גמלה לשמירת הריון (סעיפים 59-58 לחוק)

1. הדין
סעיפים 59-58 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובעים כדלקמן:

"58. הגדרות (תיקון התשס"ז (מס' 10))
בסימן זה:
"מבוטחת" - עובדת או עובדת עצמאית, המבוטחת לפי פרק י"א ומתקיימות בה הוראות סעיף 50, ולעניין זה היום הקובע הוא היום הראשון לשמירת ההריון;
"שמירת הריון" - היעדרות מעבודה בתקופת ההריון המתחייבת בשל אחד מאלה:
(1) מצב רפואי הנובע מההריון והמסכן את האישה או את עוברה, הכל בהתאם לאישור רפואי בכתב;
(2) סוג העבודה, מקום ביצוע העבודה או אופן ביצוע העבודה מסכנים את האישה בשל היותה בהריון, או את עוברה, לפי אישור רפואי בכתב, ולא נמצאה לה עבודה חלופית מתאימה על-ידי מעבידה.

59. גמלה לשמירת הריון
מבוטחת, שהיתה בשמירת הריון שלושים ימים רצופים לפחות, תהיה זכאית לגמלה בעד התקופה האמורה ובעד כל תקופה נוספת של 14 ימים רצופים לפחות שבהם היתה בשמירת הריון, והכל לפי אישורים רפואיים, כללים, תנאים ומבחנים שקבע השר."

2. שמירת הריון
מצב של שמירת הריון הינו מצב בו, עקב ההריון, האישה ההרה מצויה במצב רפואי בו היא אינה יכולה לעבוד בעבודות מסוימות, ולכן היא נאלצת להישאר בביתה ולא לפקוד את מקום עבודתה לזמן מה. המצב הרפואי צריך להיות כזה שהוא יסכן את האישה או את עוברה. רק במקרה זה ראה המחוקק לנכון לקבוע כי אישה הנמצאת בשמירת הריון תהיה זכאית לקבל בתקופה זו גמלה מהמוסד לביטוח לאומי.

מדובר איפוא על מקרים בהם האישה מנועה מלעבוד בעבודתה עקב מצבה הבריאותי המסכן את האישה או את עוברה.

במקרים בהם האישה ההרה אינה מצויה במצב רפואי המסכן אותה או את עוברה, או במקרים בהם מדובר בעבודה שמעצם טיבה וטבעה ניתן להמשיך ולעבוד בה על-אף המצב הרפואי השונה, לא תהיה האישה ב 'שמירת הריון'.

כלומר, יכול להיווצר מצב בו האישה ההרה תהיה במצב רפואי מסויים, כאשר כלפי עבודה אחת יהיה עליה להיות בשמירת הריון, וכלפי עבודה אחרת לא יהיה עליה להיות בשמירת הריון. הדבר תלוי, כמובן, בדרישות העבודה: האם יש צורך במאמץ פיזי, בעמידה בפני קהל, בנסיעות רבות, וכיוצא בזה {ב"ל (יר') 13867-06-13 קארין בן עזרא נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 12627 (2014)}.

3. פיטורין בזמן שמירת - הריון
מהוראותיו של סעיף 59 לחוק הביטוח הלאומי אנו למדים, כי היעדרותה של התובעת, ככל שזו היתה בשל שמירת הריון, נחשבת להיעדרות שאין בה כדי לפגוע בזכויות התלויות בוותק שלה בעבודה.

עוד אנו למדים מהוראות חוק עבודת נשים, כי מעסיק אינו רשאי לפטר עובדת בהריון שעבדה אצלו לפחות 6 חודשים, בטרם יציאתה לחופשת לידה, וזאת ללא היתר ממשרד העבודה והרווחה (כיום - משרד הכלכלה).

קיימות הגבלות נוספות מכוח סעיף 9(ג) לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 ופיטורים בלא היתר של הממונה על עבודת נשים נאסרו, בין-היתר, גם בהיעדרה של עובדת מעבודה עקב מצבה הרפואי לרגל הריון, וכן גם לאחר חופשת הלידה ולמשך 60 ימים {סע"ש (נצ') 60479-06-14 שירין אספניולי נ' אוסמה פרח מהנדסים יועצים בע"מ, תק-עב 2015(2), 24795 (2015)}.

בפרשת ארביב הדגישה כב' השופטת רוזנפלד, כי האיסור על אפליית אישה בפיטורים מטעמי הריון והורות, איננו תולדה רק של חקיקת השוויון בלבד, והוא חל גם במקום בו לא חל חוק שוויון הזדמנויות. עוד נקבע בהקשר זה, כי אפליה מחמת הריון הינה בבחינת קיום של חוזה העבודה שלא בתום-לב. על-כן, ככל שהתובעת הופלתה מחמת הריונהּ, ניתן לראות בכך כקיום הסכם העבודה בינה לבין הנתבעת שלא בתום-לב. {ע"ע 363/07 שרונה ארביב נ' פואמיקס בע"מ, תק-אר 2010(2), 235 (2010)}.

4. סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי - חלופה - הריון המסכן את האישה או העובר
תכלית גמלת שמירת ההריון בחלופה זו היא לאפשר ליולדת להפסיק את עבודתה בגין מצב המסכן אותה או את העובר, ולקבל על-כך גמלה מחליפת הכנסה כך שהכנסתה לא תיפגע {ראו עב"ל 36253-10-11 המוסד לביטוח לאומי נ' לימור קסטיאל, תק-אר 2012(4), 1323 (2012) (להלן: "עניין קסטיאל"; עב"ל 39550-09-12 נירה מלטינסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2014(3), 103 (2014)}.

לצורך עמידה בדרישות סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי, על מבוטחת הטוענת לזכאותה לגמלה לשמירת הריון להוכיח שני רכיבים בקשר למצבה הבריאותי: ראשית - שמדובר במצב רפואי הנובע מההריון; ושנית - שאותו מצב רפואי מסכן אותה או את עוברה.

לצורך הוכחת רכיבים אלה נדרשת המבוטחת להמציא אישור רפואי בכתב למוסד לביטוח לאומי, כאשר אישור זה "יש לו מעמד כבד משקל, בדומה לתעודת אי כושר בתאונה בעבודה... האישור יוצר חזקה הניתנת אומנם לסתירה, של קיום התנאים המצדיקים שמירת הריון" {עב"ל 1087/04 המוסד לביטוח לאומי נ' אסנת יוקר, תק-אר 2005(1), 109 (2005); עב"ל 20714-08-13 המוסד לביטוח לאומי נ' ענבר כתב, תק-אר 2014(4), 64 (2014)}. הדברים מקבלים ביטוי גם בדברי ההסבר להצעת החוק שעיגנה זכות זו (הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 10), התש"ן-1990, ה"ח 1999), בה נכתב כך:

"התיקון המוצע בחוק הביטוח הלאומי מתייחס למצב בו אישה הינה בהריון בעל סיבוך גבוה ונזקקת להשגחה תמידית, מצב הידוע כ'שמירת הריון'. המטרה היא, להגן על העובדת ולהבטיח לה הכנסה בתקופת שמירת ההריון."

בעניין קסטיאל הנ"ל נקבע, שכאשר מבוטחת טוענת לזכאותה לגמלת שמירת הריון, עליה להוכיח שני רכיבים באשר למצבה הבריאותי:

ראשית, שמדובר במצב רפואי הנובע מההריון, ושנית, שאותו מצב רפואי מסכן אותה או את עוברה. טענה זו הינה מטבע הדברים טענה שברפואה, ולכן מוטל על המבוטחת להמציא אישור רפואי בכתב למוסד לביטוח לאומי, על-מנת לבסס טענה זו. באשר למעמדו של האישור הרפואי בתביעה לתשלום הגמלה לשמירת הריון נאמר בעב"ל 1087/04 המוסד לביטוח לאומי נ' אסנת יוקר, תק-אר 2005(1), 109 (2005), שאישור הרפואי בתביעה לתשלום גמלה לשמירת הריון יש לו מעמד כבד משקל, בדומה לתעודת אי כושר בתאונה בעבודה {עב"ל 479/97 המוסד לביטוח לאומי נ' לימור גבאי, עבודה ועוד תקליטור 22, עבודה ארצי, כרך לג(22), 31}. האישור יוצר חזקה הניתנת אומנם לסתירה, של קיום התנאים המצדיקים שמירת הריון" {ראה גם עב"ל 39550-09-12 נירה מלטינסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2014(3), 103 (2014)}.

5. תוקפו של אישור רפואי
שני פנים לחובות ולזכויות המוקמות בחוק למבוטחת מזה, ולמוסד לביטוח לאומי, מזה. הפן האחד מכיל את התנאי ההכרחי להקמת הזכות והוא - הצגת האישור הרפואי על-ידי המבוטחת. הפן האחר - נותן בידי המוסד את ההסמכה והכלים, שהעניק לו המחוקק, לקיום הבירור הנדרש כדי להגיע לחקר האמת, במקרים המתאימים. אולם, כל עוד לא קיים את החקירה והדרישה על-פי דין ובגדר הסמכות שבדין, אין המוסד רשאי לעשות לעצמו "קפיצת הדרך" בכך שיסתפק בשלילת תוקפו של האישור הרפואי {עב"ל 1414/01 המוסד לביטוח לאומי נ' ברוריה בוחבוט, תק-אר 2003(2), 131 (2003)}.

6. שמירת הריון - המצב הרפואי של התובעת לא היווה סכנת חיים לאם או לעובר - הערעור נדחה
ב- עב"ל 20714-08-13 {המוסד לביטוח לאומי נ' ענבר כתב, תק-אר 2014(4), 64 (2014)} המוסד לביטוח לאומי ערער על קבלתה של תביעת המשיבה לתשלום גמלת הריון.

המשיבה, עבדה בתקופה הרלוונטית ומאז חודש יולי 2009 כפקידה. ניתן למשיבה אישור רפואי מאת הגניקולוג המטפל המורה על שמירת הריון מיום 12.01.11 ועד למועד הלידה {שהתרחשה ביום 19.07.11}, נוכח "כאבי-גב המחמירים בעמידה ובפעילות יום-יומית".

תביעת המשיבה לגמלה לשמירת הריון נדחתה על-ידי המערער מאחר שהוא טען שהמשיבה עבדה בזמן שמירת ההריון בניגוד לאמור בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 {ייקרא להלן: "חוק הביטוח הלאומי"}. במכתב נוסף מאת המוסד לביטוח לאומי צויין כי כאבי הגב לפי הנתונים שמסר הגניקולוג הם תוצאה של תאונת דרכים בעבר.

ברקע החלטת המוסד לביטוח לאומי עמדה תאונת דרכים בה היתה המשיבה מעורבת בשנת 2007, במהלכה נפגעה בגב ובשכמות. המשיבה הגישה אישורים רפואיים מאת הגניקולוג בהם הוסבר כי מקור כאבי הגב מהם סבלה בהריון הוא בתאונה דנן אך הכאבים הוחמרו במהלך ההריון - ובעקבותיו.

בית-הדין האיזורי מינה בהסכמת הצדדים מומחה-יועץ רפואי, אשר נשאל האם מצבה הרפואי של המשיבה נבע מההריון והאם היה בו כדי לסכן אותה או את עוברה. המומחה השיב כי מקור כאבי הגב היה בתאונת הדרכים שעברה המשיבה, אך למרות זאת מוצדק בנסיבות העניין לזכותה בגמלה לשמירת הריון לתקופה שמיום 26.04.11 ועד למועד הלידה.

בית-הדין האיזורי קיבל את התביעה באופן חלקי וזיכה את המשיבה בגמלה לשמירת הריון לתקופה שמיום 26.04.11 ועד למועד הלידה {תביעתה הוגשה לתקופה שמיום 12.01.11 ועד למועד הלידה}, בהתאם לחוות-דעתו של המומחה.

בית-הדין האיזורי קבע כי מצב רפואי קודם שהוחמר כתוצאה מההריון - יש לראותו כמצב רפואי הנובע מההריון, כנדרש בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי. המומחה אכן הבהיר כי כאבי הגב מהם סבלה המשיבה לא סיכנו את חייה או את חיי עוברה, ועם-זאת די בסיכון רפואי להחמרת מצבה הרפואי של המשיבה, לרבות החמרת כאבי הגב לצורך עמידה בדרישות סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

בערעורו טען המוסד לביטוח לאומי כי בית-הדין שגה משזיכה את המשיבה בגמלה לשמירת הריון למרות קביעתו המפורשת של המומחה כי כאבי הגב מהם סבלה לא סיכנו אותה או את עוברה. עוד טען המוסד לביטוח לאומי כי היה על בית-הדין לאמץ רק את הקביעות הרפואיות של המומחה ולבחון האם המשיבה עומדת בהוראות סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

המשיבה טענה כי לא נדרשת סכנת חיים לצורך עמידה בדרישות סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי. די בקביעה הרפואית כי מצבה הרפואי עלול היה להחמיר כתוצאה מהמשך העבודה ופסק-הדין מנומק ויש לדחות את הערעור.

בית-הדין הארצי קבע, כי בנסיבות בהן המשיבה הציגה אישור רפואי בכתב כי כאבי הגב מהם סבלה בהריון "עלולים לגרום לנזק בעמוד השדרה בעמידה או בישיבה" - קביעה רפואית אשר לא נשללה על-ידי המומחה ואשר עונה לדרישות סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי, אשר אינו דורש סיכון חיים דווקא, יש לדחות את הערעור ולאשר את פסק-דינו של בית-הדין האיזורי.

7. המצב הרפואי ממנו סבלה המערערת לא סיכן את חייה או את חיי העובר - הערעור נדחה
ב- עב"ל 39550-09-12 {נירה מלטינסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2014(3), 103 (2014)} נדחתה תביעתה של המערערת לתשלום גמלת שמירת הריון.

המערערת הגישה למשיב תביעה לגמלה לשמירת הריון. באישור הרפואי שהמערערת המציאה, נקבעה הבעיה בגינה היא זכאית לשמירת הריון כפטיאליזם. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתה לגמלת שמירת הריון מהטעם שהאישור הרפואי אינו עומד בדרישות סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע את הזכאות לגמלת שמירת הריון עקב היעדרות מהעבודה בתקופת ההריון, וזאת משלא נקבע באישור הרפואי כי מצבה הרפואי הנובע מההריון מסכן את האישה או את העובר.

המערערת הגישה תביעה לבית-הדין האיזורי ותביעתה נדחתה. המערערת ערערה לבית-הדין הארצי, אשר החזיר את עניינה לבית-הדין האיזורי על-מנת שימונה מומחה רפואי. בעקבות פסק-דינו של בית-דין זה, מינה בית-הדין האיזורי מומחה יועץ רפואי. המומחה התבקש להשיב האם, נוכח האישורים הרפואיים יהיה זה נכון לקבוע כי ההפרעה שממנה סבלה התובעת היתה בה כדי להוות סכנה לבריאות התובעת או לבריאות העובר.

דעת המומחה היתה, כי כי מצבה של התובעת לא תאם את ההגדרה הצרה של סיכון לאם או לעובר אך ההחלטה בדבר שמירת ההריון נראתה לו סבירה.

המערערת טענה בבית-הדין האיזורי, כי המומחה לא בדק אותה ולא התרשם ממצבה. המערערת הוסיפה, כי היא אם לחמישה ילדים, וגמלת שמירת הריון מאותה סיבה בגין 4 הריונות קודמים אושרה לה על-ידי המוסד. לטענתה, יש להקיש ממצבה בהריונות הקודמים למצבה בהריון הנוכחי. המערערת אף הפנתה לאמור בחוות-דעתו של המומחה, כי בנסיבות המקרה סבירה בעיניו שמירת הריון הואיל ומצבה של המערערת יפריע מאוד לכל עיסוק, ומעשית היא אינה מסוגלת לעסוק בעבודה של ממש.

בית-הדין האיזורי בפסק-דינו דחה את התביעה וקבע כי גמלה לשמירת הריון תינתן לעובדת אשר מצבה הרפואי כתוצאה מההריון או בשל תנאים הנוגעים לעבודתה, מסכנים אותה או את עוברה. חוסר נוחות ולו גם קיצוני בשל מצב רפואי הנובע מההריון אינו מזכה את העובדת בגמלה האמורה. עיון בחוות-דעתו של המומחה מעלה, כי מצבה הרפואי של המערערת אינו מסכנה ואינו מסכן את העובר כנדרש בחוק.

לאור האמור בחוות-דעתו של המומחה העדיף בית-הדין האיזורי את האמור בה על פני המסמכים הרפואיים שצורפו על-ידי המערערת. בית-הדין האיזורי הוסיף, כי אין די באישור הזכאות לגמלת שמירת הריון בהריונות הקודמים, על-מנת לקבוע כי גם בהריון הנוכחי זכאית לכך המערערת. בית-הדין האיזורי ציין, כי העובדה שהמומחה לא מצא לנכון לבדוק את המערערת, אין בה כדי לפגוע במסקנתו.

בבית-הדין הארצי מונה מומחה נוסף שיתן חוות-דעת, המומחה קבע, כי המערערת סבלה במיוחד מ- ptyalism אשר מהווה מטרד לעיתים קשה עד שמפריע לעיסוקים ועבודות למיניהן. סביר ביותר שהמערערת סבלה גם מבחילות והקאות המצויות בלמעלה ממחצית הנשים בהריון וחולפות לרוב כליל לאחר שבועות 20-16 של ההריון - תופעה שאף היא מטרד ואינה מסכנת היולדת או העובר ומכאן שאין בה משום "שמירת הריון" כפי שהחוק מגדירה.

בית-הדין קבע, כי דין הערעור להידחות, וכי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי היא זכאית לגמלת שמירת הריון עבור התקופה שבמחלוקת.

8. לדעת המומחה, מצבה הרפואי של התובעת לא היה בו סיכון לחיי המשיבה או העובר - הערעור התקבל
ב- עב"ל 36253-10-11 {המוסד לביטוח לאומי נ' לימור קסטיאל, תק-אר 2012(4), 1323 (2012)} המוסד לביטוח לאומי ערער על קבלת תביעתה של המשיבה לתשלום גמלת שמירת הריון.

המשיבה הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי לגמלת שמירת הריון בו טענה כי הפסיקה את עבודתה עד למועד הלידה שהיה צפוי לפברואר 2011. התביעה התבססה על אישור רפואי מטעם הרופא המטפל בה.

תביעתה נדחתה בהודעת פקיד התביעות של המוסד לביטוח לאומי מהנימוק שהיא לא הפסיקה לעבוד לצורך שמירת הריון כאמור בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

במהלך הדיון בתביעה בבית-הדין האיזורי, הודיע המוסד לביטוח לאומי כי הוא החליט לאשר את תביעת המשיבה לגמלת שמירת הריון החל מיום 25.11.10 ועד הלידה. לכן, נותרה במחלוקת שאלת הזכאות לגמלה בתקופה שמיום 04.08.10 עד ליום 24.11.10.

התובעת עבדה כנציגת מכירות. בעבודתה על התובעת להגיע ל- 13 סניפים של רשתות שיווק, לפרוק סחורה ממשטחים ולסדר את הסחורה על מדפים. מדובר בעבודה המצריכה מאמץ פיזי וכוללת גם עליה על סולמות והליכה מרובה.

על-פי הוראת הרופאים המטפלים היה על התובעת להיות בשמירת הריון מיום 04.08.10 עד הלידה. התובעת לא עבדה החל מיום 04.08.10.

בית-הדין האיזורי מינה מומחה רפואי מטעמו בתביעה והפנה אליו את השאלה האם גם בתקופה שבמחלוקת היתה המשיבה במצב שבו היעדרותה מהעבודה התחייבה בשל מצב רפואי הנובע מההריון, כאשר אילו היתה ממשיכה לעבוד היה הדבר עלול לסכן אותה או את העובר.

המומחה קבע, כי ייתכן מאוד וכל תלונותיה של היולדת הקשו לבצע את העבודה הכרוכה במאמץ פיזי מסויים ואכן ראוי היה לאשר מדי פעם מנוחה אך לא שמירת הריון.

בית-הדין האיזורי קבע בפסק-דינו כי חרף ההלכה בדבר משקלה של חוות-דעת מומחה מטעם בית-הדין, יש לתת בנסיבות העניין משקל רב יותר לאישור הרפואי שניתן על-ידי הרופא המטפל על פני חוות-דעתו של המומחה. זאת משום שהמומחה לא התייחס לדימומים מהם סבלה המשיבה במהלך ההריון. נקבע כי יש לתת משקל ראוי לעובדה שהמשיבה כבר חוותה שתי הפלות בהריונות קודמים והיא מייחסת את ההפלות הקודמות למאמצים פיזיים.

בית-הדין האיזורי קיבל את התביעה וקבע כי המשיבה זכאית לגמלת שמירת הריון עבור התקופה שבמחלוקת.

בית-הדין הארצי קבע, לאחר שנתן דעתו לטענות הצדדים, לעובדות המקרה, ולחוות-דעתו של המומחה ותשובותיו לשאלות ההבהרה שהופנו אליו, כי לא התקיימו התנאים בחוק לזכאות לגמלת שמירת הריון, ועלה בבירור כי מצבה הרפואי של המשיבה בתקופה שבמחלוקת לא סיכן אותה או את עוברה, חרף האמור באישור הרפואי שקיבלה מהרופא המטפל בה.

בנסיבות העניין ראוי לתת משקל מכריע לחוות-דעתו של המומחה, זאת לאור ההלכה לפיה בית-הדין מייחס משקל מיוחד לחוות-הדעת המוגשת לו על-ידי המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליה ולא יסטה מקביעותיו אלא-אם-כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן.

לסיכום קבע בית-הדין, כי דין הערעור להתקבל, וכי לא עלה בידי המשיבה להוכיח כי היא זכאית לגמלת שמירת הריון עבור התקופה שבמחלוקת.

9. גמלת שמירת הריון - "דמם לדני והפלה מאיימת" - הערעור הוחזר לבית-הדין האיזורי
ב- עב"ל 50627-05-11 {המוסד לביטוח לאומי נ' טל חדד, תק-אר 2012(1), 1870 (2012)} המוסד לביטוח לאומי ערער על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי שקבע, כי המשיבה זכאית לגמלת שמירת הריון.

המשיבה היתה בהריון, כאשר בשבוע התשיעי להריונה, ארע לה דימום מסיבי, שבעקבותיו הגיעה לחדר מיון בבית-החולים. לאחר בדיקות שערך לה הרופא המטפל, נמצא כי על המשיבה להפסיק את עבודתה ולהימצא בשמירת הריון בשל "דמם לדני והפלה מאיימת". על בסיס אישור רפואי ביחס לתקופה שמ- 11.01.09 עד 10.03.09, הגישה המבקשת תביעה לתשלום גמלת שמירת הריון אשר התקבלה ושולמה על-ידי המשיב.

מאותם נימוקים מסר הרופא המטפל למשיבה אישור ביחס לתקופה שמ - 11.03.09 עד 11.04.09 ואישור מיום 07.05.09 ביחס לתקופה שמ- 11.04.09 עד 12.08.09, לפיהם עליה להיות בשמירת הריון. האישורים הועברו למוסד לביטוח לאומי וזה דחה את התביעה ביחס לשתי התקופות האחרונות בטענה כי האישור הרפואי אינו מעיד על צורך בשמירת הריון.

המשיבה הגישה תביעה לבית-הדין האיזורי וזה מינה את פרופ' חיים יפה אשר קבע כי לא היה צורך בשמירת הריון ביחס לתקופה שמ- 10.03.09 ואילך. המומחה קבע כי דימום כפי שארע למשיבה הינו שכיח בחצי הראשון של ההריון. הדימום יכול להימשך ימים ושבועות, אך אין לו קשר להפלה. גם מנוחה לא תשפיע על מהלך ההריון.

מהלך ההריון של המשיבה היה תקין, לא היו סימנים של היפרדות שיליית ההריון, הוא לא הסתיים בלידה מוקדמת, ולא בלידה של ילוד במשקל נמוך, ועל-כן הדבר מלמד עד כמה הדימום היה מועט וחסר משמעות.

המומחה התבקש להתייחס למסמכים שכתב הרופא המטפל, וקבע כי המסמכים המאוחרים מ- 07.05.09 אינם מתאימים להפלה מאיימת אלא ללידה מוקדמת בהתחשב בשבוע בו נמצא ההריון.

בית-הדין האיזורי קיבל את התביעה ומצא כי בנסיבות המקרה, יש לחרוג מקביעת המומחה. התביעה נדחתה רק כחודש לפני הלידה, כך שלמשיבה לא נותר זמן להתמודד עם ההחלטה בזמן אמיתי. משלא ניתנה למשיבה החלטה תוך זמן סביר, בשים-לב לכך כי המשיבה שהתה בביתה עד למתן ההחלטה, נקבע, כי אין מקום להסתמך על חוות-הדעת של המומחה הרפואי.

המערער טען כי פקיד התביעות לא השתהה במתן החלטתו, כאשר לצורך קביעת הזכאות לשמירת הריון הוא נדרש להיוועץ עם רופא מוסמך ולבחון את האישורים הרפואים.

עוד הוסיף המערער, כי בית-הדין האיזורי לא התייחס לאמור בחוות-הדעת של המומחה מטעם בית-הדין, אשר קבע חד-משמעית כי המשיבה לא נזקקה לשמירת הריון בתקופה השניה והשלישית. בית-הדין פסק למשיבה את תביעתה על-סמך סעד נזיקי שאינו בסמכותו.

המשיבה מצידה טענה כי האישורים שקיבלה היו מרופא שבדק אותה וקבע במשך כל התקופה את אותה אבחנה. ביחס לאבחנה זו, אישר המוסד תביעה ביחס לתקופה הראשונה ודחה התביעות ביחס לתקופות אחרות.

עוד הוסיפה המשיבה, כי בית-הדין אינו חייב לקבל את האמור בחוות-הדעת של המומחה מקום בו הרופא המטפל מסר אישורים רפואיים הנובעים מבדיקות שערך. בנוסף לכך המוסד לביטוח לאומי יצר אצל המבקשת אינטרס הסתמכות כי היא זכאית לקבל את הגמלה במלואה כפי שקיבלה בגין התקופה הראשונה.

לאחר עיון באישורים הרפואיים שניתנו למשיבה בזמן ההריון, מול האמור בחוות-הדעת של המומחה הרפואי מטעם בית-הדין, קבע בית-הדין, כי הדרך הנכונה בה יש לנהוג היא קבלת ההתייחסות של הרופא שטיפל במשיבה ונתן לה אישורי שמירת הריון - לאמור בחוות-דעת המומחה. לצורך כך המומחה יזומן לבית-הדין ויישאל כיצד מתיישבים האישורים שנתן בזמן ההריון עם האמור בחוות-דעת המומחה ותשובותיו לשאלות ההבהרה.

לסיכום, בית-הדין הארצי קבע, כי הערעור התקבל באופן שהדיון הוחזר לבית-הדין האיזורי על-מנת שתישמע עדותו של הרופא המטפל וככל שלא יחול שינוי בעמדת המוסד לביטוח לאומי, יסכמו הצדדים ויינתן פסק-דין.
10. הכרה בקיומה של גמלת שמירת הריון חלקית - הערעור התקבל בחלקו
ב- עב"ל 289/05 {המוסד לביטוח לאומי נ' אל על משעני, תק-אר 2006(4), 966 (2006)} מושא חילוקי-הדעות בין הצדדים הוא בשאלה האם היעדרות חלקית מהעבודה במצוות רופא בגין הפרעות בהריון נחשבת לשמירת הריון כאמור בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

המערערת, הועסקה כמזכירה במשרד עורכי-דין. היא עבדה חמישה ימים בשבוע 9 שעות בכל יום. ביום 10.04.97 בהיותה בשבוע ה- 11 להריונה, פנתה המערערת לראשונה לרופא והתלוננה על דימום. הרופא המטפל קבע כי עליה לשהות בחופשת מחלה במשך שלושה שבועות. תעודת מחלה זו לא הוצגה בפני בית-הדין האיזורי.

הרופא המטפל נתן למערערת אישור רפואי לפיו עליה לנקוט באמצעים על-מנת לשמור על הריונה. הרופא המליץ על הפסקת עבודתה מיום 01.05.97 עד 01.09.97. הרופא המטפל המליץ על קיצור שעות העבודה ל- 5 שעות מקסימום ביום בישיבה בלבד. ביום 01.09.97 הגישה המערערת תביעה למוסד לביטוח לאומי לגמלה לשמירת הריון בגין התקופה מיום 01.05.97.

הצדדים לא היו חלוקים על-כך כי המערערת היא בבחינת "מבוטחת" כאמור בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי. עוד הוסכם בין הצדדים כי במהלך הריונה עד ללידה צמצמה המערערת את היקף שעות העבודה באופן שהם הופחתו מ- 9 שעות ביום במשך חמישה ימים בשבוע ל- 5 שעות ביום במשך חמישה ימים בשבוע. זאת עשתה על-פי האישורים הרפואיים שניתנו לה.

בית-הדין האיזורי סיכם בקובעו כי למרות שלפי עדותו של הרופא המטפל מצבה של המערערת הצדיק "שמירת הריון", לא ניתן לה אישור לכך. בנוסף, הרופא המטפל לא הבהיר, גם לא במועד בו תיקן את האישור הרפואי, כיצד זכאית המערערת להכרה כחייבת בשמירת הריון הקודמת לשבועיים שלפני יום 09.06.97.

מעדותו של הרופא המטפל הסיק בית-הדין האיזורי כי יש טעם בטענת המוסד לביטוח לאומי לפיה ניתן לראות שיפור במצבה של אל על משעני כאשר בבדיקה מיום 01.05.1997 לא היה דימום. עוד התייחס בית-הדין האיזורי לכך שתעודות המחלה דנות ב"פיקוח" הריון כמקובל בכל הריון, ולא נאמר, גם לא בזמן אמת, כי מדובר בהריון בסיכון.

בית-הדין האיזורי מינה, בהסכמת הצדדים, מומחה יועץ רפואי. בחוות-דעתו של המומחה נאמר כי לא היה מקום לאשר תקופת שמירת הריון כה ארוכה ללא דינמיקה בצוואר הרחם והתקדמות פתיחה. המומחה תיאר את מהלך ההריון כפי שאלה עלו מהממצאים הרפואיים. לסיכום קבע המומחה כי לא היה מקום לתת פעם נוספת חופשת מחלה עד הלידה, מחוץ לתקופה של שבועיים.

בית-הדין הארצי קבע בדעת רוב, כי יש להכיר בקיומה של גמלת שמירת הריון חלקית. לפיכך, התקבל הערעור באשר לעיקרון לפיו לא היה מקום לדחות את תביעתה של המערערת מבלי לבחון את האישורים הרפואיים. באשר לעצם הזכאות לגמלת שמירת הריון הערעור נדחה.

11. גמלה לשמירת הריון - עובדת עצמאית - הערעור נדחה
ב- עב"ל 180/98 {המוסד לביטוח לאומי נ' ענת רווח, תק-אר 2004(2), 192 (2004)} המשיבה הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה לגמלה לשמירת הריון, תביעה אשר נדחתה מן הטעם שהמשיבה לא צברה תקופת תשלום דמי ביטוח מספקת לפני יום הפסקת עבודתה כנדרש בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי.

לאחר הגשת התביעה התברר למערער כי שגה וכי אם הוא מביא בחשבון תקופה בה קיבלה המשיבה דמי פגיעה בגין תאונת עבודה, הרי שלמעשה צברה היא תקופת אכשרה מספקת, כך שהיא "מבוטחת" לפי סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

עם-זאת, טען המערער, שיש לדחות את תביעת המשיבה לגמלה לשמירת הריון משהמשיבה לא הפסיקה לעבוד והמשיכה לנהל את עסקה בזמן ההריון ולאחר הלידה. לאור זאת נשלח למשיבה, מכתב דחיה חדש בו נרשם שלפי הצהרת המשיבה, היא לא נעדרה מעבודתה והמשיכה לנהל את עסקה. על-כן, על בית-הדין האיזורי היה להכריע אם התקיימו במשיבה התנאים המזכים בגמלה לשמירת הריון.

בית-הדין האיזורי לעבודה בנצרת קיבל את תביעת המשיבה לתשלום גמלת שמירת הריון. על החלטה זו הגיש המוסד לביטוח לאומי ערעור לבית-הדין הארצי.

התובעת היא בעלת השליטה בחברת הסעות ורשומה כעובדת של החברה. לפני הקמת החברה עסקה התובעת באותם עסקים בהם עוסקת החברה, כעובדת עצמאית. הצדדים לא הבדילו כלל בין פעילותה של התובעת כעובדת עצמאית ובין פעילותה במסגרת החברה. בכל הקשור לתובענה זו התייחסו שני הצדדים אל התובעת כאל עובדת עצמאית, ולאור השינוי שחל בעמדת הנתבע, כאמור לעיל, כבר אין חולק שהיא צברה תקופת אכשרה מספקת לצורך ביטוח שמירת הריון.

התובעת עבדה באופן רגיל כנהגת בעסק שלה. החל משנת 1995 היא העסיקה לעיתים גם את אחיה. בחודש מאי 1996 או בסמוך לכך התובעת החלה בטיפולי הפריה. הטיפולים גרמו לתובעת לסבל גופני והצריכו מנוחה. הטיפולים כללו גם מתן תרופות והתובעת לא היתה יכולה להמשיך לנהוג. לפיכך, מאז תחילת הטיפולים, הפסיקה התובעת לנהוג וכל ההסעות נעשו על-ידי אחיה.

טיפולי ההפריה הצליחו והתובעת הרתה בחודש יולי 1996. ההריון לא היה קל ועל התובעת נאסר לעבוד במקצועה כנהגת. לא זו בלבד, אלא שעל-פי אישור רופאה של התובעת, שניתן על גבי טופס התביעה לגמלת שמירת הריון, היה על התובעת להיות בשמירת הריון מיום 18.07.96 ועד לסוף ההריון. התובעת ילדה ביום 10.04.97.

בכל התקופה שמהפסקת עבודתה של התובעת בנהיגה, עקב טיפולי ההפריה, ובמשך ההריון - התובעת לא עסקה בעבודתה הרגילה. התובעת, כאמור לעיל, לא נהגה.

בנוסף, לא התעסקה התובעת עם העיסוקים השוטפים של העסק, אלא בעניינים מיוחדים, כגון, כאשר היה צורך לבצע נסיעה חוזרת למפעל, בשל כך שאחד הפועלים לא הגיע בזמן לנקודת האיסוף או לשם צורך מיוחד של המפעל, בדרך-כלל היה נוצר קשר ישיר בין המפעל לבין אחיה של התובעת, באמצעות טלפון סלולרי, שהיה ברכב כך שהאח-הנהג היה יכול לקבל הוראות ישירות מהמפעל. אולם, לעיתים, כשלא השיגו את הנהג, התקשרו מהמפעל אל התובעת וביקשו ממנה כי תטפל בכך. במקרים כאלה, יצרה התובעת קשר טלפוני עם אחיה או עם המפעל.

עבודתה של התובעת בתקופה שמאז תחילת טיפולי ההפריה ועד לסיום ההריון הסתכמה באמור לעיל, כלומר: קשר טלפוני עם המפעל במקרים חריגים, חתימות על חשבוניות שאחיה היה ממלא והכנסת מסמכים למעטפה. באותה תקופה, משכה התובעת משכורות מהחברה, כרגיל.

המערער טען כי בית-הדין האיזורי טעה בקובעו כי ניתן להגדיר את המשיבה כמי שנעדרה מעבודתה בזמן הריון, וזאת בשעה שנקבע כי המשיבה המשיכה לבצע עבודות תאום וניהול מביתה כמו-כן, טעה בית-הדין האיזורי בקובעו כי הזכאות לגמלה לשמירת הריון איננה תלויה בשאלת ההכנסה בפועל, כך שעצם המשך תשלום המשכורת איננו אמור להביא לשלילת הזכאות.

עוד הוסיף המערער, כי המשיבה ביצעה טלפונים הקשורים לעבודתה, במהלך שמירת ההריון, ואף קיבלה משכורת עבור אותה תקופה כך שלא נוצר לה חסרון כיס. יתכן ולולא היתה מקבלת שכר עבור תקופה זו - עמדת המערער היתה שונה.

המשיבה טענה מצידה כי נעדרה מעבודתה כתוצאה משמירת הריון. המשיבה עבדה כנהגת בחברת הסעות ובמהלך שמירת ההריון נאלצה לשבת בבית.

בית-הדין האיזורי קבע, כי האישור הרפואי שצורף לטופס התביעה שהגישה המשיבה למערער תואם את האמור בתקנות, משנקבע בו כי בשל מצבה הרפואי של המשיבה, הנובע מההריון והמסכן אותה או את העובר - עליה להפסיק את עבודתה ולהיות בשמירת הריון מיום 18.07.96 עד לסוף ההריון.

עוד הוסיף בית-הדין האיזורי, כי התובעת לא נהגה לבצע "עבודות ניהול", הקשורות להנהלת החשבונות של העסק. פעולות אלה התבצעו על-ידי רואה-החשבון של הנתבעת ותפקידה של התובעת בעניינים אלה הצטמצם לחתימה על מסמכים ולמשלוח המסמכים לרואה-החשבון. עסקה של התובעת הוא בהסעות ועיסוקה של התובעת כנהגת היה העיסוק העיקרי בו.

כמו-כן נקבע, כי כאשר הפסקת הנהיגה לא היתה בשל שינויים שהתובעת הנהיגה בעסק אלא כפועל יוצא ממצבה הבריאותי של התובעת בעת טיפולי ההפריה, אין לייחס משמעות כנגד התובעת לכך שהתובעת הפסיקה לעבוד כנהגת עוד טרם ההריון.

בית-הדין הארצי קבע, כי עסקה של המשיבה הוא בהסעות ועיסוקה כנהגת היה העיסוק העיקרי אותו הפסיקה עקב סיבה בריאותית הקשורה להריון, וכן כי קשה להניח ששיחות טלפון לעיתים נדירות לשם תיאום בין אחיה לבין המפעל יכולות להחשב כחלק "ניכר ועיקרי" של כלל הפעולות בעסק של הסעת נוסעים - מסקנות אליהן הגיע בית-הדין לאחר בחינת חומר הראיות שהיה בפניו, ניתוח העדויות, בחינה מעמיקה של תחומי העיסוק של העסק אותו ניהלה המשיבה והסקת המסקנות הנכונות העולות מהעובדות.

לסיכום כל האמור לעיל, בית-הדין הארצי קבע בדעת רוב כי דין התביעה להידחות.
12. שמירת הריון - העדפת אישור רופא שהגישה המשיבה - הערעור נדחה
ב- עב"ל 1414/01 {המוסד לביטוח לאומי נ' ברוריה בוחבוט, תק-אר 2003(2), 131 (2003)} המוסד לביטוח לאומי הגיש ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי, אשר קיבל את תביעתה של המשיבה וקבע את זכאותה לגמלת שמירת הריון שנשללה ממנה.

בתקופה שבין 05.11.99 ועד 15.02.20 היתה המשיבה בשמירת הריון, לפי אישורים רפואיים שניתנו לה, על-ידי רופא מומחה למיילדות ולגניקולוגיה. עוד המציאה המשיבה תיעוד רפואי על-כך שהתינוקת שנולדה בסופו של אותו הריון סובלת מאז לידתה מנזקי בריאות מולדים ועוד המציאה מכתב שחרור מבית-חולים, המעיד על-כך ששנים ספורות קודם לכן עברה הפלה במהלך הריון.

האישורים הרפואיים המופנים למוסד לביטוח לאומי, ניתנו "לעניין גמלה לשמירת הריון", כנדרש על-פי ההגדרה שבסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

באישורים נמצא פירוט מדוייק של התאריכים בהם קיים הצורך בשמירת הריון וכן פורטו בהם שני אירועים של אישפוז במהלך ההריון ומועדיהם.

המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתה של המשיבה לגמלה לשמירת הריון, מן הטעם שהפסקת העבודה אינה עונה על האמור בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי ומשכך נעשתה שלא לצורך שמירת הריון.

בפני בית-הדין האיזורי היו האישורים הרפואיים שהגישה המשיבה, ומנגד תעודת רופא שהוגשה מטעם המוסד לביטוח לאומי ממנה עלה, כי האבחנה שבאישורים הרפואיים מתייחסת למחלה הקשורה להריון, אך אינה יכולה לגרום נזק לעובר ואף לא לאם, בעת ההריון. בהסתמך על תעודה זו, דחה המוסד לביטוח לאומי את תביעתה של המשיבה לגמלת שמירת הריון, בהיותה חורגת מגדר תחולתו של סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין האיזורי קבע, כי לא הובאה כל ראיה, לפיה נתבקשו פרטים מאותו רופא שנתן לתובעת אישור שמירת הריון ומדוע נתן האישור.

בנסיבות אלה, העדיף בית-הדין האיזורי את האישור שניתן לתובעת בעיתו, על פני תעודת רופא שהוגשה מטעם המוסד ושניתנה בדיעבד "ללא קבלת פרטים או הבהרות מרופאה האישי של התובעת".

על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי הגיש המוסד לביטוח לאומי ערעור, בטענה שלא היה מחוייב לדרוש פרטים נוספים מרופאה האישי של המשיבה. לחילופין, התבקש מינויו של מומחה רפואי, שיכריע בשאלה בדבר מידת הסיכון במחלתה של המשיבה, לה או לעוברה.

בית-הדין הארצי קבע בדחותו את הערעור, כי שככל שהמוסד לביטוח לאומי סבר כי אין להסתמך על האישור הרפואי שהוצג על-ידי המבוטחת, היה עליו לדרוש פרטים והבהרות, בטרם ידחה את תביעתה. המוסד לא עשה זאת וכל עוד הדבר לא נעשה, הרי שיש לקבל את האישור הרפואי שהגישה המשיבה ככתבו וכלשונו. למותר לציין שאין המוסד לביטוח לאומי יכול לטעון כנגד האישור הרפואי שלא בדרך הקבועה בתקנות {ראה גם: עב"ל 479/97 המוסד לביטוח לאומי נ' לימור גבאי, תק-אר 2002(1), 826 (2002)}.

13. גמלת שמירת הריון - סכרת בזמן הריון - התביעה הנדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 39204-05-11 {אירינה קרמינסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 19011 (2015)} התובעת הגישה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי לתשלום גמלת שמירת הריון. משדחה הנתבע את התביעה, הגישה היא תביעה לבית-הדין.

לאחר שהתקבלה חוות-דעתו של המומחה, ניתן פסק-דין, במסגרתו נדחתה התביעה. על פסק-הדין הוגש ערעור לבית-הדין הארצי.

בית-הדין הארצי נתן פסק-דין בערעור בו נקבע, כי עניינה של המערערת יוחזר לבית-הדין האיזורי לבירור מחדש של זכאותה לגמלת שמירת הריון.

כמו-כן קבע בית-הדין הארצי, כי ימונה מומחה רפואי אחר. חוות-דעתו של המומחה הרפואי אשר נתן חוות-דעתו בהליך לא תובא לפני המומחה הרפואי האחר, וכן לא יינתן לה משקל כלשהו בעת מתן פסק-הדין בהליך.

הרופא המומחה קבע, כי לאור נסיבות המקרה, הממצאים ומהלך הדברים הוא קובע, כי גם אם הסוכרת מסוג 1 GDMנבעה מההריון נשוא התביעה, הרי שלא היה בכך לסכן את התובעת או את עוברה. לא היתה כל הצדקה להוראות לצאת להפסקות אכילה ובדיקות סוכר כל שעתיים ותנאי עבודתה לא הצדיקו שמירת הריון.

עוד הוסיף המומחה, כי הרופא שקבע שהיה צורך בשמירת הריון בתקופה מתאריך 01.11.10 ועד הלידה טעה והטעה.

בית-הדין קבע, כי המומחה, בחוות-דעתו, קבע באופן חד-משמעי כי לא היה בסוכרת בה לקתה התובעת במהלך הריונה, כדי לסכן אותה ואת עוברה, וכי מחלת הסכרת לא הצדיקה מנוחה והפסקת עבודה - דבר שיכול רק להחמיר את המחלה. המומחה התייחס בחוות-דעתו לעובדות המקרה, כפי שהוצגו לו על-ידי בית-הדין, והשיב לכל השאלות שנשאל במסגרת החלטת המינוי. בית-הדין ציין, כי לא נפל כל פגם בחוות-דעת המומחה.

בנוסף לכך הוסיף בית-הדין, כי על פקיד התביעות, בהפעילו שיקול-דעתו לפני מתן החלטתו בתביעה, להסתמך בדרך-כלל על חוות-דעת הרופא המוסמך, לבל ישמט הבסיס הרפואי להחלטתו בנוגע לעצם הצידוק להיעדרות מהעבודה בשל המצב הרפואי הנובע מההריון והמסכן את האישה או עוברה.

ככל שפקיד התביעות מחליט, בהסתמך על חוות-דעת הרופא המוסמך, להכיר בתביעה - כמובן שלא מתעוררת בעיה. אולם אם מחליט פקיד התביעות, בהסתמך על חוות-דעת הרופא המוסמך, לדחות את התביעה, הרי שגם אם המבוטחת נעדרת מעבודתה עקב הסתמכותה על אישור שמירת ההריון שניתן לה, עליה להיות מודעת לכך, כי על פקיד התביעות לבדוק את הצידוק הרפואי להיותה בשמירת ההריון ושאפשר שתביעתה תדחה חרף הסתמכותה על האישור הרפואי שבידה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי חוות-דעת המומחה ניתנה באופן ברור ומנומק ואין מדובר בנסיבות יוצאות דופן המצדיקות סטייה ממנה. משהמומחה הרפואי קבע בחוות-דעת מנומקת וחד-משמעית כי לא הוכח שמצבה הרפואי של התובעת סיכן אותה ואת עוברה והצריך שמירת הריון אלא ההיפך - שפעילות גופנית, במצבה, חשובה ביותר ובוודאי שאין מקום להפסקת עבודה ומנוחה מוחלטת, דבר שיכול להחמיר את הסוכרת ואף הוסיף כי הרופא שקבע כי היה צורך בשמירת הריון בעניינה של התובעת טעה והטעה - דין התביעה להידחות.

14. גמלת הריון - התובעת טסה לחו"ל בזמן שמירת ההריון - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 11581/08 {נועה וקנין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 1884 (2015)} הגישה התובעת תביעה לתשלום גמלת שמירת הריון בשל כאבי גב שמהם סבלה במהלך ההריון. הנתבע אישר את התביעה לתקופה שמיום 01.03.08 ועד ליום 15.06.08. ביום 17.06.08 הגישה התובעת תביעה נוספת לגמלת שמירת הריון עד לתאריך הלידה המשוער {25.07.08}. אף תביעה זו אושרה.

התובעת נסעה עם בעלה למלון מסוג "הכל כלול" בתורכיה לחופשה. לפני יציאתה לנופש התייעצה התובעת עם הרופא המטפל בה, וזה אישר את הנסיעה.

ביום 30.06.08 נשללה גמלת שמירת ההריון מן התובעת מיום 30.03.08 ועד לתום הזכאות בשל יציאתה לחו"ל. בנוסף נשללה גם הגמלה שאושרה לתובעת בגין התקופה שמיום 01.03.08 ועד 29.03.08, מאחר שהתובעת לא השלימה 30 יום רצופים לפחות בהתאם להוראות סעיף 59 לחוק הביטוח הלאומי.

ביום 18.06.12 ניתן פסק-דין בבית-דין בעניינה של התובעת, ונדחתה תביעתה לתשלום גמלת שמירת הריון עבור תקופה שבמהלכה נסעה לנופש בתורכיה. {ב"ל (יר') 11581/08 נועה וקנין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(3), 4344 (2015)}.

התובעת הגישה ערעור לבית-הדין הארצי על פסק-הדין הנ"ל, ובעקבותיו הוחזר התיק לבית-הדין האיזורי לצורך מינוי מומחה רפואי.

בבית-הדין האיזורי התמנה מומחה-יועץ רפואי בתיק. המומחה התבקש להשיב על השאלה האם מלכתחילה עמדה התובעת בקריטריונים הנדרשים בסעיף 58(2) לחוק הביטוח הלאומי לקבלת גמלה לשמירת הריון, תוך שימת-לב לעובדה שהתובעת נסעה לחו"ל בתקופה שבה נטען כי היא זכאית לגמלה כאמור. בחוות-דעתו השיב המומחה לשאלה הנ"ל בשלילה.

מומחה נוסף שמונה קבע כי על-פי המסמכים הרפואיים שהוצגו לפניו לא היה במצבה של התובעת בכדי לסכן אותה או את עוברה, כנדרש בחוק הביטוח הלאומי לצורך קבלת גמלה לשמירת הריון.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי תביעת התובעת התבררה לגופה, ושני המומחים שהתמנו מטעם בית-הדין לחוות את דעתם בעניינה, קבעו באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי התובעת אינה זכאית לגמלה לשמירת הריון, ואף התובעת הסכימה כי אין מקום להמשיך בבירור ההליך. לפיכך התביעה נדחתה.

15. התובעת לא היתה עובדת מבוטחת עת ביקשה גמלת שמירת הריון - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 60792-07-13 {רבקה לענס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 12024 (2015) הנתבע דחה תביעה לגמלת שמירת הריון מאחר שהתובעת לא הפסיקה לעבוד לצורך שמירת הריון, כאמור בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת עזבה את מקום העבודה כחודשיים לפני ההריון מושא התביעה, אשר נקלט ביום 01.01.13. התובעת עזבה את מקום העבודה בשל שמירת הריון קודם, שהסתיים בהפלה.

בהתאם לאישור מטעם הרופא המטפל, ההפלה האחרונה של התובעת אירעה ביום 22.09.12. לתובעת הומלץ שמרגע כניסתה להריון {בתאריך 01.01.13 או סמוך לכך} עליה להיות במנוחה מוחלטת.

בית-הדין קבע, כי התובעת הפסיקה את עבודתה בעת ההריון הקודם שהסתיים בהפלה בחודש ספטמבר 2012, שאז נותקו יחסי עובד-מעביד. בזמן שבו התובעת נכנסה להריון שעבורו היא ביקשה קצבה, היא לא היתה "עובדת" מבוטחת לעניין זכאותה לגמלה. לכן, התביעה נדחתה.

16. שמירת הריון - המלצת רופא מטפל ורופא מומחה לשמירת הריון - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ב"ל (ת"א) 23152-10-12 {ד' א' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 10312 (2015)} הוגשה תביעה בעקבות החלטת המוסד לביטוח לאומי שלא להכיר בשמירת הריון של התובעת.
לתובעת היסטוריה קשה של 3 הריונות שלא הסתיימו בלידת ילוד חי. התובעת קיבלה אישור לשמירת הריון מהרופא המטפל החל מיום 27.06.11 ועד מועד הלידה. התובעת ילדה ב- 12.11.

בית-הדין מינה מומחה שקבע, כי לאור ההיסטוריה המיילדותית החריגה וסכנת החיים בו היתה נתונה במהלך ההריון הקודם כתוצאה מהפרדות שליה ודימום, אין פלא כי גם היולדת וגם הצוות הרפואי הביעו חשש רב מהצפוי במהלך ההריון הנוכחי. אכן היה מקום להמליץ על מנוחה וביקורות תכופות במהלך ההריון, דבר שהיה יכול להקטין את הסיכוי להתפתחות רעלת הריון או הפרדות שליה וכן לאפשר לגלות את הסימנים המוקדמים לכך בשלבים הראשונים של התהוות הסיבוך. לפיכך המומחה המליץ לאשר לתובעת שמירת הריון החל מתאריך 15.09.11 ועד הלידה בתאריך 01.12.11.

בית-הדין קבע, כי מחוות-דעת המומחה עלה שמצבה הרפואי של התובעת בהריון היה תקין וכי ההריון לא סיכן את חייה או את חיי העובר.

ניכר כי ההחלטה על שמירת הריון, הן של הרופא המטפל והן של המומחה מטעם בית-הדין, נבעה יותר מחששות על רקע הריון קודם ולא מסיכון אמיתי לתובעת או לעובר.

כמו-כן, יתכנו מקרים נוספים שבהם הרופא המטפל יורה על "שמירת הריון" אך אלה לא יוכרו על-ידי המוסד לביטוח לאומי כמזכים בתשלום. המקרה הנדון הוא אחת הדוגמהות, שעה שהרופא המטפל החליט לאשר שמירת הריון, אף שמהלך ההריון היה תקין לחלוטין.

יחד-עם-זאת, שעה שמומחה מטעם בית-הדין קבע שיש לאשר שמירת הריון ולו לחלק מהתקופה, על בסיס פניות של התובעת לטיפול רפואי, יש לאמץ את חוות-דעתו.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי יש לאשר לתובעת גמלת שמירת הריון לתקופה מיום 15.09.11 ועד הלידה, ולגבי יתר התקופה התביעה נדחתה.

17. גמלת שמירת הריון - דעת המומחה הרפואי והרופא המטפל היו שונות - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 54637-07-12 {אורית וקנין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 5558 (2015)} התובעת הגישה תביעה לגמלה לשמירת הריון, התביעה נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, בתקופה שמיום 25.12.2011 ועד ליום 11.06.2012 {מועד הלידה}.

התובעת עבדה בתקופה הרלוונטית בחברת "סלקום". במסגרת תפקידה התובעת ביצעה חניכה לנציגי החברה במרכזים באר שבע, אשקלון ודימונה. דבר שדורש ניידות בין המרכזים הללו. רוב יום העבודה הועבר בעמידה בעבודות הדרכה.

בית-הדין מינה מומחה שנשאל בין-היתר האם היעדרותה של התובעת מהעבודה בתקופה שמיום 25.12.11 ועד ליום 11.06.12 התחייב בשל מצב רפואי שנובע מההריון שעשוי היה לסכן אותה או את עוברה ולחילופין, האם סוג עבודתה או אופי ביצוע עבודתה, סיכן את התובעת או את עוברה.

בחוות-הדעת שהעביר המומחה הרפואי בפברואר 2014, פירט המומחה את הממצאים המתייחסים להריון התובעת, כפי שהם מקבלים ביטוי בתיק הרפואי. על בסיס האמור סיכם המומחה הרפואי, כי טיפולי פוריות אשר לכשעצמם אין בהם גורם סיכון.

כמו-כן תועדו מספר ביקורים במרפאה ובחדר המיון עקב מגוון תלונות, בעיקר על כאבי בטן וגב, שונים במיקום ובאופי, ללא ממצא קליני, מעבדתי או הדמייתי. נמצא כאב ורגישות על פני הסימפיזיס פוביס בעיקר לקראת סוף ההריון. ממצא זה יכול לנבוע מאי יציבות וחופש מסויים בפרק של עצם הבושת הנובע ככל הנראה מהשינויים ההורמונליים הקיימים בהריון. במצב קיצוני, שלא היה במקרה הנוכחי, התופעה יכולה לגרום לאי יציבות בהליכה וכאבים הדורשים ריתוק למיטה.

המומחה קבע, כי מדובר במצב קל יחסית אשר אינו מצדיק שמירת הריון. לכל היותר היה מקום למתן הוראה למנוחה {חופשת מחלה} עד שבוע ימים.

לפיכך, קבע המומחה, כי לא נמצאה כל הצדקה לאשר שמירת הריון לתקופה הנדונה, מאחר ולא היה כל סיכון לאם או לעוברה. סוג עבודתה של התובעת או אופי ביצועה, לא סיכן את היולדת או את עוברה.

בית-הדין קבע, כי בהתאם לתשובות וממצאי המומחה הרפואי עלה כי אין בתיק הרפואי תיעוד רפואי אובייקטיבי אשר חייב את התובעת בשמירת הריון, בשל סיכון ליולדת או לעובר.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי במציאות שאין בידי התובעת להצביע על רישום ממצאים רפואיים שיש בהם כדי לשכנע את בית-הדין להעדיף את עמדת הרופא המטפל, אשר בדעה כי התובעת חייבת בשמירת הריון, בשונה מעמדת המומחה הרפואי הסבור אחרת - אין מקום לסטות מחוות-הדעת של המומחה הרפואי מטעם בית-הדין. התביעה נדחתה.

18. גמלת שמירת הריון - התובעת אובחנה כסובלת מסימפיזיוליזיס - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 1120-09-13 {זגורי רינת נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 23393 (2014)} נדונה שאלת זכאותה של התובעת לגמלת שמירת הריון, על-פי סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי, וזאת עבור התקופה שמיום 26.07.12 ועד ליום 19.10.12 {התקופה שבמחלוקת}.
התובעת עבדה כמזכירת כוח אדם בבית מלון.

עבודתה חייבה בין-היתר, מאמץ פיזי שבא לביטוי ביציאה לעיתים קרובות מהמשרד שממוקם מחוץ למלון ולעבור בין המחלקות השונות במלון. העבודה מתבצעת בים המלח, התובעת מתגוררת בדימונה. הירידה לים המלח מדימונה, כרוכה בנסיעה של כשעה.

התובעת הפסיקה את העבודה בהיותה בהריון, ביום 26.07.12. התובעת עתרה להכרה כזכאית לגמלה בתקופה שבמחלוקת, שתחילתה ביום שבו הפסיקה את עבודתה, וסיומה ביום 19.10.12, המועד שבו ילדה.

התובעת הגישה לנתבע תביעה להכיר בה כזכאית לגמלה בגין התקופה שבמחלוקת. תביעתה נדחתה על-ידי הנתבע בנימוק שהתובעת לא הפסיקה לעבוד לצורך שמירת הריון כאמור בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין מינה מומחה שיתן חוות-דעת. המומחה נשאל בין-היתר האם היוו תנאי עבודתה של התובעת לאור מצבה הרפואי, משום סכנה לתובעת בשל היותה בהריון או סיכנו את עוברה והאם היעדרותה של התובעת מהעבודה בתקופה שמיום 26.07.12 ועד ליום 18.11.12, התחייבה בשל מצבה הרפואי המצדיק שמירת הריון על-פי סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

המומחה קבע שמדובר בסימפיזיוליזיס, תופעה שמוכרת לכל רופאי הנשים ואף מאובחנת על ידם והם שמטפלים ביולדות. ביטוי התופעה בספרי הלימוד המיילדותיים מעטה ומוזכרת אך בשורות בודדות משום שאין מדובר בתופעה מסוכנת אלא בתופעה מטרידה ולעיתים כואבת.

עוד הוסיף המומחה, כי אין כל ספק כי כאבים באגן, בעיקר בעת תנועה, עלולים להשפיע ולהגביל את יכולתה של יולדת לתפקד כראוי. מתיאור תפקידה של היולדת מאידך ברור גם, כי רוב תפקודה לא היתה צריכה להיפגע: אין למצב כל השפעה על נסיעה באוטובוס ובישיבה, וגם תיאור התפקיד מעיד כי מירב העבודה היתה פקידותית. קשה להתרשם מהתיאור על משך הזמן שדרש גם "הליכה" בעת העבודה, הליכה שכרוכה באי-נוחות ובכאבים, הן בעבודה והן בבית {אין מדובר בהמלצה בעת שמירת ההריון על מנוחה מוחלטת במיטה שהיא אף מסוכנת בהריון!}.

מכל העיל נובע, כי הסימפיזיוליזיס, במקרה שבנדון, הנו מצב רפואי אופייני להריון ונובע ממנו. על-כן התנאי הראשון שבגדרות החוק לגמלת שמירת הריון מתקיים.

מאידך, התנאי השני, שהמצב הרפואי "מסכן אותה ואת עוברה", איננו מתקיים. סימפיזיוליזיס איננו מסכן את בריאות האם או העובר אלא לכל היותר גורם לאי-נוחות וכאבים בעת תנועה. לניסיונו של המומחה, נשים רבות ממשיכות לעבוד גם לאחר אבחנה של סימפיזיוליזיס, גם בעבודות הכרוכות בהליכה מוגבלת.

לשאלת בית-המשפט, האם ההיעדרות מהעבודה בתקופה הנדונה היתה מוצדקת, לפי סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי, כאשר מתקיים רק תנאי אחד מתוך שניים, ענה המומחה כי שאלה משפטית זו איננה בתחום מומחיותו. אולם השיב, כי נראה ששני התנאים גם יחד צריכים להתקיים שאחרת, בכל מצב של הגבלה או מחלה בעת הריון, גם ללא סיכונים לאם ולעובר תחייב שמירת הריון כביכול ומצבים שכאלו הם רבים ביותר.

כמו-כן הוסיף המומחה, כי במצבים בהריון, שמגבילים את היולדת בעבודתה או מקשים עליה עד כדי תחושה של סבל בעת ביצוע העבודה, ולו באופן סובייקיטיבי ותנאי העבודה אינם מתאימים למצבה, הפתרונות החלופיים לגמלת שמירת הריון, כאשר לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק לקבלת גמלת שמירת הריון, הן חופשת מחלה או יציאה לחופשת לידה שמתאפשרת כבר החל משבוע 33 של ההריון.

בית-הדין קבע, כי הוראות החוק מקנות גמלת שמירת הריון מקום שהמשך העבודה מסכן את האישה או את עוברה או שמצבה הרפואי של האישה עקב ההריון מסכן אותה או את עוברה. המומחה עלה כי על-אף הכאבים ותחושותיה הלא נוחות של התובעת, לא עלתה זו כדי סכנת חיים לה או לעוברה.

משזו תמונת הרקע הקלינית אשר עמדה בפני המומחה הרפואי, הרי שמסקנתו, שלפיה אף שיתכן שהמצב הרפואי נובע מההריון או הוחמר עקב ההריון, הרי שהוא אינו עולה בגדר סיכון לתובעת או לעוברה וכי אין הצדקה לשמירת ההריון המזכה בגמלה, סבירה ומנומקת. התובעת לא סתרה קביעה זו ולא הוכיחה כי המשך עבודתה מהווה אף הוא סכנה לה או לעוברה.

כמו-כן, הוסיף בית-הדין, כי באשר לטענת התובעת כי הסתמכה על העובדה שבהריונה הקודם אושרה תביעתה לגמלה על בסיס אותה מחלה שממנה סבלה בהריון נשוא ההליך הנוכחי, אף אותה אין לקבל. עיון בחוות-הדעת של המומחה העלה כי הוא סבור שגם בהריון הקודם לא היתה ככל הנראה הצדקה רפואית להכיר בשמירת ההריון.

ועוד צויין, כי שיקולי רופא להורות על מנוחה ושמירת הריון במקרים רבים מונעים מתחושותיה הסובייקטיביות של האישה ההרה ולאו דווקא בשל נתונים רפואיים אובייקטיביים שיש בהם כדי להעיד על חשש אמיתי לבריאותה של האישה, ואולם, משאין הם עומדים בקנה המידה שנקבע בחוק, אין בכך כדי להקנות לאישה גמלה לשמירת ההריון.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי לא נתקיים מצב רפואי שהיה בו כדי לסכן את התובעת או עוברה כנדרש על-פי הוראות סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי. התביעה נדחתה.

19. גמלת שמירת הריון - עבודה במפעל - ריבוי הפלות כסיבה לשמירת הריון - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 6740-11-10 {ענת כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 18525 (2014)} התובעת הגישה תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי, בעקבות החלטת פקיד התביעות, אשר דחה תביעה שהגישה לגמלת שמירת הריון.

התביעה הוגשה בעקבות היעדרות התובעת מעבודתה, כעובדת ייצור במפעל "אוסם" בתפקיד אורזת, מיום 24.02.10 ועד ליום 13.09.10, בתקופת היותה בהריון ובשלה הגישה לנתבע בחודש יוני 2010, תביעה לתשלום גמלת שמירת הריון, אשר כאמור לעיל נדחתה בהחלטת פקיד התביעות מאוגוסט 2010.

יום העבודה הרגיל של האורזת, הוא של 9 ורבע שעות עבודה, הכולל הפסקות של כשעה לאורך יום העבודה. העבודה מתבצעת הרוב בישיבה באולם הייצור, בתנאי רעש ובחום.

המומחה הרפואי שמינה בית-הדין נשאל האם היעדרות התובעת מעבודתה בתקופת ההריון, מחודש פברואר 2010 ועד לחודש ספטמבר 2010, התחייבה בשל מצב רפואי הנובע מההריון והמסכן את האישה או את עוברה, סוג העבודה, מקום ביצוע העבודה או אופן ביצוע העבודה, מסכנים את האישה בשל היותה בהריון, או את עוברה.

בחוות-הדעת שהעביר המומחה הרפואי בינואר 2013, התייחס המומחה לריבוי ההפלות {4 לידות ו- 6 הפלות טבעיות}, ופירט את הממצאים הרפואיים המתייחסים להריון נשוא התביעה - אשר בתמצית לימדו על הריון תקין.

כמו-כן הוסיף המומחה, כי כל המאמרים העדכניים אינם תומכים בשמירת הריון או הגבלת פעילות הן לאור חוסר היעילות של שמירת ההריון והן לאור העובדה שחוסר פעילות מעלה סיכון של קרישת דם בוורידי נשים בהריון. מכאן כי מניעת פעילות איננה מועילה ויכולה אף להחמיר סכנת פקקת ורידים שעלולה להסתבך בשליחת תסחיף ריאתי וסיכון חיי היולדת.

בהתאם סיכמה חוות-הדעת, כי על בסיס המסמכים הרפואיים שצורפו והעובדות כמפורט, היעדרות התובעת מהעבודה בתקופת ההריון לא היתה מחוייבת.

לאור האמור לעיל ועל בסיס חוות-הדעת של המומחה הרפואי אשר מתייחס הן לחומר הרפואי המתייחס למצב הרפואי של התובעת בתקופת ההריון והן לתנאי עבודתה כעובדת במחלקת האריזה במפעל "אוסם" - קבע בית-הדין, כי היעדרותה של התובעת מהעבודה בתקופת ההריון, מחודש פברואר ועד לחודש ספטמבר 2010, לא היתה מחוייבת - התביעה נדחתה.

20. גמלת שמירת הריון - בית-הדין פסק לפי חוות-הדעת של המומחה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 1692-04-13 {אריה אורלי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 16778 (2014)} הוגשה תובענה מטעם התובעת לתשלום גמלת שמירת הריון כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי.

במועדים הרלוונטיים עבדה התובעת כמנהלת חשבונות באזור התעשיה בנתניה והיא הפסיקה לעבוד ביום 04.08.11. הנתבע אישר לתובעת תשלום גמלת שמירת הריון עבור התקופה מ- 20.10.11 ועד ליום 09.02.12, אך דחה את התקופה מ- 12.09.11 ועד 19.10.11.

בית-הדין קבע, כי המומחה אשר מונה מטעם בית-הדין היה סבור באופן חד- משמעי כי לא היה מקום ליתן לתובעת שמירת הריון בתקופה שבמחלוקת וכי לא מתקיימים התנאים הרלוונטיים בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי, שכן מצבה הרפואי של התובעת כתוצאה מההריון לא סיכן אותה או את עוברה.
עוד הוסיף בית-הדין, כי קביעותיו הרפואיות של המומחה עומדות במבחן הסבירות וההיגיון וכי לא קיימת הצדקה עובדתית או משפטית לסטות ממסקנותיו, ולא די בכך שהתובעת או בא-כוחה סבורים שהמומחה טעה.

בנסיבות אלה, על יסוד חוות-דעתו של המומחה, בית-הדין דחה את התביעה וקבע, כי התובעת אינה זכאית לגמלת שמירת הריון לתקופה שבמחלוקת.

21. גמלת שמירת הריון - עצם הפוביס - כאבים אורטופדיים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 13867-06-13 {קארין בן עזרא נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 12627 (2014)} הנתבע דחה את תביעה לגמלת שמירת הריון.

התובעת עבדה כטכנאית לייזר ועסקה בהסרת שיער, במכון להסרת שיער, ועבודתה נעשית בעמידה.

במהלך הטרימסטר השני להריונה סבלה מכאבים בעצם הפוביס. רופא אורטופד, ד"ר מור מאיר ראה את התובעת והמליץ על שמירת הריון. המלצתו זו הועברה לד"ר יקל יעל רופאת יילוד וגניקולוגיה וזו חתמה על אישור רפואי לעניין גמלה לשמירת הריון בו נרשם כי עליה להיות בשמירת הריון מיום 26.02.13 ועד הלידה הצפויה בחודש יולי 2013. לאחר קבלת אישור זה הפסיקה התובעת את עבודתה ונותרה בביתה. התובעת הגישה תביעה לגמלת שמירת הריון.

לטענת הנתבע, אין התובעת זכאית לגמלה הואיל והליקוי ממנו סבלה אינו מהווה סכנה לה או לעובר ולא היתה כל סכנה בעבודתה, אף שאין ספק, שהתובעת סבלה מכאבים, כפי שטענה.

לטענת התובעת, היא הפסיקה את עבודתה, בין-היתר, לאחר שניתן לה האישור וכן לנוכח העובדה שבהריון קודם ניתן לה גם כן אישור לשמירת הריון, בגין אותו בעיה.

בית-הדין קבע, כי התובעת הודתה בחקירתה שהיה ידוע לה ונאמר לה כי מצבה הרפואי אינו מסכן אותה או את העובר. יחד-עם-זאת טענה כי בעבודה במתכון בו עבדה נגרם לה כאב רב באזור עצם הפוביס. עמדת רופא המוסד היתה כי הכאבים בעצם הפוביס, אינם בגדר מצב רפואי הנובע מההריון והמסכן את התובעת או את עוברה.

כמו-כן, באישור הרפואי צויין כי קיים קושי ניכר בתפקוד בשל כאבים באגן, כאשר היא נסמכת על בדיקת האורטופד. אף באישור זה לא נרשם כי היה בליקוי זה כדי לסכן את התובעת או את עוברה. עולה כי אכן התובעת סבלה מבעיה אורטופדית שהחריפה בעקבות ההריון. יחד-עם-זאת בעיה זו אינה בגדר מצב רפואי שסיכן אותה או את עוברה, ולפיכך אין היא נכנסת לגדר סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי טענת התובעת לפיה בהריון קודם קיבלה אישור לשמירת הריון ושולמה לה גמלה לשמירת הריון, בגין אותה בעיה, אינה יוצרת זכות יש מאין. תנאי הזכאות לגמלה לשמירת הריון קבועים בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי. כאבים אורטופדיים, אינם עילה לקבלת גמלה. העובדה שבעבר שולמה הגמלה אינה מקנה לתובעת זכות, כאשר היא אינה עומדת בתבחינים שנקבעו בדין - סכנה לעובר או ליולדת. לנוכח כל האמור לעיל התביעה נדחתה.

22. גמלת שמירת הריון - התובעת עבדה בעבודה משרדית - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 47540-10-13 {הדס עקיבא נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 3299 (2014)} תביעת התובעת לקבלת גמלה לשמירת הריון, אושרה בהתייחס לתקופה מ- 10.03.13, ועד 20.06.13, אולם נדחתה בהתייחס לתקופה מ- 21.06.13 ועד לתאריך הלידה - 24.10.13. כנגד החלטה זו של הנתבע הוגשה התביעה.
בכתב התביעה טענה התובעת, כי מצבה בתקופה שלא אושרה לה גמלה היה חמור יותר מאשר בתקופה הקודמת, וכי בנוסף לסיכון הפלה, היא סבלה גם מסכרת היריונית והיה עליה לקיים מעקב סוכר שש פעמים ביום.

הנתבע בכתב הגנתו חזר על האמור במכתב הדחיה, וטען כי לא התקיימו בתובעת התנאים המזכים לגמלה לשמירת הריון בהתייחס לתקופה מ-21.06.13. לאחר חודש 6.13, לא נצפה דימום, והסכרת היתה מאוזנת בדיאטה.

כמו-כן הוסיף הנתבע, כי מצבה הרפואי של התובעת ומצב העובר, כמו גם אופי עבודתה של התובעת - עבודה משרדית, לא הצדיקו היעדרות מהעבודה, בהתאם לסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

המומחה שמינה בית-הדין התבקש להשיב על השאלה, האם היעדרותה של התובעת מהעבודה בתקופה מ- 21.06.13 ועד למועד הלידה - 24.10.13, היתה בשל מצב רפואי הנובע מההריון, ואשר סיכן את התובעת או את העובר, בהתחשב בכך שעבודתה של התובעת, היא עבודה משרדית.

המומחה ציין, כי ניתוח קיסרי בהריון קודם עקב עובר גדול, אינו מהווה סיבה להגבלה בתפקוד היומיומי. כמו-כן, בבדיקת האולטרה-סאונד לא נרשם כי היה דימום, ואף נשללה שליה פתוחה או שליה נמוכה, שהן אלו המהוות סיבות עיקריות לדימום בהריון.

באשר לסוכרת ציין המומחה, כי בבדיקת הסוכר, נמצאה תוצאה בלתי תקינה, ולכן היה צריך לבצע בדיקה אבחנתית.

המומחה הסביר, כי סוכרת הריונית מאובחנת, רק כאשר שתיים מתוך ארבע תוצאות יוצאות בלתי תקינות, ואצל התובעת רק תשובה אחת יצאה בלתי תקינה, כך שבפועל היא לא אובחנה כסובלת מסוכרת הריונית.

באשר לבדיקות המעקב שבוצעו באופן עצמאי על-ידי התובעת, ציין המומחה, כי חלק מהרופאים נוהגים להמליץ על מעקב, גם כאשר תוצאה אחת היתה בלתי תקינה והטיפול, למעשה, הינו דיאטה בלבד ומעקב, ולא טיפול תרופתי.
המומחה אף חיווה דעתו, כי בדיקות מעקב לרמות סוכר בדם וארוחות מסודרות, אינן דורשות היעדרות מהעבודה.

המומחה קבע, כי היעדרות התובעת מעבודתה בתקופה שלאחר 21.06.13, לא היתה בשל מצב רפואי הנובע מההריון, ולא היה מצב שסיכן את התובעת או את עוברה, בהתחשב בכך שעבודת התובעת היא עבודה משרדית.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי בהתייחס לתקופה מ- 21.6.13 ועד 24.10.13, לא היתה התובעת זכאית לגמלה לשמירת הריון ולא התקיימו בה תנאי החוק לעניין הזכאות לגמלה זו.

23. גמלת שמירת הריון - דמי לידה - היום הקובע - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 34497-04-10 {שרבין דלשדפר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 2486 (2014)} התובעת נכנסה להריון שעה שהיתה בחופשה ללא תשלום מהעבודה. בעבור תקופה זו התובעת תבעה לקבל גמלת שמירת הריון.

התובעת הגישה לבית-הדין תביעה כנגד הנתבע וזאת לאור החלטת הנתבעת לדחות את תביעותיה של התובעת לגמלת שמירת הריון ולגמלת דמי לידה.

הנתבע טען, כי בהיעדר יום קובע בו הפסיקה התובעת לעבוד בשל שמירת ההריון, כפי שקובע החוק, אזי אין התובעת עומדת בדרישות החוק לגמלת שמירת הריון.

מהראיות עלה כי התנהלות הצדדים, התובעת וחברת פרטנר, היתה לא על-פי הכללים, ולמרות זאת הן התובעת והן מעסיקה סברו כי אותה תקופה היתה תקופת חל"ת {חופשה ללא תשלום} של התובעת. מעסיקה ראה לאורך כל התקופה בה שהתה התובעת בחל"ד {חופשת לידה}, חל"ת שמירת הריון ושוב חל"ד, כעובדת לכל דבר ועניין וכך אף רשם באישור תקופת ההעסקה שלה. אמנם לא הוגשה בקשה על-ידי התובעת בזמן אמת לחל"ד, אך מאידך גם לא הוצא לתובעת כל מכתב על-ידי המעסיק הדורש ממנה לשוב לעבודה .

לכן בית-הדין קבע כי התקופה בה גילתה התובעת כי היא בהריון נוסף היתה בתקופת החל"ת ממקום עבודתה הקבוע ובפועל עדיין נחשבה כעובדת של חברת פרטנר.

נותרה השאלה האם ניתן לקבל את טענת הנתבע כי בהיעדר יום קובע בו הפסיקה התובעת לעבוד בשל שמירת ההריון ,כפי שקובע החוק, אזי אין התובעת עומדת בדרישות החוק לגמלת שמירת הריון.

אמנם לא עבדה התובעת בפועל אצל מעסיקה, אך בית-הדין קבע כי אין בכך כדי לפגום בזכותה לקבלת הגמלה וזאת הן לפי מידת הצדק והיושר כמו גם מעקרונות הביטחון הסוציאלי.

בית-הדין קבע כי במקרה זה יש להגמיש את הוראת החוק ולראות בתובעת עדיין כעובדת המצויה בחופשה ללא תשלום מאושר ועל-כן הקביעה במהלך החל"ת כי אינה יכולה לשוב לעבודתה כפי שתכננה לעשות בטרם ידעה על ההריון הוא אישור כי היא נחשבת לעובדת ועל-כן ההחלטה על שמירת ההריון מזכה את התובעת בגמלת שמירת ההריון.

בנוסף לכך, באשר לתשלום דמי הלידה, כאמור על-אף שהתובעת לא עבדה בפועל ביום בו ילדה אין חולק כי עד למועד הלידה שהתה התובעת בשמירת הריון, זאת על-פי האישורים שהציגה.

נקבע שהתובעת היתה זכאית לשמירת הריון, ולכן יש לראות בתקופה זו כתקופה המחליפה בהגדרה את המונח "תקופת עבודה" ולכן יש אף לשלם לתובעת את דמי הלידה, כפי הקבוע בחוק.
24. גמלת שמירת הריון - פעימות חדריות מוקדמות - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 365-12-10 {א' פ' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 18958 (2014)} נדונה שאלת זכאותה של התובעת לגמלת שמירת הריון, על-פי סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי, וזאת עבור התקופה שמיום 26.01.10 ועד ליום 08.06.10 {התקופה שבמחלוקת}.

הנתבע קבע כי התובעת אינה זכאית לגמלה בגין התקופה שבמחלוקת מכיוון שאותה התקופה לא אושרה על-ידי רופא.

על החלטה זו של הנתבע הגישה התובעת את תביעתה לבית-הדין. הצדדים הגיעו להסכמה בעניין מינויו של מומחה-יועץ-רפואי לבחינת הקשר הסיבתי שבין מצבה הרפואי של התובעת וסוג העבודה שביצעה לבין הצורך בשמירת הריון על-פי סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת עבדה כמדריכה בתחום החקלאות ואיכות הסביבה. במסגרת התוכנית הדריכה התובעת תלמידים בהקמת גינת ירק ונוי. התובעת עבדה 3 ימים בשבוע בין 4 ל- 6 שעות ביום. בכל שעה הדריכה התובעת כיתה אחרת. השיעור החל בכיתה ולאחר מספר דקות המשיך בעבודה בגינת הירק.

לתובעת אושרה גמלת שמירת הריון מיום 09.06.10 ועד ללידה ביום 05.09.10. התובעת עתרה להכרה כזכאית לגמלה בתקופה שבמחלוקת, שתחילתה ביום שבו הפסיקה את עבודתה בקרן, וסיומה ביום 08.06.10, שמהיום שלאחריו הוכרה זכאותה לגמלה.

בית-הדין, מינה מומחה לגינקולוגיה בהתאם להסכמת הצדדים. המומחה התבקש לחוות-דעתו בשאלה האם תנאי עבודתה של התובעת ככלל ולאור מצבה הרפואי בפרט, היוו סכנה לה או לעוברה, ובשאלה האם מצבה הרפואי של התובעת הצדיק את היעדרותה מעבודתה בקרן בתקופה שבמחלוקת, על-פי סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

המומחה קבע, כי אובחנו אצל התובעת פעימות חדריות מוקדמות. ממצא זה ייתכן כי יימצא בלב בריא לחלוטין. המטופלת עברה בירור שכלל אקו לב ואקו לב במאמץ, כנראה ללא ממצא מיוחד לדברי הקרדיולוג.

פעימות חדריות מוקדמות לא דורשות טיפול רפואי. עם-זאת, פעימות אלו דורשות בירור מקצועי על-מנת להבין את הסיבה שבגינה יש פעימות מוקדמות אלה. לצורך כך, יש להיבדק על-ידי אלקטרופיזיולוג או קרדיולוג אשר אמור לקבוע באם המטופל סובל ממחלת לב הגורמת לפעימות המוקדמות. במידה ותוצאות הבדיקות תקינות, ניתן להמשיך באורח חיים רגיל ללא כל חשש, ולהתרגל לחיות עם הפרעות אלה. אולם, במידה והבדיקות מגלות שיש למטופל מחלת לב כלשהיא, הרי שיש לטפל בבעיה שורשית זו תחילה. במקרה שלפנינו היולדת נבדקה, ולא נמצא ממצא משמעותי.

בית-הדין מינה מומחית נוספת ואבחנתה היתה שפעימות מוקדמות ממקור חדרי, הם ממצא נפוץ בהריון וללא צורך בטיפול. מבחינה הזאת, המקרה לא ממש עונה לקריטריונים של הריון בסיכון גבוה כפי שמוכרים בספרות המקצועית הקרדיולוגית. מסקנתה של המומחית היתה שהמשך עבודתה בתקופה שבמחלוקת לא היה מסכן אותה או את עוברה, סכנה של ממש.

בית-הדין קבע, כי על-אף תחושתה הלא נוחה של התובעת, לא עלתה זו כדי סכנת חיים לה או לעוברה. משזו תמונת הרקע הקלינית אשר עמדה גם בפני המומחית הרי שמסקנתו היא, כי המצב אינו נובע מההריון ואינו מסכן את התובעת או את עוברה וכי אין הצדקה לשמירת ההריון המזכה בגמלה, סבירה ומנומקת.

25. גמלת שמירת הריון - התקבלה חוות-הדעת של המומחה מטעם בית-המשפט - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 43690-02-13 {דבורה שרה אוחיון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 14358 (2014)} הנתבע החליט שלא להעניק לתובעת גמלת שמירת הריון בגין התקופה שמיום 19.09.12 ועד יום הלידה, 07.03.13, היות ולא התקיימו בתובעת התנאים הקבועים בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת נבדקה על-ידי רופא נשים ורופא תעסוקתי, אשר המליצו כי התובעת תשהה בשמירת הריון החל מחודש ספטמבר 2012 ועד לתום ההריון.

בית-הדין מינה מומחה שיתן מענה לשאלה האם זכאית התובעת לגמלת שמירת הריון לתקופה שמיום 19.09.12 ועד יום 07.03.13.

המומחה השיב בחוות-דעתו כי מצבה הרפואי של התובעת לא הצדיק היעדרות מהעבודה משבוע 17 להריון חודש ספטמבר 2012 ועד למועד הלידה ב -2013.

בית-הדין קבע, כי דין התובענה להידחות בהתאם לאמור בחוות-דעת המומחה, כי מצבה של התובעת בתקופה שבמחלוקת לא הצדיק היעדרות מהעבודה בגין שמירת הריון כנדרש בחוק.

עוד הוסיף בית-הדין, כי המדובר בקביעה רפואית, אשר הובאה במסגרת חוות-דעת מפורטת ומנומקת, וראוי לקבלה. המומחה ביסס מסקנותיו על החומר אשר הונח בפניו, תוך שהוא קושר היטב בין זה לבין זה.
המומחה פירט את החומר הרפואי שעמד לפניו בסדר כרונולוגי, וערך דיון וניתוח ביחס למצבה הרפואי של התובעת ביחס להריונה, והכל בהסתמך על התשתית העובדתית ונתוניה הרפואיים והאישיים של התובעת.

26. גמלת שמירת הריון - התובעת טענה לדימומים וסימפיוזיאליזיס - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 30789-06-13 {אלינור קלייר נתנוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 11518 (2014)} תביעת התובעת לקבלת גמלה לשמירת הריון, אושרה ע"י הנתבע, רק בהתייחס לתקופה מ- 8.12.11 ועד 26.04.12. בהתייחס לתקופות מ- 27.04.12 ועד 17.07.12, לא אושרה לתובעת גמלה לשמירת הריון. כנגד החלטה זו של הנתבע הוגשה התביעה.

התובעת טענה בכתב התביעה, כי היתה בשמירת הריון בשל דימומים וסימפיוזיאליזיס, וכי במהלך היותה בהריון, היתה מספר פעמים בחדר מיון, ואף היתה בחלק מהזמן מרותקת למיטה.

הנתבע בכתב הגנתו טען, כי נעשתה פניה של רופא המוסד לביטוח לאומי לרופא הנשים שטיפל בתובעת וכי לאחר תשובתו, לא אושרה הגמלה לתקופה החל מ- 27.04.12. לטענת הנתבע, במכתב רופא הנשים מ- 11.12.12, נכתב, כי אכן לקראת סוף ההריון לא סבלה התובעת מדימום, אולם סבלה מכאבי גב וכן התגלתה אצלה סכרת הריונית, דבר שהצדיק שמירת הריון.

בית-הדין מינה מומחה בהסכמת הצדדים שנשאל האם בתקופה מ- 27.4.12 ועד 17.7.12, היעדרות התובעת מהעבודה התחייבה בשל מצב רפואי שנבע מההריון, אשר סיכן את התובעת או את עוברה.

המומחה חיווה-דעתו, כי היעדרות התובעת מעבודתה בתקופה מ- 27.4.12 ועד 17.7.12, לא התחייבה בשל מצב רפואי שנבע מההריון, והמצב לא סיכן את התובעת או את העובר.

כמו-כן, פירט המומחה בחוות-דעתו, את המסמכים שעמדו לפניו, ציין מה היו הבעיות מהן סבלה התובעת במהלך ההריון, תוך שהבהיר, שהרופא האורטופד לא איבחן שהתובעת סובלת מסינפיזיולוזיס, והוא אף לא המליץ על שמירת הריון.

המומחה אף ציין, כי בתקופה מ- 24.7.12 ועד 17.7.12, לא סבלה התובעת מדימומים, ואף לא אובחנה כסובלת מסוכרת בהריון, שכן התובעת לא עשתה את אותה בדיקה ספציפית לסוכרת הריון, אלא רק את בדיקות הסקר שהיו גבוליות.

התובעת אף לא הופנתה לדיאטנית לאיזון הסוכר, ולא קיבלה טיפול כלשהו בכל הקשור לאיזון סוכר. ועוד ציין המומחה, כי משקל העובר כשלעצמו, אינו מהווה סיבה להמלצה באשר לשמירת הריון.

בית-הדין קבע, כי על יסוד חוות-דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית-הדין, ולאור לשון סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי. התביעה נדחית.

27. גמלת שמירת הריון - המטומה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 34351-05-12 {חוה ריזל שפסל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 11570 (2014)} נדונה תביעתה של התובעת לתשלום גמלת שמירת הריון.

הנתבע אישר לתובעת גמלה לשמירת הריון לתקופה שמיום 07.06.11 ועד ליום 07.07.11 {ייקרא להלן: "התקופה הראשונה"}. ודחה את תביעת התובעת לתקופה שמיום 08.07.11 ועד ליום 18.11.11 {ייקרא להלן: "התקופה השניה"}. לטענת הנתבע, היעדרות התובעת מעבודתה בתקופה השניה לא נבעה ממצב רפואי של הריון אשר סיכן אותה או את עוברה. כן, טען הנתבע כי סוג העבודה, אופי העבודה ומקום העבודה של התובעת לא היוו סיכון לתובעת בשל הריונה, ולא סיכנו את עוברה.

התובעת עבדה בקיבוץ במערך הגיל הרך. במסגרת עבודתה, טיפלה התובעת בילדים בני שנה עד שנתיים, הרימה, חיתלה ושמרה על ניקיונם. ניקתה את הגן, יצאה עם הילדים לטיול ברחבי הקיבוץ ושמרה עליהם בחצר ובתוך הגן.

בית-הדין מינה מומחה רפואי שנשאל האם סוג העבודה, אופי העבודה ומקום העבודה של התובעת היו מקור סיכון לתובעת בשל הריונה או סיכנו את עוברה.
וכמו-כן, האם קיים קשר סיבתי רפואי בין היעדרותה של התובעת מעבודתה ובין ההריון.

המומחה קבע, כי מדובר בדימום נרתיקי בתחילת ההריון שחלף, עם ממצא של דימום מקומי {המטומה} בין השליה והרחם. הדימום פסק, לא היו כאבים וסך-הכל מהלך המשך ההריון היה תקין לחלוטין. הודגמה שליה נמוכה המכסה חלקית את צוואר הרחם, אך ללא דימומים. לקראת סוף ההריון התלוננה התובעת על סחרחורות אך לא תואר כל ממצא קליני או מעבדתי.

כמו-כן הוסיף המומחה, כי הוא אינו מוצא כל סיבה שהיא להצדיק הפסקת עבודה ולכן דחיית התביעה לשמירת הריון מ- 08.07.11 ועד הלידה הינה מוצדקת בהחלט. לא היתה בתקופה הנידונה כל סיכון לאם או לעוברה, אף לא לאור סוג עבודתה.

בית-הדין קבע, כי המומחה דן בחוות-דעתו בתסמינים שבעטיים נקבע כי התובעת נדרשת לשמירת הריון, תוך שהוא פירט לעניין הדימום כי מדובר בדימום נרתיקי בתחילת ההריון שחלף, עם ממצא של דימום מקומי {המטומה} בין השליה והרחם. המומחה הוסיף כי על-פי הרישום הרפואי, הדימום פסק, לא היו כאבים מהלך המשך ההריון היה תקין לחלוטין. לאור האמור, הגיע המומחה למסקנה כי דחיית התביעה לשמירת הריון מיום 08.07.11 ועד הלידה היא מוצדקת בהחלט.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי הוא נותן לחוות-דעת היועץ הרפואי מטעמו משקל מיוחד, ולאור העבודה כי חוות-דעתו של המומחה מעוגנת ברישום הרפואי בפניו, הרי שדין התביעה להידחות.

28. האם התקופה של שמירת הריון נכללת בתקופת האכשרה הנדרשת לצורך זכאות לדמי לידה?
ב- ב"ל (יר') 27655-11-13 {אפרת שרייבר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 7685 (2014)} עלתה השאלה האם תקופה של שמירת הריון מהווה תקופה הנכללת בחישוב תקופת האכשרה לצורך בחינת הזכאות לדמי לידה לעצמאית.

בית-הדין קבע כי יש לקבל את התביעה, וכי גם אם יש ספק מסויים מבחינת פרשנות - ראוי שספק זה יפעל לטובת התובעת.

התובעת עסקה כמרפאה בעיסוק הן כעצמאית והן כשכירה וקיבלה דמי לידה וגמלת שמירת הריון כשכירה.

תביעתה של התובעת לדמי לידה כעצמאית, אשר הוגשה ביחד עם התביעה לדמי לידה כשכירה, נדחתה בשל היעדר תקופת אכשרה.

בית-הדין קיבל את פרשנות התובעת לפיה היום הקובע הוא יום הלידה ולא היום שבו יצאה לשמירת הריון, וזאת משום שכל פרשנות אחרת תאיין את האמור בסעיף 50(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי, הקובע מפורשות כי תקופה שבעדה שולמה לעובדת גמלת שמירת הריון תחשב כחלק מתקופת האכשרה הנדרשת לזכאות לדמי לידה.

פרשנות המוסד לביטוח לאומי, לפיה התקופה בה קיבלה התובעת גמלת שמירת הריון, איננה חלק מתקופת האכשרה אינה עולה בקנה אחד עם האמור בחוק ויוצרת הפליה שאינה במקומה בין מבוטחת שיוצאת לשמירת הריון וחוזרת לעבוד טרם הלידה - שאז תקופת שמירת ההריון ודאי נחשבת לה, לאור האמור בחוק הביטוח הלאומי, כחלק מתקופת האכשרה, לבין מבוטחת שיוצאת לשמירת הריון הנמשכת עד ליום הלידה עצמו.

תקופת עבודתה של התובעת כעצמאית, בצירוף תקופת שמירת ההריון {אשר כאמור, נחשבה כתקופה ששולמו בעדה דמי ביטוח על-פי סעיף 50(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי}, עלתה על שישה חודשים, ועל-כן התובעת היתה זכאית לקבל דמי לידה בהתאם לסעיף 50(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי.

29. גמלת שמירת הריון - Trauma in Pregnancy - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 35269-01-11 {רינה פוזייקוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב (4), 8911 (2013)} הסוגיה שעמדה להכרעה היתה, האם התובעת שנפלה על גבה במהלך ההריון זכאית לגמלת שמירת הריון.

התובעת נפלה בביתה ופונתה לבית-חולים. התובעת שוחררה מבית-החולים ביום 19.03.10. התובעת הגישה תביעה לתשלום גמלת שמירת הריון לתקופה שמיום 01.04.10 ועד למועד הלידה, 17.05.10 והנתבע דחה את התביעה.

בית-הדין מינה מומחה שנשאל האם היעדרות התובעת בתקופת ההריון התחייבה בשל מצב רפואי הנובע מההריון והמסכן את האישה או את עוברה.

המומחה קבע, כי התובעת נחבלה ואושפזה למשך יומיים בבית-חולים, ללא כל עדות לנזק לעובר ושוחררה בהמלצה למנוחה למשך שבוע ימים. לאחר החבלה, בגלל כאבים בגב התחתון, נאלצה להשתמש בהליכון. אין כל מידע אודות משך הזמן בו השתמשה בהליכון.

כמו-כן דווח על "נפילות מרובות על הבטן" אולם בהיעדר תיעוד רפואי לאירועים אלו, הניח המומחה כי התובעת לא נבדקה על-ידי גניקולוג ולא פנתה לחדר מיון נשים ולכן, כנראה, הנפילות המתוארות לא היו בעלות משמעות רפואית.

יתר-על-כן, למעשה לא היה כל תיעוד על בדיקות גינקולוגיות תכופות ואפילו לא על בדיקות שגרתיות.

לאור כל הנתונים הללו, הסיק המומחה, כי החבלה לא גרמה לסיכון לעובר וגם לא לתובעת ולפיכך אין הצדקה להעניק לה גמלה לשמירת הריון, אולם הכאבים והמגבלות מהם סבלה הצדיקו חופשת מחלה לתקופה מסויימת.

לטענת התובעת, כתוצאה מהנפילה סבלה התובעת מכאבי גב ומהתכווצויות וכתוצאה מכך היא שהתה בשמירת הריון.

לטענת הנתבע, התובעת קיבלה ימי מחלה לאחר ההריון אולם לאחר תום ימי המחלה, לא היתה כל אינדיקציה להמשך צירים ולא היתה כל סכנה לאם או לעובר ועל-כן בדין נדחתה תביעתה.

בית-הדין קבע, כי אין מחלוקת שהתובעת אושפזה בבית-החולים תל-השומר, ובאבחנה נרשם: Trauma in Pregnancy. התובעת השתחררה והומלץ על 7 ימי מנוחה, מעקב תנועות עובר וביקורת אצל רופא מטפל לאחר 4 ימים.

עוד הוסיף, בית-הדין, כי מחד גיסא, באישור הרפואי שניתן על-ידי פרופ' קפלן בוריס ביום 12.04.10 נכתב על-ידו כי על התובעת להפסיק את עבודתה ולהיות בשמירת הריון בשל כאבי גב והתכווצויות, וזאת על-סמך בדיקת US ומוניטור.

פנייתה של התובעת לרופא, לא מיד לאחר 4 ימים כפי שנדרשה במכתב השחרור, מתיישבת עם המציאות {לתובעת 7 ילדים}. ההמלצה מאת פרופ' קפלן ניתנה כאמור בסמוך לנפילת התובעת.

מאידך גיסא, מחוות-דעתו של המומחה שמונה על-ידי בית-הדין עלה, כי אין תיעוד על בדיקות גניקולוגיות ואין כל תיעוד לסיכון לעובר או לתובעת. עם-זאת, המומחה ציין כי התובעת נבדקה ביום 12.04.10 על-ידי פרופ' קפלן וכפי שראינו לעיל באותו מועד המליץ פרופ' קפלן על שמירת הריון, חזקה על רופא מומחה אשר נותן אישור שכזה בסמוך לנפילה כי זוהי דעתו וזו לא נסתרה.

המומחה לא חלק על המסמכים הרפואיים, אולם סבר כי מדובר למעשה בחופשת מחלה ולא בשמירת הריון.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי המסמכים הרפואיים שנכתבו על-ידי פרופ' בוריס קפלן בסמוך לנפילת התובעת, יש בהם כדי להעיד שמדובר בשמירת הריון והתובעת נהגה כפי שציווה עליה רופאה, לשהות בשמירת הריון. לכן קבע בית-הדין, כי מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה.

30. גמלת שמירת הריון - כאבי גב תחתון - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 6523-02-11 {זהור עתאמנה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(1), 9671 (2014)} המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת התובעת לתשלום גמלת שמירת הריון.

בית-הדין מינה מומחה לתת חוות-דעת האם מגיע לתובעת גמלת הריון. בחוות-הדעת הסביר המומחה כי לאחר שבדק בבדיקה קפדנית את סיכומי ביקורי התובעת במרפאה, כי מדובר בהריון תקין, עם התפתחות תקינה של העובר, ללא חשד להופעת לידה מוקדמת.
המומחה לא היה סבור שהיתה הצדקה למתן שחרור גורף מעבודה בכל תקופת ההריון, למעט אישורי מחלה נקודתיים ולפרקי זמן קצרים {עד שבוע} בפעמים בהם התלוננה על כאבי גב תחתון. מצבה הרפואי של התובעת לא הצדיק היעדרות ממושכת מעבודה שכן מצבה הרפואי לא סיכן אותה ולא את עוברה.
בית-הדין קבע בדחותו את התביעה, כי קביעותיו הרפואיות של המומחה עומדות במבחן הסבירות וההיגיון וכי לא קיימת הצדקה עובדתית או משפטית לסטות ממסקנותיו.

31. גמלת שמירת הריון - Symphisiolysis - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 10803-09-12 {ליסה הלפרין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 16908 (2013)} התובעת הגישה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי לתשלום גמלת שמירת הריון. משדחה הנתבע את התביעה הגישה היא תביעה לבית-הדין.

בית-הדין מינה מומחה לתת חוות-דעת בנוגע למצב הרפואי של התובעת. בחוות-דעתו, בהשיבו לשאלות שהופנו אליו על-ידי בית-הדין, קבע המומחה כי מהלך ההריון היה למעשה תקין עד לתאריך 07.02.12, יום שבו חתם ד"ר פרוימוביץ על אישור לגמלת הריון, הפסקת עבודה מתאריך 07.02.12 ועד הלידה. הסיבה לשמירת ההריון נרשמה במילה אחת - Symphisiolysis. עוד הצהיר ד"ר פרוימוביץ כי מצבה הרפואי מסכן אותה ואת עוברה.

עוד הוסיף המומחה, כי עצמות החיק שהן העצמות הקדמיות באגן היירכיים מחוברות בינן לבין עצמן באספקט הקדמי במה שנקרא מפרק קבוע, כלומר מפרק שאינו נע. בזמן הריון, קורה לעיתים שמפרק זה מקבל תנועתיות מסויימת ותנועה זו יכולה לגרום לסבל רב. תופעה זו נקראת Symphisiolysis. האבחנה היא קלינית. הנשים מתלוננות על כאבים בזמן הסתובבות מצד אל צד במיטה, הליכה הנראית כהליכת ברווז.

בלחץ על אזור המפרק מתקבלת הרגשת כאב עז. צורת ההתייחסות לתופעה זו נעה בין "חיים עם זה", לוקחים נוגדי כאבים, משתמשים בחגורות אורטופדיות מיוחדות ועד לעיתים רחוקות מאוד צורך להזריק למקום המפרק חומר הרדמה יחד עם סטרואידים. פעולה הנעשית על-ידי רופא המתמחה בטיפולי כאב - "רופא כאב".

כמו-כן המומחה הוסיף, אין ספק כי התובעת סבלה משבוע 29 להריון מתופעת Symphisiolysis, אולם, ד"ר פרוימוביץ הסתפק באבחון בלבד. הוא אינו כותב מה בדיוק הן תלונותיה, אינו מתאר עד כמה היא סובלת ומה מגבלותיה בתנועה. אין כל התייחסות למידת הכאב ולעובדה שהתובעת עובדת כמזכירה במשתלה וכנראה שרוב עבודתה בישיבה. כמו-כן, הרופא אינו מציע טיפול נגד כאבים, חגורה אורטופדית וכולי ואף אינו עוקב אחרי המטופלת לאורך התקופה הנדונה.

אמנם, Symphisiolysis במקרים נדירים יכולה לגרום למטופלת נכות קשה אך לא זו התמונה העולה מהטופס שנרשם על-ידי הרופא. לפיכך, המומחה לא הסכים שמצבה היה כזה שסיכן אותה ואת עוברה.

בסיכומיה טענה התובעת כי על-אף חוות-דעתו של המומחה יש לקבל את התביעה, זאת הואיל ואין לה ידע רפואי והיא נהגה על-פי מצוות רופא הנשים שלה והגישה את התביעה לנתבע רק בחלוף 30 ימי שמירת הריון כנדרש על-פי דין. כן טענה התובעת כי הן המומחה הרפואי והן הרופא היועץ של הנתבע לא בדקו אותה והתרשמו ממצבה אלא הסתמכו על הניירת שהיתה בידיהם וככל שהיתה נבדקת בידם, קרוב לוודאי שהיו חושבים אחרת.

בית-הדין קבע, שבתקופה הרלוונטית מצבה הרפואי של התובעת לא סיכן אותה או את עוברה ולא הצדיק שמירת הריון.

32. גמלת שמירת הריון - הפריה חוץ גופית בגיל מבוגר - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 7329-12-12 {ניצה אפללו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 17762 (2013)} נדונה זכאותה של התובעת לקבלת גמלת שמירת הריון בהתאם לסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת, קיבלה המלצה מרופאה לשמירת הריון, החל מיום 27.02.12 ועד למועד לידתה.

הנתבע הכיר בחלק מתקופת ההריון כתקופה המזכה בגמלה, והסכים לשלם לתובעת גמלה החל מיום 24.06.12 ועד למועד הלידה. התביעה ביחס לתקופה המוקדמת של ההריון, נדחתה על-ידי הנתבע.

בית-הדין מינה מומחית שתיתן חוות-דעת האם התובעת זכאית לקבלת גמלת שמירת הריון, בגין התקופה מיום 27.02.12 עד 23.06.12 והאם היתה זכאית התובעת לקבלת הגמלה לתקופה קצרה יותר.

המומחית הרפואית מסרה את חוות-דעתה ובה ציינה כי ההריון של התובעת התפתח כראוי ללא כל חריגה מהנורמה המקובלת וזה כולל הקאות בשליש הראשון להריון וכולל גם את כאבי הבטן שמהם סבלה לעיתים. הכאבים בהריון נובעים מגדילת הרחם ומלחצו על איברי הבטן הסמוכים. הרחם גדל ונמתח יחד עם הרצועות האוחזות אותו.

עוד הוסיפה המומחית, כי גיל האישה והעובדה כי נכנסה להריון בהפריה חוץ גופית אינם בקרטריונים של שמירת הריון ואינם מהווים סיכון לחיי האם והעובר.

בסיכום חוות-דעתה קבעה המומחית הרפואית כי הנתבע הכיר לתובעת בשמירת הריון החל מהשבוע ה- 23 להריונה ועד מועד לידתה, ולא היה כל צורך להכיר בתקופה מוקדמת יותר.

בית-הדין קבע, כי אין מקום להכיר בתקופה השנויה במחלוקת כתקופה המזכה בתשלום גמלה, וכי הנתבע שילם לתובעת את "המקסימום המתבקש", בנסיבות הריונה.

33. גמלת שמירת הריון - Threatened abortion - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 17250-10-12 {זהבית זוהר-אברהם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב (3), 7826 (2013)} התובעת הגישה תביעה לקבלת גמלת שמירת הריון.

התובעת הגישה תביעה לתשלום גמלת שמירת הריון אשר אושרה ביחס לתקופה שמיום 17.11.11 עד 20.01.12 ונדחתה ביחס לתקופה שמיום 21.01.12 עד 05.05.12.

בית-הדין מינה מומחית שהתבקשה להשיב האם מצבה הרפואי של התובעת, שנבע מההריון, סיכן אותה או את עוברה עד כדי כך שהיה עליה להפסיק את עבודתה ולהיות בשמירת הריון בין התאריכים 21.01.12 ועד 05.05.12.

המומחית מסרה בחוות-דעתה, כי שליית פתח הוא סיבוך מיילדותי שבו השלייה מחוברת לקירות הרחם באופן שבו היא קרובה או מכסה כליל את צוואר הרחם.

לרוב אירוע זה מתרחש במהלך הטרימסטר השני או השלישי ומהווה סיבה לדימום וגינאלי טרום לידתי. הדימום בדרך-כלל ללא כאבים, ויש לחשוד בשליית פתח בכל מקרה של דימום לאחר השבוע ה- 24 להריון.

כמו-כן, במהלך ההריון, כשהרחם גדל, המיקום היחסי של השלייה הולך ועולה, לכן במרבית המקרים בהם מתגלית שלייה נמוכה בתחילת ההריון היא לא תגרום בעיה בהמשך. אולם כאשר מתגלית שליית פתח מלאה או חלקית בטרימסטר שלישי, הסיכוי הוא שתישאר שם ותגרום לדימום שיכול לסכן את האם, {מדובר בדם אימהי ולא עוברי} ובעקיפין גם את העובר. כאשר שליית הפתח מתגלית בטרימסטר שני 90% מהן נודדות עם גדילת הרחם ואינן מכסות בהמשך את הפתח.

עוד הוסיפה המומחית, כי במקרים שבהם ההריון עדיין רחוק ממועד הלידה והאישה מדממת, מומלץ לאשפזה להשגחה ובמידה והדימום לא נשנה האישה משוחררת למנוחה בבית. במקרים בהם הדימום רב, או כאשר ההריון קרוב לסיומו, יבוצע ניתוח קיסרי ובמקרים בהם השליה לא מכסה את הצוואר אלא רק נמוכה, ומצג העובר ראש - תיתכן גם לידה נרתיקית.

התובעת סבלה, בטרימסטר הראשון להריון, ממצב הנקרא הפלה מאיימת {Threatened abortion}, כאשר דיממה פעמיים בראשית ההריון לדברי הרופא המטפל. בהמשך ההריון לא היה דימום ולפי הנתונים לא מדובר בשליית פתח {הקביעה של שליית פתח לא נעשית בטרימסטר הראשון להריון}.

העובדה שלא הופיע דימום במהלך הטרימסטר השני והשלישי שולל כמעט בוודאות ממצא של שליית פתח, וגם הלידה הרגילה, ללא כל תיאור של דימום, מאשר עובדה זו.

כמו-כן ציינה המומחית, כי התובעת לא היתה בקבוצת סיכון של נשים הרות שלהן אפשרות לסבול משליית פתח. ולפיכך, נכונה החלטת הביטוח הלאומי שלא לאשר המשך שמירת הריון מה- 20.11.11. לפי הנתונים, מצב השליה לא היווה סכנת חיים לא לאם ולא לעובר.

בית-הדין קבע, כי, במקרה הנוכחי, לא ניתן לומר שחוות-דעת המומחית אינה מפורטת ומנומקת, או שאין בה מענה לשאלות שהופנו אליה. גם אין בה פגמים נגלים לעין, ואין היא בלתי-סבירה על פניה.

המומחית קבעה בחוות-דעתה כי לאור הנתונים העולים מן המסמכים הרפואיים של התובעת, לרבות סיכומי הבדיקות שנערכו לה במהלך ההריון וכן תיאור הלידה, המסקנה היא, כי לא מדובר היה בשליית פתח.

בנוסף לכך, המומחית התייחסה במפורש בחוות-דעתה לממצא ביחס לאגני כליה מורחבים של העובר. יתרה-מכך, התובעת לא הביאה מסמך כלשהו ממנו עולה המלצה לשמירת הריון בשל ממצא זה. העובדה שממצא כלשהו מצריך מעקב במהלך ההריון, אין משמעה שמדובר במצב המסכן את האם או העובר, או שנדרשת מנוחה בבית בשל אותו ממצא. ממילא לא הובאה ראיה כלשהי כי מנוחה יכולה להשפיע בכלל על אגני כליה מורחבים של העובר.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי מחוות-הדעת עלה, שלא נשקפה לאם או לעובר סכנת חיים בשל מצב השלייה. התוצאה היא, כי לא הוכח שנשקפה סכנה כלשהי לאם או לעובר ממצב רפואי הקשור בהריון, אשר חייבה היעדרות של התובעת מעבודה. לפיכך, לא הוכח כי התובעת עומדת בתנאים המפורטים בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

34. גמלת שמירת הריון - כאבי גב - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 39586-05-12 {מיכל כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב (3), 7398 (2013)} נדונה תביעת התובעת לגמלת שמירת הריון.

התובעת הגישה תביעה לשמירת הריון. ביום 20.03.12 הודיע הנתבע לתובעת על אישור תביעתה לתקופה 15.02.12 עד 31.03.12. הנתבע אישר שמירת הריון מה 15.02.12 מטעמים רפואיים, אולם דחה את התביעה משום שהתובעת לא היתה בשמירת הריון 30 ימים רצופים לפחות.

בית-הדין מינה מומחה שיתן חוות-דעת בשאלת זכאותה של התובעת לגמלת שמירת הריון וזאת כדי לגלות האם בדין דחה הנתבע את שמירת ההריון מיום 29.11.11 והאם התובעת זכאית לשמירת הריון חלקית בתקופה בה עבדה באופן חלקי.
המומחה שמונה על-ידי בית-הדין הוא מומחה למיילדות וגיניקולוגיה. המומחה התבקש להשיב על השאלה האם מצבה הרפואי של התובעת סיכן אותה או את עוברה באופן המצדיק מתן שמירת הריון.

המומחה קבע בחוות-דעתו בין-היתר, כי נראה שבמהלך הריונה התובעת ביקרה פעמים רבות במרפאה למעקב הריון שדרתי, כאבי בטן, כאבי גרון, חולשה בחילות והקאות... מעקב ההריון היה תקין פרט לנושא כאבי הגב התחתון - האורטופד ציין שאין כל עדות אובייקטיבית {הדמיה} לקיום בעיה כלשהיא בעמוד השדרה וכן אין תיאור של בעיית גב לפני ההריון.

יחד-עם-זאת, בשבועות 26-22 להירונה ביקרה ארבע פעמים אצל האורטופד אשר התרשם מסבלה והמליץ על שמירת הריון כבר משבוע 22 ועל הלידה. האורטופד ציין כי ייתכן והכאבים נבעו מפריצת דיסק בעמוד השדרה המותני העלול לגרום לשיתוק רגל שמאל, נפילה ונזק לאם ולעובר והוא המליץ על הפסקת עבודה באופן מוחלט.

המומחה התרשם כי תלונותיה של התובעת אודות כאבי הגב הן אמינות. יחד-עם-זאת לא היו ממצאים קליניים או בדיקות המעידים באופן ברור על פתלוגיה בעמוד השידרה שיכולה היתה לסכן את האם או את עוברה. הדבר נכון גם לתקופות שלפני ואחרי ההריון.

לדעת המומחה, האורטופד הרחיק לכת בהמלצתו להפסקת עבודה מוחלטת עקב חשש משיתוק רגל שמאל ונפילה ונזק לעובר ולאם. יחד-עם-זאת, היה מקום להתחשב בסיבלה של גב' כהן ולהקל עליה בעבודתה הפקידותית. לפיכך המומחית סברה כי התובעת זכאית לשמירת הריון חלקית בתקופה שבין ה-29.11.11 ועד ללידה בתאריך 29.03.12.

בית-הדין קבע, כי מתוך חוות-דעת המומחה עלה כי התובעת אכן סבלה בהריון מכאבי גב, וכי הכאבים היו כתוצאה מההריון. אלא, שלדעת המומחה - לא היה בכך כדי להוות סכנה לאם או לעוברה - שזהו הפרמטר המצדיק גמלת שמירת הריון, ולא עצם הסבל שסבלה. מחוות-דעת המומחה עלה, כי לאור סיבלה של התובעת נכון יהיה לתת לה ולו גם גמלה חלקית. אלא, שפסיקת בית-הדין הארצי שוללת מתן גמלה חלקית.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי מהאמור לעיל עלה - כי לגבי התקופה שאושרה לתובעת מסיבות רפואיות - לא עמדה התובעת בתנאי הרציפות של 30 יום, ומאידך - לגבי התקופה שהמומחה סבר כי מגיעה לה גמלה חלקית - לא ניתן לעשות כן לאור העובדה שבית-הדין הארצי קבע כי לא ניתן לקבל גמלה חלקית.

משאף לדעת המומחה לא נשקפה סכנה לתובעת או לעוברה לא ניתן לקבוע כי התובעת עמדה בתנאים הנדרשים לקבלת שמירת הריון. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחתה.

35. גמלת שמירת הריון - בקע טבורי - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 52226-05-12 {דנה איטח נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 6040 (2013)} התובעת הגישה תביעה לקבלת גמלת שמירת הריון.

תובעת יצאה לשמירת הריון ביום 10.07.11 ואושרה לה גמלת שמירת הריון עד ליום 31.08.11.

בית-הדין מינה על-פי הסכמת הצדדים מומחה רפואי על-מנת שיבדוק את זכאות התובעת לתשלום גמלת שמירת הריון לתקופה מיום 01.09.11 ועד 08.01.12, שהוא מועד הלידה והכל בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.
המומחית שהתמנתה התבקשה להשיב על השאלה האם מצבה הרפואי של התובעת הנובע מההריון בתקופה שבין 01.09.11 לבין 08.01.12 סיכן אותה או את עוברה ובשל כך היה עליה להפסיק את עבודתה ולהיות בשמירת הריון.

המומחית מסרה בחוות-דעתה, כי בקע טבורי, או בשמו האחר הרניה טבורית {Umbilical hernia}, הוא מצב שבו יש פתח קטן באזור הטבור, שמכוסה רק על-ידי עור {ולא על-ידי שריר וחותלת כבמצב הטבעי}. על-מנת שידובר על בקע טבורי, יש צורך שהפתח יהיה גדול או שווה ל- 5 מ"מ. תופעה זו של בקע טבורי היא בדרך-כלל מצב מולד.

כמו-כן, הסיבות להבלטת הרניה טבורית או הופעתה פרט למצב המולד הן משקל עודף, הרמת משאות כבדים, שיעול מתמיד, הריונות מרובים והריונות מרובי עוברים. בדרך-כלל מדובר בבלט קטן דמוי כפתור בטבור, שלרוב איננו כואב ואינו מלווה בתופעות מיוחדות.

במצבים של הריון שבו יש עליה במשקל והתרחבות של הבטן, הפתח עלול להתרחב ואז יכולים לעבור דרכו גם אברים תוך ביטניים {מעי או אומנטום - שהינו מעטפת אברי הבטן}, אז הבליטה מורגשת יותר. ככלל, בקע בהריון לא מהווה סיכון ולרוב אינו מצריך ניתוח מיידי. הצורך בניתוח קיים רק במצב נדיר של כליאה של אחד מהאברים הפנימיים שצויינו.

כליאה {Incarcerated herni}, היא מצב שבו איבר מאברי הבטן חדר דרך הפתח ולא ניתן להחזירו לחלל הבטן. במצב זה, עקב המעבר הצר, יש לחץ על כלי הדם ועלול להיגרם נמק של האבר הכלוא, מחוסר הספקת דם.

סימנים ראשונים לכליאת אברי הבטן בתוך הבקע הינם בחילה, הקאה, נפיחות מקומית וכאב מקומי, וכשהבליטה לא ניתנה להחזרה. אז יש צורך בניתוח להצלת האיבר הסובל ולתיקון הבקע. להדגיש שמצב זה נדיר וכמעט ואין תיאור על-כך בספרות המקצועית.

כל עוד שהבקע לא כלוא, אין צורך בטיפול מיוחד. האישה יכולה לבצע בעצמה עיסוי על האזור הבולט דבר שגורם להקלה מיידית. לרוב המצב נפתר מעצמו לאחר הלידה. לרוב הבקע קטן ואינו גורם לשום תסמינים.

הריון או עליה גדולה ומהירה במשקל עלולים להחמיר את המצב ולהגדיל את הפתח בדופן הבטן שדרכו מתבלט הבקע. לנשים שאצלן נעשתה אבחנה של בקע טבורי, ההמלצה היא להימנע מהרמת חפצים כבדים.

בית-הדין קבע, כי מדובר בבקע טבורי שאובחן על-ידי הרופא המטפל, שציין "בקע טבורי גדול". הוא אינו מציין את גודלו, ולא שולח את האישה לייעוץ כירורגי {הרופא הכירורג הוא זה שמטפל במצב זה במידה ויש צורך בטיפול ובניתוח}. בהמשך המעקב לא צויין מצבו של הבקע, אם כואב או אם יש צורך בטיפול מיוחד.

ברוב המעקב צויין שהמהלך של ההריון תקין, ועל-כן צדק המוסד לביטוח לאומי שלא נתן אישור לשמירת הריון מה - 01.09.2011 ועד הלידה.

כמו-כן, התובעת לא סבלה במהלך ההריון מתסמינים של בקע כלוא ולא צויין שסבלה מכאבים באזור הטבור. גם לא הזדקקה לייעוץ כירורגי שהוא הייעוץ האולטימטיבי בשאלה של מצב הבקע והצורך בטיפול כירורגי. לכן לא נצפתה סכנת חיים לא לאם ולא לעוברה מחמת הבקע הטבורי.

בית-הדין קבע, כי לנוכח כל האמור לעיל, ועל יסוד האמור בחוות-דעתה של המומחית - התביעה נדחית.

36. גמלת שמירת הריון - כאבי גב קודמים להריון שהחמירו עם התקדמות ההריון - התביעה התקבלה באופן חלקי
ב- ב"ל (ת"א) 16022-11-11 {ענבר כתב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 3782 (2013)} נדונה תביעתה של התובעת לתשלום גמלת שמירת הריון לתקופה מיום 12.01.11 ועד הלידה.

לטענת התובעת, היא פסקה מלהגיע לעבודתה החל מיום 12.01.11 בהמלצת האורטופד ורופא הנשים, ושמרה על תנוחת שכיבה ומנוחה בביתה. ניתן לתובעת אישור רפואי לעניין גמלת שמירת הריון מיום 12.01.11 ועד הלידה באבחנה של כאבי גב המחמירים בעמידה. התובעת עברה תאונת דרכים וכתוצאה ממנה סבלה מכאבי גב קודם להריון.

תביעת התובעת לגמלת שמירת הריון נדחתה על-ידי הנתבע מהטעם שהתובעת לא הפסיקה לעבוד לצורך שמירת ההריון בהתאם לקבוע בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין מינה יועץ בהסכמת הצדדים. היועץ התבקש להשיב האם מצבה הרפואי של התובעת נבע מההריון וסיכן את התובעת או את עוברה.

היועץ קבע בחוות-דעתו כי התובעת עברה תאונת דרכים בעבר, לפני ההריון, וכתוצאה מתאונת הדרכים סבלה מכאבי גב. בנוסף לכך, ידוע על תת פעילות של בלוטת התריס, שטופלה בהתאם.

בשליש השני של ההריון, שבוע 16-15, פנתה לרופא אורטופד בתלונה של כאבי גב. בבדיקה לא נמצאו סימנים נוירולוגים, קיבלה טיפול סימפטומטי בלבד, ניתנה המלצה ל- 15 ימי מחלה ומתאריך 12.01.11 {שבוע 15 להריון} הומלץ על שמירת הריון עד הלידה 16.07.11.

בנוסף לכך, היועץ הסביר על תופעת כאבי גב תחתון בהריון וקבע, כי זהו מיחוש השכיח ביותר אצל כ50% מהנשים בהריון. שכיחות זו כפולה אצל נשים שסבלו מכאבי גב לפני כניסתן להריון. השכיחות עולה ככל שרב מספר ההריונות וככל שגילה של האישה מבוגר יותר. לא נמצא מתאם בין כאבי גב לבין המשתנים הבאים: גובה, משקל, משקל העובר, או תוספת משקל של האישה עקב הריון.

לכאבי גב תחתון ישנם מספר גורמים הקשורים בהיווצרותם - היווצרות לורדוזיס שתפקידו לייצב את עמוד השדרה לגבי הטיה הנגרמת מן המשא המיכני שנוצר עם גדילת הרחם בקדמת הגוף {בשליש האחרון של ההריון}, התרחבות הסימפיזיס פוביס עקב הפרשת ההורמון רלקסין, אי-יציבות אגן הירכיים, הנובעת מרפיון בקפסולה וברצועות שבמרפקי הסקרו-איליאקים.

כאבי הגב מתגברים במהלך ההריון, בעיקר בשבועות האחרונים שבהם הכאב מוחמר בעת פעילות גופנית ומוקל בעת שכיבה או ישיבה. לפעמים כאבי הגב הם על רקע של פריצת דיסק עם סימנים קליניים אופייניים, כולל סימנים נוירולוגים.

לאחר ניתוח הנתונים הרפואיים של התובעת, מסקנת היועץ היתה כי התובעת זכאית לשמירת הריון מ- 26.04.11 ועד הלידה על-אף הרקע של תאונת הדרכים בעברה.

כאבי הגב מופיעים בעיקר עם התקדמות ההריון, בשליש השלישי כאשר נפח הרחם גדל, והבטן הגדלה וכתוצאה מכך משתנה העמידה של האישה שינוי הלורדוזיס.

לכן על-אף העובדה שגברת כתב עברה תאונת דרכים. מוצדק להכיר לגמלה לשמירת הריון מהתאריך המוזכר {26.04.11} עד הלידה {שבוע 30 להריון} במידה והנ"ל לא עבדה בתקופה זו, כפי שנטען על-ידי ביטוח לאומי.

עוד נשאל היועץ, האם כאבי הגב של התובעת סיכנו את התובעת או שהיוו מצב המקביל לחופשת מחלה עקב כאבי גב.

היועץ קבע, כי לכאבי הגב של התובעת לא היתה כלל השפעה על התפתחותו של העובר ברחם ועל מצבו בעת לידתו, ובוודאי לא סיכנה את חייו. בנוסף לכך, כאבי הגב לא סיכנו את חייה של התובעת. יש להתייחס לתופעה זו כאל מצב המקביל לחופשת מחלה עקב כאבי גב. במקרה ספציפי זה יש לקחת בחשבון את הרקע של תאונת הדרכים בעברה.

בית-הדין קבע, כי אף מצב רפואי קודם שהוחמר כתוצאה מהריון יש לראותו כמצב רפואי הנובע מההריון. היועץ הסביר היטב בחוות-דעתו את השפעת ההריון על כאבי הגב גם אצל נשים אשר סבלו מכאבי גב לפני כניסתן להריון.

לפיכך, לאור הסברו של היועץ כי כאבי הגב מוחמרים בשליש השלישי של ההריון כאשר נפח הרחם גדל, הבטן גדלה ומשתנה העמידה והלורדוזיס, יש לראות את מצבה הרפואי של התובעת כמוחמר בשל ההריון.

משכך ענתה התובעת על התנאי כי מדובר במצב רפואי הנובע מההריון על-אף הרקע הקודם לכאבי הגב.

התובעת עבדה בעבודה פקידותית אלא שהיועץ קבע כי בהתחשב בעובדה שעבדה בעבודה פקידותית ובהתחשב במצבה הרפואי המליץ על גמלת שמירת הריון בשלבים המתקדמים של ההריון בלבד.

מכאן נובע, על-אף שהדברים לא נאמרו במפורש, כי ככל שהתובעת היתה עובדת בעבודה פיזית היה מאשר גמלת שמירת הריון בשלב מוקדם יותר.
בית-הדין קבע, כי דין התביעה להתקבל.

עוד הוסיף בית-הדין, כי כבר נפסק שיישום תכלית גמלת שמירת הריון אינו דורש כי המשך העסקה בהריון יהווה סכנת חיים ליולדת או לעובר ודי בסיכון רפואי להחמרת מצבה הרפואי של היולדת לרבות החמרת הכאבים כדי לעמוד בדרישת סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

לסיכום, ולאור כל האמור לעיל, התביעה התקבלה ונקבע, כי התובעת זכאית לגמלת שמירת הריון לתקופה מיום 26.04.11 ועד הלידה.

37. גמלת שמירת הריון - לתובעת לא היתה ראשית ראיה באשר למצבה הרפואי שמהווה סיכון עבורה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 33842-04-12 {סיגל פיבושביץ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-עב 2013(2), 15053 (2013)} התובעת הגישה לנתבע תביעה לתשלום גמלה לשמירת הריון. לתביעה צורף אישור רפואי אשר המליץ על שמירת הריון רטרואקטיבית מיום 18.09.11 ועד הלידה וזאת "עקב כאבי הגב, קושי בניוד בעמידה ובישיבה".

תביעת התובעת נדחתה בנימוק, כי הסיבה שבשלה ניתנה שמירת ההריון אינה מעידה על צורך בשמירה כפי שנקבע בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע, כי בתיעוד הרפואי שהוצג לפניו - באישור לשמירת הריון ובמכתבי ההבהרה המאוחרים שניתנו על-ידי רופא התובעת לנתבע, אין כל ראשית ראיה לקיומו של סיכון לתובעת או לעוברה כנדרש בחוק.

כמו-כן, רופא התובעת אף לא מצא לנכון להיעתר לבקשת התובעת למתן התייחסות מפורשת לשאלת הסיכון לאם או לעובר כפי שהועלה בישיבת הדיון המוקדם וציין כי די באישורים שניתנו עד כה והדבר מדבר בעד עצמו.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי בהיעדר כל ראשית ראיה בחומר הרפואי למצב שיש בו סיכון לתובעת או לעוברה, אין מקום למינוי מומחה רפואי ודין התביעה להידחות כבר בשלב זה.

38. גמלת שמירת הריון - היפראמזיס - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 27461-02-12 {נעה גפן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 19866 (2013)} התובעת הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום גמלת שמירת הריון. הנתבע אישר את תביעתה לתקופה שמיום 10.07.11 עד ליום 30.08.11 ודחה את תביעתה לתקופה שמיום 31.08.11 עד ליום 06.01.12.

התובעת, הועסקה בזמנים הרלוונטיים לתביעה כתועמלנית רפואית במעבדות רפא בע"מ. עבודתה של התובעת היתה כרוכה בנהיגה ברכבה מדי יום לאורך רוב שעות עבודתה. כמו-כן היה עליה לשאת חומר שיווקי רב {עלונים, מתנות ודוגמיות מוצר בכמויות גדולות במשקל כולל של כ- 10 ק"ג}, אותו היא היתה מעמיסה על עגלה ופורקת אותו ממנה. בימים של כנסים התובעת עמדה שעות מרובות.

התובעת אושפזה בבית-חולים כרמל לאחר שבזמן עבודות הבית, חשה סחרחורת {ללא אובדן הכרה}, איבדה שיווי משקל, נפלה ונחבלה בראש, ידיים, גב תחתון וקרסול ימין. התובעת שוחררה לביתה ביום 17.07.11 עם המלצה, בין-היתר, למעקב רופא נשים מטפל וכן המלצה על שמירת הריון.

הומלץ לתובעת, אשר היתה אותה עת בהריונה השני, על שמירת הריון מיום 10.07.11 ועד ליום 06.01.12 וזאת בשל "היפראמזיס קשה, syncope מספר פעמים {ביקור במיון}, מספר נפילות סחרחורות קשות".

התובעת הגישה לנתבע תביעה לתשלום גמלה לשמירת הריון, אליה צורף אישור רפואי ולפיו הסיבות לשמירת ההריון והנתבע הודיע לתובעת כי תביעתה התקבלה לתאריכים 20.07.11 - 30.08.11 ונדחתה לתאריכים
31.08.11 - 06.01.12.

בית-הדין מינה מומחה שיתן חוות-דעת מה היה מצבה הרפואי של התובעת בהיותה בהריון, החל מיום 31.8.11 ועד הלידה {05.01.12} וכן האם מצבה הרפואי של התובעת סיכן אותה או את עוברה ולכן היה עליה להפסיק את עבודתה ולהיות בשמירת הריון.

המומחה קבע, כי אין ברשומה הרפואית כל עדות לבעייה בהריון בתקופה הנדונה. לפיכך הסיק כי מצבה הרפואי בתקופה זו היה תקין, וכי לא היתה כל סיבה שהרופא שטיפל בה ימליץ על תקופה כה ממושכת של שמירת הריון.

כמו-כן, בהתאם לרישום בגיליון הרפואי של התובעת, לא היתה כל עדות לקיומה של בעיה רפואית, ולכן מובן כי לא היה כל סיכון לה או לעוברה.

עוד הוסיף המומחה, כי "היפראמזיס קשה" - היא תופעה של הקאות קשות ומטרידות המופיעות לרוב בתחילת ההריון, ונעלמות בהדרגה אחרי שבוע 12 להריון {בסיום השליש הראשון להריון}. כאשר ההקאות הן אכן קשות מאוד, מופנית האישה בהריון לטיפול מיידי וראשוני במיון נשים. הפניה כזו לא היתה במקרה של התובעת.

לאור היעדר כל תיעוד נוסף ברשומה הרפואית אודות ההיפראמזיס, סביר להניח כי תופעות אלו, במידה והתובעת אכן סבלה מהן, לא היו חמורות דיין כדי לפנות לרופא מטפל או למיון נשים.

בית-הדין קבע, כי פקיד התביעות לא שגה בהפעלת שיקול-הדעת הסטטוטורי המסור לו על-ידי המחוקק. כמו-כן לא נמצאו טעמים המצדיקים סטייה מחוות-דעתו של המומחה. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחתה.

39. גמלת שמירת הריון - עקמת וכאבי גב - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 5841-09 {בת אל קאשי נ' המוסד לבטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 11047 (2013)} התובעת עתרה להכיר בה כמי שזכאית לגמלת שמירת הריון לפי סעיף 59 לחוק הביטוח הלאומי, לתקופה שמיום 01.04.09 ועד ליום 31.07.09.

התובעת, עבדה כקצינת בטחון בשופרסל. במהלך עבודתה הרתה התובעת, הריון ראשון, והגישה לנתבע תביעה לגמלת שמירת הריון, הנתבע הכיר בזכאות התובעת לגמלת שמירת הריון לתקופה שמיום 01.08.09 ועד למועד הלידה, ולגבי התקופה שקדמה ללידה 01.04.09 - 31.07.09 {התקופה שבמחלוקת} - נדחתה התביעה.

בית-הדין מינה מומחה שיתן חוות-דעת. המומחה הסביר כי ההמלצה על שמירת הריון ניתנה לתובעת על-ידי רופא נשים בעת שההריון של התובעת היה בן 13 שבועות. הסיבה לשמירת ההריון היתה "כאבי גב קשים על רקע סקוליוזיס קשה". אישורו של רופא הנשים היתה על יסוד בדיקת רופא אורתופד.

המומחה סקר את מצבה הרפואי של התובעת וציין כי היא סובלת מעקמת בגב על רקע אדיופטי עוד מילדות. המומחה ציין כי אין תיעוד לכאבי גב בתיק הרפואי הכללי והפניות לאורתופד אף הן מעטות - צילום אחרון נעשה בשנת 2004 ובדיקה אחרונה בקשר לעקמת תועדה בשנת 2005.

כמו-כן הוסיף המומחה, כי העקמת בגב של התובעת לא נבעה מההריון, לא הוחמרה על-ידי ההריון וגם לא סיכנה את האם או העובר בזמן ההריון.

בהריון מתקדם, אך לא בהריון מוקדם, ההיתכנות לכאבי גב במצב שכזה היא גבוהה יותר, אך זאת ללא קשר לעבודה, שאיננה כרוכה במאמצים מוגברים לגב. גם במקרה שכזה, אין כל סכנה לאם ולעוברה.
לכן, דעת המומחה היתה, כי ההיעדרות מהעבודה של התובעת בתאריכים 01.04.09 {שבוע 13} ועד 01.08.08 {שבוע 30}, לא התחייבה ממצב רפואי הנובע מההריון, שמסכן את התובעת או את עוברה. בשלבים מתקדמים של ההריון, המלצה להימנעות ממאמצי גב מוגברים, אם קיימים שכאלה בתעסוקתה, היא המלצה רפואית הגיונית, אך אין פירושו של דבר כי יש להמליץ על "שמירת הריון"

ועוד הוסיף המומחה, כי לתובעת אובחנה שליה נמוכה, אך בהיעדר דימום נרתיקי, המצב לא סיכן את התובעת ואת עוברה טרם הלידה. לכן, ממצא זה אינו סיבה לשמירת הריון.

בית-הדין קבע, כי דין התובענה להידחות לגופה. שכן, מחוות-הדעת עלה כי מצבה הרפואי של התובעת ועבודתה בתקופה שבמחלוקת לא סיכנו אותה או את עוברה. בית-הדין לא מצא כל הצדקה שלא לסמוך על חוות-הדעת של המומחה שהיו מקיפות ויסודיות.

40. גמלת שמירת הריון - תסמונת התעלה הקרפלית, סכרת הריונית - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (נצ') 3456-05-13 {שרון אוחיון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(2), 19303 (2014)} רופא הנשים המטפל שהתובעת היתה בטיפולו, המליץ לתובעת להימנע מעבודה, החל מיום 14.10.12, ולהיות בשמירת הריון. התובעת נענתה להמלצתו והפסיקה את עבודתה.

ברקע ההמלצה בדבר שמירת הריון, נאמר כי ההריון מוגדר כ"הריון בסיכון גבוה", כי במהלך ההריון לקתה התובעת בתסמונת התעלה הקרפלית בצורה קשה בשתי ידיה, עם הירדמות וכאבים חזקים, שהביאה להמלצה לנטילת סטרואידים או לעבור ניתוח, שכן יש סיכון מוגבר לפגיעה נוירולוגית בכפות הידיים. בנוסף, התפתחו אצל התובעת בצקות קשות וכואבות ברגליים, ואובחנה אצל התובעת סכרת הריונית.
בהתאם להמלצת רופא הנשים, הגישה התובעת לנתבע שתי תביעות לתשלום גמלת הריון. התביעה הראשונה היתה לתקופה שמיום 14.10.12 ועד יום 11.12.12, והתביעה השניה היתה לתקופה שמיום 12.12.12 ועד הלידה.

הנתבע הודיע לה על דחיית התביעות לגמלת שמירת הריון, מהסיבה שבהתאם למסמכים שבידי המוסד לביטוח לאומי, התובעת לא הפסיקה לעבוד לצורך שמירת הרוין כאמור בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע, כי מהמכתב לא היה ניתן להבין אם טענת פקיד התביעות היתה שהתובעת כלל לא הפסיקה את העבודה או שטענת פקיד התביעות היתה בעניין הסיבה להפסקת העבודה. וקרא לנתבע לדאוג לכך שמכתבים שמודיעים למבוטחים על דחיית תביעותיהם, יהיו מנוסחים באופן פחות דו-משמעי.

בית-הדין קבע, כי מכל מקום, התובענה הוגשה כנגד דחיית התביעות על-פי האמור באותו מכתב דחיה, והנתבע אינו טוען שהתובעת לא הפסיקה את עבודתה. טענת פקיד התביעות התייחסה - למעשה - לשאלת ההצדקה הרפואית לשמירת ההריון.

בית-הדין מינה מומחה על-פי הסכמת הצדדים אשר התבקש לחוות את דעתו בשאלה האם בנסיבותיה של התובעת, היתה הצדקה רפואית ל"שמירת הריון" בתקופה שמיום 14.10.12 ועד הלידה.

במהלך התקופה שבה היתה המתנה להגעת החומר הרפואי שהוזמן, הודיע בא-כוח התובעת כי הנתבע אישר לתובעת תשלום של קצבת נכות כללית, "לכל תקופת שמירת ההריון".

בשל הודעה זו, התבקש בא-כוח התובעת להודיע האם התובעת עומדת על התביעה לגמלת שמירת הריון.

התברר כי התובעת עומדת על תביעתה, וכי לטענתה - סעיף 61(א) לחוק הביטוח הלאומי אינו מונע ממנה לקבל גמלת שמירת הריון אף שאושרה לה קצבת נכות, שאותה היא ביקשה לקבל לאחר שהנתבע דחה את התביעה לגמלת שמירת הריון, וכי היא זכאית לבחור בין שתי הגמלאות. בנוסף, הודיע בא-כוח התובעת, כי התובעת לא קיבלה קצבת נכות ב- 90 הימים הראשונים של שמירת ההריון, אלא הזכאות לתשלום החלה רק ביום 11.01.13.

לפיכך, הוחלט להמשיך בהליכים לקראת מינוי המומחה הרפואי. זאת, מאחר שבכל מקרה המחלוקת הרפואית בין הצדדים רלוונטית לפחות לתקופה שמיום 14.10.12 ועד יום 10.01.13 {התקופה שבעדה לא שולמה קצבת נכות}.

עוד קבע בית-הדין, כי המומחה יתבקש להביע את דעתו בקשר לכל התקופה, עד הלידה, ואם לאור חוות-דעתו של המומחה יתברר שמבחינה רפואית נכון להכיר בתובעת כזכאית לגמלת שמירת הריון - תידון גם המחלוקת המשפטית בין הצדדים, בקשר לתקופה שמיום 11.01.13 ועד הלידה.

מחוות-דעתו של המומחה עלה, כי התובעת עברה בעבר 3 הפלות ספונטניות שבירור הגורם להן - לא הושלם. ההריון הנוכחי היה תקין עד השבוע ה- 18 להריון, אך הוא לווה בתמונה הולכת ומחמירה של תסמונת התעלה הקרפלית. תסמונת זו הושפעה מההורמונים שיוצרו בגוף במהלך ההריון.

התסמינים של תסמונת התעלה הקרפלית במהלך ההריון של התובעת, היו קשים, וגרמו להפרעה תפקודית ברורה. לכן - הוצעה הזרקת סטרואידים להקלת התסמינים.
המצב אמנם לא היה כזה שהיה בו כדי לסכן את העובר, אך לתובעת היה סיכון, שהצדיק מנוחה מלאה שכן אצל התובעת התפתחה גם סכרת הריונית תלויית אינסולין. ולאחר הלידה - הופיעה גם רעלת הריון. הן הסכרת והן רעלת ההריון, היו עלולות להיות מוחמרות בשל דחק נפשי עקב מצב כפות הידיים.

עוד הוסיף המומחה, כי היתה הצדקה למנוחה מלאה של התובעת כבר מיום 14.10.12, אף לפני אבחון הסכרת, בשל מצב כפות הידיים, שלא איפשר לתובעת לעבוד, וגרם לסבל רב ולבצקת.

בית-הדין קבע, כי האישור הרפואי שניתן על-ידי הרופא של המבוטחת בתביעה לגמלת שמירת הריון, הוא בעל מעמד כבד משקל, ויוצר חזקה שלפיה אכן מדובר במצב רפואי שמצדיק "שמירת הריון".

על-סמך כל המוסבר לעיל, בית-הדין קיבל את התביעה והצהיר כי התובעת זכאית לגמלת שמירת הריון בעבור התקופה שמיום 14.10.12 ועד יום 04.03.13. זכאותה של התובעת לקבל את גמלת שמירת ההריון, תהיה כפופה לזכות הנתבע לקזז מגמלה זו את הסכום של קצבת הנכות הכללית שהתובעת קיבלה בעד אותה תקופה.

41. גמלת שמירת הריון - רעלת הריון - התביע הנדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 39255-10-12 {שירית משה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב (4), 9541 (2013)} נדונה החלטת הנתבע לפיה לא אושרה לתובעת גמלת שמירת הריון בגין התקופה שמיום 08.08.11 עד יום 03.10.11.

בית-הדין מינה מומחה שנשאל האם זכאית התובעת לגמלת שמירת הריון לתקופה שמיום 08.08.11 עד ליום 03.10.11.

המומחה הסביר בחוות-דעתו, כי אין סימוכין למצב רפואי הנובע מההריון שמסכן את היולדת או את העובר ולאור זאת אין לאשר גמלת שמירת הריון לאותה התקופה.

בית-הדין קבע, כי דין התובענה להידחות בהתאם לאמור בחוות-דעת המומחה שלפיה אין בחומר הרפואי סימוכין לכך שהיתה לתובעת רעלת הריון, שזוהי הסיבה שבגינה ניתנה לה חופשת שמירת הריון.

42. גמלת שמירת הריון - דימומים מצוואר הרחם - תסמונת התעלה הקרפלית - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 19969-12-11 {אורטל ביטון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 12337 (2013)} דחה הנתבע את תביעת התובעת לגמלת שמירת הריון, וזאת - בשל טענתו של הנתבע אשר ניסוחה היה באופן הבלתי-ברור הבא: "בהתאם למסמכים שבידינו לא הפסקת לעבוד לצורך שמירת הריון כאמור בסעיף 58 לחוק".

בית-הדין הגדיר את ניסוח טענת הנתבע כבלתי ברורה, וזאת מאחר שלא ניתן להבין מאופן הניסוח אם הנתבע חולק על-כך שהתובעת הפסיקה לעבוד, או שמא חולק על-כך שהתובעת היתה במצב שהצריך "שמירת הריון" או שמא הנתבע לא חולק אף לא על אחד מעניינים אלה, אלא הוא חולק על הקשר הסיבתי בין הצורך בשמירת הריון לבין הפסקת העבודה.

הן על-פי ההיגיון הפשוט והן על-פי ההלכה הפסוקה - על הנתבע לדאוג לכך שמכתבי הדחיה שהוא שולח למבוטחיו, יהיו מובנים, כך שמבוטח שתביעתו נדחתה, יוכל לדעת על-פי המכתב, מה הביא את הנתבע לדחות את תביעתו.

מכל מקום, סמוך לאחר תחילת ההתדיינות בתובענה זו שהוגשה כנגד אותו מכתב דחיה, הוברר כי המחלוקת בין הצדדים היא רפואית בלבד, בשאלה האם בתקופה שמיום 06.02.11 ועד הלידה, היתה התובעת במצב שהצדיק "שמירת הריון" כהגדרת מונח זה בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת, עבדה בחברת דואר ישראל. בעבר, חוותה התובעת שתי הפלות עצמוניות. התובעת נבדקה על-ידי רופאת נשים, אשר המליצה לתובעת להפסיק את עבודתה ולהיות בשמירת הריון החל מיום 06.02.11 ועד הלידה. בסיבות לאותה המלצה, כתבה רופאת הנשים של התובעת כי התובעת סובלת מתסמונת התעלה הקרפלית {תסמונת שבקשר אליה נבדקה התובעת על-ידי נוירולוג}, וכי התובעת אינה מסוגלת "לתפקד יומיומית".

בנוסף לכך, מתחילת ההריון סבלה התובעת מדימומים נרתיקיים לסרוגין, במסגרת הבירור בוצעה גם קולפוסקופיה בשבוע 25 שהיתה תקינה למעט Decidual Stromal Change, סוכם שמדובר בתהליך שפיר אך עקב דימומים חוזרים הומלץ על שמירת הריון .

על-סמך האישור האמור של רופאת הנשים, הגישה התובעת לנתבע תביעה לגמלת שמירת הריון לתקופה שמיום 06.02.11 ועד ליום הלידה. הנתבע דחה את התביעה לגמלת שמירת הריון.

בית-הדין מינה מומחית שהתבקשה לחוות את דעתה בשאלה האם בתקופה שמיום 06.02.11 ועד הלידה, היתה התובעת במצב שבו היעדרותה מהעבודה התחייבה בשל מצב רפואי הנובע מההריון ואשר סיכן את התובעת או את העובר.

מחוות-הדעת של המומחית עלה כי הבדיקות שבוצעו לתובעת במהלך ההריון לימדו על הריון תקין. בדיקות העמסת סוכר שללו סכרת הריונית. בדיקת מי שפיר היתה תקינה. בדיקות קולפוסקופיה היו תקינות. ביופסיה מצוואר הרחם - היתה תקינה. גם בדיקה שנערכה לאחר שהתובעת נפלה, הראתה שההריון תקין.

כמו-כן, לתובעת היו דימומים {שבעקבותיהן בוצעו בדיקות הקולפוסקופיה והביופסיה} אך מדובר בדימומים מצוואר הרחם. דימומים כאלה, בניגוד לדימומים מהרחם עצמו, אינם מלמדים על סיכון לעובר. מכל מקום, הדימום האחרון שדווח היה מלפני תחילת התקופה השנויה במחלוקת.

עוד הוסיפה המומחית בחוות-דעתה, כי אצל התובעת הופיעה תסמונת התעלה הקרפלית במהלך ההריון. מדובר בתופעה שכיחה, ובחלק ניכר מהמקרים הסימנים חולפים לאחר ההריון, אך בכל מקרה אין מדובר בתופעה שמצביעה על סיכון לאישה או לעובר.

על-סמך כל אלה, סברה המומחית שלא היה מדובר במצב רפואי הנובע מההריון ואשר מחייב היעדרות מהעבודה לשם מניעת סכנה לתובעת או לעוברה.

בית-הדין קבע, כי המומחית היתה מודעת לתוכן המסמכים שנכתבו על-ידי רופאת הנשים של התובעת. למרות זאת, המומחית לא השתכנעה מכך וקבעה באופן נחרץ כי תסמונת התעלה הקרפלית שהופיעה בהריונה של התובעת והוחרפה במהלכו - לא יצרה סיכון לתובעת ואף לא לעוברה.

התוצאה היא שאף כי ידוע שעל-פי ההלכה הפסוקה אין צורך שהמצב הרפואי שהביא להפסקת העבודה יהיה דווקא כזה הנובע מן ההריון, ואף שעל-פי ההלכה הפסוקה היתה חזקה {שנוצרה על-ידי אישורה של רופאת הנשים של התובעת}, כי אצל התובעת היה מצב סכנה בשל תסמונת התעלה הקרפלית, הרי שחזקה זו נסתרה על-ידי חוות-דעתה של המומחית, ואין סיבה להעדיף את עמדתה של רופאת הנשים של התובעת על פני עמדתה של המומחית מטעם בית-הדין בעניין זה.

לסיכום, בדחותו את התביעה קבע בית-הדין, כי אין לראות את תסמונת התעלה הקרפלית שהתובעת סבלה ממנה, ככזו שהצדיקה קביעה בדבר "שמירת הריון". האמור לעיל בדבר יצירת החזקה של הסיכון על-ידי האישור הרפואי המקורי, נכון גם בקשר לדימומים שהתובעת סבלה מהם. גם בעניין זה, היה סבור בית-הדין כי אין סיבה להעדיף את עמדת רופאת הנשים של התובעת על פני עמדתה של המומחית.

43. גמלת שמירת הריון - צירים מוקדמים ולא סדירים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 18542-05-11 {ענת שטרן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 11200 (2013)} נדונה תביעתה של התובעת כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי לדחות את תביעתה לגמלה לשמירת הריון.

התובעת הגישה לנתבע תביעה לגמלת שמירת הריון אליה צורף אישור רפואי ובו המלצה על שמירת הריון החל מ- 09.03.10 ועד ללידה הצפויה ב- 08.07.10, עקב צירים מוקדמים בשבוע 23.

הנתבע הפנה את התובעת לבדיקות אצל רופא המוסד לביטוח לאומי שקבע כי אינו מאשר שמירת הריון שכן לפי המסמכים שהוא קיבל, לא היה בתיק שום סימן של לידה מוקדמת - צירים לא סדירים קיימים בכל הריון.

לתובעת נשלח במועד זה מכתב המודיע לה על דחיית תביעתה הואיל והאישור הרפואי שהמציאה אינו מעיד על צורך בשמירת הריון לפי סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין מינה בהסכמת הצדדים מומחה רפואי שנשאל האם היעדרות התובעת מהעבודה נגרמה עקב מצב רפואי הנובע מההריון והמסכן אותה או את עוברה, כנדרש בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

המומחה הסביר בחוות-הדעת, כי יש להפריד בין מצב וממצאים אובייקטיביים כפי שהם באים לידי ביטוי בבדיקות רפואיות לבין תלונות סובייקטיביות הנאמרות והנמסרות על-ידי האישה. בכל הקשור לבדיקות האובייקטיביות, הרפואיות, לא היה כל חשש ללידה מוקדמת ולא היה כל מקום למתן הוראה למנוחה, וכי לא היה מקום לגמלת הריון לאורך התקופה.

לסיכום, בית-הדין קבע, כי לנוכח האמור, ומשלא נמצאה סיבה מדוע שלא לאמץ את חוות-דעת המומחה הרפואי, דין התביעה להידחות.

44. גמלת שמירת הריון - תסמונת FMF {קדחת ים-תיכונית} - התביעה נדחתה
ב- ב"ל 38262-08-11 {לילך לאה מוסלי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 14426 (2013)} התובעת הגישה לנתבע תביעה לתשלום גמלה לשמירת הריון לתקופה שמיום 01.12.10 ועד ליום 30.05.11 בהתאם לאישור רפואי, בו אושר צורך התובעת בשמירת הריון בתקופה זו נוכח מצבה הרפואי "הנובע ממקום העבודה או סוג העבודה והמהווה סכנה לה או לעוברה".

התביעה נדחתה בנימוק, כי אין באישור הרפואי עדות לצורך התובעת בשמירת הריון בהתאם להוראת סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין מינה מומחה רפואי לבחינת קיומם של התנאים הנדרשים בחוק לקביעת זכאות התובעת לגמלת שמירת הריון בתקופה הרלבנטית, וזאת על יסוד עובדות המוסכמות עליהם.

בחוות-דעתו, המומחה סקר בהרחבה את המסמכים הרפואיים הרלוונטיים המופיעים בתיקה הרפואי של התובעת במהלך תקופת ההריון ועל יסודם קבע, כי התובעת לא סבלה מהתקפים חוזרים של FMF.

עוד קבע המומחה, כי בהיעדר התקפים חוזרים האופייניים למחלת ה-FMF ובהיעדר פגיעה בתפקודי הכליות, עצם קיום מחלת ה- FMF לא היה בו כדי להשפיע על מצב בריאותה של התובעת במהלך ההריון. המומחה חזר ואישר את האמור בחוות-דעתו כי מחלת ה- FMF אינה נגרמת על-ידי ההריון.

כמו-כן במקרה הנדון העובדות מדברות בעד עצמן. הרופאים המטפלים ציינו במפורש שבמשך ההריון לא נצפו התקפים אופייניים של מחלת ה- FMF. באשר לאפשרות החמרת המחלה הבסיסית של FMF בהיעדר ספיגת תרופת הקולכיצין במחזור הדם של התובעת ציין המומחה, כי אמנם בהיעדר נטילת התרופה או במקרה של ספיגה מופחתת קיים סיכון להחמרה והופעת התקפים אופייניים, אולם במקרה הנדון אין הוכחה שהיתה הפרעה בספיגת התרופה וניתן גם להניח שאפילו אם היתה הפרעה והספיגה היתה מופחתת, בכל אופן לא היתה לה השפעה על התחלואה ולא נצפו התקפים של FMF.

המומחה הוסיף וקבע, כי אמנם התקפים אופייניים ל- FMF יכולים לגרום להתכווצויות הרחם, אולם במקרה של התובעת, לא היו כאמור התקפים חוזרים, כאשר שמירת הריון ומנוחה לכשעצמן אינן מונעות הופעת התקפים. המומחה אישר כי התובעת סבלה ממצב של הקאות במיוחד בשליש הראשון להריונה, אולם גם ציין כי מדובר בתופעה שכיחה בקרב מרבית הנשים שבהריון.

המומחה תיאר את אופי ההתקפים האופייניים למחלת ה- FMF {חום, כאבי בטן, כאבי חזה, כאבי פרקים, שינויים בעור ותסמינים אחרים} והמלווים, לדעת המומחה, כמעט תמיד בעליית חום הגוף ובכאבי בטן, כאשר לדעת המומחה, לא היה בחומר הרפואי הרלוונטי לתקופת ההריון תיעוד להופעת סימנים קליניים אלה אצל התובעת.

בית-הדין קבע, כי בחוות-דעתו, סקר המומחה בהרחבה את הרקע הרפואי של התובעת ואת המסמכים שעמדו בפניו ואשר היוו בסיס לקביעותיו, ומסקנתו היתה כי למחלתה הבסיסית של התובעת, אשר לא נבעה מהריונה, לא היתה השפעה על מצב בריאותה במהלך ההריון או על מצב העובר. עוד הסביר המומחה בחוות-דעתו, כי מחלת התובעת לא השפיעה לרעה על מהלך הריונה, וזאת בהיעדר עדות לפגיעה בתפקודי הכליות ובהיעדר עדות להתקפים חוזרים האופייניים למחלת ה- FMF בזמן ההריון. לפיכך, לדעת המומחה אף לא היתה הצדקה מלכתחילה להמלצה לשמירת הריון בתקופה הרלבנטית לתביעה.

קביעות המומחה אינן עומדות בסתירה לקביעות הרופאים שטיפלו בה בזמן אמת. עלה בבירור, כי המומחה שב ובחן את כל הממצאים הרפואיים שנרשמו על-ידי הרופאים שטיפלו בתובעת במהלך הריונה, פירט את תוכנן של כל אחת מהרשומות הרלבנטיות ובהסתמך על מכלול החומר הרפואי קבע, כי אין עדות להתקפים חוזרים האופייניים למחלת ה- FMF במהלך ההריון.

עוד הסביר המומחה, כי מהמסמכים הרפואיים עלה כי התובעת טופלה במהלך הריונה בתרופת הקולכיצין, כאשר לדעתו גם במצבים של היעדר נטילת התרופה או במצבים של ספיגה מופחתת של התרופה, יכולים להיות פרקי זמן ללא התקפים במהלך הטבעי של המחלה ובמיוחד בהריון.

לסיכום, בית-הדין בדחותו את התביעה קבע, כי מצבה הרפואי של התובעת לא היה כזה אשר סיכן אותה או את עוברה, וכי בדין נדחתה תביעת התובעת לתשלום גמלת שמירת הריון.

45. גמלת שמירת הריון - מקום עבודה שיש בו סכנה ליולדת או לעובר - כאבים שלא הוכח מקורם - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 24219-12-10 {לימור רוזנברג עדי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 6682 (2013)} הנתבע דחה את תביעת התובעת לתשלום גמלת שמירת הריון כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי.

התובעת, אחות מוסמכת במקצועה עבדה בתקופה הרלוונטית כאחות במחלקה האורולוגית במרכז הרפואי רמב"ם. על-אף שהתובעת פנתה לאחראית שלה לאחר שהחלה להרגיש כאבים, לא הקלו עליה בעבודה ולא צמצמו לה את המשמרות. לא נמצאה לתובעת עבודה חלופית מתאימה בבית-החולים רמב"ם.
התובעת עבדה עד ליום 28.08.2010 כאשר היא המציאה אישור מרופא הנשים שלה כי היה עליה להיות בשמירת הריון מיום 29.08.2010. באישורים הרפואיים שנכתבו על-ידי רופא הנשים נרשם כי הסיבה לשמירת ההריון היא העובדה שהתובעת סובלת מכאבים המקשים על יכולתה לעבוד וכי שמירת ההריון הומלצה לצורך מנוחה עקב כאבים קשים.

הגם שהרופא המטפל סימן בטופס המובנה של המוסד לביטוח לאומי את הרובריקה לפיה מקום העבודה או סוג העבודה מהווים סכנה לתובעת או לעוברה בשל מצבה הרפואי, הרי שיצויין כבר כאן כי בשום מקום לא פירט הרופא את מהות הסיכון או אופיו.

הנתבע דחה את תביעת התובעת לגמלת שמירת הריון מהנימוקים שאין ודאות שהכאב נובע מההריון, הכאב לא גורם סכנה לאם או לעוברה, ייתכן והכאב מונע ממנה לעבוד אך אין הדבר אומר שקיימת זכאות לגמלה.

בית-הדין מינה מומחה על-מנת שיחווה דעתו בשאלה האם התקיימו תנאי סעיף 58(1) לחוק הביטוח הלאומי או תנאי סעיף 58(2) לחוק הביטוח הלאומי, שהם הסעיפים הרלוונטיים לעניין זכאות לגמלת שמירת הריון.

המומחה ציין, כי לא ברור לו - כמו גם לרופאים שטיפלו בתובעת - מה מקור הכאב ממנו סבלה במהלך הריונה והאם הוא קשור להריון. המומחה התייחס למספר תרחישים אפשריים שגרמו לכאבים - חלקם כפועל יוצא של ההריון {דחיקת סרעפת עקב לחץ של העובר, צרבת, לחץ של הרחם על איברים פנימיים} וחלקם שאינם קשורים להריון.
כמו-כן הוסיף המומחה, כי שמירת ההריון שהומלצה על-ידי רופא הנשים איננה מנומקת ואיננה מלווה בתיעוד מספק על ירידת תפקוד, יכולתה לזוז, יכולתה לעבוד, ניסיון הקלת שעות עבודה על-ידי רופא תעסוקתי או אף חוות-דעת מאורטופד.

למעשה המומחה מסר כי הוא לא ראה אפילו רישום של משככי כאבים {פרט לציון בודד של אטופן} או ניסיונות טיפול אחר. המומחה לא ראה כל קשר בין הכאב הקבוע לבין ההמלצה להפסקת עבודתה. לפי העדות על אופי העבודה של התובעת בבית-החולים רמב"ם מן הראוי היה להפנותה לרופא תעסוקתי שעוסק בהתאמת העובד לסביבתו בשאלת הקלת שעות עבודה וכדומה. כמו-כן, גם בטופס השחרור לאחר הלידה נרשם כי לא היו שינויים באופי או עצמת הכאב לאחר הלידה כך שלא ברור כלל כי הכאב אכן נבע מההריון.

עוד הוסיף המומחה, כי גם העבודה הפיזית איננה סיבה לשמירת הריון, מהספרות המדעית לא נמצא קשר ברור בין עבודה מאומצת ופיזית לתוצאות הריון גרועות, וידוע שפעילות פיזית בהריון אף יכולה לשפר תוצאות הריון.

בית-הדין קבע, כי מחוות-הדעת של המומחה עלה כי אין באפשרותו לקבוע את הסיבה לכאביה של התובעת - מבין שלל האפשרויות הרלוונטיות, אשר חלקן קשורות להריון וחלקן לא, אך על-פי חוות-דעתו - אף אחת מאפשרויות אלה לא סיכנה את התובעת או את עוברה. כן סבר המומחה כי העובדה שלא היתה פניה לאפשרויות נוספות להקלה על הכאב, הן טיפוליות והן תעסוקתיות, מלמדת כי עוצמת הכאב לא היתה עזה ביותר ואף זה מחזק את מסקנתו כי לא היה בכאבים כדי להוות סיכון לחיי התובעת או לחיי העובר בתקופה שבין התאריכים 29.08.10 ועד הלידה ביום 22.11.10.

לסיכום, לאחר שבית-הדין עיין באישורים הרפואיים שהוצגו על-ידי התובעת, בחוות-דעתו של המומחה מטעם בית-הדין ובכתבי בית-הדין - נקבע כי יש להעדיף את קביעותיו הרפואיות של המומחה מטעם בית-הדין, קביעות העומדות במבחן הסבירות וההיגיון, כאשר לא נמצאה כל הצדקה עובדתית או משפטית לסטות ממסקנותיו לפיהן לא היה סיכון לתובעת או לעוברה ולכן אין מקום לאשר לה גמלת שמירת הריון.

46. גמלת שמירת הריון - כאבים וחולשה בגפיים התחתונות - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 18272-06-11 {סיון בוניק נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 5661 (2013)} נדונה החלטת הנתבע לדחות את תביעת התובעת לגמלת שמירת הריון.

התובעת, עבדה בתקופה הרלוונטית כסייעת לגננת בגן ילדים. ביום 17.01.11, בהיותה בחודש השני להריונה, הפסיקה התובעת לעבוד ולא שבה לעבודתה עד למועד הלידה ביום 16.07.11.

התובעת הגישה לנתבע תביעה לגמלת שמירת הריון. התביעה נתמכה באישור רפואי מאת מומחית ליילוד ולגניקולוגיה, לפיו התובעת סבלה מכאבים ברגליים המלווים בשינויים תחושתיים. כמו-כן צויין שקיימת סכנה של נפילה ותוך כדי כך גרימת נזק למטופלת או עוברה. עוד צירפה אישור רפואי מאת נוירולוג אשר ציין, כי "בבדיקה נוירולוגית אין סימנים חולניים" ולא נתגלתה הסיבה לכאבים ולחולשה בגפיים התחתונות, אך המליץ על שמירת הריון וציין "לאור מצבה מוגבלת בתפקודה, לא מסוגלת לעבוד".

בהחלטתו, דחה הנתבע את התביעה מהנימוק כי "מדובר במחלה שלא קשורה להריון".

בית-הדין מינה מומחה רפואי בהסכמת הצדדים, לצורך מתן חוות-דעת בשאלה הרפואית שבמחלוקת. המומחה שמונה, לאחר עיון בכל המסמכים הרפואיים של התובעת ופירוטם בהרחבה במסגרת חוות-דעתו, הסביר כי כאבי גב נחשבים בדרך-כלל למצב פיזיולוגי טבעי בהריון וכן "תופעות נוירולוגיות שונות כגון כאב, חולשת שרירים בגפיים התחתונות, הפרעות בתחושה".

המומחה עוד פירט, כי במקרים קיצוניים כאשר הכאבים מבטאים בעיות חמורות יש סכנה לכל אדם ובכללם גם לאישה ההרה שדורשים התערבות, אך כעיקרון כאבי גב תחתון בהריון אינו מסכן לא את האישה ולא את עוברה.

לסיכום קבע המומחה, כי כאבי הגב של התובעת לא סיכנו כלל, לא אותה ולא את עוברה. הכאבים הללו הם תופעה שכיחה ביותר באוכלוסיה בכלל ובהריון בפרט. המקרה הנידון אינו כלול באותם מצבים הקשים שתוארו בספרות הגורמים לנכות ולסכנה בריאותית.

המומחה הוסיף כי על-פי העולה מחומר הראיות, ההיעדרות מהעבודה של התובעת נבעה מכאבי גב, ולא מבעיות שנבעו מההריון. מצבה הרפואי של התובעת לא סיכן אותה או את עוברה, וזאת חרף האמור באישור הרפואי שקיבלה התובעת מהרופא המטפל.

בית-הדין קבע, כי משהוכח באמצעות חוות-הדעת שמצבה הרפואי של התובעת בתקופה הרלוונטית אינו מקנה לה זכאות לגמלה לשמירת הריון, אין מנוס מדחיית התביעה.

47. גמלת שמירת הריון - התובעת עבדה כמורה והתלוננה על סחרחורות - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 6642-07-12 {סיהם אלצאנע נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב (4), 997 (2013)} נדונה החלטת הנתבע, לפיה לא אושרה לתובעת גמלת שמירת הריון בגין התקופה שמיום.

בית-הדין מינה מומחה רפואי בהסכמת הצדדים לצורך מתן חוות-דעת האם זכאית התובעת לגמלת שמירת הריון לתקופה שמיום 19.04.12 עד ליום 23.05.12.

המומחה השיב בחוות-דעתו במסגרתה סקר את החומר שהיה בפניו וציין, כי המצב הרפואי ב- 19.04.12 לא תאם מצב של שמירת הריון ולא ראוי לאשר את הגמלה למשך התקופה המדוברת. תלונותיה של התובעת בגין מאמץ בעמידה בכיתה ובנסיעה לעבודה, הגורמת לה לסחרחורת ולהרגשה כללית רעה, הינן במישור הסובייקטיבי, ואינן כרוכות בסיכון רפואי לה או לעובר. מה גם שלקושי בעמידה וסחרחורות בעיסוק ההוראה בכיתה יש פתרון קל של הוראה במצב ישיבה.

לסיכום , קבע בית-הדין בדחותו את התביעה, כי מכל האמור לעיל עלה, כי עסקינן בקביעות רפואיות גרידא, מטעם מומחה אשר מונה על-ידי בית-הדין, בהן בית-הדין אינו נוהג להתערב. ובפרט נכונים הדברים עת מדובר בחוות-דעת ובתשובות לשאלות הבהרה אשר נומקו באופן מקצועי, מפורט וענייני, ושבמסגרתן התייחס המומחה לכלל החומר הרפואי הקיים בתיק, ניתח את האמור בו, ולבסוף קבע את שקבע.

48. גמלת שמירת הריון - סימפיזיוליזיס - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 38459-11-11 {שלהבת דרעי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 3440 (2013)} התובעת הגישה תביעה כנגד החלטת הנתבע, בה נדחתה תביעתה לתשלום גמלת שמירת הריון בהתאם לסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי. הנימוק לדחיה, היה כי התובעת לא היתה במצב רפואי שנבע מההריון ואשר סיכן אותה או את עוברה, כדרישת הוראות החוק.

בית-הדין מינה מומחית שתיתן את חוות-דעתה בשאלה האם התקיימו אצל התובעת התנאים הקבועים בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

בחוות-דעתה קבעה המומחית, כי האבחנה לסימפיזיוליזיס לא בוצעה. לא נעשה צילום רנטגן, לא בוצע אולטראסאונד למפרק ולא MRI. האבחנה נעשתה על-סמך הסימפטומים בלבד והיתה טרום לידה.

לפי האמור לעיל, הכאבים מחמירים עם התקדמות ההריון לכן לדעת המומחית צריך היה לתת אישור לשמירת הריון מהביטוח הלאומי רק מהשבוע ה- 34 כלומר מה- 16.01.11.

בית-הדין קבע, כי המסקנה שעלתה מחוות-דעתה של המומחית היא, כי מצבה של התובעת עלה בקנה אחד עם דרישת החוק לעניין שמירת הריון, רק בשלבים המאוחרים של ההריון. המומחית קבעה כי "בכאב המדובר יש סכנה לאם רק בשלבי ההריון המתקדמים", תוך שהיא מבססת את המועד שנקבע על ידה, על-סמך מועד הבדיקה אצל הרופא המטפל, אשר בוצעה בשלבי ההריון המתקדמים, ולא על קביעות מוקדמות יותר. חוות-הדעת מנומקת ומבוססת כראוי, והיא ברורה וחד-משמעית.

לסיכום קבע בית-הדין, כי תביעתה של התובעת לגמלת שמירת הריון התקבלה באופן חלקי, ביחס לתקופה מיום 16.01.11 ועד מועד הלידה, מנגד, תביעת התובעת ביחס לתקופה מיום 17.11.10 ועד ליום 15.01.11 - נדחתה.

49. האם יש לראות בגמלת שמירת ההריון ובדמי הלידה ששולמו לתובעת בגדר "הכנסה מעבודה"? - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 17370-06-11 {נחמה דבורה פישר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 14803 (2013)} נדרש בית-הדין להכריע בשאלה האם גמלת שמירת ההריון ודמי הלידה ששולמו לתובעת הינם בגדר "הכנסה מעבודה או ממשלח יד" או שמא "הכנסה חודשית שלא מעבודה או ממשלח יד", על-פי ההגדרה שבסעיף 202 לחוק הביטוח הלאומי.

לתובעת דרגת אי-כושר בשיעור 65% והיא מקבלת קצבת נכות כללית. התובעת נעדרה מעבודתה בשל שמירת הריון וקיבלה גמלת שמירת הריון.

ביום 22.07.10 ניתנה החלטת פקיד התביעות בדבר שינויים בסכום קצבת הנכות הכללית לה זכאית התובעת, בשל עדכון שבוצע לפי סעיף 202 לחוק, ובדבר חוב בסך 4,703 ש"ח שנוצר עקב השינויים בהכנסות. החלטה זו הינה נשוא התביעה שבפני בית-הדין.

לטענת המוסד, קצבת הנכות ביחד עם גמלת שמירת ההריון {ולאחר-מכן דמי הלידה} ששולמו לתובעת עלתה על קצבת הנכות הקובעת ועל-כן נוכתה לתובעת גמלת שמירת הריון עד לגובה קצבת הנכות הקובעת, בהתאם לסעיף 202ב'1 לחוק הביטוח הלאומי. לתובעת נוצר חוב, שקוזז במלואו מגמלת הנכות הכללית ששולמה לתובעת.

לטענת המוסד, גמלת שמירת הריון וכן דמי לידה, כשמם, הינם גמלה ואינם נחשבים הכנסה מעבודה או משלח יד, שכן אין מדובר בעבודה בפועל ועל-כן כדין נוכתה הגמלה מקצבת הנכות הכללית.

התובעת טענה, כי גמלת שמירת הריון ודמי לידה הנם גמלה מחליפת שכר ועל-כן יש לראותם כשכר מעבודה ואין לנכותם מקצבת הנכות.

בית-הדין קבע, כי בשונה מקצבאות המשולמות למבוטחים שאינם עובדים בפועל ואינם בסטטוס של "עובד", דוגמת דמי אבטלה, הרי שתכליתה של גמלת שמירת הריון היא להוות תחליף להכנסת המבוטחת, מקום בו נבצר ממנה לעבוד בפועל בשל אחת מהחלופות המצויינות בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי, בהיותה עדיין בגדר "עובד".

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי יש לראות בגמלת שמירת ההריון ובדמי הלידה ששולמו לתובעת בגדר "הכנסה מעבודה" ועל-כן, יש להחיל עליה את סעיף 202(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי. משכך, לא היה מקום לנכות את גמלת שמירת ההריון ואת דמי הלידה עד לגובה קצבת הנכות הקובעת של התובעת.

50. גמלת שמירת הריון - כאבי גב ובטן - עבודת התובעת כללה הרמת ארגזים כבדים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 42027-06-11 {מירית מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 3012 (2013)} התובעת פנתה לנתבע בתביעה לגמלת שמירת הריון, אך הנתבע דחה את התביעה, בטענה שבתקופה האמורה לא התקיימו בתובעת התנאים הבריאותיים המצדיקים "שמירת הריון", על-פי ההגדרה שבסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

עבודתה של התובעת כללה גם הרמת ארגזים כבדים של מוצרים רפואיים ואריזתם. רופא הנשים של התובעת הורה לה להפסיק את עבודתה החל מיום 24.02.11, ואישר כי ממועד זה ועד הלידה - התובעת אמורה להיות ב"שמירת הריון".

בית-הדין מינה מומחה שיתן חוות-דעת האם בתקופה שמיום 24.02.11 ועד הלידה - הצדיק מצבה של התובעת את הקביעה שהיא זקוקה ל"שמירת הריון", כפי שמונח זה מוגדר בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

המומחה קבע בחוות-דעתו, כי ההריון של התובעת היה תקין. לא היו סימנים שמלמדים על סיכון לעובר והמשך עבודתה של התובעת, לא היה אמור לסכן אותה או את העובר.

כמו-כן אם הרופא המטפל היה סבור שהמשך העבודה בהרמת המשאות הכבדים אינו רצוי לתובעת, היה ניתן להפנות את התובעת למומחה לרפואה תעסוקתית, ולמצוא לה עבודה קלה יותר. התובעת לא היתה אמורה להמשיך לעבוד עבודה פיזית מאומצת.

מכל מקום, לא כל קושי במהלך ההריון מצדיק אישור של "שמירת הריון", ואצל התובעת לא היתה הצדקה לשמירת ההריון.

בית-הדין מינה מומחה נוסף שבחוות-הדעת שלו קבע, כי אין עדות לבעיה רפואית שמלמדת על סיכון המשך ההריון. היה ניתן להסתפק בתקופת מחלה קצרה, בת מספר ימים.

כמו-כן, לא היתה הצדקה לאבחנה של התכווצויות מוקדמות של הרחם, ולא היתה מניעה מהמשך הפעילות הפיזית הרגילה.

לא היתה מניעה גם מהמשך הרמת ארגזים בזמן המשך ההריון, אך ברור כי אם היה מדובר בארגזים כבדים מדי - היה נכון לבקש מהמעביד עבודה קלה יותר. אם היתה עדות לסיבוך בהריון {ואצל התובעת לא היתה עדות כזו} - היה נכון להפסיק את הפעילות הפיזית המאומצת.

בית-הדין מינה מומחה נוסף שאף הוא קבע, כי לא נמצאה עדות לפעילות רחמית של התכווצויות מוקדמות, ולא נמצאה עדות לסיכון מוגבר ללידה מוקדמת.

בנוסף לכך, תלונות התובעת, במהלך ההריון, בדבר כאבי בטן, לא לימדו על סיכון להריון, אלא היו על רקע אחר. תלונות דומות היו גם לפני ההריון. מכל מקום - בדיקות אולטראסאונד של הבטן לימדו כי המצב בבטן תקין.

בית-הדין קבע, כי מסקנותיהם של שלושת המומחים מטעם בית-הדין - דומות. לדעת כולם, לא היתה הצדקה לאשר כי בתקופה שמיום 24.02.11 ועד יום 23.05.11 היתה התובעת במצב שהצדיק "שמירת הריון". שלושתם היו סבורים כי המשך עבודתה של התובעת לא היה מביא לסיכון שלה או של עוברהּ.

בית-הדין בדחותו את התביעה קבע, כי לא ניתן לראות את התובעת כמי שעלה בידיה להוכיח שמצבה הרפואי היה מצב שהצדיק "שמירת הריון" כהגדרת מונח זה בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

51. גמלת שמירת הריון - סמפזיוליוזיוס - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 39582-05-12 {רותי טבת נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 2415 (2013)} עתרה התובעת לשלם לה גמלה לשמירת הריון בגין התקופה 10.03.10 עד 09.05.10 וזאת מכוח סעיף 58(1) לחוק הביטוח הלאומי.

החל מיום 10.03.10 נעדרה התובעת מעבודתה כשכירה ולא שבה אליה. אין מחלוקת כי קיים אישור ממומחה לרפואת נשים ומיילדות, בדבר המלצתו לשמירת הריון מיום בשל חשד לסמפזיוליוזיוס.

תביעת התובעת לגמלת שמירת הריון לתקופה 10.03.10 ועד 09.05.10, נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי במכתבו מיום 11.05.10.

בית-הדין מינה מומחה שיתן חוות-דעת מהו המצב הרפואי ממנו סבלה התובעת בתקופה 10.03.10 - 09.05.10.

המומחה קבע בחוות-דעתו, כי בבדיקת הרשומות הרפואיות של התובעת שכללו ביקורים אצל רופא המשפחה ובמיוחד בביקורים חוזרים אצל רופא נשים, לא צוינו תלונות או ממצאים הסוטים ממהלך הריון תקין. ברשומה הרפואית לא צויינו תלונות או ממצאים בבדיקה התואמים את האבחנה של סמפזיוליוזיוס. לפיכך קבע המומחה, כי אין בסיס לתביעה לשמירת הריון.

בית-הדין קבע, כי לאור כל האמור לעיל דין התביעה להידחות.

52. גמלת שמירת הריון - דימומים ולחץ-דם גבוה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 6298-08-11 {נטלי חליפה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 11046 (2012)} נדונה החלטת הנתבע לדחות את תביעת התובעת לגמלת שמירת הריון.

התובעת, עבדה בתקופה הרלוונטית לתביעה כעצמאית בתחום הטיפול ברפואה סינית. ביום 01.12.09, בהיותה בחודש הראשון להריונה, הפסיקה התובעת לעבוד ולא שבה לעבודתה עד למועד הלידה ביום 23.07.10.

ביום 12.08.10 הגישה התובעת תביעה לגמלת שמירת הריון. התביעה נתמכה באישור רפואי ממומחית ליילוד ולגניקולוגיה, לפיו מתחילת ההריון היו דימומים בשבועות הראשונים להריונה, ובהמשך חולשה קיצונית. משבוע 20 נמדדו לחצי דם גבוהים. התובעת היתה מאושפזת מספר פעמים עקב עליית לחץ-דם והחלה מעקב במרפאת הריון בסיכון.

הנתבע דחה את התביעה מהנימוק כי התעודות הרפואיות שהמציאה התובעת אינן מעידות על צורך בתשלום גמלה לשמירת הריון, בהסתמך על סעיפים 58 עד 59 לחוק הביטוח הלאומי וכי מצבה הרפואי של התובעת לא סיכן את התובעת או את העובר ולא חייב את התובעת לשהות בשמירת הריון כה ממושכת.

בית-הדין מינה מומחה רפואי לצורך מתן חוות-דעת בשאלה המשפטית שבמחלוקת.

המומחה קבע בחוות-דעתו כי היעדרות התובעת מעבודתה בתקופת ההריון לא התחייבה בשל מצבה הרפואי הנובע מההריון ולא סיכן את התובעת או את עוברה. המומחה נימק את קביעתו בכך ש"ערכי לחצי הדם שנמדדו לא היו בקריטריונים של לחץ-דם גבוה בהריון", וציין כי היו מקרים בודדים בהם נמדדו ערכים גבוליים של לחץ דם אצל התובעת, אך במקרים אלה חזר לחץ הדם לתחום התקין במדידות חוזרות. באשר לדימומים בתחילת ההריון ציין המומחה, כי אין רישום על-כך שהתובעת נבדקה על-ידי רופא עקב הדימומים וכי בבדיקה שנערכה בשבוע השישי להריונה לא נצפה דימום.

בית-הדין קבע בדחותו את התביעה, כי חוות-הדעת של המומחה מנומקת ומכילה התייחסות לכלל טענותיה הרפואיות של התובעת, לרבות אלו המופיעות באישור הרפואי מאת הרופא המטפל. ביחס לכל אחת מן הטענות, נימק המומחה מדוע לא היה בה כדי להוות סיכון לתובעת או לעוברה.

53. גמלת שמירת - הריון - אנמיה קשה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל 2151-05-12 {ענת לוי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 10438 (2013)} התובעת הגישה תביעה לנתבע לתשלום גמלת שמירת הריון החל מיום 01.10.11 ועד ליום 09.02.12. הנתבע דחה את התביעה ולכן הגישה התובעת תביעה זו.

התובעת הגישה תביעה לתשלום גמלת שמירת הריון לה צירפה אישור רפואי מאת הרופא המטפל לפיו עליה להיות בשמירת הריון בשל אנמיה קשה.

ביום 12.12.11 נשלח מכתב על-ידי הגינקולוג והיועץ הרפואי מטעם הנתבע אל הרופא המטפל של התובעת ובו כתב כי לדעתו, הסיבות שבשלן ניתנה השמירה אינן עונות על ההגדרות של שמירת הריון הקבועות בחוק. לפיכך, ביקש מן הרופא המטפל לבדוק בשנית ולהודיע לו האם מתן חופשת מחלה במצבה של התובעת מתאים יותר ממתן שמירת הריון.

הרופא המטפל השיב למכתבו כי על-פי הבנתו, הבעיות שתוארו מסכנות הן את האישה והן את ההריון וזה עונה בדיוק להגדרות שהמחוקק התכוון בחוק הביטוח הלאומי. אם האישה לא היתה בהריון ייתכן מאוד שלא היתה נזקקת כלל ל"חופשת מחלה".

בית-הדין מינה מומחה רפואי כדי לתת חוות-דעת האם זכאית התובעת לגמלת שמירת הריון לתקופה שמיום 11.10.11 ועד הלידה ביום 09.02.12.

המומחה כתב בחוות-הדעת שלו, כי שמירת ההריון שהומלצה על-ידי רופא הנשים איננה מנומקת ואיננה מלווה כלל בתיעוד לסיבה לפיה הוחלט על שמירת הריון. ממעבר על הניירת הרפואית והמלצות הרופא המטפל לא היה ברור מהו העיסוק של היולדת, והאם מדובר בעבודה פיזית קשה.

כמו-כן הוסיף המומחה, כי אין קשר בין מצבה של התובעת {לאחר הניתוח} לבין ההמלצה להפסקת עבודתה. רמות ההמוגלובין לא נחשבות לאנמיה קשה ואינן מצדיקות שמירת הריון. אבחנה של מצב לאחר ניתוח קיסרי איננה עונה על ההגדרה של שמירת הריון.

לסיכום, קבע בית-הדין כי עולה שבתקופה הרלוונטית מצבה הרפואי של התובעת לא סיכן אותה או את עוברה ולא הצדיק שמירת הריון.

54. גמלת שמירת הריון - סקוליוזיס בעמוד השדרה {עקמת} - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (חי') 6590-03-10 {אורלי אייזברג חנן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 12685 (2012)} תביעת התובעת לתשלום הגמלה, נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי מהטעם המרכזי כי התובעת לא הפסיקה לעבוד לצורך שמירת הריון כאמור בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי, ומכאן תביעתה זו.

התובעת, שעבדה כמלצרית, נעדרה מעבודתה מיום 11.12.09 ועד יום הלידה 11.04.10. לתובעת אושרה גמלת שמירת הריון מיום 14.02.10 ועד הלידה.
בית-הדין מינה מומחה לצורך חוות-דעת. המומחה נשאל ממה סבלה התובעת מיום 11.12.09 ועד ליום 13.02.10. האם היעדרותה של התובעת מעבודתה התחייבה בשל מצבה הרפואי הנובע מההריון והאם מצב רפואי זה סיכן את התובעת או את עוברה באופן שהצדיק היותה בשמירת הריון.

המומחה בחוות-דעתו הסביר, כי כבר מגיל 10 וחצי, סבלה התובעת מכאבי גב ואובחנה על-ידי אורתופדית כסובלת מסקוליוזיס בעמוד השדרה {עקמת}. נבדקה מספר פעמים על-ידי אורתופדים בתקופת התבגרותה, הן במרפאה מקצועית בכרמיאל ולאחר-מכן בבית-חולים רמב"ם בחיפה, ובבית-חולים העמק בעפולה וטופלה אז באמצעים שונים, כולל חגורת גב.

כמו-כן, מיחושים בגב התחתון היא תופעה שכיחה עליה מתלוננות נשים רבות בשליש השלישי של ההריון. במקרה של התובעת אין זה מפתיע כי כבר ב-11.12.09, בשבוע 22 להריון, בביקורה במרפאה התלוננה על כאבי גב. עוד לפני כן, ב- 10.12.09, התייעצה עם אורתופד אשר התרשם מרגישות בגב והגבלה בתנועות ולכן המליץ על שמירת הריון.

התובעת נבדקה מספר רב של פעמים במרפאה, בבדיקות מעקב הריון, וברוב הפעמים דיווחה על כאבי גב.

לסיכום: בתקופה הנדונה התובעת סבלה מכאבי גב ומהגבלה בתנועות, אשר עליהם התלוננה עוד מילדותה.

עוד הוסיף המומחה, כי בגליון מעקב המרפאה של התובעת דווח על הבעיות האורתופדיות מהן סבלה בילדות. במשך מספר לא מבוטל של שנים לא פנתה למרפאה בתלונות של כאבי גב, עד לתאריך 11.12.09.

סביר להניח כי כאבי הגב שהופיעו שוב בתקופה הנדונה {כבר בשבוע ה- 22 להריון} הם תוצאה מההריון המתפתח, לאור רקע של בעיות גב בעבר. בביקורי התובעת במרפאה, לאחר הלידה, לא נרשמה כל תלונה של כאבי גב, אשר כנראה חלפו לאחר הלידה. לאור נתונים אלו, לדעת המומחה, מצבה הרפואי של התובעת חייב הימנעות מעבודה פיזית במלצרות.

עוד הוסיף המומחה, כי המצב הרפואי ודאי לא סיכן את עוברה של התובעת, אך המשך עבודתה במלצרות היה עלול לגרום להחמרה בתופעת העקמת, כאבי הגב היו עלולים להחמיר, ובמקרה קיצוני ייתכן ואף היה צורך בהתערבות כירורגית בעתיד. לאור זאת קבע המומחה, כי אכן היתה הצדקה להורות על שמירת הריון.

בית-הדין קבע, כי לדעתו של המומחה המשך עבודת התובעת במלצרות, סיכן את בריאותה של התובעת בכך, שהיה עלול להחמיר את מצב העקמת, ולהחמיר את מצב כאבי הגב מהם סבלה, ואף היה עלול - אמנם במקרה קיצוני - להביא לצורך בהתערבות כירורגית בעתיד.

לפיכך, קביעתו החד-משמעית האמורה של המומחה לעניין הסיכון הרפואי לתובעת, אלמלא שמירת ההריון, עונה על התנאי הנדרש בחוק. אין בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי דרישה - העולה מהאמור בסיכומי הנתבע - לפיה הסיכון הרפואי הנבחן, לצורך אישור גמלת הריון הוא מצב רפואי חדש. לדעת בית-המשפט, התכלית שביסוד גמלת שמירת הריון הוא למנוע סיכון רפואי מאישה, סיכון שהריונה מעמידה בפניו.

לכן לשאלה אם קיננה בתובעת מחלת ילדות לפני ההריון אם לאו אין רלבנטיות. די בכך שבגלל ההריון המחלה שבה וסיכנה את התובעת, עד כדי כך שבמקרה קיצוני היתה יכולה לגרום לה לנזק בריאותי המגיע עד צורך בהתערבות כירורגית - אם לא תמצא בשמירת הריון. זו הרי הסיבה שקבע המומחה שלא תוכל התובעת להמשיך עבודתה שבטרם ההריון.

כמו-כן מומחה בית-הדין, לאחר שהשיב לשאלות בית-הדין, קבע שהיה מקום לאשר לתובעת את גמלת שמירת ההריון, וכן את העובדה שהנתבע עצמו אישר לה גמלה לאחר התקופה הרלבנטית, ועד הלידה. לא הובהר מה השוני בין שתי התקופות.

אותו מומחה הגיע למסקנה, כי ייתכן ואף סביר שסוגי עבודה מסויימים יחמירו מאוד את הכאבים, עד שלא ניתן לבצעם. לכן, אם אכן כאביה של התובעת היו קשים מנשוא וקשורים לעבודה ואם אכן הימנעות מעבודה זו הקלה מאוד, הרי ההמלצה להימנעות מוחלטת מהעבודה עד הלידה היתה סבירה, למרות שאינה תואמת את ההגדרה הכוללנית של 'שמירת הריון'.

לסיכום, בית-הדין דחה את ערעורו של המוסד לביטוח לאומי, ואישר את תביעתה של המבוטחת לגמלת שמירת הריון.

55. גמלת שמירת הריון -CMV - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 25440-08-11 {פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 5946 (2012)} נדונה השאלה האם זכאית התובעת לתשלום גמלה בגין שמירת הריון בהתאם לסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

ביום 02.02.11 הגישה התובעת תביעה לתשלום גמלת שמירת הריון ותביעתה נדחתה על-פי החלטת הנתבע מיום 17.02.11 מאחר שהנתבע סבר כי התובעת לא הפסיקה לעבוד לצורך שמירת הריון כאמור בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי. התביעה התייחסה לתקופת היעדרות מיום 10.11.10 ועד ליום 24.03.11.

בית-הדין מינה מומחה רפואי על-פי הסכמת הצדדים, על-מנת שיחווה את דעתו בשאלה - האם עומדת התובעת בדרישות החוק לשאלת זכאותה לגמלה לשמירת הריון. בהתאם לכך ביקש המומחה להשיב לשאלה - האם היעדרותה של התובעת מהעבודה בתקופת ההריון התחייבה ממצבה הרפואי הנובע מההריון והאם מצב זה סיכן את התובעת או את עוברה.

המומחה ערך את חוות-הדעת, במסגרתה כתב כי לאור הנתונים הרפואיים שהובאו בפניו, היעדרותה של התובעת מהעבודה בתקופת ההריון החל מתאריך 10.11.10 ועד 23.04.11 לא התחייבה ממצבה הרפואי וכי מצב זה לא סיכן אותה ואת עוברה.

במסגרת חוות-הדעת התיחס התובע לחוות-דעת הרופא המטפל שהציגה התובעת לעניין הגמלה, שהתיחסה לזיהום ראשוני ב- CMV, לאנמיה ולדליות ברגליים.

המומחה התיחס באופן מנומק לזיהום הראשוני ב- CMV, תוך שהוא מציין כי בבדיקות חוזרות לא נמצא ממצא זה, וכי גם אם היה נמצא לא היה בכך סיבה לשמירת הריון. אשר לאנמיה ציין המומחה כי מדובר לכל היותר באנמיה קלה שאף היא אינה מצדיקה שמירת הריון, ואילו ביחס לדליות ברגליים סקר המומחה גם כן את הממצאים וציין כי אין בכך סיבה לשמירת הריון.

לאור חוות-הדעת של המומחה ולאור העובדה שהתובעת לא הצביעה על קשיים בחוות-הדעת של המומחה המצדיקים סטייה ממנה - בית-הדין קבע, כי יש לאמץ את חוות-הדעת ולדחות את התביעה.

56. גמלת שמירת הריון - צירים מוקדמים - התביעה נדחתה
ב-ב"ל (יר') 19351-06-10 {סופיה שכל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 490 (2012)} תביעתה של התובעת לקבלת גמלה נדחתה בשל אי-המצאת מסמכים התומכים בטענתה ובאישור הרפואי שהמציאה, כי היתה הצדקה רפואית לשמירת ההריון.
התובעת הגישה לנתבע טופס תביעה לתשלום גמלת שמירת הריון, בצירוף אישור הפסקת עבודה בשל שמירת הריון מ- 07.02.09 ועד 01.10.09 והנתבע הודיע לתובעת כי עליה להמציא מסמכים רפואיים המעידים על בדיקות שנעשו במהלך ההריון.

לאור בקשתו של הנתבע, התובעת הגישה לנתבע מסמך הנושא את הכותרת "הצהרה", ובו נכתב כי היא נמצאת בשמירת הריון לפי דרישת רופא נשים, וכי למרות ההמלצה להתאשפז בחרה להיות בביתה. התובעת הוסיפה כי אין בידה מסמכים רפואיים ודרישה נוספת להמצאת מסמכים רפואיים לא נענתה.

תביעת התובעת לגמלת שמירת הריון נדחתה הן בשל אי-המצאת המסמכים והן לגופה על-פי הוראות סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין מינה בהסכמת הצדדים, מומחה יועץ-רפואי מטעם בית-הדין המומחה התבקש להשיב על השאלה האם היתה התובעת במצב הנובע מההריון, המסכן אותה ואת עוברה, והמצדיק שמירת הריון. בחוות-דעתו קבע המומחה כי המסמכים הרפואיים שהוצגו לפניו אינם מצדיקים את קביעתו של הרופא המטפל באישור הרפואי כי "קיים סיכון גבוה מאוד ללידה מוקדמת".

המומחה הוסיף עוד, כי המסמכים הרפואיים שהוצגו לפניו אינם מעידים על צירים מוקדמים ב- 4 הלידות הראשונות, וגם על תלונה של ירידת מים בהריון החמישי לא נמצא ביסוס במסמכים הרפואיים.

ולסיכום קבע המומחה, כי הנתונים שברשומה הרפואית אשר הועברה אליו אינם מצדיקים מתן אישור לגמלה לשמירת הריון, וכמובן לא ניתן להגיע למסקנה כי המשך ההריון עלול היה לסכן את התובעת או את עוברה.
מומחה נוסף שמינה בית-הדין קבע, כי הנתונים שהוצגו לפניו אינם מצדיקים מתן אישור לגמלה לשמירת הריון.

בית-הדין קבע, כי אין לעודד מתן גמלת שמירת הריון מטעמים סובייקטיביים בלבד, וכאשר הצורך בכך לא נתמך על-ידי מסמכים רפואיים. כמו-כן, ייתכן שיש מקום לקבל גם מסמכים רפואיים המבוססים על דיסציפלינה אחרת, והמעידים על הצורך בשמירת הריון, כל עוד הם מבוססים על נימוקים משכנעים, ואולם מסמכים כאלה לא הוצגו לפני בית-הדין.

57. התובעת בחרה לפנות לנתבעת במקום לפנות למוסד לביטוח לאומי ולבקש ממנו גמלת שמירת הריון, עקב כך הנתבעת שילמה לתובעת ימי מחלה להם לא היתה זכאית בגין ניצול קודם - התביעה נדחתה
ב- ס"ע (ת"א) 4122-09-10 {פביאנה ווינשטיין נרדי נ' מדינת ישראל , תק-עב 2012(3), 8665 (2012)} התבקש בית-הדין לתת פסק-דין הצהרתי לפיו, כל תקופת שמירת ההריון של התובעת תיזקף לזכותה של התובעת באופן שישונה מאזן ניצול ימי המחלה ברישומי הנתבעת וימים אלו יגרעו מחשבון ניצול ימי המחלה בתקופה הרלוונטית וכן, ליתן פסק-דין הצהרתי לפיו, פטורה התובעת מהשבת הסכומים לנתבעת בגין כל תקופת שמירת ההריון ועל-כן, זכאית להחזרתם מהנתבעת.

התובעת הועסקה על-ידי הנתבעת כמורה בחווה החקלאית בקריית אונו. התובעת היתה בהריון בסיכון גבוה ועל-פי החלטת הרופא, אושרה לה חופשת מחלה בגין שמירת הריון.

אישורי המחלה נשלחו על-ידי התובעת להנהלת החווה החקלאית. בעקבות אישורים אלו, שילמה הנתבעת לתובעת את שכרה בתקופת היעדרותה בגין שמירת ההריון באופן מלא ורצוף.

הנתבעת הודיה לתובעת כי, על-סמך בדיקה בתיקה האישי נמצא כי היא מיצתה את כל מכסת ימי המחלה הצבורים שעמדו לזכותה, וימי המחלה שלה ביתרה שלילית. עוד הוסיפה הנתבעת, כי בטעות המשיך המשרד לשלם את משכורתה במלואה במשך כל תקופת היעדרותה. ושבמהלך החודשים הקרובים יקוזז תשלום היתר ממשכורתה.

בפועל, לא ביצעה הנתבעת קיזוז ממשכורתה של התובעת אלא החלה לקזז את ימי המחלה ששולמו לתובעת ביתר, ממכסת ימי המחלה הנצברים לזכותה בכל שנה. פניית התובעת לנתבעת באמצעות הסתדרות המורים בישראל לא לבצע את קיזוז ימי המחלה כאמור, לא נענתה.

בית-הדין קבע, כי מכוח תקנון שירות עובדי ההוראה זכאים עובדי הוראה לחופשת מחלה של 30 יום בשנה באופן יחסי להיקף משרתו של עובד ההוראה. בתקופה הרלוונטית לתביעה, קבע סעיף 33.312 לתקנון כדלקמן:

"עובדת רשאית להיעדר מעבודתה בכל חודשי ההריון, על-סמך תעודה רפואית כי מצבה לרגל ההריון מחייב זאת. דין היעדר לפי פסקה זו כדין היעדר לרגל מחלה, והעובדת זכאית לנצל חופשת מחלה בתקופה זו, בכפיפות להוראות פרק משנה 33.2."

לפיכך, נוכח סעיף זה הקובע מפורשות, כי עובדת הנעדרת מעבודתה עקב הריונה, זכאית לנצל את חופשת המחלה בתקופה זו, הרי שהנתבעת פעלה כדין כשאישרה לתובעת את מלוא שכרה בתקופת ההריון בהתאם לדרישת התובעת. טעותה של הנתבעת לא היתה במהות התשלום, היינו תשלום ימי מחלה בתקופת שמירת הריון אלא באי-התייחסות לתקופת ימי המחלה אשר עמדו לזכותה של התובעת באותה עת. בדיעבד התברר, כי באותה תקופה היתה התובעת ביתרה שלילית של ימי מחלה.
כמו-כן באשר לטענת ההתיישנות. קבע בית-הדין, כי ימי מחלה של עובד הוראה נצברים במהלך כל תקופת עבודתו. ככל שעובד ההוראה מצוי בתקופת מחלה בעת העבודה, הרי שהוא רשאי למצות את ימי המחלה באופן של קבלת משכורתו הרגילה. בנוסף, זכאי עובד ההוראה לפדיון ימי מחלה בלתי-מנוצלים אם פרש בגיל 55 ובהתאם לנוסחה הלוקחת בחשבון את כמות ימי המחלה שנוצלו בפועל בתקופת העבודה.

כשם שלא קיימת התיישנות לצבירת ימי המחלה ועובד ההוראה זכאי לצבור אותם בכל שנות עבודתו, כך לא קיימת התיישנות במקרה של גירעון ימי המחלה. יש לראות את תקופת העבודה כולה כתקופה הנלקחת בחשבון לחישוב ימי המחלה המצטברים כך שהעילה לעניין ההתיישנות, נוצרת עם סיום העבודה ולא במועד כלשהו קודם לכן.

עוד הוסיף בית-הדין, כי לא קיימת עילה בדין או בפסיקה המחייבת את הנתבעת להפנות את התובעת למוסד לביטוח לאומי למיצוי זכויותיה בגין שמירת ההריון.

העובדה, כי על-פי הוראת התקנון בתקופה הרלוונטית, זכאית היתה התובעת לנצל את ימי המחלה בתקופת היעדרותה בגין מצבה הרפואי בתקופת ההריון מלמדת, כי התובעת זכאית היתה לבחור באחת משתי הדרכים; האחת לפנות לנתבעת לניצול ימי מחלה והאחרת, לפנות למוסד לביטוח לאומי.

משבחרה התובעת בדרך הראשונה, הרי שאין לה להלין אלא על עצמה. אכן, בטעות שולמו לתובעת ימי מחלה להם לא היתה זכאית בגין ניצול קודם אך הדברים נעשו בתום-לב ומתוך הנחה שחישוב ימי המחלה מאפשר את התשלום האמור.

כמו-כן, ספק אם המסמכים הרפואיים שצורפו לכתב התביעה היו מזכים את התובעת בגמלת שמירת הריון מהמוסד לביטוח לאומי. האישורים הרפואיים לימדו על-כך שהתובעת היתה במעקב במרפאת הריון בסיכון גבוה ועל-כן, יש לאשר לה חופשת מחלה. לא ברור האם אישורים אלה היה בהם די כדי לקבוע כי מדובר בהיעדרות מהעבודה בתקופת הריון המתחייבת בשל מצב רפואי הנובע מההריון והמסכן את האישה או את עוברה וזאת על-פי נוסח סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בהתחשב במכלול הנסיבות, אין מקום במקרה דנן ליישם את הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. התובעת לא שינתה את מצבה לרעה בעקבות קיזוז חשבון ימי המחלה. לא ניתן לומר כי היעדרותה של התובעת בגין מחלה במהלך תקופת עבודתה, מושפעת מהעובדה שקיבלה את מלוא שכרה בתקופת שמירת ההריון.

היעדרות בגין מחלה, כשמה כן היא - חוסר יכולת להגיע לעבודה בשל מצב רפואי. היעדרות מסוג זה אינה נעשית במודע בהחלטה של העובד אלא באילוץ הנובע ממצב רפואי. אילוץ זה אינו מושפע מסכום ימי המחלה העומדים לזכותו של העובד.

ולסיכום, קבע בית-הדין, כי טעותה של הנתבעת התפרסה על מספר חודשים. מדובר בתקופה קצרה ולא בתשלומים שנעשו בטעות במהלך תקופה ארוכה של שנים. יש ליתן משקל גם לעובדה שלא מדובר בהשבה בפועל של כספי שכר עבודה אלא בקיזוז זכות לימי מחלה. נוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחתה.

58. קביעת "היום הקובע" לחישוב גמלת שמירת הריון - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 9930-06-10 {שמעוני צביה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 8931 (2012)} נדונה צורת חישוב גמלת שמירת ההריון המגיעה לתובעת, מורה במקצועה.

התובעת היתה בשנת שבתון. בשנת השבתון הועסקה כמדריכה בהיקף משרה של 0.166 בלבד. בשנים הקודמות לשנת השבתון הועסקה במשרה מלאה. ביום 01.09.09 חזרה התובעת לעבודה בהיקף של משרה מלאה בבית-הספר הרצל יהוד בהוראה והדרכה. מיום 03.09.09 היתה התובעת בשמירת הריון ושולמו לה דמי מחלה עד יום 20.11.09.

הנתבע שילם לתובעת גמלת שמירת הריון וכן דמי לידה על בסיס שכרה בתקופה יוני 2009 עד אוגוסט 2009.

התובעת התנגדה לצורך החישוב של הנתבע ועל-כן הגישה שתי תביעות: האחת, בעניין חישוב גמלת שמירת הריון והשניה, בעניין חישוב דמי הלידה. לטענתה הפסיקה את עבודתה ביום 20.11.09 ואין משמעות לכך שעד יום 20.11.09 שולמו לה דמי מחלה. לכן, יש לחשב את הגמלאות להן היא זכאית על בסיס שכרה בחודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 2009.

לאחר הגשת התביעה הודיע הנתבע כי נוכח העובדה כי דמי המחלה שולמו על-ידי המעסיק עד יום 19.11.09 שונה רבע השנה לצורך חישוב דמי לידה לחודשים אוגוסט 2009 עד אוקטובר 2009, כך שדמי הלידה חושבו על בסיס שכר אוגוסט 2009 בסך 1586 ש"ח ושכר ספטמבר ואוקטובר 2009 בסך 10,746 ש"ח. התובעת הודיעה כי אינה חולקת על אופן חישוב דמי הלידה ונותרה להכרעה המחלוקת בדבר אופן חישוב גמלת שמירת הריון.

בית-הדין קבע, כי יש לפרש את המושג "היום הקובע" בסעיפים 58 לחוק הביטוח הלאומי וסעיף - 60 לחוק הביטוח הלאומי לא כיום שבו החל המצב הרפואי של שמירת ההריון אלא כיום שבו הפסיקה המבוטחת לעבוד עקב שמירת הריון.

במקרה הנדון התובעת תבעה גמלת שמירת הריון בחודש נובמבר 2009 ולתקופה מיום 20.11.09, והצהירה על יום זה כיום בו הפסיקה לעבוד עקב שמירת הריון, ולכן יש לראות את היום הקובע כיום 20.11.09.

לפיכך, האבחנה שעשה המוסד בין "היום הקובע" לעניין תשלום דמי לידה לבין "היום הקובע" לעניין תשלום גמלת שמירת הריון במקרה הנדון היא מלאכותית. אין מחלוקת כי התובעת לא עבדה בפועל החל מיום 01.09.09. כשם שלצורך חישוב דמי לידה המוסד ראה את היום שבו הפסיקה התובעת לעבוד בהיותה בהריון ביום 20.11.09 יש לראות מועד זה גם כיום שבו הפסיקה לעבוד עקב שמירת הריון.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין מקום לדרוש מהתובעת להמציא אישור רפואי אחר. האישור הרפואי ניתן לתובעת ביום 29.11.09. למרות האמור ולמרות שהתובעת לא היתה זקוקה לאישור כי היתה בשמירת הריון מיום 03.09.09 מצא לנכון הרופא לציין כי על-פי הממצאים הרפואים על התובעת היה להיות בשמירת הריון מיום 01.09.2009.

אולם אין בעובדה זו כדי לקבוע את "המועד הקובע" לצורך תשלום גמלת שמירת הריון. בתקופה בה שולמו לתובעת דמי מחלה היא אכן היתה, כטענתה, עובדת מן המניין במשרד החינוך השוהה בתקופת מחלה, ולא עובדת שהפסיקה את עבודתה עקב שמירת הריון.

עוד יש לציין כי שולמו דמי ביטוח לאומי מדמי המחלה, השווים לשכרה המלא של התובעת, כך שהתובעת אינה תובעת תשלום גמלה על יסוד שכר שונה מהשכר בגינו שולמו לה דמי ביטוח בתקופה שקדמה למועד ממנו היא תובעת תשלום גמלה מהמוסד לביטוח לאומי.

לסיכום, בית-הדין בקבלתו את התביעה קבע, כי על המוסד לחשב מחדש את גמלת שמירת הריון של התובעת כאשר "היום הקובע" הוא יום 20.11.09.

59. גמלת שמירת הריון - פטיאליזם - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 779-96 {נירה מלטינסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 4250 (2012)} נדונה תביעה לגמלת שמירת הריון מכוח הוראות סעיפים 58-59 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת הגישה לנתבע תביעה לגמלה לשמירת הריון וזאת בגין התקופה מ- 26.02.95 ועד 26.06.95.
באישור הרפואי שהתובעת המציאה נקבעה הבעיה בגינה היא זכאית לשמירת הריון כפטיאליזם. הנתבע דחה את התביעה לגמלת שמירת הריון בנימוק שהאישור הרפואי אינו עומד בדרישות סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי הקובע את הזכאות לגמלת שמירת הריון עקב היעדרות מהעבודה בתקופת ההריון, וזאת משלא נקבע באישור הרפואי כי מצבה הרפואי נובע מההריון המסכן את האישה או את העובר.

בית-הדין מינה מומחה שהתבקש לענות על השאלה האם, נוכח האישורים הרפואיים של ד"ר דרכמן ושל פרופ' דיאמנט, יהיה זה נכון לקבוע כי ההפרעה שממנה סבלה התובעת מתקופה מ-26.02.95 ועד 26.06.95 היתה בה כדי להוות סכנה לבריאות התובעת או לבריאות העובר.

המומחה השיב בחוות-דעתו, כי ההפרעה ממנה סבלה התובעת {ptyalism} התבטאה בהפרשת רוק מוגברת וחריגה עד כדי כמויות של 2 ליטר ביום. אם כי הפרשת רוק מוגברת בהריון אינה חריגה {pyalism או sialorrhea}, הפרשה כה גדולה היא אכן חריגה ביותר אם כי ידועה ואין ספק שהיא מהווה מטרד קשה.

כמו-כן, לא סביר כלל שהפרשה כזו תהווה סיכון ליולדת או לעוברה היות והרוק הוא דל במרכיבים כימיים כולל מלחים {אלקטרוליטים} ולא סביר שאיבודם יגרום להפרעה של ממש, מה גם שדי בשתיה בכדי להשלים החסר הן בנוזלים והן במלחים. שתיה כעין זו יכולה להתבצע בכל מקום בין אם זה מקום העבודה או בבית.

מאידך, אין ספק שהפרשת כמות כה גדולה של רוק כרוכה בעיסוק בלתי פוסק ביריקה, ניגוב הפה ועוד, עד שהדבר לבטח יפריע מאוד לכל עיסוק שהוא ומעשית יולדת כעין זו אינה מסוגלת לעסוק בעבודה של ממש. לאור כל זאת המומחה סבר, כי "שמירת הריון" היא החלטה סבירה, בשל מצבה. אם כי מצבה של התובעת לא תאם את ההגדרה הצרה של "סיכון לאם או לעובר".

בית-הדין קבע, כי מצבה הרפואי של התובעת אינו מסכנה ואינו מסכן את העובר. מדובר במצב בו המשך עבודתה יפריע לכל עיסוק, אך מדובר בחוסר נוחות קשה של התובעת ולא בסיכונה או בסיכון העובר כנדרש בחוק.

כמו-כן, הוסיף בית-הדין, כי בהתאם לפסיקתו של בית-הדין הארצי, ההחלטה האם לבדוק את המבוטח היא החלטה שבתחום סמכותו הרפואית של המומחה. העובדה כי המומחה לא מצא לנכון לעשות זאת אין בה כדי לפגוע במסקנתו.

לסיכום, נקבע, כי אין מדובר בסיכון של התובעת או של העובר, ולכן התביעה נדחתה.

60. גמלה לשמירת הריון - התובעת שילמה את חובה לנתבע לאחר "היום הקובע" - דחיית התביעה
ב- ב"ל (ת"א) 20713-07-10 {ברטה לוי כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 13731 (2012)} הנתבע דחה תביעה לגמלת שמירת הריון, שכן התובעת לא צברה תקופת תשלום דמי ביטוח מספקת טרם שמירת ההריון, כנדרש בסעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת עבדה, יחד עם בעלה, בחברת הובלות המצויה בבעלותם. דמי הביטוח הלאומי נגבו ממנה - החל מיום 01.01.07 - כעובדת עצמאית, בהתאם לנתוני הכנסות שהתקבלו ממס הכנסה ובהתבסס על חלוקת הכנסות שנערכה בין בני הזוג לשם כך.

מקדמות דמי הביטוח לשנים 2007 ו- 2008 שולמו על-ידי התובעת כסדרן ובמלואן ובחודש ינואר 2009 התקבלה אצל הנתבע שומת התובעת לשנת 2007, ממנה עלה כי יש לחייב את התובעת בתשלום הפרשי דמי ביטוח בגין שנה זו, דרישת תשלום נשלחה לתובעת ומועד תשלום החוב נקבע ליום 12.03.09.

התובעת לא סילקה את החוב במועד. יחד-עם-זאת, המשיכה לשלם את המקדמות השוטפות לנתבע.

ביום 03.12.09 הפסיקה התובעת לעבוד בשל שמירת הריון. נכון לתאריך זה {היום הקובע} תפח החוב. כחודש לאחר-מכן נערך בין הצדדים הסכם תשלומים להסדרת החוב, אשר קוים על-ידי התובעת.

ביום 16.3.10 ילדה התובעת. הנתבע דחה את תביעת התובעת לגמלה לשמירת הריון אך תביעת התובעת לדמי לידה התקבלה על-ידי הנתבע, ודמי הלידה שולמו לה במלואם.

בית-הדין קבע, כי זכאותה של עובדת עצמאית לגמלת שמירת הריון מותנית בכך ששילמה את דמי הביטוח בגין התקופה הנזכרת בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי, קודם ליום בו הפסיקה את עבודתה בשל שמירת ההריון.

ובמקרה זה נצבר לתובעת חוב אצל הנתבע לאחר שהמקדמות ששולמו על ידה לשנת 2007 לא כיסו את סך התשלומים שהיה עליה לשלם לפי פרטי השומה לאותה שנה. התובעת קיבלה הודעה על קיומו של החוב בחודש ינואר 2009, אולם לא שילמה אותו ולא הגיעה עם הנתבע להסדר תשלומים לגביו, נכון ליום הקובע. הסדר התשלומים נערך על ידה רק בחודש ינואר 2010, כאשר כבר שהתה בשמירת הריון - רק לאחר שקמה זכאותה לגמלה.

התובעת אמנם המשיכה לשלם מקדמות במהלך שנת 2009 לאחר קבלת ההודעה על החוב, אך בהתאם להוראות החוק מקדמות אלה נזקפות בראש ובראשונה על חשבון חוב העבר. משמעות הדברים היא כי התובעת לא שילמה - נכון ליום 03.12.09 - דמי ביטוח {ולו חלקיים} בגין החודשים ינואר - נובמבר 2009, כך שאינה עמדה בתקופות המינימום הנקובות בסעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי ואינה זכאית לגמלה.

61. גמלת שמירת הריון - כאבי גב וסוכרת הריונית - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 27803-07-10 {עדי אפרת שבירו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 9195 (2012)} הנתבעת הגישה לנתבע תביעה לקבלת גמלת שמירת הריון מיום 09.05.10 ועד לתום ההריון וזאת מכוח הוראת סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין מינה מומחה שהתבקש לענות על השאלה האם היעדרותה של התובעת בתקופה מיום 09.05.10 עד ליום 22.08.10 הוא בשל מצב רפואי הנובע מההריון והאם מצב רפואי זה גורם לסיכון התובעת או עוברה.

המומחה השיב בחוות-דעתו, כי הרשומה הרפואית מעידה שעוד לפני ההריון, התלוננה התובעת על כאב עמוד השדרה {עברה תאונה בעבר ללא שברים}. בבדיקות שבוצעו לפני ההריון אין נתונים שיכולים להעיד על פגיעה בעמוד השדרה. בבדיקות החוזרות לא היתה הפרעה בעצבוב גפיים ולא נראה חסר נוירולוגי.

כמו-כן, לפי כרטיס מעקב ההריון, מהלך ההריון היה תקין ומחוץ לעובדה שהתובעת סבלה מסכרת הריונית, לא הוזכרו נתונים נוספים.

לאור האמור לעיל, התלונות של כאבי הגב והפרעות בהליכה הן סובייקטביות בלבד, בבדיקות חוזרות על-ידי מומחה באורטופדיה לא נמצאו סימנים נוירולוגיים. ראוי לציון שלא בוצעו בדיקות הדמיה לאחר הלידה.

בית-הדין קבע, כי כאב הגב שממנו סבלה התובעת לא סיכן את בריאותה שלה ובוודאי לא סיכן את בריאותו של העובר המתפתח. כידוע הילוד נולד בחודש תשיעי במשקל תקין ובמצב בריאותי תקין ולפיכך, לא היתה הצדקת חד-משמעית לשמירת ההריון במקרה הנידון. לאור כל האמור לעיל - התביעה נדחתה.

62. גמלת שמירת הריון - התובעת לא נעדרה מעבודתה בשל מצב רפואי המסכן אותה או את עוברה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 1968-08-11 {דיקלה מאמו מנחם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 8057 (2012)} תביעתה של התובעת לגמלה לשמירת הריון, נדחתה על-פי החלטת הנתבע, בנימוק לפיו התובעת לא הפסיקה את עבודתה לצורך שמירת ההריון. כנגד ההחלטה כאמור, הוגשה התביעה.

בישיבה שהתקיימה במעמד הצדדים, הוסכם כי ימונה מומחה רפואי לצורך בחינת השאלה האם התקיימו בתובעת התנאים הנדרשים בחוק הביטוח הלאומי, לתשלום גמלת שמירת הריון בתקופה הרלוונטית.

בית-הדין מינה מומחה רפואי לצורך מתן חוות-דעת בשאלה כאמור.

בחוות-דעתו של המומחה נקבע, כי מצבה הרפואי של התובעת שנבע מההריון, לא סיכן אותה או את עוברה בתקופה שמיום 14.12.10 ועד הלידה.

בית-הדין קבע בדחותו את התביעה, כי הואיל ומחוות-הדעת עלה כי התובעת לא היתה ב"שמירת הריון" כהגדרתה בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי, כלומר לא נעדרה מעבודתה בתקופת ההריון בשל מצב רפואי הנובע מההריון והמסכן אותה או את עוברה, הרי שהחלטת הנתבע לדחות את תביעתה, בדין יסודה.

63. גמלת שמירת הריון - התובעת יצאה לחופשה בחוץ-לארץ בזמן גמלת שמירת ההריון - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (חי') 11818-01-09 {מרים עאמר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 7363 (2012)} נדונה תביעת התובעת לקבל גמלת שמירת הריון על-פי חוק הביטוח הלאומי ותקנות הביטוח הלאומי (גמלה לשמירת הריון), תשנ"א-1991.

יש לציין, כי המחלוקת בין הצדדים לעניין זכאותה של התובעת לגמלת שמירת הריון נבעה מכך, שבתחילת תקופת שמירת ההריון לגביה ביקשה התובעת גמלה, יצאה התובעת לנופש של 3 ימים בתורכיה. הנתבע שלל את זכאותה של התובעת לגמלת שמירת הריון בשל יציאתה לחוץ-לארץ.

יום לפני הנסיעה המתוכננת, ביקרה התובעת בבית-חולים, עקב כאבי בטן וגב חזקים, שם נערכו לה בדיקות והיא שוחררה עם המלצה למנוחה. באותו ביקור המליצו הרופאים על אשפוזה בבית-החולים לצורך השגחה, אולם היא החליטה שלא להתאשפז, ואף לצאת לנופש, וזאת לגרסתה על-מנת שבעלה והוריו לא יחמיצו את החופשה.

לאחר שובה מתורכיה, פנתה התובעת שוב לבית-החולים ואושפזה למשך 3 ימים. התובעת שוחררה עם המלצה למנוחה בבית למשך 5 ימים. התובעת פנתה לרופא המטפל בה, אשר קבע כי עליה להיות במנוחה מוחלטת ובשמירת הריון וכי היא מנועה מלעבוד.

התובעת העידה, שכאשר שאל אותה הרופא ממתי היא לא עובדת, היא ענתה לו כי היא לא עובדת מאז 19.12.07 היות ובמועד זה הפסיקה לעבוד בפועל, בשל חופשת חג אל-אדחא.

לאור האמור, רשם הרופא תאריך זה כתאריך תחילת שמירת ההריון - וזאת על-אף שהתאריך נרשם בדיעבד ולאחר שהתובעת כבר חזרה מחוץ-לארץ.

לגרסת התובעת - לו היתה יודעת שזכותה לגמלת הריון תשלל בשל כך, הרי שהיתה מבקשת מהרופא שירשום את תחילת תקופת שמירת ההריון לאחר שובה מתורכיה.
התובעת הגישה תביעה לגמלת שמירת הריון למל"ל ביום 17.01.08 ותביעתה אושרה והיא אף קיבלה את הגמלה. לאחר שהתובעת כבר ילדה, נשלח לתובעת מכתב מהנתבע, כי בשל כך שהיא יצאה לחוץ-לארץ נשללה ממנה גמלת שמירת ההריון, ועל-כן, עליה להחזיר לנתבע חוב על-סך 17,673 ש"ח.

בית-הדין קבע, כי הוא אינו רואה הבדל בין זכות סוציאלית אחת {מחלה} לזכות סוציאלית אחרת {חופשה} - וכפי שתקופת מחלה אינה מנתקת יחסי עבודה, ועובדת זכאית לקבל גמלת שמירת הריון גם אם לא עבדה בתקופה שקדמה לכך אלא שהתה בחופשת מחלה, כך יכולה עובדת לקבל גמלת שמירת הריון גם אם היתה בחופשה שנתית או חופשת חג.

בנוסף לכך, המוסד לביטוח לאומי לא טען כי מצבה הרפואי של התובעת אינו מצדיק גמלת שמירת הריון - ואף שולמה לתובעת גמלת שמירת הריון בזמן אמת. טענת הנתבע היא בתחום המשפטי בלבד ואינה בתחום הרפואי - כי מצבה של התובעת לא הצדיק גמלת שמירת הריון.

וראיה לכך, היא שהנתבע לא ביקש להעביר עניינה של התובעת למומחה רפואי מטעם בית-הדין אשר יקבע האם מצבה הצדיק גמלת שמירת הריון - וגם זה מלמד על-כך, שהנתבע שלל את הגמלה ללא כל קשר למצבה הרפואי של התובעת, אלא מטעמים משפטיים בלבד.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי העובדה שהתובעת יצאה לחו"ל ל- 3 ימים בין ה- 20 ל- 23 לדצמבר 2007 אינה מאיינת את זכותה לקבל גמלת שמירת הריון לאחר שובה מהחופשה, ועל-כן, התובעת היתה זכאית לגמלת שמירת הריון מיום 24.12.2007 ועד יום הלידה.

64. גמלת שמירת הריון - ניתוח אפנדציט {Appendicitis} - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ב"ל (ת"א) 5037-10-10 {נטלי פרץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 6924 (2012)} התובעת ביקשה להכיר בה כמי שזכאית לגמלת שמירת הריון לפי סעיף 59 לחוק הביטוח הלאומי, לתקופה שמיום 28.02.10 ועד למועד הלידה - 07.06.10.

התובעת, עבדה כמלצרית במסעדה. ביום 28.02.10 עברה התובעת ניתוח לכריתת התוספתן. התובעת הגישה לנתבע תביעה לשמירת הריון לתקופה שמיום 28.02.12 ועד למועד הלידה, שארעה ביום 07.06.10. תביעתה נדחתה, מן הטעם שלפי המסמכים לא היתה הצדקה לשמירת הריון.

בהסכמת הצדדים בית-הדין מינה מומחה רפואי לתת חוות-דעת.

המומחה קבע בחוות-דעתו, כי האבחנה הרפואית הקלינית והסטנוגרפית התאימה לדלקת התוספתן. התובעת נותחה ללא סיבוכים. במכתב השחרור מהיחידה לסיבוכי הריון הומלץ על שמירת הריון - 3 שבועות מנוחה בבית.

מקובל בניתוח תוספתן עם פתיחת בטן להמליץ על שבועיים מנוחה. מאחר ומדובר בניתוח בהיות התובעת בהריון, סביר להמליץ על 3 שבועות מנוחה בבית מיום שחרורה מבית-החולים.

בית-הדין קבע, כי תקופת המחלה המקובלת בניתוח מסוג זה שעברה התובעת הוא 3 שבועות. ההיעדרות מהעבודה בתקופה שמיום 28.02.10 עד 24.03.10 התחייבה בשל מצב רפואי הנובע מההריון והמסכן את התובעת ואת עוברה.

כמו-כן, לא הוצגו בפני המומחה 'נתוני החלמה' שיש בהם כדי להצדיק סטיה מההמלצה המקובלת של מנוחה של 3 שבועות במקרים של ניתוח תוספתן בהריון. משכך, גם לא ניתן לקבל את הטענה שהמומחה לא התייחס למצב הקליני. טענה זו נטענה בעלמא ומבלי שהתובעת הצביעה על אותו נתון קליני שאינו מתיישב עם ההמלצה המקובלת לאחר ניתוח כאמור.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי שמירת ההריון של התובעת היתה מוצדקת לתקופה שמיום 28.02.12 ועד ליום 24.03.10 ואילו לגבי יתרת התקופה שעד ללידה, לא היתה הצדקה להפסקת העבודה מטעמים של "שמירת הריון". לא הוכח כי מצבה של התובעת - מעבר לאותם שלושה שבועות - סיכן את ההריון או את עוברה.

65. גמלת שמירת הריון - בעיות אורתופדיות וכאבים חזקים - הסיכון הרפואי של התובעת היה מצוי בפגימה שאינה נובעת מההריון, אך ההריון הביא להגברת הסיכון - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (נצ') 48127-02-11 {ולריה יעקובסון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 12852 (2012)} התובעת הגישה תביעה נוספת לתשלום גמלת שמירת הריון, לתקופה שמיום 13.10.10 ועד תום ההריון. הנתבע, במכתבו לתובעת דחה את תביעתה זו. הטעם לדחיה, היתה שבהתאם למסך הרפואי שבידי רופא הנתבע לא אושרה התביעה.

המכתב לא כלל הסבר כלשהו מהו אותו "מסך רפואי", ומה בדיוק לא אושר על-ידי רופא הנתבע.

במהלך ההתדיינות התברר כי המחלוקת בין הצדדים היא במישור הרפואי בלבד, כלומר - בשאלה אם בנסיבותיה של התובעת, היתה הצדקה רפואית ל"שמירת הריון" בתקופה שמיום 13.10.10 ועד הלידה, על-פי הגדרת מונח זה בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין מינה מומחה בהסכמת הצדדים שהתבקש לחוות את דעתו אם בתקופה שמיום 13.10.10 ועד הלידה היתה התובעת במצב שבו היעדרותה מהעבודה התחייבה בשל מצב רפואי הנובע מההריון, באשר אילו היא היתה ממשיכה לעבוד, היה הדבר עלול לסכן את התובעת או את העובר.

המומחה ציין שמסקנתו היא שבתקופה השנויה במחלוקת התחייבה היעדרות חלקית מהעבודה, באשר אילו היתה התובעת ממשיכה לעבוד שעות עבודה מלאות, היה הדבר מסכן את התובעת או את העובר.

בית-הדין קבע, כי בשל העובדה שאין וודאות מה עמדתו של המומחה הראשון בעניין סיכון התובעת או העובר במצב שבו התובעת היתה ממשיכה לעבוד בתנאי העבודה הרגילים {יום עבודה מלא}, ימונה מומחה רפואי נוסף.

המומחה הנוסף הסביר בחוות-דעתו כי, השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה לאשר לתובעת גמלת שמירת הריון בתקופה שמיום 15.08.10 ועד יום 12.10.10, היו תקפים גם לתקופה שלאחר-מכן. לאור עליית משקל הרחם והעובר בהמשך ההריון, היתה רק סבירות קטנה כי המצב דווקא ישתפר עם התקדמות ההריון.

כמו-כן, בשל הכאבים החמורים שהתובעת סבלה מהם ונוכח מגבלות האבחון והטיפול שההריון גרם להן, היה סביר להורות לתובעת להימנע הימנעות מוחלטת מעבודה גם בתקופה שמיום 13.10.10 ועד הלידה.

לפיכך, לא היה נכון להסתפק בחופשת מחלה לזמן קצוב, מאחר שאילו היתה ניתנת חופשה כזו ולאחר-מכן היתה התובעת חוזרת לעבודה, היה הדבר מביא לחזרת הסימפטומים ואף בעוצמה גבוהה יותר. על-כן, נכון יותר להעדיף אישור של "שמירת הריון".
עוד הסביר המומחה, כי המשך העבודה בתקופה השנויה במחלוקת, לא היה גורמים לסיכון התובעת והעובר במשמעות של סכנת חיים והגדלת סיכון התמותה, אך יש סבירות גבוהה שהדבר היה מעלה את הסיכון לתחלואה אימהית.

בית-הדין קבע, כי בעניינה של התובעת, בעיות התובעת בעמוד השדרה היו קיימות טרם ההריון. אך עם-זאת, כאמור לעיל, אין בכך כדי לשלול את זכאותה של התובעת לגמלת שמירת הריון, באשר יש צורך לבדוק האם ההריון השפיע על המצב עד כדי גרימה או החמרה של הסיכון לתובעת או לעובר.

בית-הדין הוסיף, כי דווקא בשל היעדר הזכאות לגמלת שמירת הריון חלקית בשל צמצום יום עבודה, קבלת התביעה מתחייבת מחוות-דעתו של המומחה הראשון. אילו היה ניתן לקבל גמלה חלקית של שמירת הריון במצב שבו מתחייב צמצום יום העבודה, היה ניתן לצפות מהתובעת שהיא אכן תצמצם את יום עבודתה, ותשלים את הכנסתה באמצעות אותה גמלה חלקית.

אלא שכאמור - אין זכאות לגמלה חלקית. לפיכך, על-סמך עמדתו של המומחה הראשון, ומאחר שעבודתה הרגילה של התובעת כללה עבודה ביום עבודה מלא, הרי שאילו התובעת היתה ממשיכה בעבודתה - היא היתה מסכנת את עצמה או את העובר. דווקא בשל כך, התחייבה היעדרותה מהעבודה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מחוות-דעתו של המומחה הנוסף, עלה כי יכולת אבחון המצב האורתופדי בעת ההריון - היא מוגבלת. חל איסור על שימוש באמצעי הדמיה רנטגניים. מכאן, שב"זמן אמת", לא היו הרופאים המטפלים יכולים לדעת מה שהתברר לאחר הלידה בסריקת ה- CT, אלא היה עליהם להסיק מסקנות על רקע הסימפטומים והבדיקות הקליניות בלבד.

כן עולה מחוות-הדעת של המומחה הנוסף שיכולת הטיפול התרופתי מוגבלת בזמן ההריון ובנוסף, עולה מחוות-הדעת של המומחה הנוסף, שהיתה הצדקה רפואית להורות על הימנעות מוחלטת מעבודה, ושאילו התובעת היתה חוזרת לעבודה לאחר תקופת שמירת ההריון שאושרה לה, היתה אפשרות להחמרה במצבה.
מעבר לכל אלה, מתברר מחוות-דעתו של המומחה הנוסף, שאף שחזרה לעבודה במצבה של התובעת לא היה גורם לסכנת חיים לתובעת או לסכנת תמותה של העובר, היה בכך {ואף בסבירות גבוהה}, כדי להעלות את הסיכון לתחלואה אימהית.

כשמתברר שהמשך העבודה {ולמעשה - חזרה לעבודה לאחר תקופת שמירת ההריון שאושרה}, מעלה בסבירות גבוהה את הסיכון לתחלואה אימהית, הרי שדי בכך כדי להצדיק קביעה שמדובר במצב שבו העבודה היתה מסכנת את התובעת ולכן, היה כאן מצב של "שמירת הריון".

התוצאה מהאמור לעיל היא שגם לפי עמדתו של המומחה הראשון וגם לפי עמדתו של המומחה הנוסף - נכון יהיה לקבל את התביעה. על-סמך כל המוסבר לעיל, בית-הדין קיבל את התביעה את התביעה וקבע כי התובעת זכאית לגמלת שמירת הריון גם בעבור התקופה שמיום 13.10.10 ועד הלידה.

66. גמלת שמירת הריון - התובעת הפסיקה לעבוד עוד בטרם נכנסה להריון - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 4913-03-11 {הימת זועבי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 13867 (2012)} תביעת התובעת לקבלת גמלה לשמירת הריון נדחתה על-ידי הנתבע, בהתאם להודעת פקיד התביעות מיום 15.02.11, מהטעם שהתובעת לא הפסיקה את עבודתה לצורך שמירת הריון כאמור בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי. כנגד החלטה זו, הוגשה התביעה.

בכתב תביעתה טענה התובעת כי היא עבדה באופן חלקי החל מיום 01.09.10 ועד ליום 31.12.10, כאשר עקב החמרה במצבה ובהוראת הרופאים, הפסיקה לעבוד באופן מוחלט החל מיום 01.01.11. על-כן לדעתה, טעה הנתבע משהחליט לדחות את תביעתה לגמלת שמירת הריון החל מיום 01.01.11, ולפיכך ביקשה לחייבו בתשלום הגמלה, החל מאותו מועד.
בית-הדין קבע, כי באישור הרפואי "לעניין גמלה לשמירת הריון" מיום 09.01.11 של המומחה ברפואת נשים, נמצא פירוט קליני של מצבה הרפואי של התובעת וזאת בהתבסס על העובדה, שנמסרה לו על-ידי התובעת לפיה עבדה כקופאית בסופרמרקט. מדובר ב"עובדה", אשר התבררה כלא נכונה. התובעת הפסיקה לעובד בסופר, כבר בחודש 06.10, עת יצאה לחופשה לקראת נישואיה ועוד בטרם היתה בהריון.

מכאן שהמלצת הרופא, הפכה לבלתי רלוונטית, בשים-לב לסוג העבודה שיוחסה לתובעת. זאת ועוד, גם באישור הרפואי שהונפק על-ידי ד"ר מחאמיד, הנחת היסוד שהתובעת "עובדת כקופאית - לרוב בישיבה", הינה שגויה ומכאן שגם המלצתו "להמנע מהרמת משקלים כבדים עמידה או ישיבה ממושכת", הפכה לבלתי-רלוונטית.

לנוכח האמור לעיל קבע בית-הדין, כי אין בכך שהתובעת המציאה אישור רפואי, כדי להופכה למי שעמדה בתנאי סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי וזאת מכיוון שהאישורים ניתנו על בסיס מצג עובדתי לא נכון. אשר-על-כן, ובשים-לב לטענות הנתבע וחרף טענות התובעת נקבע, כי בדין דחה הנתבע את תביעת התובעת לקבלת גמלת שמירת הריון.

67. גמלת שמירת הריון - {Symphisiolysisdnk - הרחבת המפרק בין עצמות הפוביס משני צידי האגן} - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 1256-09 {פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 7141 (2013)} נדונה השאלה האם היתה התובעת זכאית לתשלום גמלה בגין שמירת הריון לתקופה שמיום 03.03.08 עד ליום 21.04.08.

ביום 28.02.08, עת היתה התובעת בשבוע ה- 20 להריונה, ניתן לה אישור מחלה לתקופה בת 8 ימים, כאשר בחלק מן אותה התקופה שהתה התובעת בחוץ-לארץ ולגבי תקופה זו לא היו בידיה אישורים רפואיים המלמדים על הצורך בשמירת הריון ואף לא אישורי מחלה.

ביום 11.03.08 ניתן לתובעת אישור מחלה נוסף, על-פי אישור זה אובחן אצל התובעת על-ידי רופאת הנשים, ד"ר זגצקי, symphisiolysis {הרחבת המפרק בין עצמות הפוביס משני צידי האגן}.

ביום 20.3.08 ניתן לתובעת אישור מחלה נוסף על-ידי רופאת הנשים מאותו הטעם.

רופאת הנשים, נתנה לתובעת אישור רפואי לעניין גמלה לשמירת הריון, בו נכתב כי הסיבות לשמירת ההריון הינן "משבוע 19 כאבי בטן דמוי צירים ולחץ המתגבר במאמץ פיזי רושם ל- Early Symphisiolysis". באישור זה נכתב כי הצורך בשמירת הריון מתיחס לתקופה שבין 28.02.08 לבין 30.04.08.

רופאת הנשים מילאה אישור רפואי נוסף לנתבע לעניין גמלה לשמירת הריון, במסגרתו אישרה את הצורך בהמשך שמירת ההריון מיום 01.05.08 ועד למועד הלידה המשוער, זאת, מהטעם של Severe Symphisiolycis עם הגבלת תנועה והפרעה בהליכה.

התובעת הגישה תביעה לנתבע לקבלת גמלה לשמירת הריון. על יסוד מידע שהתקבל אצל הנתבע מביקורת הגבולות, לפיו התובעת שהתה בחוץ-לארץ ועל יסוד מכתבה של התובעת עצמה לפיו היא לא היתה בשמירת הריון בעת שהותה בחוץ-לארץ, הודיע הנתבע לתובעת על שלילת גמלתה עקב שהיתה בחוץ-לארץ. שכן, שהייה זו לא התיישבה לטעמו עם מצב רפואי של שמירת הריון ועם הצורך בזמינות רפואית מתמדת הנובע ממנו.

בעקבות בקשה שהגישה התובעת "לעיון חוזר", אישר הנתבע לתובעת תשלום גמלה החל מיום 01.05.08 ועד ליום 21.7.08. לאחר הגשת כתב התביעה, ובמהלך ההליך שהתנהל בבית-הדין, הודיע הנתבע כי אושר לתובעת תשלום נוסף לתקופה שמיום 22.04.08 ועד ליום 30.04.08 - וזאת בהתאם לאישור הרפואי של האורתופד שהמליץ על שמירת הריון החל מיום 22.04.08.

משכך, המחלוקת שנותרה בין הצדדים, נגעה אך ורק לשאלת זכאותה של התובעת לגמלת שמירת הריון לתקופה שמיום 03.03.08 ועד ליום 21.04.08 כולל.

לאור מחלוקת זו מינה בית-הדין מומחה רפואי מטעמו על-מנת שיחווה דעתו בשאלת מצבה הרפואי של התובעת בתקופה מושא המחלוקת וביחס לשאלה האם מצב זה סיכן אותה או את עוברה והצריך שמירת הריון.

המומחה הרפואי מטעם בית-הדין השיב לשאלה זו בשלילה, תוך שהוא מנמק את קביעתו. למען שלמות התמונה יאמר כי הוא הטיל למעשה ספק בהצדקה לשמירת הריון, גם ביחס לתקופה לגביה אישר הנתבע לתובעת תשלום גמלה. שכן, המומחה מטעם בית-הדין לא מצא דיווח על תסמינים רפואיים המלמדים על-כך שהתובעת אכן סבלה בתקופה שעד ללידה מ -.Severe Symphisiolycis תסמינים שעל יסודם ניתנה ההמלצה לשמירת הריון עבור התקופה שעד ללידה.

בית-הדין קבע, כי במקרה דנן, המומחה מטעם בית-הדין קבע בחוות-דעת מפורטת ומנומקת כי לא התקיימו בתובעת התנאים שהצדיקו שמירת הריון במהלך התקופה מושא המחלוקת. כמו-כן בית-הדין, לא מצא רבב בנימוקים שניתנו בחוות-הדעת ולא מצא מקום לסטות ממנה. נקבע כי יש להעדיפה על פני ההמלצות הרפואיות הבלתי מנומקות שהציגה התובעת בהקשר זה.

לסיכום, קבע בית-הדין בדחותו את התביעה, כי התובעת לא היתה זכאית לגמלת שמירת הריון לתקופה שמיום 03.03.08 ועד ליום 21.04.08.

68. אין כל תחולה לתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקה מטעמי צדק) מאחר שאין כל בסיס לקבוע כי "נבצר" מהתובעת למלא את חובתה להירשם כעצמאית ולשלם דמי ביטוח
ב- ב"ל (יר') 25725-07-11 {גולדה ברכה קץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 6422 (2012) הוגשה תביעה נגד החלטות הנתבע על-פיהן נדחתה תביעת התובעת לגמלת שמירת הריון ונדחתה בקשתה להענקת הגמלה מטעמי צדק.

התובעת ובעלה פתחו עסק של צילום ביום 01.11.09. עם פתיחת העסק נרשמו התובעת ובעלה כעצמאים במס הכנסה ובמע"מ אך לא פתחו תיק אצל המוסד לביטוח לאומי וניהלו את העסק ללא תשלום דמי ביטוח עד לפתיחת התיק על ידם ביום 22.03.11. עם פתיחת התיק חושבו דמי הביטוח הלאומי החלים על התובעת ובעלה בגין פעילות העסק מעת פתיחתו והם שילמו את דמי הביטוח.

התובעת הגישה תביעה לגמלת שמירת הריון לה צירפה אישור רפואי לגבי התקופה מ- 27.02.11 עד 27.05.11. תביעת התובעת נדחתה בנימוק שהיא לא צברה תקופת עבודה המזכה בגמלת שמירת הריון.

התובעת הגישה בקשה להענקת הגמלה מטעמי צדק ובקשתה נדחתה בנימוק שלא התמלאה לגבי התובעת אף לא אחת מן החלופות שבתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקה מטעמי צדק).

לפי עדות הבעל, הוא ואשתו ידעו על החובה להירשם כעצמאים במס הכנסה ובמע"מ אך לא ידעו על חובתם להירשם כעצמאים במוסד לביטוח לאומי. מיד כאשר בעלה של התובעת עמד על חובה זו עקב השתתפותו בקורס להכשרה מקצועית כחשב שכר, הוא טיפל ברישום שלו ושל התובעת כעצמאים במוסד לביטוח לאומי. מדובר בטעות שבתום-לב ולאור מצבם הכלכלי הקשה של התובעת ובעלה יש מקום להתחשבות בבקשתם ולהורות על הענקת הגמלה מטעמי צדק.

בית-הדין קבע, כי אין למעשה מחלוקת שהתובעת אינה "מבוטחת" לעניין סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי. שכן לא מתקיימים בה התנאים של סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומיהדורשים תשלום של דמי ביטוח משכר כעובד או מהכנסה כעצמאי בעד התקופות המנויות בחלופות של סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי אשר קדמו ל"יום הקובע", אשר לעניין גמלת שמירת הריון הוא "היום הראשון לשמירת ההריון", כאמור בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

כמו-כן, התובעת תקפה את ההחלטה לדחות את בקשתה להענקה מטעמי צדק, אך גם בעניין זה בית-הדין סבר כי לא נפל פגם כלשהו בהחלטת הנתבע. ממכתב הדחיה עלה כי התובעת טענה בפני המוסד לביטוח לאומי כי רואה-החשבון של התובעת ובעלה לא עדכן אותם בחובתם לשלם דמי ביטוח לאומי. סגנית מנהלת תחום גמלאות בכירה במוסד לביטוח לאומי לא קיבלה טענה זו ואין למצוא בכך כל פגם.

לסיכום קבע בית-הדין, כי אין כל תחולה לתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי מאחר שאין כל בסיס לקבוע כי "נבצר" מהתובעת למלא את חובתה להירשם כעצמאית ולשלם דמי ביטוח. בחנו גם את חלופה 3(10) לתקנות הביטוח הלאומי וגם חלופה זו אינה מתקיימת כי לא היו כל נסיבות שמנעו את מילוי חובת הרישום ותשלום דמי הביטוח שלא היו תלויות בתובעת. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחתה.

69. גמלת שמירת הריון - כאבי ראש - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 2195-10 {יבגניה אובגנג נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 7190 (2012)} נדונה תביעת התובעת לתשלום גמלת שמירת הריון.

התובעת קיבלה אישור רפואי ממומחה למחלות נשים ולידה, לפיו עליה להפסיק את עבודתה ולהיות בשמירת הריון בתקופה שהחל מיום 01.06.09 ועד ליום 21.11.09 {ייקרא להלן: "התביעה הרלבנטית"}.

התובעת הגישה לנתבע תביעה לתשלום גמלת שמירת הריון בתקופה הרלבנטית. הנתבע דחה את תביעתה בנימוק שהפסקת עבודתה לא נעשתה לצורך שמירת הריון כאמור בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין מינה מומחה רפואי למתן חוות-דעתו הרפואית בשאלה האם כדין נדחתה תביעתה של התובעת לגמלת שמירת הריון לתקופה הרלוונטית והאם מצבה הרפואי של התובעת סיכן אותה או את עוברה בתקופה זו, כולה או חלקה.

המומחה הסביר בחוות-הדעת, כי תופעות המיגרנה בהריון ידועות ונחקרו היטב. כ- 70-50 אחוז מהנשים הסובלות ממיגרנה לפני ההריון, מצבן משתפר בזמן ההריון כפי שבעצם קרה במקרה זה. התובעת שתיארה כאבי ראש יומיומיים ב- 21.6.09 מתארת ב- 11.10.09 כאבי ראש המופיעים כפעמיים בשבוע בלבד.

לעצם הטיפול בכאבי הראש הרי שרוב מקרי המיגרנה מגיבים היטב לטיפול תרופתי של חומרים משככי כאבים "פשוטים" כמו - אספירין, אקאמול ואיבוברופן. רק בהתקפים קשים במיוחד יש לטפל בצורה אגרסיבית וזאת על-ידי מתן נוזלים תוך ורידי ולעיתים אף עם אופיאטים {נגזרות אופיום}. במקרים כרונים כמו במקרה זה מומלץ לתת טיפול מניעתי על בסיס קבוע, טיפול אותו קבלה התובעת. טיפול מניעתי על-ידי דרלין.

בית-הדין קבע, כי כאבי הראש היו בעוצמה ירודה. הופעת כאבי הראש היו בזמנים מסויימים עד כפעמים בשבוע. הכאבים הגיבו לטיפול "פשוט" של אקאמול. לאור כל זאת קבע בית-הדין, כי התופעות שתוארו לבין התאריכים 01.06.09 ועד 21.11.09 לא סיכנו את התובעת ולא סיכנו את עוברה. לכן היא אינה זכאית לגמלת שמירת הריון בתקופה זו.

70. גמלת שמירת הריון - הקאות ולחץ-דם - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 22991-03-10 - ג' י' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 10769 (2012)} נדונה תביעת התובעת, לתשלום גמלה לשמירת הריון מיום 01.01.10 ועד ליום 21.02.10 {ייקרא להלן: "התקופה הרלבנטית"}.

בהתאם לאישורים רפואיים לעניין גמלה לשמירת הריון הצטוותה התובעת על-ידי רופאת נשים, לשהות בשמירת הריון בתקופה שמיום 04.11.09 ועד לתאריך הלידה המשוער ביום 20.06.10.

התובעת היתה אצל רופאת הנשים בחודש פברואר 2010 והרופאה אמרה לה שהיא יכולה לחזור לעבודה, וזאת לאחר שנעשו לה בדיקות בעניין בלוטת התריס ומצבה השתפר, על-כן התובעת חזרה לעבודה ב - 22.02.10. התובעת פוטרה כעבור 5 ימים.

התובעת הגישה לנתבע ביום 10.12.09 תביעה לתשלום גמלה לשמירת הריון. הנתבע אישר את תביעת התובעת לשמירת הריון לתקופה שמיום 05.11.09 ועד ליום 31.12.09, בהסתמך על החלטת רופא המוסד לביטוח לאומי.

הנתבע דחה את תביעת התובעת לשמירת הריון לתקופה שמיום 01.01.10 ועד ליום הלידה המשוער ביום 20.06.10, בהסתמך על החלטות רופא המוסד לביטוח לאומי.

בית-הדין מינה מומחה רפואי שהסביר בחוות-דעת כי חשד ליתר לחץ דם כרוני אינו מהווה הוראה לשמירת הריון. בבדיקות דווח על לחץ דם בטווחים של סיסטולי 135-83 ודיאסטולי 82-62. בדווח נמסר על טווחי ערכים של לחץ דם סיסטולי 127-109 ודיאסטולי 86-61. ערכים אלו אינם מורים על יתר לחץ דם.
כמו-כן, התקבל הרושם כי התובעת סבלה מהקאות מרובות שהצריכו ביקורות ואשפוזים בבתי חולים בשליש הראשון של ההריון. אולם בתקופה הנדונה בתביעה {התקופה הרלוונטית}, בשבועות 24-16 להריון, היתה כנראה הטבה בסימפטומים {כמצופה בשליש השני של ההריון}, ללא צורך באשפוזים.

לפיכך, עבודתה של התובעת, קרוב לוודאי לא היתה גורמת להחמרה במצבה ולסיכון כלשהו. במידה ומסיבה לא סבירה, היתה סובלת מהחמרה בהקאות ניתן היה לטפל בתלונה מיידית ללא השלכות רפואיות על ההריון או העובר. לא היתה הצדקה לשמירת הריון לאור היעדר סיכון לאם או לעובר.

בית-הדין קבע, כי מחוות-דעתו של המומחה הרפואי עלה בבירור, כי היתה הצדקה רפואית לשמירת הריון רק בשליש הראשון להריון, עד 31.12.09. לא היה מעקב רישומי ביחס לירידה במשקל של התובעת בהמשך הריונה שיצדיק שמירת הריון, ובהמשך ההריון, בחודש פברואר כבר לא היו תלונות על ירידה במשקל. בנוסף, גם חשד ליתר לחץ דם כרוני אינו מצדיק הוראה לשמירת הריון.

לפיכך לדעת המומחה, לא היתה הצדקה רפואית לאי חזרתה של התובעת לעבודתה החל מיום 01.01.10, הואיל ובשליש השני להריונה של התובעת היתה כבר הטבה בסימפטומים של ההקאות. כמו-כן, לא היתה הצדקה רפואית לשמירת הריון בהיעדר סיכון לתובעת או לעוברה והמשך העבודה לא היה פוגע בהמשך הריונה או בעוברה.

לסיכום קבע בית-הדין, כי בהיעדר הצדקה רפואית ובהיעדר סיכון לתובעת או לעוברה - לא היתה הצדקה רפואית או משפטית לשמירת הריון מיום 01.01.10 ועד מועד הלידה, ב- 14.06.10, והתובעת יכולה היתה לעבוד במהלך כל אותה תקופה.

71. גמלת שמירת הריון - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 8017-09-09 {דיאנה כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 1406 (2012)} התובעת הגישה לנתבע תביעה לגמלת שמירת הריון ותביעתה אושרה לתקופה שמיום 13.07.08 ועד 13.08.08 ונדחתה ליתרת התקופה שמיום 14.08.08 ועד ללידה ביום 15.11.08 ועל-כך הוגשה תביעה זו.

הנתבע הסכים למינוי מומחה יועץ רפואי מטעם בית-הדין על-מנת שיחווה דעתו בשאלה האם נדרשה התובעת להפסיק את עבודתה החל מיום 14.08.08 ועד ללידה בשל מצב רפואי שנבע מההריון וסיכן את התובעת או את עוברה בהתאם לסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

בחוות-דעתו קבע המומחה כי בתקופה נשוא המחלוקת, מצבה הרפואי של התובעת לא סיכן את התובעת או את עוברה. על יסוד חוות-דעת המומחה בית-הדין דחה את התביעה.

72. גמלת שמירת הריון - כפל קצבאות - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 4649-01-11 {עדי שוסברגר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 14183 (2012)} התובעת הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה לגמלה לשמירת הריון. הנתבע דחה את תביעת התובעת בנימוק - שהתובעת מקבלת קצבה אחרת מאת המוסד לביטוח לאומי ועל-פי סעיף 61 וסעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי לא ניתן לשלם בגין אובדן הכנסה יותר מפעם אחת בעד אותו פרק זמן.

בשנת 2001 התובעת עבדה כמדריכה לנערות במצוקה וביום 11.07.01, נפגעה בתאונת דרכים שהוכרה גם כתאונת עבודה. לתובעת נקבעו אחוזי נכות. בעד התקופה של שמירת ההריון שולמה לתובעת קצבת נכות מעבודה בשיעור של 100%.

בית-הדין קבע, כי מעיון בעובדות המוסכמות וכמפורט באישור הרפואי לעניין גמלת שמירת ההריון ובניגוד לנטען על-ידי הנתבע בסיכומיו - התובעת יצאה לשמירת הריון בשל "IVF, לידה מוקדמת, תמותה בעבר" ולא בגין נכותה. משכך - אין המקרה דנן נופל לגדרו של סעיף 320(ג)(1) לחוק הביטוח הלאומי שעניינו בגמלאות שונות עקב מאורע אחד, אלא בגדר הוראת סעיף 320(ג)(2) לחוק הביטוח הלאומי שעניינה בזכאות לשתי קצבאות שונות לפי החוק בגין פרק זמן אחד.

במקרה של גמלת שמירת הריון, לא זו בלבד שאין בהוראות החוק סעיף המתיר תשלומי גמלאות שממנו ניתן ללמוד על כוונה אחרת משתמעת, אלא כוונת המחוקק נלמדת מהוראות סעיף 61 לחוק הביטוח הלאומי שעניינו גמלת שמירת הריון ומטרתו לסייג את תשלום הגמלה מקום בו ישנו תשלום אחר שמקורו בחוק.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי קיימת לתובעת זכות לתשלום על-פי אחד מהמקורות המנויים בסעיף 61 לחוק הביטוח הלאומי {תשלום על-פי חיקוק} תשלום שיש בו כדי לשלול את הזכות לגמלת שמירת הריון. מכאן שמדובר בתשלום כפל גמלאות שהמחוקק קבע במפורש בסעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי שאין להתירו. המסקנה המתחייבת היא, כי במקרה כזה זכאית התובעת על-פי סעיף 320(ד) לחוק הביטוח הלאומי לבחור באחת משתי הקצבאות ששולמו לה במקביל באותה התקופה.

73. גמלת שמירת הריון - התובעת לא המציאה אישור רפואי חתום כדין {אישור מרופא נשים} - הרמת משאות כבדים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 8875-08-09 {חגית (סבח) רביבו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2011(4), 13157 (2011)} תביעתה של התובעת לגמלת שמירת הריון לתקופה שמיום 15.12.08 ועד ליום 17.04.09 נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי.

התובעת המציאה אישור רפואי, מרופאה פנימאית בקופת-חולים כללית, לפיו התובעת איננה יכולה לעבוד מתאריך 12.11.08 ועד לתאריך 16.12.08. התובעת צירפה גם אישור רפואי מאת רופאה תעסוקתית, בו נקבע בצורה חד-משמעית כי התובעת מוגבלת בעמידה ממושכת והרמת משאות כבדים ולפיכך איננה כשירה לעבודתה עד ל- 15.12.09.

בנוסף לכך, הגישה התובעת אישור רפואי מרופא תעסוקתי שבו נקבע, כי מאחר והיא לא מחוסנת לאדמת אין אפשרות להחזירה לעבודתה בגן ילדים. עוד נכתב באישור הרפואי, כי עקב כאבי רגליים עם נפיחויות ברגליים וכאבי גב התובעת לא מסוגלת לעבודה פיזית וגם לא עבודה בעמידה ממושכת, ולכן אינה כשירה לעבודה עד גמר ההריון.

הנתבע דחה את תביעת התובעת מאחר שטען כי הפסקת עבודת התובעת אינה עקב שמירת הריון ולא צורף אישור מרופא נשים.

על יסוד העובדות דלעיל, מונה על-ידי בית-הדין מומחה רפואי, אשר נתבקש להשיב האם אכן מצבה הרפואי של התובעת סיכן אותה או את עוברה וחייב אותה להפסיק את עבודתה ולהיות בשמירת הריון, לאור האמור באישורים שניתנו לה הן מרופא נשים, רופא פנימי ורופא תעסוקתי. כמו-כן האם היא זכאית לכל תקופת שמירת ההריון מתאריך 15.12.08 ועד ללידה ב- 17.04.09 או לחלקה.

המומחה הרפואי מסר בחוות-דעתו כי לא היה בהריון זה מצב רפואי אשר סיכן את היולדת או את העובר ולכן ההמלצות על שמירת הריון לכל תקופה שהיא לא היו מבוססות ואין מקום לתשלום גמלת שמירת הריון.

לסיכום, בית-הדין קבע, כי מהטעם שהתובעת לא המציאה אישור רפואי לעניין גמלת שמירת הריון כנדרש בדין {אישור מרופא נשים}, כמו גם מהטעם שמומחה בית-הדין בהחלטה מנומקת ומפורטת המתייחסת לחומר הרפואי שהיה בפניו ולהמלצות המומחים מטעמה של התובעת, קבע שלא היה בתקופת הריונה של התובעת מצב בו היה סיכון רפואי לחייה או לחיי עוברה, התביעה נדחית.

74. גמלת שמירת הריון - מיעוט מי שפיר - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 30466-02-11 {אושרית בן שושן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2011(4), 12376 (2011)} תביעתה של התובעת לגמלת שמירת הריון לתקופה שמיום 26.11.10 ועד ליום 15.03.11 נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי.

בית-הדין מינה מומחה שיתן חוות-דעת מה היה מצבה הרפואי של התובעת בהיותה בהריון, החל מיום 26.11.10 ועד הלידה והאם מצבה הרפואי של התובעת שנבע מהריונה, סיכן אותה או את עוברה ולכן היה עליה להפסיק את עבודתה ולהיות בשמירת הריון.

המומחה התייחס בחוות-דעתו בעניין מי-השפיר ובצורך במנוחה. באשר למי השפיר הסביר המומחה כי כמות מי השפיר היא פועל יוצא של שני משתנים: יצור ופינוי. כמות מי השפיר עולה בהתמדה עד שבוע 32-30 ואחר-כך קיימת הפחתה טבעית.

הערכת כמות מי שפיר היא אחת מהבדיקות הבעייתיות באולטרסאונד מיילדותי. חלק גדול מהאבחנה של מיעוט או ריבוי מי שפיר מבוססת על התרשמותו של הבודק. אמצעי מדידה יותר "מדוייקים" לא הוכיחו את עצמם.

השיטות {הלא מדוייקות} המקובלות הינן: השיטה הראשונה, מדידת כיס מים של לפחות 2 ס"מ. השיטה השניה, AFIבו מודדים כיסי מים בארבע פינות הרחם, ומצרפים את מספר הס"מ שנמדדו. הקו האדום בו משתמשים הוא 5 ס"מ. המחשבה היא, שכאשר כמות המים יורדת מסף זה, עולה הסיכון למות עובר כתוצאה מ"תאונת חבל טבור".

הסיבה העיקרית למיעוט מי שפיר הנה פקיעת קרומים הגורמת לירידת מים שלא תמיד מובנת ליולדת.
כאשר נשללה ירידת מים, מיעוט מי שפיר יכול להיות בעקבות "ירידה בציבור" בגלל סוג של אי ספיקת שלייתית. לכן כאשר נוצר רושם של מיעוט מי שפיר, יש לבצע בדיקות נוספות לשלילת אי-ספיקה שלייתית כגון: הערכת משקלו של העובר {לשלילת האטה בצמיחה, מוניטור עוברי (לשלילת מצוקת עובר) ובדיקות זרימות בחבל הטבור (לשלילת זרימה בתנגודת גבוהה או היפוך בזרימה הדיאסטולית}.

מלבד העבר של ניתוח קיסרי מדובר ביולדת בסיכון נמוך. היולדת לא היתה בסיכון מוגבר לאי-ספיקה שלייתית {סיפור עבר של פיגור בצמיחה, יתר לחץ דם, מחלות סיסטמיות וכו'}. ההתרשמות הראשונה שקיים מיעוט יחסי של מי שפיר היה בעת שבוצעה סקירת מערכות. אז היא נכנסה למעקב צמוד. מהר מאוד היה ברור שאין כל פתולוגיה ממשית: כמות מי השפיר נמדדה תקינה מספר רב של פעמים, התינוק צמח היטב, הניטור העוברי היה ריאקטיבי לחלוטין, הזרימות בחבל הטבור היו תקינות והיולדת חשה תנועות היטב. למעשה, מלבד תלונות לא ספציפיות בביקורים הראשונים {כאבי בטן וגב} לא היו לה כל תלונות. אפשר לסכם חלק זה באמירה, שההריון היה תקין ושגרתי.

בעניין הצורך במנוחה הסביר המומחה בחוות-הדעת, כי המלצה על מנוחה היא המלצה כללית, לא מבוססת ולא מחייבת. רופאים משתמשים בהמלצה זו באופן ליברלי במצבים שונים, למרות שאין כל תימוכין לכך שהמנוחה משנה משהו. כאשר עוקבים אחרי כמות מי השפיר ביולדת, מנוחה אינה חלק מהטיפול. אין כל עדות על-כך שהפסקת עבודה משפרת את כמות מי השפיר.

למעשה, ההמלצה על מנוחה למשך שבוע ימים היתה מוצדקת לאחר הביקור הראשון בו התלוננה היולדת על כאבי בטן, אבל בהמשך, כשהתברר שלא מתפתחת לידה ולא נרשמו צירים במוניטור, היה מקום לבטל את המלצת המנוחה.

לסיכום הוסיף המומחה בחוות-הדעת, כי לא היתה כל סיבה להפסקת העבודה, גם כשהתובעת עובדת עם ילדים בגן. חזרה לעבודה לא היתה מסכנת את התובעת או את הריונה.

לסיכום, בית-הדין קבע, כי יש לאמץ את חוות-דעת המומחה, כאשר דין הוא שחוות-דעתו של מומחה בית-הדין היא ראויה לאימוץ שכן אין הוא פועל מ"טעם" מי מהצדדים אלא מכריע באופן אובייקטיבי.

75. עבודתה של התובעת הופסקה לפני שקם הצורך הרפואי בשמירת הריון - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 1410-09 {לוגצ'וב מרינה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2011(2), 5406 (2011)} התובעת עתרה לתשלום גמלה לשמירת הריון בהתאם לסעיפים 58, 59 לחוק הביטוח הלאומי ותביעתה נדחתה, וזאת מן הטעם שעבודתה לא הופסקה לצורך שמירת ההריון.

התובעת הציגה בפני בית-הדין הודעת פיטורים מיום 04.05.08 ואף הסבירה כי היא פוטרה במועד זה בהתאם להודעת הפיטורים. בהודעת הפיטורים שמוענה לנתבע, נכתב כי התובעת עבדה אצל המעסיק כאורזת ופוטרה מעבודתה עקב סגירת המפעל והעברתו למקום אחר.

בית-הדין קבע, כי מהוראות החוק עולה כי הזכאות לגמלה לשמירת הריון מותנית בכך שהפסקת העבודה היתה פועל יוצא של המצב הרפואי הנובע מההריון ומסכן את האישה או את עוברה.

במקרה זה, באישור הרפואי לעניין גמלה לשמירת הריון שניתן ביום 16.06.08 נכתב כי הצורך בשמירת הריון היה מיום 27.05.08. מכאן עולה כי עבודתה של התובעת הופסקה לפני שקם הצורך הרפואי בשמירת הריון וללא כל קשר לשמירת ההריון. לפיכך, התביעה נדחתה.
76. גמלת שמירת הריון - תשלומי הביטוח שולמו לאחר היום הקובע - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 4762/07 {אורנה בנימיני נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2009(2), 6745 (2009)} הנתבע דחה את תביעתה של התובעת לתשלום גמלה עבור שמירת הריון.

בית-הדין קבע, כי טענת התובעת ש"היום הקובע" שהוא היום בו הפסיקה לעבוד בפועל בשל מצבה הרפואי הנ"ל חל ביום 26.05.06 - לאחר ששילמה את דמי הביטוח, אינה עולה בקנה אחד עם גרסתה, כפי שמצאה ביטויה במסמך נוסף שהציגה בפני הנתבע לצורך הענקה מטעמי צדק, גרסתה במכתבה מיום 16.07.06. באותו מסמך כתבה התובעת כי עבודתה בעסק הופסקה במחצית השניה של חודש מאי בעקבות בעיות רפואיות הקשורות בהריון.

משמע - טענת התובעת לפיה היא הפסיקה את עבודתה רק ביום 26.05.06 מתנכרת למעשה למצגים ולמסמכים שהציגה בפני הנתבע ואשר על יסודם ביקשה לקבל זכויות מהנתבע, לרבות הענקה מטעמי צדק.

בית-הדין קבע, כי ממכלול הראיות שהוצגו עלה, כי התנהלות התובעת לא היתה בתום-לב או מבוססת על חוסר ידיעה של מי שעושה את צעדיו הראשונים בניהול עסק. התובעת הסדירה את חובותיה אצל הנתבע רק לאחר שנשלחו אליה מספר התרעות ביחס לתשלום החוב ורק לאחר שהנתבע נאלץ לנקוט בהליכי גביה - עיקול כספים שהוחזקו עבורה אצל מעבידים קודמים ועיקול רכבה של התובעת.

בית-הדין ראה בחומרה את העובדה שהתובעת התכחשה במסגרת טיעוניה לנכונות הרישום המופיע באישור הרופאה, אשר קבעה באישור הרפואי שהופנה לנתבע כי מועד תחילת שמירת ההריון היה 15.05.06 ולא - לאחר-מכן. זאת, במיוחד נוכח העובדה שעל יסוד אישור זה - אשר צורף לתביעה לתשלום גמלת שמירת הריון - עתרה התובעת לתשלום גמלה מהנתבע.

לפיכך קבע בית-הדין, כי המועד בו הפסיקה התובעת את העבודה ו"היום הקובע" לעניין שמירת ההריון הינו המועד המופיע באישור הרפואי {15.05.06} וכפי הנטען במכתבה של התובעת.

לסיכום, נקבע, כי מאחר ו"היום הקובע" לצורך תביעה לשמירת הריון הינו 15.05.06 ואילו תשלומי הביטוח שולמו לאחר-מכן ביום 16.05.06, הרי שהיא אינה זכאית לתשלום גמלה בגין שמירת הריון.

77. גמלת שמירת הריון - לא נותקו יחסי עובד-מעביד טרם יציאת התובעת לשמירת הריון - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ב"ל (ת"א) 6998/07 {מילר אלה נ' ביטוח לאומי - סניף תל-אביב, תק-עב 2009(1), 3178 (2009)} הנתבע דחה את תביעתה של התובעת כנגד המוסד לביטוח לאומי, לתשלום גמלת שמירת הריון, בטענה כי לא עמדה בתנאי סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת, החלה את עבודתה כמדריכת אומנות ביום 17.03.03. במהלך שנת 2006 נקלטה התובעת להריון לאחר טיפולי הפרייה קשים וממושכים. התובעת נדרשה לתקופת שמירת הריון החל מחודש יולי 2006 ועד ליום לידתה, 08.02.07.

האישור הרפואי אשר ניתן לתובעת התייחס לתקופה שבין חודש ספטמבר 2006 ועד חודש פברואר 2007. על גבי טופס האישור הרפואי לעניין גמלה לשמירת הריון צויין בכתב ידו של הרופא המטפל כי בפועל שהתה התובעת בשמירת הריון החל מחודש יולי 2006.
בהתאם לחוזה העבודה אשר נחתם בין הצדדים ואופי עבודת התובעת בחודשים יולי אוגוסט מידי שנה, נקבע כי התובעת לא תעבוד בחודשיים אלה. תקופה זו תחשב כיציאה לחופשה ללא תשלום ואף רשאי המרכז לבקש כי התובעת תנצל את מלוא ימי החופשה המגיעים לה על-פי דין בתקופה זו.

עוד נקבע בחוזה העבודה כי המרכז אינו מתחייב להחזיר את התובעת לעבודה או לתפקיד הקודם בתום החופשה ואף רשאי המרכז להפסיק את ההתקשרות. ההתקשרות תופסק על-ידי המרכז לאחר הודעה בכתב ומראש או בהודעה מיידית תוך תשלום השווה לתקופת ההודעה המוקדמת.

במהלך תקופת שמירת ההריון עבדה התובעת פעמיים, ביום 16.07.06 וכן ביום 23.07.06 במשך כארבע שעות בכל מועד.

התובעת הגישה תביעה לתשלום גמלה לשמירת הריון. ביום 24.05.07 נדחתה בקשת התובעת לתשלום גמלת שמירת הריון מהטעם כי הפסקת עבודתה אינה נובעת משמירת ההריון כקבוע בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע, כי אין מדובר בהפסקת יחסי עבודה בהתאם להסכם העבודה. במהלך חודשי הקיץ שוהה התובעת בחופשה ללא תשלום או בחופשה שנתית לאור אופי העבודה. לא מדובר בסיום חוזה העבודה או הפסקת יחסי עבודה, אלא מדובר בחוזה עבודה המתחדש כל שנה, כאשר בתקופת הקיץ שוהה התובעת בחופשה ללא תשלום שכר {חל"ת}.

לאור האמור, נראה כי הדיון בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים בתקופת הקיץ התייתר, משלא הוכיח הנתבע סיום העסקה כעולה בדרך האמורה בחוזה, או בכל דרך אחרת. לפיכך יש לראות את תקופת הקיץ כתקופת "אי-פעילות". תקופה אשר אין משמעה ניתוק יחסי עבודה אלא, השהיית יחסי העבודה במהלך חופשת הקיץ והמשכם מיד החל מיום 01.09.06.
משמצאנו כי לא נותקו יחסי עובד-מעביד טרם יציאת התובעת לשמירת הריון הרי שעל-פי דין זכאית היא לתשלום הגמלה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי על-פי חוזה העבודה אשר נחתם בין הצדדים בחודשים יולי ואוגוסט שוהה התובעת בחופשה ללא תשלום ולחילופין חופשה שנתית בתשלום אולם אין ספק כי אינה עובדת ואינה מקבלת שכר עבודה בתקופה זו.

לפיכך לתובעת לא נגרמה פגיעה בכושר ההשתכרות עקב שמירת ההריון בחודשים יולי אוגוסט 2006 בהם ממילא לא היתה אמורה להשתכר. התוצאה היא איפוא כי תשלום גמלת שמירת ההריון לתובעת עבור חודשים יולי אוגוסט 2006, הינה בבחינת עשיית עושר ולא במשפט המגדילה הכנסתה כאשר אלמלא שמירת ההריון לא היה משולם שכר עבודתה בחודשים אלה.

תשלום גמלה בתקופת חופשה ללא תשלום אשר הינה גמלה הנועדה להחליף שכר, תשפר את מצבה הכלכלי של התובעת בשל שמירת ההריון, ביחס למצב בו היתה אילולא ההריון. מצב זה מנוגד לתכלית חוק הביטוח הלאומי. לפיכך דין תביעתה לתשלום גמלת הריון עבור חודשים יולי - אוגוסט, להידחות.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי מכלול העובדות מוביל למסקנה כי התובעת זכאית לגמלת שמירת הריון, שכן שמירת הריון היתה נחוצה לתובעת מבחינה רפואית. יחד-עם-זאת, הואיל ובחודשים יולי-אוגוסט 2006 לא היתה התובעת עתידה לקבל שכר, היא אינה זכאית לגמלה מחליפת שכר בתקופה זו. לפיכך הגמלה תשולם עבור התקופה שמיום 01.09.06 ועד ליום 08.02.07.

78. גמלת שמירת הריון - מורסא וגסטרואינטריטיס - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ב"ל (חי') 3356/02 {צמרת רחמימוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2003(4), 2146 (2003)} התובעת, שהועסקה כקופאית ראשית ברשת הריבוע הכחול ישראל בע"מ, הגישה למוסד לביטוח לאומי בהיותה בהריון, תביעה לתשלום גמלה לשמירת הריון, לפי הוראות פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי.

המוסד לביטוח לאומי אישר את התביעה לתקופה מ- 01.05.02 ועד 31.05.02. אך לטענת התובעת, היא היתה זכאית לגמלה לתקופה החל מ- 01.05.02 ועד יום הלידה המשוער.

התביעה נדחתה לכל התקופה שלאחר 31.05.02 בנימוק, שעל-פי המסמכים הרפואיים מצב התובעת לא הצדיק שמירת הריון לתקופה מ- 01.06.02 ואילך וכי לא מתקיימים בתובעת התנאים הקבועים בחוק, אשר מקנים זכאות לגמלה זאת.

התובעת התבססה על שני אישורים רפואיים לעניין גמלה לשמירת הריון, אשר ניתנו לה על-ידי מומחה ברפואת נשים.

באישורים, פירט רופא הנשים את בעיותיה הרפואיות של התובעת כמו גם את הסיבות לשמירת ההריון ומאשר, כי בשל מצבה הרפואי של הנבדקת הנובע מן ההריון והמסכן אותה ואת עוברה עליה להפסיק את עבודתה ולהיות בשמירת הריון החל מ- 01.05.02 ועד הלידה.

הנתבע, מנגד, התבסס על חוות-דעת רפואיות של מומחה ברפואת נשים בהן קבע, כי בפרק הזמן לגביו נדחתה התביעה סבלה התובעת מ"מחלה שלא קשורה להריון ולא מסכנת אותה".

משניתן לתובעת אישור רפואי לשמירת הריון ומנגד קיים מסמך רפואי השולל את זכאותה מינה בית-הדין, בהסכמת הצדדים, מומחה רפואי מטעמו. למומחה הועבר כל החומר הרפואי הרלוונטי והוא התבקש לייעץ לבית-הדין בשאלה, האם לדעתו התקיימו בתובעת התנאים הקבועים בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

כמו-כן התבקש המומחה לענות על השאלה האם היעדרות התובעת מהעבודה בתקופת היותה בהריון מ- 01.06.02 ואילך {עד הלידה} התחייבה בשל מצב רפואי הנובע מן ההריון ובמידה וכך, האם מצב רפואי זה סיכן את התובעת או את עוברה.

המומחה, בחוות-דעתו, בהתבסס על החומר הרפואי שהועבר אליו קבע, כי שמירת ההריון שניתנה בין 01.05.02 ועד 01.07.02 - מוצדקת.

באשר לתקופה שלאחר 01.07.02 ועד יום הלידה קבע המומחה, כי שמירת ההריון בתקופה זאת "אינה מוצדקת".

בסיכומים שהוגשו על-ידי הנתבע, התקבלה חוות-הדעת של המומחה במלואה ובהתאם לה החליט הנתבע לאשר לתובעת גמלה לשמירת הריון גם לתקופה מ- 01.06.02 ועד 01.07.02.

באשר לתקופה הנותרת מ- 01.07.02 ועד מועד הלידה ביקש הנתבע לדחות את התביעה, בהתבסס על חוות-הדעת. משכך, נותרה להכרעה שאלת זכאות התובעת לגמלה לתקופה מ- 01.07.02 ועד יום הלידה.

בהתייחס לתקופה הנותרת, לאחר סקירת הנתונים הרפואיים, קבע המומחה בחוות-דעתו: כי התובעת אובחנה כסובלת ממורסה בשפה הגדולה {איברי מין} וקיבלה טיפול אנטיביוטי. לאור ממצא משני זה אשר לא גרם לסיכון להריון וכמו-כן לא היה בעל השפעה על האם בעצמה, אולם יש להכירו כתחלואה.

לסיכום קבע המומחה, כי מצבי תחלואה מזדמנים ביהריון, האבצס וגסטרואינטריטיס, מצבים אלה יש להכיר כמצבי תחלואה אך לא כמצב רפואי של שמירת הריון. תעודת המחלה מ- 01.07.02 ועד 09.12.02 אינה מוצדקת.

בית-הדין קבע, כי על-פי חוות-הדעת, שהיא מנומקת, מפורשת וחד-משמעית, מדובר במצבי תחלואה מזדמנים בהריון {מורסא וגסטרואינטריטיס} שאינם קשורים כלל בהריון, מהווים מצבים "משניים" להריון, אשר לא גרמו לסיכון כלשהו ואינם מחייבים שמירת הריון.

בנוסף לכך, אין כל ראיה רפואית, כי מדובר בהיעדרות מן העבודה בגין מצב רפואי המסכן את התובעת כאם או את עוברה, כנדרש בחוק הביטוח הלאומי, כתנאי לזכאות לגמלת שמירת הריון.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי בהסכמת הנתבע ועל יסוד חוות-דעתו של המומחה, התביעה מתקבלת ככל שהיא מתייחסת לתקופה מ- 01.06.02 ועד 01.07.02 וככל שהיא מתייחסת לתקופה הנותרת, מ- 01.07.02 ועד יום הלידה - נדחית.

79. גמלת שמירת הריון - חומרים מסוכנים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 1149/01 {חלבי שרית נ' המוסד לבטוח לאומי, תק-עב 2003(1), 1813 (2003)} הוגשה תביעה לתשלום גמלה לשמירת הריון מיום 21.09.00 עד ללידה. התובעת צירפה לתביעתה אישור רפואי, מרופא נשים וגם מרופא תעסוקתי בו צויין, כי אין כל בעיות רפואיות מבחינת הריון התובעת ומעקב ההריון תקין, אולם התובעת עובדת בסביבת זרחנים אורגניים ולכן המליץ המומחה {מטעם התובעת} להפסיק את עבודתה עד ללידה.

הרופא התעסוקתי ציין, כי עוד בחודש יוני ביקר במקום ואיבחן בעיה של ריחות חריפים של חומרי הדברה וניקיון וחוסר באמצעי איוורור גם בשטח המשרדים בו עבדה התובעת. כמו-כן נקבע, כי מיקום ארובת הנדיפים היא מתחת למשרדים ולא ניתן לתקן את המצב. התובעת התלוננה על בחילות והקאות המחמירים בעת עבודתה בפני רופא הנשים. הומלץ על-ידי רופא התובעת, כי התובעת תצא לחופשת מחלה או חופשת לידה מוקדמת בהתאם להפניית רופא הנשים.

הנתבע דחה את תביעת התובעת וטען, כי אינה עומדת בתנאי הזכאות שבסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי, כלומר היעדרותה מהעבודה החל מ- 14.09.00 לא התחייבה בשל מצב הרפואי הנובע מההריון והמסכן אותה או את עוברה.

האישור הרפואי הועבר לרופא המוסד לביטוח לאומי, ורופא מטעם הנתבע ציין, כי לאור המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו אין עילה לשמירת הריון אלא לחופשת מחלה והפנה לחוות-דעת של רופא נשים.

רופאת הנשים פנתה למומחה מטעם התובעת, על-מנת ליידעו, כי התביעה לגמלת שמירת הריון נדחתה, תוך בקשה, כי יבהיר האמור בחוות-דעתו, שכן לא נמצא בספרות מידע, כי חשיפה לחומרים זרחניים אורגניים מזיקה לעובר. כן נקבע, כי לא הוכח, כי בעבודתה של התובעת כמזכירה, היא נחשפת לזרחנים אורגניים. לא נתקבלה כל תגובה למכתב, גם לאחר שנשלחה תזכורת נוספת.

בית-הדין קבע, כי בנסיבות אלה אין עילה למנות מומחה רפואי, שכן לא היתה כל ראיה, כי התובעת הפסיקה עבודתה מחמת התנאים שפורטו בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי וממילא לא הוכח כי מדובר בחשיפת התובעת לחומרים שפורטו בתוספות לתקנות עבודת נשים שצוטטו לעיל.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי אין ספק שהוראת הרופא, כי התובעת תעדר מעבודתה בהמשך תקופת ההריון, לא נבעה בשל מצב רפואי הנובע מההריון והמסכן את התובעת או את עוברה, אלא בשל העובדה, כי היתה חשופה במקום עבודתה לחומרים שסבלה בגינם מבחילות והקאות. באישור הרפואי נאמר במפורש, כי אין כל בעיות רפואיות במהלך ההריון, עד למועד קבלת האישור, אך הומלץ להפסיק עבודתה. התביעה נדחתה.

80. גמלת שמירת הריון - דליות ורידים {{varicose veins - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 1633/01 {דנק תמר נ' המוסד לבטוח לאומי, תק-עב 2002(4), 6208 (2002)} נדונה תביעה לתשלום גמלה לשמירת הריון.

בית-הדין מינה מומחה רפואי שיתן חוות-דעת בשאלות האם התובעת זכאית לקבלת גמלת שמירת הריון, בגין התקופה מיום 02.01.01 עד למועד הלידה ביום 06.05.01 והאם זכאית התובעת לקבלת הגמלה לתקופה קצרה יותר.

המומחה בחוות-דעתו קבע, כי הסיבה לשמירת הריון היתה דליות הורידים בגפיים התחתונים ובשפה הגדולה השמאלית של הפות. המומחה סבר שמדובר בדליות ורידים חריגות בחומרתן, כפי שציינו רופאת הנשים, הכירורג, ומנהלת מחלקת נשים ויולדות בבית-החולים.

עוד פירט המומחה, כי דליות ורידים (varicose veins) בהריון היא תופעה שכיחה אשר גורמת לאי נוחות רבה, לעיתים כאבים בולטים, לפעמים עלולה להיווצר דלקת בווריד המורחב עם קריש בתוכו. סיבוכיה של דלקת זו הם נדירים ודורשים טיפול מקומי ולעיתים טיפול בתכשירים אנטי דלקתיים.

מצבים אלה אינם מסכנים את ההריון, לא את היולדת ולא את עוברה, אלא שעמידה ממושכת היא בעוכרי הדליות הגורמת להחמרתן והחמרת התסמינים עד שהטיפול המקובל הוא המנעות מעמידה ממושכת על-ידי מספר הפסקות ביום של שכיבה למשך מספר שעות תוך הגבהת הגפיים. טיפול כעין זה אינו עולה בקנה אחד עם עבודה הכרוכה בעמידה במשך רוב שעות היום.

אין ספק שכל רופא המטפל בנשים הרות עם דליות ורידים חריגים בחומרתן ימליץ לעיתים קרובות ביותר על חופשות מחלה, עד אשר יקשה להבדילן משמירת הריון הכוללת הימנעות מכל עבודה שהיא.

לאור-כל-זאת, קבע המומחה, כי ראוי באופן חריג לאשר גמלת שמירת הריון כאשר לא המחלה היא הסיבה לשמירת הריון, אלא הטיפול שאינו מאפשר עבודה כעין זו שהיתה לתובעת.

בית-הדין קבע, כי אין לראות במצב הדליות החמור של התובעת משום מחלה המסכנת את ההריון, לא את היולדת ולא את עוברה. כל שניתן להסיק מחוות-דעתו של המומחה היא כי אין התובעת, בשל מצב הדליות החמור, יכולה להמשיך בעבודתה ולפיכך המליצו ללא היסוס על חופשת מחלה.

כמו-כן, אין כל ראיה רפואית, כי מדובר בהיעדרות מהעבודה בגין מצב רפואי המסכן את התובעת כאם או את עוברה, כנדרש בחוק הביטוח הלאומי לצורך הזכאות לגמלת "שמירת הריון". בנסיבות אלה, לא ניתן להעניק לתובעת זכויות מעבר לזכויות שפורטו בחוק הביטוח הלאומי, וזאת על-פי פסיקת בית-הדין העניפה בסוגיה זו.

81. גמלת שמירת הריון - בעיות בבלוטת התריס - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 1241/01 {שמיר אריאלה נ' המוסד לבטוח לאומי, תק-עב 2002(4), 4861 (2002)} תביעה לגמלת שמירת הריון נדחתה על-ידי הנתבע, מהנימוק שמצבה הרפואי של התובעת לא ענה לתנאים שפורטו בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין מינה מומחה רפואי שנשאל האם היעדרות התובעת מעבודתה בסלקום כולה או חלקה התחייבה בשל המצב הרפואי שנבע מההריון וסיכן אותה או את עוברה. והאם בהנחה שהתובעת סבלה מבעיות בבלוטת התריס ללא קשר להריון, יהיה בכך כדי לשנות.

בחוות-דעתו המנומקת היטב קבע המומחה, כי לא היה משום סיכון לא לתובעת ולא לעוברה, ולפיכך לטענתו, מצבה הרפואי של התובעת לא ענה לתנאים שפורטו בחוק הביטוח הלאומי המזכים בשמירת הריון.

בית-הדין קבע, כי התובעת לא השכילה להוכיח, כי היתה זכאית לקבלת הגמלה, בשים-לב לתנאים שבסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

82. התובעת לא היתה עובדת מבוטחת עת ביקשה גמלת שמירת הריון - טיפולי הפריה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 60792-07-13 {רבקה לענס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 12024 (2015) הנתבע דחה תביעה לגמלת שמירת הריון מאחר שהתובעת לא הפסיקה לעבוד לצורך שמירת הריון, כאמור בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת עזבה את מקום העבודה כחודשיים לפני ההריון מושא התביעה, אשר נקלט ביום 01.01.13. התובעת עזבה את מקום העבודה בשל שמירת הריון קודם, שהסתיים בהפלה.

בהתאם לאישור מטעם הרופא המטפל, ההפלה האחרונה של התובעת אירעה ביום 22.09.12. לתובעת הומלץ שמרגע כניסתה להריון {בתאריך 01.01.13 או סמוך לכך} עליה להיות במנוחה מוחלטת.

בית-הדין קבע, כי התובעת הפסיקה את עבודתה בעת ההריון הקודם שהסתיים בהפלה בחודש ספטמבר 2012, שאז נותקו יחסי עובד-מעביד. בזמן שבו התובעת נכנסה להריון שעבורו היא ביקשה קצבה, היא לא היתה "עובדת" מבוטחת לעניין זכאותה לגמלה. לכן, התביעה נדחתה.

83. גמלת שמירת הריון - פיטורים בזמן שמירת הריון - התביעה התקבלה
ב- סע"ש (נצ') 60479-06-14 {שירין אספניולי נ' אוסמה פרח מהנדסים יועצים בע"מ, תק-עב 2015(2), 24795 (2015)} עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה רכיבי תביעה שונים, וזאת בהתבסס על טענות הנוגעות לפיטוריה בעבודתה אצל הנתבעת, שהיו לטענתה שלא כדין, בהיותה בהריון ובניגוד לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954, וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, והן בשל כך שהפיטורים היו ללא עריכת שימוע. עוד נטענו טענות ביחס לזכויות שונות בתחום משפט העבודה המגן.

הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את כלל טענותיה של התובעת, ובכלל זה טענה כי התובעת לא פוטרה של הריונה. לפי הנטען בכתב ההגנה, התובעת היא זו אשר הפסיקה את עבודתה, וזאת "עקב מצב רפואי שאינו נכנס בגדר הריון, הטעתה את מעבידה ובנתה טיעון שכל מטרתו לזכות אותה בכספים שאינם מגיעים לה".

המחלוקת העיקרית שבה היה על בית-הדין להכריע היא, האם התקיים קשר בין הפסקת עבודתה של התובעת בשירות הנתבעת לבין הריונה, וכן ביחס לשאר הזכויות שנטענו על-ידי התובעת.

הנתבעת הינה חברה העוסקת במתן שירותי תכנון ויעוץ הנדסי. התובעת היתה עובדת יומית, כאשר שכרה ההתחלתי לשעה עמד על 25 ש"ח. באשר להיקף משרתה של התובעת - התובעת עבדה 5 ימים בשבוע אצל הנתבעת.

התובעת עבדה בשירותי הנתבעת עד ליום 12.02.14, מועד בו היא אושפזה בבית-חולים, וזאת בעקבות חשש להפלה, בעודה נמצאת בסביבות השבוע ה- 11 להריונה עם תאומים. למעשה, זה היה יום העבודה האחרון בפועל של התובעת אצל הנתבעת.

לתובעת הומלץ על-ידי מומחה לרפואת נשים וטיפולי פוריות, על שמירת הריון, ובעקבות כך התובעת פנתה למוסד לביטוח לאומי לקבלת גמלת שמירת הריון.

בעוד התובעת שוהה במנוחה, ובעקבות סיבוך נוסף הנוגע להריונה, אושפזה התובעת שוב ביום 20.04.2014 בבית-החולים, ושם הוחלט על הפסקת הריונה. הריונה של התובעת הופסק בהיותה בשבוע 21 להריון, משכך לתובעת לא קמה זכאות לקבלת דמי לידה.

זמן-מה לאחר הפסקת העבודה בפועל של התובעת, ובזמן שהתובעת שהתה בביתה בשל ההפלה, התחילה הנתבעת להעסיק עובדות חדשות, למילוי מקומה של התובעת. עם סיום חופשת המחלה שאושרה לתובעת בחודש מאי 2014, חוּדש הקשר בין התובעת לנתבעת, במטרה לשוב לעבודה.

מכיוון שמקומה של התובעת כבר אויש, הבהיר מנהל הנתבעת לתובעת כי היא אינה יכולה לשוב לעבודתה, באותה העת. הנתבעת לא פנתה לממונה על עבודת נשים במשרד הכלכלה בכל שלב שהוא, כדי לבקש אישור להפסקת עבודתה של התובעת.

מאוחר יותר, בניסיון לשלב את התובעת בעבודה בנתבעת, יצר מנהל הנתבעת קשר טלפוני עם התובעת, והציע לה לשוב לעבודה, אך התובעת סירבה.

בית-הדין קבע, כי היה אקט ברור וחד-משמעי של פיטורים, ועצם אי-הסכמתו של מנהל הנתבעת להחזיר את התובעת לעבודה, ולכל הפחות ללא נקיבת תאריך ברור לחזרתה לעבודה, שהינו ודאי וקרוב, היא הלכה למעשה פיטורים לכל דבר ועניין.

כמו-כן, העובדה שמבחינה סובייקטיבית, מנהל הנתבעת לטענתו לא פיטר את התובעת, אלא רק אמר לה שאין לו, באותו רגע נתון, "מקום מבחינה פיזית" שבו היא תוכל לשבת ולעבוד, אינה מעלה ואינה מורידה. זאת, כל עוד המשמעות המעשית והאובייקטיבית של האמור לעיל הינה אחת ויחידה - מניעת חזרתה של התובעת לעבודה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי התובעת פוטרה שלא כדין מהנתבעת, על רקע הפלייתה מחמת הריון.

84. גמלת שמירת הריון - פיטורים בזמן ימי מחלה כשטרם הוגשה בקשה לגמלת שמירת הריון - התביעה התקבלה
ב- סע"ש (ת"א) 31376-03-13 {בת אל לוי נ' מור פור יו בע"מ, תק-עב 2015(1), 3782 (2015)} נדונה טענת התובעת לפיה פוטרה בשל היותה בהריון וללא שימוע.

התובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת ביום 08.05.12 בתפקיד שיווק ומכירות.

בחודש אוגוסט 2012 הודיעה התובעת למנהלותיה על היותה בהריון ומיום 10.10.12 לא הגיעה לעבודה בשל חופשת מחלה. ביום 22.10.12, כאשר עדיין היתה בתקופת המחלה, קיבלה התובעת מכתב לביתה המודיע לה על פיטוריה.

לאחר שפוטרה קיבלה התובעת אישור מרופא נשים לשמירת הריון והגישה תביעה לגמלת שמירת הריון למוסד לביטוח לאומי {באישור רופא נשים מיום, הומלץ על שמירת הריון מיום 12.11.12 ועד הלידה וזאת בשל התעלפויות של התובעת מתחילת ההריון המסכנות את התובעת ואת עוברה}.

לטענת התובעת היא עבדה במסירות וקיבלה שבחים רבים בגין עבודתה והיא פוטרה רק בשל היותה בהריון, בחופזה בטרם תשלים 6 חודשי עבודה בנתבעת ותהיה מוגנת מפיטורים לפי חוק עבודת נשים. עוד טענה התובעת כי הריונה הקשה עליה הואיל והיה כרוך בהתעלפויות במקום העבודה וחיסורים בשל כך, כעולה מאישורים רפואיים אותם צירפה לראיות מטעמה.

בית-הדין קבע, כי התובעת פוטרה טרם חלפו 6 חודשים להעסקתה ולפיכך לא חל על הנתבעת סעיף 9 לחוק עבודתם נשים, אלא האיסור הכללי על הפליית עובדת מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

עם-זאת, יש קשר בין הפיטורים להריון התובעת ולכן יש בכך גם משום קיום של חוזה העבודה שלא בתום-לב, כאמור בסעיף 39 לחוק החוזים מכיוון שהפיטורים נעשו כדי לעקוף את הוראות חוק עבודת נשים.

לסיכום, קבע בית-הדין, העובדה שהתובעת פוטרה בטרם הגישה את תביעתה למוסד לביטוח לאומי לגמלת שמירת הריון - היא שמנעה ממנה לקבל גמלה זו. התובעת פוטרה בשל היותה בהריון ומכאן שהתובעת פוטרה בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

85. הרעת יחסי העבודה לאחר שובה של התובעת לעבודה משמירת ההריון - התביעה התקבלה באופן חלקי
ב- סע"ש (נצ') 25234-07-12 {מיכל אמר נ' אחים גורן בע"מ, תק-עב 2014(4), 19583 (2014)} התובעת עבדה אצל הנתבעת במשך כשנה וחצי. הרציפות בעבודה נקטעה במהלכה, בשל שתי תקופות שבהן התובעת לא היתה כשירה לעבודתה עקב הצורך בשמירת הריון.

בסוף שנת 2011 או בסמוך לכך - התובעת הרתה. במקביל, התערערו היחסים התקינים שהיו עד אז בינה לבין המנהלת שלה.

בחודש ינואר 2012, עבדה התובעת עד יום 08.01.12, וחדלה להגיע לעבודה, מאחר שהיא לא חשה בטוב. רופא נשים שבדק את התובעת קבע, כי התובעת שהיתה אז {לפי חשבונו} בשבוע השישי להריונה, אמורה להיות במצב של "שמירת הריון", למשך כחודשיים, עד יום 07.03.12. התובעת הודיעה על-כך לנתבעת, ואכן - לא שבה לעבודה. המוסד לביטוח לאומי אישר את זכאותה של התובעת לגמלת שמירת הריון כבר מיום 01.01.12, אף שהתובעת, כאמור, המשיכה לעבוד עד יום 08.01.12.

תקופת "שמירת ההריון" הוארכה לאחר-מכן, אך הנתבעת לא היתה מודעת לכך באותה עת {למעשה, הנתבעת לא קיבלה אישור על-כך עד שהנתבעת הגישה את האישורים הרלוונטיים}. התובעת לא חזרה לעבודתה מייד לאחר יום 07.03.12, והנתבעת הניחה שהתובעת נעדרת מהעבודה ללא אישור רפואי מתאים.

תקופת "שמירת ההריון" שאושרה לתובעת הסתיימה ביום 14.04.12. ולמחרת חזרה התובעת לעבודה.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים, נגעה לעניינים שהיו בעבודה מאז שהתובעת חזרה לעבודה, עם תום תקופת "שמירת ההריון" האמורה לעיל.

בית-הדין קבע, כי משהתובעת חזרה לעבודה, סברה הנתבעת כי התובעת לא נהגה כשורה {באותה עת, הנתבעת טרם ידעה שלתובעת אושר המשך "שמירת ההריון" עד יום 14.04.12}. בנוסף, מנהל התובעת ראה שהתובעת רוקדת בחתונתה באופן שלא התיישב עם האופן שבו הוא סבר שניתן לרקוד בעת שמירת הריון. על-כן, כאמור, סברה הנתבעת שלפחות החל מיום 08.03.12 {לאחר תום האישור בדבר "שמירת הריון" שהנתבעת ידעה עליו באותה עת} - התובעת נעדרה מעבודתה בלא סיבה מוצדקת.

כמו-כן, נראה שהנתבעת היתה מעדיפה שהתובעת לא תחזור לעבודה. אולם, משהתובעת חזרה, סברה הנתבעת שהיא מחוייבת להמשיך להעסיק אותה, אך ניסתה לגרום לתובעת להבין שאין צורך בה {אולי - בתקווה שהיא תתפטר}.

במטרה להביא את התובעת להבנה שהיא אינה נחוצה לנתבעת, הועברה התובעת לחדר אחר. באותו חדר - לא היה מחשב לשימושה של התובעת. בנוסף - לא הועברו אליה מטלות לביצוע מבין המטלות הרגילות שהוטלו עליה לפני כן. התובעת כבר לא התבקשה לטפל בקשרים עם הבנקים, לא בהכנת הנתונים שנועדו להעברה לרואה-חשבון לשם הכנת תלושי המשכורת ולא בעניינים אחרים, זולת - קשר עם הנהגים, כגון בענייני זימונם למוסך או העברת הודעות אחרות מהנהלת הנתבעת אל הנהגים ובחזרה.

בנוסף לכך, הנתבעת לא דאגה לתיקונו של המזגן בחדר של התובעת, אשר התקלקל, וכן, לא נתנה לה מפתח תקין של חדר השירותים במקום המפתח הפגום שהיה לה.

כפי הנראה בשל השינוי ביחס אליה, הופחתה מאוד המוטיבציה של התובעת לעבוד. התובעת גם הביאה בחשבון שנוכח הריונה יש לה מעין "חסינות" מפני פיטורים, ולפיכך - היא התנהגה בהפגנתיות באופן שמדגיש את אי-העבודה שלה. במסגרת אותה "הפגנה" היא הביאה ספרי קריאה, וקראה אותם במהלך שעות העבודה.

בית-הדין קבע, כי האופן שבו נהגה הנתבעת עם התובעת בתקופה שבין שתי תקופות "שמירת ההריון", היה אופן שבו הנתבעת פגעה בתנאי עבודתה של התובעת דווקא בשל ההריון. הנתבעת גם ידעה שלא ניתן לפטר את התובעת בלא קבלת אישור {ואף הכינה בקשה למתן היתר לפיטורים}, אך העדיפה להביא את התובעת להבנה שאין לה עתיד תעסוקתי אצל הנתבעת.

86. התובעת פוטרה בזמן שהיתה בהריון - התביעה התקבלה בחלקה
ב- סע"ש (ב"ש) 14485-06-13 {בת אל שרפי נ' פרומו עבודי קידום מכירות והפקת ארועים בע"מ, תק-עב 2014(3), 16549 (2014)} נדונה תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, תשלום בגין יתרת ימי מחלה ופיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה.

הנתבעות טענו כי יש לפטר את התובעת לאלתר, לאחר שנמצא כי פעלה בניגוד להסכמים עליהם היתה חתומה מול הנתבעות, ביחס לשימוש ברכב חברה שניתן לה במסגרת תפקידה ולכן פנו לממונה על חוק עבודת נשים במשרד התמ"ת {ייקרא להלן: "הממונה"}.

ביום 23.04.13 התירה הממונה את פיטוריה של התובעת, אשר היתה בהריון. הממונה קבעה בהחלטתה כי "בנסיבות אלה, בהן שוכנעתי כי ההריון לא היווה גורם בהחלטת הפיטורים ושוכנעתי בטענת המעביד למשבר אמון ונסיבות חמורות, ועת נמצא כי בטרם הוגשה הבקשה להיתר הפיטורים שוהה העובדת בימי מחלה, ובהתאם להוראות החוק, אני מתירה את הפיטורים לתום ימי המחלה או לערב צאתה לחופשת לידה, המוקדם מביניהם.".

בית-הדין קבע, כי פיטוריה של המערערת, אשר היתה בהריון אותה עת, נעשו מכוח סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים. התובעת ביקשה לערער על החלטת הממונה, אך לא צירפה את הממונה כצד להליך. לא ניתן לערער על ההחלטה באמצעות תביעה של המעביד, ולא של הממונה. לאור זאת, התביעה בעניין זה נדחתה.

כמו-כן, התובעת קיבלה המלצה לשמירת הריון מרופא מומחה. למרות שהממונה היתה מודעת לכך שהתובעת קיבלה המלצה לשמירת הריון, לא ציינה בהחלטתה כי פיטורי התובעת נדחים עד לאחר סיום שמירת ההריון אלא לאחר סיום תקופת המחלה. משהימים בהם שהתה התובעת בשמירת הריון אינם נחשבים ימי מחלה, הרי שמועד סיום עבודתה של התובעת הוא היום האחרון של חופשת המחלה, דהיינו 20.05.13.

עוד קבע בית-הדין, כי לא היה מקום לשלול את פיצויי הפיטורים מן התובעת. הפיטורים כשלעצמם מהווים עונש חמור דיו לתובעת, אשר לא רק איבדה את מטה לחמה, אלא היתה צריכה להתמודד עם הדברים בתקופה לא פשוטה, כאשר היא בהריון מתקדם.

87. התובעת הופלתה לרעה בשל הריונה - התביעה התקבלה בחלקה - התביעה שכנגד נדחתה
ב- תע"א (ת"א) 4675-06 {פלונית נ' ארז מינס, תק-עב (3), 10921 (2012)} נדונו השאלות: האם הופלתה התובעת מחמת הריונה והאם פוטרה מעבודתה על רקע היעדרויות מעבודתה בשל הריונה בניגוד לחוק עבודת נשים וחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.

סיפור המעשה בתמציתו סב סביב הדינמיקה שהובילה למשבר אמון קשה בין הצדדים זמן קצר בלבד לאחר תחילת יחסיהם ולאחר שהריונה של התובעת הציב בפניה אתגרים קשים, שהקרינו והשליכו על ציפיותיהם ההדדיות של הצדדים ולמרבה הצער הנחילו אכזבה ועוגמת נפש לשניהם.

הנתבע הוא רואה-חשבון ובעליו של משרד לראיית חשבון. בתקופה הרלוונטית לתביעה העסיק הנתבע כ- 4 עובדות ועובדים, ובכלל אלה אף התובעת.

התובעת הועסקה על-ידי הנתבע כעובדת שעתית החל מיום 10.04.05 ועד ליום 01.09.05 בתפקיד של יועצת מס ומנהלת חשבונות. נסיבות סיום עבודתה שנויות במחלוקת: בעוד התובעת טוענת כי היא פוטרה, הרי הנתבע טוען כי התובעת התפטרה בלא ליתן הודעה מוקדמת כמתחייב על-פי חוק.

על-פי הסכם העסקה שנערך בין הצדדים הועסקה התובעת חמישה ימים בשבוע ושכרה הסתכם בסך של 20 ש"ח לשעה בתוספת פרמיה.
בעת קבלתה לעבודה היתה התובעת בחודש השני להריונה, כאשר על הריונה זה הודיעה לנתבע כחודש לאחר קבלתה לעבודה.

לאחר כארבעה חודשי עבודה, במהלך חודש אוגוסט 2005, בעת בדיקה שגרתית שבוצעה במסגרת מעקב הריון, נמצא חשד לגדילה בלתי תקינה של העובר שנשאה ברחמה התובעת ומשכך, הומלץ לה לערוך בדיקות רפואיות נוספות.

התובעת הודיעה על ממצא זה לנתבע במהלך חודש אוגוסט 2005, כאשר לדבריה הנתבע הגיב לדברים בחוסר אמון, הטיח בה האשמות שווא כי היא "משקרת" לו ומאז החל להתנכל לה, להשפילה ולצעוק עליה בפני עובדים אחרים.

הוסיפה התובעת וטענה כי הנתבע גילה מורת רוח מהיעדרויותיה - שנבעו לשיטתה מהריונה - טען בפניה כי אין להן הצדקה וכי הן משבשות את סדר העבודה, "עקץ אותה בכל הזדמנות" בקשר לבדיקות שנאלצה לעבור וכן הלין את שכרה, כמו גם את שכרם של יתר עובדי המשרד, בעבור חודש יולי 2005. לגרסת התובעת, בהמשך הנתבע אף הפלה אותה לרעה בהשוואה ליתר עובדיו וזאת עת שהתמיד בהלנת שכרה גם לאחר ששילם את שכרם של יתר עובדיו במהלך חודש אוגוסט 2005.

זאת ועוד, טענה התובעת כי בשל התנהלות הנתבע אשר סיכנה את מצבה הבריאותי היא "הרימה ידים" והודיעה לו באמצע חודש אוגוסט על כוונתה לעזוב את עבודתה, תוך מתן הודעה מוקדמת של שבועיים ימים. עם-זאת, לדבריה, לאחר שהודיעה על התפטרותה וביום 30.08.05 ביקש אותה הנתבע להמשיך בעבודתה עד למועד הלידה, תוך שהוא מבטיח לשלם את שכרה לחודש יולי 2005 ואילו היא {התובעת} הסכימה להצעה מתוך תקווה שהנתבע ישנה את דרכיו, "יפתח דף חדש" ויחדל להתנכל לה.

בית-הדין קבע, כי התובעת מצידה, עם כל הקושי בפניו עמדה, נדרשה לגלות עירנות למצב בו מצוי היה הנתבע, שעמד מול שרשרת של היעדרויות תכופות שאינן מוצדקות כדבעי במסמכים רפואיים. זאת במקום עבודה קטן יחסית, בו מורגש חסרונו של כל עובד ביתר שאת ושעה שהיעדרויות התובעת הלכו ותכפו זמן קצר בלבד לאחר תחילת היחסים בין הצדדים, טרם שהספיקו להבשיל יחסי האמון הנבנים עם הזמן.

מצב דברים זה הוא שעורר בנתבע את התחושה כי התובעת עושה שימוש בנסיבות הקשות אליהן נקלעה "כקרדום לחפור בו" ויכול והיא מנצלת את זכויותיה "ניצול יתר". בנסיבות אלה ומיוחד שעה שעל-פי גרסת התובעת היא {התובעת} היתה היטב מודעת למורת רוחו של הנתבע, היה על התובעת לדקדק בקיום הוראות החוק ולהציג בפני הנתבע אישורים רפואיים מפורטים כדין הנותנים הסבר מספק לצורך בהיעדרות בכל שעה ושעה או להימנע מהיעדרות בלתי-מוצדקת.

בית-הדין לא קיבל את גרסת התובעת לפיה היא מסרה "הודעה מפורשת" על רצונה להפסיק את עבודתה מאחר והנתבע הקשה עליה לנהל מעקב אחר הריונה וכי הוא התנכל לה על רקע הריונה.

כמו-כן, בית-הדין לא קיבל את גרסתה של התובעת כי היא סיכמה עם הנתבע לאחר שהודיעה על התפטרותה על המשך עבודתה עד למועד הלידה. טענה הנסתרת מניה וביה במכתבה מיום 31.08.05.

המסקנה המתבקשת היא כי התובעת לא פוטרה ואף לא התפטרה בשל נסיבות שהיו קשורות בעיקרן בהריונה, ישירות או בעקיפין, ואשר היו בשליטת הנתבע.

משכך, יש לדחות את כל רכיבי התביעה הנגזרים מטענת הפיטורים, לרבות טענות בעניין אובדן הכנסה לתקופת ההריון, תשלום בעבור התקופה המוגנת שלאחר הפיטורים, הפסד פיצויי פיטורים ופיצויים בגין פיטורים בחוסר תום-לב.

עם-זאת ומנגד, קבע בית-הדין כי התנהלות הנתבע לאחר מתן הודעת ההתפטרות מאמצע חודש אוגוסט 2005 ואילך, זו שעניינה אי-תשלום שכרה של התובעת בעבור החודשים יולי ואוגוסט 2005 - מעבר להיותה הפרה של הוראות חוק הגנת השכר - מהווה הפרה של הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה וחוק עבודת נשים.

בנסיבות אלה, על-אף שבית-הדין קבע כי ההלנה החד פעמית והמפלה של שכר התובעת, במהלך תקופת תעבודתה, לא היא שהביאה למתן הודעת ההתפטרות, עדיין בהתנהלות זו טמונה הפרה של הוראות חוק עבודת נשים ואף של העקרונות העומדים בבסיסו של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

אי-לכך, משהנתבע התייחס לכל ההיעדרויות, לרבות אלה המוצדקות כמקשה אחת, כעילה לשלילת שכרה המלא של התובעת - לרבות השכר המתייחס לחודש שקדם למועד ההיעדרויות התכופות - הרי שבכך נשקל למעשה ההריון באופן עקיף ופסול תוך פגיעה בלתי מוצדקת בהכנסתה של התובעת.

אשר להיבט התוצאתי - הרי שהנתבע לא נתן את המשקל הראוי להשפעה המעצימה שעלולה להיות להלנת השכר, על ערעור הביטחון הכרוך בכך, על עובדת בהריון ובמיוחד בהריון מסוג זה עימו התמודדה התובעת.

המסקנה המתבקשת היא, כי הנתבע פגע למעשה בניגוד לסעיף 9א לחוק עבודת נשים בהכנסתה של התובעת וכן הפלה את התובעת מחמת הריונה בהשוואה לעובדיו האחרים. זאת, שעה ששתי העילות מקנות כידוע לבית-הדין סמכות לפסוק פיצוי גם אם לא נגרם נזק של ממון {ראה - סעיף 10 לחוק שוויון הזדמנויות או תקנת הציבור במקרה בו אין חלות הוראות החוק וקיימת פגיעה בעיקרון המוגן על-פי חוק שוויון הזדמנויות וכן וסעיף 13 לחוק עבודת נשים}.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי אין בפגמים שנפלו בהתנהלות התובעת לשלול את הזכאות לפיצוי, בשים-לב לכך שהפיצוי אותו מוסמך בית-הדין לפסוק אף אם לא נגרם נזק של ממון, הן מכוח חוק שוויון הזדמנויות והן מכוח חוק עבודת נשים, לא נועד לפצות את העובדת אך ורק על עוגמת נפש הנגרמת לה, אלא גם לשמש אמצעי הרתעתי. התביעה שכנגד נדחתה.
88. הנתבע לא שילם לתובעת פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה ופיצוי בגין אי-הפרשה לקרן פנסיה - התביעה התקבלה
ב- ע"ב (נצ') 1218/07 {שרית נחום נ' פנחס אסולין, תק-עב 2009(2), 6001 (2009)} נדונה תביעה לפיצויי פיטורים, לדמי הבראה, לפדיון חופשה ולפיצוי בגין אי-הפרשה לקרן פנסיה.

התובעת החלה את עבודתה בשירות הנתבע בחודש ספטמבר 1998 עד שהתפטרה מעבודתה ביום 07.02.07 לשם הטיפול בתינוק שנולד לה.

אין חולק שבמהלך תקופת עבודתה של התובעת היא יצאה לחופשות לא קצרות, בין שמדובר בחופשת לידה ובין שמדובר בחופשה לצורך שמירת הריון.

בית-הדין קבע, כי טענותיו של הנתבע בסיכומים, ככל שהן מתייחסות לצידוק בדבר יציאתה של התובעת לצורך שמירת הריון, מהוות הרחבת חזית אסורה, שכן בכתב ההגנה הנתבע הגדיר את תקופות ההיעדרויות כ"שמירת הריון" ו-"חופשת לידה" מבלי להטיל דופי כלשהו בעניין זה .

הספקות שהטיל הנתבע בסיכומיו בדבר הסיבה שבגינה נעדרה התובעת, היו צריכים לבוא לידי ביטוי בכתב ההגנה או לפחות בתצהירו של הנתבע.

לאור האמור לעיל , קבע בית-הדין, כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים.

כמו-כן, ההנמקה שניתנה לעניין דחיית טענותיו של הנתבע בכל הקשור להיעדרויות התובעת בתקופת שמירת ההריון ותקופת חופשת הלידה לעניין פיצויי פיטורים תקפה גם לעניין דמי ההבראה מאחר וזכות זו תלויה במישרין בוותק.
לפיכך, בהתחשב בתקופה בה שהתה התובעת בשמירת הריון ובעובדה שדין טענותיה של הנתבע בעניין זה להידחות, בית-הדין קיבל את התביעה וקבע כי התובעת זכאית ליתרת דמי הבראה.

89. גמלת שמירת הריון - עובדת שכירה - חופשה ללא תשלום - לא הוכח היום הקובע - התביעה נדחתה
ב- ע"ב (יר') 300833/97 {ארנה פנחס נ' בית-החולים הכללי משגב לדך, תק-עב 2001(2), 1162 (2001)} התובעת, אחות בבית-חולים פוטרה מעבודתה, וזכתה לפיצויים בגין פיטוריה, אך בכל הנוגע לדמי לידה וגמלת שמירת הריון- תביעתה נדחתה.

התובעת הועסקה כאחות מעשית אצל הנתבע, בחצי משרה החל מיום 28.02.1988 ועד ליום 24.06.1989. לאחר-מכן יצאה לחופשה ללא תשלום עד ליום 05.05.90.

התובעת שבה לעבודה ושוב יצאה לתקופה נוספת של חופשה ללא תשלום, בהסכמת הנתבע.

התובעת ביקשה להאריך את החופשה {השניה} בשלושה חודשים נוספים, מכיוון שהיא לא מסוגלת לחזור לעבוד מבחינה בריאותית, אך בקשתה של התובעת להארכת החופשה ללא תשלום נדחתה על-ידי הנתבע מאחר והיה מחסור בכוח אדם.

הואיל והתובעת חשה כי מצבה הבריאותי לא מאפשר לה לחזור לעבודה, היא פנתה לרופא אשר קבע כי אינה מסוגלת לעבוד ונתן לה כשבוע מנוחה. תקופת המחלה הוארכה עד ליום 22.06.95. בתקופה זו {22.05.95 או בסמוך לכך} הרתה התובעת, אולם עקב הקשיים הרבים שהיו לה בעבר וההפלות שעברה, לא הודיעה על-כך לנתבע.

בית-החולים הפנה את התובעת למרפאה תעסוקתית על-מנת שתקבע את כושרה לחזור לעבודה.

הרופאה התעסוקתית קבעה כי התובעת מוגבלת לעבודה מאומצת כגון הרמת משאות כבדים מעל 5 ק"ג, והתכופפויות רבות.

התובעת פנתה לרופא המשפחה שלה וזה כתב לביה"ח כי מאחר והתובעת סובלת מכאבי גב תחתון היא אינה יכולה לעבוד כמטפלת בתינוקות והוא המליץ על מנוחה.

בנסיבות אלו שבה הנתבעת והזמינה את הרופאה התעסוקתית לביקור במחלקת התינוקות ולאחר שזו ביקרה במקום, קבעה הד"ר ביום כי התובעת מסוגלת לחזור לתפקידה כאחות במחלקת תינוקות {תוך ציון שהתובעת עובדת חצי משרה בלבד}. בעקבות מסקנתה של הרופאה התעסוקתית פנתה הנתבעת לתובע בתאריך 06.07.95 ודרשה ממנו לחזור לאלתר לעבודה.

התובעת לא שבה לעבודתה וביום 19.07.95 הודיע לה הנתבע שמאחר והיא לא חזרה לעבודה מתאריך 26.06.95, למרות מסקנות הרופאה התעסוקתית הוא רואה בה כמתפטרת.

התובעת השיבה לנתבע במכתב בו הודיעה לנתבע כי היא בהריון בסיכון גבוה וצירפה תעודת מחלה עדכנית, כמו-כן הודיעה התובעת לנתבע כי אינה רואה עצמה כמתפטרת.

ביום 26.10.95 שב הנתבע והודיע לתובעת כי הוא עומד על טענתו כי התובעת התפטרה ולכן עצם היותה בהריון אינו משנה דבר אודות ההתפטרות.

הנתבע ציין כי נודע לו על הריונה של התובעת ביום 20.07.95. לאחר מכתב זה נותק הקשר בין הצדדים ולא היו כל מגעים נוספים על להגשת תביעה זו.
בית-הדין קבע, כי מחומר הראיות שהוצג בבית-הדין התברר שהתובעת אובחנה כאישה בהריון בסיכון גבוה, ולכן אין כל ספק כי היעדרותה של התובעת נבעה מקשיים בריאותיים כפי שטענה.

ייתכן שניתן לראות בהיעדרותה של התובעת משום הפרת משמעת אך לא ניתן להסיק, לאור תקופת ההיעדרות הקצרה ונסיבותיו של המקרה, כי התובעת זנחה את מקום עבודתה.

בנוסף לכך, מכתבה של התובעת לנתבע מתאריך 20.07.95 הצביע על-כך שלתובעת לא היתה כוונה מפורשת להתפטר ולזנוח את מקום עבודתה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי לפי חוקת העבודה הנתבע היה צריך ליידע את ועד העובדים והסתדרות הפקידים על הפיטורין במקרה דנן, ולהעביר את העניין להכרעת בוררות או למחלקה ליחסי עבודה של המשיבה. הנתבע בחר להתעלם מהנהלים שנקבעו בינו לבין העובדים וכן ממכתבה של התובעת.

בנוסף לכך, קבע בית-הדין כי שני הצדדים נהגו בצורה לא סבירה. הנתבעת היתה צריכה לנסות וליצור קשר נוסף עם בית-החולים ולברר מהו מעמדה ומאידך בית-החולים היה צריך להגיב למכתבה של התובעת ולא להתעלם מהמידע החדש שסיפקה לו התובעת ומאישורי המחלה שסיפקה.

מאחר ואין לראות בהיעדרותה של התובעת משום זניחת עבודתה והתפטרות, בית-הדין הגיע למסקנה כי יש להתייחס להודעת התובעת מתאריך 19.07.95 כאל פיטורי התובעת על-ידי הנתבע, ולכן על הנתבע לשלם לתובעת פיצויי פיטורין.

עוד קבע בית-הדין, כי התובעת הציגה אישור מחלה בשל הפלה מאיימת, אך לא הציגה כל מסמך רפואי המאשר כי היתה בשמירת הריון גם לאחר תאריך זה וגם לא הביאה עדות של רופא המאשר כי היתה בשמירת הריון לאורך כל תקופת הריונה.

בנוסף לכך, התובעת לא טרחה להוכיח בדיוק מהו היום הקובע. התובעת היתה בחופשה ללא תשלום עד ליום 31.05.95 ולאחר-מכן החלה במו"מ עם הנתבעת כדי להאריך את החופשה.

גם אם יקבע כי היום הקובע הוא ה- 19.07.95 הרי שהתובעת לא היתה זכאית לגמלת שמירת הריון מהמוסד לביטוח לאומי מאחר ולא שולמו לה דמי ביטוח בעד 15 חודשים מתוך 22 החודשים שקבעו ליום הקובע כפי שדורש סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי. משנקבע שלא התקיימו בתובעת תנאי סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי הקובע את תנאי הזכאות לתשלום דמי לידה, התובעת לא היתה זכאית לדמי לידה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי מאחר והתובעת לא היתה זכאית לגמלאות הביטוח הלאומי ולדמי לידה, משמע שלא נגרם לה הפסד ואין ביה"ח צריך לשפות את התובעת בעבורו - ותביעתה נדחית.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

גמלה לשמירת הריון (סעיפים 59-58 לחוק)