תביעות - מועד לתביעת גמלת כסף והתקופה שבעדה תשולם (סעיף 296 לחוק)

1. הדין
סעיף 296 לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"296. מועד לתביעת גמלת כסף והתקופה שבעדה תשולם (תיקונים: התשנ"ח (מס' 2), התשס"ג (מס' 5), התשע"ב (מס' 5))
(א) כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים-עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה.
(ב) (1) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף-קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסויימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד טרם חלפו 18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה.
(2) על-אף האמור בפסקה (1), לעניין קצבת זקנה - לא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 48 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה, ומתוך אותה תקופה לא תשולם קצבת זקנה שהזכאות לה מותנית בהכנסת המבוטח לפי הוראות סעיף 245, ככל שהוא זכאי לה, בעד תקופה העולה על 12 חודשים.
(ב1) על-אף הוראות סעיף-קטן (ב), נרשם ילד במרשם האוכלוסין, לפי חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, לאחר שחלפו 30 ימים מיום לידתו, לא תשולם בעדו קצבה לפי פרק ד' בעד תקופה העולה על 3 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה.
(ג) לעניין סעיף זה, יראו את המועד הנקוב לצד כל אחת מהגמלאות המפורטות להלן, כמועד שבו הוגשה התביעה לאותה גמלה:
(1) (נמחקה);
(2) במענק לאלמנה ולאלמן לפי סעיף 133(א) או 255(א) - ה- 1 בחודש שלאחר הפסקת תשלום הקצבה;
(3) במענק לאלמנה ולאלמן לפי סעיפים 135(א) ו- (ב) ו- 255(ב) ו- (ג) - ה- 1 בחודש שלאחר החודש שבו חזרו ונישאו או ה- 1 בחודש שבתכוף לאחר תום שנתיים מיום הנישואין מחדש, לפי העניין;
(4) במענק ליתום לפי סעיפים 143 או 254 - ה- 1 בחודש שבו הגיע הילד - לגיל 13 לבן, ולגיל 12 לבת;
(5) במענק פטירה לפי סעיף 310 - ה- 1 בחודש שבו אירעה הפטירה;
(6) בתגמול לפי פרק י"ב - ה- 1 בחודש שלאחר החודש שבו חל שירות המילואים."

2. כללי
בחוק קיים הסדר כללי המגביל תשלום גמלאות למפרע ל- 12 חודשים לכל היותר {סעיף 296(ב)(1) לחוק} ואף קיים הסדר מיוחד הנוגע לתשלום גמלת ילד נכה למפרע, אשר קבוע בסעיף 222א לחוק ומגביל אף הוא את תשלום הגמלה למפרע. מגבלות אלו על תשלום גמלאות למפרע, לפי קביעתו של בית-הדין, מבוססות על ההכרה כי תכלית הגמלה היא כיסוי צרכים שוטפים הנובעים מן הנכות, ועל ההנחה שככלל תביעות לגמלה מוגשות בסמיכות לגילוי עילת הגמלה {בג"צ 1334/11 פלוני נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', תק-על 2012(3), 1270 (2012)}.
בהתאם להוראות החוק, כאשר מוגשת תביעה בחלוף שנה מהמועד שבו נוצרה עילת התביעה, הרי שחל הכלל הקבוע בסעיף 296(ב) לפיו לא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים, שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה {עב"ל 39237-09-13 נחמה ממו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2015(1), 2029 (2015)}.

כל תביעה המוגשת בתוך שנה מהיום שבו נוצרה עילת התביעה, ומוכרת על-ידי המוסד כמזכה בגמלה, הרי שהיא מזכה את בעליה למפרע ללא מגבלה, ורק אם התביעה מוגשת בחלוף שנה, הרי שחל הכלל הקבוע בסעיף 296(ב) לפיו לא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים, שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה.

כלל זה חל ביחס לכל תביעה לגמלת כסף המוגשת למוסד, כך שיש למנות את התקופה של 12 חודשים הן לעניין תביעה להכרה בפגיעה כתאונה בעבודה המוגשת לפקיד התביעות, והן לעניין תביעה לדרגת נכות מעבודה {עב"ל 1825710-13 אילן גור נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2014(4), 2498 (2014)}.

ב- עב"ל 57366-09-11 {אסתר שקד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2015(1), 1655 (2015)} נקבע כי לפי פסיקת בית-המשפט כל עוד הגיש המבוטח את התביעה הראשונה בתוך 12 חודשים ממועד הפגיעה, ולאחר-מכן הגיש את התביעה השניה בתוך פרק זמן של 12 חודשים ממועד ההכרה בפגיעה, יהיה זכאי לגמלת הנכות החל ממועד תחילת הנכות, אף אם מועד זה קודם ל- 12 חודשים ממועד הגשת התביעה השניה. בקביעה זו של בית-הדין נדחתה למעשה עמדת המוסד לביטוח לאומי לפיה מיצוי מלוא תקופת הזכאות הרטרואקטיבית לגמלת נכות היה מחייב את המבוטח במקרה זה להגיש תביעתו לקביעת דרגת נכות יחד ובמשולב עם התביעה להכרה בפגיעה כפגיעה בעבודה.

הנה-כי-כן, על דרך הפרשנות, נקבע אופן יישומה של הוראת סעיף 296 לחוק, למקרים בהן נדרש המבוטח למעשה להגיש שתי תביעות בגין אותה פגיעה.
אין להעלות על הדעת שפקיד התביעות ינעל שערי המוסד מפאת "שיהוי", בפני מי שתביעתו הושהתה בשל אחת הסיבות שחוק ההתיישנות קובען כמפסיקות את מירוץ ההתיישנות.

במרכז הערעור עומדת הטענה כי לא ניתן להגיש תביעה לקצבת נכות מהעבודה בטרם הוכר הנפגע כנפגע בעבודה וכי יש למנות את תקופת 12 החודשים לפי סעיף 296(א) לחוק החל ממועד ההכרה במנוח כנפגע בעבודה בפסק-דין. בהקשר זה, המנוח הגיש תביעה לקצבת נכות כללית, שזו דרך המלך. המנוח מעולם לא הגיש תביעה לקצבת נכות מן העבודה.

זכאות לגמלה לא יכולה לצאת מן הכוח אל הפועל אלא בהגשת תביעה למוסד על כל תנאיה. יש תנאים מוקדמים המבשילים את הזכאות לתשלום, שהראשון שבהם הוא הגשת תביעה. בין שאר התנאים לזכאות לתשלום הגמלה, עומד סעיף 296 לחוק, שעניינו המועד להגשת תביעה לגמלה. בפרשת גור נקבע אופן יישום סעיף 296 לחוק, למקרים בהן נדרש מבוטח למעשה להגיש שתי תביעות בגין אותה פגיעה. משהוגשה התביעה הראשונה, שהיא התביעה להכרה בפגיעה בעבודה בתוך 12 חודשים לאחר מועד היווצר העילה, ולאחריה הוגשה התביעה השניה, בתוך 12 חודשים ממועד ההכרה, יראו למעשה, ועל דרך הפרשנות, ולעניין סעיף 296 לחוק, את מועד ההכרה בפגיעה בעבודה, כמועד היווצר העילה לעניין התביעה לקביעת דרגת נכות. במקרה זה עילת התביעה נולדה במועד בו המנוח אובחן כחולה סרטן.

כאמור, המערערת טוענת כי עילת התביעה התגבשה ביום מתן פסק-הדין שהכיר במחלת המנוח כפגיעה בעבודה ולכן היא הגישה את תביעתה לקביעת דרגת נכות בתוך 12 חודשים ממועד פסק-הדין בו הוכרה פגיעת המנוח כפגיעה בעבודה, אלא שהמערערת אחרה מאד בהגשת התביעה הראשונה שהיא התביעה להכרה במחלת הסרטן בה חלה המנוח כפגיעה בעבודה.

אשר לטענה כי המנוח הגיש תביעה לנכות כללית משום שלא סבר כלל שיש קשר סיבתי בין מחלתו לתנאי עבודתו. עוד נטען כי אילו סבר אחרת, ודאי היה מגיש תביעה זו בזמן ובנסיבות אלה יש מקום להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שעניינו התיישנות מדעת.

אלא שהנסיבות אינן מצדיקות החלת סעיף זה. ניתן לסבור שהמנוח יכול היה להתייעץ עם גורם משפטי או אחר במועד, כשם שעשתה אשתו מאוחר יותר, ולהגיש את התביעה להכרה בפגיעה בעבודה במועד.

גם המידע בדבר הקשר בין מחלת הסרטן לחשיפה לאסבסט ולחומרים מסוכנים אליהם נחשף המנוח, אינו נחלת אנשי הרפואה בלבד. בנסיבות אלה, אין לומר כי המנוח או המערערת, אילו נקטו בזהירות סבירה, לא יכלו לגלות את הקשר האפשרי בין תנאי עבודתו של המנוח למחלתו במועד. משלא היתה התיישנות שלא מדעת, המשליכה על הוראות סעיף 296 לחוק, ובהתחשב בכך שעילת התביעה נולדה במועד בו אובחן המנוח כחולה סרטן, אין מנוס מדחיית הערעור לפי סעיף 296 לחוק.

ב- עב"ל 18257-10-13 {אילן גור נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2014(4), 2498 (2014)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בתל אביב-יפו בו נדחתה תביעת המערער לגמלת נכות. בית-הדין קיבל את הערעור.

בהתאם להוראות החוק {סעיף 296} כל תביעה המוגשת בתוך שנה מהיום שבו נוצרה עילת התביעה, ומוכרת על-ידי המוסד כמזכה בגמלה, הרי שהיא מזכה את בעליה למפרע ללא מגבלה, ורק אם התביעה מוגשת בחלוף שנה, הרי שחל הכלל הקבוע בסעיף 296(ב) לפיו לא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים, שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה.

כלל זה חל ביחס לכל תביעה לגמלת כסף המוגשת למוסד, כך שיש למנות את התקופה של 12 חודשים הן לעניין תביעה להכרה בפגיעה כתאונה בעבודה המוגשת לפקיד התביעות, והן לעניין תביעה לדרגת נכות מעבודה.
ב- עב"ל 51673-10-10 {עמאד נתשה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2014(4), 1331 (2014)} בית-הדין האיזורי דחה את תביעתו של התובע לתשלום דמי אבטלה, שהוגשה ביום 17.12.08, מחמת שיהוי בהגשתה למוסד לביטוח לאומי ומחמת העובדה כי התביעה לבית-הדין הוגשה כארבע שנים לאחר קבלת הודעת הדחיה. התביעה לתשלום קצבת הבטחת הכנסה נדחתה מחמת האיחור בפניה לבית-הדין.

בית-הדין הארצי לא מצא כי נפלה טעות בפסק-הדין בכל הנוגע לדחיית התביעה לדמי אבטלה מחמת השיהוי בהגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי, וכן כי לא נפלה טעות בדחיית התביעה לתשלום קצבת הבטחת הכנסה מחמת התיישנות. זאת, בשים-לב אף לכך שהמערער לא הצביע על טעם לכך שתביעתו לבית-הדין לא הוגשה במועד. כן, המערער לא הצביע על טעמים המצדיקים את קבלת תביעותיו לגופן.

הוראות סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי פורשו בפסיקת בית-הדין כהוראות בדבר "שיהוי" ולא כהתיישנות {דב"ע נד/0-87 אליעזר נ' המוסד לביטוח לאומי; דב"ע נד/0-287 המוסד לביטוח לאומי נ' הררי ואח'}.

הוראות סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי אינן מתחום הפרוצידורה או סדרי המינהל, אלא הן בעלות אופי מהותי המגבילות את הזכות לגמלה לתקופה הקבועה בחוק {עב"ל 140/08 עו"ד דוד ליבוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.01.09)}.

באשר למועד בו נוצרה עילת התביעה, לצורך סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, נקבע כי עילת התביעה היא מסכת העובדות הדרושות כדי להראות כי התובע זכאי לזכות על-פי חוק הביטוח הלאומי {דב"ע נה/0-198 נעים עמרי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל, 9; עב"ל 45477-09-11 שלמה מלכה נ' ציון אללוף, תק-אר 2014(3), 1271 (2014)}.

תביעה לגמלה יש להגיש תוך פרק זמן קבוע מהיום בו נוצרה עילת התביעה, כקבוע בסעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי {עב"ל 1096/04 המוסד לביטוח לאומי נ' מוריס בדעאן, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.11.06)}.

המושג "עילת תביעה" אינו מוגדר בחוק אך פשוטו של מיקרא ומושכלות ראשונים מלמדים כי "עילת תביעה" בקשר לאירוע מזכה בגמלה הן הנסיבות העובדתיות המצמיחות את הזכות לתבוע גמלה, לאמור - אירוע הפגיעה או התאונה.

סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי יוצר קשר בין מועד היווצרות העילה {התאונה או הפגיעה} לבין מועד הגשת התביעה. קשר זה חיוני ומובן שהרי הגמלה נועדה להעניק לנפגע פיצוי כספי על הנכות שנגרמה לו ופשיטא שתביעה לגמלה יש להגיש בתכוף ככל האפשר למועד בו נוצרה "עילת התביעה", כלומר - אירוע הפגיעה.

בהתאם לאותו עיקרון, אם מוגשת תביעה לגמלה לאחר המועד הקבוע, מוגבלת הזכאות לתשלום למפרע מכוח סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי לתקופה קצובה. זוהי מיצוות החוק ואותה עלינו לכבד.

ב- עב"ל 445/97 {יוסוף סעיד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 35 (1999)} קבע בית-הדין כי פנייתו של מבוטח למוסד לביטוח לאומי בה טען לטעות בשיטת החישוב של קצבת הנכות שלו בגין פגיעה בעבודה, בהתבסס על חוות-דעת אקטואר שניתנה לו, אינה בגדר תביעה ואינה כפופה להוראות סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי.

ב- עב"ל 677/08 {מריאנה ברש נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.06.09)} קבע בית-הדין כי פניה של יולדת לתשלום הפרשי דמי לידה עונה על הגדרת "תביעה" לפי החוק וחלות עליה הוראות תקנה 9 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח-1998, וזאת משום שהיא עונה על תכליותיה של תביעה לתשלום דמי לידה ומחייבת הכרעה מהירה בהיותה מתייחסת לתקופה שבה היולדת אינה עובדת ומוגבלת בשל ההריון או הלידה. נקבע, כי זו תביעה העומדת על רגליה היא וחלות עליה הוראות סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי.
סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי מאפשר הגשת תביעות לגמלת כסף, אף אם הוגשה התביעה למוסד בחלוף זמן רב לאחר האירוע תוך שהוא מצמצם את התקופה שבעבורה תינתן הגמלה {בר"ע 35335-07-13 המוסד לביטוח לאומי נ' ויקטור טופופולסקי, תק-אר 2013(3), 295 (2013)}.

ככל שמדובר בשיהוי בהגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי להכרה בתאונה כבתאונת עבודה, טענת השיהוי כשלעצמה אין די בה כדי לדחות את התביעה, אלא על המוסד לביטוח לאומי להראות, כי השיהוי היה מהגורמים שהפריעו לו לרדת לחקור אמיתותן של העובדות {בר"ע (ארצי) 35335-07-13 המוסד לביטוח לאומי נ' טופופולסקי, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.07.13); ב"ל (ת"א) 58181-12-12 יהודה אלעזר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 3066 (2015); דב"ע נה/0-92 דיאב נ' המוסד לביטוח לאומי; דב"ע ל"א/0-73 המוסד לביטוח לאומי נ' פרבר}.

סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי מטרתו למנוע את הבעייתיות שבהוכחת אירוע המזכה בגמלה בחלוף תקופה ארוכה מיום שאירע. זאת, להבדיל מן המועד לתשלום הגמלה. בעייתיות זו איננה מתעוררת כאשר ישנם מסמכים אותנטיים ממועד התאונה המתעדים אותה, באופן שלמעשה נסיבות התרחשותה אינן יכולות להיות שנויות במחלוקת {עב"ל 83/09 יהודה שטרית נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.05.13)}.

לפי הוראת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים-עשר חודשים ממועד היווצר העילה, ואם הוגשה לאחר-מכן, התשלום יהיה בעד תקופה של 12 חודשים קודם להגשת התביעה למוסד {עב"ל 29846-11-12 אברהם גד כרמי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2013(2), 360 (2013)}.

נמצא איפוא שסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי אינו עוסק במועדי הגשת תביעה לבית-הדין. הוראת הסעיף הנ"ל אינה עוסקת ב"התיישנות" תביעה שהוגשה לבית-הדין האיזורי, כי אם בשיהוי בהגשתה למוסד לביטוח לאומי ממועד שנוצרה, ובנפקויות הכספיות הנובעות מכך.

מכאן שמועד הגשת תביעתו של המבוטח לבית-הדין אינו רלוונטי לעניין הוראת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי.

זאת ועוד. קיימת הבחנה בין פניה למוסד לביטוח לאומי שהיא בבחינת "תביעה" לבין פניה שאינה בגדר "תביעה". על הפניות שאינן בגדר "תביעה" לא חלה הוראת השיהוי כפי שנקבעה בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי.

כאמור, לא כל פניה של מבוטח אל המוסד לביטוח לאומי היא בגדר "תביעה" לגמלה, המחייבת החלטה של "פקיד תביעות". בהוראות שונות של החוק והתקנות לפיו ישנן סוגי פניות אשר על-פי אופיין אינן בגדר תביעות לגמלה.

ככלל, הדבר תלוי לא רק בכינוי הפניה {"תביעה" או "בקשה" וכיוצא בזה} אלא בעיקר בסוג הפניה, במהותה ובתכליתה {דב"ע נה/0-38 אורי פשס נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 269 (1996); עב"ל 1128/02 יצחק סבג נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.01.05)}.

ב- עב"ל 54456-01-11 {צביה חזקיה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2012(1), 2127 (2012)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי לעבודה, בו נדחתה תביעת המערערת להכיר באירוע ביום 03.09.06 כפגיעה בעבודה.

בית-הדין הארצי לא מצא לנכון להתערב בהכרעת בית-הדין האיזורי וקבע כי הגשת התביעה בחלוף כשנתיים ותשעה חודשים מיום האירוע הנטען עומדת בסתירה להוראות סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, והמערערת לא הציגה טעם מניח את הדעת לשיהוי.

תכלית תשלום הגמלה למיניה הינו ליתן מענה לצורכי הקיום השוטף של המבוטח, כאשר דרך המלך לעניין זה הותוותה בסעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי, לפיו יש להגיש תביעה למוסד תוך שנה מהיום בו נוצרה עילתה. סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי מאפשר סטיה מדרך המלך באפשרו תשלום רטרואקטיבי מוגבל {ב"ל (יר') 52064-10-14 רפאל פטרסון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 21850 (2015)}.

לאור-זאת על המבוטח לפעול בהקדם למימוש זכויותיו כמתחייב מהמצב בו הוא נתון עם היווצרות התנאים המזכים בגמלה ולא להמתין בהגשת התביעה מתוך הנחה שתמיד ישולם לו בגין העבר. גישה שכזאת מערערת את כל מערך הביטחון הסוציאלי, המושתת על דמי ביטוח למימון הגמלאות הגבייתיות {עב"ל 711/08 צ'רבינסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.03.10)}.

ב- ב"ל (ב"ש) 59384-03-14 {יוסף בנטוזה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 17434 (2015)} הנתבע הסכים לראות בפניית בא-כוח התובע ב- 2012 כתביעה חדשה, אשר נבחנה לנוכח ההנחיות החדשות, ולכן אושרה, וכמקובל רטרואקטיבית עד 12 חודשים, בהתאם לסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע כי מעבר לכך, הנתבע אינו יכול לאשר את התביעה כאמור בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, והתובע אינו זכאי לכך, מקום בו לא הגיש תביעה לנתבע מאז שנת 2005 או תביעה לבית-הדין מאז שנדחה לראשונה בשנת 2002. לא רק זו, אף זו. התובע השלים עם החלטות הנתבע ובכל פעם בחר בגמלה לפי חוק הנכים.

ב- ב"ל (יר') 27196-08-14 {מוחמד חסן בורקאן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 17843 (2015)} התובע טען כי נפגע בתאונה בדרך מהעבודה ביום 16.06.94, ואולם הודעה על פגיעה בעבודה הגיש התובע לנתבע רק ביום 26.06.13, כלומר 19 שנה לאחר-מכן.

הנתבע טען כי מדובר בשיהוי משמעותי ביותר המצדיק את דחיית התביעה, כי לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי הניכר בהגשת התביעה, וכי בשל הוראות סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי והוראות 107 לחוק הביטוח הלאומי אין התובע זכאי לתשלום כלשהו.

התובע טען מנגד כי אין הצדקה לדחיית התביעה מחמת שיהוי שכן העובדות בעניין התאונה נתמכות במסמכים ובכלל זה מסמכים רפואיים, כי הנתבע לא ניסה לחקור את התובע, וכי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו, להוכיח כי חלוף הזמן מונע ממנו את בירור העובדות לאשורן.

בית-הדין קבע כי אין כל ספק כי התובע לא מילא אחר הוראות החוק בעניין זה. התביעה הוגשה באיחור רב מאוד, שהינו בלתי-סביר. יתר-על-כן, לא הובא כל הסבר מניח את הדעת לאיחור הרב בהגשת התביעה. התובע טען כי סבר שהמעביד הגיש את התביעה במקומו. הסבר זה אינו מצדיק שיהוי של כמעט שני עשורים. אם אמנם סבר כך התובע, היה עליו לעשות את הבירורים המתאימים בסמוך למועד התאונה הנטענת {ראה גם עב"ל 15420-1-14 שושנה דוד נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.11.14)}.

ב- ב"ל (ת"א) 15451-12-12 {יצחק פמילי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 16329 (2015)} קבע בית-הדין כי אין בידו לקבל את טענת התובע כי הגיש את טופס התביעה במועד, בסמוך לתאונה ואולם הטופס אבד במשרדי הנתבע. טענה זו נטענה בעלמא, בשיהוי ניכר, ובלתי-מוסבר והיא איננה מבוססת על דבר פרט להבל פיו של התובע, אשר התקשה להסביר כיצד זה נמנע מלברר במשך שנים היכן עומד הטיפול בתביעה שלטענתו הגיש.

זאת ועוד. טענה זו של התובע, כאילו כבר בשנת 2006-2005 הגיש תביעה להכרה בתאונת עבודה מדצמבר 2005 עומדת בסתירה לטענתו כפי שבאה לידי ביטוי במסמכים אחרים שהפנה למוסד לביטוח לאומי.

ב- ב"ל (נצ') 36227-03-13 {מרדכי שפושניק נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 26587 (2015)} קבע בית-הדין כי משהתובע לא הוכיח {ובשלב מסויים אף לא טען} כי הגיש תביעה לקבלת קצבה מיוחדת, לפני ה- 01.04.12, הרי בדין פעל הנתבע עת יישם את הוראות סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי על תשלום הקצבה המיוחדת ששולמה לתובע ובהתאם לכך קבע שהמועד לתשלום הקצבה הנ"ל הינו מיום 01.04.11.

ב- ב"ל (חי') 51006-05-14 {עמוס ברסלבסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 23570 (2015)} קבע בית-הדין כי אין חולק כי התביעה הוגשה לנתבע בשיהוי ניכר לאחר המועד הקובע. יחד-עם-זאת, אין בטענה זו לבדה כדי להביא לדחיית התביעה. בעניין זה העיד התובע כי עד לשנת 2006 הוא עבד בסלקום, כאשר לאחר-מכן הוא פנה לגופים שונים בבקשה להגיש את התביעה בשמו וגופים אלה נמנעו מלטפל בתיק, מסיבותיהם.

עוד נקבע כי לא הוכח בפני בית-הדין כי הגשת התביעה בשיהוי ניכר סיכלה אפשרות הנתבע לברר את העובדות, וממילא לא נטען בפני בית-הדין כי פניית הנתבע לסלקום לקבלת התיק האישי של התובע, אשר הסכים לחשיפתו, סורבה בשל חלוף המועד.

על יסוד כל האמור לעיל, קבע בית-הדין כי התובע הביא ראשית ראיה לכך שביום 18.04.00 אירוע לו "אירוע מיוחד" בעבודתו, שבעקבותיו היה שרוי במתח נפשי. לפיכך, ימונה מומחה-יועץ רפואי מטעם בית-הדין, לבחינת הקשר הסיבתי בין ה"אירוע המיוחד" בעבודה לבין מחלת הסכרת ממנה סובל התובע.

ב- ב"ל (חי') 1101-11-14 {יפעת חזיזה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 9920 (2015)} קבע בית-הדין כי כדי לזכות במענק לשנת הלימודים 2012 מחובת התובעת היה להגיש את התביעה לנתבע בחודשים יולי-אוגוסט 2012 ובתנאי שבחודשים הללו בתה של התובעת זכאית למענק. בפועל, בחודשים יולי-אוגוסט 2012 בתה של התובעת לא למדה בבית ספר, לכן התובעת גם לא היתה זכאית למענק לימודים עבור בתה בגין שנת 2012. התביעה נדחתה.
ב- ב"ל (ב"ש) 49325-04-14 {אברהם ברזילי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 2136 (2015)} לא היתה מחלוקת כי בעקבות שינוי הכללים בפברואר 2007, הגיש התובע את התביעה לגמלת ילד נכה עבור בנו הקטין, רק בחודש דצמבר 2013.

בית-הדין קבע כי במציאות זו מוגבל הנתבע מכוח הוראת סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי בתשלום גמלה רטרואקטיבית לתקופה של 12 החודשים שקדמו להגשת התביעה, כלומר, לתקופה של דצמבר 2012 ואילך.

זאת ועוד. הגבלת תשלום גמלה רטרואקטיבית, מגשים את העקרונות האחריות החברתית שבבסיס חוק הביטוח הלאומי, ועומד בעקרונות החוקתיים של המשפט בישראל.

הגמלאות שמשלם המוסד לביטוח לאומי למבוטחים כולן נועדו בעיקרו-של-דבר ליתן מענה למצוקת ההווה או העבר הקרוב, ולא למצוקה ההיסטורית בעבר רחוק. משום כך בעיקרו-של-דבר תשלום הקצבה הוא עיתי-חודשי - ולא תשלום כולל חד-פעמי, בגין עבר שמעבר לשנה שלפני הגשת התביעה למוסד. לאור האמור בהוראת הרטרואקטיביות מוגבלת הזמן {המקבלת ביטוי בסעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי}, אין פגיעה בזכות קניין מכוח הוראת חוק, אלא מתן זכות קניין על-פי החוק לאור תכליתו {עב"ל 57861-01-11 אסתר לוזון נ' המוסד לביטוח הלאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.08.12)}.

הוראות סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, הינן ברורות וקובעות, כי כל תביעה לגמלת כסף, יש להגיש תוך 12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. בהיעדר תביעה למוסד לביטוח לאומי, לא קמה הזכאות. הוראת החוק קובעת, לא רק את המועד להגשת התביעה, אלא את עצם החובה להגיש תביעה כתנאי מוקדם להכרה בזכאות למענק {עב"ל (ארצי) 23236-09-10 המוסד לביטוח לאומי נ' ליבה וורטהיימר, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.11.11); ב"ל (יר') 37412-03-14 מנחם מרדכי בן ציון נידרברג נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 10361 (2014)}.
ב- ב"ל (נצ') 23519-12-12 {עלי עומרי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 10192 (2013)} תביעת התובע הוגשה לנתבע ביום 25.07.12. שנים-עשר החודשים שקדמו בתכוף לאותו חודש, הסתיימו בתום יום 30.06.11 {עם תחילת יום 01.07.11}. תקופת אי-הכושר של התובע היתה בחודשים מאי ויוני 2011, עד יום 30.06.11. לפיכך, דמי הפגיעה בעד אותה תקופה היו בעד תקופה העולה על שנים-עשר חודשים שקדמו בתכוף לחודש שבו הוגשה התביעה לנתבע.

מכאן, ובהתאם להוראת סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי, אין בית-הדין רשאי לחייב את הנתבע לשלם לתובע את דמי הפגיעה שהוא היה זכאי להם.

עוד נקבע כי העובדה שחוסר שיתוף הפעולה מצד המעביד הוא זה שגרם לתובע להשתהות בהגשת התביעה, גם היא אינה יכולה להצדיק את הסטיה מהוראות סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי. התובע היה יכול להגיש את התביעה לנתבע {כפי שאכן עשה בסופו-של-דבר}, גם בלא חתימת המעביד. התביעה נדחתה.

ב- ב"ל (ת"א) 30932-03-11 {מיכל סוזי זוילי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 10413 (2012)} קבע בית-הדין כי התובעת לא נימקה מדוע חיכתה למעלה משנה מאז הגישה את השלמת תביעתה לקבלת הפרשי שומה בנובמבר 2008 ועד אשר הגישה את תביעתה לקבלת דמי לידה עבור היותה שכירה.

סעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע באופן מפורש כי תביעתו של מבוטח תתיישן ככל שהוגשה למעלה משנה ממועד העילה להגשת התביעה. אין כל חולק כי מועד העילה הינו מועד הלידה וכי התובעת ידעה זאת ואף הגישה במועד את תביעתה לתשלום דמי הלידה.

התובעת היא זו אשר השמיטה הגשת תביעה על תקופת עבודתה כשכירה ואין לה אלא להלין כנגד עצמה ועל-כן בהתבסס על סעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי בדין דחה הנתבע את תביעת התובעת שהוגשה באיחור ניכר ביום 26.02.10. התביעה נדחתה.

ב- ב"ל (ת"א) 45431-05-12 {רבקה שיק נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 10495 (2012)} טענה התובעת כי מצבה הרפואי מנע ממנה הגשת התביעה במועד. התובעת פירטה כי היתה חולה במחלה קשה בשנת 2007 ולאחר-מכן, בשנת 2009, עברה השתלת קוצב לב.

בית-הדין קבע כי המועדים הקבועים בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי כפופים לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 ולרציונל מאחוריו. לפיכך, ככל שהתובעת היתה מנועה בשל מצב בריאותי להגיש תביעה, היה מקום שלא להביא תקופה זאת במועד ההתיישנות.

במקרה דנן, לא היה צורך להכריע בכך שכן התובעת חלתה במחלות הקשות, אשר יתכן והיה בהם כדי למנוע ממנה את הגשת התביעה במועד בשנת 2007, ולכל המאוחר בשנת 2009. החל ממועד זה הוסרה המניעה להגשת התביעה לקצבת זקנה ולא ניתן כל הסבר מדוע המתינה התובעת עד לחודש מאי 2011 כדי להגיש את התביעה.

זאת ועוד, מחלות התובעת בשנת 2007 ובשנת 2009 היו לחודשים בודדים. לפיכך, עם כל ההבנה למצבה של התובעת, אין במצבה הרפואי במועד הנטען כדי לדחות את המועד להגשת התביעה לקצבת הזקנה עד למועד בו הוגשה. התביעה נדחתה.

ב- ב"ל (ב"ש) 15120-02-12 {מיכאל גרינשפן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 273 (2013)} קבע בית-הדין כי תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי, זהה לתקופה הנקובה בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, החל על כלל המבוטחים.

לשונו של סעיף 84א(א) לחוק הביטוח הלאומי ברורה וחד-משמעית והיא קובעת כי "אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם התקיימו כל אלה". התנאי השלישי הוא כאמור כי התביעה הוגשה תוך 12 חודשים מהיום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית.

הסעיף כאמור קבע שורה של תנאי-סף שבלעדיהם לא ניתן להכיר בפגיעה בשמיעה שמקורה בחשיפה לרעש כ"פגיעה בעבודה", ומשבחר המחוקק להגביל את יכולתו של תובע להגיש תביעה תוך 12 חודשים בלבד, הרי שאין בית-הדין רשאי לסטות ממצוותו.

יש לזכור, כי סעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי אף הוא קובע כי "כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך 12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה", וההיגיון העומד מאחורי סעיף זה, הוא לדרבן את התובע להגיש תביעתו מבעוד יום, על-מנת לאפשר למוסד לביטוח לאומי לבחון את תביעתו בזמן אמת ככל שניתן.

מכאן, שהוספת הדרישה גם בסעיף 84א(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי, באה לרבות על הדרישה שבסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, ובעוד שההשלכה של איחור בהגשת תביעה על-פי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי אינה חוסמת דרכו של תובע מלהגיש את תביעתו, אלא גוררת אחריה סנקציה כספית, הרי שהגשת התביעה לאחר 12 חודשים בנושא שמיעה חוסמת את דרכו של העובד שנפגע, שכן מדובר בתנאי-סף שאין התובע במקרה דנן עומד בו.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תביעות - מועד לתביעת גמלת כסף והתקופה שבעדה תשולם (סעיף 296 לחוק)