האם השיטה בה קבעה העיריה את חבותם של מחזיקי נכסים עסקיים קטנים בארנונה חוקית, על-מנת לבסס אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובת קבוצת התובעים המיוצגת?

ב- בר"מ 6367/15 {עיריית קרית מוצקין נ' מתן זיני, פורסם באתר נבו (03.11.15)} נדונה בר"ע על החלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים בה התקבלה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקשת {להלן: "העיריה"} בגדרה עלתה הטענה כי השיטה בה נקטה העיריה כדי לקבוע את חבותם של מחזיקי נכסים עסקיים קטנים בארנונה - חלוקה לחמש קבוצות גודל {שטח}, וחיוב אחיד לכל אחד מחברי הקבוצה - אינה עומדת בדרישות חוק ההסדרים המורה כי החיוב בארנונה כללית יחושב לפי סך המטרים הרבועים בנכס כשהוא מוכפל בתעריף הארנונה למטר רבוע.

המבקשת טענה כי לא עלה בידי המשיב להוכיח קיומה של אפשרות סבירה כי בסופו-של-יום היא תידרש להשיב לקבוצת התובעים סכומי ארנונה אותם גבתה ביתר ולכן היה מקום לדחות את בקשת האישור.

המשיב טען מנגד כי די בכך שנקבע כי שיטת החיוב בה נקטה העיריה היא בלתי-חוקית על-מנת שיותר לו לנהל נגדה תובענה ייצוגית, וכי הוא אינו נדרש להוכיח בשלב בקשת האישור את הנזק שנגרם לו או לחברי הקבוצה.

המשיב ציין כי בבקשת האישור טען כי לו היתה העיריה פועלת כחוק, סכום הארנונה למטר רבוע בו היתה מחייבת את מחזיקי הנכסים העסקיים הקטנים בכל אחת מחמש קבוצות הגודל אותן קבעה היה שווה בערכו לתעריף הארנונה למטר רבוע אותו משלמים כיום מחזיקי הנכסים הגדולים ביותר בכל אחת מן הקבוצות {כלומר, בהתאם לתעריף הארנונה הנמוך ביותר בקבוצה}, והוא אף הגיש תחשיב בנוגע לסכום הגביה ביתר בהתבסס על הנחה זו.

המשיב טען כי כך נעשה במקרים אחרים בהם רשויות מקומיות עברו מחיוב בארנונה לפי חלוקה לקבוצות לחיוב לפי תעריף למטר רבוע, וכך יש לנהוג גם במקרה דנן. לפיכך, טען המשיב כי הוא עמד בנטל להוכיח כי ישנה אפשרות סבירה שנגבתה מחברי הקבוצה ארנונה ביתר.

בית-המשפט העליון {מפי כב' השופטת א' חיות} דחה את הבקשה מאחר ולפי ההלכה, בית-המשפט הדן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית אינו נדרש להכריע במכלול השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, משל היה דן בתובענה הייצוגית עצמה, אלא רק באותן שאלות אשר ההכרעה בהן דרושה כדי לבסס קיומה של אפשרות סבירה כי התובענה תוכרע לטובת קבוצת התובעים המיוצגת.

במקרה דנן פסק בית-המשפט קמא כי די בכך שהשיטה בה קבעה העיריה את חבותם של מחזיקי נכסים עסקיים קטנים בארנונה אינה חוקית על-מנת לבסס אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובת קבוצת התובעים המיוצגת.

בית-המשפט העליון קבע כי במסקנה זו אין לו מקום להתערב מהטעם שבשלב בקשת האישור לא עלה בידי העיריה לסתור את טענת המשיב ולפיה תעריף הארנונה למטר רבוע בו היו חייבים חברי הקבוצה, אילו היתה העיריה נוהגת כחוק, שווה בערכו לתעריף הארנונה למטר רבוע אותו משלמים כיום מחזיקי הנכסים הגדולים ביותר בכל אחת מקבוצות הגודל אותן קבעה העיריה.

בית-המשפט העליון קבע כי הטענה אותה העלתה העיריה בהקשר זה, לפיה סכומי הארנונה למטר רבוע אותם היא גובה ממחזיקי נכסים עסקיים קטנים, נמוכים מהסכומים אותם גובות רשויות מקומיות אחרות - אין די בה כדי להדוף את בקשת האישור.

אשר-על-כן, בית-המשפט העליון פסק כי בהינתן העובדה שכל רשות קובעת את התעריפים לעצמה, אין בטענות שהעלתה העיריה כדי לייתר את הבירור הנדרש להכרעה בשאלה מהו תעריף הארנונה למטר רבוע אותו היתה גובה העיריה אילו היתה נוהגת על-פי שיטת החישוב שבה היא מחוייבת, לכאורה, על-פי הוראות החוק והתקנות. סוגיה זו דינה להתברר במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית עצמה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

האם השיטה בה קבעה העיריה את חבותם של מחזיקי נכסים עסקיים קטנים בארנונה חוקית, על-מנת לבסס אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובת קבוצת התובעים המיוצגת?