגין הגשת התובענה ובקשת האישור.

המשיבה טענה, כי למבקש אין כל עילת תביעה להשבה נגדה. המשיבה עשתה הבחנה בין היטלי ביוב לבין אגרת ביוב, וגרסה, כי הוראת המעבר בחוק ההתייעלות חלה רק על תעריפים המתייחסים לאגרת ביוב.

לשיטת המועצה המונח "שירותים בתחום הביוב" בו נעשה שימוש בהוראת המעבר מתייחס רק לאגרות הביוב, המשולמות בגין השירותים השוטפים הניתנים לתושבים, ולא בגין היטלי הביוב, המשולמים בגין הקמת התשתיות.

עמדתה של רשות המים היתה, כי חוק ההתייעלות עושה שימוש במושג הכללי "תעריפים" מבלי לאבחן בין אגרת ביוב לבין היטל ביוב, ועל-כן יש לתת לו פירוש מילולי פשוט, כלל התעריפים הקשורים בשרותי מים וביוב, הן אגרות והן היטלים. הוראת סעיף 76 לחוק ההתייעלות הינה הוראת מעבר שנועדה לחול על רשות מקומית בלא תאגיד מים.

הסעיף קובע, כי רשות המים רשאית לעדכן את תעריפי המים והביוב רק לפי מדד המחירים לצרכן או לפי מדד אחר שיראה לה הולם.

אין חולק, כי הסמכויות שניתנו לרשות המים כוללות גם סמכות לקבוע ולעדכן היטלי ביוב ולא רק אגרות שוטפות, המהלך המדורג שנעשה במהלך השנים, אשר כלל חקיקת חוקים חדשים ותיקונים של חוקים ישנים, והכל במטרה לרכז את סמכויות הרגולציה בידי רשות המים, מלמד, כי כל פרשנות אשר תחיל את ההקפאה על אגרות הביוב בלבד, ותותיר אפשרות לקבוע היטלי ביוב בידי גורם אחר, חוטאת למטרתו של המהלך המדורג שנעשה; בשורה התחתונה, עמדת רשות המים היא, כי המשיבה לא היתה רשאית לעדכן את תעריף היטל הביוב לאחר כניסתו לתוקף של חוק ההתייעלות, אלא סמכות זו הוקנתה מאותו מועד ואילך למועצת רשות המים.

חרף כל זאת, עד למועד כתיבת עמדת רשות המים, המשיבה לא פנתה למועצת רשות המים כדי שזו תעשה שימוש בסמכותה לעדכון התעריפים {ובכללם היטלי הביוב} בהתאם למדדים.

בית-המשפט קבע, כי המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא שאין כל יסוד לאבחן בין היטלי הביוב לבין אגרות הביוב לעניין פרשנות הוראת המעבר שבחוק ההתייעלות 2009, ועל-כן כשם שלא היה מקום להוסיף ולעדכן את אגרות הביוב ללא אישור מועצת רשות המים {עניין בו הודתה המשיבה בעניין שחורי} כך גם לא היה מקום לעדכן את היטלי הביוב לאחר המועד הקובע ללא אישורה של מועצת רשות המים. לפיכך לא רק שקיימת שאלה משפטית משותפת, אלא שיש להכריע בה לגופה לטובת המבקש והקבוצה.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה להכרה בתובענה כייצוגית התקבלה.

ב. אחריות העיריה בהצפות ביוב שגרמו נזק למטע זיתים - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ת"א (קריות) 38538-11-14 {ריאד טרביה נ' עיריית שפרעם, תק-של 2016(1), 34878 (2016)} נדונה תביעה בגין נזקים שנגרמו למטע הזיתים שבבעלות התובע עקב הצפות ביוב.

התובע, הוא הבעלים של שטח חקלאי של כ- 10.5 דונם בשפרעם ואשר יש בהן לטענת התובע 96 עצי זית הממוקמים בחלק הצפוני של המקרקעין ואילו החלק הדרומי מיועד לגידול ירקות.

התובע טען, כי במהלך אוגוסט וספטמבר 2011 מי ביוב הציפו את המקרקעין. מי הביוב פרצו כתוצאה מסתימה בקו הביוב העובר בחלקת התובע.

עוד טען התובע, כי כתוצאה מהסתימות בקו הביוב ופריצת מי הביוב למקרקעין הוא אינו יכול לגדל ירקות בחלק הדרומי ואילו עצי הזית נפגעו ונעצרה צמיחתם ויש לעקור אותם ולנטוע עצים מחדש. התובע צירף חוות-דעת של שמאי מטעמו שהעריך את הנזקים בכ- 211,828 ש"ח.

כמו-כן, התובע טען, כי העיריה מופקדת על-פי דין על ניקוי וניקוז הרחובות, על תפעול מערכות הביוב, הניקוז והתיעול ועל ניקוז והסרת מי הגשמים הזורמים בשטח שיפוטה והיא מופקדת על-פי דין על נקיטת אמצעים להסרת כל מטרד או מכשול בשטח שיפוטה או מניעתו וכן על עריכת בדיקות שמטרתן לברר מה הם המטרדים הקיימים. מופקדת על תחזוקת ושינוי ביבים ונקזים ובדיקתם וניקויים של ביבים, נקזים ומעבירי מים בשטח שיפוטה.

אחריות העיריה לטענת התובע הינה מכוח חוק הרשויות המקומיות (ביוב) התשכ"ב-1962 הקובע את האחריות לאיסוף טיפול טיהור וסילוק השפכים. ומכוח תקנות בריאות העם (קביעת תקנים למי שפכים), התשנ"ב-1992 .

התובע טען, כי אחריות התאגיד נובעת מכוח חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2011.

לפיכך, טען התובע, כי בין היתר, הנתבעות 1 ו- 3 התרשלו בקיום חובותיהם על-פי דין בכך שלא נקטו את האמצעים הדרושים לשם מניעת זרימת מי הביוב למקרקעין, לא תכננו באופן סביר את מערכת התיעול או הניקוז של מי הביוב ולא תחזקו באופן שוטף את קו הביוב או את המערכות הרלוונטיות האחרות הקיימות באזור ולא דאגו לפינוי וניקוי קו הביוב באזור.

הנתבעות 1 ו- 2 טענו, כי יש לדחות את התביעה נגדם, כי האחריות על מערכת הביוב מוטלת כל כולה על הנתבעת 3 ועליה בלבד בהיותה גוף סטטוטורי אשר הוקם, בין היתר, לצורך טיפול במערכת הביוב בכלל ובמערכת הביוב נשוא התובענה בפרט.

בית-המשפט קבע, כי הוראת סעיף 139(א) לחוק תאגידי מים וביוב "שחרר" את הרשויות מקומיות מחובותיהן לאספקת שירותי מים וביוב ואף 'נוטל' מהן את סמכויותיהן בתחומים אלה החל מיום תחילת פעילותה של החברה, כאשר 'החברה' לפי סעיף 1(ב) וההגדרות שבסעיף 2 לחוק היא לא אחרת מאשר תאגיד המים והביוב בה עסקינן {נתבע 3}.
אי לכך הנתבעת 3 אחראית על הליקוי הנובע מזרימת הביוב מקו הביוב.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הנתבעת מס' 1 {העיריה} אחראית על מי הנגר, כפי שפירט המומחה ולפחות הנטל להוכיח שלא התרשלה שכן ההצפה היא מעשה הימלטות של מים מחצרים שבבעלותם, מכוח סעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) וגם מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט, קיבל את עמדת המומחה ביחס לחלוקת האחריות {הנתבעת מספר 1 35%, נתבעת מספר 3 50% והתובע באשם תורם 15%}, וחייב את הנתבעות בהתאם. סך הכל נפסק לטובת התובע כ- 15,049 ש"ח.

ג. בקשה לפריסת חוב חשבון מים - הבקשה התקבלה בחלקה
ב- ת"א (חי') 10363-01-16 {גלי גיל מרכז לספורט ונופש בקריית מוצקין בע"מ נ' פלגי מוצקין בע"מ, תק-של 2016(1), 41886 (2016)} התובעת הגישה תובענה במסגרתה עתרה ליתן סעד הצהרתי לפיו החלטת הנתבעת מיום 27.12.15, באמצעות מנהל מחלקת הגביה מטעמה, נגועה בחסר סבירות קיצוני וסותרת את הוראות כללי תאגידי מים וביוב (אמות-מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), התשע"ה-2011.

בנוסף, עתרה התובעת ליתן צו עשה המחייב את הנתבעת לקבוע הסדר לפרעונו של החוב המיוחס לתובעת, לתקופה שלא תפתח מ- 36 חודשים, בהתאם לקריטריונים שנקבעו בכללי תאגידי מים וביוב. עוד נתבקש בית-המשפט, להורות לנתבעת להשיב לידי התובעת המחאות שנמסרו לטענתה תחת לחץ הליכי הגביה.

התובעת טענה, כי בעוד ערעורה תלוי ועומד, היא נאלצה להתמודד עם הליכי גביה אגרסיביים מצידה של הנתבעת. כך, שלחה הנתבעת גובים ומעקלים למתחם הקאנטרי, אשר סילקו את המתאמנים במקום ממתקני הכושר, פרקו אותם, ניתקו כבלים וגרמו לנזקים במקום. נטען, כי תחת אונס ואיומים ומחשש לגרימת נזקים חמורים יותר, נאלצה התובעת למסור לידי הגובים 4 המחאות, שהראשונה בהן הינה המחאה במזומן על-סך של 400,000 ש"ח. נטען, כי בכך נגזר על ההמחאה הראשונה להיות מחולטת בהיעדר כיסוי, כפי שהתריעה התובעת שעלול לקרות.

בנוסף, טענה התובעת, כי הנתבעת נוהגת איפה ואיפה כאשר היא מאפשרת הסדרי תשלום רחבים למשקי בית או צרכנים אחרים, בעוד שהיא מגלה יד קפוצה עם התובעת בכל קשור להסדר תשלום החוב. נטען, כי לא צפוי נזק לנתבעת שעה שהיא נהנית מהפרשי הריבית הנקובים בכללי תאגידי מים וביוב. עוד נטען, כי מדובר בהתעמרות לשמה. התובעת עתרה, איפוא, לחייב את הנתבעת לפרוס את תשלומי החוב לתשלומים שלא יעלו על 30,000 ש"ח מדי חודש.

הנתבעת טענה בתגובתה, כי הבקשה, כמו גם התביעה העיקרית, הינה ניסיון פסול לעקוף את החלטת בית-המשפט המחוזי אשר קבע, כי אין בסיס לעכב את הליכי הגביה. הנתבעת טענה, כי מאז הקמת התאגיד התובעת עושה דין לעצמה ומסרבת לשלם תשלומים עבור שירותי המים והביוב שסופקו למועדון הספורט ולשיטתה, היא זכאית לתעריף מיוחד. הנתבעת אישרה בתגובתה את השתלשלות העניינים בערכאות השונות, לרבות הצווים הזמניים ופסק-הדין שניתן בסופו-של-דבר ב- ה"פ 10538-07-10, כמו גם החלטת בית-המשפט המחוזי בדבר דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע {תגובתה של הנתבעת נתמכה בתצהירו של מנהלה, מר יצחק הרשקוביץ}.

הנתבעת טענה, כי לאור החלטת בית-המשפט המחוזי, היא בחנה את עמדתה מחדש והחליטה להקל על התובעת באמצעות הוספת תשלום אחד נוסף להסדר פריסת החוב.

נטען, כי החלטה זו של הנתבעת ניתנה לאחר ששקלה את כל הנסיבות הרלבנטיות, בשים-לב לשמירת מדיניותה כפי שהיא מופעלת כלפי כלל הצרכנים ובשים-לב לנסיבות הכרוכות בחוב והמחלוקת דנן.

עוד נטען, כי התובעת צורכת כמויות אדירות של מים מדי חודש וכי חשבונות המים שלה מגיעים לסכומים של 100,000 ש"ח ויותר. מדובר בהוצאה אינטגרלית של התובעת שמחזור עסקיה גבוה וניסיונה להציג עצמה כמי שאינה מסוגלת לעמוד בתשלומים חסר בסיס. הנתבעת ציינה, כי בעקבות הליכי הגביה שילמה התובעת סך של 200,000 ש"ח במזומן וכן, מסרה 3 המחאות אישיות דחויות של מר בן גלים, שסכום כל אחת מהן 308,131 ש"ח. נטען, כי תשלום הסך של 200,000 ש"ח ומסירת ההמחאות נעשו רק כאשר בוצע ניסיון נוסף לביצוע תפיסת מיטלטלין.

בית-המשפט קבע, כי בענייננו, היקף החוב הנצבר, לאחר תשלום סך של 200,000 ש"ח, עומד על-סך של 924,393 ש"ח, המשקף צריכה ממוצעת של כ- 18 חודשים. מדובר בסכום בלתי-מבוטל, אשר נצבר נוכח הליך משפטי שהתקיים בין הצדדים ב- ה"פ 10538-07-10, כהחלטת ביניים, עד להכרעה בהליך העיקרי.

לא נטען, כי ההליך הנ"ל הוגש או נוהל בחוסר תום-לב מצידה של התובעת וממילא, לא נמצא ולו רמז לכך בפסק-הדין שניתן בו. יתירה מזאת, לא הוכח בפני בית-המשפט, כי התובעת משתמטת מתשלום חובותיה או "סרבנית תשלום", כטענת הנתבעת.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי יש לקחת בחשבון, שהתובעת שילמה בזמנו סך של 700,000 ש"ח במזומן על חשבון החוב הנצבר, ולאורך מספר שנים, בעת ניהול ההליך, היא שילמה באופן סדיר את חיוביה על-פי הסדר הביניים שנקבע בבית-המשפט המחוזי. סביר להניח, כי לו הפרה התובעת את החלטת בית-המשפט בסעד הזמני, היתה הנתבעת מביאה את הדברים בפני בית-המשפט לצורך אכיפת הצו הזמני ולחילופין, פועלת לביטולו של ההסדר הזמני. יתירה מזאת, לא הובאה בפני בית-המשפט ראיה ממשית כלשהי שתתמוך בטענה כאילו גם במהלך הסדר הביניים לא שלמה התובעת את התשלומים שהושתו עליה, כסדרם.

באשר למצבה הכלכלי, צירפה התובעת את אישורו של רואה החשבון ענבי, המטפל בענייניה, מיום 28.12.15, לפיו לאחר שבדק את הדו"חות הכספיים של החברה וספרי החשבונות שלה לשנים 2015-2014 ולאחר שבדק את מצבה התזרימי ולאור מחזור פעילותה העסקי והיקפו הגבוה של סכום החוב, התובעת לא תוכל לעמוד בתשלומים שנקבעו על-ידי הנתבעת {הכוונה ל- 4 תשלומים, כמפורט במכתבו של מנהל מחלקת הגביה של הנתבעת מיום 27.12.15}.

בית-המשפט קבע, כי ממכתב זה של רואה החשבון, לא ניתן ללמוד על טיב הבדיקות שערך, מהם הנתונים הכספיים שעמדו לנגד עיניו וכיצד הגיע למסקנה, כי התובעת לא תוכל לעמוד בהסדר התשלומים שנקבע על-ידי הנתבעת לסילוק החוב {4 תשלומים} ולכן, לא מדובר במסמך שמשקלו מכריע.

בנוסף, ניתן ללמוד מהחלטת ראש ההוצאה לפועל, כי לתובעת חוב נוסף בסך של 256,131 ש"ח, בגינו נפתח תיק בהוצאה לפועל והחוב נגבה במסגרתו בתשלומים של 4,000 ש"ח בלבד, לאחר שרשם ההוצאה לפועל בחן את יכולתה של התובעת.

בית-המשפט קבע, כי מתקבל הרושם, שבסופו-של-דבר, ההחלטה בדבר פריסת החוב לארבעה תשלומים בלבד התקבלה באופן שרירותי, בלא שנלקחו בחשבון כל הנתונים המפורטים לעיל, וניתן, איפוא, לקבוע כבר כעת, כי לכאורה, החלטת הנתבעת אינה סבירה בנסיבות העניין וכי לתובעת סיכוי סביר להצליח בתובענה שהגישה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי מאזן הנוחות נוטה בנסיבות העניין לטובת התובעת. אין ספק, והתובעת אף אינה חולקת על כך, שעם מתן פסק-הדין ב- ה"פ 10538-07-10 ודחיית בקשתה לעיכוב ביצוע, עליה לשלם את מלוא יתרת החוב.

המטרה הינה תשלום מלוא החוב הנצבר {שבצידו תשלום החיובים השוטפים} והסדר תשלומים סביר יאפשר לתובעת לעשות כן, תוך המשך פעילותה השוטפת ומבלי שתאלץ לסגור שעריה. הנתבעת מצידה, לא תינזק במידה ומלוא החוב ישולם בפריסה ארוכה יותר, תוך מתן ערובות מתאימות, כאשר היתרה הבלתי-מסולקת נושאת ריבית כחוק.

ראוי להדגיש, כי לא מדובר בפריסה של חוב שוטף, אלא בפריסה של חוב העבר הנצבר בלבד. בית-המשפט לא מצא ממש בטענה, לפיה פריסת החוב מעבר לארבעה תשלומים תגרום לעיכוב פרוייקט כזה או אחר, כטענת מר הרשקוביץ במהלך הדיון, ולא הוצגה ראיה כלשהי בעניין זה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט נעתר לבקשה, אם כי בחלקה, והורה בצו זמני, כי עד להחלטה אחרת, תשלם התובעת את החוב הנצבר, בסך של 924,393 ש"ח, ב- 15 תשלומים חודשיים.

ד. הנתבעת התקינה קו ביוב בתוך מגרש התובע - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ת"א (טבריה) 41813-03-13 {הייתם עזאם נ' פלג הגליל החברה האזורית למים וביוב בע"מ, תק-של 2016(1), 22646 (2016)} נדונה תביעה כספית לפיצוי התובע בסך של 236,730 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לו עקב הנחת שוחת ביוב גדולה במקרקעיו.

התובע טען, כי הוא הבעלים החוקי והמחזיק בפועל במגרש המצוי בפינה הדרום מזרחית בכפר מג'אר.

הנתבעת היא תאגיד אשר הוקם ופועל על-פי חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 והיא אחראית על כל נושא המים והביוב באזור הגליל, לרבות בשטח המועצה המקומית מג'אר.

בשנת 2010 או בסמוך לכך, החל התובע בתכנון ובבניית דירת מגורים במגרש. מודד מטעם התובע סימן בשטח תכנית חפירה לצורך יישור השטח לפני בניה.

בסמוך לסימון הנקודות על-ידי המודד, הבחין התובע, כי הנתבעת מתקינה קו ביוב דרומית מזרחית למגרש שלו וכי היא ביצעה חפירה שהגיעה עד למגרש. מיד לאחר מכן, ניגש התובע לעובדים אשר נכחו במקום על-מנת לברר את העניין.

התובע שוחח עם מפעיל המחפרון שעבד במקום והלה הרגיע אותו ואמר לו, כי אין לו מה לדאוג, הואיל ושוחת הביוב תונח בגבול המגרש ולא תהיה כל פלישה אליו. בנוסף, בשיחה טלפונית של התובע עם מפקח העבודה בשם ג'לאל, אמר האחרון, כי הוא ישלח למקום מודד מטעם הנתבעת בכדי לבדוק האם ישנה פלישה למגרש שלו.

לאחר מכן, הזמין התובע מודד מטעמו כדי שיסמן את מיקום היסודות של דירת המגורים. כאשר הגיע המודד לשטח, התברר, כי הנתבעת פלשה לשטח המגרש והניחה את שוחת הביוב בתוך המגרש ולא בגבולותיו. כמו-כן, מצא המודד, כי אחד היסודות המתוכננים של דירת המגורים, מצוי על שוחת הביוב שהנתבעת הניחה במקום, כאשר על-פי התכנית, היסודות מרוחקים מגבול המגרש ב- 3 מטרים, לכל הפחות.

עקב טעות זו של הנתבעת, נאלץ התובע לשנות את תכנית היסודות של הדירה ולתכנן מגרעת בכדי להרחיק את היסודות משוחת הביוב.

הנתבעת הכחישה את טענת התובע בעניין בעלותו במקרקעין.

כמו-כן, טענה הנתבעת, כי היא מיקמה את שוחת הביוב נשוא תובענה זו בהתאם לתכנית אב לביוב, בדיוק במקום עליו סוכם עם בעל המקרקעין ולאחר קבלת הסכמתו המפורשת לכך. מיקום השוחה בוצע על-ידי מודד מוסמך, לאחר שסומן תוואי קו הביוב ולאחר שאושרו הסימונים על-ידי בעל המקרקעין.

עוד טענה הנתבעת, כי שוחת הביוב מחוברת לקו ביוב שאינו פעיל כלל. עבודות הנחת קו הביוב במעלה השוחה הופסקו באמצע שנת 2012, כך שבפועל מעולם לא זרם ביוב בשוחה, היא עתידה לקלוט ביוב מנכס התובע בלבד ולהוליכו מנקודה זו דרומה ולא אמור להיות מוזרם בה ביוב ציבורי כלל ועיקר.

בית-המשפט קבע, כי הנתבעת הוכיחה, באופן שלא נסתר על-ידי התובע, כי שוחת ביוב זו, שאמנם תוכננה במקור לשרת ציבור רחב של תושבים {דבר המתיישב עם גודל השוחה}, בסופו-של-דבר איננה משמשת ליעוד זה, בשל התנגדות התובע למיקום קו הביוב שם. על-כן, לא זרם ביוב בשוחה ולא זורם בה ביוב והיא עתידה לקלוט ביוב מנכס התובע {אם וכאשר יקבל היתר בניה} והבתים הסמוכים לו בלבד ולהוליכו מנקודה זו לכיוון דרום, בלא שתקלוט שפכים מצפון לנכס התובע.

התובע עותר לפיצוי בסך של 30,000 ש"ח בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו, לרבות עגמת נפש. בית-המשפט קבע, כי בנסיבות העניין, התובע אכן זכאי לסעד מסוג זה, אם כי לא במלוא הסכום הנתבע.

כאמור, התובע הוכיח, כי הנתבעת פעלה בניגוד להסכמות אליהן הגיעה עמו, עת הכירה בו כבעל הזכויות בחלקה, והיא הציבה בתוך החלקה, במקום על גבול החלקה כפי שסוכם, את שוחת הביוב במידותיה הגדולות כאמור. עד היום הנתבעת לא טרחה להוציא את השוחה מן החלקה, אף שהיא קיבלה את התנגדות התובע לכך שקו הביוב הציבורי יעבור שם, והשוחה נותרה במקום כאבן שאין לה הופכין.

על-כן ותוך עריכת איזון בין מכלול הנסיבות שפורטו לעיל ובכלל זה העובדה שהנתבעת פעלה בניגוד למוסכם והציבה את השוחה כולה בתוך החלקה, שעה שהכירה בכך שלתובע זכויות בחלקה, העובדה שמדובר בשוחה במידות גדולות שאיננה אופיינית לשוחה ביתית, העובדה שהנתבעת לא טרחה להוציאה מן החלקה אף שהיא איננה בשימוש ומנגד, העובדה שהתובע החל בבניית ביתו בלא היתר בניה ובניגוד למצב התכנוני והמשפטי הקיים ביחס לחלקה, קבע בית-המשפט, כי פיצוי בסך של 12,000 ש"ח, יהלום את הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע.

לאור כל האמור לעיל, התביעה התקבלה בחלקה.

ה. גביית הוצאות הפיתוח המיוחד היו בחריגה מגבולות הסמכות של העיריה - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ת"א (ת"א) 17307-11-10 {דניאל כוכבי נ' עיריית תל אביב-יפו, תק-מח 2015(4), 42131 (2015)} התובעים טענו, כי ניתן פטור לתובעים 7-1 מתשלום ההיטלים ומהתשלום לקרן מכוח ההסכם מ- 1971, ועו"ד חג'ג' בא בנעליהם. בא-כוח התובעים הוסיף בעמוד 6 לפרוטוקול שורות 8-7: "אני ער לכך שגבו את ההיטלים על-פי חקיקת משנה קיימת, אבל אני טוען שיש הסכם משנת 1971 שפטר... מתשלום ההיטלים, וזאת עילת התביעה שלי. המחלוקת מצומצמת."

ההיטלים נגבו מכוח חוקי העזר, ואין טענה מפי התובעים בעניין חוקיות ההיטלים.

באשר לתשלום לקרן, טענו התובעים שתשלום זה אינו מעוגן בחוקי העזר. התובעים 8-1 לא חתמו על ההסכם מ- 1995, והעיריה לא היתה רשאית לגבות תשלום זה מעורך-הדין חג'ג' שבא בנעלי הרוכשים המקוריים.

בית-המשפט קבע, כי מחומר הראיות שהובא בפניו, לא הוכח שהתובעים 7-1 חתמו על ההסכם מ- 1971 אלא הוכח שרק התובעת 8 חתמה על ההסכם מ-1971.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי משלא חתמו התובעים 7-1 על ההסכם מ- 1971, אין הם זכאים לפטור מהיטלים ומתשלום לקרן מכוח הוראת סעיף 12 להסכם מ- 1971.

לא הוצג בפני בית-המשפט הסכם מ- 1971 חתום על-ידי התובעים 7-1, ולא הוצגו ראיות משניות המוכיחות חתימת התובעים 7-1 על הסכם זה. הסכם מ- 1971 חתום על-ידי התובעת 8 אותר על-ידי העיריה במסמכיה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי התובעים ביחסיהם עם העיריה היו רשאים להניח שהעיריה פועלת על-פי דין, במסגרת הסמכות שהוקנתה לה ועל-פי חוקי העזר. התובעים לא היו צריכים להרהר אחר מקור החוקיות של גביית הוצאות פיתוח מיוחד שנדרשו לשלם, ובמיוחד כאשר הצטרפו למתווה מ- 1984 בדרך התנהגות, והמתווה תוקן מכללא בהסכם מאוחר ב- 1995 עליו לא חתמו.

בית-המשפט הסביר, כי אף אם היה נקבע, שנחתם הסכם ב- 1971 על-ידי התובעים 7-1, כפי שנחתם הסכם ב- 1971 על-ידי התובעת 8, אין בכך כדי להועיל לתובעים, ולזכות אותם בהשבה של 5 ההיטלים שנגבו על-פי דין מכוח חוקי-עזר תקפים, שהתובעים לא ערערו על חוקיותם.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי משגביית הוצאות הפיתוח המיוחד היו בחריגה מגבולות הסמכות של העיריה, יש להורות על השבה של הוצאות פיתוח מיוחד בסך 648,440 ש"ח, שנגבו מהתובעים שלא כדין.

ו. העיריה ניתקה את המים בדירתה של המבקשת ועל-כן הפך הנכס ללא ראוי לשימוש - ההתנגדות התקבלה
ב- ת"ט (ראשל"צ) 59664-01-12 {רויטל כהן נ' מניב ראשון בע"מ, תק-של 2015(4), 110082 (2015)} המשיבה הגישה תביעה על סכום קצוב כנגד המבקשת, בגין צריכת מים משותפת בנכס.

המבקשת טענה, כי היא לא התגוררה בנכס בעקבות ניתוק מים שבוצע על-ידי עיריית ראשון-לציון, בשל חובות ארנונה שלא שולמו לעיריית ראשון לציון.

בית-המשפט קבע, כי טענתה היחידה של המבקשת המעוררת ספק, ואף זאת אך בשל כך שהתמונה טרם ברורה די, היתה האם נעשה שימוש בנכס על-ידי המבקשת בפועל, אם לאו.

מחד, עיריית ראשון-לציון ניתקה את המים בדירתה של המבקשת ועל-כן הפך הנכס ללא ראוי לשימוש. לא היה מקום לנתקה מהמים כפי שהוצג בפני בית-המשפט. מטעם זה, ואילו היה זה הנתון היחיד, הרי שבהתאם לסעיפים 12-10 לחוק תאגידי המים, ייתכן והמבקשת היתה מופטרת מחובה כלל, שהרי לא יעלה על הדעת, כי רשות מקומית תנתק את אספקת המים של תושב בניגוד לנהלים, תמנע מאותו התושב שימוש בנכס המוחזק על-ידו, ותתבע אותו בשל צריכת מים משותפת בעבור אותו נכס.

מנגד, ושאלה זו כאמור לא ברורה, ייתכן שהמבקשת עשתה בנכס שימוש בפועל, נהנתה מהמים המשותפים, וכעת כל רצונה הוא להתעלם מחובה לשלם את התשלום הנוגע למים אותם צרכה או שנהנתה מהם בפועל. מסיבה שאינה ברורה, התמקדו הצדדים בשאלת היות הנכס ראוי למגורים, אולם התעלמו מהשאלה האם היה בנכס שימוש בפועל אם לאו.

בנסיבות אלה, בית-המשפט קיבל את ההתנגדות.

ז. התובעים לא הוכיחו, כי הם שילמו את אגרת הביוב והמים במלואה - התביעה נדחתה
ב- ת"א (עפולה) 9875-04-12 {ח'אלד סעאידה נ' תאגיד כפרי גליל תחתון בע"מ, תק-של 2015(4), 104171 (2015)} התובעים טענו, כי הם שילמו בגין אגרת חיבור שתי יחידות דיור לתשתית המים סך של 4,500 ש"ח לכל יחידת דיור. ואולם, שעה שבאו ודרשו את החיבור בפועל, נתקלו בסירוב, זהו הבסיס לתובענה שבנדון.

ויוסבר, עלות אגרת חיבור למים, לשיטת התובעים, הינה 4,500 ש"ח וזאת בשים-לב להחלטת הנתבעת 2. בהסתמך על החלטה זו, שילמו התובעים בגין יחידות הדיור באופן הבא: סך של 4,500 ש"ח ובהמשך, סך נוסף של 4,500 ש"ח.

כל תשלום היה בגין יחידת דיור נפרדת ובסך-הכל שתי יחידות דיור. כאשר הסתיימה בניית יחידות הדיור האמורות, פנו התובעים לנתבעת 2 בבקשה, כי זו תפעל לחיבור היחידות לתשתית המים. הנתבעת 2 סירבה וטענה, כי סמכויותיה בעניין זה הועברו לידי הנתבעת 1, הוא תאגיד המים המקומי אשר הוקם במהלך שנת 2008.

התובעים פנו לנתבעת 1, אך זו לא הכירה בתשלום האגרות שנעשה על ידם כמפורט לעיל ודרשה, כי יפעלו לתשלום האגרות המתאימות בעניין.

התובעים ביקשו את התערבות הנתבעת 2 בעניין ולטענתם, ראש המועצה של הנתבעת 2 הודה בזכותם לעיל תוך שהוא פנה בכתב לנתבעת 1 והודיע, כי התובעים שילמו את כל האגרות הנדרשות ודרש את חיבורם למים. פניה זו הביאה לידי כך שהנתבעת 1 הכירה בתשלום אחד שבוצע על-סך של 4,500 ש"ח, אך עדיין דרשה סכום נוסף בעבור חיבור אותה יחידת הדיור, סך של 9,126 ש"ח. לגבי יחידת הדיור השניה טענה הנתבעת 1, כי לא שולם בגינה מאום ויש לשלם את מלוא האגרה.

עוד הוסיפו התובעים וטענו, כי לאחר פניות רבות בעניין הודתה הנתבעת 1, כי למעשה אין כל חוב בגין האגרות האמורות. ואולם, על-אף האמור, היחידות לא חוברו למים, מה שאילץ את התובעים לפנות פעם נוספת לנתבעת 1. בפניה זו, הודיעה הנתבעת 1, כי התיק של התובעים אצל אבד וכי עליהם להמציא את כל המסמכים מחדש. בלית ברירה שילמו התובעים את הסך של 11,380 ש"ח בגין חיבורה של יחידת דיור אחת לתשתית המים וזאת מבלי שיהא בכך כדי להודות או לוותר על טענותיהם.

במסגרת התביעה התובעים ביקשו את השבת הסכום ששולם בסך של 11,380 ש"ח וכן את הכרת בית-המשפט בכך שהתשלומים שבוצעו על-סך של 4,500 ש"ח כל אחד, יוכרו ככאלה המכסים את האגרות הנדרשות. כן נתבעו פיצויים בסכום כולל של 20,000 ש"ח.

הנתבעת 1 טענה, כי היא תאגיד סטטוטורי אשר הוקם מכוח חוק תאגיד מים וביוב, התשס"א-2001 וזאת לשם מתן שירותי מים וביוב למספר רשויות מקומיות ולרבות לנתבעת 2. לטענתה, ההחלטה עליה הסתמכו התובעים, לפיה, הנתבעת 2 קבעה שהאגרה תעמוד על-סך של 4,500 ש"ח בעבור כל יחידת דיור, אינה חוקית ולכן לא כיבדו אותה.

לשיטתה, אי-החוקיות נובע מכך שההחלטה האמורה של הנתבעת 2 עומדת בסתירה גמורה לחוק העזר העירוני. אשר על-פיו, האגרה מחושבת בהתאם לשטח בניה ושטח הקרקע. משכך, שעה שהאגרה נקבעה כסכום קבוע אשר אינו מביא בחשבון את שטח הבניה ושטח הקרקע, הרי שההחלטה אינה חוקית.

עוד נטען, כי אף אילו החלטה זו היתה חוקית הרי שהיא אינה רלבנטית שעה שניתנה לפני המועד הקובע, הקמת הנתבעת 1 במהלך שלהי שנת 2008. לגבי התשלומים שבוצעו, נטען, כי הם מתייחסים רק עבור הנחת צינור מים ולא בגין היטל ביוב וזאת כפי שניתן לראות מנספחי כתב התביעה {המוכחשים כשלעצמם}.

כן נטען, כי, אחד מאישורי התשלום שצורפו, הופק לטובת צד ג' שאינו תובע בהליך דנן, מה גם שאותו צד ג' אינו מופיע בהיתר הבניה לנכס נשוא התובענה דנן. באשר למכתבו הנטען של ראש המועצה בנתבעת 2, טענה הנתבעת 1, כי הוא הוצא לטובת צד ג' אחר, שוב צד ג' אשר אינו תובע בהליך דנן, מה גם שהמכתב מתייחס רק לעניין מים ולא לביוב.

לגבי התשלומים שבוצעו טענה הנתבעת 1, כי היא הכירה בתשלום בסך של 4,500 ש"ח וקיזזה אותו מאגרת המים בלבד. הסכום שקוזז, הוצמד ליום הקיזוז והועמד על-סך של 5,164 ש"ח. בסופו-של-יום נטען, כי התובעים הודו בטענות הנתבעת 1 שעה ששילמו את מלוא האגרה הנדרשת בגין יחידת דיור אחת. הנתבעת 1 הוסיפה וטענה כנגד סמכותו של בית-משפט השלום לדון בתובענה.

לטענת הנתבעת 2, דין התביעה כנגדה להידחות על-הסף, בין היתר נוכח קיומה של התיישנות, וכן קיומו של שיהוי ניכר בהגשת התביעה כנגדה. נטען, כי הנתבעת 2 הסתמכה על כך שהתובעים זנחו טענותיהם כנגדה במרוצת השנים ומכאן אין זה ראוי לברר התביעה בעניינה. עוד נטען, כי יש לדחות את התביעה על-הסף מאחר והנתבעת 2 שינתה מצבה לרעה ואף סייעה לתובעים מול הנתבעת 1.

נוסף על כך טענה הנתבעת 2, כי התביעה הוגשה בתום-לב, לאחר שלכל אורך הדרך, הציגו התובעים מצג שווא לפיו הם אינם מתכוונים לתבוע את הנתבעת 2 ולכן זו סייעה להם. באשר לסעדים המבוקשים הרי שאין הם יכולים לעמוד כנגד הנתבעת 2, שעה שכל הסמכויות בעניין חיבור יחידות דיור לתשתית מים וביוב וכן תשלומי כספים והשבות הועברו לידי הנתבעת 1 כבר בשנת 2008. עוד נטען, כי התובעים לא שילמו את כל אגרות המים והביוב כפי שהם נדרשו ולכן דין התביעה להידחות אף מטעם זה.

בית-המשפט קבע, כי בחינה של המסמכים מלמדת, כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח, כי התשלום הינו התשלום המלא הנדרש עבור אגרת מים וביוב.

כך, מעיון בנספח ב' לכתב התביעה, הוא אישורי התשלום הנטענים, עלה, כי נכתב בו מפורשות שהתשלום הינו עבור הנחת צינור מים. אין באישורי התשלום כל רמז, כי מדובר באגרת תשתית מים וביוב במלואה. יתרה מזאת, בשורה אשר עוסקת בתשלום עבור היטל ביוב, לא מולא דבר, קרי התשלום בסך של 4,500 ש"ח היה רק בגין הנחת צינור מים.

כמו-כן, כאשר נשאל התובע 3 בעדותו האם שילם עבור חיבור מים לנתבעת 2 הוא לא הצליח להציג אישור מתאים אלא השיב בקצרה, כי שילם. בהמשך עדותו הפנה התובע למסמכים והודה, כי מי ששילם בפועל עבור חיבור מים היו בניו ולא הוא.

עוד ציין בית-המשפט, כי הנתבעת 1 פנתה לתובעים והסבירה, כי בהתאם לחישוב שבוצע ולאחר ניכוי התשלום ששולם על ידם, עדיין נמצא פער בין גובה ההיטל שיש לשלם לבין מה ששולם בפועל וכן צורפה דרישת תשלום מעודכנת ומפורטת בעניין.

מדרישת התשלום עלה בבירור, כי נותר לתשלום בעבור יחידת הדיור הראשונה סך של 9,126 ש"ח תוך שמסכום זה נוכה הסך של 4,500 ש"ח.

למעשה, קבע בית-המשפט, כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח ולקשור, כי אכן מסמך זה הונפק על-ידי הנתבעת 1, וכי הוא אכן מדוייק ונכון. אם לא די בכך, הרי שהנתבעת טענה באופן מפורש, כי מסמך זה מתייחס אך ורק לחוב בגין צריכת מים שוטפת. טענה זו לא נסתרה על-ידי מי מהתובעים. בית-המשפט קבע, כי טענת הנתבעת בעניין זה הוכחה.

נוכח כל האמור, קבע בית-המשפט, כי התובעים לא הוכיחו ששילמו את אגרת הביוב והמים במלואה.

באשר לטענת הנתבעת 1, כי דין התביעה להידחות מפאת חוסר סמכות עניינית, קבע בית-המשפט, כי הנתבעת סמכה ידיה על פסק-דין ת"א (שלום נצ') 12671-05-13 {עואודה ואח' נ' תאגיד כפרי גליל תחתון בע"מ, פורסם במאגרים המשפטיים (01.12.13)}, הרי שעל-פי אותה החלטה עולה, כי בית-המשפט פסק בדבר היעדר סמכות עניינית שעה שסבר, כי מדובר בצו עשה אשר תוקף החלטה של הרשות, החלטה אשר כוללת שיקולים של הוצאת היתר בניה, הנחת צינורות, כניסה לחצרים וכו'.

במקרה דנן, אין כל שאלה בעניין זה, הנתבעת כלל לא תקפה סוגיה זו, כל שנטען הוא שבאי-תשלום מלוא ההיטל הנדרש לא יחובר הנכס למים. כמו-כן, באותה החלטה הנטענת על-ידי הנתבעת 1 כתוב מפורשות שאין הלכה פסוקה בסוגיה זו וכי קיימות פסיקות סותרות של ערכאות שונות.

בין כה ובין כה, קבע בית-המשפט, כי שעה שברור, שיחידת דיור אחת חוברה זה מכבר לתשתית המים תוך שלגבי יחידת הדיור האחרת, כל המחלוקת נותרה בכך שרק לאחר ביצוע תשלום מלוא האגרה תחובר היחידה, אין בכך כדי לפגוע בסמכותו של בית-משפט זה.

להיפך, עלה באופן ברור, כי המחלוקת בין הצדדים הינה כספית גרידא ואין תקיפה מנהלית המצריכה פנייה לערכאה שיפוטית אחרת. ככל ותהא מחלוקת מעין זו לאחר ביצוע התשלום הרי שמובן מאליו, כי על הצדדים לפנות לערכאה המתאימה ובשים-לב לסוג המחלוקת שתהא.

לאור כל האמור לעיל, הטענה בדבר היעדר סמכות עניינית נדחתה.

ח. המצאת שעון מים נייד חלופי לעותרת על-ידי המשיב, הותנתה בפירעון חובותיה - העתירה נדחתה
ב- עת"מ (יר') 24601-12-15 {י. סלומון עבודות קידוח בע"מ נ' חברת הגיחון בע"מ - תאגיד הביוב והמים של ירושלים, תק-מח 2015(4), 45285 (2015)} העותרת טענה, כי עניינה של העתירה, היא החלטת המשיב להתנות המצאת שעון מים נייד חלופי לעותרת, במקום שעון המים שנגנב ממנה, בפירעון חובותיה, אשר העותרת חולקת עליהם.

כן הבהירה העותרת בקשר לסמכות העניינית, כי לעמדתה מדובר בעניין מינהלי, כיוון שמדובר בהחלטה שלא לספק מים לעותרת, ולכן ראוי שהעניין יידון בבית-המשפט לעניינים מינהליים.

בית-המשפט קבע, כי דין העתירה הוא לסילוק על-הסף, בשל היעדר סמכות עניינית.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי התשובה לשאלת סמכותו של בית-המשפט לדון בעתירה מצויה בסעיף 5(1) לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, שלפיו בית-המשפט לעניינים מינהליים ידון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה..." כלומר, נדרשת עמידה בשני תנאים: האחד, שמדובר בהחלטה של רשות או גוף המנוי בתוספת הראשונה. השני, שההחלטה היא בעניין המנוי בתוספת הראשונה.

ט. זכאות מיתב להשבה מרשות המיסים בגין תשלומי מע"מ שהיא גבתה שלא כדין - התובענה נדחתה
ב- ת"מ (ת"א) 116/09 {מיתב - מים תיעול וביוב בע"מ נ' רשות המיסים, תק-מח 2015(4), 43381 (2015)} נדונה השאלה, האם זכאית מיתב להשבה מרשות המיסים בגין תשלומי המע"מ שהיא גבתה שלא כדין מחברי הקבוצה, בשיעור של 15.5% מהתעריף הישן.

מיתב היא תאגיד מים וביוב שהחל לפעול מיום 01.01.04 מכוח חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001.

מיתב טענה, כי אין חולק שכספי המע"מ הגיעו לידי רשות המיסים ולא נותרו בקופתה של מיתב. לכן, משנפסק שעל מיתב להשיב את הכספים לצרכנים, קמה לה זכות השבה מרשות המיסים.

בית-המשפט קבע, כי רשות המיסים הסכימה להשיב למיתב סכום של 53,680 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה לפי סעיף 105 לחוק המע"מ. סכום זה משקף את סכום המע"מ שגבתה רשות המיסים ביתר. ההשבה נועדה להעמיד את מיתב במצב בו היתה לו רכיב המע"מ היה מחושב על-ידיה מתוך התעריף הישן ולא בנוסף אליו.

רשות המיסים התנתה את ההשבה של סכום זה, בהוכחה בדבר השבת הכספים בפועל על-ידי מיתב לחברי הקבוצה, והגשת דו"ח משלים כמשמעו בסעיף 71 בחוק מע"מ.

מיתב לא התייחסה בסיכומיה לתנאים אלה, ומכאן שיש לראותם כבלתי-שנויים מחלוקת.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את התובענה.

י. בקשה לאישור הודעת חדילה מגביה ללא סמכות - הבקשה אושרה
ב- ת"צ (חי') 19042-05-15 {חמדה חטיב נ' מועצה מקומית דיר חנא, תק-מח 2015(4), 36299 (2015)} נדונה בקשה לאישור הודעת חדילה בהתאם לסעיף 9(ב) של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

בבקשת האישור נטען, כי לנוכח הוראת סעיף 139 בחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001, ונוכח התאגדותו של תאגיד המים ביום 01.08.09, חרגה המשיבה מסמכותה בכך שהיא המשיכה להטיל ולגבות תשלומי חובה הקשורים למערכת הביוב והמים, למרות שאין לה עוד סמכות לעשות כן.

בא-כוח המשיבה טען, כי מרשתו פעלה בתום-לב וחדלה מפעולות הגביה שבגינן הוגשה בקשת האישור, וזאת במסגרת המועדים הקבועים בחוק, והודיעה על חדילה מבלי להטריח את בית-המשפט או את הצדדים בהליכים מיותרים.

בית-המשפט קבע, כי משנקבע, שהסמכות בכל הנוגע לנושא המים והביוב, כולל כל התשלומים הכרוכים בכך, נתונה אך ורק לתאגיד המים, יש לוודא ולהקפיד שגביית הסכומים המגיעים, ומשלוח דרישות התשלום בגין הסכומים המגיעים, יתבצע אך ורק על-ידי הרשות המוסמכת לכך, דהיינו, תאגיד המים. מבחינה זו, נראה שבקשת האישור אכן השיגה את מטרתה, ולכן יש מקום לפסיקת גמול ושכר טרחת עורך-דין למבקשת ובא-כוחה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט אישר את הודעת החדילה לפי סעיף 9(ב) של חוק תובענות ייצוגיות, ודחה את בקשת האישור ואת התובענה האישית של המבקשת.

במקרה דומה, ב- ת"צ (חי') 43978-04-15 {תאאר מסאלחה נ' מועצה מקומית כפר קרע, תק-מח 2015(4), 37816 (2015)} קבע בית-המשפט, כי קרוב מאוד לוודאי שעל המבקש וחברי הקבוצה לשלם את אותם סכומים שחוייבו או יחוייבו בהם, אלא שבמקום לשלם את המגיע מהם למשיבה, הם יחוייבו בתשלום סכומים אלה לתאגיד המים, ואולם יש להקפיד על כך שכל מהלך של הרשות המינהלית, ובמקרה זה גביית המגיע בגין היטלי מים וביוב, יתבצע בהתאם לנדרש בהוראות החוק.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי במקרה שבפנינו הזכות והחובה לגבות תשלומים אלה היא של תאגיד המים ולא של המשיבה, ומבחינה זו השיגה בקשת האישור, ובעקבותיה הודעת החדילה, את מטרתה.

במקרה נוסף, ב- ת"צ (חי') 37968-03-15 {סאמי אבו יונס נ' עיריית סחנין, תק-מח 2015(4), 12896 (2015)} הודיעה המשיבה בהודעת החדילה, כי היא חדלה מלגבות היטלים ואגרות שגבייתם מצויה בתחום סמכותה של המשיבה מספר 2 {תאגיד המים}.

כמו-כן, בהתאם להודעת החדילה, הוחלט, כי החל מיום 18.06.15, תחדל המשיבה מלחייב בתשלומים, או לפרוע כספים מאת חייבים להם נשלחו על-ידה דרישות תשלום בגין חיובים או עבודות או היטלים או אגרות, שנתגבשו בגין עבודות תשתית שנעשו בטרם הקמת התאגיד.

בית-המשפט קבע, כי היתה תועלת בהגשת התובענה והבקשה לאישורה כייצוגית, שכן כתוצאה מבקשת האישור חדלה המשיבה מלבצע גביה או להוציא דרישות תשלום, שהיא אינה מוסמכת עוד לטפל בהן.

יא. אחריות לקריסת קו ביוב של בניינים - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ת"א (ת"א) 7834-03-10 {דניאל גלפמן ואח' נ' שיכון דיירים בע"מ, תק-של 2015(4), 115171 (2015)} נדונה תביעה לפיצוי בסך של 1,150,287 ש"ח בגין ליקויי בניה בפרוייקט בן חמישה בניינים שבנתה הנתבעת בירושלים.

מדובר בליקויי בניה ברכוש המשותף, וחלק ניכר מהם מתייחס לליקויי רטיבות שאירעו בקומת המרתף ובמקומות נוספים. חלק אחר של התביעה מתייחס לקריסת קו ביוב של הבניינים.

הנתבעת טענה, כי היא אינה אחראית לקריסת קו הביוב, שכן מדובר בקו ביוב ציבורי, ולכן האחריות לאחזקתו ותיקונו מוטלת על צדדי ג', כרשויות עירוניות. לטענתה, קריסת הקו אירעה בתחום השטח הציבורי, והנתבעת כגורם פרטי, אינה יכולה לבצע עבודות בשטח ציבורי.

צדדי ג' טענו, כי קו הביוב שקרס הוא קו פרטי ואינו קו ציבורי, וממילא האחריות לקריסתו מוטלת על הנתבעת. צדדי ג' מבססות טענה זו על הגדרות המונחים "ביב פרטי" ו"ביב ציבורי" בחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962.

מעבר לכך, טענו צדדי ג', כי אין מחלוקת שקו הביוב תוכנן על-ידי מר אמנון יושע, מחב' אמנון יושע מהנדסים יועצים בע"מ שנשכרה מטעם הנתבעת, וגם מסיבה זו, היא נושאת באחריות לקריסתו.

בית-המשפט קבע, כי חברת מוריה היא שהניחה את קו הביוב, והיא נושאת באחריות לקריסתו נוכח ליקוים בהתקנתו. עם-זאת, אל מול הדיירים עומדת הנתבעת, שכקבלן שבנה את הפרוייקט, התחייבה כלפיהם בהסכמי מכר, למסור דירה המחוברת כדין לתשתיות העירוניות, ולפעול לפי כל דרישות הרשויות {לרבות קבלת תעודת גמר וטופס 4, ואישור איכלוס ואף חבותה מוסדרת בחוק המכר (דירות), התשל"ג-1973}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי העובדה שנוכח טענות הדדיות שהיו לנתבעת אל מול צדדי ג', ובעטיין נחתם הסכם פיתוח שהסדיר את בניית קו הביוב, ובהמשך אף נחתם בין הצדדים הסכם למתן טופס 4, היא עניין שבין הנתבעת לצדדי ג', שאינו נוגע לתובעים, כדיירים שרכשו דירות בפרוייקט.

במסגרת מחלוקות אלו, ניהלה הנתבעת אל מול צדדי ג' הליך נפרד ועצמאי בבית-המשפט השלום בירושלים, והצדדים הטיחו האחד ברעהו האשמות. הנתבעת טענה בנוגע לתב"ע שבעטיה מוקם המגרש בגובה נמוך מהאזור בו מוקמו תשתיות הביוב, וצדדי ג' האשימו את הנתבעת שביקשה לחסוך בעלויות בנית קו הסניקה כשדרשה מהעיריה להתקין את קו הביוב. משכך, קבע בית-המשפט, כי נוכח החבות הכללית של הנתבעת כלפי הדיירים, יש לחייבה בתובענה בפיצוי שיוכר, ובמקביל לקבוע שהיא זכאית לשיפוי נוכח ההסכמות שגובשו בהסכם הפיתוח.

ועוד הוסיף בית-המשפט, כי העובדה שחובותיה של העיריה בתחום הביוב הועברו אל תאגיד המים, משמעותית מבחינה זו, שהיא מייתרת את חבותה הנטענת של העיריה, אולם, האחריות לתפעול ואחזקה שוטפת של מערכת הביוב, המוטלת על חברת הגיחון כתאגיד מים, אינה מייתרת את העובדה, שחברת מוריה היא שהתקינה בפועל את קו הביוב נשוא התביעה, ולכן מוטלת עליה האחריות לקריסתו.

לפיכך, בית-המשפט לא מצא לנכון להטיל אחריות על עיריית ירושלים, בהסתמך על קביעת המומחה לשם.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט חייב את הנתבעת בפיצוי התובעים בגין קריסת קו הביוב בסך של 34,934 ש"ח, וסך נוסף של 65,000 ש"ח בגין עוגמת נפש שנגרמה להם כתוצאה מהמטרד הכרוך באירוע.

יב. התובעת לא הוכיחה שהתשלומים ששילמה בעבר לעיריה מתייחסים לאותם שטחים שבגינם הוטלו ההיטלים הנוכחיים - התביעה נדחתה
ב- ת"א (חי') 37604-07-13 {קליל תעשיות בע"מ נ' קבוצת א. דורי בע"מ, תק-מח 2015(4), 40350 (2015)} נדונה תביעה בסך 3,724,233 ש"ח, שמקורה בהסכם בין התובעת, קליל תעשיות בע"מ לבין נתבעת 1, א. דורי בע"מ, חברת בניה, לרכישת נכס מקרקעין בשטח של כ- 52.5 דונם, המצוי בתחום שיפוטה של נתבעת 2, עיריית קריית מוצקין.

על-פי הנטען בכתב התביעה, קליל הקימה ומימנה את תשתיות הולכת המים במקרקעין. שילמה את מלוא היטלי הביוב בגין רכיב הקרקע. ביצעה עבודות לניקוז המקרקעין חלף תשלום היטל תיעול ואף ביצעה תשתיות נוספות המשרתות את המקרקעין, לרבות סלילת דרכים.

קליל טענה, כי בהתאם להסכם המכר, כל הזכויות הנובעות מהקמת התשתיות העירוניות נותרו בידיה גם לאחר מכירת המקרקעין לדורי. לטענתה, דורי הפרה את הוראות הסכם המכר בכך שלא העבירה לה זיכויים שקיבלה מהעיריה במסגרת תשלומי האגרות והיטלי הפיתוח בגין השתתפותה של קליל במימון התשתיות העירונית.

קליל הדגישה, שמאחר שנשאה במימון הקמת תשתיות הולכת המים והביוב במקרקעין, הן באמצעות ביצוע עצמי והן באמצעות תשלום אגרות והיטלי פיתוח ביחס לשטחים המבונים ולשטחי הקרקע, ביקשה לשמור לעצמה זכויות אלו על-ידי החרגתן מאגד הזכויות שנמכר לדורי או על דרך המחאתם מדורי לקליל. בשל כך, בהסכם המכר נקבע, שהזיכויים בגין השתתפותה במימון התשתיות העירוניות באמצעות אגרות והיטלי פיתוח יהיו לקניינה הבלעדי של קליל. דורי התחייבה להשיב לקליל כל תשלום שישולם לה בקשר עם הזיכויים, מיד עם קבלתו.

לטענת קליל, בניגוד לדין ולהסכם המכר, דורי לא הודיעה לקליל מיד עם קבלת דרישת תשלום אגרות והיטלי פיתוח ביחס למקרקעין על קבלתם וממילא לא המציאה לקליל העתק דו"ח של האגרות והיטלי הפיתוח שנדרשו על-ידי העיריה. התנהלותה והתנהגותה הרשלנית של דורי הביאו למצב שבו עבר המועד להגשת ערר ביוב כנגד דרישות התשלום, ומנע מקליל לעמוד על מיצוי זכויותיה.

בכך, טענה קליל, הפרה דורי את תנאי ההתקשרות בינה לבין קליל, בחוסר תום-לב, ברשלנות והפרת חובותיה כשומר שכר ולחילופין כשומר חינם או במסגרת חובותיה כשלוח, תוך שהיא מתעשרת שלא במשפט על חשבונה של קליל.

עוד טענה קליל, שהתנהגות העיריה, שגבתה מקליל או מי מטעמה אגרות והיטלי פיתוח שלא כדין וביתר, עולה כדי חוסר תום-לב וניצול חמור לרעה של הכוח המוחלט שיש לעיריה כלפי קליל. כמו-כן, החלטת העיריה לגבות אגרות והיטל פיתוח בעבור תשתית שלא היא מימנה או לגבות כפל אגרות והיטלי פיתוח או למכור לנתבעת 3, מי מוצקין בע"מ, תאגיד מים וביוב הפועל בתחומה של העיריה, תשתית שלא היא הקימה או לצבור בסקר הנכסים תשתית שמומנה בכפל, היא החלטה בלתי-סבירה שאינה יכולה לעמוד ותוך עשיית עושר ולא במשפט על חשבונה של קליל.

לגבי התאגיד, ציינה קליל, שהיא אינה יודעת אם התאגיד, יום לאחר הקמתו, גבה מדורי או מי מטעמה אגרות והיטלי פיתוח, וככל שהתאגיד גבה אגרות והיטלי פיתוח מלאים, אז כל טענותיה ביחס לעיריה נכונות גם ביחס לתאגיד, אשר בא בנעלי העיריה לאחר יום הקמתו.

דורי טענה, כי היא לא קיבלה כל זיכוי מהעיריה או מהתאגיד, ועל-כן אין כל בסיס לתביעה. לטענתה, כדי לבסס את תביעתה על הסכם המכר, היה על קליל להוכיח שבשל תשלומי היטלי הפיתוח ששולמו על-ידה, היה על העיריה או התאגיד לתת זיכוי לדורי, וכן שדורי קיבלה זיכוי בפועל מהעיריה בגין תשלומי היטלי הפיתוח ששילמה קליל.

דורי טענה, כי בפועל היא לא קיבלה כל זיכוי מהעיריה ומהתאגיד, ודורי אף הציגה בפני קליל את כל היתרי הבניה, חיובי ההיטלים והאסמכתאות על תשלומם המלא. קליל כשלה להוכיח שהיה על העיריה או התאגיד לתת לדורי זיכוי בקשר עם תשלומי ההיטלים ששולמו לטענת קליל על-ידה.

עוד טענה דורי, כי קליל כשלה מלהוכיח גם ששילמה את היטלי הפיתוח בגין הנכס. לטענת דורי, במסגרת סיכומיה שינתה קליל את מיקוד התביעה, וכיום עיקר טענותיה מופנה כנגד העיריה, ולא כנגד דורי, בניגוד לכתב התביעה. לדבריה, נראה שהשינוי נעשה לאחר שקליל הבינה שלא ניתן כל זיכוי לדורי, ושללא קבלת הזיכוי מהעיריה או הוכחת הזכות לזיכוי מהעיריה, אין כל בסיס לטענות כנגד דורי. כמו-כן, כך לפי דורי, ממילא קליל כשלה מלהוכיח שנפל פגם בהתנהלותה של דורי, שהתנהלות זו יצרה נזק לקליל ושהנזק הנטען כתוצאה מהתנהלות זו הוא הנזק הנתבע.

העיריה טענה, כי דין התביעה להידחות, משום שקליל לא הוכיחה את עילות התביעה הנטענות על-ידה ולא העמידה תשתית ראייתית שיש בה להצדיק את מתן הסעדים המבוקשים על-ידה.

בנוסף להעלאת טענות מקדמיות רבות, ציינה העיריה שאינה ומעולם לא היתה צד להסכם המכר, ושדבר חתימתו והמחאת הזכות הנטענת מכוח ההסכם לא הובאו לידיעתה בסמוך לחתימת ההסכם, אלא רק בשנת 2012. לטענתה, משהסכימה דורי {ממחה הזכות} לדרישות התשלום, יש לראות בה כמי שוויתרה על כל זיכוי או זכות קיזוז מול העיריה.

הסכמה וויתור אלה מחייבים את התובעת {שבאה מכוחה של דורי} במישור היחסים שלה עם העיריה. אף אם במישור היחסים שבין דורי {הממחה} לקליל {הנמחה} זו הפרת חוזה מצד דורי, מבחינת העיריה יש לסיכומים שגובשו מול דורי, תוקף מלא ודין התביעה להידחות מטעם זה בלבד.

נוסף על כך, טענה העיריה, שקליל כלל לא הוכיחה, כי היא שילמה את ההיטלים או אגרות שלכאורה על העיריה לקזז מהחיובים שהוטלו על דורי. מה גם, שאין בתשלום דמי השתתפות בעבר כדי לפטור מתשלום היטלים שעה שמדובר בהקמת תשתית ביוב חדשה או כאשר עסקינן בהקמת מבנה ששינה את פניו. משכך, גם אם קליל אכן שילמה בעבר דמי השתתפות בגין תשתיות המים והביוב למפעל, טענה המוכחשת כשלעצמה, דורי וקליל אינן זכאיות לפטור מתשלום היטלים לפרוייקט המגורים.

התאגיד, שהחל לפעול מיום 01.09.09 מכוח חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001, טען שעניינה של התביעה הוא סכסוך חוזי בין קליל לדורי, וכי לא היה מקום לצרפו, כשכלל אינו צד להסכם המכר. שטחי המגרש בגינו מבקשת קליל את הקיזוז חוייבו על-ידי העיריה עוד קודם להקמת התאגיד בספטמבר 2009, ולפיכך יש לדחות את התביעה על-הסף מחמת היעדר יריבות והיעדר עילה.

לגופה של התביעה, טען התאגיד, שגם אם קליל שילמה בעבר היטלים, זה מקרה קלאסי של ביצוע שלבי תשתית חדשים ושינוי מהותי של פני המבנה. הבניה כתוצאה מתכנית המתאר ק/259 החלה על המקרקעין דרשה, ועודנה מחייבת, הקמת תשתיות חדשות, ובהתאם לכך התבצעו עבודות פיתוח נרחבות במקרקעין החל משנת 2006 על-ידי העיריה, ובהמשך עבודות שהתבצעו ומתבצעות על-ידי התאגיד.

מדובר בבניה חדשה, המשנה מהותית את מבנה המקרקעין ואת השימוש בתשתיות, כך שאף אם שולמו בעבר דמי השתתפות על-ידי קליל, אין בכך כדי לפטור מתשלום היטלים. התאגיד הפנה לסעיף 103(3) לחוק התאגידים, לפיו, אם כתוצאה מתוספת בניה בנכס בהיקף ניכר או בשל שינוי מהותי משימוש הנעשה בנכס נוצר צורך להקים ולחבר לנכס מערכת מים או ביוב נוספת, או להחליף את מערכת המים או הביוב הקיימת המחוברת לנכס, ניתן לחייב את בעל הנכס בתשלומי היטלים נוספים.

בית-המשפט קבע, כי בהסכם משנת 1988 אין כל התייחסות לזכותה של קליל לקיזוז או זיכוי, ולכן אין לקליל זכות כזו מכוח דין. נהפוך הוא. לגישת קליל, נקודת המוצא היא שלא ניתן לגבות היטלים פעמיים בעד אותו שטח קרקע ושטח בנוי. היא מפנה לסעיף 27 לחוק הביוב, שכותרתו "מניעת תשלומי כפל". העיריה מצידה טענה, שנגבו מדורי היטלים רק בגין הבניה החדשה, ולא ניגבו שום היטלים שניתן היה לגבותם מהבעלים הקודם. העיריה קיבלה בקשות להיתר בניה מחברת דורי וחייבה אותה בהיטלים על-פי המפורט בבקשה להיתר ובהתחייב בנפח הבניה המבוקש. ואכן, קליל שילמה עבור היטלי ביוב לצורך מפעלה, בעוד שדורי ביקשה היתר בניה לפרוייקט מגורים, שהוא שונה מטבעו ממפעל תעשייתי, לרבות בצורכי הביוב שלו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין מחלוקת על כך, שעל המקרקעין, שהכילו את מפעל קליל ניבנו לאחר מכירתם מבני מגורים. אף אם קליל טוענת שלא מדובר רק על חיוב בגין תוספת הבניה, ממילא היא לא הוכיחה שהתשלומים ששילמה בעבר לעיריה מתייחסים לאותם שטחים שבגינם הוטלו ההיטלים הנוכחיים על דורי.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי המסקנה היא, שכשמדובר בבניה חדשה, עצם בקשת ההיתר לבניה החדשה מחייבת בהיטל ביוב, על-פי היקף הבניה המבוקשת, כך שהיטלי הביוב שניגבו על-ידי העיריה מדורי בגין השטחים שביקשה לבנות, ניגבו על-פי דין, בהתאם לחוק הביוב וחוק העזר, ולא מדובר בכפל תשלומים כפי שסבורה קליל.

כפי שטענה העיריה, טענה שלא נסתרה, לא מדובר בתוספת בניה אלא בהריסת מבנים קודמים ובניה מחדש, אשר הצריכה מערכת ביוב חדשה ועל-כן יש הצדקה לגביית ההיטל.

לפיכך, בית-המשפט קבע, כי יש לדחות את תביעתה של קליל כנגד העיריה והתאגיד, בגין היטלים שנגבו. לא הוכחו יסודות סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, שלפיהם על ההתעשרות להיות "שלא כדין" עליו מסתמכת התובעת, שכן ההיטלים נגבו על-פי זכות בדין.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בהסכם המכר נקבע ש"הרוכשת תעביר למוכרת את דו"ח אגרות והיטלי הפיתוח (פרופורמה) מיד עם קבלתו בעיריית קרית מוצקין". אין כל תנאי מקדים להעברת חשבונות הפרופורמה מדורי לקליל. היה על דורי להעביר לקליל את החשבונות, ללא קשר לעובדה אם ניתנו לדורי זיכויים אם לאו. לא נקבע בהסכם, שדורי תעביר את החשבונות לקליל רק אם יכללו קיזוזים או זיכויים. על-כן, קבע בית-המשפט, כי דורי הפרה את הסכם המכר שנחתם בינה לבין קליל.

אלא שאף שדורי הפרה את הסכם המכר, אין זה אומר שקליל זכאית לפיצויים. הזכות לפיצויים קבועה בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, לפיו "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".

בהגשמתה של הזכות לפיצויים על-פי הוראת סעיף 10 לחוק התרופות, נוהגים להבחין בין שני שלבים: השלב הראשון, היקפו ומידתו של הנזק. במסגרת זו נבחן הנזק במבחני סיבתיות, תוך ייחוד אותם נזקים שהיו צפויים, אשר בגינם מוטלת אחריות. לאחר שאותר הנזק שהמפר אחראי להתרחשותו, בא תורו של השלב השני, קביעת שיעור הפיצויים, לו זכאי הנפגע. זוהי שאלה של כימות. במסגרת שניה זו יש לתרגם את הנזק לסכומי כסף, שיהא בהם כדי לפצות את הנפגע {ראה: ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת-שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 802 (1981)}.

קליל כלל לא עברה את המשוכה הראשונה, קרי הוכחת נזק. לפי סברתה של קליל, די בכך שדורי לא העבירה לה את חשבונות הפרופורמה, ובכך מנעה ממנה את האפשרות לפנות בזמן אמת לעיריה ולהעלות את טענותיה בקשר לזכויותיה הקנייניות. ואולם, כפי שקבע בית-המשפט לעיל, אילו היתה קליל מעלה את טענותיה בזמן אמת, על-פי החומר הידוע לה במלואו כעת, לא היתה זכאית לזיכוי או להחזר כלשהוא מהעיריה (או מהתאגיד).

על-כן, לא נגרם לה נזק. קליל גם לא הוכיחה את טענתה, ששיעור הנזק שלה עומד על סכום התביעה, שכן הזיכויים אותם פירטה בסיכומיה לקוחים מתחשיבים של מר פרדס לגביהם קבע בית-המשפט שהם מהווים הרחבת חזית.

בהיעדר נזק מוכח, קבע בית-המשפט, כי אין צורך לדון בשאר עילות התביעה שהעלתה קליל כנגד דורי {רשלנות, הפרת חובת תום-הלב, חובת הנאמנות והפרת חובותיה כשומר שכר ולחלופין שומר חינם}, אשר כולן מותנות בהוכחת נזק.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את התביעה.

יג. העיריה התקינה קו ביוב תת-קרקעי, באופן לא חוקי, במקרקעי העותר - העתירה התקבלה בחלקה
ב- עת"מ (מרכז) 32789-11-14 {מוחמד עווד נ' עיריית טייבה, תק-מח 2015(4), 41002 (2015)} בא-כוח העיריה שלח לעותר "הודעה על התקנת ביוב על-ידי העיריה בנכס פרטי", לפי סעיף 3(3) לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) התשכ"ב-1962.

בהודעה זו נאמר, כי העיריה מתכוונת לעשות שימוש בסמכותה לפי החוק, ולהתקין ולהעביר ביוב דרך המקרקעין שבבעלות העותר. כמו-כן צויין בהודעה, כי העבודה תבוצע במהלך ינואר 2013, וכי היא תבוצע גם ללא הסכמת העותר. עוד נאמר בהודעה, כי ניתן להגיש עתירה לבית-המשפט לעניינים מינהליים כנגד ההחלטה הנ"ל.

ביום 05.08.14 פלשו עובדי העיריה אל המקרקעין של העותר, ובנו שם ביוב, וזאת ללא קבלת רשות וללא משלוח הודעה מקדימה. הפעולה שבוצעה במגרש העותר היא הנחת קו ביוב תת קרקעי, לכל אורך מגרש העותר, בצידו המערבי, מצפון לדרום. קו ביוב זה מחבר את בית המשיבות 3-2 למערכת הביוב העירונית.

העותר פנה אל העיריה בהתראה טרם נקיטת הליכים משפטיים. במכתב זה הציע בא-כוח העותר להיפגש ולהידבר עמו, לצורך מציאת פתרון מוסכם, שימנע פניה לערכאות משפטיות.

בא-כוח העיריה השיב לבא-כוח העותר, כי מעבר הביוב דרך מקרקעי העותר הוא כורח, ולא נמצאה אפשרות אחרת, ומשכך הדבר, אין טעם בפגישה נוספת.

באשר לטענה בדבר הבניה הבלתי-חוקית {סגירת קומת העמודים ללא היתר}, בית-המשפט קיבל את תגובת העיריה, כי גם בית שנבנה שלא כחוק, העיריה מחברת אותו לביוב העירוני, אם אי-חיבורו ייצור מפגע בריאותי או סביבתי לשכונה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי נכון שתקן ישראלי 1205.4 קובע, כי "אין להעביר לתחום שברשות פרט א' צנרת ביוב המיועדת לתחום שברשות פרט ב". וגם סעיף 4.1.8 להל"ת קובע, כי "אין להתקין צנרת נקזים פרטית המשרתת פרט אחד בתחומי בעלות פרט אחר או בנכס אחר", אלא שסעיף 3(3) לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 קובע אחרת, והוא הנורמה הקובעת.

באשר לטענה בעניין סעיף 4.5.7 להל"ת, קבע בית-המשפט, כי תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 קובעות, כי מתקני תברואה ייבנו ויותקנו בהתאם להל"ת.

הל"ת הן ההוראות למתקני תברואה, תש"ל-1970, שאושרו על-ידי שר הפנים, לאחר התייעצות עם המועצה הארצית לתכנון ולבניה, ועותק מהן מופקד במשרדי כל ועדה מקומית. הוראות ההל"ת, מטבע הדברים, מתוקנות מעת לעת. אחד התיקונים נעשה בשנת 2002, וכותרתו: "שינויים בהוראות למתקני תברואה (הל"ת), התשס"ב-2002). בתיקון זה הוחלף כל פרק 4 להל"ת. ואלה הסעיפים הרלבנטיים לענייננו:

"4.5.7
4.5.7.1 מותר לחבר נקז בניין לתא בקרה בזרימת כובד (גרביטציונית) אם מתקיימים התנאים הבאים:

(א) מפלס מכסה תא הבקרה אליו מחובר הנקז נמוך לפחות ב- 20 סנטימטרים (להלן: "ס"מ") ממפלס רצפת החדר הנמוך ביותר שקבועותיו מחוברות לנקז;

(ב) מפלס תחתית הנקז גבוה ממפלס תחתית תא הבקרה אליו הוא מתחבר;

(ג) פני השטח מסביב לתא הבקרה יהיו מנוקזים.
4.5.7.2 אם לא מתקיימים כל התנאים המפורטים בסעיף 4.5.7.1, יש לחבר את נקז הבניין לתא הבקרה באמצעות מתקן שאיבת שפכים כמפורט בסעיף 4.18."

המומחה מטעם העותר, ד"ר בן עזרא, ציין בחוות-דעתו, כי מפלס רום השוחה גבוה ב- 10 ס"מ ממפלס הבטון בחצר הבית, ולפיכך יש חשד שהתנאי הראשון מתנאי ההל"ת אינו מתקיים, והתוצאה היא, חובה לבצע את הביוב על-ידי מתקן שאיבה, בהתאם לסעיף 4.5.7.2 להל"ת.

בא-כוח העותר שיגר אל העיריה שאלון ובו שאל בין היתר, האם החיבור שבוצע במקרה זה עונה על שלושת התנאים של סעיף 4.5.7.1, אשר קיום שלושתם במצטבר מהווה תנאי הכרחי לחיבור גרביטציוני לשוחת ביוב עירוני. במענה לשאלה זו השיב מהנדס העיר, מר חאלד ג'אבלי, בתצהיר: כן.

דא עקא, בית-המשפט קבע, כי במקרה דנן התברר, שמר ג'אבלי {שנתן את התשובה הנ"ל בתצהיר} כלל לא בדק סוגיה זו בעצמו, ומי שכן בדק זאת, היינו, מהנדס המים והביוב של העיריה, מר סאיד נאשף, לא הצהיר על כך, וגם לא התייצב בבית-המשפט.

בית-המשפט קבע, כי לפי הודאה ברורה ומפורשת של העיריה התנאי (א) של סעיף 4.5.7.1 איננו מתקיים. והתוצאה המשפטית, לפי סעיף 4.5.7.2, היא, חובה לבצע את החיבור, באמצעות מתקן שאיבת שפכים.

לפיכך, משום שהוכח, מפי העיריה העצמה, כי לא מתקיימים כל התנאים המצטברים אשר בסעיף 4.5.7.1, בית-המשפט קיבל את טענת העותר, כי ההל"ת במקרה כזה אינו מותיר שיקול-דעת לעיריה האם לבצע את חיבור הביוב בשיטת הגרביטציה, או באמצעות משאבה. ההל"ת קובע, באופן קטגורי, כי אם לא מתקיימים כל תנאי סעיף 4.5.7.1, כי אז, חובה לחבר באמצעות מתקן שאיבה. המומחה מטעם העותר הציע שתי חלופות תכנוניות לחיבור הבית באמצעות משאבה, ולטענת העותר, אלה הן למעשה הדרכים החוקיות היחידות, הואיל והחיבור בשיטת הגרביטציונית הוא בלתי-חוקי, כמוסבר.

לאור כל האמור לעיל, ולאור הוראות סעיף 4.5.7 להל"ת, הורה בית-המשפט לעיריה, לסלק את קו הביוב התת קרקעי שהתקינה באופן לא חוקי במקרקעי העותר, ולבצע את חיבור בית המשיבות 3-2 אל מערכת הביוב העירונית, באמצעות מתקן שאיבת שפכים, כהוראת סעיף 4.5.7.2 להל"ת.

לחלופין, קבע בית-המשפט, כי באפשרות העיריה לסלק את קו הביוב הנ"ל, ולהתקינו מחדש, בשיטה הגרביטציונית, בתנאי שתקפיד לעמוד בכל תנאי סעיף 4.5.7.1 להל"ת.

אפשרות נוספת היא לבצע את התיקון הדרוש במערכת הקיימת, היינו להנמיך את גובהו של מכסה תא הבקרה ב- 20 ס"מ, ובלבד שלאחר התיקון, יתקיימו כל תנאי סעיף 4.5.7.1 להל"ת.

עוד ציין בית-המשפט, כי לצורך כניסה למקרקעי העותר, יהיה על העיריה ליתן לעותר הודעה מוקדמת זמן סביר מראש, כהוראת סעיף 48 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962.

יד. כפל גביה בגין רכיב של מכון טיהור שפכים, במסגרת התשלומים למשיבה - בקשת האישור נדחתה
ב- ת"צ (ב"ש) 37533-07-14 {דורון שי נ' יובלים אשדוד בע"מ, תק-מח 2015(4), 35612 (2015)} הוגשה על-ידי המבקש תובענה מנהלית נגד המשיבה וכן בקשה לאישור התובענה המנהלית כתובענה ייצוגית.

בתובענה התבקש בית-המשפט לקבוע, כי גביית רכיב "מכון טיהור", בהיטל הביוב הנגבה מכוח חוק העזר לאשדוד (ביוב), התשל"ו-1976, מהמבקש ומהקבוצה הנטענת, נעשתה שלא כדין, וכי על המשיבה להשיב למבקש ולכלל חברי הקבוצה הנטענת את הכספים שגבתה ביתר בגין רכיב "מכון טיהור" במהלך 24 החודשים שקדמו להגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

בתמצית, טענותיו של המבקש היו, שהמשיבה מחייבת וגובה תשלום בגין רכיב מכון טיהור שפכים, במסגרת חוק העזר ביוב, לטובת הקמת מכון טיהור שפכים {מט"ש}, ובנוסף לכך היא גובה מהצרכנים, מאז ינואר 2010, במסגרת החיוב השוטף והרב-פעמי של צריכת המים, מרכיב הוני, בין היתר עבור אותה מטרה של הקמת מכון טיהור.

מדובר בגביה בכפל, ולמעשה, בשעה שמימון עלות הקמת המט"ש משולמת על-ידי צרכני המים במסגרת תעריף המים השוטף, גביית היטל מכון טיהור היא גביה עודפת, בכפל, ומנוגדת לחוק.

בית-המשפט קיבל את בקשת המשיבה להארכת מועד לחדילה סטטוטורית והארכת המועד לחדילה עד לחדילה הסטטוטורית שהחלה למעשה ביום 01.01.15, כפי שהוטעם באותה החלטה.

עוד צויין באותה החלטה, בין היתר, כי נוכח ההארכה שניתנה על-ידי בית-המשפט, הודעת החדילה היא בהתאם לסעיף 9(א) סיפא לחוק תובענות ייצוגיות, ומכאן שאין לדון בבקשת האישור של התובענה כתובענה ייצוגית, ובקשת האישור נדחתה איפוא.

באשר לשאלת חיוב המשיבה בגמול למבקש, שקל בית-המשפט, מן הצד האחד, את העובדה, כי המשיבה אכן גבתה את רכיב מכון הטיהור בכפל, את החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית בעניין זה, למניעת המשך הגביה בכפל; את העובדה כי הבקשה והתובענה הוגשו חודשים אחדים לפני תיקון הכללים של רשות המים, שבמסגרתו בוטל כפל הגביה; את מידת הטרחה שטרח המבקש בהגשת התובענה ובקשת האישור ובניהול ההליך; את העובדה כי הוא נזקק לחוות-דעת מטעמו לביסוס טענותיו; וכן את מורכבות ההליך והסיכון שהמבקש נטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה.

מנגד, מן הצד האחר, נתן בית-המשפט את דעתו לעובדה, כי קדמו לתובענה זו שתי תובענות דומות, בעניין שושן ובעניין עברי, אם כי, לא נגד המשיבה אלא נגד תאגידי מים בערים אחרות; לעובדה, כי המשיבה פעלה כדין, על-פי הדין שנהג בשעתו, והיתה מחוייבת לפעול כפי שפעלה; לעובדה, כי המשיבה לא היתה מוסמכת לשנות את הדין, כי אם אך לפנות בעניין זה לרשות המים; לעובדה, כי רשות המים ידעה על כפל הגביה ולא הזדרזה לתקן את הכללים לביטול הגביה בכפל; לעובדה, כי לא היתה התעשרות שלא כדין של המשיבה, בשים-לב לחישוב האיזון התקופתי, כמצויין לעיל; לעובדה כי ספק אם היתה עילת תביעה למבקש, לנוכח האמור לעיל; לעובדה, כי ספק אם קיים קשר סיבתי בין הגשת התובענה דנן לבין תיקון הכללים על-ידי רשות המים; לעובדה, כי מדובר בחדילה סטטוטורית ולא בחדילה רגילה; לעובדה, כי הדין תוקן חודשים מעטים לאחר הגשת התובענה; ולשיקול של השמירה על הקופה הציבורית.

באיזון בין מכלול השיקולים דלעיל, קבע בית-המשפט, כי אמנם יש לפסוק גמול למבקש, וזאת בניגוד לעמדת המשיבה, אך אין מקום לחיוב המשיבה בתשלום גמול בסכום גבוה ובשיטת האחוזים כדרישת המבקש, כי אם בתשלום סכום מתון, שאותו אני העמיד בית-המשפט, על דרך ההערכה והאומדן, על-סך של 15,000 ש"ח, הכולל בתוכו גם התחשבות בהשקעה של המבקש בהצטיידות בחוות-הדעת מטעמו.

טו. נטען שהלמי מים בבניין גרמו לצריכת יתר ולמדידות מים שגויות - התביעה נדחתה
ב- ת"ק (ת"א) 62849-03-15 {רחל וינפלד נ' מי רמת גן בע"מ, תק-של 2015(4), 74809 (2015)} נדונה תביעה שיסודה בחיובים כספיים בגין צריכת מים.

התובעת טענה, כי החיובים שגויים והיא חוייבה חיובי יתר. מכאן התביעה נגד הנתבעת 1, תאגיד מי רמת-גן.

לטענת התובעת, החל מהמועד בו החלה הנתבעת לספק מים, יש עלייה חדה בחשבונות המים אף שאין שינוי בצריכה, ומדובר בחיובים שגויים שאינם משקפים צריכה אמיתית. שני סוגי טעויות מצאה התובעת בחשבונות. האחד, טעויות הנובעות ממדידה שגויה של מד המים המראה צריכה שאינה אמיתית, והשני טעויות נקודתיות בחיובים ספציפיים.

הטעויות מהסוג הראשון נובעות, לפי הטענה, מתופעה הנקראת "הלם מים", שהוא מעין לחץ פתאומי המשפיע על מד המים וגורם למדידה של צריכה שאינה קיימת בפועל. לטענת התובעת מדובר בתופעה מוכרת וידועה, והיא ניתנת לפתרון באמצעות התקנת שסתום אל חזור לפני מד המים. התובעת טענה, שבהתאם להמלצות ועדות מקצועיות שבחנו את הנושא ואומצו על-ידי רשות המים, הנתבעת היתה חייבת להתקין שסתום אל חזור, ומכאן עתירתה לחייב את הנתבעת להתקינו. בנוסף ביקשה התובעת להורות על ביטול חיובים כספיים ולחייב את הנתבעת להשיב לה כספים שגבתה ביתר. הטעויות מהסוג השני הן טעויות נקודתיות.

הנתבעת טענה, שכל החיובים הם חיובי אמת המשקפים צריכה אמיתית של מים, והם נעשו כדין. לטענתה, אין כל קשר בין תופעה של הלם מים ובין הצריכה הנמדדת במד המים, ודאי לא בנסיבות דנן, והשפעת הלם מים, אם בכלל, היא מזערית ביותר. לטענת הנתבעת, בניגוד לעמדת התובעת, נכון להיום אין חובה להתקין שסתום אל חזור, גם אין זה מקובל, וצריכות המים המוגברות עליהן מלינה התובעת הן תוצאה של נזילות מים מצנרת הבניין.

לגבי החיובים הספציפיים, הנתבעת הודתה שהיו מספר טעויות, אך לטענתה הן תוקנו, כספים הוחזרו, והחיובים כולם נכונים. לאור זאת, בית-המשפט קבע, כי אין להורות על ביטול חיובים, להיפך, על התובעת לשלם את כל החשבונות שטרם שולמו על-ידה.

עיקר המחלוקת נסובה סביב תופעת הלם מים והשפעתה על מד המים, אם בכלל. מדובר בסוגיה שבמומחיות, ושני הצדדים הגישו חוות-דעת מומחה. התובעת הגישה את חוות-דעתו של אחיה, מר יהודה וינפלד. הנתבעת הגישה את חוות-דעתו של מר מרדכי פלדמן. שני המומחים נחקרו על האמור בחוות-דעתם.

בית-המשפט קבע, מבלי להידרש למכלול המחלוקות בין שני המומחים, כי אין די במסקנות מומחה התובעת כדי להוכיח את התביעה. הטעם לכך הוא שלא די להוכיח שקיימת תופעה של הלמי מים בבניין, יש גם להוכיח שהלמי המים גרמו או לכל הפחות יכולים היו לגרום לצריכה המוגברת הנטענת. לשם כך יש להוכיח מה היקף השיבוש שהלם מים יכול לגרום. לשאלה זו אין כל התייחסות בחוות-דעת מומחה התובעת, ואילו מומחה הנתבעת שולל כל אפשרות שהלמי מים ייגרמו לשיבושים הנטענים.
לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי התובעת לא הוכיחה שהלמי מים בבניין גרמו לצריכת יתר ולמדידות מים שגויות. לאור האמור, התביעות להחזר כספים ששולמו או לביטול חיוביים, נדחו והתביעה נדחתה.

טז. דמי שימוש עבור מתקני מים בחלקת התובע - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ת"א (עכו) 18836-01-10 {סעיד דיאב נ' עירית טמרה, תק-של 2015(4), 79623 (2015)} התובע הגיש תביעה כספית על-סך של 130,000 ש"ח, במסגרתה הוא עתר לתשלום דמי שימוש בגין הצבת מתקני מים בחלקתו. לטענת התובע, הפרה הנתבעת הסכם עמו, לקיזוז דמי השימוש מחובותיו לעיריה {ובכלל זה חובות ארנונה}. למרות זאת, פעלה כנגדו הנתבעת בהליכי גביה מנהליים והוצאת מיטלטלין מביתו.

בית-המשפט קבע, כי ענייננו נסוב לפיכך, על המחלוקת בדבר היקף השימוש שנעשה על-ידי העיריה בחלקת התובע ודמי השימוש המגיעים לאורו, לצד בחינת טענות התובע להפרת הסכם קיזוז ונקיטת הליכי גביה מינהליים שלא כדין.

אין חולק בדבר זכות הבעלות של התובע בחלקות האדמה. עוד אין חולק באשר להצבתם של מתקני מים על חלקות התובע והשימוש שנעשה על-ידי העיריה כמחזיקה בהם מזה שנים ארוכות. במהלך שנת 2000 נחתם הסכם בין העיריה לתובע, ולפיו קוזזו מחובות ארנונה ומים של התובע לעיריה, סכומים שונים בגין דמי שימוש בחלקות התובע הנ"ל, כך שנכון ליום 19.11.00 הועמד סכום חובו של התובע אצל העיריה על-סך 15,000 ש"ח כולל ריבית, הצמדה והוצאות שונות.

העיריה לא חלקה על קיומו של הסכם זה, אלא שלטענתה, מדובר בהסכם פשרה שנעשה לפנים משורת הדין ואין בו כדי לפגום בטענות העיריה, כי היא קיבלה את המקרקעין מאביו המנוח של התובע ומשכך אין לתובע זכות בסיסית לדרוש מהעיריה תשלום דמי שימוש.

בית-המשפט קבע, כי טענה זו דינה להידחות, שכן, אין חולק בדבר השימוש שעושה העיריה בחלקתו של התובע מקדמת דנא, אף קודם להיותו בעלים בקרקע. אולם, אין בכוחה של עובדה זו לכשעצמה למנוע מהתובע דמי שימוש ראויים המגיעים לו בגין השימוש שנעשה. הזכות לדמי שימוש הינה חזקה מן הדין ומכוח זכותו הקניינית של התובע במקרקעיו.

הדברים אמורים בפרט משכלל לא הוכח אופי הזכות שניתנה לעיריה מכוחה של אותה הרשאה נטענת, האם כנגד תמורה, או תשלום כלשהו אם לאו וכיוצא בזה. בפרט, טענת העיריה, כי קיבלה את המקרקעין מאבי המנוח לא הוכחה.

לעניין זה לא הוכח קיומו של רישום רלוונטי במרשם הזכויות לטובת העיריה, ואף לא הוצג כל מסמך אחר לראיה בנוגע לאופי העסקה או ההסכמות עם אביו המנוח של התובע. מועד קבלת הזכות אף הוא לא הוכח, וגם אילו נכונה טענת הנתבעת, כי נכון לאותו מועד טרם נכנס לתוקפו חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ודרישת הכתב לאורו, הרי שאין בכך, כדי לשנות את חובת ההוכחה המוטלת עליה בדבר טיבה של הזכות שניתנה לה לכאורה במקרקעין, היקפה והאם כנגד תמורה, אם לאו. מכל מקום ובהיעדר ראיות לסתור, עומדת לתובע הזכות העקרונית לדמי שימוש ראויים בגין שימוש אשר אין חולק, כי נעשה במקרקעיו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי משלא הונח טעם מספק לסטות מממצאי מומחה בית-המשפט {אשר אף אינם בפערים משמעותיים ממצאי המומחה מטעם העיריה}, דמי השימוש המגיעים לתובע מן העיריה נאמדים בכ- 5,733 ש"ח לשנה. זכאותו של התובע לדמי שימוש לפיכך, הינה לכל המוקדם החל מיום 21.01.03, בשים-לב לתקופת ההתיישנות ומועד הגשת התביעה.

כמו-כן, התובע לא הוכיח, כי ננקטו כנגדו הליכי גביה מנהליים שלא כדין. מטעמים אלו, קבע בית-המשפט, כי יש להורות על פקיעת הסעד הזמני שניתן ואי-חידושו.

מנגד הוכחה זכאותו של התובע לדמי שימוש בסך 92,093.89 ש"ח. בית-המשפט קבע, כי הסכום יקוזז מחובות התובע לעיריה.

יז. המשיבה חייבה את המבקשים ואת יתר חברי הקבוצה במרכיב זכויות מים אשר אינו מגולם בהיטל "צנרת מים" - הסכם הפשרה אושר
ב- ת"צ (ת"א) 10446-06-14 {ציון עקליאן נ' מי שיקמה בע"מ, תק-מח 2015(4), 22537 (2015)} המבקשים הגישו נגד המשיבה תביעה ובקשה לאישורה כתביעה ייצוגית.

עניינן של הבקשה והתביעה, היא בטענת המבקשים, לפיה המשיבה חייבה אותם ואת יתר חברי הקבוצה במרכיב זכויות מים אשר אינו מגולם בהיטל "צנרת מים", וזאת בניגוד לכלל תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב), התש"ע-2009.

במסגרת הבקשה והתביעה עתרו המבקשים לסעדים הבאים: השבה של מרכיב "זכויות המים" בדרך של הפחתת שיעור של 17.6% מגובה תעריף אגרת הנחת צינורות לבניין וקרקע המהווה את שיעור רכיב "זכויות המים" הגלום בתחשיב;מתן סעד הצהרתי בו ייקבע, כי חיוב רכיב "זכויות המים" המגולם בתעריף אגרת הנחת צינורות מאת המבקשים ויתר חברי הקבוצה אינו חוקי; וקביעה לפיה על המשיבה לחדול מחיוב רכיב "זכויות המים" ולפעול לחילוצו מתעריף אגרת הנחת צינורות מים.

המשיבה פנתה לטענתה למומחה מטעמה, אשר הביע את עמדתו לפיה במקרה דנן, זכויות המים לא נכללו בתחשיב וקיימת סבירות נמוכה, כי מרכיב זה מגולם במרכיבים אחרים שבוטלו.

בית-המשפט קבע, כי ביום 01.01.14 הורתה רשות המים על תיקון כללי המים באופן שנכנסו לתוקף הכללים הבאים: כללי תאגידי המים (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב) (תיקון), התשע"ה-2014; וכללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב) (תיקון), התשע"ה-2014.

מכוח תיקון 2014, חדלה המשיבה בפועל מלגבות את רכיב זכויות המים, בדרך של הפחתת 10% מהיטל הנחת צינורות החל מיום 01.01.15. המבקשים טענו, כי השינוי בחקיקה שהוביל להפחתה של 10% מהיטל הנחת הצינורות, נובע בין היתר מהגשת הבקשה דנן.

הצדדים ציינו, כי קיימת ביניהם מחלוקת בשאלה מהו גובה רכיב זכויות המים בתחשיב {נושא שלגישתם שהתייתר מיום 01.01.15, בו נכנס לתוקף תיקון 2014, שמכוחו ממילא מדובר בהפחתה של 10%}.

הצדדים הגיעו להסכמה ביחס לתוספת להסכם הפשרה. במסגרת זו הוסכם, כי המשיבה תשיב 20% מגובה רכיב "זכויות המים" שנגבה בתקופה של חצי שנה ממועד הבקשה לאישור. לכן, יושב לחברי הקבוצה סכום של 190,000 ש"ח.

בית-המשפט קבע, כי יש מקום לאשר את הסכם הפשרה כמבוקש.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הסכם הפשרה יחד עם התוספת לו, משקף הטבה לחברי הקבוצה בעין בסכום של 190,000 ש"ח, המשקף החזר של כ- 20% לתקופה של חצי שנה.

מעבר לכך, כפי שעלה מטענות הצדדים, שבאת-כוח היועה"מ לא כפרה בהן, המשיבה תשקיע סכום של 80% משיעור ההיטל בשדרוג והקמה מחדש של תשתיות המים והביוב. מכאן, כי הסכום נושא התביעה שלגישת המבקשים נגבה מחברי הקבוצה ביתר, יושב לחברי הקבוצה, חלקו בהשבה בעין {כ- 20%} וחלקו בעתיד, בהשבה על-ידי ניצול הסכום לשדרוג מערכת המים והביוב בעיר.

לכן, קבע בית-המשפט, כי למרות שחלק מהסכום מהווה סכום עתידי שהקבוצה תזכה בו רק בעקיפין, וכאשר הסכום של 80% אינו קשור, כך נראה, להסכם הפשרה, יש לאשר את הסכם הפשרה כמבוקש בו.

בית-המשפט הדגיש יחד-עם-זאת, כי מקובלת עליו עמדתה של באת-הכוח היועה"מ לממשלה בתגובתה להסכם הפשרה הראשון. בית-המשפט קבע, כי כאשר משיבה בבקשת אישור אינה נוקטת בדרך של הודעת חדילה, הרי ככלל אין מקום לאשר הסכם פשרה שאינו מעניק לחברי הקבוצה דבר מעבר למה שהם היו עשויים לקבל לו היתה המשיבה מודיעה על חדילת הגביה.

זאת, בין היתר לאור ההבדל בין הסכם פשרה לבין הודעת חדילה, ביחס לאפשרות של חברי הקבוצה להגיש תביעות אישיות {אפשרות שנשללת מהם כאשר בית-המשפט מאשר הסכם פשרה}.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי הוא מורה לרשות המים לעדכן את בית-המשפט כאשר ייערך בשנת 2016 עדכון ביחס לדו"חות הכספיים של המשיבה לשנת 2014, וכי רשות המים תדווח לבית-המשפט, כי אכן הופחת סכום של 80% מתקבולי ההיטלים לצורך קביעת הפחת בתעריף השוטף.

יח. המבקש טען, כי המשיבה שלחה דרישות תשלום והתראה בניגוד לחוק - הבקשה לאישור התביעה כייצוגית נדחתה
ב- ת"צ (חי') 33773-02-15 {באסם סרחאן נ' מועצה מקומית מג'ד אל-כרום, תק-מח 2015(4), 12421 (2015)} המבקש הגיש תובענה כנגד המשיבות ובקשה לאישורה כייצוגית.

המשיבה מספר 1 היא המועצה המקומית מג'ד אל כרום, והמשיבה מספר 2 היא תאגיד המים והביוב מי הגליל בע"מ, שצורפה כמשיבה פורמלית.
המבקש טען, כי הוא תושב מג'ד אל כרום. הוא קיבל במהלך שנת 2013 "דרישה לתשלום" וכן "התראה אחרונה לפני עיקול" בגין היטלי מים או ביוב, ולאחר מכן במהלך השנה נהגה המשיבה להטיל עליו עיקולים שונים ורבים בגין חוב זה וכן בגין חוב הארנונה.

לטענת המבקש, דרישת התשלום והעיקולים כללו בין היתר דרישה לתשלום "מים" על-סך כ- 10,000 ש"ח בערך.

כמו-כן שלחה המשיבה, לפי הנטען, דרישות למבקש בהן צויין, שאם לא ימלא אחר הדרישה יינקטו נגדו הליכי גביה בהתאם לפקודת המיסים {גביה}.

המבקש טען, כי בהתאם לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001, הופקעה סמכות הטיפול של הרשויות המקומיות בענייני מים וביוב, ובין היתר גם נשללה סמכות הגביה. ואולם, המשיבה חרף היותה מודעת לאי-חוקיות הגביה המשיכה בכך תוך ניצול מעמדה ואי-ידיעת התושבים, ואף נמנעה מלהעביר את הכספים שנגבו לקופת התאגיד.

עוד ציין המבקש, כי בתאריך 11.03.13 פורסמה חוות-דעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לגבי הגביה האסורה של היטלי מים או ביוב על-ידי רשויות מקומיות, אך לטענתו, המשיכה המשיבה במשלוח דרישות תשלום והתראה אחרונה לפני עיקול, למרות חוות-דעתו של המשנה-ליועץ המשפטי לממשלה.

המשיבה בתגובתה טענה, כי המבקש הוא סרבן תשלום שיטתי, שחב למשיבה למעלה מ- 100,000 ש"ח וכלל לא שילם את חובות המים, הביוב והארנונה שלו.

לטענת המשיבה, הבקשה נגועה בחוסר תום-לב וכן הוסיפה היא, שאין כל טענה מצד המבקש כאילו חוייב פעמיים בגין אותו היטל.

עוד ציינה המשיבה, כי פעולות הגביה והחיובים אשר בוצעו עד שנת 2010, נעשו על דעת התאגיד ולבקשתו.

לטענתה, בשנים 2013-2010 לא קיבל על עצמו התאגיד את חובות המשיבה בגין מים וביוב. מאז אמצע שנת 2010 לא הוציאה המשיבה דרישות תשלום וחיובים לתושביה בגין חובות מים וביוב.

עוד טענה המשיבה, שרק בשנת 2013 התקבלה החלטת משרד הפנים להסב את ההלוואות שנטלה המשיבה אל תאגיד המים.

בית-המשפט קבע, כי לא הוכח שבוצעה גביה של היטלי מים או ביוב לאחר תאריך 01.07.13. בקשת האישור הוגשה ביום 15.02.15, דהיינו כשנה ומחצה לאחר "היום הקובע", ולא הובאה ראיה על כך שבמהלך תקופה זו בוצעה על-ידי המשיבה גביה של היטלי מים או ביוב. בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע, כי היתה תועלת לחברי הקבוצה בבקשת האישור.

מטעם זה, בית-המשפט קבע, כי אין מקום לפסיקת שכר-טרחת עורך-דין לזכות המבקש, והורה על דחיית התובענה האישית של המבקש ועל מחיקת בקשת האישור.

יט. האם המשיכה המשיבה להטיל ולגבות תשלומי חובה בניגוד לחוק תאגידי מים וביוב?
ב- ת"צ (חי') 54717-01-15 ג'מל מאג'ד נ' מועצה מקומית כאבול, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.09.15)} נדונה סוגיה בה המשיכה המשיבה מס' 1 להטיל ולגבות תשלומי חובה בניגוד לסעיף 139 של חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 {להלן: "חוק תאגידי מים וביוב"}, אשר לפיו לא תפעל הרשות המקומית לאחר התאגדותו של תאגיד המים בכל הנוגע לאספקת שירותי מים ושירותי ביוב ויינטלו ממנה סמכויות הגביה של תשלומי חובה בקשר אליהם.

עמדת המשיבה מס' 2, היתה כי יש לראות את הבקשה בדבר העברת הנתונים בנוגע לגביה של היטלי המים והביוב מן הרשות המקומית לתאגיד המים כחלק בלתי-נפרד של החדילה.

בית-המשפט קבע כי שבעיקרו-של-דבר הדין עם המשיבה מס' 2.

המשנה-ליועץ המשפטי לממשלה קבע בחוות-דעתו בעניין "גביית היטלי מים וביוב בתקופת הביניים שלאחר הקמת תאגיד מים וביוב" כי יש לקבוע הוראת מעבר אשר תקבע הסדר לגבי דרישות תשלום ששולמו. מכוח עיקרון הבטלות היחסית, דרישות תשלום ששולמו עד למועד פרסום חוות-הדעת ייוותרו בידי הרשות המקומית.

אולם, דרישות תשלום שהוצאו וטרם שולמו, לא ייגבו, אלא יועברו בצורה מרוכזת מהרשות המקומית לתאגיד, אשר יבוא בנעלי הרשות המקומית בהליך הגביה, אם אין בידו עילת חיוב עצמאית.

בית-המשפט קבע כי הוראה זו הגיונה בצידה, שהרי לפי סעיף 139 של חוק תאגידי מים וביוב, ניטלת מן הרשויות המקומיות, החל מיום הקמת התאגיד, הסמכות הנוגעת להיטלי מים וביוב, והכוונה היא הן לעצם הטלתו של חיוב, הן לסמכות להוצאת דרישות תשלום, והן לסמכות לגבות דרישות תשלום שהוצאו בטרם הקמת התאגיד או לאחר הקמתו.

משכך, קיבל בית-המשפט את עמדת המשיבה מס' 2, לפיה יש לראות את הבקשה בדבר העברת הנתונים בנוגע לגביה של היטלי המים והביוב מן הרשות המקומית לתאגיד המים כחלק בלתי-נפרד של החדילה.

בית-המשפט הורה בזאת למשיבה מס' 1 להעביר בצורה מרוכזת למשיבה מס' 2 את כל דרישות התשלום של היטלי מים וביוב שהוצאו טרם מועד פרסום חוות-הדעת (11.03.13} ואשר טרם נגבו.

כ. האם רכיב מכון הטיהור הוא רכיב הנגבה בכפל, שכן רכיב זה משוקלל במחיר המים?
ב- ת"צ (ב"ש) 37533-07-14 {דורון שי נ' יובלים אשדוד בע"מ, פורסם באתר נבו (06.12.15)} המבקש פנה בכתב אל המשיבה בדרישה להשבת הסכום ששולם על-ידיו בגין רכיב מכון טיהור, בנימוק שרכיב מכון הטיהור הוא רכיב הנגבה בכפל, שכן רכיב זה משוקלל במחיר המים.

המשיבה דחתה את טענותיו בנימוק כי היא מחוייבת לפעול בהתאם להוראות הכללים החלים עליה ואינה יכולה לסטות מהם, וכי טענת הכפל שגויה כשלעצמה.

בית-המשפט קבע כי במסגרת ההחלטה העיקרית הוא החליט להעדיף את עמדת רשות המים על פני עמדות המבקש והמשיבה, בכל אותן שאלות שבהן הביעה רשות המים עמדה הנוגדת חלק מטענות הצדדים, וכן החליט לקבל את עמדת בא-כוח המשיבה כי במקרה דנן התקיימו טעמים המצדיקים להיענות בחיוב לבקשת המשיבה להאריך את המועד להגשת הודעת חדילה סטטוטורית.

בית-המשפט שקל, לעניין שאלת חיוב המשיבה בגמול למבקש, מן הצד האחד, את העובדה כי המשיבה אכן גבתה את רכיב מכון הטיהור בכפל; את החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית בעניין זה, למניעת המשך הגביה בכפל; את העובדה כי הבקשה והתובענה הוגשו חודשים אחדים לפני תיקון הכללים של רשות המים, שבמסגרתו בוטל כפל הגביה; את מידת הטרחה שטרח המבקש בהגשת התובענה ובקשת האישור ובניהול ההליך; את העובדה כי הוא נזקק לחוות-דעת מטעמו לביסוס טענותיו; וכן את מורכבות ההליך והסיכון שהמבקש נטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה.

מנגד, נתן בית-המשפט דעתו לעובדה כי קדמו לתובענה זו שתי תובענות דומות, בעניין שושן ובעניין עברי, אם כי לא נגד המשיבה אלא נגד תאגידי מים בערים אחרות; לעובדה כי המשיבה פעלה כדין, על-פי הדין שנהג בשעתו, והיתה מחוייבת לפעול כפי שפעלה; לעובדה כי המשיבה לא היתה מוסמכת לשנות את הדין, כי אם אך לפנות בעניין זה לרשות המים; לעובדה כי רשות המים ידעה על כפל הגביה ולא הזדרזה לתקן את הכללים לביטול הגביה בכפל; לעובדה כי לא היתה התעשרות שלא כדין של המשיבה, בשים-לב לחישוב האיזון התקופתי, כמצויין לעיל; לעובדה כי ספק אם היתה עילת תביעה למבקש, לנוכח האמור לעיל; לעובדה כי ספק אם קיים קשר סיבתי בין הגשת התובענה דנן לבין תיקון הכללים על-ידי רשות המים; לעובדה כי מדובר בחדילה סטטוטורית ולא בחדילה רגילה; לעובדה כי הדין תוקן חודשים מעטים לאחר הגשת התובענה; ולשיקול של השמירה על הקופה הציבורית.

סיכומו-של-דבר, באיזון בין מכלול השיקולים, הגיע בית-המשפט למסקנה כי יש לפסוק גמול למבקש, וזאת בניגוד לעמדת המשיבה, אך בנסיבות המיוחדות של העניין, אין מקום לחיוב המשיבה בתשלום גמול בסכום גבוה ובשיטת האחוזים כדרישת המבקש, כי אם בתשלום סכום מתון, שאותו יש להעמיד, על דרך ההערכה והאומדן, על-סך של 15,000 ש"ח, הכולל בתוכו גם התחשבות בהשקעה של המבקש בהצטיידות בחוות-הדעת מטעמו.

כא. האם גבתה בעלת השליטה בתאגיד סכומים ביתר?
ב- תא"ק (ראשל"צ) 48344-11-14 {מלאכי ריינר נ' מי רעננה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.09.15)} הונחה בפני בית-המשפט בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה כספית שהוגשה על-ידי המשיבה, תאגיד מים כהגדרתו בחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001, בגין חוב מים נטען הקשור בנכסים שהחזיק המבקש.

המבקש טען כי בין השנים 2012-2006, גבתה בעלת השליטה בתאגיד, עיריית רעננה, סכומים ביתר, אם בשל גביה מעבר לסכומים שאושרו על-ידי משרד החקלאות ורשות המים ואם בשל אי-ביצוע עדכונים של מכסות המים.

המשיבה טענה כי טענות המבקש נטענו באופן כולל, ללא הפירוט והאסמכתאות כנדרש בדין, ומאחר ולא פעל בהתאם למנגנון הקבוע בדין, הרי שאין בסמכות בית-המשפט לדון בטענות אלה.

בית-המשפט קיבל את הבקשה וקבע כי מהחומר שהוצג עלה כי התאגיד היה מודע לאותם ליקויים, ואף ביצע תיקונים בצינור ובמד המים.

סוגיה זו, כמו גם חובת התאגיד לערוך בחינה אקטיבית של צריכת המים, מקום בו נטען ולא נסתר כי צריכת המים גבוהה משמעותית מהצריכה עובר למועד ההפקעה, ראויה להתברר, איפוא, בנסיבות המיוחדות של תיק זה.

עוד הוסיף בית-המשפט כי כללי תאגידי מים וביוב (אמות-מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), התשע"א-2011 {להלן: "הכללים"}, קובעים את החובה האקטיבית של תאגיד המים לבחינת השירות ועלותו. כך, למשל, נקבע בסעיף 13 לכללים כי לתאגיד החובה לבחון צריכה חריגה של מים וליידע צרכן המים באשר לאמור.

כב. האם יש לגבות את התשלום עבור חיובי המים והביוב מ"הצרכן" כהגדרתו בחוק העזר ולא מהגורם בספרי הארנונה של הרשות המקומית כמחזיק בפועל בנכס?
ב- תא"מ (יר') 59739-01-14 {חברת הגיחון בע"מ נ' עמאד אבו עקר, פורסם באתר נבו (30.09.15)} נדונה תביעה בגין חיובי אגרת ביוב.

התובעת הינה תאגיד מים וביוב הפועל מכוח חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001, אשר אמונה על אספקת משק המים והביוב בתחומה המוניציפאלי של ירושלים החל משנת 2004, זאת, במנותק מעיריית ירושלים.

החיוב נשוא הליך זה נכלל בתביעות אשר הוגשו והתייחסו לשנים שקדמו להפרדה שבין התובעת לעיריה, כלומר, חיובים בגין השנים שלפני 2004, כאשר אלה התבססו על נתונים שהועברו לתובעת מעיריית ירושלים.

הנתבע טען כי הינו אדם מן היישוב שהיה ידוע לו כי הינו מקבל מים דרך חברת המים הפלסטינית וכלל לא היה ידוע לו כי חברת הגיחון אחראית למתן שירותי ביוב; הנתבע דאג לשנות את כתובתו בעיריית ירושלים.

הנתבע טען כי כללים אלו אינם יכולים להיות רלוונטיים לעניין הנדון ואינם חלים על עניינו, מאחר שהותקנו רק ביום 22.09.11 ונכנסו לתוקף רק ביום 01.01.12 ואף אין בהם הוראה הקובעת את תחולתם למפרע על חיובים שנוצרו קודם להתקנת הכללים.

בית-המשפט קיבל את תביעת התובעת בגין חיובי אגרת ביוב, לפיה את התשלום עבור חיובי המים והביוב יש לגבות מ"הצרכן" כהגדרתו בחוק העזר ולא מהגורם בספרי הארנונה של הרשות המקומית כמחזיק בפועל בנכס.

על-פי ההגדרה הרחבה שבחוק העזר, סמכותה של התובעת לתבוע אף את הצרכן בפועל, אין בה כדי לחסום את דרכה לדרוש תשלום החיובים אף ממי שחתם על החוזה לאספקת מים ואשר לבקשתו סיפקה התובעת את השירותים לנכס.

אשר-על-כן, מכוח קבלת התביעה במלואה בית-המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 5,036.94 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

כמו-כן, קבע בית-המשפט כי הנתבע יישא בתשלומי אגרות בית-המשפט וההוצאה לפועל וכן, בשכר-טרחת עורכי-דין בסך 2,500 ש"ח.

כג. האם זכאי התובע לפיצויים עקב הצפת שטחים אשר ברשותו על-ידי הנתבעת?
ב- ת"ק (עכו) 23785-10-14 {מוחמד ח'לאילה נ' מי הגליל - תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ, פורסם באתר נבו (03.09.15)} נדונה תביעה אשר עסקה בהצפת שטחים אשר ברשות התובע על-ידי הנתבעת ותביעתו לפיצויים בנדון.

התובע טען כי עקב הצפה ניזוקו 1,500 מ"ר של קרקע מתוך שטח החלקות אשר ברשותו.

התובע טען כי הנתבעת אחראית לתקינות צנרת המים והביוב בסחנין, הנמצאת בשליטתה הבלעדית, וכפועל יוצא מזה היא נושאת באחריות לנזקים אשר עלולים להיגרם כתוצאה מהביוב הנפלט מהם.

לכן הגיש התובע את תביעתו זו, בה עתר לחייב את הנתבעת לפצותו בגין הנזק שנגרם לו, לטענתו, כתוצאה מההצפה.

הנתבעת טענה כי לא הוכח שההצפה נגרמה כתוצאה מרשלנותה.

בית-המשפט קבע כי לאחר שבחן את העדויות ושאר הראיות שהובאו בפניו, הגיע למסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח נזק זה.

עוד הוסיף בית-המשפט כי לא הוכח שכתוצאה מההצפה נוצר הצורך להחליף את האדמה בשטח שהוצף. מאחר שזה הנזק היחיד שבגינו עתר התובע לקבל פיצוי, אין מנוס מלדחות את התביעה.

אשר-על-כן, דחה בית-המשפט את התביעה.

כד. האם התובע פטור מלשלם לתאגיד את אגרות המים והיטלי הביוב, ביחס לבניה עתידית שהתובע מתכוון לבנות כתוספת בניה לבית הקיים על המקרקעין?
ב- ה"פ (עכו) 40955-03-13 {וליד אסעד נ' מ. מ. סאג'ור, פורסם באתר נבו (24.09.15)} התובע הגיש נגד הנתבעים, המועצה המקומית ותאגיד המים והביוב, את תביעתו שבגדרה טען למתן פסק-דין הצהרתי, שלפיו הוא פטור מלשלם לתאגיד את אגרות המים והיטלי הביוב, ביחס לבניה עתידית שהתובע מתכוון לבנות כתוספת בניה לבית הקיים על המקרקעין.

המועצה {הנתבעת 1} הגישה כתב הגנה, אשר במסגרתו הודתה בגביית היטלי המים והביוב מהתובע. בהגנתו התאגיד {הנתבע 2} הכחיש את עניין התשלום האמור.

בית-המשפט דחה את התביעה לפסק-דין הצהרתי, בגדרה טען התובע כי הוא פטור מלשלם לתאגיד את אגרות המים והיטלי הביוב, ביחס לבניה עתידית שהתובע מתכוון לבנות כתוספת בניה לבית הקיים על המקרקעין.

בית-המשפט הבהיר כי קיימת חשיבות במקרה זה באשר לפרשנות וישומו של נוהל אשר נערך על-ידי התאגיד באשר הוא נוהל המסביר את עניין גביית היטלי הביוב והמים, ואשר מבהיר, בין היתר, הכיצד על התאגיד להתחשב בטענתו של התושב אודות תשלום ששולם על ידו בעבר לרשות המקומית {בייחוד סעיף 7.1 לנוהל שבגדרו נקבעו סוגי האישורים והמסמכים שהתאגיד יקבל כהוכחה לתשלום ההיטלים לידי הרשות המקומית}.

בסעיף 7.1 לנוהל נקבעו שתי חלופות; בראשונה, הצגת קבלה מקורית או העתק מהקבלה בחותמת הגזבר שמאשר התאמתו למקור; והשניה, היא הרלוונטית לעניין הנדון, כאשר במצב בו לא אותרה קבלה וגם לא העתק ממנה על הטוען לתשלום ההיטלים להציג אישור מאת הרשות המקומית, כפי הנוסח שצורף לנוהל כשהוא חתום על-ידי ראש הרשות וגם גזברה.

בהקשר לחלופה השניה, בית-המשפט מצא כי סביר להניח כי נוסחה בנוהל מתוך שאיפה להלימה והרמוניה עם ההוראות שנקבעו בסעיף 193 לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1950 וסעיף 203 לפקודת העיריות, שבגדרם נקבע כי כל מסמך או אישור מאת רשות מקומית הכוללים בחובם התחייבות כספית, יחייבו את הרשות באם הוטבעה עליה חותמת הרשות בצד חתימת ראש הרשות וגם הגזבר.

בית-המשפט מצא כי קיים הגיון רב בדרישה זו ואין לסטות הימנה.

עוד הוסיף בית-המשפט כי אין לקבל אישור או קבלה שלא כוללים בחובם פרטים חיוניים של הנכס, האגרות וההיטלים ששולמו, סכום התשלום המדוייק וגם מועדו.

אין להסתפק בקבלות או באישורים כלליים ועמומים שבגדרם צויין כי כל ההיטלים שולמו, אלא חובה לנקוב במדוייק בכל הנתונים שלעיל.

הדבר דרוש כדי לוודא, כי התשלום נעשה בגין אותו הנכס וגם לשם עריכתו של חשבון באשר להפרשים למקרה והתשלום הינו חלקי.

אישורים גורפים מעוררים ספקות ממשיים ואף מלמדים כי לא נעשתה בדיקה בספרי הרשות או שלא קיים רישום ותיעוד לאף תשלום.

בית-המשפט קבע כי התובע סמך על שלושה אישורים שהמועצה מסרה לידיו, כאשר אישורים אלה אינם ולא יכלו לענות על הוראת סעיף 7 לנוהל והאמור לעיל.

כה. האם חיוב בהיטלי מים, ביוב ומכון הטיהור בשם התאגיד שנדרש על-ידי העיריה, בוצע בחוסר סמכות?
ב- עת"מ (מחוזי-מרכז) 4793-05-12 {אורי גרוסמן נ' עיריית נס ציונה, פורסם באתר נבו (01.10.15)} נדונה עתירה אשר עניינה במחלוקת הנוגעת לתשלום אגרות, היטלי פיתוח והיטל השבחה שנדרשו על-ידי המשיבה {להלן: "העיריה" או "עיריית נס ציונה"} מהעותרים - היורשים החוקיים של הבעלים הרשום במקרקעין המצויים בתחום שיפוט העיריה.

העותרים טענו כי דרישת התשלום הוצאה להם על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה נס ציונה בחוסר סמכות, זאת משלא הוסמכה לכך על-פי הדין ומבלי שפורטו העילות לדרישה ותוך ניצול מצוקתם והלחץ בו הם נתונים להשלמת העסקה.

העותרים טענו כי העיריה אינה מוסמכת להתנות מתן תעודת מיסים, אלא אם קיימים חובות לעיריה עצמה בגין הנכס.

עוד הוסיפו העותרים כי בעניין הנדון, סירבה העיריה להנפיק את תעודת המיסים עד לפרעון דרישת התשלום שהוצאה בחוסר סמכות על-ידי הוועדה המקומית, ומשחבות עבור היטלי ביוב ומים אינם עוד בסמכותה אלא בסמכות תאגיד המים {מי ציונה}, גם בשל כך פעלה שלא כדין ולא היתה מוסמכת לעכב את מתן התעודה המבוקשת.

העיריה טענה כי היא גובה היטלי מים וביוב עבור תאגיד המים מכוח הסכם שירותים אשר נחתם בין העיריה לתאגיד, לפיו מספקת העיריה שירותים של הפקה ומסירת הודעות תשלום, דרישות תשלום וכן גביית חיובים אלה.

על גבי דרישת התשלום צויין כי החיוב בהיטלי מים וביוב שייך לתאגיד.

התשלומים בגין היטלים אלו שנגבים על-ידי העיריה עבור התאגיד כצינור גביה, הועברו לעותר מהעיריה כדין.

העיריה טענה כי יש לה סמכות להתנות מתן אישור לטאבו בתשלום היטלי המים והביוב, שכן מדובר בהיטלים בגין עבודות ציבוריות שיש להן זיקה לנכס אשר לגביו מבוקש האישור לטאבו ואשר בוצעו על-ידי העיריה טרם הקמת התאגיד, זאת, בין היתר לאור סעיף 12 לחוק תאגידי מים וביוב לפיו עילות תביעה מטעם רשות מקומית שהיו תלויות טרם הקמת התאגיד תוספנה לעמוד לה.

בהיעדר סמכות להתנות אישור לטאבו בתשלום היטלי מים וביוב יפחתו מאוד הסיכויים לגבות היטלים אלו תוצאה בעלת השלכות רוחב משמעותיות.

עוד הוסיפה המשיבה כי בכל מקרה, לא ניתן לדון בטענות כנגד דרישת היטלי המים והביוב מבלי לצרף את תאגיד המים כמי שעלול להיפגע מקבלת העתירה בעניינים אלו.

המשיבה טענה כי דרישת התשלום שהוצאה לעותרים על-ידי העיריה הוצאה כדין ובסמכות, כללה את כל הפרטים הנדרשים על-פי דין, הפרידה באופן בהיר בין ההיטלים עבור שירותי המים והביוב המשויכים לתאגיד לבין יתר היטלי הפיתוח, ולא היה פסול בהתניית האישור לטאבו בתשלום דרישה זו.

בית-המשפט לעניינים מינהליים קיבל את העתירה בחלקה וקבע לעניין היטלי המים, הביוב ומכון הטיהור כי נוכח העובדה שתאגידי המים קיבלו את סמכויות העיריה בכל הנוגע להתקנה ותפעול מערכת הביוב, ביטל סעיף 139 לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 {להלן: "חוק תאגידי מים וביוב"} את סמכויות העיריה שבשטח שיפוטה פועל תאגיד המים.

כפי שהוסבר בחוות-הדעת המשנה-ליועץ המשפטי לממשלה, בהתאם לסעיף 139 לחוק תאגידי מים וביוב, מיום הקמת התאגיד ניטלות מהרשויות המקומיות הסמכויות בנוגע להיטלי מים וביוב.

מדובר הן על סמכות ההטלה של חיוב, הן על סמכות הוצאת דרישות תשלום והן על סמכות גביית דרישות תשלום שהוצאו לפני הקמת התאגיד או לאחר הקמתו.

בניגוד לסעיף 139 לחוק תאגידי מים וביוב, סעיף 12 לחוק תאגידי מים וביוב {אשר לתחולתו טענה העיריה} אינו עוסק בסמכויות להטלת תשלומי חובה ולגבייתם ולכן אינו משמר את סמכות הרשות המקומית לעניין זה.

יתרה-מכן, לא הוכח קיומו של הסכם שירותים המעיד לכאורה כי העיריה משמשת "צינור גביה" לפי הסכם כזה עבור התאגיד, כפי שביקשה העיריה לטעון.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי חיוב בהיטלי מים, ביוב ומכון הטיהור בשם התאגיד שנדרש על-ידי העיריה, בוצע בחוסר סמכות.

כו. מטרת החוק היתה להביא שינוי במשק המים כאשר בבסיס החקיקה החדשה עמדו שני קווים מנחים: הראשון, עקרון האחדות. השני, עקרון העלות הריאלית של מחירי שירותי המים המסופקים לצרכן
ב- ה"פ (חי') 10538-07-10 {גלי גיל מרכז לספורט ונופש בקרית מוצקין בע"מ נ' חברת פלגי מוצקין בע"מ, תק-של 2015(4), 26143 (2015)} נדונה תביעה שהוגשה כהמרצת פתיחה ליתן פסק-דין הצהרתי לפיו המשיבה 1 {להלן: "פלגי מוצקין"} מחוייבת למלא אחר הסכם פשרה אשר נחתם בין המבקשת {להלן: "גלי גיל"} למשיבה 2 {להלן: "העיריה"} וכי פלגי מוצקין חייבת לגבות את החיובים בגין צריכת מים מגלי גיל על-פי הסכומים שמשלמת פלגי מוצקין לחברת מקורות.

לחילופין, ליתן פסק-דין הצהרתי המורה לפלגי מוצקין לגבות מגלי גיל את תעריפי המים בהתאם להסכם הפשרה ואת ההפרש שבין תעריפים אלה ובין הסכומים אותם דורשת פלגי מוצקין תהיה זכאית האחרונה לגבות מהעיריה.

לחילופי חילופין מבוקש ליתן פסק-דין הצהרתי הקובע כי על העיריה לשפות ולפצות את גלי גיל בגין כל סכום אותו תידרש גלי גיל לשלם מעבר לסכומים המשולמים למקורות על-ידי פלגי מוצקין.

ביום 01.09.09 החלה לפעול פלגי מוצקין, אשר הוקמה בהתאם להוראות החוק, כתאגיד מים וביוב בשטח העיר קריית מוצקין. לאחר שפלגי מוצקין החלה לפעול ונכנסה בנעליה של העיריה, החלה פלגי מוצקין לקבל חיובי תשלום עבור צריכת מים על-פי תחשיב הגבוה לאין שיעור מהסכומים אותם שילמה פלגי מוצקין לחברת מקורות. נטען בכתב התביעה כי גלי גיל גילתה כי פלגי מוצקין מחייבת אותה בתעריפי מים ביתר ובניגוד מוחלט להסכם הפשרה שנחתם בינה ובין העיריה, אשר קיבל תוקף של פסק-דין, ומכאן תביעתה של גלי גיל.

גלי גיל טוענת כי העיריה מחזיקה בכל מניותיה של פלגי מוצקין ולפיכך מבחינה מהותית מדובר בגופים זהים. עוד נטען כי גם אם אין המדובר בגופים זהים, הרי שפלגי מוצקין אינה יכולה לקבל את מלוא זכויותיה של העיריה בהתייחס למשק המים בקריית מוצקין מבלי לקחת על כתפיה גם את התחייבויותיה של העיריה כלפי הצרכנים.

גלי גיל טוענת כי בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק כל התחייבויות וזכויות העיריה הוסבו לפלגי מוצקין ולכן התנהגותה של פלגי מוצקין מהווה הפרה בוטה של הוראות החוק. לטענתה, סעיף 10 מחיל באופן חד-משמעי על פלגי מוצקין את חובותיה והתחייבויותיה של העיריה לפעול על-פי פסק-הדין ולגבות מגלי גיל תעריפים עבור שימוש במים כפי שפלגי מוצקין משלמת לחברת מקורות.

טענת פלגי מוצקין כי קיום הסכם הפשרה על-ידה מהווה אפליה כלפי צרכנים אחרים אין לה כל מקום ומדובר בטענה בלתי-מבוססת, שכן החתימה על הסכם הפשרה נבעה מרציונל כלכלי הן של העיריה והן של גלי גיל ולכן הסדר כזה מיטיב עם העיריה.

בהתייחס לעיריה גלי גיל טוענת כי זו אינה יכולה להסתתר מאחורי פלגי מוצקין ועל-ידי כך להתחמק מחובתה לפעול על-פי הוראות הסכם הפשרה.
לכן נטען על-ידי גלי גיל כי היה ובית-משפט יקבע כי ההסכם אינו מחייב את פלגי מוצקין, יש לחייב את העיריה בהפרש. על-פי סעיף 139(א) לחוק עם הקמת תאגיד המים משוחררת הרשות המקומית מחובותיה לאספקת שירותי מים ושירותי ביוב וכן מחובותיה לביצוע פעילות נוספת שהעבירה לתאגיד המים, אך אין בכך לשחררה מחובותיה כלפי התושבים וכלפי גלי גיל, קרי: לקבוע תעריפי מים על-פי הסכם הפשרה.

פלגי מוצקין טענה כי הסכם הפשרה ההיסטורי שנחתם בין גלי גיל לעיריה נחתם בזמן אחר, בנסיבות שחדלו להתקיים, במסגרת נורמטיבית חוקית שכבר פקעה מן העולם ועל-פי מדיניות שהפכה ללא רלבנטית, בלתי-סבירה ובלתי-חוקית.

פלגי מוצקין טענה כי גלי גיל סבורה שהיא רשאית להמשיך לצרוך כמויות אדירות של מים בתעריפים נמוכים המנוגדים לחוק ולמדיניות משק המים של ישראל, כל זאת לצורך אינטרס אחד בלבד על-מנת שגלי גיל תמשיך לגרוף רווחים כספיים תוך שהיא מנצלת ללא בקרה משאב חיוני השייך לציבור בכללו שהמחוקק החליט בחוק מפורש וברור להסדיר את הצריכה בו ואת תעריפי הגביה שלו בפיקוח הדוק של השלטון המרכזי.

פלגי מוצקין טענה עוד שהסכם הפשרה כלל לא הוסב ולא יכול היה להיות מוסב אליה. הסכם הפשרה לא קיבל את אישורו של הממונה על משק המים.

הסכם הפשרה מנוגד לרציונל ולתכליות החוק ועל-כן גם אם היה מוגש לאישורו של הממונה סביר להניח שלא היה מאושר.

לפלגי מוצקין קיימת זכות וחובה להשתחרר מהסכם הפשרה לאור הלכת ההשתחררות מהסכם שלטוני.

לחילופין טענה פלגי מוצקין כי החוזה סוכל מאחר ונאסר עליה, תוך קביעת עבירה פלילית שעונש מאסר בצידה, לגבות תעריפי מים בניגוד לחוק.

בנוסף מעלה פלגי מוצקין טענות סף לדחיית ההמרצה ובין היתר טוענת לחוסר ניקיון כפיים, שיהוי ומוסיפה על כל אלה טענה לפיה מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתה ולטובת האינטרס הציבורי.

העיריה לעומת-זאת טענה כי לא ניתן לתת את הסעד המבוקש כנגדה מאחר והוקם תאגיד מים שהינו אמון על מתן השירותים במשק המים ועל-פי הוראות סעיף 139(א) הופקעו כל הסמכויות בעניין זה מידי העיריה.

העיריה מוסיפה וטוענת כי למעשה הסעד המבוקש כלפיה הינו למעשה סעד כספי מובהק כאשר גלי גיל ביקשה ככל הנראה לחסוך לעצמה את המאמצים והמשאבים הכרוכים בהגשת תביעה כספית ומצאה לה קיצור דרך בדמות הגשת תביעה למתן פסק-דין הצהרתי. הסעד שהתבקש כנגד העיריה נוסח בצורה סתמית ללא כל נימוק ופירוט ובמידה וגלי גיל טוענת לשיפוי עליה להגיש תביעה כספית.

העיריה מפרטת בכתב הגנתה את העובדות שקדמו לחתימת הסכם הפשרה כאשר היא טוענת שבאה לקראת גלי גיל כאשר בתחילה ולפנים משורת הדין ועל-מנת להקל על גלי גיל שהיתה בתחילת דרכה, גבתה ממנה תעריפים של בית מלון שהוא נמוך יותר מהתעריף הרגיל. לאחר מספר שנים, כשעסקה של גלי גיל התייצב ואף שגשג, ביקשה העיריה לחזור ולחייב את גלי גיל בתעריף הרגיל, שכן לא היתה כל הצדקה להפלותה לטובה ביחס לכל צרכן אחר. כנגד החלטה זו הוגשה תביעה לבית-משפט המחוזי כאשר באותה תקופה נוהלו מספר הליכים משפטיים נוספים בנושאים שונים. על-מנת לסיים את המחלוקות ביניהן ומתוך שיקולים ציבוריים של העיריה הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר במסגרתו הסכימה העיריה כי גלי גיל תשלם בעבור צריכת המים את אותו מחיר אותו שילמה העיריה לחברת מקורות. החל מאותו מועד חייבה העיריה את גלי גיל בהתאם לאמור בהסכם הפשרה.

העיריה טענה כי מבחינה פורמלית אכן היא בעלת המניות של התאגיד, ברם אין לה כל השפעה על הנעשה בתאגיד ואף נקבע בסעיף 138 לחוק כי פקודת העיריות לא תחול על תאגיד המים כך שאין המדובר בתאגיד עירוני במובן הרגיל שלו. התאגיד פועל על-פי חוק תאגידי מים ועל-פי הכללים של הממונה על תאגידי המים ברשות המים, המשמש כרגולטור של תאגידי המים. אותו רגולטור אוסר על כל זיקה בין העיריה והתאגיד.

העיריה טענה כי גלי גיל לא טענה שהעיריה הפרה את ההסכם. לא יכול להיות גם חולק כי העברת האחריות למשק המים והביוב מהעיריה אל פלגי מוצקין נעשתה שלא ביוזמת העיריה, אלא מכוח חקיקת החוק. בנסיבות אלה, בהן לא היתה כל הפרה מצד העיריה, הרי שלא קיימת לגלי גיל שום עילה חוזית כלפי העיריה לקבלת פיצוי או שיפוי. מכיוון שעל-פי חוק העיריה מנועה מלעסוק באספקת מים וגביית תשלומים, הרי שלא ניתן לאכוף עליה את המשך קיום החוזה.

לאור זאת טענה העיריה כי יש לראות את הסעיף בהסכם הפשרה המתייחס לנושא המים כאל סעיף שבא לסיומו עקב שינוי הנסיבות וכתוצאה מחקיקת החוק והפקעת נושא המים מסמכות העיריה.

העיריה טענה כי בקשת גלי גיל שהעיריה תשלם לפלגי מוצקין את הפרש התעריפים בין הסכם הפשרה לחיוב על-פי חוק נטענה בעזות מצח ולמעשה מהווה בקשה שהעיריה תשלם לפלגי מוצקין עבור צריכת המים של גלי גיל.

בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי מטרת החוק היתה להביא שינוי במשק המים כאשר בבסיס החקיקה החדשה עמדו שני קווים מנחים: הראשון, עקרון האחדות הגורס כי יש לקבוע מנגנון אחיד ארצי המנוהל על-ידי גוף שהינו זרועו הארוכה של השלטון המרכזי שהוא בלבד מומסך לקבוע את תעריפי המים לכלל הצרכנים בישראל. כל תאגידי המים יהיו חייבים לגבות בעבור צריכת המים בהתאם לתעריפים אלו בלבד. העקרון השני הינו עקרון העלות הריאלית של מחירי שירותי המים המסופקים לצרכן.

עוד נקבע כי מתן תוקף להסכם הפשרה שנכרת בזמנו בין גלי גיל לעיריה לאחר כניסת החוק לפעולה יש בה פגיעה בעקרון השוויון בין גלי גיל לצרכנים אחרים. מתן גושפנקה להסכם הפשרה פוגע בעקרון האחדות.

עוד נקבע כי ההסכמים שהוסבו מהעיריה לתאגיד המים הינם אך ורק הסכמים הנוגעים להפעלת מערכת המים והביוב ולמתן שירותי המים והביוב.

בית-המשפט דן בשאלה האם הסכמים מול צרכנים באים בגדרי הסכמים הנוגעים להפעלת מערכת המים ולמתן שירותים המים? שכן גלי גיל יכולה לטעון כי הסכם הפשרה עמה הינו הסכם למתן שירותי מים.

בית-המשפט סבר כי לדעתו לא ניתן לגרוס כך שכן על ההסכמים לענות על שני תנאים מצטברים: שההסכם יהיה נוגע להפעלת מערכת המים והתנאי השני שההסכם יהיה נוגע למתן שירותי המים. לכן מאחר וההסכם עם גלי גיל נוגע תעריפי המים ולא להפעלת מערכת המים ומתן השירותים הסכם הפשרה לא בא בגדרי הוראות סעיף 10 לחוק.

גם מבחינה תכליתית הסכם הפשרה לא יכול לבוא בגדרי הוראות סעיף 10 שכן פרשנות כזו הינה מנוגדת לתכלית החוק אשר כאמור לעיל אחת מתכליותיו הוא עקרון האחדות. מתן פרשנות כגרסת גלי גיל יוביל לפגיעה בעקרון השוויון ויחתור תחת מטרת החוק.

כז. אימתי חל החיוב במס ערך מוסף על הצרכן - האם במועד אספקת השירות או במועד תשלום התמורה?
ב- ת"צ (ת"א) 14167-11-12 {אופיר ליברמן נ' מי רמת גן בע"מ, תק-מח 2015(4), 8599 (2015)} פסק-הדין מתייחס לשש בקשות אישור תובענות מינהליות כייצוגיות, שהוגשו נגד תאגידי המים והביוב בערים שונות.

בבקשות נטען, כי המשיבות גובות מע"מ בשיעור הקיים בעת תשלום החיוב או עם גמר מתן השירות, בעוד שעליהן לגבות את המע"מ במועד אספקת השירות.

כתוצאה מכך, נאלצו המבקשים וצרכנים רבים אחרים לשלם מע"מ בשיעור של 17% במקום בשיעור של 16%, בגין שירותי מים וביוב שסופקו להם עובר ליום 01.09.12 {מועד בו שיעור המע"מ עלה ל- 17%}.

המשיבות טענו, כי השירות הניתן על ידן הינו "שירות מתמשך שלא ניתן להפריד בין חלקיו", כהגדרתו בסעיף 29(1א) לחוק מע"מ, ועל-כן המועד לחיוב במס חל לגבי כל סכום ששולם בעת תשלום התמורה.

המחלוקת מתמקדת בשאלה העקרונית: אימתי חל החיוב במס ערך מוסף על הצרכן - האם במועד אספקת השירות או במועד תשלום התמורה?

בית-המשפט בדחותו את הבקשות קבע כי סעיף 29(1א) לחוק מע"מ מורה, כי בשירות הניתן "חלקים חלקים" ישולם המס בעת מתן השירות, כאשר החיוב במע"מ יחול לגבי כל חלק שניתן.

לדברי המבקשים, השירות שמספקות המשיבות הינו שירות שניתן "חלקים חלקים", ואין כל קושי ליחס את התמורה בגין חלק של השירות, לאותו חלק שבגינו משולמת התמורה.

לטענתם, סוגיית יכולת ההפרדה בין חלקי השירות נדונה בספרות המשפטית ובפסיקה, ונקבע כי "עצם היכולת להגיש חשבון חלקי מלמדת על היכולת להפריד בין חלקי השירות" {ראה למשל ע"ש 85/93 רפאיל דאהן נ' מנהל אגף המכס, פורסם באתר נבו (01.03.98)}.

במיוחד נכונים הדברים, לדבריהם, כאשר החיוב נעשה על-סמך קריאת מונה, המודד את כמות המים שסופקה לכל צרכן בתקופת החיוב.

בהקשר הזה קבע בית-המשפט כי החיוב במע"מ חל על הצרכן במועד הוא חייב בפירעון מחיר השירות - כטענת המשיבות, ולא במועד מתן השירות - כטענת המבקשים.

עוד נקבע כי הדברים שנאמרו בעניין סלמה {ת"א 1222/95 סלמה נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"מ תשנ"ח(3), 487, 503} ישימים גם למקרה הנדון והקביעה, כי מועד החיוב במע"מ הוא מועד תשלום התמורה - נכונה גם לגבינו. קביעה זו עולה בקנה אחד עם עמדת המשיבות ורשות המיסים, ולא עם עמדת המבקשים.

כח. בית-המשפט אישר את הודעת החדילה שהמציאה המשיבה ודחה את הבקשה לאישור הבקשה כתביעה ייצוגית
ב- ת"צ (חי') 43901-04-15 {עבד אלרחים גזמאוי נ' מועצה מקומית ערערה, תק-מח 2015(4), 10966 (2015)} המבקש, תושב ערערה, הגיש תובענה כנגד המשיבה מס' 1 ובקשה לאישורה כייצוגית בטענה שבמשך השנים 2015-2013 הוא חוייב בתשלום היטל ביוב ומים, וכן היטל צריכה עודפת, ובמהלך התקופה קיבל "דרישה לתשלום" וכן "התראה אחרונה לפני עיקול" מטעם המשיבה, שאף ביצעה עיקולים, גבתה חלק מהסכום וממשיכה לדרוש את היתרה, כל זאת בניגוד לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001, ובניגוד לחוות-דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עורך-הדין אבי ליכט מיום 11.03.13, שקבע בסעיף 42 לחוות-דעתו, שמיום הקמת התאגיד ניטלות מן הרשויות המקומיות הסמכויות בנוגע להיטלי מים וביוב, והמדובר הן על סמכות הטלת החיוב, הן על סמכות הוצאת דרישות תשלום והן על סמכות גביית דרישות תשלום שהוצאו טרם הקמת התאגיד או לאחר הקמתו.

המשיבה הודיעה לבית-המשפט כי חדלה בפועל מגביית החיובים נשוא בקשת האישור.

בית-המשפט הפעיל סמכותו הקבועה בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות ודחה את התביעה בחייבו את המשיבה לשלם למבקש גמול בסכום של 3,000 ש"ח וכן שכר-טרחת עורך-דין לבא-כוח המבקש בסכום כולל של 15,000 ש"ח {כולל מע"מ}.

כט. פרשנותו של סעיף 11(ח) לכללי תאגידי מים וביוב (שפכי מפעלים המוזרמים למערכת הביוב), התשע"ד-2014
ב- רע"א (חי') 51900-04-15 {הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל נ' תאגיד מים וביוב מי כרמל בע"מ, תק-מח 2015(4), 2494 (2015)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט קמא, במסגרתה פירש את סעיף 11(ח) לכללי תאגידי מים וביוב (שפכי מפעלים המוזרמים למערכת הביוב), התשע"ד-2014 {להלן: "הכללים החדשים"}.

בית-משפט קמא כי במקרה דנן לשון סעיף-קטן 11(ח) לכללים החדשים ברורה ומעלה משמעות סבירה אחת.

המועד הקובע בהוראה לעיל הוא מועד הוצאת החיוב ולא מועד ביצוע הדיגום, שכן נאמר בה כי החברה {תאגיד המים} ''לא תחייב'' את המפעל בגין הזרמת שפכים חריגים או אסורים.

ודוק, סעיף-קטן 11(ו) לכללים החדשים מסדיר אופן ומועד הוצאת דרישת חיוב למפעל עבור שפכים חריגים או אסורים, ולפיו, התאגיד רשאי לפנות באותה דרישה תוך 60 יום ממועד קבלת תוצאות הדיגום {או לאחר פרק הזמן הנ''ל, כפוף למתן נימוקים}.

הואיל והמונח ''לא תחייב'' צופה פני עתיד ולא נאמר בהוראה כי חיוב שיצא בעבר על-סמך דיגום ראשון יבוטל או לא יהיה בר תוקף, כפי שהתובע מכוון בטיעוניו, אזי התוצאה המתחייבת היא, כי חיוב בתשלום על-סמך דיגום ראשון שבוצע לפי הכללים הישנים, נותר בתוקף ומחייב את המפעל, גם באם במועד פרסום הכללים החדשים או כניסתם לתוקף, הדרישה טרם שולמה.

מנגד, באם בוצע דיגום ראשון במועד בו הכללים הישנים היו עדיין בתוקף, ועד למועד כניסת הכללים החדשים לתוקף, תאגיד המים טרם הוציא דרישת תשלום, אזי לא ניתן לחייב את המפעל על-סמך אותו דיגום.

הפרשנות לעיל מגשימה את כלל היסוד, לפיו, בהיעדר הוראה מפורשת אחרת בחוק, יש לתת לדבר חקיקה תוקף פרספקטיבי הצופה פני עתיד ולא תוקף רטרואקטיבי.

לחזקה לעיל משנה תוקף במקרה דנן, שכן, הכללים החדשים פורסמו ביום 26.06.14 ובסעיף 18 לאותם כללים נקבע מפורשות כי תחולתם הינה מיום 01.07.14, משמע, הן צופות פני עתיד ואין להן תוקף רטרואקטיבי.

המבקש טען כי טעה בית-משפט קמא במסקנה הפרשנית אליה הגיע, תוך שהוא סבר כי מדובר בפרשנות יחידה אפשרית ללשונו של סעיף 11(ח) לכללים.

בית-המשפט דחה את הבקשה בקובעו כי החלטת בית-משפט קמא, מבלי לקבוע מסמרות, הגיונית וסבירה ועולה בקנה אחד לכאורה עם לשונו של סעיף 11(ח) לכללים החדשים.

ל. הסמכה לגביית היטלים - האם אגרות הפיתוח נגבו שלא כדין?
ב- ע"א 4708/14 {י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה, פורסם באתר נבו (24.08.15)} נדונה סוגיה בה המערערות זכו במכרזים לבניית יחידות דיור במשיבה והמערערת שכנגד.

לפי תנאי המכרזים, נשאו המערערות במימון עבודות פיתוח שביצע צד שלישי, ושילמו אגרות פיתוח לרשות המקומית: אגרת חיבור רשת מים פרטית ואגרת רכישת זכויות מים.

לאחר שהמכרזים באו לכדי גמר, הבניה הושלמה ויחידות הדיור נמכרו, תבעו המערערות את השבת האגרות בטענה שאלו נגבו מהן שלא כדין.

הדיון נסב אודות השאלה האם אגרות הפיתוח נגבו שלא כדין; אם כך הדבר, האם יש להורות למשיבה להשיב את סכומי האגרות, בשים-לב לכך שהמערערות הפיקו את מלוא הרווח שהיה גלום במכרז לפי הנתונים שהיו ידועים להן במועד ההגשה, או שמא בנסיבות אלו תהיה ההשבה בלתי-צודקת בנסיבות העניין.

בית-המשפט העליון קיבל את הערעור, דחה את הערעור שכנגד על-הסף ופסק כי אגרות המים נגבו מהמערערות שלא כדין על-ידי המשיבה בהיעדר הסמכה חוקית מתאימה.

המערערות לא נטלו על עצמן חיוב חוזי תקף לשלם למשיבה אגרות מים שהמשיבה לא היתה מוסמכת לגבות.

בנסיבות העניין - אי-חוקיות בגביית אגרות המים ושיהוי ניכר בהגשת תביעת ההשבה - חוייבה המשיבה בהשבה חלקית של סכומי אגרות המים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חוק תאגידי ביוב ומים, התשס"א-2001