חזקת תאונת עבודה - הפסקה וסטיה (סעיפים 81-80 לחוק)

1. הדין
סעיפים 81-80 לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובעים כדלקמן:

"80. חזקת תאונת עבודה
רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם:
(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;
(2) אירעה תוך כדי עבודתו של המבוטח, במקום העבודה או בסביבתו הקרובה ביותר, בעשותו להצלת גוף או רכוש או למניעת נזק או סכנה לגוף או לרכוש;
(3) אירעה תוך כדי עבודתו של המבוטח עקב פגיעה שאינה תוצאה מהעבודה ונגרמה בידי אדם אחר בכלי או בחפץ אחר, הנמצאים במקום העבודה או בקרבתו הקרובה ביותר לצרכי העבודה, או הנמצאים שם דרך קבע אף שלא לצרכי העבודה, והנפגע לא היה שותף לגרימת הפגיעה;
(4) אירעה למבוטח שהוא עובד, בהפסקה שנקבעה על דעת המעביד ושאינה עולה על שלוש שעות, במקום שבו המבוטח או העובדים במקום עבודתו סועדים, והתאונה אירעה בקשר לעבודה או עקב סיכוני המקום או תוך כדי סעדו באותו מקום ועקב כך או תוך כדי נסיעתו או הליכתו למקום כאמור מהעבודה או בחזרה ממנו לעבודה ועקב נסיעתו או הליכתו זו;
(5) אירעה למבוטח שהוא עובד, במקום שבו משתלם שכרו, או תוך כדי נסיעתו או הליכתו למקום כאמור ועקב נסיעתו או הליכתו זו ונתקיימו התנאים שנקבעו לכך בתקנות;
(6) אירעה למבוטח שהוא עובד, תוך כדי מילוי תפקידו כחבר ועד עובדים שבמקום עבודתו ועקב מילוי תפקידו כאמור, או תוך כדי נסיעתו או הליכתו לשם מילוי תפקידו כאמור או בחזרה ממנו ועקב נסיעתו או הליכתו זו, ובלבד שלא חלה בהן הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, ונתקיימו התנאים שנקבעו לכך; לעניין זה דין חבר ועד מושב עובדים כדין חבר ועד עובדים;
(7) אירעה למבוטח שהוא עובד תוך כדי נסיעתו או הליכתו מהעבודה או ממעונו למקום הבחינה כאמור בסעיף 75(א)(4) או בחזרה למקום העבודה או למעונו ועקב נסיעתו או הליכתו זו.

81. הפסקה וסטיה
(א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לעניין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח-ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על-ידיה אי-כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות.
(ב) בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לעניין סעיף-קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה:
(1) כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם;
(2) כדי לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו הוא נוהג להתפלל."

2. כללי
סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי, מרחיב ומפרט את המקרים שייחשבו כתאונת עבודה. תאונה בעבודה היא בראש ובראשונה תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו, כאמור בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי.

כאמור לעיל, בסעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי, נקבעו שורה של מקרים בהם חזקה על התאונה שהיא תאונה בעבודה {ב"ל (יר') 1083/01 דהן דוד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2001(2), 896 (2001)}.

נטל ההוכחה, להוכיח כי התאונה קרתה בדרך לעבודה, מוטל על כתפי התובע. ובמילים אחרות, הנטל להוכיח כי לתובע אירעה תאונת עבודה, קרי, התובע נפגע בדרכו לעבודה וכי התאונה היתה קשורה בקשר סיבתי עם סיכוני הדרך, מוטל על כתפי התובע {עב"ל 70/08 איבא קנאזע ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2008(2), 54 (2008); ב"ל (חי') 4912/05 בלוכשטיין אנה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 7686 (2008)}.

כאשר עסקינן בתאונה שאירעה לתובע בדרכו לעבודה, על התובע להוכיח שהתאונה היתה קשורה קשר סיבתי עם סיכוני הדרך, קרי, שהיה סיכון כלשהו בדרך וכי התובע נפגע עקב אותו סיכון {דב"ע ל/10-0 דוידיאן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 3; דב"ע לט/0-107 המוסד לביטוח לאומי נ' סמסון, פד"ע יא 141; ב"ל (ת"א) 466/99 ורד אריה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 99ׁׁ(4), 2582 (1999).

ב- ב"ל (יר') 10909/07 {אזולאי רמו מרים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6980 (2008)} טענה התובעת כי היא נפלה בדרכה לעבודה משכך, יש להכיר ב- "תאונה" כתאונת עבודה. במקרה הנדון, קבע בית-הדין, כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי התאונה אירעה בדרכה של התובעת למקום עבודתה. וכדברי בית-הדין:

"5. מן האמור לעיל עולה כי התובעת החלה לעבוד בדרך-כלל בשעות הצהריים או אף מאוחר יותר, כי לא הקפידו עמה על שעות עבודתה, ואולם כי אינה עובדת עוד בשעות הבוקר המוקדמות. אף-על-פי-כן מורים המסמכים הרפואיים שהוצגו לפנינו כי התובעת קיבלה טיפול רפואי בגין נפילתה בשעות הבוקר המוקדמות. כך, על-פי המסמך שהוגש ביום 30.03.08, התובעת ביצעה צילומים של הכתף וזרוע שמאל בשעה 9.28. גם המסמכים שצורפו לתצהיר התובעת מצביעים על-כך שהתובעת הגיעה לקופת-חולים במקור ברוך בסביבות השעה 9:00. כמו-כן העיד בנה, שהיה זה שהגיע לסייע לה כאשר נפלה, כי הדבר היה בשעה 8 וחצי, משהו כזה, זה היה בוקר' (עמ' 12, שורות 15-14).

מן האמור לעיל עולה כי התובעת לא נפלה בהיותה בדרך לעבודה, שכן היא מתחילה לעבוד רק בשעות הצהריים, והתכוונה להתחיל את עבודתה בשעות אלה אף ביום הפגיעה, והתאונה אירעה בשעות הבוקר המוקדמות."

ב- ב"ל (ב"ש) 3399/04 {וודובוז מילה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(3), 9629 (2005)} קבע בית-המשפט:

"ה. התובעת דואגת לניקיון המדרגות, פעם בשבוע.

ו. ביום 16.11.03, בדרכה לעבודה, החליקה התובעת ונפלה על המדרגה האחרונה, הסמוך לחניה. המדרגה מסומנת בעיגול אדום בתמונה המסומנת א'.

ז. ביום הפגיעה, חנתה בחניית התובעת מכונית בעלה. התובעת היתה בדרכה לחניה הציבורית המצויה במרחק של כ- 10 מטר מהבית, שם חנתה מכוניתה.

ח. החניה היא שטח הצמוד לבית, עד לשפת המדרכה כמתואר בתמונה המסומנת א'. התובעת איננה משלמת ארנונה על שטח החניה.

5. מתוך העובדות המוסכמות על הצדדים ומהתמונה המצורפת כנספח א' עולה, כי המדרגה עליה החליקה התובעת מצויה בשטח פתוח לציבור, לרשות הרבים.

מתוך העובדות והתמונה המצורפת כנספח א', המדרגה עליה החליקה התובעת איננה בשליטה בלעדית של התובעת, על-אף והיא זו שדואגת לניקיון המקום.

בפרט מגלה העיון בתמונה המצורפת כנספח א', כי ה- "מעון" לענייננו, הוא פתח דירתה של התובעת. כך שעה שיוצאת התובעת מפתח דירתה היא מצויה ברשות הרבים, דהיינו מחוץ למעונה.

6. לאור האמור ובהתאם לפסק-הדין בעניין משה רונן, מקובלת עלי עמדת התובעת ולפיה יש להכיר בתאונה מיום 16.11.03, כתאונה בעבודה משאירעה תוך כדי 'הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו'. סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995."

ב- ב"ל (נצ') 2325/04 {יעל יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(1), 4382 (2006)} קבע בית-המשפט:

"הוראות הדין וסקירת ההלכה הפסוקה
16. הכלל הוא שתאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו - היא תאונת עבודה. כלל זה נקבע בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק").

ההלכה הפסוקה קבעה כי למעשה המשקל העיקרי אמור להינתן ליסוד ה-"עקב" ולא ליסוד ה- "תוך כדי". כלומר - המבחן העיקרי לצורך קביעה האם תאונה שאירעה לעובד היא תאונת עבודה, הוא המבחן שבא לבדוק אם התאונה אירעה עקב העבודה. היסוד של "תוך כדי" הוא יסוד משני בחשיבותו.

ראו בעניין זה, בין השאר, את אשר נפסק על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה ב- עב"ל 215/97 אבולהיג'א נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 393. שם נדון עניינו של מבוטח אשר נפגע בעת קטטה עם הממונה עליו, קטטה שעילתה היתה קשורה לעבודה, אך היא התרחשה מחוץ למסגרת יום העבודה. בית-הדין הארצי לעבודה קיבל שם את ערעורו של המבוטח, תוך שקבע שאין חשיבות לעובדה שהקטטה לא היתה "תוך כדי" העבודה, ודי בכך שהיא היתה "עקב" העבודה. כך, בין השאר, אמר בית-הדין הארצי:

'משהמערער נפגע 'עקב העבודה' אזי בהכרח הוא נפגע גם 'תוך כדי העבודה'; שכן, ה-"עקב" גורר איתו את ה-"תוך"; דהיינו - פעולה הקשורה ישירות לעבודה שבה נפגע עובד המתבצעת גם מחוץ לשעות העבודה הפורמליות, נחשבת כמתבצעת תוך כדי העבודה.'
(שם, 397)

וראו גם את אשר נפסק ב- דב"ע לא/32-0 המוסד לביטוח לאומי נ' סוויסה, פד"ע ב 338.

17. המחוקק עצמו הרחיב את מסגרת הזמן שבו תאונה יכולה להיחשב כתאונת עבודה, וקבע בסעיף 80 לחוק הוראות שונות על נסיבות של תאונות שיראו אותן כתאונות עבודה. ההלכה הפסוקה ראתה את הוראות סעיף 80 לחוק, כחלק מיישום הרציונל שלפיו היסוד העיקרי בבחינת השאלה אם תאונה היא תאונת עבודה - הוא היסוד של "עקב" העבודה.

18. בסעיף 80(1) לחוק, נאמר כי יראו תאונה כתאונת עבודה, אף אם:

"80. חזקת תאונת עבודה
רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם:
(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;"

19. פרשנותו של הסעיף ידעה תהפוכות בבית-הדין הארצי לעבודה.

20. ההלכה המנחה סוכמה תחילה בפסק-הדין ב-דב"ע נג/66-0 גלולה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 134 (שייקרא להלן: "עניין גלולה"). בעניין גלולה, סקר בית-הדין הארצי לעבודה את ההלכות העיקריות שנפסקו לפני-כן בנושא זה, וקבע כי חצר פרטית של בית, כלולה כבר בתחום ה- "מעון", ולכן תאונה המתרחשת בחצר הבית - אינה תאונה בדרך לעבודה או ממנה. בית-הדין הארצי קבע בפסק-הדין האמור, בין השאר, כך:

'ככל שלתנאי העבודה אין קשר עם הסיכונים שלהם נחשף העובד, ככל שהוא עצמאי ובלתי-תלוי ושולט בסיכונים האורבים לו בחלקתו הפרטית, ואלה אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו, מתרופף הקשר בינם לבין העבודה עד כי לא נותר ממנו דבר.

קשר זה מן הדין כי יוותר גם בשיטת משפטנו, כתנאי להכרה בתאונות בדרך כבנות גמלת נפגעי עבודה, שהרי ככלות הכל גם הן אינן יוצאות מגדרן של 'תאונות עבודה', אשר בעלות ביטוחן נושא המעביד. את הקשר בין סיכון הדרכים לעבודה מוצאת שיטת משפטנו - כמסתבר בסעיף 36(1) (היום - סעיף 80(1) לחוק - בעצם היות הדרך היחודית הישירה לעבודה וממנה מוכתבת לעובד על-ידי מיקום אתר עבודתו, ובכך הופכת 'הדרך' לחלק מתנאי העבודה. אולם אין הצדקה ל'פלישת הדרך' אל תוך חלקתו הפרטית של העובד, באשר בתוך חלקתו פנימה נפסקים "תנאי העבודה" - ותחתם שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים... המערערת נפלה על מדרגות המחוברות אל דירת מגוריה. הן היו בשליטתה הבלעדית, דרכן נכנסה לדירתה ויצאה ממנה לכל מטרותיה. אין כל ייחוד במדרגות האמורות הקושר אותן לתנאי עבודתה, ואך יד המקרה היא שנפלה תוך ירידתה בהן, שעה שהיו פניה מועדות לעבודתה. לא די בעיתוי נפילתה האמור על-מנת ליצור את הקשר המינימלי לעבודה שמבלעדיו אין להכיר בתאונה כ- "תאונת עבודה".

לאור האמור לעיל בדין נדחתה תביעת המערערת ואף אנו דוחים את ערעורה.'
(שם, 141-140)

21. ברוח זו פסק בית-הדין הארצי לעבודה גם ב-דב"ע נו/222-0 וייסמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.05.97), בהסתמך על עניין גלולה. עתירה לבג"צ שהוגשה כנגד פסק-הדין האמור - נדחתה (בג"צ 4197/97 וייסמן נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', תק-על 2(98) 109 (1998). לפסקי-דין אלה (ייקרא להלן: "עניין וייסמן").
22. ביום 27.11.97, כ- 6 חודשים לאחר מתן פסק-דינו של בית-הדין הארצי ב- דב"ע נו/222-0 הנ"ל, ניתן בבית-הדין הארצי לעבודה פסק-דין שונה - ב-דב"ע נז/94-0 מלחי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.11.97) (ייקרא להלן: "עניין מלחי").

בעניין מלחי נדון עניינה של מבוטחת שנפלה במדרגה האמצעית מבין שלוש מדרגות המוליכות בין חצרה הפרטית לבין המדרכה הציבורית, בעת שהתכוונה להגיע לעבודה.

בדעת הרוב באותו פסק-דין, שנרשמה מפי כב' השופטת (כתארה אז), ברק, נאמר, בין השאר, כך:

'מסכימה אני כי הכרה בפגיעה בדרך לעבודה כתאונת עבודה היא הרחבה של הכרה בתאונות עבודה, ואין להרחיבה מעבר לנדרש. יש לשים סייג להגדרת הדרך לעבודה ולהקפיד עמו. יחד עם זה אין אני רואה מקום להבחנה בין חצריו של בית פרטי לחצריו של בית בן מספר דירות, שתיים לדוגמה. ברגע שהוכרה תאונה בחצרים של בית כתאונה בדרך לעבודה אין נפקות לשאלה אם החצר היא רכושו הפרטי של הנפגע אם לאו. מעבר לכך, להפלות בין השניים, שאם לא תאמר כן תפגע תכלית החקיקה. אין בכך הרחבה אלא החלת אותו כלל על כל עובד שנפגע. זאת ועוד. גם חצרו של בית בן כמה דירות אינו רכוש הציבור אלא רכושם של כל דיירי הבית. על-כן, אם נאמר שיש רלוונטיות לכך שמדובר בחצר פרטית, ולא בשטח ציבורי, הרי שגם חצר של בית משותף היא פרטית. על-כן אין לדעתי להבחין בין חצר מגודרת לבלתי-מגודרת לעניין זה. אין גם להבחין בין היות הנפגע קרוב למדרכה או רחוק ממנה. הוספתי את היותה של המערערת קרובה למדרכה אך על-מנת להדגיש את התוצאה האבסורדית במקרה הנוכחי. אילו לא הוכרה תאונה כתאונה בעבודה לגבי מי שגר בבית דירות ונפגע בחצר הבית על-סף המדרכה לא הייתי רואה גם במקרה שלפנינו תאונת עבודה.'

23. אם-כן, החל מיום 27.11.97, זו היתה ההלכה הפסוקה שנפסקה בבית-הדין הארצי לעבודה.

24. אמנם, פסק-דינו של בית-המשפט העליון בעניין וייסמן ניתן לאחר מתן פסק-הדין בעניין מלחי, אלא שלדעתנו לא היה בפסק-דין זה של בית-המשפט העליון כדי לשנות את ההלכה, וזאת מאחר שכל שנקבע אז בבית-המשפט העליון היה שאין הוא מתערב בפסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה בעניין וייסמן.

יש להבדיל בין קביעת הלכה מפורשת על-ידי בית-המשפט העליון, לבין החלטה שלא להתערב בפסק-דין שניתן על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה.

הלכה פסוקה היא שבית-המשפט העליון איננו ממהר להתערב בפסקי-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה שניתנו במסגרת הסמכות העניינית הייחודית של בית-הדין לעבודה. בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, מתערב בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, כאשר הדבר נחוץ לתיקון טעות גלויה בפסק-הדין או כאשר נחוצה קביעת הלכה הנוגדת להלכה שנקבעה בבית-הדין הארצי לעבודה.

לפיכך, אם היה המוסד לביטוח לאומי מגיש עתירה לבג"צ כנגד בית-הדין הארצי לעבודה בשל מה שנפסק בעניין מלחי, ואם בית-המשפט העליון היה מקבל את העתירה בקובעו שההלכה שנפסקה בבית-הדין הארצי לעבודה הינה שגויה - הרי שכאמור לעיל, היה מקום לראות זאת כקביעת הלכה על-ידי בית-המשפט העליון. אולם, בפסק-הדין שניתן בעניין וייסמן, לא נקבעה כל הלכה המנוגדת להלכה שנקבעה בבית-הדין הארצי לעבודה. כל שנקבע באותו פסק-דין הוא שאין מקום להתערב בפסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה שדחה את ערעורה של גב' וייסמן. ראו בעניין זה את האמור בסעיף 2 לפסק-הדין בעניין ויסמן, בו נאמר במפורש כי בתי-הדין לעבודה נדרשים ליישם את הדין על נסיבות קונקרטיות וכי אין בית-המשפט העליון 'נוטה להתערב בהכרעות אינדיבידואליות מסוג זה'.

על-כן, העובדה שבית-המשפט העליון לא מצא לנכון להתערב בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה שניתן טרם שינוי ההלכה בעניינה של גב' וייסמן, איננה מלמדת ואיננה יכולה ללמד שדעתו של בית-המשפט העליון היתה שיש טעות בפסק-דינו של בית-הדין הארצי בעניין מלחי (שניתן לאחר פסק-הדין בעניינה של גב' ויסמן), אשר בו שונתה ההלכה בעניין תאונות בדרך לעבודה.

25. אולם, לדעתנו, בית-הדין הארצי לעבודה עצמו, שב ושינה את ההלכה לאחר פסק-הדין בעניין מלחי. כוונתנו בכך ל- עב"ל 1393/00 המוסד לביטוח לאומי נ' אטיאס, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.03.01) (ייקרא להלן: "עניין אטיאס"), ואשר בו קבע בית-הדין הארצי לעבודה הלכה בדומה לזו שנפסקה בעניין גלולה.

אמנם, פסק-הדין בעניין אטיאס אינו אומר במפורש שהוא משיב על כנה את ההלכה שנפסקה טרם פסק-הדין בעניין מלחי. אך בין השורות, ניתן להבין שהוא מתכוון לעשות כך. בסעיף 5א לפסק-הדין בעניין אטיאס ציטט בית-הדין הארצי לעבודה חלק מפסק-הדין בעניין וייסמן, ולאחר-מכן כתב:

'ברוח זו פסק בית-הדין הארצי לעבודה הלכה, לפני פסק-דין מלחי ואחריו.'

(במאמר מוסגר נעיר כי אנו לא מצאנו פסקי-דין של בית-הדין הארצי לעבודה שניתנו לאחר פסק-הדין בעניין מלחי ולפני פסק-הדין בעניין אטיאס, שבהם פסק בית-הדין הארצי לעבודה פסיקה מפורשת השונה מזו שניתנה בעניין מלחי. כפי הנראה לא יגענו מספיק כדי למצוא אותם ואולי מדובר בפסקי-דין שלא פורסמו אף לא באתר האינטרנט של בית-הדין הארצי לעבודה).

26. ביום 24.6.01, לאחר פסק-הדין בעניין אטיאס ניתן פסק-דין נוסף של בית-הדין הארצי לעבודה, שגם ממנו משתמעת העובדה שההלכה הפסוקה אכן השתנתה וכבר אין חלוּת להלכה שנפסקה בעניין מלחי. מדובר בפסק-דין שניתן ב- עב"ל 298/99 המוסד לביטוח לאומי נ' סרוג'י (שייקרא להלן: "עניין סרוג'י"), שבו נדון ערעורו של הנתבע על פסק-דין שניתן בבית-דין זה (ב"ל 1283/98) ושבו התקבלה תביעתו של מבוטח, תוך הסתמכות על ההלכה שנפסקה בעניין מלחי. בפסק-דינו מיום 24.06.01, אישר בית-הדין הארצי לעבודה הסדר פשרה בין הצדדים, שבו הסכימו כי הערעור יתקבל.

בדברי באי-כוחם של הצדדים בדיון בפני בית-הדין הארצי, נאמר, בין השאר, כך:

'בנסיבות המקרה בעקבות המלצת השופט הגענו להסכמה לפיה - הערעור, ככל שהוא נוגע לתאונה בעבודה יתקבל הערעור, לאחר דברי ההבהרה ששמענו כי בית-הדין פוסק על-פי בג"צ טליה ויסמן ולא על-פי הלכת ששונה מלחי...'

מכאן, שהסכמתם של הצדדים בעניין סרוג'י לכך שהערעור יתקבל, נעשתה לאחר שהובהר להם כי בית-הדין הארצי לעבודה שוב אינו תומך בהלכה הפסוקה שנפסקה בהלכת מלחי.
27. מהאמור בסעיפים 25 ו- 26 לעיל, מתברר שאכן, בית-הדין הארצי לעבודה חזר בו משינוי ההלכה כפי ששונתה בעניין מלחי, ואף כי הדבר לא נאמר על-ידי בית-הדין הארצי באופן מפורש, נראה היה שההלכה החלה הינה זו שהיתה קיימת טרם פסק-הדין בעניין מלחי.

28. אולם, כעבור כשנה נוספת, בשנת 2002, בא בית-הדין הארצי לעבודה והבהיר יותר את ההלכה הפסוקה. ההבהרה נעשתה בפסק-הדין החשוב לענייננו, בתיק עב"ל 19/99 המוסד לביטוח לאומי נ' רונן, פד"ע לז 721 (שייקרא להלן: "עניין רונן"). דעת הרוב באותו פסק-דין, נכתבה על-ידי כב' השופטת נילי ארד, אשר סקרה בהרחבה את ההלכה הפסוקה ואת השתלשלותה, ולאחר-מכן הבהירה כיצד יש להתייחס כיום לשאלה מהו תחום ה- "מעון" בעת בחינת תאונות שמתרחשות בתחום שבו לא תמיד ברור אם הוא בתוך ה- "מעון" או שמא "בדרך".

על-פי מה שנקבע בפסק-הדין בעניין רונן (וקביעה זו היתה מקובלת, למעשה, גם על דעת המיעוט באותו פסק-דין), המבחן הנכון הוא מבחן "השליטה המלאה" בשטח שבו אירעה התאונה. אם מתברר שלמבוטח היתה שליטה מלאה באותו מקום - אזי מדובר בחלק מה- "מעון". אם לאו - אזי ניתן לראות את השטח כחלק מה- "דרך". הנטל להוכיח את השליטה המלאה מוטל על המוסד לביטוח לאומי. נביא כאן ציטוטים מפסק-הדין בעניין רונן. תחילה, נקבע הכלל:

'ככלל, על-פי 'מבחן דלת המעון' נקבע את הגבול החוצץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים כקצה הדרך שבין המעון לעבודה. במקרים היוצאים מן הכלל, בהיותנו מונחים ב'מבחן השליטה המלאה על סיכוני הדרך' יורחבו תחומי המעון, ובאופן מושגי תוסט הדלת אל החצרים שמחוץ למעון באופן שנראה אף בהם את רשות היחיד של המבוטח.'
(שם, 724)

בהמשך, נסקרו תולדותיה של ההלכה הפסוקה, והיא סוכמה כך:

'אם נשים את ההלכות הללו באגודה אחת, נמצא בהן מגמה פרשנית אחידה, והיא זו: כל עוד נמצא המבוטח בתחום בו הוא אדון לעצמו, בו הוא חולש על מצב הדברים בסביבתו, לרבות על הסיכונים הגלומים בה, ולו בלבד השליטה המלאה באמצעים הנדרשים לסילוק הסיכונים הללו - יש לראותו כמי שנמצא ברשות היחיד שלו, הלא היא "מעונו".

בצאתו מ- "מעונו" בא המבוטח ברשות הרבים מקום בו אין לייחס לו שליטה ייחודית ומלאה על הסיכונים להם הוא נחשף בדרכו לעבודה. בכך הופכים סיכונים אלה, על דרך החזקה, לחלק מתנאי העבודה וסיכוניה.'
(שם, 735)

אחר הדברים האלה, קבע בית-הדין הארצי לעבודה את המבחן ל-"תחום המעון", כך:

'לשיטתי, ככלל יעמוד התנאי הראשון וההכרחי, הוא זה של 'דלת המעון', אשר אותו רואים אנו כחוצץ בין רשות היחיד לבין רשות הרבים.

במקרים היוצאים מן הכלל תושג דלת המעון אל החצרים שבקירבת הבית או הדירה.

כזאת ייעשה בכפוף להתקיימותו של תנאי נוסף לפיו יוכח כי למבוטח 'השליטה המלאה על סיכוני הדרך'. בהתקיים שני התנאים האלה, בנפרד או במצטבר - לפי העניין - ניתן יהיה להעביר קו חוצץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים ולהבחין ביניהם'...

29. בית-הדין הארצי לעבודה חזר על ההלכה שנפסקה בעניין רונן גם בפסק-דין מאוחר יותר, שבאת-כוח הנתבע הפנתה אותנו אליו - פסק-הדין ב- עב"ל 324/03 מרצ'י נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2005(1), 472 (2005), אלא שלדעת הרוב באותו פסק-דין, כלל לא היה צורך לבחון את שאלת תחום ה- "מעון" וזאת לאחר שנקבע שהנפילה של המבוטח לא היתה בשל סיכוני הדרך. אולם, ראוי לציין שדעת המיעוט בפסק-הדין בתיק עב"ל 324/03 ציינה כי החצר שבה נפל המבוטח היתה מחוץ לתחומי ה- "מעון", אף שהיא היתה מגודרת בגדר עם שער (בשל הטענה כי בתו של המבוטח היא זו השולטת על החצר). דעת הרוב, לא חלקה על קביעה זו, אלא ציינה שאין צורך להכריע בכך.

גורל התובענה
30. לאור ההלכה דהיום, כפי שהיא הובאה בפסק-הדין בעניין רונן, ההנחה היא שהתחום שנמצא מחוץ לדלת ביתה של התובעת - אינו חלק מתחום ה- "מעון" שלה. הנתבע יכול להראות, בראיות, כי החצרים הקרובים לבית (כגון המדרגות שבהן נפלה) הם חלק מתחום ה- "מעון", וזאת - אם יוכיח כי לתובעת היתה השליטה המלאה על אותו שטח, כך שהיא זו ששלטה בסיכוני הדרך שם.

31. האם עמד הנתבע בנטל להוכיח כי לתובעת היתה השליטה המלאה על שטח המדרגות שמחוץ לביתה ואשר בהן נפלה? לדעתנו - התשובה לכך היא שלילית.

אמנם, הוכח כי המדרגות האמורות אינן מובילות לשום מקום אחר חוץ מאל ביתה של התובעת והוכח כי ככלל - אין עוברי האורח נכנסים אל גרמי המדרגות האמורים אם אין ברצונם להגיע אל בית התובעת. בנוסף, הוכח כי התובעת סברה בעבר שהמדרגות הן שלה, וכן הוכח שהיא ובעלה היו אלה שרצפו את המדרגות.

עם-זאת, בהיעדר תשריט המפרט מה כלול בחוזה החכירה, אין אנו יודעים אם המדרגות כלולות בשטח שהוחכר לתובעת ולבעלה. אם שטח המדרגות אינו כלול בשטח שהוחכר לתובעת ולבעלה - אזי ברור שלתובעת לא היתה השליטה המלאה שם, שכן במצב כזה דין המדרגות כדין המדרכה שלרגליהן.

יתרה-מכך; מדובר בקוטג' שהוא חלק מטור של קוטג'ים דומים. אין זה בלתי-סביר שאותו טור של קוטג'ים נרשם כ- "בית משותף" על-פי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ושבמסגרת זו - המדרגות המובילות אל כל אחד מהקוטג'ים שבטור הם חלק מהרכוש המשותף של דיירי הטור כולו. אמנם, לא הובאו לנו ראיות על-כך, אך דרך רישום זו - אפשרית, ונראה לנו כי היא נפוצה. אם כך, כלומר, אם המדרגות הן חלק מהרכוש המשותף של בעלי כל הקוטג'ים שבטור, אזי ברור שלתובעת לא היתה השליטה המלאה שם, ואין כלל להבדיל בין המקרה שלה לבין מקרה של מבוטח המתגורר בבית משותף אשר לו חדר מדרגות אחד והוא נופל בחדר מדרגות זה.

אנו מודעים לכך שמדובר בהשערות, אולם, כפי שנפסק בפסק-הדין בעניין רונן, הנטל להוכיח את השליטה המלאה מוטל על הנתבע, וכאשר הנתבע לא הוכיח שהשערות אלה אינן מתקיימות - הוא לא הוכיח שלתובעת יש שליטה מלאה על שטח המדרגות.

בנוסף לאמור לעיל, יש לזכור כי אף שבפסק-הדין בעניין רונן נקבע (בדעת הרוב) שאין מדובר בתאונת עבודה, הרי שהנסיבות שם היו שונות מנסיבותיה של התובעת. שם היה מדובר במבוטח אשר נפל בשביל המוליך מדלת מעונו אל השער שהיה מוצב בין חצרו הפרטית של המבוטח לבין המדרכה. השער יכול ללמד על השליטה של המבוטח בשטח שמעבר לשער. אצל התובעת - אין כל שער. כל עובר אורח יכול להיכנס באין מפריע אל המדרגות.

32. אשר-על-כן, אנו בדעה שלא הוכח שלתובעת היתה השליטה המלאה על שטח המדרגות שעליהן נפלה.

בנסיבות אלה, לא נסתרה החזקה שהתחום שנמצא מעבר לדלת הבית - כבר אינו אמור להיחשב חלק מתחום ה- "מעון" של התובעת.

על-כן, התאונה שאירעה לתובעת על המדרגות - היתה מחוץ ל-"מעון" בעת שהתובעת היתה "בדרך" לעבודה."

ב- ב"ל (נצ') 1675/07 {איליא סאבא נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(1), 8142 (2008)} בית-הדין דן בגישה הנכונה שיש להלך בה בבוא בית-הדין לבחון אם שטח הנמצא בחצריו של אדם הוא מעונו הפרטי או חלק מרשות הציבור, עברה במהלך השנים תהפוכות וגלגולים שונים.

במהלך השנים האחרונות ביססו שתי גישות עיקריות את מקומן בין שופטי בית-הדין, כשכל אחת מהן הציבה מבחן אחר שעל-פיו יש לקבוע את דין המקרה ונסיבותיו הקונקרטיות: מבחן השליטה בסיכוני הדרך ומבחן התכליתיות.

המבחן שאומץ לבסוף בפסיקת בית-הדין כמוביל וכמכריע, הוא מבחן השליטה בסיכוני הדרך, שעל פיו, כך נקבע, יש להציב {מושגית} את הגבול החוצץ בין מעונו של האדם לבין הדרך המהווה את רשות הרבים בדרכו לעבודה.
מבחן השליטה המלאה, נועד לקבוע אם ניתן להחיל את הייחודיות שיש במעונו הפרטי של האדם, גם על מקום המשוייך ל- "תחום האפור".

המדובר הוא במקום בו אנו יכולים לקבוע כי למבוטח ישנה אותה יכולת של שליטה מליאה על המתרחש בגבולותיו, לרבות על הסיכונים הגלומים בה, כשם שיש לו בביתו פנימה. כזו עשויה להיות רחבה הסמוכה לבית הפרטי, מדרגות, שביל או חצר סגורים ומגודרים בשער, שבהם למבוטח בלבד היכולת לקבוע את מצב התחזוקה שלהם, או את פתיחת השער ונעילתו, כדרך שעושה הוא בדלת ביתו.

בה במידה נראה דירה בבית דירות שמעלית מובילה היישר אל דלת הדירה והיא נתונה לשליטתם המלאה והיחידה של בעלי הדירה מי ייכנס בה ומי יבוא אליה; כמוה כדירת גג בבית דירות, שהגג הסובב את הדירה או המדרגות המובילות אליה פתוחים אך לשימושם של בעליה ובאחריותם; כמוהם כבית פרטי ובו שתי דירות בלבד. ככל שניתן לקבוע כי הכניסה לכל אחת מן הדירות, או המדרגות המובילות לכל אחת מן דירות היא אוטונומית למתגוררים בה והן בשליטתו.

במקרים כגון אלה, נעתיק, באופן מושגי את דלת הדירה או דלת הבית אל גבולותיו החיצוניים של התחום האפור שמעבר להם אין ניתן עוד לייחס למבוטח שליטה על הנעשה. זה הגבול בו תוצב דלת המעון שממנו ואילך נמצא המבוטח בדרכו לעבודה, ברשות הרבים.

פסיקת בית-הדין ציינה כי המבחן על-פי התכלית צריך להיות מבחן של הדרך לעבודה. מבחן זה אינו מבחן הבא מדיני הקניין. על-כן לא רלוונטי הרישום של הרכוש במרשם המקרקעין {הטאבו}. יש לקבוע מבחן אחיד להגדרת הדרך לעבודה. לא המבחן הקנייני אלא המבחן המתאים למטריה בה אנו עוסקים.

דברים אלה, שוללים את המבחן הקנייני כמי שיש בו כדי להגדיר אם שטח בחצרו של המבוטח הוא חלק ממעונו אם לאו.
ב- ב"ל (נצ') 1506/99 {טוני מימון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(3), 388 (2000)} עסק בית-הדין בתביעה לדמי פגיעה בגין תאונת עבודה שאירעה לתובעת, עת נפלה בהיותה בדרך בין ביתה לבין חנות המכולת שלה, הממוקמת בחצר ביתה. בית-הדין קיבל את התביעה וקבע כי כבר מראשית דרכו של בית-הדין לעבודה, שתאונת עבודה לעובד עצמאי יכולה להיות מוכרת כל אימת שהיא מתרחשת כאשר המבוטח עושה למען עסקו. תאונה כזו יכולה להתרחש גם בתוך ביתו של המבוטח - אם הוא פועל שם למען עסקו.

ביטוחו של עובד נגד פגיעה בעבודה, אינו מצומצם עוד ל"תוך כדי ועקב" {העבודה} במובן המילולי של הביטוי. ביטוחו של עובד עצמאי לא יהא מוגבל, אף הוא, לאותן הפעולות עצמן, הנעשות "תוך כדי ועקב".

העובד העצמאי שולט בעיתותיו ומחלק את זמנו לפי שיקוליו הוא. איש אינו מכתיב לו מתי יעשה הפסקה ומתי ישוב ויעסוק במלאכתו. ההגנה שהחוק פורס עליו, צמודה לשטח ורצופה בזמן כל עוד, כללית, עושה הוא למען עסקו.

הכלל הוא שהתנאים של "תוך כדי" ו- "עקב" הם תנאים משולבים זה בזה, כאשר למעשה ה- "בכירות" ניתנת ליסוד של ה- "עקב", הגורר עמו, לעיתים את היסוד של "תוך כדי".

החוק מגן על מבוטחים שהם עובדים עצמאיים, כאשר הם פועלים "כללית" למען עסקם.

חוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, הקנה לנציגי הציבור {כאשר בית-הדין דן במותב מלא} מעמד שווה למעמד של שופט, ואין זה כלל משנה כיצד נחלקו הדעות בבית-הדין הארצי בין השופטים ונציגי הציבור, כמה מהשופטים היו בדעת הרוב וכמה בדעת המיעוט.

כל עוד מעמדם של נציגי הציבור בבית-הדין נותר כפי שהוא - אין מקום לייחס לפסק-דין של בית-הדין הארצי, שניתן בדעת רוב על-ידי שני נציגי ציבור ושופט אל מול דעתם החולקת של שני שופטים אחרים - משקל נמוך יותר ממשקל כל פסק-דין אחר שניתן בבית-הדין הארצי לעבודה {או לפחות - משקל נמוך יותר מכל פסק-דין שניתן בדעת רוב בבית-הדין הארצי}.

למרות שהלכת התקדים המחייב איננה חלה על בית-הדין לעבודה {סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה לא הוחל על בית-הדין לעבודה}, הרי שברור כי אין כל טעם לפסוק פסק-דין המנוגד חזיתית לפסק-דין שניתן בערכאה אשר יש בכוחה להביא לביטולו של אותו פסק-הדין {כלומר - בית-הדין הארצי לעבודה בדרך של ערעור ובית-המשפט הגבוה לצדק - בדרך של עתירה}.

לפיכך, ברור שהלכה שנקבעה בבית-המשפט העליון אמורה להביא אותנו לפסוק בהתאם לה, שכן גם אם נסבור אחרת - הרי מי שפסיקתנו לא תהיה לרוחו, יוכל לפנות בערעור עליה לבית-הדין הארצי לעבודה ואם שם לא יתהפך פסק-הדין - יהיה ניתן לעתור כנגד כך לבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק.

יש להבדיל בין קביעת הלכה מפורשת על-ידי בית-המשפט העליון, לבין החלטה שלא להתערב בפסק-דין שניתן על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה.

הלכה פסוקה היא שבית-המשפט העליון איננו ממהר להתערב בפסקי-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה שניתנו במסגרת הסמכות העניינית הייחודית של בית-הדין לעבודה. בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, מתערב בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, כאשר הדבר נחוץ לתיקון טעות גלויה בפסק-הדין או כאשר נחוצה קביעת הלכה הנוגדת להלכה שנקבעה בבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן לראות כי תאונה תיחשב כ- "תאונת עבודה", אם אירעה בדרך לעבודה, בין אם נקודת המוצא היתה מעונו של המבוטח ובין אם היתה מקום לינה שאינו מעונו, אולם בדרכו מן העבודה מוגן העובד כאשר פניו מועדות רק למעונו, ולא למקום לינתו.

בבואנו לדון בהוראותיו של סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי, מן הראוי הוא להחיל מבחן שוויוני וברור, במידת האפשר. לצורך העניין ה- "מעון" יכול ויהיה דירת מגורים או בית פרטי בלא אבחנה ביניהם.

ככלל, על-פי "מבחן דלת המעון" נקבע את הגבול החוצץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים, כקצה הדרך שבין המעון לעבודה. במקרים היוצאים מן הכלל, בהיותנו מונחים ב- "מבחן השליטה המלאה על סיכוני הדרך" יורחבו תחומי המעון, ובאופן מושגי, תוסט הדלת אל החצרים שמחוץ למעון, באופן שנראה אף בהם את רשות היחיד של המבוטח {עב"ל 19/99 המוסד לביטוח לאומי נ' משה רונן, תק-אר 2002(1), 157 (2002)}.

המונח "מעון" לא הוגדר בחוק הביטוח הלאומי, אולם בפסיקת בתי-המשפט נקבע כי מעון של אדם הוא מקום מגוריו, המקום בו הוא מצוי בחיי יום-יום, משם הוא יוצא לעבודתו ועסקיו ולשם הוא חוזר בגמר עבודת היום, מקום שם גרים בני ביתו והוא רואה אותו כ'ארמונו' ועושה ככל שידו משגת שינעם לו ולבני ביתו להתגורר בו.

זאת ועוד. אמת, יכול ואדם יתגורר זמנית גם מחוץ למעונו הרגיל ויהא זה מעון קיץ או חורף או אפילו בית-מלון או בית קרובים, אך מקום זה חייב להיות מעון חליף של המעון הרגיל ולא מקום בו הוא רק אורח נטה ללון ובגמר שהותו למנוחה ולמטרה אחרת, הוא חוזר למעונו {ב"ל (חי') 1846/05 שרמן ראיסה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6153 (2008)}.

הליכה מאזכרה של בן משפחה למקום העבודה, לא תיחשב להליכה בדרך ממעון התובע למקום עבודתו {ב"ל (יר') 1083/01 דהן דוד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2001(2), 896 (2001)}.

מעונו של אדם הוא מקום שאדם גר בו, אוכל, ישן ומחזיק את חפציו. משם יוצא הוא לעבודתו ולשם חוזר הוא. מדובר במקום שהוא מצוי בחיי יום-יום ובו, גרים בני ביתו.

יחד-עם-זאת, אין צורך שהמקום יהיה מקום מגורים קבוע, שכן, המונח "מעון" יכול שיכלול מקום מגורים אירעי גם אם יש למבוטח מקום מגורים קבוע במקום אחר {דב"ע מג/120-0 המוסד לביטוח לאומי נ' יואל, פד"ע טו 340; דב"ע מב/174-0 המוסד לביטוח לאומי נ' רחמים, פד"ע טז 191; דב"ע מז/165-0 דגני נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 228}.

ב- ב"ל (ת"א) 2102/05 {שכטר בוריס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(4), 7915 (2005)} קבע בית-הדין כדלקמן:

"5. ממכלול הנתונים שהוצגו בפנינו, השתכנענו, כי למצער התגורר התובע בשני מקומות באותה עת. מקובלות עלינו העדויות שהובאו מטעמו באשר לתכיפות ביקוריו של התובע בדירת בת זוגו בכפר-סבא. ביחוד התרשמנו מעדותה של גב' מיכל ניר. התמונה המתקבלת הינה, כי התובע שהה בדירה בכפר-סבא באופן שזו היתה אחת משתי הדירות בהן שהה לסירוגין. לא מדובר במצב דברים בו היה מגיע התובע לדירה זו אך ורק לצורך ביקורים או לצורך מנוחה. מקובלת עלינו טענתו, כי גר באותה דירה בחלק ניכר מימות השבוע. ערים אנו לדיווחים סותרים של התובע אך לאחר שמיעת העדויות מטעמו ועיון במסמכים שהגיש, סבורים אנו שהוכחה טענתו בדבר היותה של הדירה בכפר-סבא מקום מגורים קבוע וזאת בנוסף למקום מגוריו בבאר-שבע."

ב- ב"ל (חי') 1846/05 {שרמן ראיסה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6153 (2008)} קבע בית-הדין כי מעונה של התובעת הוא בחיפה. בנוסף, התובעת נוהגת לבקר וללון בבית דודתה בפתח-תקווה. בדחותו את התביעה קבע בית-הדין:

"כך אישרה התובעת במפורש בחקירתה הנגדית בבית-הדין, בהעידה כי 'באתי רק לישון שם' וכי במהלך כל 5 שנות עבודתה בחברה הנ"ל, לנה בבית בת דודתה, אף לשיטתה, 'בתדירות נמוכה', 'פעמיים שלוש ויותר מכך לא היה' (לפי הודעתה לחוקר) ולכל היותר, 'כ- 7-5 פעמים' בכל התקופה (כך בחקירתה הנגדית בבית-הדין), בהבהירה כי 'פעם' - משמע - יום אחד.

אף אם לקבל את גרסתה האחרונה, בדבר 7-5 ימים סה"כ במהלך חמש שנות עבודה, ברי כי דירת בת הדודה אינה בגדר "מעון", אף לא "תחליף מעון", כמשמעו בחוק ובפסיקה. קל וחומר כך משסייג המחוקק את ההכרה בפגיעה בעבודה בדרך מן העבודה לכיוון המעון בלבד ולא החיל עליה את ההגדרה החלה בכיוון אל העבודה, שלגביה בלבד מדובר ב-'מעונו או ממקום בו לן אף אם אינו מעונו'.

6. הגם שדי באמור עד כה לדחיית התביעה נוסיף ונציין, כי התובעת אף לא הוכיחה כי נפלה בשל סיבה הכרוכה בסיכוני הדרך, משחזרה וטענה כי אין היא יודעת כלל מה הסיבה לנפילתה והסתפקה בהעלאת השערות גרידא.

קל וחומר כך משעולה מעדותה, כי לאמיתו של דבר אירעו שתי נפילות: האחת - בלכתה תוך עקיפת פחי הזבל, לגביה הסיבה לא ידועה והשניה - לאחר שקמה על ברכיה, שאז - נפלה שנית וזו הנפילה בה נחבלה. לגבי זו האחרונה העידה התובעת עצמה, כי סיבתה נעוצה כנראה בכך ש-'כנראה קמתי מהר מדי'. השערה אחרונה זאת, שהועלתה מפי התובעת עצמה, מתיישבת עם נפילה אדיופטית, מה גם בשים-לב לאבחנת הרופאים כשבועיים בטרם התאונה וכשבועיים לאחריה, כי התובעת סבלה, מסתמא, מ- VERTIGO."

ב- ב"ל (ב"ש) 2848/00 {מירם אבן חיים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2002(2), 4006 (2002)} קבע בית-הדין:

"5. כרגיל יש לראות בדלת המעון, הבית הפרטי או הדירה, כחוצצת בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים.

כך, תאונה אשר אירעה מעבר לדלת המעון, בדרך לעבודה וממנה תוכר כתאונה בעבודה בהתאם להוראות סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").

עם-זאת במקרים בהם יש למבוטח שליטה מלאה על סיכוני הדרך ניתן להרחיב ולהשיג את תחומו של דלת המעון אל אותם החצרים הסמוכים ל-"מעונו" אשר עליהם יש למבוטח שליטה מלאה.

ראה: עב"ל 19/99 המוסד לביטוח לאומי נ' משה רונן, תק-אר 1(2002) 157 (2002), (להלן: "פסק-דין משה רונן").

6. מבחן השליטה המלאה של המבוטח על סיכוני הדרך המשמש את בית-הדין לצורך תיחומו של "המעון" - דורש מבית-הדין בירור של שאלה שבעובדה - קיומה של שליטה מלאה בפועל של המבוטח על סיכוני הדרך באותם חצרים אשר סמוכים ל- "מעונו" בהם אירעה התאונה.

כך נפסק, כי יש לראות בתאונה אשר אירעה למבוטח המתגורר בבית פרטי במושב, על שביל בטון אשר חצה משטח דשא בלתי-מגודר המשתרע בין ביתו עד לסככה בה החנה המבוטח את רכבו ועד לכביש - כתאונה אשר אירעה מחוץ לתחום "המעון".
(ראה: דב"ע שנ/82-0 שלום דרדור נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 423)
7. בענייננו אירעה התאונה לתובע בעת שנפל במדרגות המובילות מהחניה לדלת מעונו.

מהתמונות שהוצגו בפני בית-הדין עולה כי מדובר בחניה ממנה עולים מדרגות לעבר דלת המעון. החניה עצמה והכניסה למדרגות אינם מגודרים.

8. יודגש, משנדרש בית-הדין לבחון את קיומה של השליטה המלאה בפועל של המבוטח על סיכוני הדרך במקום בו אירעה התאונה, אין לקבל את טענת הנתבע בסיכומיו לפיה יש לדחות את תביעת התובע מהטעם כי:

'אם התובע החליט לא לגדר את מגרשו עם שער כניסה זה העניין שלו ואין ללמוד מזה שוויתר על שטח החניה והמדרגות לרשות הרבים.'

כאמור לעיל ההכרעה בשאלה אם המקום בו אירעה התאונה היא בתחום רשות היחיד - איננה נחתכת על-פי מבחן קנייני, ו/או תוך בחינת שאלת רשלנותו התורמת של המבוטח לתאונה.

9. משאין חולק כי התאונה מיום 22.02.00, אירעה לתובע בעת שחזר מהעבודה בטרם חצה את מפתן ביתו, ומשלא הוכח בראיות שהובאו בפנינו, כי לתובע שליטה מלאה על סיכוני הדרך במדרגות הצמודות ל- "מעונו" ובהן אירעה התאונה - יש לראות באירוע התאונה מיום 22.02.00 כתאונה בעבודה מכוח הוראות סעיף 80(1) לחוק.

10. לאור התוצאה אליה הגענו אין אנו רואים מקום להידרש לשאלה האם יש להכיר בתאונה מיום 22.02.00 כתאונה בעבודה לאור טענת התובע כאן, לפיה, ביקש לעבוד מביתו ביום האירוע.
11. סוף דבר התביעה מתקבלת, כאמור בפסקה 9 לפסק-דין זה."

ב-ת"א (ת"א) 18491/01 {שירזי מלכה נ' עילית חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-של 2002(4), 4058 (2002)} קבע בית-הדין:

"9. לסעיף 80(1) אין תחולה במקרה שלפנינו שכן התובעת לא נסעה ממעונה למקום עבודתה ולא מן העבודה למעונה או לחילופין למקום עבודה אחר. בניין הסתדרות המורים ממנו יצאה התובעת עובר לתאונה אינו מקום עבודתה, מקום עבודתה של התובעת הוא בבית-הספר בקרני שומרון. הסתדרות המורים גם אינה מעסיקתה של התובעת, אלא משרד החינוך. לפיכך, גם אין תחולה לסעיף 80(5) הרואה בתאונה שאירעה בדרכו של עובד למרום שבו משתלם שכרו, כתאונת עבודה.

לאור כל זאת אין מקום לטענה כי תאונת הדרכים בה עסקינן הינה בבחינת "תאונת עבודה", ודין טענה זו של הנתבעות - להידחות."

ב- עב"ל 1515/04 {המוסד לביטוח לאומי נ' אורה עטיה, תק-אר 2007(2), 354 (2007)} קבע בית-הדין:

"7. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי הדין הוא עם המוסד המערער וכי יש לקבל את הערעור מן הטעמים שיפורטו להלן.

8. כידוע, סעיף 80 לחוק הינו בבחינת 'חריג' המרחיב את יסודות ביטוח נפגעי העבודה, אשר נועד ליתן כיסוי ביטוחי לעובד שנפגע תוך כדי ועקב עבודתו, אף לגבי הדרך מהמעון לעבודה. אותו ביטוח מורחב הוגבל אך ורק לסיכוני דרך אשר על-פי טיבם הינם סיכוני רשות הרבים להבדיל מרשות היחיד, באופן בו הביטוח המורחב חל משעה שהעובד נמצא ברשות הרבים. על המבוטח לדאוג לנטרול הסיכונים מהם עלול הוא להיפגע ברשות הפרט (עב"ל 19/99 המוסד לביטוח לאומי נ' משה רונן, פורסם באתר האינרטנט נבו (20.02.02), פסקה 24; עב"ל 273/05 אורן יחזקאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2006(2), 661 (2006) ועוד).

9. מן הצילומים שהוצגו כראיה עולה כי בסמוך לביתה הפרטי של המשיבה, בתקופה הנדונה, נמצאה חצר פרטית המתוחמת בגדר ובשער יציאה. בסמוך לשער נמצאות המדרגות, מושא דיוננו, המרוצפות בריצוף זהה לריצוף החצר והנראות כממשיכות את מתחם החצר. מדרגות אלו מסתיימות בקו הגבול של גדר חצר הבית. מעבר למדרגות אלו נמצא מתחם החניה הפרטית של המשיבה, המשמש את משפחת המשיבה בלבד, במובחן מכל רחבת הרחוב ההולנדי המשמש את כלל הציבור. מן המקובץ עולה כי המדובר הוא במדרגות פרטיות המשמשות את משפחת המשיבה ואורחיה בלבד מהוות חלק מחצר הבית. אף לו תמצא לאמור כי המדרגות הינן מחוץ למפתן הבית הרי שעדין מעבר לאלו המדרגות מצויה רחבה נוספת פרטית, המיועדת לחניה, הנמצאת בשימוש משפחת המשיבה בלבד. אשר-על-כן, על רקע אמות-המידה שנקבעו בפסיקה, הגענו למסקנה כי התאונה אירעה שלא ברשות הרבים אלא ברשות הפרט של המשיבה, במתחם בו החובה לדאגה לנטרול הסיכונים מוטלת על המבוטח. לפיכך אין לראות התאונה כ-"תאונת עבודה" כהוראתו של סעיף 80(1) לחוק.

10. גם אם נבחן את נסיבות המקרה לאור מבחן תכלית החוק אשר מצינו בפסיקה (וראה דעת השופטת ברק בפרשת רונן, ופסקה 7 שם, וכן דעת השופט צור בפרשת יחזקאל וב- עב"ל 324/03 אליהו מרצ'י נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2005(1), 472 (2005)) נגיע למסקנה כי לא חל, בנסיבות העניין, הכיסוי הביטוחי הקבוע בדין. משעה שהמשיבה נמצאה במתחם 'מעונה' במועד התאונה ולפיכך תכלית הליכתה בעת זו אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה הבוחנת את הקשר בין ההליכה אל וממקום העבודה.
11. למעלה מהצריך נוסיף כי אין בפסקי-הדין, עליהם נסמכת המשיבה בעיקרי טיעוניה, כדי לתמוך בטענותיה משהנסיבות המתוארות התם שונות מנסיבות המקרה הכא. אין דומה מעידה על מדרגה המובילה לחצר בית פרטי, סמוך ביותר למדרכה כבנסיבות פרשת מלחי, למעידה על מדרגה הנמצאת בין רחבת חניה פרטית לחצר הבית הפרטית. בפרשת וייסמן נדחתה תביעת המבוטחת להכיר בתאונה אשר התרחשה במדרגות המצויות בחצרה הפרטית כך שאין מקום לסמוך על אותה קביעה לענייננו. הגם כי במקרה שלפנינו חצר הבית היתה מתוחמת בגדר ושער יציאה הרי שעדיין לא ניתן לראות במדרגות כמהוות חלק בלתי-נפרד מרשות הפרט."

ב- עב"ל 19/99 {המוסד לביטוח לאומי נ' משה רונן, תק-אר 2002(1), 157 (2002)} קבע בית-הדין כי "תאונת עבודה" למבוטח הוגדרה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו".

בסעיף 80(1) לחוק יצר המחוקק "חזקת תאונת עבודה", ולפיה רואים תאונה כתאונה בעבודה אף אם אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו.

פסיקת בית-המשפט משקפת מגמה פרשנית אחידה לסעיף 80(1) לחוק, ולפיה כל עוד נמצא המבוטח בתחום שבו הוא אדון לעצמו, שבו הוא חולש על מצב הדברים בסביבתו, לרבות על הסיכונים הגלומים בה, ולו בלבד השליטה המלאה באמצעים הנדרשים לסילוק הסיכונים הללו - יש לראותו כמי שנמצא ברשות היחיד שלו, הלא היא "מעונו". בצאתו מ"מעונו" בא המבוטח ברשות הרבים, מקום שבו אין לייחס לו שליטה ייחודית ומלאה על הסיכונים שלהם הוא נחשף בדרכו לעבודה. בכך הופכים סיכונים אלה, על דרך החזקה, לחלק מתנאי העבודה ומסיכוניה.

ההכרה ב"תאונת עבודה" אינה פועל יוצא ממהות המבנה והחצרים הסמוכים אליו שבהם אירעה התאונה למבוטח; על המבחן אשר יחצוץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים להיות אחיד ושוויוני ולחול כאחד על החצרים הצמודים לבית פרטי ועל אלה הצמודים לדירה בבית דירות.

את המושג "מעונו" יש לפרש כתחום שהוא רשות היחיד של המבוטח. החציצה שבין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים, החציצה שבין "מעונו" לבין "ממעונו" לצורך הוראתו של סעיף 80(1) לחוק, תהא דלת המעון - הוא הבית הפרטי או הדירה.

במקרים היוצאים מן הכלל תוסג דלת המעון אל החצרים הסמוכים לה. זאת בכפוף לכך שיוכח בראיות שלמבוטח היתה שליטה מלאה על סיכוני הדרך העלולים להיווצר באותם חצרים, שכמוה כשליטה שיש לו על סיכונים כאלה בביתו פנימה.

כיוון שמדובר בצמצום התחום שבו צומחת למבוטח זכות לגמלה, נטל ההוכחה הוא על המוסד לביטוח לאומי הטוען זאת, וספק יעמוד לזכותו של המבוטח. רק אם ניתן יהיה לקבוע על-פי עובדות המקרה, כפי שיוכחו, כי ניתן לייחס למבוטח שליטה מלאה על החצרים שבהם נפגע בתאונה, ממין אותה שליטה שיש לו בביתו פנימה, יורחב שובל רשות היחיד ודלת המעון תועתק עד לאותו גבול שבו ניתן יהיה לקבוע כי אין הסיכונים נתונים עוד בשליטת המבוטח.

ב- ב"ל (חי') 4912/05 {בלוכשטיין אנה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 7686 (2008)} קבע בית-הדין:

"לא שוכנענו במקרה זה כי המנוח אכן היה בדרכו לעבודה וזאת מן הטעמים הבאים:

א. סידור העבודה - התובעת טוענת כי בהתאם לסידור העבודה של המנוח שנותר בידיה (נספח ג' לכתב התביעה) הוא היה אמור לעבוד במועד זה בחממת הטכניון, החל מ- 7 בבוקר. התובעת הסבירה בעדותה כי בעלה קם מוקדם על-מנת להוציא את הכלב של בנם ואולם באותו בוקר סירב הכלב לזוז.

עם-זאת מאחר והמנוח כבר היה מוכן, הוא יצא את הבית בשעה מוקדמת, על-אף שהמשמרת מתחילה כאמור בשעה 7.

איננו סבורים כי ההסבר שנתנה התובעת בעדותה ליציאתו המוקדמת של המנוח מהבית, דהיינו יציאה עוד לפני השעה 6:00 (כאשר בשעה 6:00 כבר אירעה התאונה, וזו אירעה לא בסמוך למקום מגורי המנוח) כאשר המנוח היה אמור להתחיל עבודתו ב-7:00 הינו הסבר מניח את הדעת.

מדוע יבחר המנוח להגיע לעבודה כמעט שעה לפני הזמן, שעה עבורה לא יקבל שכר, כאשר הוא יכול להמשיך ולשהות בביתו בשעה זו ולצאת מהבית לאחר השעה 6:30?!

אין ספק כי משך הזמן שלוקח להגיע מביתו של המנוח לחממת הטכניון בשבת בבוקר הינו קצר בהרבה משעה ואף קצר מחצי שעה, שהינו פרק הזמן שהתובעת העריכה באשר להגעה מהבית לעבודה ביום רגיל, ועל-כן אין הסבר מדוע יצא המנוח מביתו עוד לפני השעה 6:00 אם אכן היה אמור להתחיל בעבודתו בשעה 7:00.

בנוגע לסידור העבודה עצמו, למעשה לא קיימת מחלוקת בין הגרסאות, כאשר ברור כי במקור שובץ המנוח למשמרת זו ועל-כן גם הופיע כך בסידור העבודה. אלא שהעדים, עובדי החברה העידו כי המנוח ביקש להחליף את המשמרת קודם לביצועה (לאחר שיצא סידור העבודה) ועל-כן לא התבטא השינוי בסידור שנותר ברשותם של התובעים. גרסה זו הגיונית מקובלת עלינו וממילא, לעצם הרישום בסידור יכול להיות משקל רק במצטבר לראיות אחרות מספקות שאינן בנמצא במקרה שבפנינו, למעט מיקומה של התאונה, שאינו מצביע בהכרח על היותו של המנוח בדרך לעבודה.

ב. לעניין הבגדים שלבש המנוח - דווקא עדותה של התובעת בנוגע לצבע בגדי העבודה שלו (כחול-תכלת) אינו תואם את המצוי בדו"ח הפתולוגי ועל-כן אין הדבר מחזק את גרסתה."

3. הפסקה או סטיה
על בית-הדין לבחון האם התובע היה בדרכו "המקובלת" למקום עבודתו.

אם יתברר לבית-הדין כי התובע היה בדרך ה- "מקובלת", אזי יקבל בית-הדין את התביעה.

אם יתברר לבית-הדין כי בעת התאונה התובע סטה מהדרך "המקובלת", יהא על בית-הדין לבחון האם הסטיה מהדרך המקובלת הינה סטיה "של ממש". אם יתברר לבית-הדין שלא היתה סטיה "של ממש", יקבל הוא את התביעה.

במידה ויתברר לבית-הדין כי היתה סטיה של ממש, יבחן בית-הדין אם הסטיה נעשתה לצורך מטרה הכרוכה במילוי חובות התובע כלפי מעבידו. במידה ויתברר כי לא כך הדבר, יהא על בית-הדין לדחות את התביעה.

ב- דב"ע מא/0-19 {המוסד לביטוח לאומי נ' אבניאלי, פד"ע יב 303} קבע בית-הדין כי "סטיה" מהדרך, בניגוד להפסקה, ניתנת ל- "ריפוי" עם החזרה לתוואי הרגיל.

כך גם ב- ב"ל (נצ') 1039/00 {יואל עופר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2001(1), 2039 (2001)} שם קבע בית-הדין כי "אף אם היתה לנתבע טענה בדבר "סטיה" - הרי שהתאונה אירעה בעת שהתובע כבר היה בדרך הרגילה בין עפולה לבין שדה נחום, כך שהתאונה אירעה לאחר שאותה "סטיה" הסתיימה, ובכך "נרפא" הסייג של הסטיה".

סעיף 79 לחוק מגדיר "תאונת עבודה" במקרה של עובד שכיר כ"תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ...".

המחוקק הרחיב, בסעיף 80 לחוק, את המקרים שיש לראותם כתאונת עבודה, אף אם אינם עונים על הגדרת "תאונת עבודה" {עב"ל 32733-09-13 המוסד לביטוח לאומי נ' יהודית כהן, תק-אר 2014(3), 366 (2014)}.

ההרחבה שנעשתה בסעיף 80(1) לחוק, ובמקרים נוספים שפורטו בסעיף 80 לו, סוייגה בהוראת סעיף 81 שעניינו "הפסקה וסטיה". בעיקרו-של-דבר, ולענייננו, לא הוחלה ההרחבה על מקרים שבהם חלה הפסקה או סטיה של ממש מן "הדרך המקובלת".

סעיף 80(1) לחוק מרחיב את הגדרת "תאונת עבודה" וקובע חזקה לפיה: "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם - אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו". בפסיקה נקבע כי חזקה זו היא:"בגדר חריג המרחיב את ביטוח נפגעי עבודה כנגד סיכונים שמניבה העבודה ומחילו, בדרך פיקציה, גם על סיכוני דרכים" (דב"ע נג/0-66 ג'לולה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 134, 137).

פסיקת בית-המשפט קבעה כי כאשר מדובר בתאונה הנגרמת במהלך הנסיעה או ההליכה מבית המבוטח אל מקום העבודה או בחזרה, הכיסוי הביטוחי על-פי החוק חל על אותן תאונות אשר נגרמו עקב "סיכוני הדרך" אשר ניתן לצפותם ואם מתרחשת תאונה מסיבות הנעוצות במבוטח עצמו, לא רואים אותם כ"תאונת עבודה" {עב"ל 613/07 ערן יושיע נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטנרט נבו (19.02.09); עב"ל 60596-10-10 סוזן אבוטבול נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2013(2), 801 (2013)}.
ב- עב"ל 53174-09-12 {המוסד לביטוח לאומי נ' עדי סימון בר, תק-אר 2014(3), 1749 (2014)} קבע בית-הדין הארצי כי אין להכיר בפגיעתה של המשיבה כתאונה בעבודה על-פי חוק הביטוח הלאומי, בנסיבות בהן המשיבה, אשר עובדת בביתה, יצאה מביתה להסיע את ילדיה לגן, ובדרכה חזרה לביתה אירעה לה תאונה.

4. הפסקה וסטיה (סעיף 81(א) לחוק)
סעיף 81(א) לחוק הביטוח הלאומי, מלמדנו כי הפסקה שאין בה ממש איננה מנתקת את הקשר לעבודה, וכי לשם הכרעה בכך על בית-הדין לבדוק את מהות ההפסקה ותכליתה. כמו-כן, על בית-הדין לבחון את התשובה לשאלה האם העובד עשה את דרכו לעבודה או עשה אותה ביסודה, למקום אחר או למטרה אחרת {דב"ע לב/0-91 עמרם מדינה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד 3}.

על בית-הדין בבואו לדון מהי הפסקה שיש בה ממש, ליתן דעתו לשני גורמים. האחד, מהות ההפסקה. השני, אורכה של ההפסקה. כמובן שעל בית-הדין לדון בכל מקרה לגופו וליתן את המשקל הראוי לכל אחד משני הגורמים שלעיל {דב"ע שן/0-74 אהרנפלד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 98}.

ב- ב"ל (ת"א) 3236/04 {שליי הדי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(3), 10021 (2006)} בדחותו את התביעה, קבע בית-הדין כי "סופרמרקט חצי חינם איננה חנות מכולת שכונתית אליה סטה התובע אך לדקות ספורות בדרכו לביצוע עבודתו. עסקינן ברשת מזון קמעונאית מהגדולות בישראל, המפעילה חנויות כל-בו גדולות מימדים, שהנכנס בשעריהן נבלע בהן פרקי זמן ממושכים, בשל הסיבוב שנדרש לבצע עם עגלת הקניות, ובשל התור העשוי להשתרך בקופות".

על-כן, "אין מנוס מלקבוע כי מהות ההפסקה (כניסה לרשת קמעונאית מצוייד בעגלת קניות) ותכליתה (קניות פרטיות גרידא) מלמדות שתיהן כי התאונה אירעה בעת שהתובע נטל הפסקה שאינה סבירה לעבודה - תהא הסיבה המקורית להגעתו אשר תהא".
בנוסף קבע בית-הדין כי "מרגע שנטל התובע לידיו את עגלת הקניות גילה דעתו מפורשות על הפסקה ארוכה לצורך עריכת מסע קניות בסופרמרקט, שאם לא כן לא היה נזקק כלל לעגלה. איתרע מזלו של התובע והוא נפגע בראשיתו של המסע, ואולם אין בעיתוי בו נפגע כדי למנוע את מסקנתי כי התובע היה באותה עת בהפסקה של ממש מעבודתו. על-פי הכללים שגובשו בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, הפסקה ממשית מנתקת את הקשר שבין המבוטח לבין הדרך מהעבודה או אליה. פגיעת התובע לא אירעה בדרך מהעבודה בהקשר אליו התכוון המחוקק, ואין היא יכולה להיחשב כ- "תאונת עבודה"."

ב- ב"ל (יר') 11399/06 {נחמיה חננאל-חני נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2007(3), 8798 (2007)} קבע בית-הדין כי "כאשר נפל התובע, הוא לא היה כלל בדרכו מהעבודה לביתו, אלא בדרכו מן העבודה לסידורים בירושלים. לפיכך אין מדובר בתאונת עבודה כאמור בסעיף 81(1) לחוק הביטוח הלאומי".

ב-ב"ל (יר') 2115/00 {סעידיאן מנצור נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2002(3), 4894 (2002)} נדונה השאלה האם התובע סטה סטיה של ממש בדרכו מן העבודה לביתו בעריכת הקניות, כך, שאין לראות את התאונה שאירעה בדרכו, כתאונה בעבודה. בדחותו את התביעה קבע בית-הדין:

"עניינו כאן לא היתה ההפסקה בדרכו של התובע הפסקה אינצידנטלית, כגון קניית עיתון או שתיית כוס מיץ. התובע ערך קניות לקראת השבת ומילא שקיות בפירות וירקות, ולצורך כך אף נעזר בנער רמי. הפסקה זו במהותה היתה, איפוא, הפסקה של ממש בדרך הביתה.

לפי עדות התובע ארכה הפסקה כ- 30 דקות. בהתחשב במשך הדרך של התובע לביתו שאיננה דרך ארוכה, ובוודאי לא אורכת בעוצמה יותר מ- 30 דקות, כי אז גם מבחינת אורכה של ה- "הפסקה" יש בפנינו הפסקה שיש בה ממש.
הנה-כי-כן מכל האמור עולה, כי התאונה שאירעה לתובע אירעה לאחר שערך הפסקה של ממש בדרכו מן העבודה לביתו, ומכאן, שלא טעה פקיד התביעות שדחה תביעתו של התובע להכיר באותו אירוע בו הותקף, כתאונה בעבודה."

הפסקה או סטיה "קלה" או "רגילה" אינם בבחינת "סטיה של ממש מהדרך המקובלת" כמשמעותה בסעיף 81(א) לחוק הביטוח הלאומי.

ב- ע"א (חי') 2302/01 {ע"א (חי') 2302/01 "אריה" חברה לביטוח נ' לואי חמוד, תק-מח 2002(3), 11516 (2002)} קבע בית-המשפט:

"בית-המשפט קמא קבע כי:

השהות וההתארגנות של התובע בדירה באילת (מקלחת החלפת בגדים, אריזת הדברים וכיוב' פעולות) בצירוף הנסיעה הארוכה, ההפסקה בתחנת הדלק בעין גדי והחלפת הנהגים - כל אלו יוצרים לטעמי מכלול של נסיבות המנתקות את הקשר בזמן ובסיבה למקום העבודה, גם אם כל נסיבה כשלעצמה אין בה כדי לנתק את הקשר.

מסכים אני עם בית-המשפט קמא כי אין בכל נסיבה כשלעצמה כדי לנתק את הקשר ואולם חולק אני עם הקביעה כי מכלול כל הנסיבות הוא זה שהביא לניתוקו.

אני סבור כי אין לבחון את הסטיה על-פי זמנים אובייקטיביים כגון שעה, דקה או חמש דקות אלא בהתייחס לנסיעה הספציפית שהרי לא ניתן לבחון סטיה בדרך שאורכה חמישה ק"מ באותם פרמטרים של סטיה מדרך שאורכה 500 ק"מ. ברי לכל כי הנסיעה מאילת צפונה אורכת כשש שעות לפחות, על-פי כל קנה-מידה זוהי נסיעה ארוכה שעל כל אדם סביר להתכונן לקראתה בייחוד כשהוא אמור לנהוג את הדרך. איני סבור כי מקלחת לאחר יום עבודה (עבודה פיזית), החלפת בגדים (כמתבקש, אחרי מקלחת), אריזת ביגוד ואף מנוחה מנתקים את הקשר בזמן ובמקום למקום העבודה. את השהות בדירת המגורים באילת לרבות כל ההתכוננות לנסיעה יש לבחון בשים-לב לטיב ולאורך הנסיעה, למטרת הנסיעה ולמהותה. ככל שנסיעה ארוכה יותר ומורכבת, כך גם יש לראות פעולות שבוצעו במסגרת אותה נסיעה או כהכנה לאותה נסיעה, כפעולות שאינן מהוות סטיה המנתקת את הזיקה שבין העבודה לנסיעה עצמה. כך במקרה שבפנינו."

וכך אף נקבע בפסיקה. ב- דב"ע לא/0-68 {המוסד לביטוח לאומי נ' שניידר, פד"ע ג 287} נקבע כי:

"...אין לקבוע מבחן כללי לפיו תסווג "הפסקה" או "סטיה" כקלה או כרגילה ומתי תסווג כ- 'הפסקה או סטיה של ממש', הכל תלוי בנסיבות."

וב- דב"ע לב/0-91 {מדינה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד 3} קבע בית-הדין:

"לגבי "הפסקה", כאשר נדרש בית-הדין לעבודה להעריך את משקלם היחסי של שני הגורמים - מהותה של ההפסקה ואורכה - פסק כי משך ההפסקה הוא משני ותפל לגורם העיקרי שהוא מהותי: המטרה למענה הפסיקו את ההליכה או הנסיעה.

לגבי "סטיה של ממש מהדרך המקובלת", זוהי שאלה של הערכה, אומדן ויחסיות.

יתכנו אף מקרים שבהם סטיה של קילומטרים לא תיחשב לסטיה של ממש - הכל לפי הנסיבות. שהרי בקביעת השאלה אם הסטיה היתה 'סטיה של ממש' יכול ותובא בחשבון מידת הסטיה יחסית לדרך, אך תמיד תשקול מהות הסטיה ומטרתה."

מתי מתקיים התנאי העונה על הדרישה שהתאונה אירעה בהיות המבוטח בדרך "מן העבודה" - התשובות לשאלה זו יכולות להיות שתיים מתוך שתי גרסות שונות.

האחת המייחסת עיקר המשקל לקשר שבין העבודה לבין הרגע שבו החל המבוטח את דרכו למענו, השניה - הרואה בדיבור "מן העבודה" תנאי מורכב, העומד בפני עצמו לעניין תאונה בדרך לעבודה ומהעבודה, במקום התנאי לתאונת עבודה במשמעות הרגילה, היינו "תוך כדי ועקב העבודה".

לפי גרסה ראשונה, יש להשיב על השאלה: מתי הסתיים קשר הזמן שבין עבודתו של המבוטח לבין צאתו את מקום העבודה, בדרך למעונו. הכל תלוי במידה ולא במהות.

לפי גרסה שניה, המבחן הטוב הוא זה של דרך האלימינציה לפי מבחן זה, יש להציג את השאלה, אם לולא עבודתו של המבוטח היה מצוי במקום התאונה ברגע שבו אירעה התאונה. אם התשובה היא חיובית - הרי היה "בדרכו מן העבודה", ואם התשובה היא שלילית - לא היה בדרכו מן העבודה.

בהתאם לרציונל נראה כי נפלה טעות לוגית בתוצאות התשובה למבחן וההיפך הוא הנכון.

השאלה אותה יש להציג הינה כאמור: האם היה המבוטח מצוי במקום התאונה ברגע שבו אירעה גם אלמלא העבודה. אם התשובה חיובית, כלומר, המבוטח היה נמצא במקום ובזמן שבו אירעה התאונה גם בלי הקשר לעבודה אזי זו אינה תאונת עבודה ואם התשובה היא שלילית דהיינו, אלמלא הקשר לעבודה לא היה נמצא המבוטח במקום ובזמן שבו אירעה התאונה אזי זוהי תאונת עבודה שהרי בילתה לא היה נמצא הנאשם במקום ובזמן אירוע התאונה והתאונה כלל לא היתה מתרחשת.
ב- ב"ל (נצ') 1358/99 {קופילנקו אליזבטה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(3), 382 (2000)} קבע בית-הדין:

"3. סבורני, שבנסיבות שתוארו לעיל, יש לראות בפניה לחנות הירקות משום הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, כהגדרתה בסעיף 81(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995.

כן אינני סבורה שיש לראות בתאונה ככזו שאירעה "עקב" סיכוני הדרך שבנסיעתו או הליכתו של המבוטח מן העבודה למעונו.

שהרי, התאונה אירעה עקב סיכוני הדרך שהיו מצויים מחוץ לנתיב שבו היה על התובעת לפסוע בהתחשב בבחירתה לעשות שימוש בתחנה ב', ואין ספק שהתובעת לא היתה נתקלת באותה מהמורה בה נתקלה, אלמלא היתה בוחרת לפנות לחנות הירקות על-מנת לערוך בה קניותיה.

סבורני שהמסקנה האמורה מתחייבת גם מההלכה הפסוקה לפיה יש לפרש בצמצום אותה הרחבה שעושה המחוקק, בקובעו בסעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי שתאונת עבודה איננה רק תאונה שמתרחשת במקום העבודה ותוך כדי העבודה, אלא גם בדרך ממעונו של העובד למקום עבודתו וממנו בחזרה למעונו.

4. סיכומו-של-דבר, ונוכח האמור לעיל, אני קובעת שאין לראות בתאונה בה נפגעה התובעת כ- "תאונת עבודה" ועל-כן בדין דחה הנתבע את תביעתה, וגם התביעה שבפניי - דינה להידחות."

ב- ת"א (ת"א) 56117/91 {אריה יחיא נ' "הסנה" חברה לביטוח, תק-של 97(1), 4256 (1997)} קבע בית-הדין כי "אין חולק כי התאונה נשוא התביעה אירעה בשעה 20:15 בערב, כאשר התובע נהג במכונית השייכת למעבידו, הנמצאת ברשות התובע, מכיוון רמת אליהו, דרך גשר רמת אליהו, לכיוון ראשון-לציון. התאונה אירעה במקום האמור זמן קצר לאחר פגישה שקיים התובע במשרדו של הקבלן חיים משיטה בבת ים.

בעדותו ציין התובע כי ביום התאונה חזר מעבודתו לביתו בשעה 16:00 לערך, ישן כשעתיים ואז התעורר כי היה אמור ללכת לבקר חבר.

לנוכח אי-הבהירות באשר לנושא בגדי העבודה ומאחר ולא הופרכה טענת התובע כי יצא מביתו ביום התאונה לכיוון בית חברו והקלבנים {ולא ממקום עבודתו} בכל דרך אחרת שהיא, נוטה בית-המשפט לקבל את גרסת התובע בנקודה זו.

עם-זאת, סבור בית-המשפט כי התובע לא היה בדרכו אל חברו, כפי שטוען, אלא נסע באופן מיוחד ובכיוון שאינו הכיוון לבית חברו, אל הקבלנים לצרכי עבודה. התובע נהג בתוקף תפקידו לבקר בבתי הקבלנים ולגבות מהם כספים, כפי שהעיד בעדותו.

עם-זאת, מוכן בית-המשפט להניח כי ביום התאונה, לא מן הנמנע כי התכוון לנסוע לחברו, לאחר שיגבה החוב האמור וכמטרה משנית לכך.

לפיכך, ניתן לראות את נסיעתו של התובע כנסיעה לתכלית כפולה, בה משולבות מטרה פרטית של העובד המבוטח ומטרה הקשורה בעבודתו.

על-מנת שנסיעה דו-תכליתית תחשב לנסיעה בתפקיד, אין צורך שהמטרה הקשורה בעבודה תהא העיקרית, ודי בכך שהמטרה העסקית תשמש סיבה מקבילה. סיבה מקבילה היא סיבה המצדיקה לכשלעצמה, שהנסיעה תצא לפועל, אף אם סוכלה המטרה הפרטית.
יתרה-מזו: צריך שהמטרה העסקית תהא חשובה למעביד כך, שלו העובד היה מאבד עניין במטרה הפרטית לנסיעה, היו בכל זאת שולחים אותו או עובד אחר, למען השליחות העסקית, ואפילו במועד אחר.

התובע בעצמו ציין בעדותו כי: "הקבלן השני הוא קשה לתשלום ושהוא סוף סוף הסכים לשלם באתי בכל שעה אפילו בחצות הייתי עובר לקחת השיק."

לפיכך, ניתן להניח כי גם אם המטרה הפרטית היתה מסוכלת היה התובע מממש הנסיעה העסקית.

הן בעדות התובע והן בעדות משיטה מצויין כי דובר בבעיתיות מסויימת שהתעוררה בהקשר לתשלום זה.

מהאמור עולה כי הבעייתיות בתשלום היתה שכזו עד כי לתובע היה אינטרס, כנציג החברה, לבוא ולגבות את התשלום. על-אף שלא הובאה הוכחה לכך, מאמירות התובע עצמו עולה כי דובר בתשלום חשוב שאף אם הוא עצמו היה מאבד עניין במטרה הפרטית לנסיעה, היו בכל זאת שולחים אותו או עובד אחר, למען שליחות עסקית זו, דהיינו: לגביית החוב, ואפילו במועד אחר.

גם אם לא נקבל האמור מתוקף כך כי לא הובאה בפנינו כל הוכחה כי המעביד שקל את אפשרות שיגורו של העובד לנסיעה העסקית וכי לו התבטלה נסיעתו הפרטית של התובע, היו מממנים נסיעה לאותה מטרה במועד כלשהו ועל-ידי עובד כלשהו, ולפיכך אין לראות במטרה העסקית מטרה מקבילה - הרי שניתן לראות כתאונה תאונת עבודה על-פי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי שאירעה תוך וכדי העבודה שתכליתה היתה אחת - גביית הכספים מקבלן משיטה.

עובד הנוסע לעיר אחרת למטרות עבודתו, הרי הדרך לעיר האחרת ובחזרה ממנה תיחשב לחלק מעבודתו, ותאונה שאירעה בדרך תיחשב כתאונה תוך כדי ועקב העבודה.

מכאן, שנראה כי במקרה האמור תוכל להחשב התאונה כתאונת עבודה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו מאחר ולא היתה כל סיבה שהעובד יימצא במקום התאונה בעת שקרתה, אלא במסגרת עבודתו.

התובע טען בסיכומיו כי יש בכך שהתובע יצא מביתו מספר שעות לאחר ששב מעבודתו וכפעולה אינצידנטלית לבילוי ניגש לקחת את השיק הבעייתי, בדרכו לחברו - סטיה המצדיקה על-פי סעיף 81(א) לחוק הביטוח הלאומי, המסקנה שאין המדובר בתאונת עבודה.

כאמור, נראה כי במקרה דנן הנסיבות עונות על הנדרש בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי כדי להגדיר התאונה כתאונת עבודה. לפיכך אין מקום לדון בטענה לפי סעיף 81(א), באשר הינה מסייגת את האמור לפי סעיף 80 לחוק המפרט מקרים נוספים בהם תחשב התאונה כתאונת עבודה ומרחיב מסגרת האחריות גם על תאונה שאירעה תוך כדי נסיעתו של המבוטח ממעונו לעבודה ולהיפך, שאינו מכוסה לפי סעיף 79, אם הנסיעה לא היתה חלק בלתי-נפרד מהתפקיד.

ב- תב"ע (ת"א) נז/40-0 {שושנה לוי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 97(1), 1058 (1997)} קבע בית-הדין:

"ב. במקרה שלפנינו היו בנסיעה לעבודה הן סטיה והן הפסקה של ממש, כאמור בסעיף 81(א) לעיל.

ג. מחומר הראיות עולה כי התובעת כלל לא נסעה בתואי הרגיל בו היא נוסעת לעבודה: בדרך-כלל מגיעה התובעת לעבודתה בהסעה המאורגנת על-ידי מקום העבודה. הפעם הגיעה באוטובוס, שכן בדרכה מהבית לעבודתה סטתה מהדרך ונסעה לבנק "טפחות", שאינו מצוי כלל בתואי שבין הבית לעבודה.

ד. התובעת אף עשתה הפסקה של ממש במהלך נסיעתה לעבודה, שכן בדרך מהבית לעבודה עצרה בבנק, המתינה שהבנק ייפתח, ערכה את סידוריה בבנק ורק אז המשיכה למקום עבודתה.

ה. בפסיקת בתי-הדין לעבודה נקבע כי כאשר קיימת סטיה מתואי שבין המעון למקום העבודה - לא תוכר התאונה כתאונת עבודה (דב"ע נה/0-143 המוסד לביטוח לאומי נ' יעל גיא, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.06.95) והאסמכתאות שם).

5. לפיכך התביעה נדחית."

ב- דב"ע נו/198-0 {ארנון גוטמן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 96(3), 115 (1996)} קבע בית-המשפט:

"4. לאחר ששמענו את טענות המערער ועיינו בתיק בית-הדין האיזורי, נחה דעתנו כי אכן כוח סעיף 81 לחוק הביטוח הלאומי, אין להכיר בתאונה כ- "תאונת עבודה", וזאת הן מהטעם של ההפסקה והן מהטעם של הסטיה.

לעניין ההפסקה - הפסקה של כ- 40 דקות בדרך שהנסיעה בה אורכת כ- 15 דקות היא הפסקה של ממש על-פי כל אמת-מידה שהיא, גם אם נכיר בעובדה שעל המערער היה לעצור בדרך על-מנת לאכול ארוחת ערב.

לעניין ה-"סטיה של ממש" - המערער, המתגורר ברמת-גן, נסע מרמת אביב לדרך נמיר, ומשם פנה לרחוב פנקס; כל המכיר את אותו איזור יודע שהפניה לרחוב פנקס (המובילה לרחוב דיזנגוף, מקום מגורי חברו של המערער), נמצאת בכיוון נגדי לנסיעה לרמת-גן.

זאת ועוד, מרחוב נמיר קיימת פניה שמאלה ישירות לרחוב ההלכה, המוביל לרמת-גן, ומכאן שטענתו של המערער על-פיה רצה לעשות סיבוב פרסה על-מנת לעקוף את התנועה נראית יותר מתמוהה.

5. סוף דבר - הערעור נדחה."

ב- ת"א (יר') 755/93 {צדוק יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, תק-של 95(3), 378 (1995)} קבע בית-המשפט:

"א. סטייתו של התובע מדרכו היתה למספר מאות מטרים, שבין ככר צה"ל לשער שכם.

ב. מבחינת הזמן היתה הסטיה לדקות ספורות, בהם התובע נסע לשער שכם, קנה בורקס, חזר אל רכבו והמשיך בדרכו אל ביתו. לדברי התובע סיים עבודתו בין השעות 16.00-15.00. יש להביא בחשבון את פרק הזמן בו נסע שבית-הספר שבתלפיות, עד הגיעו אל שער שכם. אף-על-פי כן בשעה 16:05 כבר היה התובע בחדר מיון לאחר התאונה, ויש לזכור כי עבר גם פרק זמן מרגע התאונה עד הגיע אמבולנס ועד להסעתו אל בית-החולים.

ג. התאונה אירעה לאחר שכבר חזר התובע אל כביש מס' 1, שהוא חלק מדרכו הרגילה והשגרתית ממקום עבודתו אל ביתו.

ד. קניית הבורקס היתה משנית ונלווית למטרה העקרית - נסיעה מן העבודה אל בית התובע. אין בסטיה זו כדי לנתק את הקשר בין אותה מטרה ובין הנסיעה.
לשאלה אם סטיה היא "סטיה של ממש", אם לאו, ראה תב"ע (ת"א) נא/0-672 עוזרי נ' המל"ל, תק-עב 4(91) 86; דב"ע לא/0-68, פד"ע ג 287; דב"ע לב/0-91, פד"ע ד 3; תב"ע (ב"ש) נא/0-140, תק-עב 91(2), 502; תב"ע (ת"א) שן/0-1053, תק-עב 91(2), 502 (1991).

מכל אלה אני קובע כי סטיית התובע מדרכו היתה סטיה אינצידנטלית למטרת הנסיעה, וכי זו לא היתה סטיה של ממש במובן זה שבסעיף 81(א) לחוק הבטוח הלאומי. לפיכך חל על נסיעתו זו האמור בסעיף 80(1) לאותו חוק והתאונה שלפניי היא גם תאונת עבודה.

התוצאה היא שהיה על התובע לפנות למל"ל בתביעה לתשלום תגמולי נכות מעבודה, ומשבחר שלא לעשות כן יש לנכות, רעיונית, את הסכומים שהיה מקבל מאת המל"ל לו פנה בתביעה כזאת.

התביעה לא חולקת על דרך החישוב האקטוארי, את התגמולים שהיו מגיעים לתובע לו פנה בתביעה מתאימה למל"ל, אותם צירפה הנתבעת לתיק בחוות-דעת אקטוארית מטעמה."

ב- עב"ל 329/03 {רחל אספיר נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.01.05)} נדונו הוראות החוק הרלוונטיות, ונקבע כי "הדרך המקובלת" במובן סעיף 81 לחוק אינה תמיד אחת ויחידה, וכי "אפשר שיתקיימו מספר חלופות "מקובלות" שההבדל ביניהן אינו משמעותי. השימוש באחת מן החלופות הוא פועל יוצא של בחירה אקראית או של אילוצים אובייקטיביים. כל עוד הדרך הנבחרת משרתת את הנסיעה ממעונו של העובד אל מקום העבודה והיא, בנסיבות העניין, נוחה ויעילה מבחינת המרחק או הזמן - תהא זו "הדרך המקובלת".

נקבע עוד כי יש ולעיתים הדרך אל מקום העבודה כרוכה בסטיה מן הדרך המקובלת, על שלל חלופותיה. מתי תהא סטיה זו "מקובלת" ומתי תחשב כ"סטיה של ממש" במובן סעיף 81 לחוק? אין על-כך תשובה חד-משמעית ולא ניתן להגדיר לצורך כך נוסחה מחייבת מראש. הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה. הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה.

המחוקק קבע שני מקרים בהם מוכרת הסטיה מן הדרך אל מקום העבודה. האחד - הובלת ילד אל גן הילדים והשני - קיום מצוות תפילה {סעיף 81(ב) לחוק}.

הכרה בשני מצבים אלה בלבד שוללת את ההכרה בסטיה מן הדרך למטרות אחרות {עב"ל 32733-09-13 המוסד לביטוח לאומי נ' יהודית כהן, תק-אר 2014(3), 366 (2014)}.

ב- ב"ל (ב"ש) 21359-08-14 {רמי לביא נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 18648 (2015)} קבע בית-המשפט תאונה תיחשב כתאונת עבודה רק במקרים בהם ההפסקה או הסטיה מהדרך היו למטרה הכרוכה בעיסוק התובע במשלח-ידו.

על-פי פסיקת בית-המשפט, כדי לקבוע האם היתה הפסקה יש לתת את הדעת, לשני גורמים: מהות ההפסקה ואורך ההפסקה, ובכל מקרה יש להעריך את משקלו של כל אחד משני הגורמים.

הרחבת המושג "תאונת עבודה" והחלתו על הליכה או נסיעה של עובד ממעונו אל מקום עבודתו או ממקום עבודתו למעונו - יסודה בהנחה שעובד שיוצא מביתו, שם פעמיו אל מקום עבודתו, בדרך מקובלת ובלא סטיה של ממש, והכל בפרמטרים של סבירות ומידתיות. אולם מקום בו מטרת הנסיעה מלכתחילה עמדה בפני עצמה, ולא היתה מן העבודה למעון ולא מן המעון לעבודה, לא נבחנת כלל השאלה האם ארעה התאונה בדרך לעבודה.

מקום בו המבוטח יוצא ממעונו למקום שאינו מקום העבודה ומשם פונה לעבודתו עלינו לבחון את תכלית הנסיעה, אם נעשתה היא לעניינים פרטיים או לצרכי העבודה, ועל-פי תכלית זו יוכרע הדבר {עב"ל 1396/04 דוד הררי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.07.05)}.

הסטיה תיבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה. נסיעה בדרך עוקפת יכולה, בנסיבות מסויימות, להיחשב כסטיה "מקובלת" ובנסיבות אחרות כ"סטיה של ממש".

ב- ב"ל (ב"ש) 45213-10-13 {נאיף אבו עראר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 14814 (2015)} קבע בית-המשפט:

"20. האם ניתן לראות את הנסיעה מביתו של התובע בערערה לעיר דימונה, ושהייתו בעיר דימונה, משום סטיה הניתנת לריפוי, והאם החזרה למסלול הנסיעה הרגיל למשרדי החברה בבאר-שבע, ריפאה סטיה זו?

21. עם כל הצער שבדבר, לא ניתן לראות בנסיעה ממעונו של התובע בערערה לדימונה ושהייתו בעיר דימונה כסטיה מידתית, אלא כהפסקה של ממש. אין מדובר ב"סטיה קטנה" אלא בנסיעה שאף אליבא דתובע לוקחת לפחות 10 דקות, שהייה בעיר דימונה, ושוב חזרה מדימונה עד לצומת ערערה. לפיכך מדובר בהפסקה של ממש אשר ניתקה את הקשר הסיבתי.

יש לשים-לב כי בפסק-דין אבניאלי (דב"ע מא/0-19 המל"ל נ' משה אבניאלי, פד"ע יב 298) אליו הפנה ב"כ התובע, דובר על רפוי של סטיה, והכוונה לסטיה קלה. בענייננו אין המדובר בסטיה קלה, דימונה אינה נמצאת על אם הדרך מערערה לבאר שבע, והיא מהווה מטרה בפני עצמה, ולכן גם אם התובע שב למסלול אין המדובר ברפוי. על-כן נסיעתו של התובע מערערה לדימונה הינה בבחינת הפסקה המנתקת את הקשר הסיבתי בין התאונה לעבודה.
זאת ועוד, התובע אשר הינו עצמאי, צריך היה להוכיח כי תכלית נסיעתו לדימונה לא היתה למימוש צרכים פרטיים אלא לצרכים שקשורים לתפקידו כמנכ"ל החברה, אולם התובע לא הניח כל ראיה התומכת בטענתו. התובע לא הזמין נציג מבנק המזרחי בסניף דימונה ואף לא הציג כל אסמכתא אחרת, התומכת בטענתו. התובע טען כי נסע לבנק לשם בירור מצב חשבון ולא ביצע הפקדות ו/או משיכות ו/או כל פעולה אשר מתועדת בחשבון הבנק (סעיף 13 לתצהיר התובע); טענה זו של התובע תמוהה בעינינו, שכן במהלך הדיון הוצג בפני מסמך מבנק מזרחי-טפחות ממנו ניתן ללמוד כי ביכולתו של התובע לערוך בירור מצב החשבון טלפונית, ולא קיבלנו כל הסבר המניח את הדעת מדוע נסע התובע עד לדימונה לשם בירור מצב חשבון כאשר יכול היה לעשות זאת בשיחת טלפון פשוטה.

הנה-כי-כן, התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, ומסקנתי היא כי נסיעתו לדימונה היתה הפסקה של ממש ואין המדובר בסטיה מהדרך אשר ניתנת לרפוי בחזרה למסלול הנסיעה הרגיל.

22. לאור כל האמור לעיל, ובבחינת השאלות אשר עמדו במחלוקת בתיק זה, לא הוכיח התובע כי התאונה שארעה לו הינה בבחינת תאונת עבודה.

היות וכך - התביעה נדחית.

23. משעסקינן בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות."

ב- עב"ל 18890-03-11 {חיים שלמה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2012(4), 474 (2012)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בירושלים , אשר דחה את תביעתו של המערער להכיר כפגיעה בעבודה באירוע מיום 29.10.08, בו נחבל המערער בכתפו ובידו לאחר שנפל תוך כדי הליכתו מעבודתו למעונו, בנימוק שחלה הפסקה או סטיה של ממש בדרכו של המערער.

אין מבחן כללי המסווג מהי "הפסקה או סטיה של ממש" אלא הכל תלוי בנסיבות המקרה.

כדי לקבוע אם היתה "הפסקה של ממש" יש לתת את הדעת לשני גורמים: מהות ההפסקה ואורך ההפסקה, ובכל מקרה יש להעריך את משקלו של כל אחד משני הגורמים.

על-פי פסיקת בית-המשפט המבחן העיקרי הוא מבחן המטרה, ובעניין זה נקבע כי הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה {עב"ל (ארצי) 329/03 רחל אספיר נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו ( 09.01.05)}.

מטרת וכוונת הנסיעה או ההליכה היא אבן בוחן מרכזית לבחינת ההכרה בתאונה שאירעה במהלך הנסיעה כתאונת עבודה, סטיה מהדרך ניתנת לריפוי עם החזרה לתוואי הרגיל של הדרך.

ב- ב"ל (חי') 1856/04 {כלפה יעל נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף חיפה, תק-עב 2006(2), 4732 (2006)} קבע בית-המשפט כי על-פי סעיף 80(1) לחוק - רואים תאונה כתאונה בעבודה אף אם אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח מן העבודה למעונו. מכאן, שאם הגיע המבוטח למעונו ונמצא ברשות היחיד שלו תאונה שאירעה לו שם - אינה בגדר תאונה בעבודה.

על-פי סעיף 80(4) לחוק - רואים תאונה כתאונה בעבודה אם אירעה למבוטח שהוא עובד, בהפסקה שנקבעה על דעת המעביד ושאינה עולה על שלוש שעות, במקום שבו המבוטח או העובדים במקום עבודתו סועדים, והתאונה אירעה בקשר לעבודה או עקב סיכוני המקום או תוך סעדו באותו המקום ועקב כך או תוך כדי נסיעתו או הליכתו למקום כאמור מהעבודה.

מכאן, שאם נראה בדירת המבוטח מקום שבו סועדים להבדיל ממעון אליו שבים אחר סיום העבודה; אזי בעיקרו-של-דבר תאונה שאירעה לו בדרכו למקום הסעודה או במהלכה - תחשב לתאונה בעבודה.

לגבי עובד עצמאי "תאונת עבודה" היא כל מקרה בו נפגע אותו מבוטח עת עסק בדבר שסביר שיעשה תוך כדי עיסוקו במשלח-ידו.

פסיקת בית-המשפט הכירה בתאונה שאירעה למבוטח בעת ביצוע פעולה הנלווית לעבודה - כתאונת עבודה.

המבחן לבחינת הקשר בין פעולה נלווית לבין העבודה הינו מבחן הסבירות, אותו מבחן נקבע גם לגבי עצמאי, לקביעת הקשר בין אותה פעולה נלווית לעיסוק במשלח-היד.

העובדה כי פעולת האכילה כשלעצמה, וליתר דיוק "הפסקת אוכל", הינה נלווית לעבודה או לעיסוק במשלח-היד, אין משמעה, כי כל אשר יתרחש במהלכה ייחשב קשור לעבודה או למשלח-היד; כשם שלא כל תאונה במהלך יום העבודה או בזמן העיסוק במשלח-היד תחשב כתאונה בעבודה.

לעניין זה - "שאלת העקב" - יש לבחון סבירות הקשר בין הפעולה הספציפית אשר בעטיה קרתה התאונה לבין העבודה או העיסוק במשלח-היד.

ב- ב"ל (חי') 2038/03 {רוז'צקי קרינה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(2), 1036 (2006)} קבע בית-המשפט כי הכלל הוא, כי תאונה בדרך לעבודה וממנה תחשב זו הקשורה בקשר סיבתי עם סיכון הדרך ועם זמן הדרך, כלומר היא תאונה שאירעה בזמן היותו של המבוטח בדרך, ועקב סיכוני הדרך.

בתי-הדין נזקקו לא פעם להכריע בשאלת "סיכוני הדרך", כך למשל לא הוכר כתאונת עבודה אירוע בו הותקף אדם שחזר מעבודתו ונפגע מאלמוני שתקפו בחדר המדרגות, או רצח של עובד שהיה בדרכו לביתו מעבודתו, או שנתקף על-ידי שודדים בשובו מהעבודה לבית, זאת לאחר שהוכח שכל אותן תקיפות היו מכוונות לאדם שנפגע ולא היו כלל מסיכוני הדרך.

ב- ב"ל (יר') 11220/04 {בן חיים דוד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(1), 4967 (2005)} קבע בית-המשפט כי יש לתת את הדעת לשני גורמים: מהות ההפסקה ואורך ההפסקה, ובכל מקרה ומקרה יש להעריך את משקלו של כל אחד משני הגורמים.

סעיף 80(3) לחוק הביטוח הלאומי, מונה מספר תנאים, להקמתה של החזקה בדבר תאונת עבודה שרק בהתקיימות כולם, תוכר התאונה כ- "תאונה בעבודה" {עב"ל 131/99 גסאן בן רסלאן מרעי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2001(2), 2217 (2001); דב"ע שן/3-208 אילן כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 438} ואלה הם:

האחד, התאונה אירעה תוך כדי עבודתו של המבוטח, והיא אינה תוצאה מהעבודה.

השני, התאונה נגרמה על-ידי אדם אחר, והנפגע עצמו אף לא היה שותף לגרימת הפגיעה.

השלישי, התאונה נגרמה בכלי או בחפץ אחר הנמצאים במקום העבודה או בקרבתו הקרובה ביותר לצורכי העבודה.

הרביעי, הכלי או החפץ האמורים נמצאים במקום העבודה או בקרבתו הקרובה ביותר דרך קבע שלא לצרכי העבודה.

המבקש לטעון לפגיעה במסגרתו של סעיף 80(3) לחוק הביטוח הלאומי, חייב להוכיח כי היו נסיבות הקשורות בעבודה, הימצאות חפצים במקום העבודה, שהקלו ואפשרו את מעשה החבלה. זאת ועוד. הוראת הסעיף מכוונת למקרה של חבלה בידי אחר כשאין כל קשר בינה לבין העבודה, אך המחבל השתמש בחפצים כאמור באותו סעיף, ובכך תרמה העבודה לחבלה {דב"ע לא/0-31 גוטמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 292; שן/0-208 כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 440{.

ב- ת"א (יר') 22375/94 {דב בלגה נ' מגדל חברה לביטוח, תק-של 97(2), 555 (1997)}קבע בית-הדין:

"הנתבעת התבססה בסיכומיה על סעיף 80(4) לחוק הביטוח הלאומי... (במאמר מוסגר, אציין, כי בסיכומי הנתבעת לא הובא הסעיף במלואו).

אמנם, גם עובד עצמאי נחשב לעובד של עצמו, וגם תאונה שתאירע לקבלן עצמאי, הנוסע בארץ ואוכל כל יום בפונדק אחר, יכולה להחשב כתאונת עבודה, אם אירעה באחד הפונדקים או בדרך אליו ועקב סיכוני המקום ואולם, מקום שכזה צריך להיות מקום אינטרגלי, המשולב במקום העבודה. אפילו פונדק דרכים הנמצא בנתיב הנסיעה של סוכן נודד אל לקוחותיו עשוי להכלל במסגרת החוק. ואולם, ביתו של שטילמן אינו יכול להחשב מקום שכזה, שכן נלווה לארוחת הבוקר אופי ידידותי בלבד. מקום הארוחה לא נקבע משיקולי עבודה, אלא משיקולי ידידות ואין זה 'מקום שבו המבוטח או העובדים אוכלים', שכן המקום לא קשור באופן מהותי לעבודה.

לא ניתן לומר, כי שעת הבוקר המוקדמת של הארוחה הידידותית הינה הפסקה, שכן יום העבודה של התובע טרם החל בשעה 6:45. מדובר בפעילות המקדימה את תחילת העבודה. כמו-כן, לא ניתן לומר, כי התאונה אירעה בקשר לעבודה.

הנתבעת בקשה להסתמך גם על עדותו של סוכן הביטוח, אשר הגיש טופס קבלת הודעה על תאונת דרכים, אשר מולא במשרדו של סוכן הביטוח של התובע. בטופס מודפס המשפט הבא: 'סוג הנסיעה: עבודה/בדרך לעבודה וממנה/פרטית', ומסומן בעיגול "עבודה". התובע אינו חתום על טופס זה.

סוכן הביטוח, מר קוטלר, העיד שהוא מילא את הטופס, שכן הכתב הוא כתב-ידו.

קוטלר המשיך והעיד, שהוא שאל את התובע מה היתה מטרת הנסיעה, אך הוא לא זכר את תשובתו המדוייקת של התובע. לדבריו, 'אם אני סימנתי יש לשער שאני שאלתי אם זה לעבודה או לא, ולפי תשובתו סימנתי שזה עבודה'. קוטלר לא זכר את נוסח השאלה המדוייק ולדבריו, 'אין בטופס סוג של שאלה שמאפשר לי לנסח אם זה בדיוק היה בדרך לעבודה, בתוך העבודה, אני שואל שאלה כללית אם זה היה במסגרת יום העבודה שלו, ואז אני מסמן' (עמ' 9).

מכאן, שקוטלר לא זכר את השאלה ואת התשובה. בנוסף, ובניגוד לדברי מר קוטלר, ניתן להבחין בטופס כי נמצאת שאלה מדוייקת, האם האירוע היה בתוך יום העבודה, או בדרך לעבודה וממנה.

אין ללמוד מן הסימון בטופס דבר, שכן יתכן שהתובע נסע לאכול ארוחת בוקר מוקדמת לפני תחילת יום העבודה ולא ראה לנכון לספר פרטים אלה לסוכן הביטוח, אלא הסתפק באמירה כללית.

מן הראוי לצטט מחקירתו הנגדית של קוטלר כדלקמן:

'ש. כשאתם שואלים את העד האם התאונה היא תאונה קשורה לעבודה, כפי שראיתי בטופס, סוג הנסיעה, כשאתה אומר שאתה ממלא את זה, אתה שואל את המבוטח באופן כללי מה היתה מטרת הנסיעה או מה היו כוונותיו בנסיעה?
ת. זה לא מעניין אותי, אני לא צד בעניין. אני לא נכנס למינוח המשפטי. באותה מידה אני יכול גם לפספס כי אני גם לא שואל את השאלה הנכונה.'
(עמ' 9)

כאמור, התובע לא הוחתם על הטופס.

סיכומו-של-דבר, כאמור, התובע, ובעיקר העד מר שטילמן, הותירו רושם חיובי ואני מאמין לגרסתם וקובע, כי התאונה אינה בגדר תאונת עבודה."

5. ההלכה הפסוקה
ב- ב"ל (נצ') 2325/04 {המוסד לביטוח לאומי נ' יהודית כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.07.14)} נקבע כי נסיעת המשיבה ממעונה למקום עבודתה, כאשר בדרכה סטתה כדי להביא את בעלה למקום עבודתו, אינה "הדרך המקובלת". מדובר על "סטיה של ממש" מ"הדרך המקובלת". הסטיה מ"הדרך המקובלת" ניתקה את התאונה שבה היתה מעורבת המשיבה זמן קצר לאחר שהביאה את בעלה למקום עבודתו מההקשר של העבודה, ואין לראותה כתאונת עבודה.

ב- ב"ל (נצ') 2325/04 {אשרף עותמאן נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.04.15)} בוא נקבע כי סטיה מהדרך יכולה להרפא אם העובד חוזר אל הדרך המקובלת למקום עבודתו.

בנוסף, כאשר עניינו של ההליך הוא זכויות על-פי חוק מתחום הביטחון הסוציאלי, יש להעדיף את התוצאה המטיבה עם המבוטח.

ב- ב"ל (ת"א) 22175-05-13 {דן ברניצקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.04.15)} נקבע כי לעיתים הדרך אל מקום העבודה כרוכה בסטיה מן הדרך המקובלת, על שלל חלופותיה.

מתי תהא סטיה זו "מקובלת" ומתי תחשב כ'סטיה של ממש' במובן סעיף 81 לחוק? אין על-כך תשובה חד-משמעית ולא ניתן להגדיר לצורך כך נוסחה מחייבת מראש. הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה. הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה.

אין מבחן כללי המסווג מהי "הפסקה או סטיה של ממש", אלא שהכל תלוי בנסיבות המקרה, וכי המבחן העיקרי הוא מבחן המטרה. היינו, יש לבדוק אם תכלית הנסיעה היתה מהעבודה למעון, ואם התשובה חיובית יש לבדוק אם מדובר ב"הפסקה או סטיה של ממש".

אין לקבוע מבחן טכני ופורמאלי של השוואת משך זמן ההפסקה או הסטיה למשך זמן ההליכה {או הנסיעה}.

ב- ב"ל (ת"א) 37399-08-13 {סימה אברהם נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.03.15)} נקבע כי, תאונה שאירעה בדרך ממקום עבודתו של מבוטח למעונו, לא תיחשב כתאונת עבודה אם חלה בהליכה הפסקה או סטיה ממש מהדרך המקובלת. לצורך בחינת השאלה, האם סטה המבוטח סטיה של ממש, על בית-הדין לבחון את מידת הסטיה יחסית לדרך ומהותה של הסטיה, קרי סטיה מכוונת ומתוכננת מראש.

פסיקת בית-המשפט מבחינה בין שני סוגי מקרים של סטיות מן הדרך, האחד - כאשר מבוטח יוצא מעבודתו ושם פעמיו לביתו תוך שהוא סוטה בשלב מסויים מדרכו הרגילה והשני, כאשר מבוטח יוצא מעבודתו ושם פעמיו למקום אחר, שאיננו ביתו, ומן אותו מקום הוא פונה לביתו.

לגבי הסוג הראשון יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה לפי הכללים שנקבעו בפסיקה לסטיה מן הדרך ואילו בסוג השני יש לבחון את תכלית ההליכה או הנסיעה, דהיינו אם נעשו לעניינים פרטיים או לצרכי עבודה ועל-פי התכלית יוכרע אם עסקינן בתאונה בעבודה אם לאו.

סטיה של ממש איננה נמדדת בקילומטרים אלא במהות הסטיה מן הדרך, לו יצוייר כי בסמוך לבית מעסיקתה היתה התובעת משתתפת באירוע ושם נופלת, אזי ברי כי לא היינו רואים באירוע כתאונת עבודה שכן עסקינן בסטיה של ממש.

על-כן כשהתובעת ביקשה לברר אודות העסקה פוטנציאלית ושיעורי התעמלות, שבוודאי אלו הם עניינים פרטיים וסידורים אישיים. לא-זו-אף-זו, לא הוכח כי כלל התובעת היתה בדרכה לביתה והעובדה כי רכבה היה בסמוך לא מעידה כי אכן היתה חוזרת לביתה לאחר-מכן. התביעה נדחית.

ב- ב"ל (ת"א) 20178-10-13 {ביטון אלי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.03.15)} נקבע כי בעניינו של התובע, כאשר הנסיעה למעון היא במרחק נסיעה וזמן כמעט שווים לנסיעה בכיוון ההפוך, לשם תדלוק הקטנוע, מדובר בסטיה של ממש מהדרך.

ב- ב"ל (ת"א) 57464-05-13 {נועם נחמני נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.03.15)} בית-הדין פסק כי הוכח שתאונת הדרכים שארעה לתובע, מתווך נדל"ן, התרחשה בעת שהתובע היה בדרכו ממקום מגוריו לפגישה עם בעל נכס לצורך השלמת עסקת השכרת הנכס ללקוח. לפיכך נפסק כי תאונת הדרכים שאירעה לתובע הינה בגדר פגיעה בעבודה.

ב- ב"ל (ת"א) 36222-01-14 {בארי קפלן נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.11.14)} נקבע כי לא הוכח כי התובע נפגע תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח-ידו. העובדה כי אירוע השוד התרחש שעה שהתובע הלך ממקום העבודה לביתו, אין די בה, כשלעצמה, כדי להוביל לקבלת התביעה. התביעה נדחית.
ב- ב"ל (חי') 38236-12-13 {ליובוב נודלמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.11.14)} נקבע משתכלית הנסיעה של התובעת לא היתה נסיעה למעונה אלא נסיעה לבית אמה - לא מתקיים התנאי שבסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי ואף לא מתקיים התנאי שבסעיף 81 לחוק, על-כן את החריגים שנקבעו בסעיפים 81-80 לחוק הביטוח הלאומי יש לפרש בצמצום, כך שהם יכסו רק את הסיכונים הקשורים לדרך וכאשר הסיבות לקיומה של התאונה אינן טמונות במבוטח עצמו.

שכן היתה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת בדרכה של התובעת מהעבודה, כמו-כן לא מתקיים סעיף 83 לחוק, שכן הפגיעה לא היתה בעבודה אלא בדרך חזרה.

משכך, הכרה בתאונת התובעת כתאונת עבודתה מקיימת תכלית זו, שהרי התאונה ארעה בעקבות סיכוני הדרך בהם נתקלה בדרכה לתחנת המוניות - היינו המדרכה שהיתה גבוהה ומוסתרת מהדוכנים והלכלוך של הירקות - שהם אותם סיכוני הדרך בדרכה המקובלת בה היא עוברת תמיד, ללא רלוונטיות ליעד אליו חפצה להגיע. התאונה ארעה ללא קשר לסטיה המתוכננת ולפני הסטיה. כמו-כן, הסיבות להתרחשות התאונה אינן נעוצות בתובעת או מעשיה והיא לא יכלה לצפותם, אלא התאונה נגרמה בגלל פגעי הדרך ברשות הרבים.

ב- ב"ל (ת"א) 21644-05-13 {ליובוב נודלמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.11.14)} נקבע כי לא יכול להיות חולק כי עסקינן בתחולת 81(א) לחוק, קרי: בנסיעה לעבודה בה חלה הפסקה או סטיה של ממש, מהדרך המקובלת {לא הסובייקטיבית של התובעת...} כשאין גם חולק כי זו {הסטיה} לא היתה לתכלית המעסיק.

עוד יש להזכיר - סעיף 81(ב)(1) מחריג הפסקה/סטיה שעשה מבוטח כדי ללוות את ילדו לגן ילדים/מעון ילדים.
ברי כי ליווי ילד לחטיבת ביניים/לתיכון - לא הוחרג כאמור. די גם בכך, כדי דחיית טענת התובעת.

ב- ב"ל (נצ') 24816-07-14 {יצחק טפירו נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.10.14)} נקבע כי על בסיס הודעת התובע לחוקר המוסד לביטוח לאומי והתמונות בהן צולם מצביע על המדרגות המצויות לאחר המעבר בשער, ומשעולה כי המדרגות מצויות באופן ברור שתחום המגודר וסגור בשער של החצר המשמשת אך ורק את באי ביתו של התובע, אני קובעת כי התאונה אירעה בתחומי המעון של התובע ואינה נופלת בגדר תאונה שאירעה בדרכו מהעבודה.

משכך - אין מדובר בתאונת עבודה, ולא נפלה טעות בהחלטת הנתבע בדחותו את תביעת התובע.

ב- ב"ל (ת"א) 43027-02-13 {אמיר זיתוני נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.10.14)} נקבע כי בבחינת השאלה אם הסטיה היא של ממש, יכול ותובא בחשבון מידת הסטיה יחסית לדרך, אך תמיד תשקול מהות הסטיה ומטרתה. כן תישקל גם התשובה לשאלה לאן, ביסודו-של-דבר, עשה המבוטח את דרכו בעת אירוע התאונה: העשה דרכו לעבודה או שעשה אותה ביסודה, למקום אחר או למטרה אחרת.

במקרה של ספק אם היתה סטיה של ממש מהדרך המקובלת, הספק פועל לטובת המבוטח.

"דרך מקובלת" בהקשר הדברים, היא כל דרך מקובלת על העובד שבו מדובר, אם יוכח שפלוני נוסע יום-יום לעבודתו בדרך מסויימת, הרי היא הדרך המקובלת.

מובן, שבטרם ישתכנע בית-הדין כי הדרך שבה מדובר היא הדרך המקובלת על אותו עובד, ייתן בית-הדין את דעתו לשאלת הסבירות.
ב- ב"ל (נצ') 55740-02-13 {אליס כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.08.14)} נקבע כי כשם ש"סטיה" מהדרך {אף כשמדובר בסטיה של ממש, למרחק רב מהדרך המקובלת} ניתנת ל"ריפוי" כאשר אותה סטיה כבר הסתיימה והמבוטח שב אל הדרך המקובלת, הרי שכוונה לסטות מהדרך המקובלת, אם היא טרם מומשה, אינה כזו אשר מצדיקה את החלת הסייג האמור בסעיף 81(א) לחוק. קל וחומר שכך המצב אם מדובר בסטיה שאינה למרחק רב.

ב- ב"ל (ב"ש) 61582-06-13 {רונית אלמוג זרדון נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.07.14)} נקבע כי גרסת התובעת כי חשה בלחץ רב עת מיהרה להגיע לעבודה כאשר השתבשה התוכנית הרגילה של הגעתה לעבודה עם חברתה, לא נסתרה. טענת הנתבע היא כי לא ניתן להכיר בלחץ הזה כפגיעה בעבודה לאור העובדה שהתובעת היתה בדרכה לעבודה ולא החלה כבר לעבוד בפועל. טענה זו, אין לקבלה.

על-כן, פגיעת התובעת נגרמה עקב העבודה וזאת בדרכה לעבודה ועל-כן יש להכיר בפגיעתה כ"פגיעה בעבודה" ולמנות מומחה לבחינת הקשר הסיבתי שבין מצבה הרפואי של התובעת לבין האירוע.

ב- ב"ל (ת"א) 52604-10-13 {יוסף גרין נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.07.14)} בית-הדין לעבודה קיבל את תביעתו של התובע - נהג אוטובוס, והורה למוסד לביטוח לאומי להכיר בתאונה בה היה מעורב כתאונת עבודה. נפסק, כי לא יהיה זה סביר והוגן לשלול ממבוטח שעיסוקו הוא נהג אוטובוס, הכרה כנפגע עבודה מסיבות הנעוצות במאפיינים אינהרנטיים לעבודתו.

ב- ב"ל (ב"ש) 21359-08-14 {רמי לביא נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.06.15)} בית-הדין האיזורי לעבודה דחה תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה. נקבע כי התובע לא עמד בנטל הרגיל המוטל על תובע להוכיח כי אירעה לא תאונת עבודה, לא כל שכן בנטל המוגבר המוטל על התובע כעצמאי.

ב- ב"ל (ת"א) 37773-01-13 {יהודה בראון נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.08.14)} נקבע כי תכלית הגעתו של התובע לרחוב אלנבי, ולאזור הכניסה לשוק הכרמל, היתה קשורה לגב' אברהמי, ולא היה לה כל קשר לעבודתו {וזאת גם אילו הנחנו לטובת התובע כי מלכתחילה הלך לחפש סכין}.

משעה שכך, גם אילו היה ממש בטענתו של התובע כי ביקש לשוב לעבודתו ביום שישי בצהריים (ולא כך) הרי שלא מדובר בתאונה שאירעה בדרכו של התובע מביתו לעבודה, אלא בסטיה והפסקה, כמשמעה בסעיף 81 לחוק הביטוח, ולכן אין מדובר בתאונת עבודה.

ב- ב"ל (ב"ש) 58215-10-10 {ירדן אביטבול נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.06.13)} נקבע כי "הפסקה או סטיה של ממש" - הצדדים מסכימים כי התאונה אירעה שלא בדרך שבה היתה התובעת חוזרת לביתה מידי יום; כי היתה בדרכה לתחנה האחרת ולא לתחנה הרגילה; וכי היה זה לאחר שפגשה את חברתה ושוחחה עמה. כן אין מחלוקת על-כך שהתובעת עזבה את החנות בשעה 14:50 וכי בשעה 15:40 טופלה על-ידי צוות האמבולנס שהוזעק למקום.

כאמור, בסוגיה זו יש ליתן את הדעת על מהות ההפסקה ועל אורך ההפסקה. ייאמר, כי אין לראות בסטיה מדרכה הרגילה של התובעת כ"הפסקה או סטיה של ממש", השוללות אפשרות להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה".

מהות ההפסקה, מטרתה העיקרית של התובעת היתה להגיע לתחנת אוטובוס שממנה תגיע לביתה, וכי המפגש עם החברה היה אינצידנטלי למטרתה זו ולא ניתק את הליכתה ממטרתה העיקרית.

נוסף על-כך יש לומר כי סטיה מהדרך ניתנה לריפוי עם החזרה לתוואי הרגיל, לאחר המפגש עם חברתה פנתה התובעת לעלות על אוטובוס שייקחנה לביתה, באותו הקו ובאותו המסלול שהיא עושה מדי יום, גם אם מתחנה אחרת, יש משום תיקון של הסטיה. והרי אין זה הגיוני לצפות מהתובעת לחזור לעבר התחנה הרגילה, שהיתה באותו השלב מרוחקת יותר, ואך טבעי הוא שבחרה היא לחזור למסלולה הרגיל לביתה, המסלול של קו האוטובוס, בתחנה שהיתה קרובה אליה יותר, היא התחנה האחרת.

משך ההפסקה, הנתבע טוען כי בין יציאתה של התובעת מהחנות לתאונה חלף פרק זמן של חצי שעה לפחות, ועל-כן יש לקבוע כי היתה הפסקה של ממש בדרכה המקובלת של התובעת לביתה. התובעת מצידה הסבירה כי במועד התאונה היתה בהריון לאחר שנים רבות שבהן כשלו ניסיונותיה להרות, וכי הלכה לאט על-מנת שלא לפגוע בהריון.

נוכח הסבר התובעת ומאחר שמשך ההפסקה לא עלה על כמחצית השעה, שבמסגרתה צעדה התובעת לאטה בדרך, מדובר בהפסקה סבירה שאינה עולה כדי סטיה של ממש.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חזקת תאונת עבודה - הפסקה וסטיה (סעיפים 81-80 לחוק)