botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות)

1. כללי
על פרשנות תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות) נפסק כי היא "מכוונת למצבים בהם מחמת כורח אין המבוטחת משתכרת את מלוא השכר ברבע השנה הרלוונטי. אין היא חלה על מי שיצאה מרצונה לחופשה ללא תשלום או לשבתון {דב"ע לא/ 0-20 רבקה יעיש נ' המוסד, פד"ע ג 29; דב"ע מז/ 0-50, המוסד נ' סמדר וקנין פד"ע י"ט 197}.

עוד נפסק כי הוראות תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות) לא נועדו לשמר שכר שנגרע מהמבוטחת, במהלך רבע השנה שקדם ליום הקובע, כתוצאה מהפרת חוזה העבודה על-ידי המעסיק, כגון: בשל קשיים שהמעסיק נקלע אליהם. תקנה 2(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות), מתייחסת אך לנסיבות בהן חלה הפסקה זמנית בעבודה, שלאחריה בדרך-כלל, שבה המבוטחת לעבודה, כגון: חופשה, מחלה, או תאונה {עב"ל 546/07 רונה בלומנפלד נ' המוסד, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.01.10)}.

כדי לבחון את מעמד החופשה בה שהתה התובעת לאחר לידתה עלינו לפנות לחוק עבודת נשים. ביום 22.03.10 פורסם בספר החוקים (2235), תיקון מס' 46 לחוק עבודת נשים, ובין-היתר, נקבע כי חופשת לידה תימשך 26 שבועות, במקום 14 שבועות שהיו עד לאותו מועד.

בהוראת החוק המתוקנת, בסעיף 6 לחוק עבודת נשים, תחת הכותרת "חופשת לידה":

"(א) עובדת שקרובה ללדת יתן לה מעסיקה חופשת לידה ולא יעסיקנה בתוך חופשת הלידה.
(ב) (1) חופשת הלידה היא עשרים ושישה שבועות, מהם שבעה שבועות או פחות מזה, כרצון העובדת, לפני יום הלידה המשוער והשאר אחרי יום הלידה;
(2) עובדת רשאית לקצר את חופשת הלידה, ובלבד שחופשת הלידה לא תפחת מארבעה עשר שבועות, או מתקופה כאמור בתוספת הארכות של חופשת הלידה, אם מימשה את זכותה להאריכה לפי סעיפים-קטנים (ב1), (ג) ו- (ד) (להלן: "הארכות")..."

בדברי ההסבר לתיקון סעיף 6 לחוק עבודת נשים, נכתב בין השאר:

"הצעת החוק המתפרסמת בזה מבקשת להאריך את חופשת הלידה ל- 26 שבועות; אם העובדת מימשה את זכאותה לתקופת הארכה, תיווסף תקופת ההארכה לתקופה זו. כך יתאפשר לעובדת להקדיש זמן מספק לטיפוח הקשר עם ילדה ולמנוחה, תוך שמירה על זכותה להמשך העסקתה.

עם-זאת, הצעת החוק אינה מאריכה את התקופות שבשלן משולמים דמי לידה, ועל-כן מוצע לאפשר לעובדת החפצה בכך לקצר את חופשת הלידה, ובלבד שהתקופה לא תפחת מ- 14 שבועות, ואם העובדת מימשה את זכאותה לתקופת הארכה - מתקופה שלא תפחת מ- 14 שבועות בתוספת תקופת ההארכה.

הארכת חופשת הלידה נועדה לטפח את הקשר שבין הילוד להורהו בחודשים הראשונים לחייו, שכן לקשר הזה יש חשיבות מיוחדת."
{הצעות חוק הכנסת - 297 , ה' בטבת תש"ע 22.12.09}

הכלל הראשון שנקבע בחוק בעניין זה הוא כי על מעסיק ליתן לעובדת חופשת לידה, ולא להעסיק אותה בתוך חופשת הלידה. הכלל הנוסף שנקבע כעולה מהחוק הינו כי חופשת הלידה הינה בת עשרים ושישה שבועות.

על-אף האמור בכללים הללו, נקבע חריג לכלל {תקנת-משנה (ב)(2)}, והוא מתן רשות לעובדת, לקצר את חופשת הלידה, בלכל היותר עד 12 שבועות.

יובהר כי המצב החוקי טרם התיקון היה כי חופשת הלידה נמשכה 14 שבועות והעובדת היתה רשאית להאריך את חופשת הלידה בשלושה חודשים.

יוצא מכך כי חופשת הלידה בת 26 שבועות היא ברירת המחדל שקבע המחוקק, וזוהי גם חופשת הלידה שאליה יצאה התובעת.

עת תיקן המחוקק את הוראות חוק עבודת נשים, כאמור לעיל, הרי שהוא ביקש לעודד נשים לשהות תקופה ממושכת יותר עם העולל שאך הביאו לעולם, ולשנות את המאזן שהיה נגד אז, ולפיו הארכת חופשת הלידה מעבר ל- 14 שבועות, היתה החריג לכלל. המחוקק ביקש לייצר כלל שונה, חדש, לפיו חופשת הלידה הינה בת 26 שבועות, והחריג לכלל זה, הוא בהקניית רשות לעובדת לקצר תקופה זו. אם-כן, חופשת הלידה עומדת כיום על 26 שבועות אלא אם העובדת מבקשת לקצרה.

אין חולק כי דמי הלידה משולמים רק עבור 14 שבועות מתוך 26 השבועות המהווים את חופשת הלידה.

בצד התכלית של הארכת חופשת הלידה, קיימת תכלית תשלום גמלה לשמירת הריון, שמטרתה לאפשר ליולדת להפסיק את עבודתה ולקבל פיצוי שהוא תחליף הכנסה, בין אם מדובר בחלופה הראשונה שבהגדרת שמירת הריון, דהיינו הפסקת העבודה בגין מצב המסכן את האישה או את העובר, ובין אם המדובר בחלופה השניה, הפסקת העבודה מאחר ומקום העבודה או אופן ביצוע העבודה מסכנים את האישה בגין היותה בהריון, או את העובר {עב"ל 88-10 נוהא חכים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2011(1), 178 (2011)}.

שילוב תכלית הארכת חופשת הלידה והעמדתה על 26 שבועות יחד עם תכלית תשלום גמלת שמירת ההריון מחייבת חישוב אחר של בסיס השכר במקרה של התובעת. התובעת יצאה לחופשת לידה שמשכה קבוע בחוק ולא היה תלוי בה. היא יכלה לקצר את החופשה אבל לא עשתה זאת, בשונה מהמצב הקודם, בו חופשת הלידה עמדה על 14 שבועות והיה צורך באקט של העובדת על-מנת להאריכה.

לכך אין קשר שחלק מחופשת הלידה היא ללא תשלום, שכן עדיין מדובר בחופשת לידה שאורכה נקבע בחוק. שהרי אין חולק כי התובעת אינה יכולה לצאת לחופשת לידה בת שבועיים או חודש.

השינוי בסעיף 6 לחוק עבודת נשים מחייב לכן לראות בחופשת לידה בת 26 שבועות ככזו שבאה בגדר חריגי 2(ב) לתקנות (אימהות), ובהתאם התובעת זכאית כי יערך חישוב אחר של בסיס השכר שלא יפגע בזכאותה לגמלת שמירת הריון שבאה לפצות על הפסד ההכנסה שנגרם לה כתוצאה משמירת ההריון {ב"ל (ב"ש) 594-07-14 טלי פלס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 18826 (2015)}.






2. חישוב שכר העבודה הרגיל סעיף 2(א) לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות), התשי"ד-1954
2.1 הבסיס הנכון לחישוב דמי הלידה של התובעת {מענקי השתלמות בשנת שבתון או משרה חלקית} - מענקי השתלמות כשכר - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 33527-10-12 {אושרת אמיר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(2), 5030 (2014)} נדונה תביעה כנגד החלטת הנתבע, בדבר שיעור דמי הלידה להם התובעת זכאית.

התובעת, מורה לפי מקצועה ומטפלת רגשית בעזרת בעלי חיים בהכשרתה, הועסקה על-ידי משרד החינוך מאז שנת 1998. בנוסף למשרתה במשרד החינוך עבדה התובעת, החל מיום 01.05.11, במרכז פעילות גוש שילה, בהיקף משרה חלקי.

בתקופה שמיום 01.09.11 ועד יום 31.08.12 שהתה התובעת בשנת שבתון מעבודתה במשרד החינוך. בתקופת השבתון קיבלה התובעת, מדי חודש מענק השתלמות מקרן ההשתלמות למורים, בהתאם לכללים המקובלים לגבי מורים. במהלך שנת השבתון המשיכה התובעת בעבודתה החלקית בשילה. באותה תקופה ילדה התובעת.

התובעת הגישה תביעות לתשלום דמי לידה על בסיס הכנסתה מקרן ההשתלמות ומעבודתה בשילה בהתאמה.

הנתבע קבע בהחלטתו כי דמי הלידה, יחושבו ביחס להכנסות התובעת מעבודתה בשילה בלבד, ברבע השנה שקדם למועד הלידה.

המחלוקת בין הצדדים היתה בשאלה מה הוא הבסיס הנכון לחישוב דמי הלידה של התובעת. האם ההכנסה מהעבודה בשילה בלבד, כשיטת הנתבע, או שמא גם מענקי ההשתלמות ולחילופין, שכר התובעת הקבוע במשרד החינוך טרם צאתה לשבתון כשיטת התובעת.

בית-הדין קבע, כי הכנסת התובעת מקרן ההשתלמות למורים אינה בגדר הכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח. זאת לנוכח העובדה שהכנסה החייבת בדמי ביטוח לפי סעיף 344(א) לחוק היא הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש).

בכתב התביעה שינתה התובעת את גישתה וטענה כי יש לחשב את דמי הלידה המגיעים לה בהתאם להכנסותיה מעבודתה במשרד החינוך בטרם החלה את שנת השבתון, שכן זהו לשיטתה שכרה הרגיל. מה עוד שבמועד הפסקת העבודה היא כבר היתה הרה ולצורך כך אף הוסיפה אישור רפואי המעיד על מועד תחילת ההריון.

בית-הדין קבע, כי תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות), התשי"ד-1954 {ייקרא להלן: "תקנות הביטוח הלאומי (אימהות)" או "תקנות (אימהות)"} קובעת הנחיות ייחודיות לחישוב שכרה הרגיל של מבוטחת אשר הפסיקה את עבודתה לפני היום שבו מגיעים לה לראשונה דמי לידה או שלא שולם לה מלוא שכרה לפני יום זה.

עיון מדוקדק בלשון התקנה מעלה איפוא כי תנאי להחלתה על מבוטחת הוא שהיא הפסיקה את עבודתה לרגל ההריון או שלא שולם לה מלוא השכר מסיבות שונות אחרות שהמשותף לכולן הוא שאינן תלויות בה.

במקרה של התובעת לא מתקיים אף אחד מהתנאים שנקבעו בתקנה 2 לתקנות (אימהות) ועל-כן אין להחיל בעניינה את החישוב המקל הקבוע בה. כך, התובעת הפסיקה את עבודתה במשרד החינוך בשל שנת השבתון שתוכננה, ככל הנראה מראש, ולא "לרגל ההריון" כדרישת התקנה. בדומה, שכרה הרגיל של התובעת מעבודתה במשרד החינוך לא שולם לה במלואו בתקופה זו בשל כך ששהתה בשנת שבתון, ולא מסיבה שאינה תלויה בה.
לסיכום, קבע בית-הדין, כי תוצאת הדברים היא איפוא כי בהתאם לחוק ולתקנות לא ניתן לקבוע ששכרה הרגיל של התובעת לצורך חישוב דמי הלידה הוא שכרה מעבודתה במשרד החינוך.

2.2 בסיס חישוב דמי לידה - שינוי בהיקף המשרה מבחירה {כדי שלא תפוטר הסכימה התובעת לעבוד בחצי משרה} - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 2272/05 {בלומנפלד רונה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2007(1), 3309 (2007)} התובעת ביקשה לשנות את הבסיס לחישוב דמי הלידה אשר להם היתה זכאית התובעת, לאחר שילדה.

התובעת החלה לעבוד בחברת א.ל. הסעות מנחמיה במאי 2004. בארבעת חודשי עבודתה הראשונים עבדה התובעת בהיקף של משרה מלאה, והשתכרה סך של 4,200 ש"ח. לאחר ארבעה חודשים המעסיק מסר לתובעת כי בשל קשיים אליהם נקלע, וצמצומים שהוא נאלץ לעשות, הוא אינו יכול להמשיך לשלם לה שכר בגין משרה מלאה, ולכן עליה לבחור אחת משתי אפשרויות: האחת, צמצום היקף משרתה ושכרה למחצית, והשניה, סיום עבודתה.

התובעת בחרה באפשרות הראשונה בכדי שלא תמצא עצמה בחודשי הריונה המתקדמים ללא מקום עבודה ומקור פרנסה. לכן, בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2004, עבדה התובעת בהיקף של מחצית המשרה.

בתחילת חודש נובמבר 2004 הודיע המעסיק לתובעת על פיטוריה, ונתבקש היתר לעשותם מאת הממונה על חוק עבודת נשים, אשר דחתה את הבקשה וסירבה ליתן היתר לפיטורים.

התובעת עבדה, בשירות המעסיק, עד לסמוך למועד הלידה, שהיתה, כאמור, ביום 29.11.04.

לתובעת שולמו דמי לידה שחושבו על בסיס השכר ששולם לה ברבע השנה שקדמה ללידה, כאשר בגין חודשיים מתוך התקופה האמורה שולם לה שכר בגין מחצית המשרה.

לטענת התובעת, היה על הנתבע לחשב את דמי הלידה אשר שולמו לה על בסיס השכר ששולם לה בגין משרה מלאה, שכן הקיצוץ בהיקף משרתה ושכרה נבע מסיבות שלא היו תלויות בה.

לגישת הנתבע, דמי הלידה חושבו נכונה, לפי השכר האמיתי ששולם לתובעת בפועל.

בית-הדין קבע, כי אין מדובר בעובדת שעבדה תקופה ממושכת מאוד בהיקף מסויים ובסמוך למועד הרלבנטי חל שינוי זמני או מלאכותי בשכרה או במשרתה. מדובר בפרק זמן שאפילו לא הקנה לתובעת חסינות מצמצום משרתה בגין היותה בהריון, מכוח סעיף 9א לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 ללא אישור שר העבודה והרווחה או מי מטעמו.

סביר להניח שאלמלא התובעת היתה מפוטרת או יולדת, היא היתה ממשיכה לעבוד בהיקף של חצי משרה, וגם לא נטען אחרת. גם התשובה לשאלה אם מדובר בנסיבות ש"אינן תלויות בתובעת" איננה חד-משמעית, שכן התובעת היא שבחרה באפשרות של המשך עבודה במשרה חלקית תמורת מחצית משכרה, הגם שבהתחשב בעובדת היותה בהריון ניתן להבין את שיקוליה בהעדיפה שלא להיקלע למצב בו תתקשה למצוא מקום עבודה או מעסיק שיקבלה לעבודה למרות שצפויה היא ללדת תוך מספר חודשים.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי תקנה 2(א) לתקנות אינה חלה על נסיבותיה של התובעת, ונוכח האמור לעיל, הנתבע צדק עת חישב את דמי הלידה ששולמו לתובעת על בסיס השכר ששולם לה בפועל, בגין היקף המשרה שבו עבדה בפועל, בשלושת החודשים שקדמו לחודש בו ילדה.

2.3 חישוב דמי הלידה לפי חודש שונה - שכרה של התובעת עלה חודשים ספורים לפני הלידה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 3126/06 {שרת גלי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2007(4), 8957 (2007)} עניינה של התביעה היא גובה דמי הלידה ששולמו לתובעת.

התובעת, עבדה בתקופה הרלוונטית - ומאז חודש נובמבר 2002 בחברת אנובה מערכות שיווק בע"מ, בענף הפרסום, כמנהלת קשרי לקוחות. ביום 10.02.05 ילדה התובעת, וביום 08.03.05 הגישה תביעה לדמי לידה.

תביעת התובעת לדמי לידה אושרה על-פי שכרה בחודש אוקטובר 2004, ולא לפי שכרה בשלושת החודשים האחרונים שטרם הלידה שהיה גבוה יותר.

התובעת ומנהלה העידו כי בקיץ 2003 נקלעה החברה לקשיים כלכליים, ובשל כך אף פוטרו עובדים. כיוון שהתובעת ראתה בחברה כ"בית" ורצתה בהצלחתה, היא הסכימה להפחתה זמנית בשכרה.

התובעת ומנהלה טענו כי לקראת סוף שנת 2004 חל שיפור במצבה של החברה, הן בשל גיוס לקוחות חדשים והן בשל הרחבת פעילות הלקוחות הקיימים, ולאור זאת - החל מחודש נובמבר 2004 ואילך, הושב המצב לקדמותו ושכרה עמד על כ- 8,000 ש"ח נטו.

בית-הדין קבע, כי לא הוכחה הצדקה אובייקטיבית כלשהי להעלאת השכר באופן כה משמעותי דווקא בשלושת החודשים שטרם הלידה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי כאשר חוקרי הנתבע ביקשו ממנהל התובעת להראות האם העלאת השכר נעשתה במקביל גם לעובדים אחרים, יכול היה למסור להם תלושי שכר המעידים על-כך {ככל שהיו כאלו}, תוך מחיקת פרטיו המזהים של העובד שבו מדובר, וזאת ללא פגיעה כלשהי בפרטיות של מאן דהוא. סירובו הגורף של מר מנהל התובעת למסור נתונים אלו מחזק לפיכך את הטענה כי לא היו העלאות שכר מקבילות לעובדים נוספים בחברה במהלך חודש נובמבר 2004 או בסמוך לכך.

בנוסף, לא נמסרו מסמכים כלשהם המעידים כי אכן היה שיפור במצבה הכלכלי של החברה בחודש נובמבר 2004 או בסמוך אליו, אשר הצדיק את העלאת השכר דווקא במועד זה לאחר תקופה ממושכת במהלכה הסתפקה התובעת בשכר המופחת. בית-הדין קבע, כי החלטת הנתבע, בדבר דרך חישוב דמי הלידה של התובעת, היתה מוצדקת.

2.4 חישוב דמי הלידה יכלול את חודש הלידה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 18819-09-14 {כבי יוסקוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 7354 (2015)} נדונה החלטת המוסד לביטוח לאומי אשר דחה את בקשת התובעת לשינוי בסיס חישוב גמלת הלידה.

התובעת הגישה תביעה לתשלום דמי לידה בגין לידה מיום 27.08.13. במסגרת תביעתה ביקשה התובעת כי בחישוב הגמלה יילקחו בחשבון החודשים יוני-אוגוסט 2013, במקום החודשים מאי-יולי 2013 שכן לטענתה בחודש מאי 2013 לא הועסקה על-ידי מעסיק.

בקשת התובעת נדחתה, בהתאם לסעיף 54 לחוק הביטוח הלאומי ובהתאם לתקנה 2א לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות), וגמלתה חושבה לפי שכרה בחודשים מאי-יולי 2013.

התובעת טענה כי תקנה 2א לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות), בטלה משום שהיא מתייחסת לסעיף 101 לחוק הביטוח הלאומי, סעיף אשר בוטל בתיקון לחוק שחל בשנת 1995.

בנוסף טענה התובעת, כי סעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר את היום הקובע לעניין דמי לידה כיום בו הפסיקה המבוטחת לעבוד ושנסתיים בלידה. גם סעיף 54 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי שכר העבודה הרגיל הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטחת ברבע השנה שקדמה ליום הקובע, בתשעים.

לטענת הנתבע, חישוב דמי הלידה לתובעת נעשה כדין ובהתאם לחוק ולתקנותיו. אמנם נכון הוא שסעיף 101 לחוק הביטוח הלאומי אליו מפנה תקנה 2א לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות) בוטל, אולם סעיף 54 לחוק הביטוח הלאומי בא במקומו ולכן תקנה 2א לתקנות הביטוח הלאומי מתייחסת אליו אף-על-פי שלא תוקנה גם היא.

לבסוף טען הנתבע כי הפרשנות שהציעה התובעת לאופן חישוב דמי הלידה כך שיילקח בחשבון החלק היחסי של חודש הלידה אינה סבירה והיא מעמידה את המוסד בפני עומס כבד. בנוסף הבהיר הנתבע, כי ההנחיות הפנימיות אשר אפשרו חישוב דמי לידה באופן שתילקח בחשבון המשכורת הגבוהה מבין החודשים האחרונים לעבודת המבוטחת, כבר אינן בתוקף.

בית-הדין קבע, כי "היום הקובע" הוא יום הלידה - 27.08.13. טענת התובעת לפיה מסעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי משתמע פירוש שלפיו יחושבו דמי הלידה לפי 90 הימים שלפני היום הקובע, אינה יכולה להתקבל בשים-לב לתקנה 2א לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות) המורה על-כך ש"היום הקובע" למעשה מגדיר את החודשים שאותם יש לקחת בחשבון בחישוב דמי הלידה, כך ששלושת החודשים שקדמו ל- 1 בחודש שבו התרחש היום הקובע, הם החודשים שיוכנסו לחישוב הגמלה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי לעניין חישוב דמי הלידה של התובעת, הרי שלכאורה תקנה 2א לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות) ברורה ומפורשת. חישוב דמי הלידה של עובדת שכירה נעשה על-פי התקופה של רבע השנה שקדמה ל- 1 בחודש שקדם ליום הפסקת העבודה.

משמעות הדבר היא, כי חישוב רבע השנה יעשה על בסיס חודשים קלנדריים מלאים בלבד, המתחילים בראשית החודש, וזאת כפי שטוען הנתבע. בעבר, על-פי הנחיותיו הפנימיות, הנתבע לא היה משלם גמלת דמי הלידה למבוטחות שכירות על-פי החוק והתקנה בלבד, אלא שבמקרים בהם היה בחישוב זה כדי לפגוע במבוטחת, הנתבע העניק למבוטחת את זכות הבחירה, בין החישוב הפורמלי על-פי התקנה ובין חישוב שמיטיב עמה הלוקח בחשבון את חודש הלידה כחודש השלישי בחישוב דמי הלידה.

אולם כיום, ההנחיות הפנימיות לעיל אינן עוד בתוקף וזאת החל מיום 26.06.12. משבוטלה ההנחיה עוד בטרם ילדה התובעת ונתגבשה זכותה לדמי לידה, היא אינה יכולה לשמש במקרה דנן.

לפיכך קבע בית-הדין, כי אין מנוס מדחיית התביעה נוכח לשון התקנות ותחשיבו של הנתבע על פיהן. החישוב שערך הנתבע לדמי הלידה של התובעת תאם את החוק והתקנות.




2.5 התובעת ביקשה שלא לחשב את דמי הלידה לפי מקום עבודתה האחרון אלא לחשב את דמי הלידה לפי מקום עבודתה הקודם שם שכרה היה יותר גבוה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 3136/08 {אליעד לינועם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2009(3), 96 (2009)} נדונה הסוגיה מהו השכר הקובע לתשלום דמי לידה לתובעת בגין לידה מיום 31.08.07.

בחודש השני להריונה פוטרה התובעת מעבודתה בטריטק 21 תעשיות בע"מ {ב- 01.02.07}. שבועיים לפניי הלידה עבדה בציפורני כימיקלים בע"מ {עבדה שם כשבועיים}.

דמי הלידה שולמו לתובעת על-פי הכנסתה לפני הלידה {ציפורני כימיקלים} ואילו התובעת עתרה לחישוב דמי הלידה על-פי הכנסתה במקום עבודתה הקודם {טריטק}.

שכרה של התובעת בעבודה הקודמת עמד על כ- 11,000 ש"ח בכל חודש ב- 3 החודשים שקדמו לפיטוריה {נובמבר, ודצמבר 2006 וינואר 2007}.

שכרה של התובעת בציפורני כימיקלים בע"מ עמד על כ- 5,500 ש"ח.

הנתבע טען, כי "היום הקובע" לגבי התובעת, על-פי סעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי, הוא היום בו הפסיקה לעבוד בהיותה בהריון שנסתיים בלידה {05.08.07}. לפיכך, חישוב דמי הלידה הוא לפי החודשים מאי ויוני 2007 בהם לא היתה לתובעת הכנסה. בחודש יולי 2007 השתכרה התובעת 3,340 ש"ח.

מדיווח המעביד, בחודש יולי התובעת נעדרה 12 יום מעבודתה, כך ששכרה הושלם על-ידי הנתבע לבסיס של 10,020 ש"ח, על-פי תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות), ודמי הלידה חושבו על-פי בסיס זה.

הנתבע הוסיף כי תקנה 2א לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות) קובעת כי רבע השנה, לעניין סעיף 54, הוא רבע השנה שקדם ל- 1 בחודש שבו חל יום הפסקת העבודה. לכן נלקח בחשבון שכר יולי 2007, בלבד.

בית-הדין בדחותו את התביעה קבע, כי אין ספק שמצב הדברים אליו נקלעה התובעת, שלא בטובתה, עם פיטוריה בהיותה בתחילת הריונה וניסיונה להשתלב במעגל העבודה, כאשר החלה לעבוד בתקופת ניסיון בת שבועיים בלבד, זמן קצר בטרם הלידה, הביא לכך שרבע השנה הנספר סמוך לפני היום הקובע לעניין סעיף 54 לחוק הביטוח הלאומי, הוא מהיום שבו הפסיקה את עבודתה, בחברת ציפורני כימיקלים בע"מ, בשכר נמוך באופן משמעותי משכרה הקודם בחברת טריטק 21 תעשיות בע"מ.

אף טענתה של התובעת בדבר אופן חישוב דמי האבטלה אין בו כדי להועיל, שכן דמי האבטלה שולמו לה כדין, על-פי שכרה בטריטק תעשיות ועוד בטרם החלה כמובן את עבודתה הקצרה בציפורני כימיקלים.

אכן, עבודתה הקצרה בת השבועיים {שאף לא הבשילה בסופו-של-דבר להמשך עבודה לאחר הלידה}, הביא לתוצאה קשה ועל פיה, מוטב היה לתובעת, מבחינת שיעור גמלת דמי הלידה, שלא לנסות למצות את אותה אפשרות תעסוקה שהוצעה לה, אלא שזוהי תוצאה שנודעה לה בדיעבד, כאשר ב"זמן אמת" פעלה בתום-לב ומתוך כוונה לשוב ולהשתלב במעגל העבודה.