botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

הוראות כלליות - הוראות יסוד (סעיף 335 לחוק)

1. הדין
סעיף 335 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, קובע כדלקמן:

"335. הוראות יסוד (תיקונים: התשנ"ו, התשס"ג (מס' 6))
(א) עובד או עובד עצמאי שאינו תושב ישראל ישתלמו בעדו דמי ביטוח אימהות.
(ב) מבוטח כהגדרתו בסעיף 65(א)(1) ישתלמו בעדו דמי ביטוח ילדים.
(ג) מבוטח לפי פרק ה' ישתלמו בעדו דמי ביטוח נפגעי עבודה.
(ד) מבוטח לפי פרק ו' ישולמו בעדו דמי ביטוח נפגעי תאונות.
(ה) מבוטח לפי פסקה (1) להגדרת מבוטח שבסעיף 158 למעט בעל שליטה בחברת מעטים ישתלמו בעדו דמי ביטוח אבטלה.
(ו) עובד המבוטח לפי פרק ח' למעט בעל שליטה בחברת מעטים ישתלמו בעדו דמי ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד.
(ז) מבוטח לפי פרק ט' ישתלמו בעדו דמי ביטוח נכות.
(ח) מבוטח ביטוח סיעוד ישתלמו בעדו דמי ביטוח סיעוד.
(ט) מבוטח לפי פרק י"א למעט עקרת בית ואלמנה בת קצבה כהגדרתן בסעיף 238 ישתלמו בעדו דמי ביטוח זקנה ושאירים ודמי ביטוח אימהות, בין שהוא מבוטח גם לפי פרק ג' ובין שאינו מבוטח לפיו.
(י) אין הוראות סעיף זה גורעות זו מזו."


2. "עקרת בית"
אישה שהיא "עקרת בית" - "אישה נשואה, למעט עגונה, שבן זוגה מבוטח לפי פרק זה, שאינה עובדת ואינה עובדת עצמאית" {סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי} פטורה מתשלום דמי ביטוח לאומי {סעיפים 335, 351(ח) - 351(י) לחוק הביטוח הלאומי}, ומתשלום דמי ביטוח בריאות {סעיף 14(ז) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (ייקרא להלן: "חוק ביטוח בריאות ממלכתי")}. על-אף שהיא אינה מחוייבת בתשלום דמי הביטוח, מבוטחת עקרת הבית בחלק מענפי הביטוח המוסדרים בחוק.

כך למשל זכאית היא לביטוח נפגעי תאונות {פרק ו' וסעיף 351(ח) לחוק הביטוח הלאומי}, לביטוח נכות {פרק ט' וסעיף 351(ט) לחוק הביטוח הלאומי} ולביטוח סיעוד {פרק י' וסעיף 351(י) לחוק הביטוח הלאומי}.

נוסף על כך, בחלק מהקצבאות מתבצע חישוב שונה של גובה התגמול לעקרת בית לעומת שאר המבוטחים. במילים אחרות: אישה נשואה שאינה עובדת אלא במשק ביתה, ובן זוגה מבוטח על-פי החוק, פטורה מתשלום דמי הביטוח, אך היא זכאית רק לחלק מההגנה הביטוחית שזכאי לה מבוטח אחר. יצויין כי חוק הביטוח הלאומי אינו דורש, לצורך ההכרה ב"עקרת הבית", שהאישה אכן תעסוק בעבודות משק הבית.

השאלה בה יש להכריע תחילה, היא שאלת השליטה. כלומר, האם מדובר בבעל שליטה ישירה, ואם לא, האם מדובר בבעל שליטה עקיפה, דהיינו האם בפועל היתה לתובעת או לתובע שליטה בחברה והאם נהגו בה מנהג בעלים.

ככל שהתשובה לאחת מן השאלות לעיל היא חיובית ויש שליטה בחברה, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין, כי אז יש לדחות את התביעה לדמי אבטלה. עם-זאת, אם ייקבע שאין שליטה בחברה, עדיין צריך יהיה לבדוק האם מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין התובעים לבין החברה, על-מנת לבחון את הזכאות לתשלום דמי אבטלה, כאמור בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי {בג"ץ 1046/09 סניה מני ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-על 2010(3), 2285 (2010)}.

3. מעמדו הביטוחי של בעל שליטה או מניות בחברה
בשנים האחרונות נדרש בית-הדין לעבודה לתביעות רבות שבהן עלתה שאלת מעמדו הביטוחי של מי שהוא בעל שליטה בחברה או בעל מניות בה, וקבע להלכה, כי דירקטור ובעל מניות בחברה עשויים להיחשב כעובדים שכירים של החברה, בהתמלא תנאים מסויימים. דע עקא, שבנושא זה נותרה אי-בהירות רבה, וציבור המבוטחים וכן גם המוסד שבים ונקלעים לצורך לבחון את מערכת היחסים שבין תובע דמי האבטלה לבין החברה, בנסיבות שבהן חדלה החברה להתקיים. זאת בעיקר בחברות שבהן מספר קטן של בעלי שליטה ועניין, שאז מערכת היחסים שבין בעל השליטה או בעל העניין ובין החברה דומה יותר לפעילותו של עובד עצמאי.

בירור מעמדו של המבוטח רק בדיעבד שעה שהוא בא לממש זכותו לגמלה היא בעייתית, וראוי לפיכך להבהיר מראש מה יהיה מעמדו, הן מבחינת חובת תשלום דמי הביטוח והן מבחינת זכויותיו לגמלאות {ב"ל (ב"ש) 3145-11-10 דוד יהודית נ' המוסד לביטוח לאומי סניף באר שבע, תק-עב 2013(2), 3377 (2013)}.

4. זכאות לדמי אבטלה - עובד עצמאי - יחסי עובד-מעסיק - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 24919-02-12 {מוחמד כריים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 21671 (2015)} התובע עבד בחברת טיולי הכרמים בע"מ מחודש יולי 1993 ומחודש אפריל 2008 הפך לבעל השליטה בחברה, שהינה חברת מעטים.

לטענת התובע, ביום 01.03.10 מכר את 100% מניות החברה לבן אחיו, מר סעיד כריים, תמורת תשלום של 20,000 ש"ח, ואולם המשיך לעבוד בחברה כעובד עד שפוטר ביום 28.02.11. לאחר פיטוריו הגיש התובע לנתבע תביעה לדמי אבטלה וזו נדחתה.
ועוד טען התובע, כי עבד בחברה הן כסדרן עבודה והן כנהג רכב הסעות החל מחודש יולי 1993, תחילה כשכיר, לאחר-מכן משנת 2008 כבעלים ומתאריך פברואר 2010 ועד 28.02.11 עבד שוב כשכיר, עד שפוטר מעבודתו.

לטענתו, אין בעובדה שבעבר שימש כמנהל וכבעלים של החברה, עד למכירתה לאחיינו, כדי לגרוע מיחסי עובד ומעביד ששררו בינו ובין החברה לאחר מכירת החברה ועד למועד פיטוריו.

לטענת הנתבע, התובע שימש כבעל מניות יחיד בחברה מאז 05.03.08. אומנם, בתאריך 01.03.10 הועברו מניות החברה ברישומי רשם החברות על-שם אחיינו של התובע, סעיד, אולם, לטענת הנתבע, העברת המניות על-שם סעיד היא פיקטיבית, ועל-כן, יש להמשיך ולראות את התובע כבעל שליטה בחברת מעטים אשר אינו מבוטח בביטוח אבטלה.

עוד טען הנתבע, כי לא הוכח כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין טיולי הכרמים (2008) בע"מ.

בדיקת שכרו של התובע העלתה, כי שכרו גבוה ביותר מבין כל העובדים בחברה ולא השתנה בין תקופת היותו בעל מניות בחברה לבין תקופת עבודתו כשכיר, לכאורה. שכר בעל השליטה, סעיד, נמוך משכר התובע. לא נערך חוזה עבודה בין התובע לבין אחיינו, ולא הומצאו הוכחות על תשלום שכר בפועל.

בית-הדין קבע, כי התובע המשיך לעבוד בחברה בתפקיד ניהולי וללא כל שינוי בשכרו גם לאחר הסכם המכירה. זאת ועוד, שכרו של התובע לא השתנה כלל בתקופה שבין היותו בעל מניות לבין התקופה שלטענתו הפך להיות שכיר.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי מכירת העסק לסעיד, אחיינו של התובע, ככל שנעשתה, היתה "למראית עין" בלבד, ובפועל, התובע המשיך לנהוג בחברה מנהג בעלים, לקבל את אותו השכר כמקודם עבור ניהול החברה והיה למעשה בעל שליטה בחברת מעטים שאינו זכאי לדמי אבטלה.

5. זכאות לדמי אבטלה - התובע הוא בעל שליטה בעקיפין בחברה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 8699-09-12 {אפרים וגימה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 9399 (2015)} נדונה הסוגיה האם בדין נדחתה תביעת התובע לדמי אבטלה, בשל טענת הנתבע, כי התובע הוא בעל שליטה בעקיפין ולא עובד שכיר.

התובע דווח כעובד חברת "סופר סקיוריטי בע"מ" שעוסקת בתחום השמירה והניקיון, וזאת החל מחודש דצמבר 2008 ועד ליום 28.02.12. כלתו של התובע, היתה רשומה כבעלת השליטה והדירקטורית של החברה. התובע טען, כי הוא עבד בחברה בתפקיד מנהל כוח-אדם של גוש-דן, ופוטר ביום 28.02.12 עקב צמצומים בחברה. ביום 03.04.12 פנה התובע לנתבע והגיש תביעה לדמי אבטלה.

הנתבע הודיע לתובע כי תביעתו לדמי אבטלה נדחית, וזאת שכן הוא אינו עונה להגדרה של "עובד" לפי סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, שכן הנתבע קבע שהוא היה למעשה המנהל של העסק, וככזה הוא אינו זכאי לדמי אבטלה. תביעתו להכיר בו כשכיר נדחתה.

בית-הדין קבע, כי התובע נהג בחברה מנהג בעלים, בכך שפעל תוך עירוב נכסים בין הכנסות החברה והכנסותיו הפרטיות - התובע הפקיד לחשבונו הפרטי שיקים של החברה, הוציא כספים רבים שלא ברור מה יעדם, ואף טען כי לקח הלוואות פרטיות על-מנת שהחברה תוכל כביכול לשלם את משכורתם של העובדים. ברור כי לא מדובר בהתנהגות מקובלת ביחסי עובד-מעביד. למותר לציין, כי מנהלי האיזורים האחרים בחברה לא התנהלו באופן הזה.

כמו-כן, למרות שתלושי השכר שהונפקו לתובע מלמדים על שכר קבוע כביכול בסך 9300 ש"ח נטו, לא הוצגה ולו אסמכתא אחת שמלמדת כי התובע אכן קיבל שכר חודשי כזה.

לסיכום קבע בית-הדין, כי התובע נהג בחברה מנהג בעלים. בצירוף העובדה שכלתו היתה כאמור בעלת המניות בחברה, הרי שלתובע היתה שליטה עקיפה בחברה, ולפיכך אין הוא זכאי לקבל דמי אבטלה.

6. זכאות לדמי אבטלה - בעלת שליטה בחברת מעטים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 18899-12-13 {רחל רוזנצויג נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 17957 (2014)} נדונה הסוגיה האם זכאית התובעת לדמי אבטלה או שמא יש לראותה כבעלת שליטה בחברת מעטים בהתאם למשמעות שנקבעה בסעיף 6ב לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת עבדה כמנהלת סוכנות ביטוח "הבירה סוכנות לביטוח". מדובר בסוכנות ביטוח שבעלה של התובעת, הוא בעל המניות ובעל השליטה בה. חברת הבירה פעלה עד מחצית שנת 2011 לערך, אז נמכרה פעילותה לסוכנות ביטוח גדולה יותר - אלעד. העובדים שעבדו בחברת הבירה הועברו לחברת אלעד, למעט מר רוזנצוויג ואשתו - התובעת שהמשיכו לעבוד בחברת הבירה, עד שהושלמה העברת כל הפעילות לחברת אלעד.

לטענת התובעת היא היתה עובדת של חברת הבירה, שם עבדה כ- 10 שנים ועם סיום הפעילות פוטרה. תפקידה בחברה היה מנהלת אדמיניסטרטיבית בלבד. היא לא היתה בעלת שליטה בעקיפין. את ההחלטות המהותיות בניהול החברה קיבל בעלה. יתר-על-כן את ההחלטות בתחום הביטוח, על-פי-דין, רשאי לקבל רק מי שלו רישיון של סוכן ביטוח.
אלה הן איפוא ההחלטות המהותיות והעיקריות ואת אלה רשאי היה רק בעלה לקבל, כיוון שלו היה רישיון כסוכן ביטוח. שכרה היה נגזרת של תנאי השוק ותפקידה היה טכני ככל העובדים השכירים האחרים של חברת הבירה. היא לא קיבלה דיבידנדים מהחברה. את עיקר ההחלטות קיבל בעלה ואף ההחלטות שלה היו לאחר התייעצות עמו. ההחלטה על מכירת חברת הבירה לאלעד היתה של בעלה. מטבע הדברים כיוון שזה היה עיקר מקור פרנסת המשפחה, הם התייעצו ביניהם - כבני זוג.

לטענת הנתבע התובעת היתה הלכה למעשה מנהלת ובעלת שליטה יחד עם בעלה בחברת הבירה. לנוכח זאת ולאור הוראת סעיף 6ב לחוק הביטוח הלאומי הרי שהיא, כבעלת שליטה בחברת הבירה, אינה זכאית לדמי אבטלה.

בית-הדין קבע, כי התובעת לא היתה סוכנת ביטוח. יחד-עם-זאת, החלק של ניהול המשרד, הוא חלק נכבד, מהותי ומרכזי, בעבודת חברת הבירה. בכל אלה היתה התובעת "אבן הראישה" ובזכות כשרונה ומסירותה, הצליחה חברת הבירה להתרחב ולהתפתח.

אמנם חלק מההחלטות התקבלו בהתייעצות ובשיתוף עם בעלה, אך אין בשיתוף זה כדי לגרוע מחשיבותה ופועלה הרב של התובעת.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי מתיאור עבודתה ופעולתה של התובעת בחברת הבירה עלה, כי היא היתה למעשה בעלת השליטה בעקיפין יחד עם בעלה. בנסיבות אלה, היא אינה זכאית לדמי אבטלה.

7. תביעה לדמי אבטלה - חברה משפחתית - לתובעים היתה שליטה עקיפה בחברה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 43865-12-13 {נתן לוי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 5774 (2014)} שני אחים, הגישו לנתבע תביעה לתשלום דמי אבטלה.
האחים לוי, הגישו לנתבע ביום 10.09.12 שתי תביעות לתשלום דמי אבטלה. לתביעות צירפו בין-היתר מכתבי פיטורים מחברת "ליאז בנייה ופרוייקטים בע"מ". על-פי התביעה לתשלום דמי אבטלה ואישור המעסיק שצורף לה, נתן עבד במשרה מלאה כ- "איש אחזקה" בשירות החברה החל מ- 01.05.10 ועד לפיטוריו ביום 16.07.12.

בתביעה שהגיש ערן צויין, כי עבד במשרה מלאה בתור "מנהל תפעול" החל מ- 2009 ועד ל- 2012 וזאת בניגוד לאמור באישור המעסיק שהוגש בשלב מאוחר יותר, בו צויין כי עבד ממרץ 2010 ועד לחודש יולי 2012. על אישורי המעסיק, הופיעה חותמת החברה לצד חתימתה של מנכ"לית החברה גב' לוי חוה, ששני התובעים הם בניה.

התובעים הוסיפו כי הונפקו עבורם תלושי שכר וכי העסקתם איננה בגדר פיקציה. התובעים ציינו עוד כי פעלו לצורך השבחת נכסי החברה וביצעו עבודת תחזוקה ותפעול שוטפים בחברה וכי פיטוריהם נבעו אך ורק מצמצום בכוח-אדם.

הנתבע אישר את תביעתו של התובע מס' 1 {נתן}, האח הצעיר, ואף שילם לו סך של 14,329 ש"ח בגין דמי אבטלה לתקופה החל מיולי 2012 ועד לאוקטובר 2012.

לאחר ביצוע התשלום ובעקבות תביעתו של התובע מס' 2 {ערן}, ערך הנתבע בירור נוסף והחליט במכתבו מיום 14.04.13 לדחות את התביעה לדמי אבטלה וביקש מנתן את השבת הסכום ששולם לו בגין דמי האבטלה.

את התביעה של ערן לדמי אבטלה, הנתבע דחה במכתבו מיום 20.02.13, וזאת מהנימוק כי מדובר בבעל שליטה "בעקיפין" שאינו מבוטח בביטוח אבטלה.

לאחר חקירה שערך, החליט הנתבע שלא לאשר את התביעה לתשלום דמי אבטלה שהגיש ערן ואף ביקש את השבת הסכומים ששולמו לנתן. התובעים הגישו בחודש דצמבר 2013 את התובענות בהן טענו, כי הם אינם בעלי שליטה או בעלי מניות בחברה וכי מתקיימים בינם לבין החברה יחסי עובד-מעביד.

הנתבע טען בכתב ההגנה כי כל אחד מהתובעים הוא בעל שליטה בעקיפין בחברת מעטים כהגדרתה בסעיף 32 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש).

הנתבע הוסיף כי לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין התובעים לחברה שבניהול אמם וכי בהתאם לסעיפים 6ב ו- 335(ה) לחוק הביטוח הלאומי, התובעים אינם מבוטחים בביטוח אבטלה ועל-כן אינם זכאים לתשלום דמי אבטלה.

בית-הדין קבע, כי התובעים סייעו לאימם בניהול עניינה של החברה ונטלו חלק בניהולה. התובעים ביצעו עבודות שונות בתוך החברה, אך עבודות אלו בוצעו על ידם כבני משפחה וכשותפים מלאים לשגשוג העסק. התובעים נהגו בחברה מנהג בעלים והיתה להם שליטה עקיפה בחברה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי לתובעים היתה שליטה עקיפה בחברה ובשים-לב להוראות הדין בעניין זה, דין התובענות להידחות.

8. דמי לידה - מענק אשפוז גם למבוטח שהוא גבר - אם פונדקאית מחוץ לישראל - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 20833-07-10 {רועי ראובני הורוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(2), 24215 (2014)} עלתה השאלה האם זכאים התובעים שהם מספר זוגות גברים ל"מענק אשפוז" מכוח סעיף 42(א) לחוק הביטוח הלאומי, בגין לידה באמצעות אם פונדקאית מחוץ לישראל.

ילדיהם של התובעים נולדו פגים ואושפזו בארה"ב ובהודו ואין להם כל אם מוכרת לפי חוק כלשהו והתובעים מגדלים אותם יחד עם בני זוגם. החלק הארי של הוצאות האשפוז בחו"ל שולם באמצעות חברות הביטוח של האם הפונדקאית, והתובעים נשאו בהשתתפות עצמית.

הזוגות תבעו מענקי אשפוז מהמוסד לביטוח לאומי שאישר לתובעים תשלום של מענק לידה ודמי לידה אך דחה את תביעתם למענק אשפוז מהטעם שהזכאות למענק, נתונה ל"תושבת ישראל, אשת תושב או עובדת בישראל שלידתה אירעה בישראל", ולהן בלבד.

התובעים טענו כי יש לפרש את סעיפים 42(א)(1) ו- 43(ג) לחוק הביטוח הלאומי באופן הקובע זכאות למענק אשפוז גם למבוטח גבר, שהביא ילד לעולם מחוץ לישראל באמצעות פונדקאית תוך הזדקקות לשירותי אשפוז בבית-חולים.

לאחר שקילת טענות הצדדים, שוכנע בית-הדין כי התשובה לכך חיובית. ואלה הנימוקים המצטברים לכך:

הנימוק הראשון, הזכאות לפי הוראות החוק הינה ל"מבוטחת שהזדקקה לאשפוז בקשר ללידה". אשר לשימוש במונח "מבוטחת" קובע סעיף 6 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 כי "האמור בלשון זכר - אף לשון נקבה במשמע, וכן להיפך", ומכאן שלעיתים בוחר המחוקק מטעמי נוחות להשתמש בלשון זכר או נקבה, אך אין להסיק מניסוח זה כשלעצמו כי הוראת החוק אינה מתייחסת לשני המינים.

הנימוק השני, המילים "שהזדקקה לאשפוז בקשר ללידה" בסעיף 42(א) לחוק הביטוח הלאומי אינן מחייבות כי המבוטחת עצמה היא שתזדקק לאשפוז בקשר ללידה, ודי בכך שמבוטח הזדקק לאשפוזו של הילוד בקשר ללידה.

הנימוק השלישי, הפרשנות שהוצעה על-ידי התובעים מתאפשרת לפיכך מלשון החוק, ומתחייבת מתכליתו ומעקרונותיה הכלליים של השיטה ובהתחשב בכך, בית-הדין לא ראה הצדקה - בין כזו הנובעת מלשון החוק ובין מתכליתו - לשלול זכאות למענק אשפוז ממבוטח, שהדרך היחידה בה יכול היה להגשים את רצונו להורות ביולוגית הינה באמצעות אם פונדקאית מחוץ לישראל; קל וחומר, כאשר לוקחים בחשבון את חשיבותה של הזכות להורות והזכות למשפחה כפי שהוכרה בפסיקה, ואת עקרון השוויון שאמור להדריכנו בפרשנותם של חוקים.

הנימוק הרביעי, המוסד לביטוח לאומי הכיר בשינויי העיתים כמצדיקים התייחסות שונה לפרק ג' לחוק הביטוח הלאומי, נוכח הצורך שראה "להתאים את המושג "משפחה" למציאות של ימינו.

הנימוק החמישי, "מבוטחת" כוללת בחובה למעשה גם "מבוטח", וזאת לפי הפרשנות שנתן המוסד לביטוח לאומי עצמו לסעיפים העוסקים בתשלום מענק לידה ודמי לידה {גם אם עשה כן תוך היקש מסעיף 57 לחוק הביטוח הלאומי, אך אין חולק כי התובעים אינם הורים "מאמצים", ולהבדיל מהורים מאמצים - נדרשו לשאת גם בהוצאות הלידה}.

ההבחנה שערך המוסד בנהליו בין מענק לידה ודמי לידה {שישולמו גם לבני זוג גברים} לבין מענק אשפוז {שלא ישולם להם} אינה סבירה לפיכך {לרבות בהתחשב בקשר ההדוק בין מענק הלידה ומענק האשפוז}.

הנימוק השישי, פרשנותו של המוסד לביטוח לאומי יוצרת קבוצות שאין ביניהן שונות רלוונטית, באופן הנוגד את עקרון השוויון {ראה גם בג"צ 9722/04 פולגת ג'ינס בע"מ נ' ממשלת ישראל, תק-על 2006(4), 3354 (2006)}.

הנימוק השביעי, המוסד לביטוח לאומי למעשה לא העלה כל טענה המצדיקה את ההבחנה שיצר, לא ניסה לטעון כי תכליתו של מענק האשפוז אינה מצדיקה תשלום להורה שנשא בהוצאות אשפוזו של הילוד כתוצאה מהלידה בפועל ואף לא ניסה לטעון כי ההבחנה שיצר נועדה לתכלית כלשהי.

אף לא ניתן לטעון כי המחוקק הוא שביצע את ההבחנה שמבצע המוסד לביטוח לאומי ויש לכבד את רצונו, שכן ברור גם למוסד לביטוח לאומי, כי בעת ניסוחן של הוראות פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי לא העמיד המחוקק מול עיניו את התופעה של הולדה אלטרנטיבית.

למעשה המוסד לביטוח לאומי עצמו שוכנע כי יש לפרש את החוק בהתאם להתפתחות העיתים ולהכיר בהולדה באמצעות פונדקאית בחו"ל, ולפיכך החלטתו לבלום את ההכרה דווקא בהתייחס למענק האשפוז הינה בלתי-סבירה ומפלה.

לאור האמור לעיל, בית-הדין קיבל את תביעתם של האבות וקבע שיש להכיר בזכאותם העקרונית של התובעים למענק אשפוז בגין ההוצאות הכרוכות בלידת ילדיהם באמצעות אם נושאת בחו"ל וכמו-כן קבע כי יש לפרש את סעיפים 42(א)(1) ו - 43(ג) לחוק הביטוח הלאומי כמקנים זכאות למענק אשפוז גם למבוטח גבר שהביא ילד לעולם באמצעות אם נושאת מחוץ לישראל.

הדבר נתמך גם בתכליתו של החוק לסייע לתא המשפחתי על-ידי שחרורו מההוצאות הכרוכות בלידה ובאשפוז, בזכויות היסוד להורות ומשפחה ובעקרון השוויון.

9. תשלום דמי ביטוח שאירים - גמלת שאירים - המנוח לא היה תושב ישראל - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 35005-04-11 {סוהילה אלשלאדה ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי - גופים על-פי דין ואח', תק-עב (3), 12907 (2013)} נדונה החלטת הנתבע לדחות את תביעת התובעים לקצבת שאירים, מן הטעם שהמנוח לא היה תושב ישראל בעת פטירתו.

התובעת, ילידת 1960, נישאה למנוח, שהיה יליד 1925, ביום 04.10.89. במועד נישואיהם היתה התובעת בת 29 שנים והמנוח בן 64 שנים. המנוח נשא בחייו תעודת זהות ישראלית. התובעת אינה נושאת תעודת זהות ישראלית, אולם היא בעלת אשרת שהייה מתחדשת.

למנוח היה בית בסעיר שליד חברון שאותו הוריש לתובעת. לטענת התובעת בבית זה התגוררה אם המנוח עד מותה שאירע מספר חודשים לפני מות המנוח.

ביום 15.04.10, בחלוף כ- 15 שנים ממועד פטירת המנוח, הגישו התובעים את תביעתם לקצבת שאירים. כאמור בפתח הדברים, התביעה נדחתה בהחלטת הנתבע מיום 15.04.10 וזאת "לפי סעיף 240 לחוק הביטוח הלאומי. סיבת הדחיה היתה שהמנוח לא היה תושב ישראל בעת פטירתו.

בית-הדין קבע, כי הזכאות לקצבת שאירים מותנית בהיות המנוח מבוטח, קרי, תושב ישראל. במועד פטירתו לא היה המנוח "מבוטח" כמשמעו בסעיף 240 לחוק הביטוח הלאומי, דהיינו, לא היה תושב מדינת ישראל.

10. דמי אבטלה - שליטה בחברת מעטים - שליטה עקיפה בחברה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 3145-11-10 {דוד יהודית נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף באר שבע, תק-עב 2013(2), 3377 (2013)} נדונה החלטת הנתבע לדחות את תביעת התובעת לדמי אבטלה, מן הטעם שהתובעת היא בעלת שליטה בחברת מעטים ועל-כן הפרק של דמי אבטלה אינו חל עליה, כאמור בסעיפים 6ב ו- 335(ה) לחוק הביטוח הלאומי. בנוסף טען המוסד כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לחברה שבשליטתה.

התובעת טענה, כי היא עבדה כתופרת מקצועית במשך 21 שנה. אין מחלוקת כי בעלי המניות של החברה הם בעלה של התובעת, ובתה. התובעת הועסקה בחברה בתפקיד מנהלת ותופרת. כפי שעלה מתלושי השכר של התובעת אשר הוגשו על-ידי המוסד לביטוח לאומי, השתכרה התובעת שכר חודשי של 7,500 ש"ח ברוטו. שכרה של התובעת הועבר לה מידי חודש באמצעות המחאה, שהופקדה על-ידי בעלה לחשבונם המשותף.

לטענת התובעת, היא הועסקה כשכירה על-ידי החברה, עבדה מידי יום משעה 7:00 עד 17:00, שכרה היה דומה לשכרם של יתר העובדים, ואלמלא היתה עושה את עבודתה, היה צריך להעסיק עובדת אחרת במקומה. התובעת טענה עוד, כי חקירה שערך המוסד לביטוח לאומי בעניינה, לאחר שעברה תאונת עבודה, העלתה באופן חד-משמעי כי היא עובדת בחברה ככל עובדת אחרת.

ביחס לניהול העסק, התובעת טענה כי מאחר ומדובר בעסק משפחתי, באופן טבעי התייעץ עימה בעלה בעניינים שונים, אך אין הדבר פוגע במעמדה כעובדת.

לטענת הנתבע, התובעת היתה בעלת שליטה בחברת מעטים, ועל-כן לאור הוראות סעיפים 6ב ו- 335(ה) לחוק הביטוח הלאומי היא אינה זכאית לדמי אבטלה. הנתבע טען עוד, כי אין לראות ביחסי העבודה בין הצדדים יחסי עובד-מעביד ובהתאם לאמור בחוק, העובדה שנעשתה עבודה בפועל אינה מעניקה זכאות לדמי אבטלה שעה שמדובר במי שהוא בעל שליטה בחברת מעטים.

עוד נטען, כי אמנם לתובעת אין מניות בחברה, ולפיכך לכאורה אין היא נכנסת תחת ההגדרה של "בעל שליטה". אך עם-זאת, יש לראותה כבעלת שליטה עקיפה, נוכח העובדה שבעלי מניות החברה הם בעלה ובתה של התובעת, והעובדה שהתובעת תפקדה בפועל כמנהלת בחברה ונהגה בה מנהג בעלים.

בית-הדין קבע, כי התובעת אינה ממלאת אחר התנאים לקביעת היותו של אדם בעל שליטה במישרין בחברה, שכן היא אינה בעלת 10% מהמניות, לא נטען וממילא לא הובאו ראיות כלשהן המוכיחות כי היא שותפה ברווחים, ואין לה לכאורה זכות למנות מנהל. עם-זאת, גם לגרסת התובעת, הבעלות בחברה היא של בעלה ובתה. מאחר שהן בעלה והן בתה של התובעת נכנסים להגדרת "קרוב" כאמור בסעיף 76 לפקודת מס ההכנסה (נוסח חדש), יש לבחון האם לתובעת שליטה עקיפה באמצעות מי מהם.

בית-הדין בחן את את העדויות והראיות וקבע, כי התובעת ובעלה ניהלו יחד את החברה וקיבלו את ההחלטות הניהוליות באופן משותף: ההחלטות על קבלת עובדים לעבודה ועל פיטורי עובדים, כמו גם ההחלטה על גובה שכרם של העובדים התקבלו על-ידי התובעת ובעלה ביחד. התובעת היא שנתנה הנחיות לשאר העובדות כל עוד נזקקו להכוונה, ואף היתה מכינה ביחד עם בעלה בסיום כל יום את העבודה עבור שאר העובדות ליום למחרת. יתרה-מכך, בעלה של התובעת ציין במפורש שהתובעת נהגה בחברה מנהג בעלים.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי התובעת נהגה בחברה מנהג בעלים. בצירוף העובדה שבעלה ובתה הם בעלי המניות בחברה, הרי שלתובעת שליטה עקיפה בחברה, כמפורט לעיל, ולפיכך אין היא זכאית קבל דמי אבטלה.

11. דמי אבטלה - התובע הועסק כשכיר של הוריו - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ב"ש) 18300-10-11 {אברהם דביר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב (1), 13671 (2013)} נדונה החלטת הנתבע לדחות את תביעת התובע לדמי אבטלה, מן הטעם שהתובע הוא בעל שליטה בחברת מעטים כאמור בסעיפים 6ב ו- 335(ה) לחוק הביטוח הלאומי.

התובע טען בכתב התביעה כי בין השנים 1993 לאוקטובר 2010 הוא הועסק כשכיר על-ידי חברת "מפגש משה דביר". אין מחלוקת כי אימו של התובע, גב' זמירה דביר, היא בעלת 99% ממניות מפגש משה דביר והתובע הוא בעל מניה אחת באותה החברה.

בכתב התשובה לסיכומי הנתבע העלה התובע לראשונה את הטענה כי הוא הועסק למעשה על-ידי "בורגראנץ' דביר דימונה בע"מ" ולא על-ידי חברת מפגש משה דביר. התובע הוסיף וטען כי חברה זו הינה בבעלותו הבלעדית של אביו, מר משה דביר, ואין לו לתובע אפילו מניה בודדת בה.

לטענת התובע, הוא הועסק כשכיר על-ידי החברה. תפקידו התמצה בנושא של רכש וספקים ובעניינים פנימיים של המסעדה ואילו בפועל אביו הוא שניהל את החברה והיה הבעלים שלה, הוא שקבע את מדיניותה, ניהל את נכסיה, קיבל ופיטר עובדים, חתם על הדו"חות למס הכנסה וביטוח לאומי והיה אחראי על ההתנהלות מול מוסדות אלה. אביו ניהל את חשבונות הבנק של החברה ולקח הלוואות בשמה.

התובע הוסיף כי הוא לא נהנה מהטבות כספיות כלשהן למעט שכרו, לא קיבל כל הטבה או יחס אחר לעומת עובדים אחרים ולא היה מורשה חתימה בחברה, אלא הוריו. התובע טען עוד כי הוא פוטר על רקע צמצום בפעילות החברה והיערכות לקראת סגירתה.

לטענת הנתבע, התובע היה בעל שליטה בחברת מעטים, ועל-כן לאור הוראות סעיפים 6ב ו- 335(ה) לחוק הביטוח הלאומי הוא אינו זכאי לדמי אבטלה. הנתבע טען כי אין לראות ביחסי העבודה בין הצדדים יחסי עובד-מעביד ובהתאם לאמור לחוק, העובדה שנעשתה עבודה בפועל אינה מזכה בדמי אבטלה שעה שמדובר במי שהוא בעל שליטה בחברת מעטים.

עוד נטען, כי אמנם התובע הוא בעל מניה אחת בלבד, אשר אינה מספיקה לצורך הגדרת "בעל שליטה". עם-זאת, יש לראותו כבעל שליטה עקיפה, עקב היות אימו בעלת 99% מהמניות, ותפקודו של התובע בפועל כמנהל בחברה וכמי שנהג בה מנהג בעלים.

בית-הדין קבע, כי ניהול החברה נעשה על-ידי אביו של התובע. לתובע אמנם היה תפקיד ניהולי, אך תפקיד זה היה מוגבל ומוגדר לענייני רכש, ספקים ועניינים פנימיים של המסעדה. התובע לא שכר או פיטר עובדים, לא קבע את שכרם ולא שילם את משכורתם. לתובע לא היתה זכות חתימה בחברה, הוא לא התנהל מול הבנקים ואף לא קיבל רווחים כלשהם מן החברה. אביו של התובע הוא אשר ביצע את כל הפעולות המפורטות לעיל ומבחינה זו נהג בה מנהג בעלים.

זאת ועוד, מתצהירו של התובע עלו עובדות נוספות, אשר לא נסתרו על-ידי המוסד לביטוח לאומי: התובע לא קבע את המדיניות השיווקית של החברה או את התמחור בה. חשבונות הבנק של החברה היו על-שם אביו של התובע, ולא על שמו של התובע. התובע לא לקח הלוואות בשם החברה, לא ניהל את חשבונות הבנק ולא היה מורשה חתימה בהם. אביו של התובע הוא שניהל את ענייני החברה מול הרשויות, לרבות ביטוח לאומי ומס הכנסה.

כמו-כן הוסיף בית-הדין, כי העובדה שהתובע שימש בתפקיד ניהולי בחברה, אינה הופכת אותו למנהל החברה כולה. הראיות מצביעות על כך שבפועל, אביו של התובע הוא ששימש כמנהל החברה - ולא התובע עצמו. לפיכך, קבע בית-הדין, כי לא הוכח שהתובע ניהל את החברה בפועל או נהג בה מנהג בעלים. ולא ניתן לראות בתובע כ"בעל שליטה" בחברה.

12. תשלום דמי אבטלה התובעת הינה בעלת שליטה בחברת מעטים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 2224-10 {עומר ריבי נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף ת"א, תק-עב 2011(3), 11948 (2011)} נדונה תביעתה של התובעת לתשלום דמי אבטלה. הנתבע דחה את התביעה לאור העובדה כי התובעת הינה בעלת שליטה בחברת מעטים כמשמעו בסעיף 32 לפקודת מס הכנסה, וזאת בהתאם להוראות סעיף 6ב לחוק הביטוח הלאומי.

לטענת התובעת, היא עבדה במשך 13 שנים, כמנהלת בחברת אופנה. במועד התאגדות החברה הוענקה לתובעת בעלות על 25% ממניות החברה. 75% הנותרים הוענקו למר רפאל הראל - גיסה של התובעת אשר שימש כמנכ"ל החברה.
ועוד הוסיפה התובעת, כי בפועל שימשה התובעת כעובדת שכירה המנהלת את תחום השיווק והמכירות של החברה ונדרשה להתייצב בחנות ולמכור בגדים בעצמה, מידי יום. בשנים הראשונות עבדה התובעת במשמרות של 12 שעות ובהמשך במשמרות מתחלפות עם עובדת נוספת. התובעת עבדה בשעות קבועות וכאשר נעדרה היה עליה לדאוג למחליפה.

באשר לגובה שכרה, טענה התובעת, כי היא השתכרה משכורת חודשית גלובלית בסך של כ- 5,000 ש"ח ברוטו, אשר שולמה באמצעות תלושי שכר. בסוף חודש אוגוסט 2009 פוטרה התובעת מהחברה ומשכך הגישה תביעה לנתבע לתשלום דמי אבטלה.

כמו-כן, התובעת לא השקיעה בהקמת החברה סכום כלשהו ומעולם לא הוענקו לה הטבות כלשהן או חלוקת רווחים כפי שניתן לבעל שליטה בחברה. תפקיד התובעת היה תפקיד ניהולי במסגרתו היתה אחראית על הנהלת חשבונות, ניהול כוח אדם, ראיון וקליטת עובדות נוספות, אך סמכויות אלה הוענקו לה מראש, עם הקמת החברה והמשיכו מעצם היותה עובדת ותיקה ומסורה.

בתפקידה היומיומי בחברה שימשה התובעת בעיקר כמוכרת ולא ניתנו לה זכויות מיוחדות או השפעה כלשהיא בנוגע להחלטות מינהלתיות. לתובעת לא היתה זכות חתימה בלעדית, הרווחים או ההפסדים לא דווחו לה ולא השפיעו בדרך זו או אחרת על משכורתה הקבועה.

משכורת התובעת שולמה באמצעות תלוש שכר חודשי ממנו הופחתו מיסים כדין לרבות תשלומים לנתבע. משכורת התובעת היתה זהה למשכורת העובדת השכירה הנוספת אשר עבדה בחנות במשמרות מתחלפות עם התובעת. במשך כל השנים היתה החברה מקום עבודתה היחיד של התובעת.

הנתבע טען, כי התובעת הינה בעלת שליטה בחברת מעטים כמשמעותו בסעיף 32 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), וככזו ולאור סעיפים 6ב ו- 161(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי, איננה זכאית לדמי אבטלה.

בית-הדין קבע, כי אין חולק שהתובעת היתה בעלת 25% ממניות החברה. לפיכך, התובעת עונה להגדרה "בעלת שליטה בחברת מעטים" ולכאורה הוראות סעיף 6ב לחוק הביטוח הלאומי {סעיף 6ב לחוק הביטוח הלאומי הוסף במסגרת חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו- 2004). במסגרת החוק להבראת כלכלת ישראל תוקן גם סעיף 335(ה) לחוק ונקבע בו, כי "מבוטח לפי פסקה (1) להגדרת מבוטח בסעיף 158, למעט בעל שליטה בחברת מעטים, ישתלמו בעדו דמי ביטוח אבטלה"} המשליכות על הוראות פרקים ז' ו- ח' לחוק הביטוח הלאומי חלים בעניינה.

טענת ב"כ התובעת לפיה חרף היות התובעת "בעלת שליטה בחברת מעטים" יש לראותה בפועל כעובדת שכירה, אינה עולה בקנה אחד עם מטרת התיקון, שמשמעותו שלילת האפשרות, הן מהמוסד לביטוח לאומי והן מבית-הדין לבחון, במבחנים המקובלים לקביעת יחסי עובד-מעביד, את מי שהינו בעל שליטה בחברת מעטים, נוכח העובדה, כי לאחר התיקון הוצא באופן ברור מגדר תחולת המבוטחים בביטוח אבטלה על-פי החוק.

13. קיזוז קצבת הילדים מסכום דמי הביטוח - התובעים חדלו להיות תושבים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 10828/06 {חאלד סלהב נ' המוסד לבטוח לאומי - סניף ירושלים, תק-עב 2007(2), 5421 (2007)} תושבותו של התובע נשללה רטרואקטיבית והתובע נדרש להחזיר את קצבת הילדים אותה קיבל. בגין התובע ואשתו שולמו דמי ביטוח כדין. התובע ביקש בתביעתו, כי הנתבע יקזז את סכום קצבת הילדים מסכום דמי הביטוח שהוא ואשתו שילמו ולמעשה לטענתו מגיע לו החזר מהנתבע שכן דמי הביטוח ששולמו בגינם כשכירים עולים על חובו בסך 8,555 ש"ח.
הנתבע טען מנגד, כי תביעתו של התובע הינה להשבת כספים ששולמו לתובע שלא כדין וכי דין תביעת הקיזוז מטעם התובע להידחות מאחר ובהיותם שכירים שולמו עבורם דמי הביטוח כחוק והם ואינם זכאים להחזר שכן היו מבוטחים בחלק מענפי הביטוח גם אם לא היו תושבים.

התובעים לא היו תושבי ישראל בתקופה שמיום 01.06.02 ועד ליום 28.02.05. התובעים עבדו כשכירים בישראל כל אותה תקופה, התובע במשרד החינוך, ואשתו בעיריית ירושלים. לתובעים שולמה קצבת ילדים עבור התקופה הנ"ל בה נקבע כי לא היו תושבים. בגין תשלום קצבת הילדים כאמור נוצר חוב לתובעים בסך של 8,555 ש"ח.

עיקר המחלוקת היא האם זכאים התובעים להחזר דמי הביטוח שנוכה משכרם כשכירים בתקופה שבה נוצר החוב.

בית-הדין קבע, כי התובע ואשתו, אף שחדלו להיות תושבים, לא הודיעו למוסד לביטוח לאומי ובכך יצרו חוב, בגין קצבת ילדים ששולמה להם שלא כדין.

דין חוב זה להיות משולם על ידם ואולם תביעתם לקיזוז כנגד דמי הביטוח נדחית מכל וכל. בין אם היו התובעים תושבים ובין אם לאו דמי הביטוח ששולמו, אף נוכו מהם, אינם מקנים להם זכות קיזוז, שכן אין כלל יריבות בין התובע ואשתו לבין המוסד לביטוח לאומי על כספים אלו ולא קמה להם כל זכות בדמי הביטוח, ורק מטעם זה, דין תביעתם להידחות.


14. התובעת עתרה להחזיר לה את דמי הביטוח ודמי ביטוח בריאות שנוכו ממשכורתה - התובעת היא לא תושבת ישראל {תושבת השטחים} - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 3806/04 {עבדאללה ורה נ' בריטיש איירוויז (ישראל) ואח', תק-עב 2007(2), 10400 (2007)} התובעת הגישה, תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי, בו טענה כי חרף היותה תושבת שטחים, חוייבה ונוכו משכרה כתושבת ישראל דמי ביטוח וגם ביטוח בריאות בסך 9,780 ש"ח.

התובעת עתרה לחייב את הנתבע להחזיר לה סכומים אלה שנגבו שלא כדין בצירוף פיצויי הלנת שכר כחוק.

הנתבע הגיש את כתב הגנתו, בו טען, כי מהתובעת, תושבת השטחים, נגבו דמי ביטוח ודמי ביטוח בריאות בשיעור זהה לזה הנגבה מעובד תושב ישראל.

בית-הדין קבע, כי משנקבע כי שיעור הניכוי בדמי ביטוח לעובד תושב השטחים זהה לשעור הניכוי בדמי ביטוח לתושב ישראל - עולה, כי אין משמעות לכך, כי התובעת דווחה על-ידי המעסיק כתושבת ישראל, וממילא, אין "ניכוי יתר" ואין לתובעת זכות משפטית לקבלת החזר כספי כלשהו.

כך, היה על המעסיק להעביר למוסד לביטוח לאומי חלק מהניכוי ויתרתו למדינה. ממילא, לתובעת לא נגרם חסרון כיס. לסיכום, קבע בית-הדין, כי משהמוסד לביטוח לאומי והמעסיק הצהירו כי הם מוכנים להעביר למדינה את הסכום שהיה צריך להעביר למדינה ומשלתובעת אין זכות, ממילא, לקבלו - התביעה נדחתה.

15. דמי אבטלה - התובע היה בעל שליטה בחברת מיעוטים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 6867/05 {מילר בנימין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(2), 7331 (2006)} הנתבע דחה את תביעתו של התובע לדמי אבטלה, בטענה, כי התובע הוא בעל שליטה בחברת מעטים כהגדרתו בסעיף 32 לפקודת מס הכנסה, ולפיכך, על-פי סעיף 335(ה) לחוק הביטוח הלאומי, הוא אינו מבוטח בביטוח אבטלה. טענה נוספת היתה כי התובע לא צבר תקופת אכשרה מספקת.

התובע, היה הבעלים של 16.66% מהון המניות של חברת "סולן הדפסות" בע"מ. במקביל להיותו בעל מניות, עבד התובע בחברה כמנהל, כנגד קבלת תלושי שכר, וזאת החל מיום 01.09.92. לטענתו, שלא נסתרה, משך כל תקופת עבודתו - לרבות לאחר יום 01.01.04 - שולמו בגינו דמי ביטוח לנתבע, בין-היתר בגין ביטוח אבטלה.

ביום 12.09.04 העביר התובע את כל מניותיו בחברה לשאר בעלי המניות בחברה, באופן יחסי לאחזקותיהם בחברה קודם לכן. מדובר בשני גיסים של התובע, שכל אחד מהם החזיק קודם לכן 16.66% מהון המניות של החברה, ובאדם נוסף שאין קשר משפחתי בינו לבין התובע שהחזיק קודם לכן 50% מהמניות בחברה.

ביום 30.09.04 באה עבודתו של התובע בחברה לידי סיום. התובע החל להתייצב בלשכת התעסוקה בחודש אפריל 2005. בא-כוח התובע טען, כי התיקון לסעיף 335 לחוק הביטוח הלאומי אינו חוקתי באשר יש בו פגיעה בקניין וזאת בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד טען, כי מבחינה פורמלית, ביום פיטוריו לא היה עוד התובע בעל שליטה בחברה, ולכן אין להרחיב את הוראת החוק - הבעייתית ממילא - גם על מי שהיה בעל שליטה בחברה בעבר.

עוד נטען על-ידי בא-כוח התובע, כי התובע צבר את תקופת האכשרה הנדרשת בחוק הביטוח הלאומי, שכן עבד 360 ימים מלאים מתוך 540 הימים שקדמו להתייצבותו בלשכה. עובדה זו הוכחה באמצעות תלושי השכר שצירף התובע לתצהירו.

באת-כוח הנתבע טענה, כי אין מחלוקת, כי משך מרבית תקופת עבודתו בחברה, ועד ימים ספורים טרם סיום עבודתו, היה התובע בעל שליטה בחברה, כאשר לפי חוק הביטוח הלאומי - החל מיום 01.01.04 בעל שליטה בחברת מעטים אינו מבוטח בביטוח אבטלה. לכן אין להקנות לתובע זכאות לדמי אבטלה. עוד טענה באת-כוח הנתבע, כי התובע לא צבר את תקופת האכשרה הנדרשת בחוק, אך לא הסבירה על מה הנה מבססת את טענתה זו.

בית-הדין קבע, כי התובע קיבל מכתב פיטורים ביום 30.06.04, היינו המועד בו היה עדיין בעל השליטה בחברה. לפי המכתב, עבודתו באה לידי סיום ביום 30.09.04, כאשר לקראת סיום עבודתו העביר את מניותיו לשאר בעלי המניות בחברה. מבחינה מהותית אין עסקינן במצב בו התובע חדל להיות בעל שליטה, המשיך לעבוד כעובד שכיר, ופוטר לאחר זמן סביר כלשהו, אלא במצב בו העברת המניות והפיטורים נעשו כמעט במקביל.

בנסיבות אלו, חל סעיף 6ב לחוק הביטוח הלאומי המוציא את התובע מגדר הזכאים לביטוח אבטלה.

כמו-כן ציין בית-הדין, כי התובע צבר את תקופת האכשרה הנדרשת לפי סעיף 161(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי, ועם-זאת לא היה די בכך לאור האמור לעיל.

16. דמי אבטלה - התובע היה בעל שליטה בחברת מעטים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 3592/04 {ניב צבי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(2), 5848 (2006)} הנתבע דחה את תביעתו של התובע לדמי אבטלה, הואיל ועל-פי המידע אשר היה מצוי בידיו, התובע היה בעל שליטה בחברת מעטים כהגדרתו בסעיף 32 לפקודת מס הכנסה ולפיכך, ועל-פי סעיף 335(ה) לחוק הביטוח הלאומי, שנכנס לתוקף ב- 01.01.04, הוא אינו מבוטח בביטוח אבטלה.

התובע עבד כעובד שכיר בחברת ניב פארם בע"מ ושימש כמנהל החברה, החל משנת 1994 ועד ליום 28.01.04, עת פוטר עקב פירוק החברה. לטענתו, ניתן להפריד ולהבחין בין תפקידיו כמנהל ובעל מניות בחברה, לבין תפקידיו כעובד החברה.

התובע היה מבוטח במשך כל השנים שבהן עבד כשכיר ושולמו עבורו דמי ביטוח, כאשר התשלומים שהועברו לביטוח הלאומי בגין התובע, כללו, בין-היתר, תשלום עבור ביטוח אבטלה.

הנתבע טען, כי התובע הוא בעל 50% ממניות החברה ומשכך הינו בעל שליטה בחברת מעטים כהגדרתו בסעיף 32 לפקודת מס הכנסה. לפיכך, לפי הוראות החוק, מאחר והתובע הוא בעל שליטה בחברת מעטים, ותביעתו הוגשה לאחר 01.01.04, אין לראותו כמי שהיה מבוטח בביטוח אבטלה, מה גם שהפך להיות מובטל לאחר מועד זה. בנסיבות אלו אין בעניינו של התובע שלילת זכאות לדמי אבטלה באופן רטרואקטיבי.

בית-הדין קבע, כי בנסיבות אלה משהתובע היה בעל שליטה בחברת מעטים ומשתביעתו לדמי אבטלה הוגשה לאחר תאריך תחילת החוק ביום 01.01.04 ואף לדבריו נעשה מובטל לאחר יום 01.01.04, אין הוא זכאי לדמי אבטלה, ותביעתו לתשלום דמי אבטלה נדחתה.

17. דמי אבטלה - התובע היה בעל השליטה הבלעדי של חברת מעטים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 3302/04 {אסויד אברהים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(1), 4553 (2006)} נדונה תביעה לתשלום דמי אבטלה.
בסוף שנת 1992 הקים התובע חברה בשם א. סויד ובניו (1993) בע"מ. התובע היה הבעלים של 96% מהמניות ובנו הישאם היה בעל 4% מהמניות, החברה הפעילה את החנות, שהיתה כאמור בבעלות התובע. התובע היה למעשה בעל השליטה הבלעדי של חברת מעטים בהיותו הבעלים של 96% מהמניות של החברה.

התובע עבד בחברה ופתח כל יום את החנות בשעה 07:00 בבוקר ועבד שם עד לשעה 18:30, כפי שעבד גם קודם לכן בחנות - לפני הקמת החברה.

החל משנת 2001, החברה נקלעה לקשיים כלכליים שהתבטאו בקשיי נזילות קשים. במהלך שנת 2003 הגיע החברה למצב שבו הבנק סרב לתת לה אשראי, והודיע כי לא יכבד יותר את הצ'קים של החברה. לכן התובע החליט לסגור את החברה ואת החנות ביום 20.10.03.

התובע פיטר את כל עובדיו, וגם את עצמו ושילם לכל העובדים השכירים וגם לעצמו פיצויי פיטורים מקופת קרן הפיצויים. הפיטורים היו בתאריך 20.10.03 ואז סיימו כל העובדים השכירים את עבודתם בחנות.

במהלך החודשים נובמבר-דצמבר 2003 החברה כבר לא פעלה, והחנות היתה סגורה בפני הלקוחות. התובע נהג להגיע לחנות וליצור קשר עם כל הספקים שסיפקו סחורות לחנות לפני שייאלץ להתחיל בהליכי כינוס נכסים לחברה, וכך אמנם נעשה. הספקים קיבלו חזרה מהתובע את הסחורות ששיווקו לחברה ושהיו עדיין בחנות. לאחר סגירת החנות - התובע מכר את החנות שהיתה בבעלותו האישית ולא של החברה.

בתקופת עבודתו בחברה משכורתו של התובע היתה 6,000 ש"ח נטו כל חודש. במשכורת חודש אוקטובר 2003 שולמו לתובע פיצויי פיטורים בסך של 81,523 ש"ח נטו.

בחודשים נובמבר-דצמבר 2003 התובע לא קיבל כל שכר מהחברה למרות שעבד בחברה ופעל להחזרת הסחורות לספקים. התובע הסביר, כי עשה זאת במסגרת היותו מנהל בחברה ולא כעובד שכיר. בתאריך 01.02.04 הגיש התובע לנתבע תביעה לדמי אבטלה, כשהתאריך הקובע הוא 01.01.04 המועד בו החל התובע להתייצב בשירות התעסוקה כדורש עבודה.

בית-הדין קבע, כי התנהגות התובע היתה אופיינית לבעל עסק עצמאי, ולא לבעל חברה בע"מ. לא היה כל שינוי מהותי בין עבודת התובע במסגרת החברה לבין עבודתו קודם לכן כעצמאי וכבעל חנות לחומרי בניין. צורת העבודה וההתנהגות של התובע היו זהים לפני הקמת החברה, בזמן קיומה, ובעת סגירתה.

בנסיבות אלה קבע בית-הדין, כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין החברה שהיתה בבעלותו, ועל-כן התביעה לדמי אבטלה - נדחתה.