הכנסה לעניין דמי ביטוח - חישוב הכנסתו השנתית של מבוטח אחר (סעיף 345 לחוק)

1. הדין
סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, קובע כדלקמן:

"345. חישוב הכנסתו השנתית של מבוטח אחר
(א) עובד עצמאי יראו כהכנסתו השנתית את הכנסתו מהמקורות המפורטים בפסקאות (1) ו- (8) של סעיף 2 לפקודת מס הכנסה, ומי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי יראו כהכנסתו השנתית את הכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיף 2 האמור, והכל - בשנת המס שבעדה משתלמים דמי הביטוח (להלן: "השנה השוטפת"), ולאחר שנוכו ההוצאות הקשורות במישרין בהשגת ההכנסה.
(ב) (1) ההכנסה בשנה השוטפת תיקבע על-פי השומה הסופית של ההכנסה כאמור לאותה שנה לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי פקודת מס הכנסה (להלן: "ההכנסה בשומה"), בהפחתת סכומים אלה:
(א) סכומי דמי ביטוח ומס מקביל המותרים בניכוי מההכנסה בשומה לפי סעיף 47א לפקודת מס הכנסה;
(ב) סכום שהותר בניכוי לפי סעיף 47(ב)(1) לפקודת מס הכנסה;
ואולם כל עוד לא נערכה שומה סופית כאמור ישולמו מקדמות על חשבון דמי הביטוח בהתאם להוראות שנקבעו בתקנות, ודין המקדמות לעניין חוק זה כדין דמי ביטוח; בתקנות כאמור ייקבעו גם התנאים והכללים שלפיהם תקודם הכנסה של שנות כספים קודמות, כפי שנקבעה בתקנות, לצורך תשלום המקדמות בשנה השוטפת.
(2) לגבי מבוטח שלא נערכה לו שומה כאמור והוא חייב על-פי התקנות להגיש דין-וחשבון על הכנסתו, תיקבע ההכנסה לפי הדין-וחשבון של המבוטח בכפוף להוראות סעיפים 347 ו- 357 עד 359, ואולם אם נערכה השומה למבוטח לאחר-מכן, תיקבע הכנסתו על פיה ויראו את התשלומים ששילם על-פי הדין-וחשבון או על-פי קביעה מכוח סעיפים 357 או 358 כמקדמות.
(3) השר יקבע:
(א) תנאים וכללים שלפיהם שומה עצמית כמשמעותה בסעיף 145(א) לפקודת מס הכנסה (להלן: "שומה עצמית"), תיחשב כשומה סופית;
(ב) נסיבות שבהן תיחשב ההכנסה בשנה השוטפת, שלפיה שולמו מקדמות כאמור בפסקאות (1) או (2), כהכנסה לפי שומה סופית.
(ג) (1) נקבעה ההכנסה לשנת מס פלונית על-פי השומה הסופית כאמור, והתברר כי שולמו מקדמות בסכום קטן מסכום דמי הביטוח שהמבוטח היה חייב בתשלומם לפי אותה שומה, יהיה המבוטח חייב לשלם את הפרש דמי הביטוח, לאחר ניכוי הפרש המגיע בשל גמלה שחושבה מחדש על בסיס השומה הסופית כאמור, לרבות הפרשי הצמדה עליהם, ודינם יהיה כדין דמי ביטוח.
(2) השר יקבע כללים לחישוב הפרש דמי הביטוח, הפרש המגיע בשל גמלה שחושבה מחדש על בסיס השומה הסופית והפרשי ההצמדה עליהם, בשים-לב לדרך תשלום המקדמות במהלך אותה שנת מס, וכן מועדים והוראות לתשלומם; בכללים כאמור רשאי השר לקבוע תנאים לפטור מתשלום הפרש דמי ביטוח.
(3) לא שילם המבוטח את הסכום שנדרש לשלם לפי פסקה (1) במועד שנקבע לתשלומו לפי פסקה (2), יחולו על סכום זה הוראות סעיף 364.
(ד) הוראות סעיף-קטן (ג) וסעיף 362(א)(3) יחולו גם על הכנסה שנקבעה לשנת מס פלונית על-פי שומה עצמית.
(ה) מבוטח שלא נערכה לו שומה כאמור ולא הגיש דין-וחשבון על הכנסתו ואף לא נקבע הסכום המגיע כדמי ביטוח בהתאם לסעיף 357, ישלם מקדמה כאילו הכנסתו היתה הסכום המזערי האמור לגביו בלוח י"א או ההכנסה האחרונה שעל פיה חושבו לאחרונה המקדמות שהוא חייב בהן, כשהיא מקודמת כאמור בסעיף-קטן (ב)(1), לפי הגבוהה ביניהן.
(ו) בתקנות לפי סעיף זה רשאי השר, באישור ועדת העבודה והרווחה, לקבוע הוראות מיוחדות לגבי:
(1) מבוטח הרשאי לנהל במטבע חוץ פנקסי חשבונות כאמור בסעיף 130א לפקודת מס הכנסה, והכנסה שנקבעה לפי פנקסי חשבונות כאמור;
(2) מבוטח שהוראות פטור לפי סעיף 351(יא) חלות עליו או עשויות לחול עליו;
תקנות כאמור יכול שייקבעו לגבי כלל המבוטחים כאמור בפסקאות (1) או (2) או לגבי חלק מהם, ויכול שייקבעו הוראות שונות לגבי סוגים מהם."

תקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ה-1984 קובעות כדלקמן:

"בתוקף סמכותי לפי סעיפים 345 ו- 400 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"), אני מתקין תקנות אלה:

1. הגדרות (תיקונים: התשמ"ה (מס' 3), התשמ"ח, התשנ"ט)
בתקנות אלה:
"הפקודה" - פקודת מס הכנסה;
"הצהרה" - דין-וחשבון שמסר מבוטח לפי תקנה 7 לתקנות הגביה;
"השנה השוטפת" - כמשמעותה בסעיף 345 לחוק;
"שומה" - השומה הסופית האחרונה לעניין הפקודה של ההכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 345 לחוק, לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי הפקודה, למעט שומה לפי מיטב שפיטה שנערכה לפי סעיפים 145 או 145א לפקודה - לתקופה של 12 חדשים מיום עריכתה;
"שומה עצמית" - כמשמעותה בסעיף 145(א) לפקודה של ההכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 345 לחוק, לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי הפקודה;
"תקנות הגביה" - תקנות הביטוח הלאומי (גביית דמי ביטוח), התשי"ד-1954;
"מקדמה רבעונית" - מקדמת דמי ביטוח בעד כל רבעון; "רבעון" - תקופה של שלושה חדשים רצופים שתחילתה ב- 1 בינואר, ב- 1 באפריל, ב- 1 ביולי וב- 1 באוקטובר של כל שנת מס.

2. חישוב מקדמה (תיקונים: התשמ"ה (מס' 3), התשמ"ז, התשמ"ח, התשנ"ט)
(א) (1) חישובה של הכנסה לשנה השוטפת, לצורך תשלום המקדמות, יהיה על בסיס שומה או שומה עצמית המתייחסת לשנת המס הסמוכה ביותר לשנה השוטפת, שנתקבלה לפני ה- 1 בינואר של אותה שנה שוטפת, והוראות תקנה 7 יחולו על הכנסה שחושבה כאמור.
(2) המוסד רשאי, על-אף האמור בפסקה (1), לחשב את ההכנסה לצורך תשלום המקדמות בשנה השוטפת על בסיס הכנסה שלפיה חושבו מחדש מקדמות, כאמור בתקנה 4 ובלבד ששומה או שומה עצמית שנתקבלה לגבי אותה שנת מס שלגביה חושבו מחדש המקדמות, תובא בחשבון, והוראות תקנה 7 יחולו גם על הכנסה שחושבה על-פי פסקה זו.
(ב) מתייחסת השומה או השומה העצמית האחרונה של מבוטח שאינו עובד לשנת מס שמלפני שלוש שנים ויותר הקודמות לשנה השוטפת, והמוסד הודיע לו בכתב על חובתו להגיש הצהרה, תחושב המקדמה הרבעונית לפי תקנת-משנה (ג).
(ג) נמסרה הצהרה, תחושב המקדמה הרבעונית הראשונה על בסיס ההכנסה שעליה הצהיר המבוטח; נמסרה הצהרה על ההכנסה בחודש ינואר של אותה שנה שוטפת, תחושב המקדמה הרבעונית הראשונה על בסיס ההכנסה שהוצהר עליה, כפול 3, ותקנות 7 עד 9 יחולו.
(ד) נקבעה הכנסה על-פי סעיפים 345(ה), 346, 347, 357, 358 ו- 372 לחוק, תחושב המקדמה הרבעונית על בסיס ההכנסה שנקבעה, ואם ההכנסה נקבעה לשנת מס כלשהי הקודמת לשנה השוטפת, יחולו הוראות תקנות 6 עד 9.

2א. חישוב מקדמה שתשלומה נדחה (תיקונים: התשמ"ז, התשמ"ח, התשנ"ט)
דמי ביטוח שתשלומם נדחה לפי תקנה 2 לתקנות הגביה יחושבו כדלקמן:
(א) חל האמור בתקנה 2(ג)(2)(א) לתקנות הגביה - יחושבו המקדמות בעד אותה שנת מס כאמור בתקנה 2 או מהכנסה שעליה הוצהר או כפי שקבע פקיד גביה ראשי לפי סעיף 357 או 358 לחוק, לפי הגבוהה ביניהן.
(ב) חל האמור בתקנה 2(ג)(2)(ב) לתקנות הגביה - יחושבו המקדמות בעד אותה שנת מס כאילו הכנסתו היא כפי שהוצהר עליה או כפי שקבע פקיד גביה ראשי לפי סעיף 357 או 358 לחוק, לפי הגבוהה ביניהן, והוראות סעיף 345(ג) לחוק יחולו בשינויים המחוייבים.
3. תשלום מקדמה לפי מקסימום (תיקונים: התשמ"ה (מס' 3), התשמ"ז, התשנ"ט)
לא המציא מבוטח למוסד העתק שומה כשנדרש לכך מאת המוסד, ישלם מקדמה רבעונית על בסיס ההכנסה המירבית שלפיה משתלמים דמי ביטוח כפי שהיא בתחילתו של רבעון האמורה בלוח י"א לחוק לגבי אותו מבוטח.

4. תנאים לשינוי מקדמה (תיקונים: התשמ"ד, התשמ"ה (מס' 3), התשמ"ח, התשס"ו)
(א) המוסד רשאי, על-פי בקשתו של מבוטח, לחשב מחדש את המקדמות הרבעוניות, אם מתקיים אחד מאלה:
(1) נתקבלה שומה או שומה עצמית לשנת המס שקדמה לשנה השוטפת;
(2) הוגדלה או הוקטנה מקדמת מס הכנסה לפי הוראות סעיף 180 לפקודה בשיעור של 10% לפחות;
(3) בתקופה של שלושה חודשים רצופים בשנה השוטפת חלה הגדלה או הקטנה במחזור העסקאות, בשיעור של 20% לפחות לעומת מחזור העסקאות באותם שלושת החודשים של השנה שקדמה לשנה השוטפת - לגבי מבוטח המשלם מקדמות מס הכנסה לפי מחזור העסקאות כאמור בסעיף 175(ב) לפקודה; לעניין זה יקודם מחזור העסקאות של השנה הקודמת בשיעור הגידול שחל בממוצע המדדים שבתקופה של השנה השוטפת לעומת ממוצע המדדים שבתקופה של השנה הקודמת;
(4) המוסד שוכנע כי הכנסתו של המבוטח גדלה או קטנה - 10% לפחות מהכנסתו ששימשה יסוד לחישוב המקדמה.
(ב) נקבעה הכנסתו של מבוטח לפי סעיפים 174 או 175 לחוק, יהיה המוסד רשאי לחשב מחדש את המקדמה בנסיבות האמורות בתקנת-משנה (א)(1) ו- (4), אם שוכנע שנבצר מהמבוטח להוכיח את קיום הנסיבות לפני תום המועד שנקבע להגשת ערר על הקביעה.

5. מועדים לשינוי מקדמה (תיקונים: התשמ"ה, התשמ"ה (מס' 2), (מס' 3), התשמ"ז, התשס"ו)
נתקיימו התנאים האמורים בתקנה 4(א), יחושבו המקדמות הרבעוניות מחדש לא יותר מפעם אחת בכל רבעון ובתנאי שהמבוטח הגיש את בקשתו לחישוב מחדש והוכיח את קיום הנסיבות המאפשרות שינוי המקדמה הרבעונית לפני תום אותה שנה שוטפת.

6. חישוב מחדש (תיקון התשמ"ה (מס' 3))
(א) נתקיימו התנאים האמורים בתקנה 4(א), תחושב מחדש הכנסתו השנתית של המבוטח בשנה השוטפת בהתחשב בשינוי שחל בה, והמקדמות הרבעוניות יחושבו על בסיס הכנסה זו.
(ב) לעניין תשלום המקדמות הרבעוניות שחושבו מחדש, כאמור בתקנת-משנה (א), יראו כאילו המועד לתשלומן חל במועדי התשלום שהיו בתוקף לגבי אותה תקופה של השנה השוטפת.

7. תוספת אחוזים (תיקונים: התשמ"ה (מס' 3), התשמ"ח)
השר יקבע, בהודעה שתפורסם ברשומות, את האחוזים שבהם תקודם ההכנסה של שנות מס שקדמו לשנה השוטפת, לצורך תשלום המקדמות הרבעוניות בשנה השוטפת, בשים-לב לשיעור התנודות שחלו בין ממוצע המדדים של אותן שנות המס הקודמות לשנה השוטפת לבין ממוצע המדדים הצפוי ברבעון הראשון של אותה שנה שוטפת.

8. שיעור המקדמה (תיקונים: התשמ"ה (מס' 3), התשמ"ז, התשמ"ח)
(א) שיעור מקדמה רבעונית יהיה כאחוז דמי הביטוח שמשלם מבוטח שהוא עובד עצמאי או מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, לפי העניין, מהכנסה כדלקמן:
(1) ברבעון הראשון של כל שנת מס - מהכנסה שחושבה כאמור בתקנה 2(א)(1) או (2), וכשהיא מחולקת ב- 4;
(2) לגבי כל רבעון אחר - מהכנסה כאמור בפסקה (1), שהוגדלה או הוקטנה, לפי העניין, לגבי אותו רבעון, בשיעור השינוי שחל בשכר הממוצע בין תחילת אותו רבעון לבין תחילת הרבעון הראשון.
(ב) מקדמה רבעונית המשתלמת מההכנסה המזערית לפי פרט 3 או 4 בלוח י"א לחוק, לפי העניין, תחושב לגבי כל אחד מהרבעונים שתחילתם ב- 1 בינואר, 1 באפריל ו- 1 ביולי של שנת מס, מההכנסה המזערית כשהיא מחושבת על בסיס השכר הממוצע של החודש הראשון ברבעון שתחילתו ב- 1 בינואר, ולגבי הרבעון שתחילתו ב- 1 באוקטובר של שנת מס - על בסיס השכר הממוצע של החודש הראשון של אותו רבעון.

9. מועדי תשלום (תיקונים: התשמ"ה (מס' 3), התשמ"ז)
(א) מקדמה רבעונית, שנקבעה על-פי תקנות אלה למבוטח שאינו עובד, המשלם דמי ביטוח מהכנסה העולה על הכנסת המינימום לפי פרט 3 או לפי פרט 4 של לוח י"א לחוק, תחולק לשלוש מקדמות שוות, לכל אחד מהחדשים שברבעון שישולמו במועדים שבהם משתלמים דמי ביטוח לפי תקנה 2(א)(1) לתקנות הגביה.
(ב) מקדמה רבעונית שנקבעה לפי תקנות אלה למבוטח שאינו עובד, המשלם דמי ביטוח מהכנסת המינימום ולפי פרט 3 של לוח י"א לחוק, תשולם במועדים בהם משתלמים דמי ביטוח לפי תקנה 2(א)(2) לתקנות הגביה בידי מבוטח כאמור.
(ג) מקדמה רבעונית שנקבעה לפי תקנות אלה למבוטח שאינו עובד, המשלם דמי ביטוח מהכנסת המינימום לפי פרט 4 בלוח י"א לחוק, תשולם במועדים בהם משתלמים דמי ביטוח לפי תקנה 2(א)(2) לתקנות הגביה, בידי מבוטח כאמור.

10. תשלום הפרשים
(א) נקבעה ההכנסה בעד שנה פלונית לעניין תשלום דמי ביטוח לפי סעיפים 164 ו- 167 לחוק, ישולמו ההפרשים בין דמי ביטוח שהמבוטח חייב בתשלומם לבין המקדמות ששילם בעד אותה שנה תוך שלושים ימים מיום שהמוסד שלח למבוטח את ההודעה על סכום ההפרשים שעליו לשלם.
(ב) קיימים הפרשי דמי ביטוח לזכות המבוטח, יחזיר המוסד למבוטח את סכום ההפרשים.

11. הכנסה שתיחשב כהכנסה לפי שומה סופית (תיקונים: התשמ"ז, התשמ"ח)
(א) אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תיחשב ההכנסה, לפיה חוייב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית, והוראות תקנות 4 ו- 10 לא יחולו לגבי שנה זו;
לעניין זה, "פגיעה בעבודה" - פגיעה המזכה בדמי פגיעה לפי פרק ג' או ט'2 לחוק לתקופה של 90 ימים לפחות, בין שהם רצופים ובין שאינם רצופים, או פגיעה המזכה בקצבת נכות, בקצבת תלויים או במענק לנכה או לאלמנה לפי הפרקים האמורים.
(ב) על-אף האמור בתקנת-משנה (א), אם הפגיעה בעבודה אירעה בשני החדשים הראשונים של שנת מס פלונית, תיחשב כהכנסה לפי שומה סופית ההכנסה לפיה חוייב הנפגע בתשלום מקדמות בשנת המס שקדמה לפגיעה.
(ג) תקנה זו תחול אם הפגיעה ארעה החל משנת הכספים 1985.

12. חישוב מחודש של גמלה (תיקון התשמ"ה (מס' 3))
(א) גמלה, למעט גמלה כאמור בתקנה 11, תחושב מחדש על-פי ההכנסה שנקבעה בשומה עצמית לגבי אותה שנה שוטפת.
(ב) על-אף האמור בתקנת-משנה (א), חושבה מחדש מקדמה לפי תקנה 4, וההכנסה שעל פיה חושבה המקדמה משמשת יסוד לחישוב תגמולי מילואים שטרם שולמו, יחושבו מחדש תגמולי המילואים על-פי ההכנסה האמורה.

13. ביטול
תקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשל"ז-1977 - בטלות.

14. תחילה
תחילתן של תקנות אלה ביום כ"ח באדר ב' התשמ"ד (1 באפריל 1984)."

2. כללי
ב- בג"ץ 2105/06 אסתר כהן נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-על 2010(3), 838 (2010) נקבע:

"סעיף 344(א) לחוק הביטוח הלאומי מפנה, לעניין הכנסתו החודשית של "עובד", לסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, בעוד סעיף 345(א) לחוק הביטוח הלאומי מפנה, לעניין הכנסת "עובד עצמאי", לסעיפים 2(1) ו-2(8) לפקודת מס ההכנסה. סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה עוסק, בין-היתר, בהכנסה מ"משלח-יד" ואילו סעיף 2(2) לפקודה עוסק בהכנסה מ"עבודה". הדעת נותנת, כי סיווג הכנסה של אדם לאחד מסעיפי-המשנה בפקודת מס הכנסה אליהם מפנים סעיפים 344(א) ו- 345(א) לחוק הביטוח הלאומי, מספק מענה גם לשאלה האם הוא "עובד" או "עובד עצמאי". אם הכנסה מסויימת היא הכנסה מ"עבודה", לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, אזי משתמע מכך כי בעל ההכנסה נחשב "עובד" לעניין סעיף 75 לחוק הביטוח הלאומי. אם, לעומת-זאת, ההכנסה היא מ"משלח-יד" לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה, יש לומר כי בעל ההכנסה היה "עובד עצמאי" {אם הוא עונה לתנאי בנוגע להיקף העבודה או ההכנסה}. נראה, כי גם הצדדים אינם סבורים אחרת, שכן טענותיהם התמקדו בשאלה האם כספים שקיבל המנוח כתשר נחשבים להכנסה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה. לא נטען, כי יש להחיל מבחן נוסף בשאלת סיווגו של המנוח כ"עובד" או כ"עובד עצמאי". השאלה שהוטל על בית-הדין להכריע בה היא, כיצד יש לסווג את הכספים שקיבל המנוח כתשר, לעניין סעיף 2 לפקודת מס הכנסה. אם מקורה של הכנסה זו הוא מן המקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, הרי שלפי סעיף 344(א) לחוק הביטוח הלאומי יש לכלול אותה בבסיס החישוב של קצבת התלויים. אם, לעומת-זאת, מקורה של ההכנסה אינו נמנה על המקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודה, אזי אין להתחשב בה לצורך חישוב הקצבה."

3. גמלה לנפגע בעבודה
ככלל, גמלה לנפגע בעבודה מכח חוק הביטוח הלאומי מחושבת למבוטח על בסיס הכנסתו האמיתית, עובר לתאונה. החוק מבקש לדאוג לכך, שהכנסת המבוטח עובר לתאונה תשמש בסיס לקביעת שיעור הגמלה בשל החשש כי הכנסת העובד תפגע עקב התאונה.

הכנסתו האמיתית של מבוטח עצמאי, המאופיינת פעמים רבות בתנודתיות, תבוא לידי ביטויה רק בשומה הסופית ולא בשיעור המקדמות ששילם. כלל זה מותנה בדיווחי אמת של המבוטחים.

אין לתת לתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד-1984 פירוש מצומצם אלא לפרשה לפי תכליתה, שהיא לעודד עצמאים להגיש דיווחים מדוייקים ולמנוע "תיקון" הכנסה בעקבות תאונת עבודה.

תכלית תקנה 11, היא לחסום דיווח בלתי-נכון מצד מבוטחים, בכך שינסו להעלות את גובה הכנסתם לאחר התאונה על-מנת להגדיל את שיעור הגמלה שתשולם להם {עב"ל 1171/00 יעקב בן יששכר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2003(2), 225 (2003)}.

4. הבחנה בין הכנסה מעסק, ממשלח-יד ומעבודה - מעמדו של תובע
ב- בג"ץ 2105/06 {אסתר כהן נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-על 2010(3), 838 (2010) נקבע:

"השאלה אם המנוח הוא "עובד עצמאי" תלויה בשאלה האם הכנסתו הגיעה לידיו מ"משלח-ידו" ו"שלא כעובד". משמע, הגדרת המנוח כ"עובד עצמאי" מותנית בשלילת הגדרתו כ"עובד". מיהו, אם-כן, "עובד" לצורך הסעיף? כזכור, סעיף 344(א) לחוק הביטוח הלאומי מפנה, לעניין הכנסתו החודשית של "עובד", לסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, בעוד סעיף 345(א) לחוק מפנה, לעניין הכנסת "עובד עצמאי", לסעיפים 2(1) ו-2(8) לפקודה. סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה עוסק, בין-היתר, בהכנסה מ"משלח-יד" ואילו סעיף 2(2) לפקודה עוסק בהכנסה מ"עבודה". הדעת נותנת, כי סיווג הכנסה של אדם לאחד מסעיפי-המשנה בפקודת מס הכנסה אליהם מפנים סעיפים 344(א) ו- 345(א) לחוק הביטוח הלאומי, מספק מענה גם לשאלה האם הוא "עובד" או "עובד עצמאי". אם הכנסה מסויימת היא הכנסה מ"עבודה", לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, אזי משתמע מכך כי בעל ההכנסה נחשב "עובד" לעניין סעיף 75 לחוק הביטוח הלאומי. אם, לעומת-זאת, ההכנסה היא מ"משלח-יד" לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה, יש לומר כי בעל ההכנסה היה "עובד עצמאי" (אם הוא עונה לתנאי בנוגע להיקף העבודה או ההכנסה). נראה, כי גם הצדדים אינם סבורים אחרת, שכן טענותיהם התמקדו בשאלה האם כספים שקיבל המנוח כתשר נחשבים להכנסה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה. לא נטען, כי יש להחיל מבחן נוסף בשאלת סיווגו של המנוח כ"עובד" או כ"עובד עצמאי". השאלה שבה היה על בית-הדין להכריע היא כיצד יש לסווג את הכספים שקיבל המנוח כתשר, לעניין סעיף 2 לפקודת מס הכנסה. אם מקורה של הכנסה זו הוא מן המקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, הרי שלפי סעיף 344(א) לחוק הביטוח הלאומי יש לכלול אותה בבסיס החישוב של קצבת התלויים. אם, לעומת-זאת, מקורה של ההכנסה אינו נמנה על המקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודה, אזי אין להתחשב בה לצורך חישוב הקצבה."

באשר להבחנה בין הכנסה מעסק, ממשלח-יד ומעבודה:

"גדר הספק בענייננו הוא האם יש לראות הכנסה מתשר כהכנסה לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה או כהכנסה לפי סעיף 2(2) לפקודה. נבחן, איפוא, ביתר פירוט את החלופות הרלוונטיות. סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה, עוסק בהכנסות אלו:

'השתכרות או ריווח מכל עסק או משלח-יד שעסקו בו תקופת זמן כלשהי, או מעסקה או מעסק אקראי בעלי אופי מסחרי.'

"משלח-יד" מוגדר בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה: "מקצוע וכל משלח-יד שאינו עסק". "עסק" מוגדר בסעיף 1 לפקודה על דרך הריבוי בלבד: "לרבות מסחר, מלאכה, חקלאות או תעשיה". המבחנים לזיהויו של "עסק" פותחו בפסיקה. בעניין ברשף סיכם זאת בית-המשפט, כך:

'הפסיקה נמנעה מלהגדיר באופן ממצה את המונח 'עסק', אך קבעה מספר קריטריונים עיקריים באמצעותם תבחן השאלה האם מדובר בהכנסה עסקית, וביניהם: אופי הנכס; סיכון עסקי; אופי המימון; מנגנון כלכלי - פיתוח, טיפוח, יזמות ושיווק; תקופת ההחזקה בנכס; בקיאות מצד הנישום בתחום הכלכלי בו מתבצעת העסקה; פעילות קבועה ומתמשכת; היקף כספי נרחב; ומבחן הנסיבות.'

יוער, כי המבחנים שפותחו לצורך הבחנה בין הכנסה הונית לבין הכנסה פירותית יפים אף לגבי סיווג הכנסה כהכנסה מ"עסק" לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה. עוד יוער, כי המבחנים לזיהוי הכנסה מ"עסק" פותחו כאשר החלופות האחרות שעל הפרק היו ריווח הוני או הכנסה ממקורות פאסיביים...

בהתאם, חלק מן המבחנים הם כאלו שנועדו לזהות סימני "אקטיביוּת" בפעילות. מבחנים אלו עשויים לסייע גם לזיהוי הכנסה מ"משלח-יד", כאשר הנושא שעל הפרק הוא הבחנה בין הכנסה ממקור זה לבין הכנסה הונית או פאסיבית, אולם, אין בהם כדי לסייע כאשר יש להבחין בין הכנסה ממשלח-יד לבין הכנסה "אקטיבית" אחרת, כגון הכנסה מעסק או הכנסה מעבודה.

29. להבחנה בין "עסק" לבין "משלח-יד" יש נפקות מסויימת, כגון לעניין סעיף 4א לפקודת מס הכנסה. ההבחנה בין שני מקורות הכנסה אלו אינה פשוטה תמיד. נתון מסויים שהוזכר בספרות כמזהה "עסק" על פני "משלח-יד" הוא קיומו של מלאי עסקי...

עם-זאת, אין מדובר במבחן בלעדי. ככלל, כאשר מדובר בבעלי מקצועות חופשיים או במי שבעבודתם מביאים הם לידי ביטוי כישורים ייחודיים או אורח חיים, והם אינם עובדים כשכירים, הנטיה היא לראותם כעוסקים במשלח-יד.

לענייננו, ברי כי אדם העובד במסעדה כמלצר אינו נחשב למי שמפעיל "עסק" של מלצרות. החלופה לה טוענים המשיבים היא של "משלח-יד". השאלה אותה עלינו לבחון היא איפוא כיצד יש להבחין בין הכנסה מעבודה לבין הכנסה ממשלח-יד...

30. סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, העוסק בהכנסת עבודה, אומר כך:

"(א) השתכרות או ריווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו; תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב או טלפון, נסיעות לחוץ לארץ או רכישת ספרות מקצועית או ביגוד, אך למעט תשלומים כאמור המותרים לעובד כהוצאה; שוויו של שימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד שהועמד לרשותו של העובד; והכל - בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו...;

סוגיית ההבחנה בין הכנסת עבודה לפי סעיף זה לבין הכנסה ממשלח-יד לפי סעיף 2(1) לפקודה התעוררה ב- ע"א 5378/90 התאגדות לתרבות גופנית, הפועל טבריה נ' פקיד השומה, טבריה, פ"ד מח(2), 416 (1994). הפועל טבריה היתה קבוצת כדורגל שהתאגדה כאגודה עותמאנית ושחקני הקבוצה היו חברים באגודה. השאלה שהתעוררה היא האם תשלומים ששילמה הקבוצה לשחקנים נחשבים להכנסה מעבודה, כמובנה בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה. בית-המשפט קבע, כי המבחן לקיומה של הכנסת עבודה הוא האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין המעסיק לבין המועסק. צויין, כי יש מחלוקת בשאלה האם המבחנים לזיהוי יחסי עובד-מעביד לעניין סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה הם אותם המבחנים שנקבעו בדיני העבודה, או שמא יש צורך במבחן שונה, אשר יביא בחשבון את המאפיינים הייחודיים של דיני המס. בית-המשפט נמנע מלהכריע בשאלה זו, שכן לשיטת בית-המשפט על-פי כל אחד מהמבחנים האפשריים התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הקבוצה לבין השחקנים. בהמשך התייחס בית-המשפט לטענה לפיה הכנסתם של השחקנים אינה הכנסה מעבודה, אלא הכנסה ממשלח-יד. בית-המשפט דחה טענה זו, באומרו כך:

'לגופו של עניין, מקבל אני את גישת המשיב כי 'משלח-יד יכול לכלול עיסוקים שונים, לרבות ספורטאי, אך ההבחנה האמיתית היא בין משלח היד כעסק עצמאי לבין קיומם של יחסי עובד-מעביד, של אדם בעל משלח-יד המועסק על-ידי אחר'. הכנסתו של אדם המשמש בתפקיד עורך-דין אכן יכולה לנבוע מסעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) בשמשו כבעל עסק ואולי אף בהסכם Retainer, ואולם הכנסתו יכולה לנבוע אף מסעיף 2(2) כאשר הוא עובד כשכיר במשרד עורכי-דין, שכן במקרה זה הכנסתו תיפול בגדר ההגדרה של הכנסת עבודה.'

הנה-כי-כן, לגישת בית-המשפט היסוד המבחין בין הכנסת עבודה לבין הכנסה ממשלח-יד הוא "יסוד העצמאות". אם השירות שתמורתו נתקבלה ההכנסה ניתן במסגרת של יחסי עובד-מעביד, בין אם מדובר במבחנים המוכרים מדיני העבודה ובין אם מדובר במבחן אחר, הרי זו הכנסה מעבודה. אם, לעומת-זאת, ניתן השירות במסגרת של עיסוק עצמאי של הנישום, הרי מדובר בהכנסה ממשלח-יד...

31. עניין נוסף שהוזכר בפסיקה ובספרות כאמצעי לזיהוי "משלח-יד" לעומת עבודה כ"עובד" הוא אופי העיסוק. על-פי סעיף ההגדרות בפקודת מס הכנסה, קיימות שתי חלופות הממלאות אחר ההגדרה "משלח-יד": "מקצוע" ו"משלח-יד שאינו עסק". בהתייחסו להגדרה זו קבע בית-המשפט המחוזי לפני שנים, כי "...מקצוע הוגדר כדבר שטמון בו רעיון של עיסוק הדורש מומחיות שכלית או מומחיות של היד", ואילו "משלוח-יד הוא מושג רחב יותר והוא הדרך, האורח, בו אדם עושה חייו, כגון שחקן, ספורטאי".. נראה, כי הסוגיה של אופי העיסוק אינה מבחן נפרד, אלא היא מהווה אינדיקציה מסויימת לשאלה האם נעשתה העבודה כחלק מיחסי עובד-מעביד. כאשר מדובר בעבודה שאינה עונה למאפיינים ה"קלאסיים" של משלח-יד, יש בכך כדי לרמז כי היא בוצעה בגדר יחסי עובד-מעביד. אולם, כפי שהבהיר בית-המשפט העליון בעניין הפועל טבריה, גם כאשר מדובר בעבודה שמבחינת אופיה היא צבועה בצבעים של "משלח-יד", ייתכן שהיא נעשתה על-ידי בעל משלח-יד המועסק כעובד, ובמקרה כזה ההכנסה הנובעת ממנה תיחשב הכנסת עבודה."

5. סיווג הכנסה מתשר - הכנסת עבודה או הכנסה ממשלח-יד
ב- בג"ץ 2105/06 אסתר כהן נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-על 2010(3), 838 (2010)} נדונה עתירה בה בוקש לבטל את פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה, אשר קיבל את ערעור המשיב 1 {המוסד לביטוח לאומי}, בפסק-דינו של בית-הדין האיזורי לעבודה.

העותרת הינה אלמנה. לעותרת ולמנוח נולדו שלושה ילדים. ביום 25.05.96 שהו העותרת, המנוח וילדיהם על שפת הים בהרצליה. בשלב מסויים הבחין המנוח במספר צעירים אשר רחצו בים, נקלעו למצוקה וקראו לעזרה. המנוח נכנס למים ושחה לכיוונם של הצעירים על-מנת להושיט להם עזרה.

למרבה הצער, טבע המנוח וניסיונות החייאה שנעשו בו לאחר שנמשה מהמים לא צלחו. על-פי המתואר בעתירה, סייעו פעולותיו של המנוח להצלת חלק מהצעירים הטובעים. בעקבות מותו של המנוח, הגישה העותרת למוסד לביטוח לאומי תביעה לקבלת קצבת תלויים לפי סימן ח' לפרק ה' בחוק הביטוח הלאומי.

"עילת הזכאות בגינה נתבעה הקצבה היתה הדרישה להכיר בפעולותיו של המנוח כ"התנדבות", לפי סעיף 287(5) לחוק הביטוח הלאומי. תחילה דחה המוסד לביטוח לאומי את התביעה והעותרת נאלצה להגיש בעניין זה תובענה לבית-הדין האיזורי לעבודה בתל אביב. בהמשך שינה המוסד לביטוח לאומי את עמדתו והתובענה התקבלה בהסכמה. נקבע, כי המנוח מצא את מותו תוך כדי פעולה להצלת חייו של הזולת ועל-כן זכאית העותרת לקצבת תלויים. עם-זאת, התעוררה השאלה על-פי איזה בסיס תחושב קצבת התלויים."
בית-הדין קבע, כי הבסיס לחישוב קצבת תלויים הוא שכרו של הנפגע בשלושת החודשים {"רבע השנה"} שקדמו למועד ממנו החלה הזכאות לקצבה. החל מחודש אוקטובר 1992 ועד למותו עבד המנוח כמלצר במסעדת "דלי דג" בתל אביב, הנמצאת בבעלותה של המשיבה 3.

על-פי תלושי השכר השתכר המנוח בשלושת החודשים הרלוונטיים 8,046 ש"ח, היינו משכורת חודשית ממוצעת של 2,682 ש"ח. על בסיס סכום זה חישב המשיב את הקצבה המגיעה לעותרת ולילדיה. העותרת טענה, כי בפועל השתכר המנוח כ- 10,000 ש"ח נטו בכל חודש. המרכיב העיקרי בשכר היה כספים שקיבל המנוח כתשר מלקוחות שסעדו במסעדה.

סכומים אלו לא נרשמו בספרים ולא באו לידי ביטוי בתלוש המשכורת של המנוח. נוכח סירובו של המשיב להתחשב בהכנסה מתשר כבסיס לחישוב קצבת התלויים, הגישה העותרת לבית-הדין האיזורי לעבודה תביעה לסעד הצהרתי, לפיו השתכר המנוח בשלושת החודשים הרלוונטיים 30,000 ש"ח ושכר זה הוא הבסיס לחישוב הקצבה.

המשיב הגיש כתב הגנה וכן הודעת צד ג' נגד המסעדה. לטענת המשיב, ככל שיימצא כי כספים אותם קיבל המנוח כתשר היו חלק מהכנסתו קמה לו זכות שיפוי מהמסעדה, שהיתה מעסיקתו של המנוח, וזאת לפי סעיף 369(א) לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין האיזורי קיבל את תביעת העותרת. נקבע, כי העותרת הצליחה להוכיח ששיעור השתכרותו של המנוח ממשכורתו ומכספים שקיבל כתשר עמד על 10,000 ש"ח נטו בחודש לפחות. עוד קבע בית-הדין, כי יש להחשיב את ההכנסה מתשר כחלק מהכנסתו של המנוח לצורך חישוב הקצבה.

לגישת בית-הדין האיזורי, אין בעובדה שבפועל, בניגוד לדין, לא שולמו דמי ביטוח לאומי על הכנסה זו כדי לפגוע בזכותם של התלויים לקצבה. בית-הדין דחה את ההודעה לצד שלישי שהגיש המשיב נגד המסעדה. זאת, מן הטעם שחובת התשלום של דמי הביטוח הלאומי בגין ההכנסה מסכומי התשר שלא נרשמו בספרי המשיבה חלה על המנוח ולא על המסעדה.

על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי לעבודה הגיש המשיב ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, שקיבל את הערעור. נקבע, כי יש להבחין בין תשר העובר דרך קופת המעסיק ונרשם בספריו, אשר נחשב לחלק משכר העבודה של המלצר לעניין חישוב הקצבה, לבין תשר אשר אינו נרשם בספרי המעסיק ואינו נחשב לחלק משכר העבודה.

בעניין זה הסתמך בית-הדין על פסק-דין שניתן על ידו זמן קצר קודם לכן ב- ע"ע 300113/98 ד.ג.מ.ב אילת מסעדות בע"מ נ' ענבל מלכה, פד"ע מ 769 (2005). בעניין ענבל מלכה נדונה השאלה האם כספים שקיבל מלצר כתשר נחשבים לחלק משכרו, לעניין חובת המעסיק לשלם לו שכר מינימום לפי חוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 {ייקרא להלן: "חוק שכר מינימום"}.

נקבע, כי תשר שהגיע לכיסו של המלצר לאחר שעבר דרך קופת המסעדה ונרשם בספריה נחשב לחלק מהשכר שמשלמת המסעדה. אולם, תשר שניתן למלצר ללא שנרשם בספרים אינו חלק מהשכר אותו משלמת המסעדה. בעניין דנא סבר בית-הדין הארצי שיש להחיל את אותה הבחנה שנקבעה בעניין ענבל מלכה. מכיוון שסכומי התשר אותם קיבל המנוח לא נרשמו בספרי המסעדה, קבע בית-הדין הארצי לעבודה כי הם לא ייחשבו כהכנסה לצורך חישוב קצבת התלויים לה זכאים העותרת וילדיה.

נגד פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה הוגשה העתירה לבג"ץ.

בית-הדין קבע, כי יש להבחין בין תשר שמבחינת החובה לשלם מס הכנסה נחשב להכנסה של בית העסק לבין תשר הנחשב הכנסה ישירה של העובד ממעניק התשר.

כאשר מדובר בתשר מן הסוג הראשון, הרי מבחינת דיני המס הוא מגיע לעובד מן המעביד ומדובר בהכנסת עבודה. בעניינו של המנוח, קבע בית-הדין, כי הסכומים שהוא קיבל כתשר משתייכים לסוג השני. היינו, מבחינת דיני המס כספי התשר היו הכנסה ישירה שלו מן הלקוחות, בלא שהם עברו קודם לכן דרך המסעדה.

ביחס לתשר מסוג זה, שאלת הסיווג מורכבת יותר ומתעוררים בגדרה שיקולים המושכים לכיוונים מנוגדים. בסופו-של-יום, גם סכומי תשר אלו נחשבים להכנסה מעבודה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, הגם שאין מדובר בהכנסה המגיעה מן המעביד.

מקביעה זו מתחייבת מסקנה נוספת והיא כי יש להתחשב בהכנסתו של המנוח מכספים שקיבל כתשר לעניין קצבת תלויים. בנסיבות המקרה, אין להיעתר לטענתו החלופית של המוסד לביטוח לאומי, לפיה יש לחייב את המסעדה לשפותו בגין החלק בקצבה הניתן בגין הכנסת המנוח מסכומים שקיבל כתשר.

6. אופן חישוב בסיס ההכנסה לתשלום גמלאות ודמי פגיעה לגבי המערער שהינו עובד עצמאי - הערעור נדחה
ב- עב"ל 11243-05-10 {אייל ביטון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2012(4), 931 (2012)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בבאר-שבע בו נדחתה תביעת המערער לתיקון חישוב בסיס השכר לתשלום גמלאות ודמי פגיעה להן זכאי המערער בגין תאונה בה נפגע ביום 13.12.00, ואשר הוכרה כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי.

המשיב חישב את הגמלאות ואת דמי הפגיעה על בסיס שומת מס סופית לשנת המס 1999, בהתאם לתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד-1984 {ייקרא להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"}. המערער לעומת-זאת טען, כי יש לחשב את בסיס השכר לצורך חישוב הגמלאות על-פי שומה סופית לשנת 2000, שהוגשה לפקיד השומה ביום 09.07.01.
המערער, נהג מונית עצמאי, נפגע בתאונת דרכים ביום 13.12.00, אשר הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המשיב. בעקבות התאונה נקבעה למערער דרגת נכות קבועה בשיעור של 27% רטרואקטיבית החל מתאריך 13.06.01. בסיס השכר לצורך חישוב הגמלאות להן זכאי המערער נקבע בהתאם לשומה סופית לשנת 1999 שהוגשה על-ידי המערער ביום 09.07.00 {על בסיס המקדמות ששילם ברבעון שקדם לתאונה}.

בשנת 1999 עמדה הכנסתו של המערער על-סך 35,410 ש"ח, דהיינו סכום של 8,714 ש"ח לרבעון. מעדותו של רואה החשבון, עלה, כי בשנת 2000 עמדה הכנסתו של המערער על-סך 49,049 ש"ח {לאחר הוצאות}, דהיינו סכום של 12,262 ש"ח לרבעון.

בקשת המערער לעדכון בסיס השכר, בהתאם לשומה הסופית של שנת 2000 שהוגשה לאחר הפגיעה בעבודה, נדחתה על-ידי המשיב בהתאם להוראת תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי, מאחר והשומה הוגשה על ידו כשבעה חודשים לאחר מועד התאונה, מבלי שפנה קודם לכן להגדלת המקדמות ששולמו על ידו.

המערער טען בבית-הדין האיזורי, כי התאונה אירעה בחודש האחרון של שנת המס, בו שהה המערער בתקופת אי-כושר לעבודה עד סוף השנה. עקב הריסת המונית כליל בתאונה, לא ניתן היה להפעילה, אף לא באמצעות נהג אחר. בנסיבות אלה לא יכול היה המערער להוסיף על הכנסותיו באותה שנת מס.

לפיכך, טען המערער, הוא לא יכול היה להגדיל את הכנסותיו באופן מלאכותי לאחר התאונה, ואין ליישם את תקנה 11 לתקנות, כפי שפסיקתו של בית-הדין הארצי מאפשרת בנסיבות מסויימות.

בנסיבות אלה, טען המערער, כי יש לאפשר לו לתקן את בסיס החישוב ולהורות למשיב לשלם לו את דמי הפגיעה לפי ההכנסות בפועל של שנת 2000, ולא על-פי המקדמות. מדובר בגידול מינורי בהכנסות בין שנת 99 לשנת 2000, אשר לא נגרם לאחר מועד התאונה, ולכן המערער לא פנה לתקן את גובה המקדמות, ולא ידע כי היה עליו לפנות למשיב בשל כך.

המשיב מצידו, טען בבית-הדין האיזורי, כי המערער ידע, בטרם קרות התאונה, כי הכנסותיו גבוהות מאלו שהיו לו בשנת 1999, אולם בחר מטעמיו שלא לעדכן את המשיב בשינוי בהכנסותיו.

לטענת המשיב, שינוי מינורי בהכנסות לא מצדיק הימנעות מדיווח למוסד עליו. אם השינוי הוא מינורי, תמוה מדוע מתעקש המערער לשנות את בסיס חישוב הגמלה.

בית-הדין האיזורי דחה את תביעת המערער לשינוי בסיס הכנסתו, מהטעם שניתן לראות, כי מיוחסת חשיבות רבה בפסיקתו של בית-הדין הארצי למועד הגשת השומה הסופית לנתבע ביחס למועד הפגיעה, וכי אם הוגשה בטרם מועד הפגיעה, ניתן לראות בכך הוכחה לאי-התערבות התובע בכתוב בה.

לא כך הדבר כשהשומה מוגשת לאחר מועד הפגיעה, כפי שהוגשה בענייננו - כשבעה חודשים לאחר מועד הפגיעה. מאחר ומדובר בסטיה מתקנה, יש לעמוד בקריטריונים שהציב בית-הדין הארצי כולם. גם אם נניח שבנסיבות העניין לתובע לא היתה כל אפשרות לשנות את שומתו, דבר שהנתבע אינו מסכים לו, הרי שעצם העובדה שהשומה הוגשה לאחר מועד הפגיעה, יש בה כדי שלא להחיל את צמצום תחולת תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי.

בית-הדין הארצי קבע, כי הן המערער והן רואה החשבון שלו היו מודעים לכך שהיה גידול בהכנסותיו, אך מאחר ולטענתם לא היה מדובר בסכום משמעותי, בחרו במודע שלא לדווח על כך למשיב או לרשויות המס. בית-הדין קבע, כי גידול בהכנסות של קרוב ל- 40% הוא בהחלט גידול משמעותי, גם אם דמי הביטוח הנגזרים ממנו אינם גבוהים. הגידול בהכנסה מגדיל את גובה קצבת הנכות בצורה משמעותית, והוא הנתון החשוב לעניינינו.
לכן, קבע בית-הדין, כי מי שנוקט במדיניות של "שב ואל תעשה" לא יכול להלין על כך שמחילים עליו את הוראות תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי שבאה, בין השאר, למנוע מצב אליו נקלע המערער.

7. אופן חישוב גמלת לידה - מועד תשלום דמי ביטוח - עובדת עצמאית - הערעור התקבל בחלקו
ב- עב"ל 1004/04 {לילי כץ שורץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2007(4), 996 (2007)} המבקשת ערערה על אופן חישוב גובה דמי הלידה שהנתבע קבע לה וביקשה לחשב את גובה דמי הלידה על-פי הכנסתה בטרם הלידה ולא על-פי חלוקת הכנסתה על פני כל חודשי השנה {למעט חודשי חופשת הלידה} כקביעת המוסד לביטוח לאומי.

התובעת היא רופאת שיניים במקצועה, אשר ילדה ביום 26.04.1996 והיתה מסווגת כעצמאית בשנת 1996 בחודשים ינואר - אפריל וכן בחודש אוגוסט לאחר חופשת הלידה. בחודש ספטמבר 1996, הצהירה התובעת, כי עבדה 11 שעות בלבד ולכן לא ענתה להגדרת "עצמאית" וסווגה "כמי שאינה עובדת ואינה עצמאית". בסוף אותה שנה התבקשה התובעת להחזיר חלק מדמי הלידה ובמקביל הוחזרו לה חלק מדמי הביטוח שחוייבה בהם לאור הירידה בהכנסותיה.

בית-הדין האיזורי קיבל את טיעון המוסד לביטוח לאומי, לפיו לגבי מבוטח עצמאי חישוב דמי הביטוח הוא שנתי להבדיל ממבוטח עובד, שחישוב דמי הביטוח לגביו הוא חודשי. על-פי נתונים אלה, חישב המוסד את דמי הלידה שזכאית להם המערערת באופן נכון, ולכן נדחתה תביעת המערערת.

בית-הדין הארצי קבע כי נקודת המוצא לפסיקת הדין בערעור זה היא שהכנסת עובד עצמאי לצורך חישוב דמי ביטוח היא הכנסה שנתית ולא הכנסה חודשית.
נקודת מוצא זו מובילה למסקנה, כי לא ההכנסה החודשית בפועל היא הקובעת במקרה זה, לא היא המדווחת, ולא היא שצריך לדווח עליה.
ההכנסה השנתית היא הקובעת, כאשר פשיטא שההכנסה החודשית הממוצעת היא פועל יוצא של חלוקת הכנסה זו ב- 12. דרך חישוב זו היא הגיונית מתבקשת ונסמכת על הוראות חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו.

עוד הוסיף בית-הדין, כי כאשר המערכת כולה סובבת סביב ציר ההכנסה השנתית, אין כל רלוונטיות לשוני, גם אם קיים, בין ההכנסה החודשית הממוצעת להכנסה החודשית בפועל בחודש זה או אחר. ההכנסה הממוצעת היא הקובעת ולא ההכנסה החודשית בפועל.

לפיכך, המוסד סבר, כי את השומה יש לייחס לכל השנה {למעט התקופה בה היתה המערערת בחופשת לידה} ולא רק עבור התקופה בה עבדה כעצמאית, ולכן חילק את הכנסתה באותה שנה, גם בתקופה בה סווגה כעקרת בית.

המוסד היה צודק בדרך חישוב זו, אילו סווגה המערערת בכל השנה כעובדת עצמאית, אלא שהמערערת סווגה ביתרת השנה כעקרת בית. במילים אחרות, שנת המס של המערערת כעובדת עצמאית השתרעה על פני חמישה חודשים בלבד {לטענת המערערת על פני ארבעה חודשים בלבד, כאשר גם בחודש אוגוסט לא סווגה כעובדת עצמאית}.

בית-הדין קבע, כי המוסד הוא שסיווג את המערערת כעובדת עצמאית רק בתקופה ינואר - אפריל 1996 ואוגוסט 1996, וכאמור לגבי יתרת התקופה סווגה כעקרת בית.

לכן, בנסיבות אלה יש לחשב את דמי הלידה של המערערת באותה שנה אך ורק על-פי הכנסתה בחמש חודשי סיווגה כעובדת עצמאית ולחלק את הכנסתו זו בחמש ובהתאם לכך לחשב את דמי הלידה להם היא זכאית.

דרך זו תואמת גם את הוראת סעיף 5 לחוק הביטוח הלאומי וגם את הוראת סעיף 54(ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי, באשר תקופת חמשת החודשים הללו היא שאמורה לשמש יסוד לחישוב דמי הביטוח של המערערת כעובדת עצמאית, ולא התקופה בה היתה מסווגת כעקרת בית.

לסיכום קבע בית-הדין, כי מקרה זה אינו דומה למקרה בו לעובד עצמאי היתה הכנסה רק בחלק מהשנה, אך סווגו כעובד עצמאי לא שוּנה במשך כל השנה. כאן המערערת סווגה רק בחלק מהשנה כעובדת עצמאית ובחלק מהשנה כעקרת בית, ולכן יש לערוך את החישוב רק לגבי תקופת סיווגה כעובדת עצמאית.

8. חישוב מקדמות על-פי חישוב שנתי - הקטנת מקדמות - עובדים עצמאיים - הערעור נדחה
ב- עב"ל 1353/04 {ישע פרימס ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2007(4), 801 (2007)} המערערים {עורכי-דין עצמאיים} הגישו תביעה לבית-הדין האיזורי בחיפה, בה השיגו על גובה המקדמות שחייב אותם המוסד לביטוח לאומי לשלם לגבי המחצית השניה של שנת 2002.

המערערים פנו למוסד לביטוח לאומי וביקשו להקטין את המקדמות, בטענה שחלה ירידה בהכנסותיהם, וזה נענה באופן חלקי והקטין במידה מסויימת את גובה המקדמות.

המוסד לביטוח לאומי חישב את סכום המקדמות החדשות על-ידי חלוקת ההכנסה השנתית ל- 12 חודשים המתחלקים לשתי תקופות. בתקופה הראשונה של השנה מיום 01.01.02 ועד ליום 30.06.02 {המחצית הראשונה} חושבו המקדמות בהתאם לחוק טרם תיקונו. בתקופה השניה מיום 01.07.02 ועד ליום 31.12.02 {המחצית השניה} חושבו המקדמות בהתאם להוראות החוק המתקן, דהיינו, ללא הגבלת התקרה ועל-פי שיעורי הביטוח החדשים.

המערערים טענו, כי חישוב זה של המוסד שגוי, באשר הוא מבוסס על הכנסה חודשית ממוצעת. חישוב זה גורם לכך שהכנסה שהופקה במחצית הראשונה "מועברת" למחצית השניה, בה היתה ההכנסה נמוכה, או לא היתה הכנסה כלל. בדרך זו מוחלות הוראות החוק המתקן באופן רטרואקטיבי על ההכנסה במחצית הראשונה, למרות שתחולת החוק המתקן היא רק מתחילת המחצית השניה.

לדעתם של המערערים, חישוב זה גורם לעיוות, משום שהוא מתעלם מההכנסה החודשית האמיתית בפועל במחצית השניה שהיתה נמוכה, ולא היה מקום להטיל עליה חיוב בדמי ביטוח על הכנסה שבחלקה מקורה במחצית הראשונה.

המוסד לביטוח לאומי טען, כי ההכנסות במחצית הראשונה הינן חלק בלתי-נפרד מההכנסה השנתית, ואין מדובר בגלגול הכנסות ממחצית אחת לשניה ובחקיקה רטרואקטיבית.

בית-הדין האיזורי דחה את טענות המערערים וקיבל את דרך החישוב של המוסד לביטוח לאומי וקבע, כי טענת המערערים, לפיה היה מקום לקבוע את בסיס המקדמות לשנת 2002 על-פי ההכנסה החודשית בפועל בכל חודש וחודש באותה שנה, תוך התחשבות בהכנסה האמיתית במחצית השניה של השנה שהיתה נמוכה יותר, אין לה בסיס בחוק.

כמו-כן, על-פי חוק הביטוח הלאומי, בסיס ההכנסה הוא שנתי ומחולק ב- 12. דרך חישוב זו נובעת מן העובדה, שהכנסתו של עובד עצמאי היא הכנסה שנתית, ולא הכנסה מקרית בחודש זה או אחר.

בית-הדין האיזורי קבע עוד, שחישוב המוסד, לפיו החיל את הוראות החוק המתקן על הכנסת המערערים במחצית השניה, ואת הוראות החוק טרם תיקונו על הכנסה במחצית הראשונה היא נכונה, ואינה מצביעה על כל תחולה רטרואקטיבית של החוק המתקן.

בית-הדין האיזורי הצביע על הנזק שעלול להיגרם למערערים על-פי דרך חישובם, בתביעה לגמלה המבוססת על הכנסת המבוטח, בנסיבות בהן ההכנסה טרם קרות האירוע המזכה היתה נמוכה, או לא היתה הכנסה כלל.

המערערים חזרו בערעורם, בעיקרו-של-דבר, על טענותיהם בבית-הדין האיזורי, לפיהן על-פי שיטת החישוב של המוסד לביטוח לאומי יובאו בחשבון לעניין חישוב דמי הביטוח הכנסות שהופקו על-ידי המערערים במחצית הראשונה, בה חל המצב המשפטי הקודם, ויצטרפו להכנסות במחצית השניה, אשר לגביה חל המצב המשפטי החדש. דרך זו יצרה למעשה, שינוי חקיקה רטרואקטיבי הפוגע באושיות המשפט, בה בשעה שהדרך הנכונה לחישוב דמי הביטוח, היא התחשבות בהכנסתם בפועל של המערערים במחצית השניה ולא בהכנסה הממוצעת.

בית-הדין הארצי קבע, כי בית-הדין האיזורי צדק בפסיקתו. נקודת המוצא לפסיקת הדין בערעור זה היא שהכנסת עובד עצמאי לצורך חישוב דמי ביטוח היא הכנסה שנתית ולא הכנסה חודשית. דבר זה נלמד כבר מכותרת סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי. בגדר ההגדרה של "מבוטח" אחר מצוי גם עובד עצמאי {סעיף 345(א) לחוק הביטוח הלאומי}. לעומתו, מוגדרת הכנסת "עובד" כהכנסה חודשית {כותרת סעיף 344 לחוק}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי ההכנסה השנתית היא הקובעת, כאשר פשיטא שההכנסה החודשית הממוצעת היא פועל יוצא של חלוקת הכנסה זו ב- 12. דרך חישוב זו היא הגיונית מתבקשת ונסמכת על הוראות חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו.

לכן, המבנה המשפטי שבנו המערערים בסוגיה זו בטעות יסודו, מפני שהוא מבסס על הרצוי מבחינתם, אך לא המצוי הנורמטיבי הקיים, לפיו ההכנסה הקובעת לחישוב דמי ביטוח של מבוטח עצמאי היא ההכנסה השנתית ולא ההכנסה החודשית בפועל.

לסיכום קבע בית-הדין, כי בדין חישב המוסד את הכנסות המערערים במחצית הראשונה על-פי החוק בטרם תיקונו ובמחצית השניה על-פי החוק לאחר תיקונו - הוא החוק המתקן. חישוב זה אינו רטרואקטיבי, אלא רטרוספקטיבי, והוא החישוב הנכון.

9. קביעת שיעור ההכנסות המחייבות בדמי ביטוח לאומי {במקרה של השכרת נכס} - הערעור נדחה
ב- עב"ל 224/06 {אריה סגל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2007(4), 752 (2007)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי לעבודה בחיפה בו נתקבלה באופן חלקי בלבד תביעת המערער לקבוע את שיעור הכנסותיו המחייבות בדמי ביטוח לאומי לשנת 2002, באופן שהכנסות המערער משכירות הנכס יחולקו באופן שווה בינו לבין אשתו, ודמי הביטוח הלאומי ישולמו בהתאם.

המערער נשוי משנת 1962. בשנת 1992 רכשו המערער ואשתו נכס מקרקעין בחיפה, אשר נרשם על-שם המערער בלבד, אף-על-פי שלמעשה, אשתו היתה הבעלים של מחצית הנכס. המערער השכיר את הנכס, והיה חתום על חוזה השכירות. ביום 01.07.02 העביר המערער את הבעלות בנכס לידי אשתו, ללא תמורה. עסקה זו אושרה לרישום אצל רשם המקרקעין ביום 11.02.04.

ביום 29.10.03 שלח המשיב למערער דרישה לתשלום דמי ביטוח לתקופה שבין החודשים יולי עד דצמבר 2002, בגין ההכנסות שקיבל משכירות הנכס, על-פי השומה הסופית שנקבעה למערער במס הכנסה.

יצויין, כי ברקע תביעתו של המערער, עמד התיקון הזמני לחוק הביטוח הלאומי, אשר תוקן במסגרתו של חוק תוכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2002 ו-2003), התשס"ב-2002, לפיו, לעניין סעיף 348 לחוק הביטוח הלאומי, שעניינו חישוב דמי הביטוח הלאומי, בוטלה תקרת המקסימום לתשלום דמי ביטוח לתקופה שמיום 01.07.02 ועד ליום 31.12.03.

גדר המחלוקת שעמדה בפני בית-הדין האיזורי היתה, האם יש לייחס את ההכנסה משכירות הנכס למערער או לאשתו, לאחר התאריך 01.07.02.

בית-הדין האיזורי דחה את טענת המשיב לפיה העובדה שהמערער העביר את הנכס לאשתו דווקא ביום 01.07.02 מצביעה על העברה פיקטיבית לצורך התחמקות מתשלום דמי ביטוח לאומי על ההכנסות משכירות הנכס. בית-הדין האיזורי קבע כי למערער זכות לגיטימית לכלכל את צעדיו הכלכליים בדרך של תכנון מס.

לעניין הגדרתו של המערער לפי סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי העוסק ב"חישוב הכנסתו השנתית של מבוטח אחר" קבע בית-הדין האיזורי, כי המערער נחשב כמי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, היינו - "מבוטח אחר", שכן עיקר הכנסותיו הן משכירות הנכס. על-כן, חל על המערער סעיף 345(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי, הקובע, כי "ההכנסה בשנה השוטפת תיקבע על-פי השומה הסופית של ההכנסה כאמור לאותה שנה לפני כל פטור... ".

בדו"ח על ההכנסות בשנת המס 2002 שהגיש המערער למס הכנסה ביום 04.09.03, הצהיר המערער כי לאשתו אין הכנסות, וכי הדו"ח מדווח על הכנסותיו בלבד. אשתו נרשמה כבת זוג שאינה עובדת ושאין לה הכנסות.

בית-הדין האיזורי דחה את טענת המערער לפיה רשם את ההכנסות משכירות הנכס כהכנסותיו הוא, בשל הפיקציה שיוצרת פקודת מס ההכנסה, לפיה יש לצרף את הכנסת בן הזוג שאינה מיגיעה אישית להכנסת בן זוגו מיגיעה אישית שהיא גבוהה יותר. בית-הדין האיזורי קבע, כי רק לצורך חישוב המס יצרף פקיד השומה את הכנסת האישה להכנסתו של בן זוגה, אולם בדו"ח עצמו, על מגיש הדו"ח לפרט בנפרד את הכנסות כל אחד מבני הזוג, באופן המשקף נכונה את העובדות.

בית-הדין האיזורי לא השתכנע כי המערער לא ידע על קיומה של חובה זו, לאור העובדה שמדובר באדם שמורגל בהגשת דו"חות על הכנסותיו בסוף כל שנה, ולפחות 10 שנים, מאז שהחל להשכיר את הנכס, ואשר נעזר ברואה-חשבון לצורך תכנוני מס.

לסיום קבע בית-הדין האיזורי, כי לאור העובדה שהזכויות בנכס לא עברו בטאבו ביום 01.07.02, הוא יום חתימת החוזה, אלא רק בשנת 2004, הרי שאין לומר שבתקופה הנדונה היה שייך הנכס לאשתו של המערער. על-כן, מאחר והמערער ואשתו נישאו לפני שנת 1974, הרי שחלה עליהם "הלכת השיתוף", ולכן יש לחלק ביניהם באופן שווה את ההכנסות מן הנכס, ועל דמי הביטוח להשתלם בהתאם.

טענתו העיקרית של המערער כוונה כנגד קביעתו של בית-הדין האיזורי, לפיה יש לראות את הכנסות דמי השכירות כאילו שולמו בחלקים שווים למערער ולאשתו, שכן בתקופה הרלבנטית טרם נרשמה העברת הזכויות בנכס על-שמה של אישתו אצל רשם המקרקעין. המערער טען לעניין זה, כי המועד הקובע לעניין תשלום דמי הביטוח אינו מועד העברת הנכס אצל רשם המקרקעין, אלא על-פי הפסיקה, ניתן לראות במקבל הזכויות בנכס כבעל הנכס, כבר במועד ההתקשרות בהסכם.

זאת, לאור העובדה שהזכות לקבלת דמי השכירות הומחתה לאשתו בכתב המחאה, אשר אושר על-ידי שוכר הנכס, החל ממועד מתן הזכויות בנכס, ביום 01.07.02, וללא תלות בהעברת הרישום בנכס על-שמה. גם בפועל, שולמו דמי השכירות בנכס לאשתו של המערער החל מתאריך זה, ולמערער לא היה כל חלק בהכנסה זו.

המערער טען עוד, כי הוא אינו עונה על הגדרת "עצמאי" המופיעה בסעיף 1 לחוק, והוא אף אינו "מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי", ועל-כן סעיף 345 לחוק כלל אינו חל עליו.

כמו-כן, לא קיימת כל חובה חוקית לפרט בדו"ח השנתי המוגש למס ההכנסה את הכנסות בן הזוג בנפרד, ועל-כן אין כל נפקות לאופן עריכתו של הדו"ח באשר לקביעת דמי הביטוח הלאומי שעל המערער לשלם.

לפי הנחיות פנימיות של המוסד, יש לחלק את ההכנסות מנכס מסויים בין בני זוג אשר נישאו לפני שנת 1974, אף אם הנכס רשום רק על שמו של אחד מבני הזוג, לאור "הלכת השיתוף". המערער טוען כי למרות שתחולתן מחודש דצמבר 2004 בלבד, למעשה, הן משקפות את הדין החל גם במועד הרלבנטי לערעור זה.

המשיב טען, כי כפי העולה מתעודת עובד הציבור אשר הוגשה לבית-הדין האיזורי, מדובר בעובד שכיר, אשר עיקר הכנסותיו אינן מעבודה, אלא מהשכרת נכס, ועל-כן חל עליו סעיף 345(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי כ"מבוטח אחר".

החוק החל על העניין שבפנינו הוא חוק המקרקעין ולא חוק המחאת חיובים, ועל-כן בדין קבע בית-הדין האיזורי, כי העברת הנכס מן המערער לאשתו בוצעה רק בשנת 2004, בעת ביצוע הרישום אצל רשם המקרקעין.

כמו-כן טען המשיב, כי המערער המשיך להיות רשום בחוזה השכירות כמשכיר הנכס, עד לשנת 2005. כאשר נשאל על כך המערער בחקירתו הנגדית השיב, כי הוא ניהל את העסקים כל השנים, דבר המעיד על שותפותו של המערער בנכס, ולכל הפחות, יש למערער חלק ממשי בהכנסות מן הנכס בתקופה הרלבנטית.

לפיכך, אין ממש בנסיונו של המערער להראות כאילו ישנה חלוקת רכוש בינו לבין אשתו, שכן לא הוצגה כל ראיה התומכת בטענה זו, כגון הסכם ממון.

בית-הדין הארצי קבע, כי דין הערעור להידחות. הערעור מכוון, בעיקרו-של-דבר, כנגד ממצאיו העובדתיים של בית-הדין האיזורי, והמשקל שנתן לעדויות ולראיות שהובאו בפניו. בית-הדין האיזורי השתית את מסקנותיו על חומר הראיות, כשהוא מקיף את המחלוקת על כל פניה, תוך ניתוח מפורט. מסקנותיו מעוגנות, איפוא, בחומר הראיות, וניתוחו המשפטי, בהתחשב בכל האמור, נכון.

מעבר לזאת ציין בית-הדין, כי משהעברת הנכס מהמערער לאשתו בוצעה רק בשנת 2004, ומשהמערער המשיך להיות רשום בחוזה השכירות כמשכיר הנכס עד לשנת 2005, אזי בדין הוא חוייב בתשלום דמי ביטוח על מחצית ההכנסות השכרת הנכס, ואין לומר כי לא קמה זכאותו לדמי השכירות. בנסיבות אלה, העובדה שהמערער בחר, לאחר קום אותה זכאות, להעביר לאשתו את דמי השכירות שהגיעו לו, אין בה כדי לשנות את היווצרות חיובו בתשלום דמי הביטוח, על דמי השכירות להם היה זכאי.

משכך הם הדברים, קבע בית-הדין, כי פסק-דינו של בית-הדין האיזורי מתאשר מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108(ב) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

10. ההכנסה המהווה בסיס לחישוב זכויות בגין תאונת העבודה של המערער - הערעור נדחה
ב- עב"ל 1452/04 {אורי בן חנן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2006(4), 363 (2006)} הסוגיה שנדונה בערעור זה היא, מהי ההכנסה המהווה בסיס לחישוב זכויותיו של המערער בגין תאונת העבודה שארעה לו.

המערער, בעל עסק לחלקי חילוף לרכב, נרשם כ"עובד עצמאי" במוסד לביטוח לאומי בשנת 1994.

המערער פנה למוסד לביטוח לאומי במכתב, בו טען כי בין התאריכים 16.03.99 - 14.10.99 שהה במעצר. לאור האמור, ביקש המערער מהמוסד להתחשב בתקופה זו ולקזז לו את חובו בביטוח לאומי. במענה למכתב זה הודיע המוסד לביטוח לאומי למערער, כי מעמדו שונה, וכי החל מיום 14.03.99 הוא יחשב "כמי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי". המערער התבקש לעדכן את המשיב, מהו עיסוקו מאז שחרורו ממעצר.
המערער מילא "דין-וחשבון רב-שנתי" בו הצהיר, כי מיום 14.10.99 ועד ליום 28.03.00 עבד כעצמאי. לטענת המערער, ביום 28.03.00 ארעה לו תאונת עבודה", ומאז מצוי הוא בחופשת מחלה.

לאור הצהרתו של המערער בדין-וחשבון קבע המשיב, כי המערער היה בגדר "עובד עצמאי" מיום 14.10.99 ועד ליום 28.03.00, וכי ממועד זה ואילך הוא מבוטח במעמד של מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי.

ביום 27.08.01 ארעה למערער תאונת עבודה נוספת. על-אף שבתקופה זו ראה המוסד במערער כמי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, ולכן לא היה המערער מבוטח, לכאורה, בביטוח נפגעי עבודה, הסכים המוסד בדיעבד לקבוע, כי המערער היה החל מחודש אוגוסט 2001 בגדר עובד עצמאי.

במכתב מיום 25.11.01 נקבע, כי בהיעדר הצהרה על גובה הכנסותיו יהווה השכר הממוצע במשק בסיס לחישוב זכויותיו וחובותיו למוסד. לאור האמור, חושבו הזכויות המגיעות למערער בגין תאונת העבודה מיום 27.08.01 על בסיס הכנסה בגובה השכר הממוצע במשק.

לא נחה דעתו של המערער מדרך חישוב זו, ולכן פנה בתביעה לבית-הדין האיזורי בבאר שבע, בה טען, כי יש לחשב את הזכויות המגיעות לו עקב תאונת העבודה מיום 27.08.01 על בסיס ההכנסה שהיוותה בסיס לתשלום הזכויות בגין תאונת העבודה מיום 28.03.00, שהיתה השומה לשנת 1998.

המשיב טען, כי לפני תאונת העבודה מיום 27.08.01 היה המערער במעמד של מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, ולכן חוייב ברבע השנה שקדמה לתאונה בתשלום דמי ביטוח מינימליים.

בית-הדין האיזורי דחה את תביעתו של המערער.
בית-הדין הארצי קבע, כי הבסיס לחישוב מקדמות דמי הביטוח עבור התקופה שקדמה לתאונת העבודה מיום 27.08.01 היה צריך להיות השומה לשנת 1999, בפועל נלקחה בחשבון הכנסה גבוהה יותר {השכר הממוצע במשק}. משאלו הם פני הדברים, לא נפל כל פגם בחישוב הכנסתו של המערער לצורך חישוב הזכויות להן הוא זכאי מכוח תאונת העבודה מיום 27.08.01, ולכן דין הערעור להידחות.

11. בסיס ההכנסה לפיה יש לשלם למערערת את קצבת התלויים - הערעור נדחה
ב- עב"ל 133/03 {רחל גואטה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2005(3), 552 (2005)} הסוגיה שנדונה היא מה בסיס ההכנסה לפיה יש לשלם למערערת את קצבת התלויים: האם לפי השומה על הכנסה שהגיש המנוח לשנת 1994 או לפי ההכנסה שהגיש לשנת 1995.

המנוח היה עובד עצמאי אשר הפסיק את עבודתו בעקבות המחלה בה לקה בחודש ספטמבר 1996. המנוח הגיש תביעה למוסד להכיר במחלה כתאונת עבודה ותביעתו הוכרה. לפיכך קיבל המנוח דמי פגיעה וקצבת נכות מיום 21.10.96 ועד פטירתו ביום 27.03.99.

עם פטירת המנוח החל המשיב לשלם למערערת קצבת תלויים. ביום 15.07.97 קבע המוסד, כי בסיס תשלום הגמלה למערערת יהיה 20,055 ש"ח לרבעון. חלפו שנים וביום 25.07.00 קבע המשיב כי בסיס תשלום הגמלה יהיה 16,029 ש"ח לרבעון. על רקע זה הגישה המערערת תביעה בבית-הדין האיזורי בבאר שבע ובה טענה כי המשיב אינו רשאי לשנות - ולמעשה להפחית - את בסיס השומה לפיו שולמה לה הגמלה מאז פטירת המנוח.

בית-הדין האיזורי דחה את התביעה. בית-הדין האיזורי הסתמך על תקנה 11(א) לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), לפיה בסיס ההכנסה נקבע לפי ההכנסה בה חוייב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה.

בית-הדין האיזורי קבע, כי בשנת 1994 שילם המנוח מקדמות על בסיס הכנסה של 49,274 ש"ח לשנה אך לאותה שנה הוא הגיש שומה מתוקנת על בסיס הכנסה של 70,000 ש"ח לשנה. על יסוד נתון זה נקבע למנוח - ולאלמנתו {המערערת} לאחר פטירתו - קצבה על בסיס הכנסה של 20,055 ש"ח לרבעון. אלא שהסתבר שלמשיב הוגשה שומה לשנת 1995 על הכנסה של 66,000 ש"ח לשנה.

בשל טעות התגלתה שומה זו רק לאחר פטירת המנוח ועל בסיסה נקבעה קצבת התלויים למערערת בסכום של 16,029 ש"ח לרבעון. בית-הדין האיזורי קבע כי הנתון בדבר השומה לשנת 1995 הצדיק את שינוי בסיס תשלום הגמלה, ולא ניתן לטעון כלפי המשיב כי הוא מנוע מעריכת שינוי זה.

המערערת טענה, כי על המשיב היה לפעול על בסיס השומה המתוקנת לשנת 1994, לפיה הכנסת המנוח היתה 70,000 ש"ח לשנה, שהרי זו השומה שהוגשה למשיב לפני מקרה הפגיעה {אירוע המחלה של המנוח בספטמבר 1996}. לטענת המערערת, השומה לשנת 1995 היא "שומה מרעת" ועל-כן מנוע המוסד מלחזור בו מהתבססות על השומה לשנת 1994.

המוסד תמך בפסיקת בית-הדין האיזורי.

בית-הדין הארצי קבע, כי יש לדחות את הערעור. בעוד שבדרך-כלל מחושבת הקצבה המגיעה לנפגע שהוא עצמאי לפי הכנסתו הסופית, כאן נקבע בסיס ההכנסה לפי תשלום המקדמות ששילם הנפגע לפני הפגיעה.

ועוד הוסיף בית-הדין, כי כשם שהקצבה המשולמת למבוטח משתנה עם השינוי בתשלום הגמלאות כלפי מעלה, כך היא משתנה אם חלה ירידה בגובה המקדמות, סמוך לפני מועד הפגיעה. דברים אלה מובנים מאליהם.

לכן, המפתח לקביעת בסיס ההכנסה הוא השומה האמיתית האחרונה שנקבעה למבוטח {על בסיס תשלום מוקדמות} ערב הפגיעה. במקרה שלנו המערער חלה בספטמבר 1996 ומחלתו הוכרה כפגיעה בעבודה. במועד זה היו בידי המוסד לביטוח לאומי שלוש שומות על הכנסתו.

בשל טעות מינהלית כלשהי נעלמה השומה השלישית מעיני פקידי המוסד לביטוח לאומי והם קבעו את הכנסתו של המנוח על בסיס השומה השניה. רק לאחר מספר שנים {בחודש יולי 2000} התגלתה השומה השלישית ועל פיה שינה המוסד לביטוח לאומי את קצבת התלויים המגיעה למערערת.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי אין ספק שהמשיב נהג כראוי. המועד הרלבנטי לקביעת ההכנסה הוא מועד הפגיעה. במועד זה בודקים מהי השומה האחרונה שנמסרה למשיב המשקפת את התקופה הקרובה למועד הפגיעה. המשיב שילם למערערת קצבת תלויים על בסיס שומת הכנסה לשנת 1994, בעוד שבידיו היתה שומה שונה לשנת 1995.

אין ספק ששומה אחרונה זו היא הקובעת. תשלום הקצבה על בסיס השומה משנת 1994 היה מוטעה ופשיטא שהמשיב רשאי לחזור בו מטעות שעשה. המשיב פועל לפי חוק והוא מופקד לא רק על שמירת זכויותיו של ציבור המבוטחים אלא גם על קופת הציבור.

משעה שהתברר שהמשיב משלם תשלומים מעבר לקבוע בחוק, חובתו להעמיד דברים על תיקונם ולשלם את המגיע והדברים פשוטים וידועים.

12. דמי פגיעה וגמלה בהתאם להכנסה עליה הצהיר המערער לפני קרות התאונה - הערעור נדחה
ב- עב"ל 1171/00 {יעקב בן יששכר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2003(2), 225 (2003)} נדונה שאלת תוקפה של תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), המכונה "גמלה חוסמת", על פיה מקום בו אירעה למבוטח שהוא עצמאי פגיעה בעבודה, תיחשב הכנסתו, לפיה ישלם המוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה וגמלה, ההכנסה עליה הצהיר לפני קרות התאונה.

בית-הדין האיזורי דחה את תביעתו של המערער למתן סעד הצהרתי על פיו יש לחשב את דמי הפגיעה המגיעים לו בגין תאונת עבודה שאירעה לו על-פי הכנסתו בפועל, כפי שאושרה על-ידי רשויות המס לשנת 1994 - ולא על-פי המקדמות ששולמו על ידו לפני קרות התאונה.

כמו-כן, חזר בית-הדין קמא על ההלכה שנפסקה בפסיקותיו של בית-דין זה, בהן נדחו טענות שתקנה 11 אינה תקפה.

בית-הדין הארצי קבע, כי במקרה שלפנינו הדיווח על שינוי מעמד הוגש על-ידי המערער והוא כלל לא דיווח על גובה הכנסותיו.

המערער דיווח על שינוי מעמדו לעצמאי כ- 8 חודשים לאחר שהחל לעבוד כעצמאי. בעת הגשת הדיווח למוסד, המערער לא מסר הפרטים הדרושים על הכנסתו כעצמאי, על-אף שעבד במעמד זה חודשים רבים.

יתרה-מזו, המערער לא הגיב להודעת המוסד לביטוח לאומי, כי כל עוד לא ימסור הפרטים הדרושים, תיחשב הכנסתו לפי השיעור המינימלי. הוא אף שילם דמי ביטוח לפי שיעור הכנסה מינימלית.

בנסיבות הללו, קבע בית-הדין, יש להצדיק את הוראות תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), המשמשת הרתעה לעצמאי נגד דיווח לא מדוייק על הכנסותיו. נוסף על כך, מדובר בעובד עצמאי, המדווח בעצמו על הכנסותיו, לעומת העובד השכיר שמעסיקו מדווח עליו. למוסד תלות בדיווחי העצמאי. אין מקום להטיל על המוסד חובה לבדוק את אמיתות הצהרות המבוטחים לצורך תשלום מקדמות.

13. המערער טען כי אין לראות בהכנסת החברה כהכנסתו האישית של המערער לעניין חובת תשלום דמי הביטוח הלאומי - הערעור התקבל
ב- ע"ע 1117/01 {ברק יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2003(1), 405 (2003)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בירושלים, בו נדחתה תביעת המערער "ליתן פסק-דין הצהרתי, לפיו אין לראות את הכנסת החברה כהכנסתו האישית של התובע לעניין חובת תשלום דמי הביטוח הלאומי וכי התובע אינו חייב בתשלום דמי ביטוח בגין הכנסה זו", וממילא אין הוא חייב בתשלום דמי ביטוח לאומי בגין הדוידנד שקיבל מהחברה בשנים 1994 - 1997, מעבר לדמי הביטוח הלאומי ששולמו בגין הדוידנד שקיבל בשנת 1996.

המערער הינו בעל מניות {יחידי} בחברת עץ נוי בע"מ. על-פי עובדות המקרה, המערער כאמור היה בו-זמנית גם עובד בשכר וגם מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, מהיותו בעליה של חברת-בית שחילקה דוידנד בכל אחת מהשנים, מ-1994 ועד 1997.

המחלוקת בין הצדדים נסבה, על דבר צירוף הכנסתה של חברת הבית שבבעלותו להכנסתו מדוידנד. באשר לכך השלכה ישירה על חיובו בדמי ביטוח לאומי.

בית-הדין הארצי קבע, כי במקרה של חברת-בית, מיוחסות למבוטח, לעניין שומת מס הכנסה, הכנסות החברה שלא חולקו, מכוח הרמת המסך, ומבלי שהוא יקבל בפועל את אותן ההכנסות. במילים אחרות, מיוחסות לו הכנסות של אחר, אלא שאותו אחר איננו בעל מניות חבר בחברה, כפי שהדבר בחברה משפחתית אלא אותו אחר הינו - אישיות משפטית אבסטרקטית, דהיינו - החברה עצמה.

משכך הם הדברים, יחוס תאורטי של הכנסת החברה לבעל מניותיה - אינו משקף נכונה את הכנסתו במציאות, וכשם שזכאותו צריכה להיקבע על-פי הכנסתו האמיתית כך גם דמי הביטוח שעליו לשלם.

14. הכנסות משכר דירה כבסיס לתשלום דמי פגיעה ומענק נכות - הערעור נדחה
ב- עב"ל 1381/00 {רמדאן עאטף נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2002(2), 199 (2002)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי לעבודה בנצרת, בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר בהכנסותיו משכר דירה כבסיס לתשלום דמי פגיעה ומענק נכות.

בית-הדין הארצי קבע, כי במקרה הנוכחי, לא שילם המערער מעולם דמי ביטוח בענף ביטוח נפגעי עבודה מעיקר הכנסתו, דמי שכירות, ובכך נהנה מדמי ביטוח נמוכים יותר. כשהסתבר לו בדיעבד, שעקב ביטוח חסר זה, גם דמי הפגיעה שיקבל יהיו נמוכים בהרבה מדמי הפגיעה שהיה מקבל לו שילם דמי ביטוח נפגעי עבודה גם מהכנסתו מהשכרת נכסים, ביקש לשנות את הסיווג.

המדיניות המשפטית לא בנקל תתייחס באהדה לנסיונות שינוי סווג מבוטח בנסיבות כאלה, מה גם שעל פני הדברים נראה, שהמערער באמת ובתמים סבר, כי מדובר בעסקים שונים מבחינת ההתייחסות הביטוחית אליהם. כמובן, שאין להוציא מכלל אפשרות מקרים של שינוי סיווג מבוטח למפרע, אך אלה צריכים בעיקרון להיות מקרים חריגים.

לסיכום הוסיף בית-הדין, כי בשנת 1995, היא שנת אירוע התאונה, היו הכנסותיו של המערער מעסק הזכוכית דביטוריות, ואילו הכנסותיו מהשכרת נכסים אף גדלו לעומת השנה הקודמת. ללמדך, שהיעוד של דמי הפגיעה, שבא למלא את החסר בהכנסה שנגרם עקב התאונה, לא היה קיים לגבי ההכנסה מהשכרת נכסים, וזו לא נפגעה עקב התאונה. גם מנתון זה יש ללמוד "משהו" לגבי אופי העיסוק של השכרת הנכסים לעניין התביעה מושא ערעור זה.

15. חישוב קצבת התלויים לנפגע בעבודה - הערעור נדחה
ב- עב"ל 51013/98 {גאדה הנו ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2002(1), 858 (2002)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בנצרת, לפיו נדחתה תביעת המערערים להגדיל את שיעור ההכנסה לחישוב קצבת התלויים לנפגע בעבודה לה הם זכאים על-פי סעיף 131 לחוק הביטוח הלאומי, בגין פטירתו של ג'מאל הנו, בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי המנוח היה במעמד של עובד עצמאי עובר לפטירתו וכי קצבת התלויים משולמת למערערים על-פי ההכנסה ששימשה בסיס לחישוב מקדמות דמי ביטוח שהיה עליו לשלם טרם קרות התאונה בעבודה זאת. בהתאם להוראת תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות).

בית-הדין הארצי, אפשר לצדדים בנסיבות המקרה, להמציא מסמכים לפיהם דווח למס הכנסה או למוסד לביטוח לאומי על הכנסה גבוהה יותר שהיתה למנוח מאז ינואר 1994 עד לתאונה מההכנסה שעל פיה שולמו מקדמות דמי הביטוח, אלא שמסמכים שכאלה לא היו בידם. דו"חות המע"מ שצירף בא-כוח המערערים להודעתו בעניין זה, לא היה בהם משום ראיה מספקת לגבי שיעור הכנסתו של המנוח, ועל שומת המס לשנת המס 1994 שהוצאה ליורשי המנוח לאחר פטירתו בהסתמך על הצהרה - אין להסתמך.

משאלה הם הדברים, קבע בית-הדין, כי לא היה מקום לפסילת תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), מחמת חוסר סבירות או סטיה מהוראותיה בנסיבות המקרה שלפנינו.

16. חישוב דמי פגיעה לנפגע עבודה - הערעור נדחה
ב- עב"ל 354/97 {שלום חג'בי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 99(2), 132 (1999)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בבאר שבע, בו נדחתה תביעת המערער בעניין חישוב דמי הפגיעה המגיעים לו.

המערער, שהוא עובד עצמאי, נפגע בתאונת עבודה ביום 04.05.94. דמי הפגיעה והמענק למערער חושבו על בסיס 21.80 ש"ח ליום עבודה, על-פי 75% מהכנסתו של המערער ברבע השנה שקדם ליום הפגיעה, שהיתה בסך 2,612 ש"ח {21.80 = 90: 75% X 2,612}.

ההכנסה ברבע השנה שקדם ליום הפגיעה התבססה על המקדמות ששילם המערער, בשנת 1994, על בסיס השומה של המערער לשנת 1992. על כך הגיש המערער תובענה בבית-הדין האיזורי. בית-הדין האיזורי דחה את תביעת המערער, בהסתמכו על תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות).

בית-הדין הארצי קבע, כי המקדמות ששילם המערער בשנת 1994 היו לפי שומה של שנת 92 בתוספת אחוז מסויים לפי ההוראות, זו השומה האחרונה שהיתה בתחילת 92 ועל-פי זה זה נקבעו מקדמות הביטוח הלאומי, ועל-פי זה שולמה הגמלה.

על-פי עדות זו קבע בית-הדין האיזורי כי יש לדחות את תביעת המערער, וזאת, בהסתמך על הוראות תקנה 11 לתקנות המקדמות. ולאחר עיון בטיעוני הצדדים, קבע בית-הדין הארצי כי המוסד לביטוח לאומי חישב כדין את בסיס דמי הפגיעה והמענק ששולמו למערער.
17. האם הכנסה מדמי שכירות שהתקבלה מראש תחשב, לצורך תשלום דמי הביטוח הלאומי, כהכנסה במועד קבלתה או במועד עבורו התקבלה?
ב- דב"ע נו/ 0-175 {הירש זלינגר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 97(3), 247 (1997)} המערער עבד כעצמאי, כמשמעו בחוק הביטוח הלאומי, ובנוסף היו לו הכנסות מדמי שכירות, שהוא קיבל מהשכרת קיוסק שבבעלותו. הערעור נדחה.

המשיב חייב את המערער בתשלום דמי ביטוח בגין הכנסותיו מדמי שכירות בשנת 1987, מהטעם שהכנסותיו באותה שנה מדמי השכירות עלו על הכנסותיו כעצמאי. זאת בהתאם לתקנה 14 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א-1971.

אין מחלוקת כי דמי השכירות שקיבל המערער בשנת 1987 כללו גם דמי שכירות בגין ינואר 1988, וכי אם יופחת הסכום המתיחס לשנת 1988 מדמי השכירות האמורים, יהיו אותם דמי השכירות פחותים מהכנסתו של המערער כעצמאי באותה שנה, היינו, יהיה המערער פטור מדמי הביטוח.

המחלוקת, אם-כן, הינה בשאלה אחת ויחידה - האם הכנסה מדמי שכירות שהתקבלה מראש תחשב, לצורך תשלום דמי הביטוח הלאומי, כהכנסה במועד קבלתה או במועד עבורו התקבלה.

בית-הדין האיזורי בתל-אביב העדיף את גרסת המשיב, לפיה יש להחשיב את ההכנסה בשנה בה התקבלה, ודחה את התביעה.

בית-הדין הארצי בדחותו את הערעור קבע, כי יש להניח שהמערער מנהל את רישומיו בשיטת המזומנים, שהרי רוב בני האדם, אשר אינם מנהלים עסקים של ממש, מנהלים את רישומיהם על בסיס שיטת המזומנים: התקבול נרשם אצלם כהכנסה עם קבלתו, ואילו את ההוצאה הם רושמים בעת הוצאתה. כך, למשל, הם רושמים כהכנסה שכר דירה, ריבית, דיבידנדים ומשכורות בעת שהם מקבלים אותם. בהנחה שכך מנהל המערער את רישומיו, ממילא נחשבת ההכנסה לפי מועד קבלתה בפועל.

18. ניכוי מתשלומים עתידיים לנפגע עבודה את הגמלאות ששולמו לו ביתר - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 53288-08-10 {שמואל לוי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 19575 (2015)} לתובע שולמו דמי פגיעה. כעבור עשר שנים גילה המוסד לביטוח לאומי, כי חלה טעות וכי דמי הפגיעה שולמו על בסיס שכר גבוה מדי. המוסד לביטוח לאומי חישב מחדש את זכויותיו של התובע וקבע, כי עומד לתובע חוב לטובת המוסד לביטוח לאומי. לאור-זאת, נדונה הסוגיה האם יש לבטל חוב זה מחמת התיישנות, או שיהוי, מצד המוסד לביטוח לאומי.

התובע, יליד 1934, קבלן אינסטלציה במקצועו אשר עבד במשך שנים כעצמאי. ביום 28.01.00 אירעה לתובע תאונה שהוכרה כתאונת עבודה. לתובע שולמו דמי פגיעה בגין 182 ימי היעדרות מעבודה. דמי הפגיעה חושבו על בסיס שכר הרבעון האחרון בשנה שלפני התאונה.

ביום 21.10.04 הגיש התובע תביעה לנכות מעבודה. בתחילה נקבעה דרגת נכותו על 19%. המוסד לביטוח לאומי ערער על כך, ערעורו התקבל ודרגת נכותו של התובע נקבעה על 10%. על החלטה זו ערער התובע לבית-הדין האיזורי לעבודה, אשר קיבל את ערעורו. בסופו-של-יום קבעה הוועדה רפואית לעררים ביום 23.04.09 את אחוזי נכותו של התובע על 19% החל מיום 29.07.00.

לאחר שנקבעו סופית אחוזי הנכות של התובע, חישב המוסד לביטוח לאומי את גובה מענק הנכות לו הוא זכאי. חישוב זה נעשה שלא על בסיס השכר ששימש לחישוב דמי הפגיעה ששולמו לתובע, אלא על בסיס שכר של שנת 1997 בגובה 25,274 ש"ח. כתוצאה מכך נוצר לתובע חוב בגובה 14,583 ש"ח על חשבון דמי הפגיעה שקיבל ביתר, לכאורה, בתוספת הצמדה.

לטענת התובע החוב נוצר שלא כדין מכיוון שבסיס השכר לחישוב זכויותיו, הן דמי הפגיעה והן מענק הנכות, צריך היה להיות שכרו בשנת 1999 ולא בשנת 1997. משכך, שולם לו מענק הנכות על בסיס שכר רבע שנתי שגוי, בגובה 25,275 ש"ח במקום 35,388 ש"ח שהוא בסיס השכר על פיו חושבו דמי הפגיעה ששולמו לו בגין תאונת העבודה. זאת, לדידו, באופן לא חוקי ותוך הונאה ותרמית מצד המוסד לביטוח לאומי.

עוד טען התובע כי המוסד לביטוח לאומי לא הוסיף תשלום על-פי הדין של ריבית והצמדה מהמועד בו הוכרה התאונה כתאונת עבודה או מהמועד בו קבעה הוועדה הרפואית את אחוזי נכותו של התובע {התובע זנח טענתו זו בסיכומיו}.

לטענת הנתבע תוך כדי ניהול ההליכים המשפטיים בבית-הדין התגלה כי בסיס השכר על פיו חושבו דמי הפגיעה היה שגוי. התברר כי דמי הפגיעה חושבו על בסיס שומה שהתקבלה אצל המוסד לביטוח לאומי לאחר קרות תאונת העבודה. דא עקא, היה על המוסד לביטוח לאומי לחשב את דמי הפגיעה לפי השכר על פיו חוייב התובע בתשלום מקדמות, בטרם אירעה לו תאונת העבודה. משכך, בדין נוצר החוב ובדין קוזז.

בית-הדין קבע, כי אין ספק שהתובע לא עשה דבר כדי להודיע למוסד לביטוח לאומי על הגדלת הכנסותיו. אשר לשומת שנת 1999, התובע עצמו הסכים לכך שזו הגיעה לידיעת המוסד לביטוח לאומי ביום 07.06.00, דהיינו כחמישה חודשים לאחר הפגיעה.

תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), קובעת חד-משמעית כי אין להתחשב בשומה זו, מאחר שהתובע לא חוייב לפיה לפני הפגיעה. שומה זו לא הגיעה לידי המוסד לביטוח לאומי לפני הפגיעה, אלא מספר חודשים לאחריה.
דרישתו של התובע להתבסס על השכר על-פי שומת 1999 לצורך חישוב דמי הפגיעה ומענק הנכות עומדת בניגוד לחוק ולפסיקה, משוללת כל בסיס משפטי ודינה להידחות מכל וכל. הגיונה של תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי אינו מתיישב עם דרישתו של התובע.

אשר למועד בו התגלתה השגיאה ונוצר החוב, קבע בית-הדין, כי אין חולק שהשגיאה בחישוב דמי הפגיעה התגלתה עשר שנים לאחר שאלה שולמו לתובע. אין חולק שההצמדה לחוב לא היתה נוצרת לולא גילה המוסד לביטוח לאומי את הטעות במועד זה. דא עקא, אין בכך כדי למנוע מהמל"ל לנכות מתשלומים עתידיים לתובע את הגמלאות ששולמו לו ביתר.

19. מיסוי עמלות בביטוח לאומי כהכנסה אקטיבית או הכנסה פסיבית?
ב- ב"ל (חי') 35866-09-11 {יצחק מודן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 9827 (2015)} התובע, הוא בעלים של רשת חברות אשר עוסקת בחינוך ואשר מעסיקה כארבע מאות עובדים. חלק גדול מהעובדים המועסקים ברשת החינוך מבוטחים בביטוח חיים בחברת מנורה.

התובע, אשר יש לו רישיון של סוכן ביטוח, מקבל עמלות מחברת מנורה עבור אותם עובדים ברשת החינוך המבוטחים אצלה בביטוח חיים, כאשר המחלוקת בענייננו הינה - האם יש למסות עמלות אלה בביטוח לאומי כהכנסה אקטיבית או כהכנסה פאסיבית.

התביעה מתמקדת בתקופה שמשנת 2001 - שכן התובע הסכים שעד שנת 2000, יש למסות את הכנסותיו מעמלות כהכנסה אקטיבית.

יש לציין, כי במועד הגשת התביעה המחלוקת בין הצדדים התמקדה בעניין המסמכים שהיה על התובע להגיש למוסד לביטוח לאומי. במהלך הזמן הוגשו המסמכים הרלוונטיים ונבדקו על-ידי המוסד לביטוח לאומי אשר נותר איתן בעמדתו כי מדובר בהכנסה ממקור אקטיבי ויש למסותה בהתאם.

על-פי תצהירו של התובע, הוא עבד כשכיר ברשת מאז שנת 1984 ברציפות, כאשר הוא עבד ב-150% משרה ועלות שכרו החודשי הממוצע עמדה על כ-40,000 ש"ח. בהתאם להסכם בין התובע לבין חברת מנורה, התובע קיבל עמלות בגין עובדים ברשת אשר בוטחו בביטוח חיים במנורה.

במהלך שנת 1998 הוציא התובע רישיון של סוכן ביטוח ומאז אותו מועד הוא תוגמל על-ידי חברת מנורה ומקבל עמלות עבור עובדים ברשת שלו אשר להם פוליסות ביטוח חיים בחברת מנורה.

פעילות התובע התבססה על מצב מסויים שהוא ניצל - העובדה שהיתה לו רשת חינוך והוא העסיק עובדים רבים אותם יכול היה להפנות למנורה לעשות שם פוליסת ביטוח חיים. המעמד של התובע הוא מעמד של סוכן, אבל הפעילות שלו נגזרה מהאוכלוסיה איתה הוא עבד.

באשר לשאלה האם התובע שימש כסוכן "פעיל" או סוכן "לא פעיל", קבע בית-הדין כי התובע שימש כסוכן פעיל.

כמו-כן, קבע בית-הדין, כי העמלות אשר השתלמו לתובע מחברת מנורה הן תקבול פירותי-אקטיבי. מדובר בתקבול ממקור הכנסה קבוע, אשר נובע מפעולות ממשיות, נמשכות ושיטתיות של עובדי הרשת אשר משכנעים את העובדים החדשים לעשות את ביטוח החיים שלהם בחברת מנורה.

בהקשר זה ציין בית-הדין, כי מבחינת הוראות הדין - אין צורך שהתובע עצמו יבצע את הפעולות האקטיביות ודי בכך שהפעולות מבוצעות על-ידי עובדיו. יתרה-מכך, העובדה שהפעולות מבוצעות על-ידי עובדיו של התובע מלמדת על כך שלתובע יש הוצאות מותרות בניכוי {שכר העובדים} בגין ייצור ההכנסה. בכל מקרה - אין ספק שלא מדובר בהכנסה על הון מושקע.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי העמלות אשר שולמו לתובע על-ידי חברת הביטוח מנורה הן הכנסות אקטיביות ועל-כן יש למסותם בביטוח לאומי ככאלה ועל- כן, התביעה נדחתה.

20. חישוב הכנסה - החזר דמי ביטוח לאומי שנגבו ביתר מעובד {עובד שהוא גם עצמאי וגם שכיר} - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (חי') 369-08-13 {גדעון ברגמן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 2593 (2015)} נדונה תביעה להחזר דמי ביטוח, שנגבו לטענתו של התובע ביתר על-ידי המוסד לביטוח לאומי, בגין הכנסותיו לשנת 2011.

התובע עבד כל שנת 2011 כעובד עצמאי. בחודשיים האחרונים לשנת 2011 עבד התובע גם כעובד שכיר וגם כעובד עצמאי. מיום 01.01.12 החל התובע לעבוד כעובד שכיר בלבד. הכנסותיו של התובע בשנת 2011 כעובד עצמאי הסתכמו בסך של 961,480 ש"ח, והכנסותיו כעובד שכיר בשנת 2011 הסתכמו בסך של 173,822 ש"ח.

ההכנסה השנתית המירבית לשנת 2011 עמדה על-סך של 881,064 ש"ח. בחודשיים האחרונים לשנת 2011 חייב הנתבע את התובע בדמי ביטוח כעובד שכיר בלבד.

לטענת התובע, בהתאם לתקנה 13 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א-1971, מתוך סכום ההכנסה השנתית המירבית {881,064 ש"ח}, יש להפחית את סכום הכנסתו השנתית כעובד שכיר {סך של 173,822 ש"ח} ומהסכום שהתקבל {סך של 707,242 ש"ח} יש לחשב את דמי הביטוח באופן שנתי לכל שנת 2011.

לטענת הנתבע, דמי הביטוח בהם חוייב התובע בשנת 2011 נעשו לפי חישוב חודשי, כאשר בחודשיים האחרונים לשנת 2011 לא חוייב התובע בדמי ביטוח כעובד עצמאי, מאחר והוא שילם דמי ביטוח בחודשים אלו על-פי המקסימום כשכיר.

בית-הדין, קיבל את טענותיו של התובע, לפיהן, יש להחיל בעניינו את תקנה 13
לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח).

כמו-כן, קבע בית-הדין, כי היה על הנתבע לפעול בהתאם להוראות תקנה 13 לתקנות הביטוח הלאומי, ולערוך חישוב לעניין דמי הביטוח בהתבסס על הכנסתו השנתית של התובע, ולא על בסיס הכנסתו החודשית כפי שעשה בפועל הנתבע.

לסיכום, לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי הנתבע יערוך את חישוב דמי הביטוח לתובע בגין שנת 2011 בהתבסס על הכנסתו השנתית, כפי שטען התובע בתביעתו זו וישיב לתובע את הסכום שגבה ביתר בגין דמי הביטוח לשנת 2011, תוך 30 יום על-פי דין.

21. חישוב קצבת תלויים על-פי הכנסתו בפועל של המנוח שהיתה גבוהה מהצהרתו - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 3087-06-10 {אפרת ירדן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 21866 (2014)} הכנסתו של המנוח עלתה בטרם נפטר כתוצאה מתאונת עבודה. נדונה הסוגיה, האם זכאית אלמנתו לקצבת תלויים על-פי דיווחיו של המנוח לביטוח לאומי עת הקים את עסקו, או שהאלמנה זכאית על-פי הכנסתו בפועל שהיתה גבוהה מהצהרתו.

ביום 24.03.09 הגיש המנוח לנתבע טופס דו"ח רב-שנתי ובו דיווח כי מחודש אפריל 2009 בכוונתו לפתוח עסק עצמאי והכנסתו הצפויה תעמד על-סך 6,000 ש"ח. ביום 20.01.10, לאחר מות המנוח, הוגשה השומה למס הכנסה.

לטענת התובעות, בפועל הכנסתו המוכחת של המנוח עמדה על-סך 38,095 ש"ח לחודשים אפריל ומאי 2009. הנתבע חישב את קצבת התלויים המגיעה לתובעות על-פי השכר המשוער שדווח על-ידי המנוח, אולם על הנתבע היה לחשב את קצבת התלויים על-פי הכנסתו בפועל. החלטת הנתבע מקפחת ואין לראות בהצהרתו של המנוח לסך משוער של הכנסה, שניתנה לפני שפתח את עסקו, כהצהרה מחייבת להכנסתו בפועל.

לטענת הנתבע, חישוב הגמלה נעשה כדין ועל-פי תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות). המנוח עבד כחודשיים כעצמאי {אפריל ומאי 2009} לכן הבסיס לחישוב הוא על-פי חודשיים ולא רבע שנתי. המנוח דיווח בהצהרתו על הכנסה בגובה של 6,000 ש"ח ולכן ההכנסה המיטבית לחודש היא כ- 6,000 ש"ח.

כל השינויים שנעשו בבסיס ההכנסה נעשו לאחר תאריך הפגיעה והם לא תקפים מאחר שהם נחסמים. מאחר שלא נתקבלה שומה מיטיבה בטרם הפגיעה לא ניתן לתקן את בסיס ההכנסה.

בית-הדין קבע, כי דין התביעה להתקבל. אין מחלוקת בין הצדדים כי אכן ההכנסות שהוצגו אמיתיות הן ולא פיקטיביות. התובעת המציאה תצהירים של מקבלי העבודות מאת המנוח בצירוף חשבוניות שהוצאו על-ידי המנוח. אולם לא דווח על שינוי בהכנסות על-ידי המנוח בטרם הפגיעה אלא היו הכנסות בפועל גבוהות מהסכום שדווח.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בשונה ממקרים אחרים, אין חשש כי הנישום העלה באופן פיקטיבי את הכנסותיו או הקטין את הוצאותיו שכן המנוח נפטר ודיווח עליהן בזמן אמת. אופיו של העסק שאותו הקים המנוח הוא עם הוצאות נמוכות. הנתבע לא הוכיח כי ההוצאות שאכן הוצאו לצורך העסק לא נכללו בחישובים. לכן משההכנסות אכן היו אמיתיות. התביעה התקבלה.

22. תביעה לדמי אבטלה לאחר שהתובע סיים לקבל את הקצבה ממקום העבודה {התובע יצא לפנסיה} - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 16971-09-13 {חיים פורגש נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 9889 (2014)} תביעה לדמי אבטלה נדחתה ביום 11.07.13 מהטעם שהתובע לא עבד כעובד שכיר בשנה וחצי שקדמו לתאריך תחילת התייצבותו בלשכת התעסוקה.

אין מחלוקת כי התובע פרש לפנסיה בחודש מאי 2003 ומאז לא עבד. המעביד שילם לתובע קצבה החל מחודש יולי 2003 ועד יוני 2013.

התובע הגיש תביעה לדמי אבטלה ביום 02.07.13. התובע טען, כי עבד בתדיראן תקשורת ו- ECI, יצא לפנסיה מוקדמת בשנת 2003 עקב צמצומים, ובמהלך 10 שנים שולם לו שכר בתלוש שכר וממנו נוכו דמי ביטוח לאומי.

עוד הוא הוסיף, כי תקופת האכשרה המוגדרת בסעיף 161 לחוק הביטוח הלאומי, עוסקת בתקופה בעדה שולמו דמי ביטוח אבטלה ואין דרישה לעבודה בפועל. לטענתו פנה למוסד לביטוח לאומי עוד בשנת 2003 ונמסר לו על-ידי פקידת המוסד לביטוח לאומי, כי יהיה זכאי לדמי אבטלה לאחר שיסיים לקבל את הקצבה ממקום העבודה.

הנתבע טען, כי התובע לא צבר תקופת אכשרה כדין, שכן ניכוי דמי ביטוח בגין תשלומי פנסיה לא כוללים תשלום עבור ענף אבטלה כעולה מסעיף 345ב לחוק הביטוח הלאומי. כמו-כן, הוסיף הנתבע, כי התובע לא עבד בסמוך לתקופה שהתייצב בשירות התעסוקה ולא פוטר.

בית-הדין קבע, כי דין התביעה להידחות. ביטוח אבטלה מיועד לתמוך כלכלית בעובד המובטל מאונס במשך פרק זמן סביר וזאת עד שימצא מקום עבודה חדש במסגרת משלח-ידו התואם את מיומנויותיו. לפיכך נקבע, כי גמלת אבטלה הנה פונקציה של שלושה: עבודה, הכנסה ואבטלה.

לפיכך ביטוח אבטלה ממהותו מיועד לאנשים המצויים במעגל העבודה ולא לאנשים שטרם באו לתוכו או שיצאו ממנו. אין חולק, כי התובע לא עבד בטרם הגיש את תביעתו לדמי אבטלה, לפיכך לא צבר תקופת אכשרה כנדרש.

יתירה-מכך, הוסיף בית-הדין, כי על-פי סעיף 345ב לחוק הביטוח הלאומי, תשלומי פנסיה מוקדמת אינם מחוייבים בתשלום דמי ביטוח עבור ביטוח אבטלה. ואף אם נוכו בניגוד להוראות סעיף 345ב לחוק דמי ביטוח בגין ביטוח ואבטלה, אין בכך כדי להכניס התובע לשערי ביטוח האבטלה מהטעם שהתובע אינו מבוטח בביטוח אבטלה.

23. חישוב דמי פגיעה כתוצאה מפגיעה בעבודה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 38903-10-13 {משה טורקיה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 9916 (2014)} התובע הגיש תביעה כנגד החלטת הנתבע בדבר חישוב דמי פגיעה כתוצאה מפגיעתו בעבודה מיום 01.08.12.

התובע עבד כעצמאי. ביום 01.08.12 נפגע התובע בתאונה, אשר הוכרה על-ידי הנתבע כפגיעה בעבודה. הנתבע חישב דמי פגיעה לפי המקדמות אותן שילם התובע טרם התאונה, אשר שיקפו הכנסה רבעונית בסך 51,369 ש"ח.

התובע טען בתביעתו, כי על הנתבע לחשב קצבאותיו על בסיס השומה הסופית לשנת 2012 או, לחילופין, לפי שומה סופית משנת 2010 וכי לא היתה הצדקה ליישם את תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות).

הנתבע טען בכתב ההגנה, כי שולמו לתובע דמי פגיעה בגין התאונה מיום 01.08.12 וכן קצבת נכות מעבודה {עבור נכות זמנית וכן עבור נכות יציבה בשיעור 10% החל מיום 01.05.13}. הנתבע חישב את ההכנסה המשמשת בסיס לתשלום הגמלאות בהתאם לנתונים האחרונים שהיו מעודכנים בטרם התאונה. דהיינו, הכנסות התובע בגין התקופה מאי-יולי 2012 נוכח בקשתו לתיקון מקדמות מיום 25.03.12. באותה בקשה הצהיר התובע כי הכנסתו החודשית היא 18,000 ש"ח ובהתאם עודכנו המקדמות לתשלום דמי הביטוח.

לתובע שולמו גמלאות בהתאם לנתונים שהיו בידי הנתבע ואשר דווחו על ידו במועד התאונה, בהתבסס על תקנה 11. לגישת הנתבע, הוא פעל כדין ולא היה מקום לחשב את בסיס השכר בהתאם לשומות סופיות כמבוקש בכתב התביעה.

התובע הגיש בקשה לתיקון {הקטנת} מקדמות לפי הכנסה של כ- 18,000 ש"ח לחודש. הבקשה התקבלה, והתובע נדרש לשלם מקדמה חודשית בסך 5,545 ש"ח, לפי הכנסה חודשית של 17,123 ש"ח. הבקשה התבססה על ההכנסה של החודשים ינואר ופברואר 2012.

הגמלאות בגין הפגיעה בעבודה מיום 01.08.12 חושבו בהתאם לאותה הכנסה חודשית בסך 17,123 ש"ח, תוך יישום תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי.

התובע טען, כי בהתבסס על ההלכה הפסוקה הדנה בתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) על הנתבע היה לעדכן את בסיס השכר הקובע שקדם לתאונה על-פי השומה הסופית של שנת 2012 ובהתאם לכך לחשב מחדש את גובה דמי הפגיעה ואת יתר זכויותיו של התובע הנובעות מתאונת העבודה, בהתאם להוראות סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי ועל בסיס תכלית תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות).

במקרה של התובע לא רק שלא עלו הכנסותיו לאחר התאונה בעבודה, אלא צנחו בשיעור 43%. בהתבסס על תכלית התקנה לפיה יש לדאוג שהכנסת המבוטח טרם התאונה לא תפגע, הרי שיש לקבוע את השכר הקובע של המבוטח על בסיס הכנסותיו בזמן אמת עובר לתאונה כפי שנקבע במסגרת השומה הסופית.

אין מניעה לסטות מתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) באותם מקרים מתאימים בהם מסר המבוטח דו"ח עדכני בנוגע להכנסותיו טרם קרות התאונה וללא קשר לתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה. התובע דיווח בזמן אמת לרשויות מס הכנסה ומע"מ אודות מחזור עסקאותיו טרם קרות האירוע התאונתי. דיווחים אלה הם "דו"ח הכנסה עדכני" אשר בהתקיימותו צומצמה תחולת תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות).

על הנתבע היה לסרב להקטנת מקדמות, בהתאם לבקשת התובע, ולהותיר אותן כפי שנקבעו תחילה {על בסיס שומה סופית שנת 2010}. הנתבע הקטין מקדמות בניגוד לתקנה 4 לתקנות (מקדמות). זאת מאחר שהבקשה התבססה על דו"ח הכנסות והוצאות של שני חודשים בלבד {ולא רבעון}. כמו-כן, הנתבע נעתר לבקשה מבלי ש"שוכנע" כי הכנסתו של התובע קטנה ב- 10% לפחות, כפי שנדרשה בתקנה 4(א)(4) לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות).

הנתבע טען, כי לעובד עצמאי יש שליטה על ההכנסות המדווחות לנתבע, ולמעשה יש לו גם שליטה על גובה חיובי תשלום דמי הביטוח, לאור עצמאותו בדבר דיווחי הכנסותיו מעת לעת, בין אם הכנסתו קטנה ובין אם גדלה. אין מקום לקבוע הכנסת התובע, לצורך גמלאות נכות מעבודה, לפי שומה סופית של שנת 2012, שגובשה ונקבעה לאחר מועד הפגיעה בעבודה.

עוד הוסיף הנתבע, כי תכלית התקנה היא לדאוג לכך שהכנסת המבוטח קודם לתאונה תשמש בסיס לקביעת שיעור הגמלה וכן לבלום ניסיונות מרמה של עצמאיים, נפגעי תאונות עבודה שעל-פי בקשות תיקון הכנסה לאחר התאונה, ינסו להגדיל את גובה גמלתם. היעדר התייחסות לבקשה לשינוי מקדמות ממרץ 2012, לפני התאונה, תאיין את תכלית התקנה. ולכן, הנתבע פעל כדין בחישובי הגמלאות בגין התאונה בעבודה.

בית-הדין קבע, כי הנתבע שוכנע כי הכנסתו של המבוטח גדלה או קטנה ב- 10% לפחות מהכנסתו ששימשה יסוד לחישוב המקדמה. זאת, מאחר שהבקשה התבססה על דווח הכנסות בגין שני חודשיים - ולא שלושה כפי שנקבע תקנה 4(א)(3) לתקנות הביטוח הלאומי, וגם כי "לא שוכנע" הנתבע כי הכנסתו של התובע אכן פחתה, בהתאם לתקנה 4(א)(4) לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות).

לכן, קבלת טענה כזו משמעותה לתת למבוטח ליהנות מתוצאות מחדלו. אין זו פרשנות סבירה שמתיישבת עם התכלית שבחוק הביטוח הלאומי ותקנות המקדמות. לא יכול מבוטח שמגיש בקשה שמבוססת על דו"ח רואה-חשבון שלו עצמו לטעון - לאחר שינוי הנסיבות, כי הנתבע פעל שלא כדין עת קיבל את בקשתו. הנתבע פעל באופן סביר בהתבסס על תקנה 4(א)(4) לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות).

24. תשלום דמי ביטוח לאומי נוספים בגין דיבידנד שחולק לעובדים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 25413-08-11 {אחים ברדריאן בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי גופים על-פי דין ואח', תק-עב 2013(3), 14442 (2013)} נדונו החלטות הנתבע מן החודשים נובמבר ודצמבר 2010 בהן חוייבו התובעים בתשלום דמי ביטוח לאומי נוספים. זאת בעקבות ביקורת שערך הנתבע בדו"חות הנתבעת 1 ושמהם עלה כי בשנים 2007-2005 חולקו לבעלי המניות בחברה דיבידנדים מרווחיה.

במסגרת הליך זה שבה ועלתה בפני בית-הדין שאלת היחס בין מוסד 'החברה המשפחתית' כמשמעו בפקודת מס ההכנסה (נוסח חדש) לבין חוק הביטוח הלאומי.

התובעת 1, חברת האחים ברדריאן בע"מ, הוכרה בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה על-ידי רשות המיסים כחברה משפחתית. התובע 2, יצחק ברדריאן, הוא "הנישום המייצג" של החברה, כמשמעות המונח בפקודת מס הכנסה. התובעים 6-3 הם בעלי מניות בחברה.

בדו"חות הכספיים של החברה לשנים 2007-2005 נכתב כי בשנים אלה חילקה החברה דיבידנד. התובעים לא חלקו על כך שהסכומים שנרשמו בדו"חות הכספיים לשנים 2007-2005 נמשכו בפועל מהחברה.

בעקבות ביקורת שערך המוסד אצל החברה ועיון בדו"חות הכספיים האמורים החליט המוסד לביטוח לאומי לחייב את התובעים 6-2 בדמי ביטוח לאומי נוספים בגין הדיבידנד שנרשם בדו"חות האמורים.

התובעים סברו שהחלטות המוסד לביטוח לאומי בהקשר לחיובם בדמי ביטוח לאומי נוספים בטעות יסודן, ועל-כן פנו למוסד לביטוח לאומי ישירות במטרה להביא לשינוי החלטותיו. משנותרה עמדת המוסד לביטוח לאומי על כנה הוגשה התביעה לבית-הדין.

התובעים טענו, כי טעה המוסד לביטוח לאומי בכך שחייב את התובעים 6-2 בתשלום דמי ביטוח בגין הכנסה מדיבידנד בשנים 2007-2005 וכי עמדת המוסד לביטוח לאומי בעניין זה נעוצה בטעות בהבנת המתודה של מיסוי החברה המשפחתית אל מול החיוב בדמי ביטוח, שכן לשיטתם בשנים אלו החברה לא חילקה דיבידנדים.

הנתבע מצידו סבר, כי החיוב בדמי ביטוח בשנים הרלוונטיות לתביעה נעשה בהתאם לסעיפים 345-344 לחוק הביטוח הלאומי. בהתאם, המצב המשפטי שחל על חברה משפחתית היה שאין לחייב את הכנסותיה של חברה משפחתית בדמי ביטוח, אלא רק בשנה שבה חולקו דיבידנדים בפועל כפי שמשתקף מהדו"חות הכספיים. לטענת הנתבע מדיווח התובעת 1 למס הכנסה בדו"חות הכספיים של החברה לשנים 2007-2005 עלה, כי החברה חילקה דיבידנדים לבעלי המניות בשנים אלה. לעניין זה טענת הנתבע היא, כי אין זה משנה אם הדיבידנד שולם במזומן או בדרך אחרת ואף אם נעשה בהתאם לפרוצדורה הקבועה בחוק החברות או לא. הקובע הוא שבדו"חות הכספיים, עליהם חתומים מנהלי החברה, דווח על תשלום דיבידנד ולכן בעלי המניות בחברה חוייבו בתשלום דמי ביטוח.

בית-הדין קבע, כי מוסכם שהסכום השנוי במחלוקת חולק על-ידי החברה. מוסכם גם, כי בדו"חות הכספיים לשנים 2006-2005 הוגדרה החלוקה כתשלום דיבידנד לבעלי המניות. עם-זאת ובאותה הנשימה טענו התובעים, כי לצורך חוק הביטוח הלאומי אין לראות בחלוקה זו כדיבידנד. זאת, משום שלטענתם דו"חות החברה מוגשים "בהתאם להוראות מס הכנסה". על-פי הוראות מס הכנסה כל הכנסותיה של חברה משפחתית נרשמות כדיבידנד ולכן אין כל משמעות לרישום לעניין חוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין לא קיבל טענה זו וקבע, כי עיון בדו"חות החברה מלמד, כי נעשתה בהם הבחנה ברורה בין הכנסות החברה לבין הדיבידנד שחולק על ידה. אבחנה ברורה בין הדיבידנד שחולק להכנסות החברה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי דו"חות כספיים של חברה מוגשים על-פי כללי חשבונאות מקובלים ולא על-פי פקודת מס ההכנסה. משכך, למונח דיבידנד יש את אותה המשמעות בין אם מדובר בחברה שהוכרה על-ידי רשות המיסים כחברה משפחתית ובין אם מדובר בחברה שלא הוכרה כחברה משפחתית.

25. הבסיס לחישוב גמלת נכות לה זכאי התובע - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 16922-05-10 {ארביב ויקטור נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב (3), 13250 (2013)} נדונה הסוגיה מהו הבסיס לחישוב גמלת הנכות לה זכאי התובע בגין תאונת עבודה מיום 28.12.98.

התובע, עבד כעצמאי בתחום השיפוצים וזאת עד ליום 28.12.98, היום שבו נפגע התובע בתאונה. הפגיעה הוכרה על-ידי הנתבע כתאונת עבודה. התובע הגיש תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ונקבעה לו דרגת נכות לצמיתות בשיעור 66% החל מיום 01.01.03.

אין חולק כי רק ביום 26.12.99 שלחה יועצת המס של התובע, הודעה לנתבע שבה עדכנה את הנתבע, כי התובע חדל להיות עצמאי החל מיום 30.08.99. כן אין חולק, כי בחודש 22.02.99 הגיש התובע בקשה לתיקון מקדמות לשנת 1999.

מעמדו של התובע הוגדר כעצמאי החל מיום 01.04.81 ועד 29.08.99. השינוי בוצע ביום 26.01.00 או אז הודיע התובע, כי חדל להיות עצמאי ביום 30.08.99. הכנסתו של התובע לתקופה ינואר 1991 ועד אוגוסט 1999 עמדה על-סך 907 ש"ח. בהתאם לכך נקבעו דמי הביטוח ששילם לנתבע.

לטענת הנתבע, התובע הוגדר כעצמאי עד ליום 29.08.99 והחל מיום 30.08.99 הוגדר התובע כ"לא עובד" ו"לא עצמאי". על-כן, הבסיס לפיו חישב הנתבע את גמלת הנכות המשתלמת לתובע, הוא הכנסת התובע ברבע השנה שקדם למועד שינוי מעמדו אצל הנתבע, כאמור בסעיף 98 לחוק הביטוח הלאומי.

עוד טען הנתבע, כי התובע שינה מעמדו כעצמאי רק בסוף אוגוסט 1999, ויש לחשב את בסיס הגמלה על בסיס דיווחיו לנתבע, ובקשתו לתיקון מקדמות במהלך שנת 1999. כשם שהנתבע היה מאפשר לתובע "להנות" ממעמדו כמבוטח בשנת 1999, אז היה תיקו פתוח כעצמאי, כך עליו לשאת בתוצאת דיווחיו אלה, גם לעניין תחשיב הגמלאות להן הוא זכאי.

בית-הדין קבע, כי השומה הסופית לשנת 1998 התקבלה בשנת 1999. אלא שלתובע לא היתה כל אפשרות לדעת באותה עת כי למעלה מ- 10 שנים לאחר-מכן, ועדה רפואית תקבע את נכותו רטרואקטיבית, החל מינואר 2003. השומה הסופית הוגשה על-ידי התובע במועד כפי שהוגשה, בלא שניתן למצוא כל קשר סיבתי בינה לבין הפגיעה בכתפיים, שהוכרה כעבור זמן כה רב כפגיעה בעבודה.

לכן, לא הוכח כל קשר סיבתי בין מועד עריכתה של השומה הסופית על-ידי המערער, לבין כוונה אפשרית להעלות את ההכנסה על-מנת להגדיל את שיעור הגמלה שתשולם לו.

לכן, קבע בית-הדין, כי בנסיבות העניין אין תחולה להוראת תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), שהיא בבחינת חריג להוראתו הכללית של סעיף 345(ב) לחוק הביטוח הלאומי. הנכון הוא, כי הכנסתו של התובע לעניין חישוב הגמלה לה הוא זכאי תחושב לפי הוראתו הכללית של סעיף 345(ב) לחוק הביטוח הלאומי, בהתאם לשומה הסופית כפי שנקבעה למערער לשנת 1998, בעד רבע השנה שקדמה למועד הפגיעה.

26. זכאות התובעים לגמלת הבטחת הכנסה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 51499-09-11 {מיכאל כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 16235 (2013)} נדונה תביעה שעניינה זכאות התובעים לגמלת הבטחת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, בכפוף לשאלת זקיפת הכנסה מנכס, ובאיזה שיעור.

התובעים הם בני זוג, המתגוררים במושב שתולים. התובעים הגישו לנתבע תביעה להבטחת הכנסה וקיבלו לאורך השנים גמלת הבטחת הכנסה. החל מחודש דצמבר 2007 הפסיק הנתבע את תשלום הגמלה, לאחר שלטענתו התקבל אצלו מידע, לפיו, ביום 14.12.07, קיבלה התובעת 2 ירושה - שביעית מנחלה הנמצאת במושב שתולים, אותה ירשה מאביה.

הנתבע ביקש משמאי מקרקעין להעריך את שווי נכס המקרקעין - נחלה חקלאית מס' 35 במושב שתולים, הכוללת: בית מגורים, מבנה משק וקרקע חקלאית. על-סמך המידע שקיבל הנתבע בדבר ירושת התובעת 2, וקבלת חוות-דעת השמאי להערכת שווי נכס המקרקעין שירשה התובעת 2, הודיע הנתבע לתובע 1 על שלילת גמלת הבטחת הכנסה באופן רטרואקטיבי החל מחודש דצמבר 2007.

כתוצאה מכך, נוצר חוב על-שם התובעים אצל הנתבע בסך 44,299 ש"ח בגין גמלה אשר שולמה לתובעים החל מחודש דצמבר 2007 ועד לחודש אוקטובר 2010, היות ולטענת הנתבע, בתקופה הרלוונטית היה בבעלות התובעת 2 נכס מקרקעין שניתן היה להפיק ממנו הכנסה העולה על גובה הגמלה לה היו זכאים התובעים.

התובעים טענו, כי צוואת המנוח, כלל לא יושמה וזכויות התובעת 2 {שביעית מעזבונו הכולל משק במושב שתולים}, טרם הועברו על-שמה וכן במשק מתגורר אחיה של התובעת 2. לטענת התובעים, כל עוד הצוואה לא מומשה, אין לתובעת 2 זכויות ברות-מימוש במשק ואין היא יכולה לעשות שום דיספוזיציה בנכס, למכור אותו וגם לא לקבל ממנו רווחים.

מנגד, טען הנתבע, כי התובעים אינם זכאים לגמלת הבטחת הכנסה החל מחודש דצמבר 2007 הואיל וגובה הכנסתם עלתה על גובה הגמלה לה הינם זכאים. בחישוב הכנסות התובעים נלקחו בחשבון הכנסות מעבודה וכן הכנסות מנכס שקיבלה התובעת 2 בירושה מאביה. הנתבע טען כי רק בחודש אוגוסט 2010 נודע לו על הירושה הנ"ל, וזאת מבלי שהתובעת הודיעה למוסד לביטוח לאומי אודות הירושה, בניגוד לאמור בסעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה.

הנתבע הוסיף וטען, כי לתובעים נוצר חוב על-סך 44,299 ש"ח בגין תשלומי הבטחת הכנסה ששולמו שלא כדין. התובעים למעשה מעוניינים להנות מכל העולמות, כאשר מחד מעוניינים להמשיך ולהחזיק בזכויות בנכס ובו בעת גם לקבל מכספי הציבור את גמלת הבטחת ההכנסה, דבר שאינו אפשרי על-פי חוק הבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי אין זה סביר ולא לשם כך נועד חוק הבטחת הכנסה - לתת גמלה לאדם שיש בבעלותו נכסים והוא מחד לא פועל על-מנת לממש זכותו בהם ולהפיק מהם הכנסה, מאידך - פונה לנתבע לקבלת גמלה. התובעת 2 מעלה טענות שאין מקומן בתחום הביטחון הסוציאלי - אלא בדיני מקרקעין. בית-הדין לא מצא כל פגם בעדותו או בחוות-הדעת של השמאי מטעם הנתבע, ולכן טענות התובעים בעניין זה נדחו.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי ניתן להפיק הכנסה מהנכס אשר ירשה התובעת 2, ולכן יש לכלול בהכנסותיהם של התובעים את ההכנסה הרעיונית מהנכס הנ"ל. ואין מקום להתערב בהחלטת פקידת התביעות, אשר כללה בשווי הכנסותיהם של התובעים בעת קביעת זכאותם לגמלת הבטחת הכנסה, את ההכנסה הרעיונית מהנכס אשר ירשה התובעת 2.

27. תשלום קצבת תלויים בנפגע עבודה לתלויי המנוח - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ב"ל (יר') 11678-08 {גריב עטאף ואח' נ' ביטוח לאומי - סניף ירושלים, תק-עב 2013(3), 9059 (2013)} נדונה הסוגיה מהו גובה "השכר הרגיל" של המנוח, לצורך תשלום קצבת תלויים בנפגע עבודה לתלויי המנוח.

המנוח נהרג ביום 01.01.08, עת שנסע מביתו בתרקומיא שבשטחים למקום עבודתו בישראל ביישוב אלעד. התאונה אירעה בכביש 444, סמוך לכניסה לאלעד. התובעת, אלמנתו של המנוח, הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום גמלה לתלויים בנפגע עבודה. בטרם ניתנה החלטה בתביעה, הגישה התובעת את התביעה בתיק זה, בה ביקשה לחייב את הנתבע לאשר את תביעתה.

הנתבע הכיר במנוח כנפגע ב"תאונת עבודה" והחל לשלם גמלת תלויים לתלויי המנוח, אך נותרה מחלוקת לעניין גובה "השכר הרגיל" של המנוח על יסודו יש לשלם את הגמלה. הנתבע הודיע לבית-הדין, כי קצבת התלויים המשולמת לתלויי המנוח החל מ- 01.01.08, מחושבת על-פי תלושי השכר שהנפיק שירות התעסוקה למנוח ברבע השנה שקדם לתאונת העבודה, אשר צורפו לתביעה לגמלת התלויים.

בתביעתה טענה התובעת, כי שכרו הרגיל של התובע הוא כפול ממה שטען הנתבע.

בית-הדין קבע, כי התובעת הציגה ראיות המעבירות לצד שכנגד נטל להבאת ראיות לסתור את העולה מהן, ובמובן זה יש לזקוף את אי-הבאתם לעדות של שני עדים לחובת הנתבע וצד ג'. לאור האמור, קיבל בית-הדין באופן חלקי את תביעת התובעת.

28. חישוב דמי הפגיעה לתובע בגין תאונת עבודה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 21859-04-11 {יעקב היזלבק נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 9305 (2012)} נדונה הסוגיה האם כדין הופעלה בעניינו של התובע תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), בדבר שיעור הכנסתו של התובע ערב פגיעתו, לצורך חישוב דמי הפגיעה לתובע בגין תאונת עבודה.

התובע טען, כי יש לחשב את דמי הפגיעה בעקבות התאונה בהתאם להשתכרותו ערב התאונה, על-פי הדו"ח השנתי לשנת 2007 שהוגש על ידו לרשויות המס ביום 28.07.08.

עוד טען התובע, שאין להפעיל בעניינו את תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), מאחר שלא ניסה להגדיל את הכנסתו באופן מלאכותי ואף מסר דיווחים נכונים בזמן אמת לשלטונות המע"מ. לשיטת התובע, הדו"חות שהגיש לרשויות המס מהווים אינדיקציה ממשית לגבי הכנסתו כעצמאי, ומהם יש לגזור את דמי הפגיעה והגמלה המגיעים לו מאת הנתבע.

עמדת הנתבע היתה שהגמלאות המגיעות לתובע חושבו בהתאם לשומות שהיו בידי הנתבע במועד התאונה, על בסיסן חוייב התובע בדמי ביטוח לשנת 2007. הדבר נעשה תוך הפעלת תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), לפיה יש לראות בהכנסה לפיה חוייב התובע במקדמות כהכנסה לפי שומה סופית. בנוסף, התובע לא פעל למסירת דיווחים נכונים בזמן אמת ולא ביקש לתקן את המקדמות. משכך יש לקבוע כי תקנה 11 הנ"ל הופעלה בעניינו של התובע כדין.

בית-הדין קבע, כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות סטיה מהוראות תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), לצורך חישוב דמי הפגיעה המגיעים לתובע. התובע לא הגיש בקשה לתיקון המקדמות במועד כלשהו לפני התאונה. בנוסף, דו"חות שנתיים למס הכנסה בגין שנת 2006 ושנת 2007 הוגשו לאחר קרות התאונה.

לסיכום לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי לצורך קביעת הכנסתו של התובע כבסיס לחישוב דמי פגיעה המגיעים לו מאת הנתבע, אין מקום לסטות מהוראות תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות). בהתאם, החלטת הנתבע לפיה הכנסתו של התובע ברבע השנה שקדמה לתאונה תחושב על-פי השומה לשנת 2005, לפיה שולמו המקדמות בשנת 2007, ניתנה כדין.

29. בסיס השכר שעל בסיסו יש לחשב את דמי הפגיעה וגמלת הנכות להם זכאי התובע בשל תאונת עבודה - גמלה חוסמת - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (חי') 9660-12-09 {רוני מעודה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 14570 (2012)} נדונה תביעת התובע, אשר נפגע בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה, לעניין בסיס השכר שעל בסיסו יש לחשב את דמי הפגיעה וגמלת הנכות להם הוא זכאי. בין הצדדים היתה מחלוקת, האם בנסיבות עניין זה, היה על הנתבע להפעיל גמלה חוסמת אם לאו.

התובע היה בתקופה הרלוונטית מבוטח כעצמאי בביטוח לאומי. התובע פתח עסק של צימרים ב- 01.02.07. ביום 14.02.07, לאחר שפתח את העסק - הגיש התובע מסמך "דין-וחשבון רב-שנתי" לנתבע. לפי דו"ח זה, צפה התובע שהכנסותיו תעמודנה על 3,000 ש"ח מידי חודש בתקופה שעד דצמבר 2007.

התובע נפגע בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה ביום 16.04.08 והנתבע אישר דמי פגיעה עבור תקופת אי-הכושר מיום 17.04.08 ועד 12.05.08, בניכוי 12 ימים ראשונים בהם עובד עצמאי אינו זכאי לתשלום.

לגרסת התובע בסיכומיו, הוכרה לו נכות בשיעור של 25% לצמיתות בגין הפגיעה. מכל מקום - הכנסותיו של התובע מן העסק היו גבוהות ממה שציפה בעת שפתח את העסק ובעת שהגיש את הדו"ח ביום 14.02.07. על-אף האמור, התובע לא עדכן את המוסד לביטוח לאומי לעניין הגידול בהכנסותיו ולא הגדיל את המקדמות ששילם למוסד לביטוח לאומי בתקופה הרלוונטית, אלא שילם מקדמות אשר חושבו לפי הכנסה של 3,000 ש"ח לחודש.

הצדדים הסכימו כי במהלך כל שנה קיימות 4 הזדמנויות בהן מבוטח יכול להודיע למוסד לביטוח לאומי שהמקדמות שהוא משלם אינן משקפות את הכנסותיו בפועל ויש לשנותן, אך הוא אינו חייב לדווח על הגידול בהכנסות, מאחר ובפועל, בסוף שנה בעת שהוא מגיש את הדו"חות השנתיים - נערך חישוב לפיו מחייבים או מזכים אותו בכספים לאור תוצאות השומה הסופית מול המקדמות ששולמו.

בכל מקרה - לאחר שהתובע נמצא זכאי לגמלת נכות מעבודה, הפעיל הנתבע "גמלה חוסמת" בהתאם לתקנה 11(א) לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), הקובעת כי במקרה בו ארעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תחשב ההכנסה לפיו חוייב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה כהכנסה לפי שומה סופית.

בעקבות כך, בוטלה השומה לשנת 2008 והבסיס לתשלום דמי פגיעה בגמלת נכות חושב על-סך של 2,961 ש"ח לחודש עבור החודשים ינואר ועד מרץ 2008 וזאת על יסוד הצהרת התובע בעת פתיחת העסק לעניין שכר צפוי על פיו חוייב בתשלום מקדמות.

התובע טען, כי על בית-הדין לקבוע, כי הבסיס לתשלום דמי הפגיעה יהיה לפי הרווח של התובע בחודשים ינואר-מרץ 2008 בסך 47,6774 ש"ח {כ- 16,000 ש"ח בחודש} או לחילופין - לפי השומה הסופית לשנת 2007 בסך 28,728 ש"ח {9,576 ש"ח בחודש}, או לחילופין הכנסתו הסופית לשנת 2007 אשר נקבעה על-ידי מס הכנסה בסך 125,341 ש"ח.

עוד טען התובע, כי אין לקבל את טענת הנתבע לפיה יש להפעיל גמלה חוסמת, וזאת בהתאם לפסיקת בית-הדין הארצי לפיה יש מקרים בהם ניתן לסטות מתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) כאשר מבוטח מוסר דו"ח עדכני בנוגע להכנסותיו למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה טרם קרות התאונה וללא כל קשר אליה.

הנתבע טען, כי התובע שילם דמי ביטוח לפי הכנסה של 3,000 ש"ח לחודש על- פי דיווח שלו ולא פנה, על-אף ההזדמנויות שהיו לו לעשות כן, להודיע למוסד לביטוח לאומי, כי המקדמות שהוא משלם אינן משקפות את הכנסותיו בפועל.
כל הדיווחים שמבקש התובע לאמץ התקבלו לאחר מועד קרות הפגיעה בעבודה.

עוד טען הנתבע, כי לפני שהנתבע קובע גמלה חוסמת, הוא בודק שלא היו למבוטח הכנסות נוספות מעבר למקדמות ששולמו, מעבר למסמכים שהמבוטח מגיש. בענייננו לא היו בתקופה הרלוונטית הכנסות כאמור.

בית-הדין קבע, כי כאשר מבוטח מוכיח כי הודיע, לפני התאונה, למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה על הכנסותיו האמיתיות, הרי שיש מקום לסטות מן ההוראה לעניין גמלה חוסמת ולקבוע את גמלתו בהתאם להכנסותיו המדווחות, ולא לפי המקדמות ששילם.

במקרה דנן - התובע דיווח לפקיד השומה על הכנסותיו האמיתיות בזמן אמת טרם התאונה, ואף שילם למס הכנסה, בגין חלק מהחודשים, מקדמות בהתאם לדיווחים אלו.

התובע לא עדכן את ביטוח לאומי לעניין הכנסותיו האמיתיות, ואולם, לא היתה מחלוקת בין הצדדים, כי הוא אינו חייב לעשות כן על-פי חוק. מאחר והתובע דיווח על המחזור של העסק שלו למס הכנסה עובר לתאונה, הרי שבהתאם לפסיקה, אין מקום להפעיל גמלה חוסמת, אלא יש לשלם את הגמלה על יסוד דיווחיו בזמן אמת למס הכנסה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי בענייננו אין מקום להפעיל גמלה חוסמת, אלא יש לשלם לתובע דמי פגיעה וגמלה בהתאם לדיווחיו למס הכנסה לפני התאונה, הגם שלא שילם מקדמות לביטוח לאומי על-פי דיווחים אלו. המוסד לביטוח לאומי יערוך תחשיבים לעניין בסיס השכר לגמלת התובע, כנגזרת מדיווחיו למס הכנסה.

30. קביעת רשויות מס ההכנסה שלא להכיר בהכנסות להן טען המערער כהכנסות "הוניות" שאינן טעונות תשלום מס הכנסה אלא כהכנסות פירותיות מחייבת גם לעניין תשלום דמי הביטוח הלאומי - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 5080-09 {סידון שלום ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 3684 (2012)} נדונה תביעה להורות על ביטול חיוב התובעים בדמי ביטוח לאומי על "הכנסה חריגה" בסך של 657,363 ש"ח.

עד ליום 31.12.03 ניהלו התובעים שותפות לא רשומה במסגרתה שולמו דמי ביטוח לאומי לנתבע. בתחילת שנת 2004 פתחו התובעים חברה בשם האנגר שי הלבשה כללית בע"מ. התובעים הם שני בעלי השליטה בחברה, המחזיקים כל אחד ב - 50% ממניות החברה. עם פתיחת החברה, בשנת 2004, נמצאו יתרות חוב של התובעים לחברה.

ביום 01.02.07 נערך בין החברה לבין מס הכנסה הסכם בעניין שומת מס הכנסה, הנוגע לשנת 2005 והמתייחס ליתרות החוב. בהסכם נרשמו יתרות החוב כהכנסה חריגה בסך של 657,363 ש"ח וחוייב מס בגינה בשיעור של 25%.
השאלה שעמדה לבירור היא, האם כטענת התובעים, יתרות החוב הן יתרות חוב קודמות מתקופת השותפות, שבגינן כבר שולמו דמי ביטוח לאומי או שמא כטענת הנתבע - משעה שנחתם הסכם בין החברה למס הכנסה בעניין יתרות אלה, יש לראות בהן כהכנסה מדיבידנד והסכם זה מחייב את הצדדים גם לעניין תשלום דמי ביטוח לאומי.

לטענת התובעים יתרות החוב הן מתקופת השותפות, לפני הקמת החברה. בגין יתרות אלה שולמו מלוא דמי הביטוח הלאומי בתקופת השותפות. לפיכך, אין לחייב את התובעים פעם נוספת בתשלום דמי ביטוח לאומי בגינן. בניגוד לטענת הנתבע, יתרות החוב אינן בגדר הכנסה מדיבידנד. התובעים לא קיבלו כל דיבידנד מהחברה, החברה מעולם לא הכריזה על דיבידנד ומעולם לא הודיעה למס הכנסה על חלוקת דיבידנד.

ראיה לכך היא, שמי ששילם את המס בגין יתרות החוב היא החברה. אם היה מדובר בדיבידנד הוא היה נכנס לשומות האישיות של בעלי השליטה והם היו חבים בניכויים באופן אישי. גם אם נניח שעסקינן בהכנסה מדיבידנד, אין היא חייבת בדמי ביטוח לאומי. הכלל הוא כי אם ההכנסה מדיבידנד בכל שנה, נמוכה מההכנסה משכר באותה שנה לא חלה עליה חובת תשלום דמי ביטוח לאומי. בענייננו, כלל זה מתקיים, ולכן ממילא לא קיימת חבות בתשלום דמי ביטוח לאומי.

לטענת הנתבע, לפי ההסכם, בין החברה לפקיד השומה, יש לראות את יתרות החוב כהכנסה מדיבידנד, ששילמה החברה לבעלי מניותיה בשנת 2005. בהתאם לכך מוסתה ההכנסה הנ"ל בשיעור של 25%, כדיבידנד.

משעה שנחתם הסכם כאמור, הסכם זה מחייב גם לעניין ההכנסה החייבת בדמי ביטוח לאומי. לפיכך, כל טענות התובעים, המתייחסות לעבר, לתקופה שלפני ההסכם, אינן רלוונטיות. ההכנסה שסווגה כדיביבנד נחשבת כהכנסה לתובעים שאינה מעבודה ולפיכך על התובעים לשלם בגינה דמי ביטוח.

לחילופין, יש לחייב את החברה בתשלום דמי ביטוח, בגין ההטבה שניתנה לבעלי מניותיה.

בית-הדין קבע, כי אין חולק שרשויות מס ההכנסה לא הכירו בהכנסות להן טען המערער כהכנסות "הוניות" שאינן טעונות תשלום מס הכנסה אלא כהכנסות פירותיות ולכן קביעה זו היא המחייבת גם לעניין תשלום דמי הביטוח הלאומי. מטעם זה בלבד, דין הערעור להידחות.

באשר לטענת התובעים הנוגעת לדיבידנד, קבע בית-הדין, כי בהקשר זה עמדת הנתבע לפיה לא מדובר בדיבידנד כמשמעותו בחוק החברות, אלא מדובר בהטבה שהוחלט למסות אותה כדיבידנד היא נכונה.

31. התובע חוייב בדמי ביטוח מהכנסות שלא מעבודה העולות על 25% מהשכר הממוצע במשק - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 28710-05-10 {יעקב דואיניאס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 2910 (2012)} נדונה תביעה שהוגשה בעקבות החלטת הנתבע לדחות את ערר התובע על שומת דמי הביטוח שהוגשה לו לשנת 2008 ועל תביעת דמי ביטוח לשנים 2010-2009.

על-פי נתוני הנתבע, התובע היה רשום ברישומי הנתבע כעובד שכיר החל מ- 01.01.08, וכעובד עצמאי שאינו עונה להגדרה החל מינואר 2008 {בעקבות הצהרתו על עבודה של שעתיים בשבוע כעצמאי}. התובע חוייב בדמי ביטוח מהכנסות שלא מעבודה העולות על 25% מהשכר הממוצע במשק.

ביום 24.11.09 נשלחה לתובע דרישה לתשלום דמי ביטוח לשנת 2008 לאחר קבלת שומה ממס הכנסה. על-פי שומה זו חושבו הכנסותיו של התובע כדלקמן:

מעסק - 22,641 ש"ח. {שירותי יעוץ וניהול} ושלא מעבודה - 32,641 ש"ח {הכנסה מהשכרת ציוד + הכנסה מזיכיון נכה צה"ל במונית}.

הבסיס לפיו חוייב התובע בתשלום דמי ביטוח הינו 24,481, וזאת לאחר שהופחתו סכומים בהתאם לסעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי ולאחר הפחתה של 25% מהשכר הממוצע במשק. בהמשך נשלחו הודעות לתובע בדבר עדכון הפרשי שומה.

ביום 16.02.10 העביר התובע לנתבע בקשה לביטול השומה לשנת 2008 הנ"ל. כן ביקש את ביטול התביעה ממנו לתשלום דמי ביטוח {על הכנסותיו האחרות} לשנים 2010-2009 וביטול סיווגו כעובד עצמאי. הנתבע דחה את הבקשה.

התובע טען, כי יש לפרש את הביטוי "הכנסה של מבוטח מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה" שבסעיף 348 לחוק הביטוח הלאומי, במובן זה שהכנסה שנצמחה למבוטח בשנת מס, תעמוד ותימדד בפני עצמה, שאם אינה חורגת מ- 25% השכר הממוצע, תהא פטורה מחבות דמי ביטוח.

הנתבע טען, כי לצורך חישוב הכנסה שאינה מעבודה, יש לקחת בחשבון את סך ההכנסות שאינן מעבודה וזאת בהתאם לסעיף 2 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש). לפיכך פעל הנתבע כדין, כאשר צירף את סך ההכנסות שלא מעבודה בסך 55,282 ש"ח ובהתאם חישב את דמי הביטוח.

עוד טען הנתבע, כי התביעה הוגשה כנגד החלטה לעניין שנת המס 2008 ולכן כל הטענות שאינן מתייחסות לשנה זו, מקומן בתביעה נפרדת. וכמו-כן, לעניין תביעה זו אין חובה למשלוח שומת דמי הביטוח בדואר רשום וכן סעיף 372 לחוק הביטוח הלאומי אינו עוסק בערעורים על שומות דמי ביטוח.

בית-הדין קבע, כי יש לקבל את גישת הנתבע, כך שהמונח "הכנסה" תתפרש כהכנסה כוללת של הנישום בין אם ממקור אחד או ממספר מקורות המנויים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש). כל פרשנות אחרת הינה בלתי-סבירה מנוגדת ללשון החוק ולתכליתו ותוביל למצבים של "תכנוני מס" בהם נישומים יפצלו הכנסות באופן מלאכותי בכדי להתחמק מתשלומי דמי ביטוח.

32. ביטול שומות דמי ביטוח לאומי לאחר שהוחלט לסווג את התובעת כעובדת עצמאית - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 5571-09 {מירה לובינסקי נ' המוסד לבטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 10257 (2012)} נדונה תביעה להורות על ביטול שומות דמי ביטוח לאומי לשנים 2006-1999 לאחר שהוחלט לסווג את התובעת כעובדת עצמאית בשנים אלה.

החל משנת 1979 עסקה התובעת בגביית שכירות מנכסים ועד לשנת 1998 נרשמה כעוסק מורשה. בשנת 1999 הקימה התובעת את חברת "דיוק (מ.י) מינהל וחשבונאות בע"מ", כחברה משפחתית אשר התובעת בעלת המניות והשליטה בה. תחילה היו בחברה שני בעלי מניות ובהמשך נותרה התובעת בעלת המניות היחידה.

החל משנת 1999 הצהירה התובעת כי הינה עקרת בית. עוד הצהירה כי לא חולקו דיבידנדים וכך נרשם מעמדה ברישומי הנתבע. משך כל השנים המשיכה התובעת וביצעה אותה עבודה כפי שעשתה החל משנת 1979.

בחודש פברואר 2009 חייב הנתבע את התובעת בדמי ביטוח כשכירה לפי המינימום בחברה משפחתית, רטרואקטיבית החל משנת 1999 ועד לשנת 2007. התובעת הגישה ערעור בגין קביעה זו לבית-הדין. בעקבות הערעור חזר בו הנתבע מהקביעה כי התובעת הינה שכירה וביום 05.08.09 שונה מעמדה ל"עצמאית". קביעה זו נעשתה אף היא באופן רטרואקטיבי משנת 1999 ועד לשנת 2007.

התובעת טענה, כי בשל מעמדה כעקרת בית התובעת אינה חייבת בתשלום דמי ביטוח לאומי עבור עצמה משנת 1999 ועד היום. בנוסף, לתובעת אין הכנסות החייבות בדמי ביטוח לאומי בכל השנים נשוא הדיון. ההכנסות המופיעות בשומות המס של התובעת ביחס לכל השנים, הינן הכנסות החברה המשפחתית בלבד. עוד טענה התובעת, כי רווחי חברה משפחתית פטורים מדמי ביטוח לאומי ובנוסף עקרת בית פטורה מדמי ביטוח על דיבידנד והכנסה פסיבית בכלל.

לטענת הנתבע, על-פי היקף שעות העבודה סווגה המבוטחת כעצמאית שאינה עונה להגדרה ביחס לשנים 1995 - 1997. בשנת 1998 עם שינוי הוראות החוק ביחס לתנאים בהם ייחשב אדם עובד עצמאי, חוייבה התובעת בדמי ביטוח בהתאם להכנסה שנתקבלה בשומה. בחברה לא הועסקו עובדים ולא נפתח תיק ניכויים.

עוד טען הנתבע, כי לאורך השנים ובמענה לפניות המוסד דיווחה התובעת באמצעות מיצגה כי לא חולקו דיבידנדים וכי הינה עקרת בית בלבד. בשנת 2007 הוחלט לבדוק שנית את הכנסות התובעת באמצעות ביקורת ניכויים. התובעת לא המציאה את המסמכים שנדרשה, חרף דרישות חוזרות ונשנות.

לאחר בחינה נוספת של העובדות הוחלט לראות את הכנסת התובעת כהכנסה ממקור עצמאי כפי שהתקבל בשומות מס הכנסה ובהתאם לכך חוייבו ההכנסות בדמי ביטוח לשנים 2007-1999.

בית-הדין קבע, כי התובעת ביצעה את מכלול עבודות החברה לא כדבר צדדי שכן התובעת "ייצרה" את כל הכנסות החברה על-כן, יש לראות בפעילותה כמשלח-ידה. כמו-כן משאין חולק כי החברה לא דיווחה על עובד בחברה, לא נפתח תיק ניכויים, ומנגד בדו"חות רווח והפסד של החברה מצויות הוצאות תפעול, מלמד הדבר על פעילות עסקית בחברה - פעילות אשר הדעת נותנת, כי בוצעה על-ידי מאן דהוא דהיינו גורם אנושי. בנוסף כעולה מהעדויות רכב החברה שימש את התובעת באופן פרטי ואת בני משפחתה לעבודה ולעיסוקיהם הפרטיים.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי יש לקבל את קביעת הנתבע, על פיה התובעת איננה בגדר עקרת בית. משאין מחלוקת כי בתובעת לא נתקיימו סממנים של "עובד" ואף התובעת טענה במפורש כי איננה עובדת, בדין סווגה היא כעצמאית וזאת החל משנת 1998

33. חישוב קצבת נכות בשל פגיעה בעבודה {ירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה} - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 11854-10-11 {מאיר אלמקיס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 13182 (2012)} נדונה תביעתו של התובע לעניין חישוב קצבתו בשל פגיעה בעבודה {מהם החודשים שיש לקחת בחשבון לצורך קביעת קצבתו של התובע}.

התובע הגיש לנתבע תביעה להכרה בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה. התובע הוכר כנפגע בעבודה בגין ירידה בשמיעה החל מיום 29.07.10, ונקבעה לו דרגת נכות בשיעור 20%. התובע הגיש שומה למס הכנסה בחודש דצמבר 2010 עבור שנת המס 2009. קצבת הנכות של התובע חושבה על-פי שומה שהוגשה לשנת המס 2008.

בא-כוח התובע טען, כי זמן הגשת השומה לפקיד השומה הוא למעשה המועד הקובע, ולא מועד עריכתה על-ידי פקיד השומה או מועד קבלתה אצל הנתבע. הנתבע טען מצידו, כי ככל שהתובע היה ממציא את המסמכים הרלבנטיים המלמדים כי מועד הגשת השומה על ידו היה לפני מועד הפגיעה, היה מסכים הנתבע לשקול את עמדתו בשנית, אלא שלא הומצא כל מסמך לעניין זה.

בית-הדין קבע, כי השאלה איננה מתי אושרה השומה אלא מתי נערכה והוגשה. על בית-הדין לבדוק רק את הנתון האם השומה נערכה והוגשה עובר לפגיעה בעבודה, כשמועד אישור התביעה אינו רלבנטי לענייננו.

נראה גם, כי אין חולק כי לפני חודש יולי 2010 לא דיווח התובע על גידול בהכנסותיו בשנת 2009 {ביחס להכנסותיו בשנת 2009}, ולא הוגשה בעניין זה בקשה לשינוי מקדמות בהתאם לתקנה 4 לתקנות. מכל מקום, התובע לא טען, כי עשה כן. לכן, ולאור האמור בסיכומי הנתבע בדבר אופן חישוב הגמלה והחודשים שנלקחו בחשבון - פעל הנתבע על-פי החוק ועל-פי תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד-1984.
34. תקופת אכשרה לתשלום דמי ביטוח לצורך גמלת שמירת-הריון - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 20713-07-10 {ברטה לוי כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 13731 (2012)} נדונה החלטת הנתבע לדחות את תביעת התובעת לגמלת שמירת הריון, שכן לא צברה תקופת תשלום דמי ביטוח מספקת טרם שמירת ההריון, כנדרש בסעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת עבדה, יחד עם בעלה, בחברת הובלות המצויה בבעלותם. דמי הביטוח הלאומי נגבו ממנה החל מיום 01.01.07 כעובדת עצמאית, בהתאם לנתוני הכנסות המתקבלים ממס הכנסה ובהתבסס על חלוקת הכנסות שנערכה בין בני הזוג לשם כך.

מקדמות דמי הביטוח לשנים 2007 ו- 2008 שולמו על-ידי התובעת כסדרן ובמלואן.

בחודש ינואר 2009 התקבלה אצל הנתבע שומת התובעת לשנת 2007, ממנה עלה, כי יש לחייב את התובעת בתשלום הפרשי דמי ביטוח בגין שנה זו, בסך של 12,555 ש"ח. דרישת תשלום נשלחה לתובעת ומועד תשלום החוב נקבע ליום 12.03.09. התובעת לא סילקה את החוב במועד. יחד-עם-זאת, המשיכה לשלם את המקדמות השוטפות לנתבע.

ביום 03.12.09 הפסיקה התובעת לעבוד בשל שמירת הריון. נכון לתאריך זה {היום הקובע} תפח החוב ועמד על-סך של 13,047 ש"ח. ביום 14.01.10 נערך בין הצדדים הסכם תשלומים להסדרת החוב, אשר קויים על-ידי התובעת.

בהחלטתו מיום 25.04.10 דחה הנתבע את תביעת התובעת לגמלה לשמירת הריון לתקופה שבין 03.12.09 ובין 16.03.10. תביעת התובעת לדמי לידה התקבלה על-ידי הנתבע, ודמי הלידה שולמו לה במלואם.

התובעת טענה, כי טעה הנתבע משדחה את תביעתה לגמלת שמירת הריון. התובעת ציינה, כי לא שילמה את החוב במועד בשל קשיים כלכליים, אולם הקפידה לשלם את המקדמות כפי שנדרשה החל משנת 2007 ואילך, ובכך שילמה דמי ביטוח חלקיים ומתקיימת תכליתו של סעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי.

כמו-כן, טענה התובעת, כי גם לפי לשונו של סעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי, די בתשלום חלקי כדי להקנות לה את הזכות לקבלת הגמלה, שהינה גמלה מחליפת שכר שנועדה להגן עליה בתקופה בה לא יכולה היתה לעבוד בשל ההריון. התובעת הדגישה כי לא התחמקה מתשלום חובה אלא הגיעה להסדר תשלומים ושילמה את מלוא החוב.

הנתבע טען, כי נכון ליום הקובע לא שולם החוב ולא נערך הסדר תשלומים לגביו, הגם שלא היתה כל מניעה להגיע להסדר בדבר תשלומו לשיעורין גם קודם לכן, והגם שחלפה שנה תמימה ממועד היווצרות החוב ועד הסדרתו. החוב הוסדר כאמור רק ביום 14.01.10, ומאחר שתשלום דמי ביטוח צריך שייעשה לפני היום הקובע ולא לאחריו - בדין נשללה תביעת התובעת לגמלת שמירת הריון.

הנתבע טען עוד, כי דמי הביטוח בעבור עובד עצמאי מחושבים תמיד לפי השומה הסופית, ותשלום המקדמות אינו אלא תשלום ביניים. תשלומי המקדמות ששולמו על-ידי התובעת בשנים 2008 ו- 2009 נזקפו לטובת החוב, ולכן אינם יכולים להיחשב כדמי ביטוח בגין שנים אלה ומשמעות הדבר, כי התובעת לא צברה תקופה מספקת במהלכה שילמה דמי ביטוח.

בית-הדין קבע, כי נצבר לתובעת חוב אצל הנתבע לאחר שהמקדמות ששולמו על ידה לשנת 2007 לא כיסו את סך התשלומים שהיה עליה לשלם לפי פרטי השומה לאותה שנה.

התובעת קיבלה הודעה על קיומו של החוב בחודש ינואר 2009 {מבלי שחלקה על קבלתה}, אולם לא שילמה אותו ולא הגיעה עם הנתבע להסדר תשלומים לגביו נכון ליום הקובע. הסדר התשלומים נערך על ידה רק בחודש ינואר 2010, כאשר כבר שהתה בשמירת הריון - היינו רק לאחר שקמה זכאותה לגמלה.

התובעת אמנם המשיכה לשלם מקדמות במהלך שנת 2009 היינו לאחר קבלת ההודעה על החוב, אך בהתאם להוראות החוק מקדמות אלה נזקפות בראש ובראשונה על חשבון חוב העבר. משמעות הדברים הינה כי התובעת לא שילמה נכון ליום 03.12.09 - דמי ביטוח {ולו חלקיים} בגין החודשים ינואר - נובמבר 2009, כך שאינה עומדת בתקופות המינימום הנקובות בסעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי ואינה זכאית לגמלה.

35. חישוב הכנסת מבוטח לצורך חישוב גמלת הנכות - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 8710-08-11 {אלי אביסדריס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 2977 (2012)} נדון חישוב הכנסת מבוטח לצורך חישוב גמלת הנכות.

התובע יליד 1964, עבד כעצמאי, נפגע ביום 06.11.09 בתאונה שהוכרה על-ידי הנתבע כתאונת עבודה. התובע שילם מקדמות על הכנסתו בשנת 2009 לפי שומה סופית של שנת 2007. במהלך שנת 2009 לא ביקש התובע להגדיל את המקדמות אותם שילם.

לתובע שולמו דמי פגיעה על יסוד המקדמות ששולמו על ידו בשנת 2009 ואשר התבססו על שומה סופית של הכנסותיו בשנת 2007.

המחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלה - כיצד יש לחשב את הכנסתו של התובע לצורך חישוב דמי הפגיעה להם זכאי התובע וזאת על רקע העובדה שהדו"ח לשנת 2009, שהוגש לאחר התאונה בה נפגע התובע, הראה לטענת התובע, כי חל גידול של ממש בהכנסותיו לעומת הדו"ח לשנת 2007.
לטענת התובע, אין להחיל בעניינו את הוראות תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), אשר תכליתה לשמש כבלם לנסיונות מרמה של מבוטחים, עובדים עצמאיים נפגעי עבודה.

לדבריו של התובע, הוא עבד כמפיץ סחורה של חברת שטראוס וככזה אין לו כל שליטה על שיעור ההכנסות ואלה נקבעות על-ידי חברת שטראוס בלבד. לגרסתו, בשל שינויים ארגוניים בחברת שטראוס, הוגדל קו החלוקה שלו והכנסותיו בשנת 2009 גדלו.

לפיכך, מן הראוי לקבוע, כי יש לשלם את דמי הפגיעה על בסיס הכנסתו קודם לפגיעה. התובע טען, כי הכנסותיו שנבעו מעבודתו עד ליום הפגיעה בלבד {06.11.09}, משקפות הכנסות אמיתיות, אין לו כל יד בהכנסותיו ובהוצאותיו ואין כל חשש או אפשרות כי יגדיל את גובה שומתו על-מנת להגדיל את הגמלה שלה הוא זכאי.

לעמדתו, הגמלה צריכה להשתלם על-פי דו"ח הכנסה עדכני, כאשר הבסיס להכנסה מהווה דו"ח שנת 2009. לדבריו, לא היתה לו כל יכולת ל"נבא" את הכנסותיו או לשנותה וכל כולה היתה תלויה בחברת שטראוס.

מנגד טען הנתבע, כי על-פי הוראות תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), ההכנסה על פיה חוייב המבוטח בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, תחשב כהכנסה לפי שומה סופית ועל פיה ישולמו דמי פגיעה וגמלת נכות.

לטענת הנתבע, השומה הזמנית לשנת 2009 התקבלה מרשויות מס הכנסה אצל הנתבע ביום 06.06.10, הווה אומר, לאחר מועד התאונה ועל-כן חושבו דמי הביטוח על-פי שומה סופית של שנת 2007 על פיו שולמו המקדמות בשנת 2009.

לטענת הנתבע, אין התובע בא בכלל החריגים שנקבעו בפסיקה לאי החלת תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) ולכן נהג כדין כאשר קבע את הגמלה לפי שיעור המקדמות.

בית-הדין קבע, כי התובע בחר במודע במסגרת הדו"ח שהגיש לשנת 2009 שלא לנכות הוצאות שנהג לנכות בעבר. יובהר, כי בעוד שאין כל ראיה בנוגע להוצאות בגין ביטוח חשמל, מים וכיבודים, הרי שבכל הנוגע לשיעור הנמוך של הוצאות הסולר עליהם דיווח התובע, אין הדבר עולה בקנה אחד עם עדותו בפני בית-הדין בנוגע לעליה בשימוש בסולר ובנוגע לגידול בשעות העבודה אשר לדבריו הביאו לגידול בהכנסותיו נטו.

כמו-כן ציין בית-הדין, כי לדו"חות צירף בא-כוח התובע הודעה שבה הוא מציין כי הרווח התפעולי והרווח הנקי של התובע עלה מידי שנה בסך של כ-50,000 ש"ח כאשר לדבריו הדבר נבע מגידול בהכנסה בשל שינוי שביצעה חברת שטראוס אצל המפיצים ובהפחתת הוצאות התובע בגין דלק.

כאמור, עובדות אלה אינן עולות בקנה אחד עם הנתונים העולים מהתקבולים בדו"חות ומעדות התובע עצמו באשר לגידול בהוצאות הדלק. גם טענת בא-כוח התובע כי בעבר קו החלוקה יכול היה להתפרס במספר איזורים ברחבי הארץ ובשנת 2009 התמקד בראשון לציון בלבד, אינה עולה מהראיות שהוצגו בפני בית-הדין ואין לה כל בסיס. יתר-על-כן, הטענה אינה עולה בקנה אחד עם העובדה, כי התובע בחר שלא לכלול בדו"ח לשנת 2009 הוצאות נוספות ובכך ניכר כי התובע בחר במודע להקטין את הוצאותיו המדווחות על-מנת להגדיל את השומה.

מהאמור עולה, כי זה המקום שבו יש להפעיל את הוראות תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), שכן ידו של המבוטח היא היא, שגרמה להגדלת השומה הסופית לאחר התאונה. בדיוק לשם מניעת פעולות אלה הותקנה תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי הנ"ל. לפיכך, מן הראוי הוא שהשומה הסופית לשנת 2007 תשמש כמדד לקביעת שיעור הגמלה ולקביעת שיעור דמי הביטוח.

36. חישוב דמי הפגיעה בהתאם למקדמות ששילם התובע טרם הפגיעה ולא בהתאם לשומה הסופית של שנת מועד הפגיעה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 9137-04-11 {מאיר אלמלח נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 1550 (2012)} התובע הגיש ערעור על החלטת המוסד לביטוח לאומי אשר קבע בהתאם לתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), כי יש לערוך את חישוב דמי הפגיעה בהתאם למקדמות ששילם טרם הפגיעה ולא בהתאם לשומה הסופית של שנת מועד הפגיעה.

הנתבע בכתב ההגנה חזר על החלטת הנתבע וקבע כי אין באפשרות הנתבע לקבוע בשונה מהוראות החוק ועל-כן קביעת הנתבע בדבר הפחתת הסכומים המגיעים לתובע בגין דמי פגיעה הינה נכונה.

בתאריך 26.10.04 נפגע התובע במקום עבודתו בהיותו עוסק עצמאי. בשנת 2005 הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר בפגיעה כתאונת עבודה. הנתבע דחה את תביעתו ולא הכיר בפגיעה כתאונת עבודה ורק לאחר שהוגש ערעור על החלטת הנתבע בבית-הדין הוכרה הפגיעה כתאונת עבודה בתאריך 18.11.09.

סך הכל בסיס המקדמות ששילם התובע במהלך כל שנת 2004 היה לפי הכנסה של 56,760 ש"ח לשנה.

ב- 06.10.05 התקבלה שומה ממס הכנסה לשנת 2004 אשר קבעה כי הכנסתו של התובע לשנת 2004 עמדה על-סך של 80,461 ש"ח.

בעקבות כך המוסד לביטוח לאומי שינה את גובה המקדמות רטרואקטיבית לתובע וביקש הפרשי דמי בטוח שלא שולמו.

התובע טען, כי על-פי החוק מגיע לתובע לשמור על הכנסתו כנפגע ומאחר ובהתאם לשומה הסופית של מס הכנסה גובה הכנסתו עמד על כ- 80,000 ש"ח ואילו ההכנסה שעליה שילם מקדמות היתה נמוכה יותר, יש לבצע את חישוב דמי הפגיעה בהתאם להכנסה האמיתית שלו ערב התאונה ולא כפי שעשה הנתבע על בסיס תשלום המקדמות ששילם לפני הפגיעה.

לטענת התובע השומה הסופית היא השומה המשקפת את הכנסתו האמיתית וכפי ששומה זאת משמשת מדד לקביעת גובה דמי הביטוח ולדרישת סכומים נוספים עבור דמי ביטוח אם גדלה ההכנסה אזי על הנתבע לשלם את דמי הפגיעה באותו אופן.

הנתבע טען בכתב ההגנה כי לתובע שולמו גמלאות בהתאם להוראות החוק והתקנות כאשר הנתבע חישב את ההכנסה המשמשת בסיס לתשלום הגמלאות בהתאם לשומה שהיתה בידיו בשנת 2004, על פיה שילם התובע את המקדמות, וזהו בסיס החישוב הקבוע בתקנה 11(א) לתקנות הביטוח הלאומי.

עוד טען הנתבע, כי תכלית התקנה היא למנוע מצב בו יתקן מבוטח עובד עצמאי את הצהרתו לאחר קרות התאונה על-מנת לזכות בקצבאות בשיעור גבוה יותר ומדובר בחסימה הדדית הפועלת לשני הצדדים.

הנתבע אף טען, כי באם התובע היה מודיע טרם אירוע התאונה על שינוי בגובה הכנסתו אזי לא היו מחילים עליו את הוראת תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) אך משהתובע לא עדכן את גובה המקדמות לפני הפגיעה יש לשמור על עיקרון תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי הנ"ל.

בית-הדין קבע, כי אין לקבל את טענות התובע, כי במקרה זה יש לסטות מהוראות תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות). התובע במקרה זה שילם מקדמות שחושבו על-פי הכנסתו כפי שהצהיר עליה בעצמו ובהתאם למקדמות ששילם עוד משנת 2002.

התובע הגם שראה כי שיעור הכנסתו עלה בשנת 2004 לא ביקש לעדכן את השומה במהלך תשלום לשנת 2004, ואף לא עשה כן בין אירוע הפגיעה לבין המועד בו התקבלה השומה הסופית של מס ההכנסה.

התובע ידע כי שילם מקדמות הפחותות משיעור ההכנסה שהרוויח במהלך שנת 2004 ועד הפגיעה ולמרות שהגיש למס הכנסה בתחילת 2005 דו"ח על השומה הסופית, לא דיוח על כך למוסד לביטוח לאומי ולא ביקש לעדכן את גובה הכנסתו.

לפיכך, בנסיבות מקרה זה אין כל הצדקה לסטות מהוראת תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי לעניין חישוב הגמלה, על-פי המקדמות כפי ששולמו על-ידי התובע עובר לפגיעה, ובדין קבע הנתבע בהחלטתו כי כך יש לבצע את החישוב של דמי הפגיעה לפי הרבעון האחרון כאשר בסיס החישוב הוא 14,190 ש"ח.

עוד הוסיף בית-הדין, כי ממומשת התכלית שנקבעה בפסיקה לעניין תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), ראשית לחייב עובדים עצמאים לשלם דמי ביטוח בזמן אמת, על-פי הכנסתם האמיתית ושנית לשמר את רמת החיים שהיתה למבוטח עובר לקביעתו כל זאת מבלי שהכנסתו תרד מבלי שהתובע יתקן רטרואקטיבית את שומתו על-מנת לזכות בגמלאות גבוהות יותר.

37. הקבלה בין גובה דמי הפגיעה והמענק לבין דמי הביטוח בהם חוייב המבוטח - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 47013-09-11 {יובל בן עמי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 1634 (2012)} נדונה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי שעניינה בחוב דמי ביטוח לאומי, לשנת 2005.

התובע הינו מורה נהיגה במקצועו ומוגדר אצל הנתבע כ"עוסק עצמאי". בשנים 2005-2004, שילם התובע מקדמות על חשבון דמי ביטוח כנהוג לגבי מבוטחים במעמדו. בחודש אוגוסט 2004 העביר התובע לנתבע שומה סופית לשנת 2003, המתייחסת להכנסותיו באותה שנה בסדר גודל של כ- 122,000 ש"ח.

השומות המתייחסות לשנים 2005-2004 ובהן הצהיר התובע על הכנסות של כ- 111,000 ו- 60,000 ש"ח בהתאמה, הוגשו לנתבע בחודש מרץ 2007.

בחודש יולי 2005 נפגע התובע בתאונת דרכים שהוכרה על-ידי הנתבע כתאונת עבודה, בעקבותיה נקבע כי לתובע נכות בשיעור של 5% לצמיתות מיום 14.08.08. בהחלטה מחודש יוני 2009 קבע פקיד התביעות, כי התובע זכאי למענק חד-פעמי בעקבות התאונה והפגיעה שלאחריה בסכום של 16,125 ש"ח. סכום המענק נקבע על בסיס ההכנסה לשנת 2003 {בסדר גודל של 122,000 ש"ח}.

במקביל חוייב התובע בדמי ביטוח על בסיס ההכנסה אשר שימשה לצורך תשלום המענק. מאחר והמקדמות שהעביר התובע בשנים 2005-2004 לא תאמו את ההכנסה על-פי שומה סופית של שנת 2003 נוצר חוב דמי ביטוח לתובע בסך של 13,406 ש"ח. ההפרש בין גובה המענק לו היה התובע זכאי בעקבות תאונת העבודה {16,125 ש"ח}, בניכוי חוב דמי הביטוח {13,406 ש"ח}, הועבר לחשבון התובע ביוני 2009.

בעקבות פניית התובע מחודש יוני 2009 בוטלו הפרשי ההצמדה והקנסות המתייחסים לחוב דמי הביטוח בסכום של 4,535 ש"ח, והועברו לחשבון התובע.

התובע טען, כי את דמי הביטוח לשנת 2005 יש לשלם בהתאם לשומה הסופית של שנת 2005 {בסדר גודל של כ- 60,000 ש"ח}, המשקפת את הכנסותיו בפועל באותה שנה. מכאן טען התובע כי הנתבע לא היה רשאי ליצור חוב על חשבון דמי ביטוח המתייחסים לשנת 2005 על בסיס הכנסה המשתקפת בשומה סופית של שנת 2003 {בסדר גודל של כ- 122,000 ש"ח}.

לטענת הנתבע דין התביעה להידחות. משחוייב התובע בדמי ביטוח לשנת 2005, אשר נקבעה בהתאם לתקנה 11(א) לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), שומה אשר שימשה כבסיס לתשלום המענק לתובע בעקבות הפגיעה בעבודה.

בית-הדין קבע, כי בענייננו, השומה המתייחסת לשנת הכספים הסמוכה ביותר לשנת 2005, היא השומה של שנת 2003 אשר התקבלה בחודש אוגוסט 2004 {נזכיר כי השומות לשנים 2005-2004 הוגשו רק במהלך שנת 2007}. מכאן השומה לפיה היה על התובע לשלם מקדמות לשנת 2005 היא השומה לשנת 2003.

משנמצא, כי על התובע היה לשלם מקדמות במהלך שנת 2005 על בסיס השומה של שנת 2003, ובשעה שמכוח תקנה 11(א) לתקנות הביטוח הלאומי, ההכנסה המשמשת לתשלום המקדמות בשנה בה אירעה הפגיעה בעבודה {בענייננו שנת 2005}, תיחשב לשומה הסופית - בדין נהג הנתבע שעה שחייב את התובע בתשלום דמי ביטוח המתייחסים לשנת 2005 בהתאם להכנסתו לשנת 2003.

ועוד הוסיף בית-הדין, כי כשם שחוייב התובע בתשלום דמי ביטוח לשנת 2005 על בסיס הכנסתו בשנת 2003, שהיא גבוהה מהכנסתו בפועל בשנת 2005, נהנה התובע מתשלום דמי פגיעה ותשלום מענק בשל הפגיעה בעבודה שהם בגדר תחליף הכנסה על בסיס אותה הכנסה בה חוייב בתשלום דמי ביטוח, הכנסתו לשנת 2003. כך נוצרת הקבלה בין גובה דמי הפגיעה והמענק לבין דמי הביטוח בהם חוייב המבוטח.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הכנסה לעניין דמי ביטוח - חישוב הכנסתו השנתית של מבוטח אחר (סעיף 345 לחוק)