ביטוח נכות (סעיפים 195 עד 222ג לחוק)

1. הדין
סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

195. הגדרות (תיקונים: התשנ"ו, התשס"ג (מס' 5), התשס"ד, התשס"ז (מס' 4), התשס"ח (מס' 9))
בפרק זה:
"בעל ליקוי חמור" - מי שנקבעה לו, לפי הוראות סעיף 208, נכות רפואית בשיעור של 70% לפחות, או בשיעור של 40% לפחות בהתאם למבחנים המנויים בפרטים 33 או 91 שברשימת הליקויים כמשמעותה בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (קביעת אחוזי נכות רפואית, מינוי ועדות לעררים והוראות שונות), התשמ"ד-1984;
"הכנסה" - הכנסה שהשר קבע באישור ועדת העבודה והרווחה ומתאריך שקבע, וכל זמן שלא קבע כאמור - "הכנסה" כמשמעותה בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה, הכל למעט קצבת ילדים לפי פרק ד', ולמעט הענקות מכוח סעיף 40(ב1)(2) לחוק חיילים משוחררים;
"הכנסה מעבודה או ממשלח-יד" - הכנסה חודשית, בפועל, לפי סעיף 2(1), (2) או (8) לפקודת מס הכנסה;
"זכאי במשך תקופה ממושכת" - מי שהיה זכאי לקצבה חודשית כאמור בסעיף 199(1), בתקופה של 60 חודשים לפחות מתוך 84 החודשים שקדמו בתכוף ליום תחילתו של חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 109), התשס"ח-2008;
"ליקוי" - ליקוי גופני, שכלי או נפשי הנובע ממחלה, מתאונה או ממום מלידה;
"מבוטח" - תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל הפרישה;
"נכה" - מבוטח, למעט עקרת בית, שכתוצאה מליקוי מתקיימים בו כל אלה:
(1) (נמחקה)
(2) אין לו כושר להשתכר מעבודה או ממשלח-יד, או שכושרו להשתכר כאמור צומצם עקב הליקוי, בין בבת אחת ובין בהדרגה, ב-50% או יותר, לאי-כושר או להפחתת הכושר כאמור ייקרא בחוק זה: "אי-כושר להשתכר"); לעניין פרק זה יראו כנכה גם מי שהיה עובד קטין בתכוף לפני שנגרם לו אי-הכושר להשתכר;
(3) אין לו הכנסה בפועל מעבודה או ממשלח-יד או שהכנסתו כאמור אינה עולה על המפורט להלן, לפי העניין:
(א) לגבי מי שזכאי במשך תקופה ממושכת או בעל ליקוי חמור - 60% מהשכר הממוצע;
(ב) לגבי מי שאינו זכאי במשך תקופה ממושכת ואינו בעל ליקוי חמור - 45% מהשכר הממוצע;
השר, באישור ועדת העבודה והרווחה, רשאי לקבוע כללים ומבחנים לעניין הגדרת נכה כאמור;
"עובד קטין" - עובד תושב ישראל שמלאו לו 16 שנים אך לא 18 שנים והוא זכאי לשכר שבעדו חייב מעבידו בתשלום דמי ביטוח לפי פרק ה', ובלבד שמתקיימים בו התנאים שהיו מזכים אותו להענקת אבטלה לפי סעיף 178(א);
"עקרת בית" - כהגדרתה בסעיף 238, למעט אם מתקיים בה אחד מאלה:
(1) היא עבדה כעובדת או כעובדת עצמאית תקופה של 12 חודשים רצופים, או 24 חודשים אף אם אינם רצופים, מתוך 48 החודשים שקדמו להגשת התביעה למוסד;
(2) היא חיה בנפרד מבן זוגה ולא גרה עמו תקופה של 24 חודשים לפחות בתכוף לפני הגשת התביעה למוסד;
(3) 41 היא היתה זכאית, בתכוף לפני נישואיה, לקצבה חודשים לפי סעיף 199(1);
"עקרת בית נכה" - מבוטחת שהיא עקרת בית ושכתוצאה מליקוי אין לה כושר לבצע פעולות שמקובל לבצע במשק בית רגיל, או שכושרה כאמור צומצם עקב הליקוי, בין בבת אחת ובין בהדרגה, ב- 50% או יותר (לאי-כושר כאמור ייקרא להלן: "אי-כושר לתפקד");
"התאריך הקובע" - התאריך שבו, עקב הליקוי, נגרם למבוטח אי-כושר להשתכר לתקופה של 90 ימים רצופים לפחות, ובלבד שלא ייקבע תאריך קובע הקודם לתקופה של 15 החודשים שבתכוף לפני יום הגשת התביעה למוסד, ולא יובא בחשבון אי-כושר להשתכר אלא בתקופה של 15 החודשים האמורים."

תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (קביעת אחוזי נכות רפואית, מינוי ועדות לעררים והוראות שונות), התשמ"ד-1984 קובעות כדלקמן:

"פרק א': פרשנות
1. הגדרות
בתקנות אלה:
"תקנות נפגעי עבודה" - תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956;
"רשימת ליקויים" - הליקויים והפגימות המפורטים במבחנים שבחלקים א' ו- ד' של התוספת לתקנות נפגעי עבודה, למעט הליקויים והפגימות בסעיפים שפורטו בתוספת לתקנות אלה;
"תובע" - מבוטח התובע גמלה או המקבל גמלה לפי פרק ו'2 לחוק.

פרק ב': אחוז נכות רפואית
סימן א': קביעת אחוז הנכות הרפואית

2. אחוז הנכות הרפואית
אחוז הנכות הרפואית של תובע ייקבע בהתאם לאחוז הנקוב לצד כל אחד מהליקויים והפגימות (להלן: "הליקויים") אשר ברשימת הליקויים, ובהתחשב באמור בסעיפים 2 ו- 4 שבחלק ג' של התוספת לתקנות נפגעי עבודה.

3. קביעת אחוזי נכות מצטברים
(א) אחוז הנכות הרפואית של תובע אשר לו מספר ליקויים המפורטים ברשימת הליקויים, ייקבע בהתאם לגבוה מבין האחוזים שנקבעו לו בהתאם לתקנה 2 (להלן: "האחוז הראשון"), בתוספת אחוזים כמפורט להלן:
(1) האחוז השני שנקבע לו כפול ביתרת האחוזים המתקבלת לאחר הפחתת האחוז הראשון מ- 100%;
(2) האחוז השלישי שנקבע לו כפול ביתרת האחוזים המתקבלת לאחר הפחתת האחוז הראשון והתוספת שחושבה לפי פסקה (1) מ- 100%, וכן הלאה.
(ב) נקבע אחוז נכות רפואית מצטברת המבוטא בשבר אחרי השלם - יעוגל השבר לשלם כלפי מעלה.

4. קביעת אחוז נכות בשל ליקוי שאינו ברשימת הליקויים (תיקון התשס"ו)
היה לתובע ליקוי שלא פורט ברשימת הליקויים, רשאי רופא מוסמך לקבוע את אחוז הנכות הרפואית בהתחשב במבחנים שנקבעו ברשימת הליקויים; הוראה זו לא תחול אם לדעת הרופא המוסמך דומה הליקוי שיש לתובע גם לליקוי המפורט בתוספת.

5. תחילת הנכות הרפואית
(א) בנכות רפואית שנוצרה תוך 36 החדשים שקדמו ליום הגשת התביעה למוסד, יקבע הרופא המוסמך את התאריך שבו נוצרה הנכות האמורה.
(ב) בנכות רפואית שנוצרה לפני תקופת 36 החדשים שקדמו ליום הגשת התביעה למוסד, יקבע הרופא המוסמך כי תחילת הנכות היא לפני תקופת 36 החדשים האמורה.
(ג) חל האמור בתקנה 3 לעניין מספר ליקויים המזכים באחוזי נכות, וקבע הרופא המוסמך אחוזי נכות רפואית מצטברים, יקבע הרופא המוסמך גם את תחילת אחוזי הנכות המצטברים בשיעור של 40% או יותר, בהתאם לאמור בתקנות-משנה (א) ו- (ב).

6. נכות רפואית זמנית
רופא מוסמך רשאי לקבוע אחוז נכות רפואית לתקופה מוגבלת, כל עוד מצבו הרפואי של התובע אינו יציב; תקפה של כל קביעה זמנית כאמור יהיה לתקופה שאינה עולה על שנתיים מיום הקביעה.

7. חוות-דעת מיועץ
לצורך קביעת אחוז הנכות הרפואית, רשאי רופא מוסמך לבקש מיועץ שיגיש לו חוות-דעת על-סמך מסמכים רפואיים ותוצאות בדיקות אחרות שהובאו בפניו.

8. בדיקות נוספות
רופא מוסמך רשאי לדרוש מהתובע להיבדק גם בידי יועץ רפואי או בידי מומחה אחר ולעבור בדיקות נוספות אחרות הדרושות, לדעתו, לקביעת אחוזי הנכות הרפואית.

9. החלטת הרופא המוסמך
החלטת רופא מוסמך בדבר אחוז נכות רפואית תהיה בכתב ויצורפו אליה הממצאים והנימוקים.

סימן ב': הליכים הקשורים בקביעת אחוז נכות רפואית

10. מועד ומקום לבדיקת התובע
(א) המוסד יזמן את התובע לבדיקת הרופא המוסמך או לבדיקה לפי תקנה 8; בהזמנה יצויינו המועד והמקום של הבדיקה.
(ב) ההזמנה תישלח 14 ימים לפחות לפני המועד שנקבע לבדיקה, אלא-אם-כן הסכים התובע להתייצב לבדיקה אף ללא הזמנה כאמור או תוך זמן קצר מזה.

11. בדיקה במקום הימצא התובע
החליט רופא מוסמך כי נבצר מהתובע, בשל מצב בריאותו, להתייצב לבדיקה, יבדוק את התובע במקום הימצאו ובמועד שיקבע.

12. קביעת נכות רפואית על-סמך מסמכים
רופא מוסמך רשאי לקבוע את אחוזי הנכות הרפואית על-סמך מסמכים רפואיים בלבד, מבלי לבדוק את התובע, בכל אחד מאלה:
(1) התובע הסכים לכך מראש;
(2) הרופא המוסמך קבע כי אחוז הנכות הרפואית של התובע הוא בשיעור של 90% לפחות;
(3) הרופא המוסמך קבע כי אחוז הנכות הרפואית של התובע הוא בשיעור של 40% לפחות, לאחר שיועץ רפואי או מומחה אחר כאמור בתקנה 8 בדק במקומו את התובע והגיש לרופא המוסמך דין וחשבון על תוצאות הבדיקה.

13. אי-התייצבות לבדיקה
(א) לא התייצב התובע לבדיקת הרופא המוסמך במועד או במקום הנקובים בהזמנה לפי תקנה 10, או לא התייצב לבדיקה אחרת הנדרשת לצורך קביעת אחוז נכותו הרפואית בהתאם לתקנה 8, מבלי שהודיע על-כך למוסד בכתב לפני המועד האמור או מבלי שנתן סיבה מתקבלת על דעת המוסד לאי-התייצבותו, ייבדק במועד אחר רק לאחר ששילם למוסד, לפי דרישתו, את ההוצאות שנגרמו למוסד עקב אי-התייצבותו, כפי שקבע המוסד.
(ב) לא שילם התובע את סכום ההוצאות שנדרש ממנו, או שלא התייצב פעם נוספת לבדיקה, כאמור בתקנת-משנה (א), מבלי שהודיע על-כך למוסד בכתב לפני המועד האמור או מבלי שנתן סיבה מתקבלת על דעת המוסד, יקבע הרופא המוסמך כי לא ניתן לקבוע לתובע את אחוזי נכותו הרפואית, ויחולו הוראות סעיף 127כד לחוק.

14. החזר הוצאות לינה וכלכלה
המוסד יחזיר לתובע, לפי דרישתו, הוצאות לינה וכלכלה בשיעורים המשתלמים לעובד המדינה בדרגה י"א של הדירוג האחיד, על-פי הכללים שנקבעו בתקנון שירות המדינה, אם הוצאות אלה נגרמו לו במישרין עקב התייצבותו לבדיקת הרופא המוסמך או לכל בדיקה אחרת הנדרשת לפי תקנות אלה.

15. כיסוי הוצאות נסיעה
הוכח למוסד כי לשם התייצבות בפני רופא מוסמך או יועץ או לשם עריכת בדיקות אחרות לפי תקנות אלה צריך היה התובע לנסוע ולא יכול היה, בשל מצב בריאותו ומקום מגוריו, להשתמש באמצעי תחבורה ציבוריים, ישלם המוסד לתובע, לכיסוי הוצאות הנסיעה, סכום השווה להוצאות נסיעה כאמור לפי התעריף המקובל לגבי אמצעי התחבורה הזול ביותר והמתאים בנסיבות אלה.

16. נוכחות זרים בשעת הבדיקה
רופא מוסמך או רופא אחר הבודק את התובע בהתאם לתקנה 8 יבדקו את התובע ביחידות, אך הם רשאים להתיר לזולת להיות נוכח בשעת הבדיקה, אם הסכים לכך התובע.
סימן ג': הוראות כלליות לעניין רופא מוסמך

17. סודיות
המסמכים הרפואיים אשר בידי המוסד או הרופא המוסמך הם סודיים, אך מותר להביאם לידיעת אדם אשר נזקקים לשירותו לצורך קביעת אחוז הנכות.

18. מסירת מידע
בהתאם לבקשת התובע, יימסר לו העתק מהחלטת הרופא המוסמך וכן העתק מהממצאים והנימוקים, אלא-אם-כן החליט הרופא שאין להביא את הממצאים והנימוקים לידיעת התובע עצמו, אלא לידיעת בא כוחו של התובע או לידיעת אדם אחר המייצג, לדעת המוסד, את התובע.

פרק ג': ועדה רפואית לעררים

19. הרכב ועדה רפואית לעררים
(א) ועדה רפואית לעררים תורכב משנים או משלושה רופאים, בהתאם להחלטת רופא מוסמך, אותם בחר מבין הרופאים אשר שמותיהם כלולים ברשימת חברי ועדות רפואיות לעררים שקבע שר העבודה והרווחה ושפורסמה ברשומות.
(ב) בוועדה המורכבת משני רופאים, תינתן החלטת הוועדה פה אחד; נחלקו הדעות בוועדה, ימונה באותה דרך רופא שלישי, או שתורכב ועדה רפואית לעררים חדשה של שלושה רופאים.
(ג) בוועדה המורכבת משלושה רופאים, תינתן החלטת הוועדה ברוב דעות;
לא התקבלה החלטה ברוב דעות, תמונה ועדה חדשה של שלושה רופאים.
(ד) רופא מוסמך לא ירכיב ועדה רפואית לעררים הדנה בערר על החלטה שהוא נתן ולא יהיה חבר בה.
(ה) בתקנה זו, "רופא מוסמך" - כמשמעותו בסעיף 127כז(ב) לחוק, שהמוסד הסמיכו גם לעניין תקנה זו.

20. מועד להגשת ערר
(א) תובע רשאי לערור על החלטת רופא מוסמך שקבע לו אחוז נכות רפואית שאינו מזכה בגמלה לפי פרק ו'2 לחוק, תוך 30 ימים מהתאריך שבו נמסרה לו הודעה על ההחלטה.
(ב) לא הוגש ערר במועד הנקוב בתקנת-משנה (א), רשאי התובע, בהסכמת המוסד, לערור תוך 30 ימים מהיום האחרון להגשת הערר כאמור.

21. אופן הגשת הערר
הערר יוגש בכתב באמצעות המוסד, ויצויינו בו נימוקי הערר.

22. ייצוג העורר בפני ועדה רפואית לעררים
העורר רשאי להיות מיוצג בפני הוועדה הרפואית לעררים על-ידי הרופא שטיפל בו או רופא מומחה.

23. הודעה לתובע
המוסד יודיע לעורר בכתב על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, ולפי בקשתו ימציא לו גם העתק מהחלטת הוועדה וכן העתק מהממצאים והנימוקים, אלא-אם-כן החליטה הוועדה שאין להביא את הממצאים והנימוקים לידיעת העורר עצמו, אלא לידיעת בא-כוחו של העורר או אדם אחר המייצג, לדעת המוסד, את העורר.

24. החלת תקנות
תקנות 9, 10, 11, 14, 15 ו- 16 יחולו על ערר בפני ועדה רפואית לעררים, בשינויים המחוייבים.

פרק ד': קביעת דרגת אי-כושר להשתכר וועדה לעררים

סימן א': קביעת דרגת אי-כושר להשתכר לתקופה מוגבלת

25. נסיבות לקביעה לתקופה מוגבלת
בנוסף לנסיבות האמורות בסעיף 127לב לחוק, רשאי פקיד תביעות לקבוע לתובע דרגת אי-כושר להשתכר לתקופה מוגבלת, כל עוד דרושות בדיקות לצורך החלטה בדבר שיקומו המקצועי של התובע.

סימן ב': ועדה לעררים

26. הרכב ועדה לעררים
(א) ועדה לעררים תורכב משניים או משלושה מומחים במקצועות השונים בהתאם להחלטת מנהל ענף ביטוח נכות במוסד או מי שהוא הסמיך לכך, אותם יבחר מרשימה של מומחים במקצועות התעסוקה, השיקום והרפואה שקבע שר העבודה והרווחה ושפורסמה ברשומות.
(ב) בוועדה המורכבת משני מומחים, תינתן החלטת הוועדה פה אחד; נחלקו הדעות בוועדה, ימונה באותה דרך מומחה שלישי שמקצועו אינו כשל שני המומחים האחרים, או שתמונה ועדה חדשה של שלושה מומחים.
(ג) בוועדה המורכבת משלושה מומחים תינתן החלטת הוועדה ברוב דעות;
לא התקבלה החלטה ברוב דעות, תמונה ועדה חדשה של שלושה מומחים.

27. מועד להגשת ערר
(א) תובע רשאי לערור על החלטת פקיד תביעות בעניין אי-כושרו להשתכר, למעט קביעתו בעניין השתכרותו בפועל, תוך 30 ימים מהתאריך שבו נמסרה לו החלטת פקיד התביעות.
(ב) לא הוגש ערר במועד הנקוב בתקנת-משנה (א), רשאי התובע, בהסכמת המוסד, לערור תוך 30 ימים מהיום האחרון להגשת הערר כאמור.
28. אופן הגשת הערר
הערר יוגש בכתב באמצעות המוסד, ויצויינו בו נימוקי הערר.

29. החלת תקנות
תקנות 9, 10, 11, 14, 15 ו-16 יחולו על ערר בפני ועדה לעררים, בשינויים המחוייבים.

תוספת
(תקנה 1)
תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (הוראות מיוחדות לעניין עקרת בית), התשמ"ד-1984

בתוקף סמכותי לפי סעיפים 127כג ו- 242 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"), וסעיף 26(א) לחוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 50), התשמ"ג-1983, ובאישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה:

1. הגדרות
בתקנות אלה:
"עקרת בית" ו- "עקרת בית נכה" - כמשמעותן בסעיף 127כא לחוק;
"התאריך הקובע" - התאריך שבו נגרם לעקרת הבית אי-כושר לתפקד לתקופה של 90 ימים רצופים לפחות.

2. החלת הוראות
בכפוף לאמור בתקנות אלה, הוראות פרק ו'2 לחוק והתקנות שהותקנו מכוחן יחולו על עקרת בית נכה, בשינויים המחוייבים.

3. תנאי לבדיקת אי-כושר לתפקד
(א) תנאי לבדיקת אי-כושר לתפקד ולקביעת דרגת אי-הכושר לתפקד הוא שנקבע לעקרת הבית אחוז נכות רפואית בשיעור של 50% לפחות.
(ב) אחוז הנכות הרפואית כאמור בתקנת-משנה (א) ייקבע בהתאם להוראות החלות על קביעת אחוז נכות רפואית לפי סעיף 127כז לחוק.

4. הוראות מיוחדות לעניין קביעת התאריך הקובע
על-אף האמור בהגדרת "התאריך הקובע":
(1) לא ייקבע תאריך קובע הקודם ליום שבו נוצרה הנכות הרפואית האמורה בתקנה 3;
(2) לא ייקבע תאריך קובע הקודם לתקופה של 12 החדשים שבתכוף לפני יום הגשת התביעה למוסד, ולא יובא בחשבון אי-כושר לתפקד אלא בתקופה של 12 החודשים האמורים.

5. יסודות להתחשבות בקביעת אי-כושר לתפקד
לצורך קביעת דרגת אי-כושר לתפקד של עקרת בית תובא בחשבון גם השפעת גילה של עקרת הבית על כושרה לתפקד.

6. תוספת תלויים
לעקרת בית נכה הזכאית לקצבה לא תשולם תוספת תלויים לפי האמור בסעיף 127לז(ב)(1) לחוק.

7. ביטול
תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח עקרת בית בביטוח נכות), התשל"ו-1976 - בטלות.

8. החלת הוראות מעבר
תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (הוראות מעבר), התשמ"ד-1984, יחולו, בשינויים המחוייבים, על עקרת בית.

9. תחילה
תחילתן של תקנות אלה ביום כ"ח באדר ב' התשמ"ד (1 באפריל 1984)."

תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (בדיקה מחדש ותביעה חדשה), התשס"א-2000 קובעות כדלקמן:

"1. הגדרות (תיקונים: התשס"ג, התשע"ד)
בתקנות אלה:
"בדיקה מחדש" - בדיקה מחדש של דרגת אי-כושר של נכה להשתכר, או של שיעור נכותו הרפואית, כמשמעותם בסעיף 214 לחוק;
"מועד דחיה קודמת" - המועד שבו נתקבלה באחרונה החלטה לפיה נדחתה תביעה לקצבה חודשית בשל קביעה בדבר דרגת אי-כושר או בשל קביעה בדבר אחוזי נכות רפואיים שנקבעו לפי סעיף 208 או 209 לחוק, ואם ערר המבוטח על קביעת המוסד לפי סעיף 211(א) או (ב) לחוק - המועד שבו נתקבלה באחרונה החלטה לפיה נדחתה תביעתו בוועדה לעררים או בוועדה רפואית לעררים, לפי העניין;
"מועד קביעה קודמת" - המועד שבו נתקבלה באחרונה החלטה בדבר דרגת אי-כושר להשתכר לפי סעיפים 209 או 211(ב) לחוק, לפי העניין, אשר לפיה משתלמת קצבה חודשית, או שהיתה משתלמת אלמלא הוראות סעיף 320(ג) לחוק;
"קצבה חודשית" - כמשמעותה בסעיף 199 לחוק;
"עובדות חדשות" - עובדות שלא היו ידועות או שלא היו קיימות, לדעת המוסד, במועד הקביעה הקודמת או במועד הדחיה הקודמת;
"עקרת בית" - כהגדרתה בסעיף 195 לחוק.
2. בדיקה מחדש למקבל קצבה
לא תיערך בדיקה מחדש לנכה שמשתלמת לו קצבה חודשית אלא-אם-כן חלפו 6 חודשים לפחות ממועד הקביעה הקודמת שלפיה משתלמת הקצבה.

3. תחילתה של החלטה בבדיקה מחדש
תחילתה של החלטה בבדיקה מחדש כאמור בתקנה 2, לא תקדים את ה- 1 בחודש שבו הגיש הנכה תביעה לבדיקה מחדש, או שבו החליט המוסד על בדיקה מחדש, לפי העניין.

4. תביעה חוזרת
מי שתביעתו לקצבה חודשית נדחתה בשל אחוזי נכות רפואיים או בשל דרגת אי-כושר, אשר נקבעו לפי סעיפים 208, 209, 211(א) או (ב) לחוק, לפי העניין, רשאי להגיש למוסד תביעה נוספת (להלן: "תביעה חוזרת") לאחר שחלפו 6 חודשים ממועד הדחיה הקודמת.

5. תחילתה של החלטה בתביעה חוזרת (תיקון התשס"ו)
תחילתה של החלטה בתביעה חוזרת לפי תקנה 4, לא תקדים את המאוחר מבין אלה:
(1) מועד הדחיה הקודמת;
(2) 15 חודשים שבתכוף לפני היום שבו הוגשה התביעה החוזרת.

5א. בדיקה מחדש ביוזמת המוסד (תיקון התשע"ד)
(א) המוסד רשאי לערוך בדיקה מחדש של דרגת אי-הכושר לפי תקנה 2 וכן לערוך בדיקה כאמור אף אם טרם חלפו 6 חודשים ממועד הקביעה הקודמת, בהתקיים אחת מאלה:
(1) התגלו עובדות הקשורות במצבו הרפואי או בכושרו להשתכר של המבוטח, שהיו קיימות בעת מתן ההחלטה בעניינו ולא פורטו בידיו כנדרש בטופס התביעה שהגיש או במסגרת תשובתו לבקשת פקיד התביעות, ואשר היה בהן כדי להשפיע על זכאותו לקצבה או על שיעורה; לעניין זה, "בקשת פקיד התביעות" - בקשה בכתב להשלמת פרטי תביעה לפי תקנה 8 לתקנות הביטוח לאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח-1998;
(2) סבר המוסד כי בעקבות טיפול רפואי שקיבל הנכה חל שינוי מהותי במצבו הרפואי והדבר צויין בזימון לבדיקה מחדש; לעניין זה, "שינוי מהותי" - שינוי שיש בו כדי להפחית את הנכות הרפואית כך שלא מתקיים בנכה התנאי האמור בסעיף 208(א) לחוק.
(ב) תחילתה של החלטה בבדיקה מחדש הנערכת לפי תקנת-משנה (א), לא תקדים את המועד המאוחר מבין אלה :
(1) המועד שבו נוצרו העובדות האמורות בתקנת-משנה (א)(1) או חל השינוי המהותי כאמור בתקנת-משנה (א)(2);
(2) 15 חודשים בתכוף לפני יום הזימון לבדיקה מחדש.

6. בדיקה מחדש ביוזמת המבוטח ותביעה חוזרת בשל עובדות חדשות (תיקונים: התשס"ו, התשע"ד)
(א) הומצאו על-ידי מבוטח במסגרת תביעה לבדיקה מחדש או תביעה חוזרת עובדות חדשות שיש להן, לדעת המוסד, כדי להשפיע על דרגת אי-הכושר של מבוטח, ייערכו בדיקה מחדש או דיון בתביעה חוזרת, לפי העניין, אף אם טרם חלפו 6 חודשים ממועד הקביעה הקודמת או ממועד הדחיה הקודמת, לפי העניין.
(ב) תחילתה של החלטה בבדיקה מחדש או בתביעה חוזרת הנערכת לפי תקנת-משנה (א), לא תקדים את המאוחר מבין אלה:
(1) המועד שבו נוצרו העובדות החדשות כאמור בתקנת-משנה (א);
(2) 15 חודשים בתכוף לפני יום הגשת הבקשה לבדיקה מחדש או התביעה החוזרת, לפי העניין.

6א. בדיקה מחדש של שיעור הנכות הרפואית (תיקונים: התשס"ג, התשס"ו)
(א) נכה רשאי לבקש כי שיעור נכותו הרפואית ייקבע מחדש אם מתקיימים כל אלה:
(1) נקבעה לו דרגת אי-כושר בשיעור של 75% לפחות;
(2) חלפו 12 חודשים מאז נקבע לאחרונה שיעור נכותו הרפואית;
(3) רופא מוסמך קבע כי ליקוי שבקשר אליו נקבעה הנכות הרפואית הוחמר, או כי נתגלה ליקוי חדש.
(ב) תחילת תוקפה של החלטה בדבר שיעור הנכות הרפואית כאמור בתקנת-משנה (א), לא תקדים את המאוחר מבין אלה:
(1) המועד שבו נקבע לנכה לאחרונה שיעור נכות רפואית;
(2) 15 חודשים שבתכוף לפני היום שבו הוגשה הבקשה לקביעה מחדש של שיעור הנכות הרפואית;
(3) המועד שבו חלה ההחמרה בליקוי או המועד שבו נוצר ליקוי חדש, שבשלהם נקבע מחדש שיעור הנכות הרפואית.

7. ביטול תקנות
תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (קביעת דרגת נכות), התשל"ד-1974 - בטלות.

8. תחילה
תחילתן של תקנות אלה ביום כ"ה באלול התש"ס (25 בספטמבר 2000) והן יחולו על בדיקה מחדש ועל תביעה חוזרת שהחלטה בהן נתקבלה ביום התחילה או לאחריו.

ה' בתשרי התשס"א (4 באוקטובר 2000)
רענן כהן."

2. "עקרת בית נכה"
האבחנה בין מי שהוא "נכה" לבין מי שהיא "עקרת בית נכה" נעשית באמצעות ההגדרות בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי {עב"ל 56838-09-11 אירית שפרבר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2014(4), 461 (2014)}.

על-מנת להיות מוכרת כ"עקרת בית נכה" נדרש סף רפואי של 50%. תקנה 3(א) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (הוראות מיוחדות לעניין עקרת בית), התשמ"ד-1984 {להלן: "התקנות"}, קובעת כי "תנאי לבדיקת אי-כושר לתפקד ולקביעת דרגת אי-הכושר לתפקד הוא שנקבע לעקרת הבית אחוז נכות רפואית בשיעור של 50% לפחות".

בית-הדין הארצי לעבודה התייחס בעבר לשיקולים שאותם נדרשת ועדת אי-כושר לשקול על-מנת לקבוע את דרגת אי-הכושר של מבוטחת שהינה עקרת בית.

במסגרת דב"ע לח/1-1429 {רחל קרני נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כרך י', 386 (להלן: "עניין קרני")} קבע בית-הדין כי "מבחינת מטרת החוק, אין הרי מצבה של אישה שלה ליקויים מסויימים ורק היא ובעלה, הם במסגרת משק הבית כמצב של אישה שבמסגרת משק ביתה גם ילד אחד; ואין המצב בילד אחד, כמצב בתשעה ילדים. אף במשק בית שבו 9 ילדים, הרבה תלוי בגיל הילדים ויכול וגילם של חלק מהם יביא לכך שהעומס על עקרת הבית יקטן. אין גם, משק בית שבו כל ציוד העזר הדרוש, כולל מכונת כביסה ואבזרים יקרים אחרים המקילים על מלאכת האישה, כמשק בית שהכל צריך להעשות בו בידי עקרת הבית".

על קביעה זו לפיה יש ליתן את הדעת למיוחד שבמשק ביתה של הנכה שבה מדובר עמד בית-דין זה גם ב- דב"ע לח/1686-01 אלמקייס נ' המוסד לביטוח לאומי, יא(1), 13 (1979); בר"ע 1114/02 חמדה לוי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.06.02); וכן עב"ל 1520/02 זהבה ורדניק נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.01.04).
בנוסף נקבע בעניין קרני כי לצורך קביעת התשתית העובדתית הרלוונטית, כאמור לעיל, ניתן להסתמך גם על דו"ח של עובד משרד הרווחה.

3. "נכה"
סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר את המונח נכה כמי ש"כשרו להשתכר מעבודה ממשלח-יד, וכן השתכרותו בפועל, צומצמו עקב הליקוי, בין בבת אחת ובין בהדרגה, ב- 50% או יותר".

כלומר, לא די בליקוי באדם על-מנת להקים לו זכות לקצבת נכות, אלא שיש צורך שיתקיים בו "אי-כושר להשתכר" כתוצאה מהליקוי.

לעניין יישום סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, נקבעו תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (צמצום בהשתכרות), התשמ"ד-1984 {להלן: "התקנות"}. התקנות הנ"ל קובעות מפורשות מהם הקריטריונים אשר יש לקחת בחשבון בבחינת הצמצום בהכנסות {ב"ל (ת"א) 2421-09 עוזרי נילי נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף ת"א, תק-עב 2010(2), 20889 (2010)}.

בהתאם לחוק הביטוח הלאומי, נכה שמתגורר בקיבוץ, ומועסק במסגרת סידור העבודה של הקיבוץ, ייראו את הכנסתו כ"הכנסת נכה" אם עבד פחות מ- 24 שעות בשבוע {ב"ל 704-01-10 נ. י. נ' המוסד לביטוח לאומי - חיפה, תק-עב 2012(2), 13172 (2012)}.

נעיר כי תכליתו של התגמול לפי חוק הנכים, ותכליתה של הקצבה לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי - דומים איפוא. הקצבה לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי איננה מיועדת לקניית תרופות, או לטיפול בלקות הרפואית דווקא, כי אם לביסוסו הכלכלי של מקבל הקצבה ולמחייתו השוטפת.

לפיכך, אין נפקא מינה אם מקבל הקצבה רוכש בכספי הקצבה תרופות למחלתו, או משתמש בה בדרך אחרת {רע"א 5563/07 מרדכי דמיר נ' קצין התגמולים ואח', תק-על 2011(3), 468 (2011)}.

אם-כן, תכליתו של ביטוח הנכות שבפרק ט' בחוק ההביטוח הלאומי, היא איפוא כלכלית גם כן, במובן זה שהוא מתמקד לא בליקוי עצמו, אלא בפגיעה בכושר ההשתכרות הנגזר ממצבו של הנכה.

4. "התאריך הקובע"
חוק הביטוח הלאומי מגדיר את התאריך הקובע כ"תאריך שבו, עקב הליקוי, נגרם למבוטח אי-כושר להשתכר לתקופה של 90 ימים רצופים לפחות".

כלומר, יש לחשב את בחינת הצמצום בהכנסות ולהשוות את ההכנסות ערב קרות הליקוי להכנסות במשך 90 ימים רצופים לאחר קרות הליקוי {ב"ל (ת"א) 2421-09 עוזרי נילי נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף ת"א, תק-עב 2010(2), 20889 (2010)}.

5. "ליקוי"
סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר "ליקוי": "ליקוי גופני, שכלי או נפשי הנובע ממחלה, מתאונה או ממום מלידה".

על-פי התנאים המפורטים בסימן ג' לפרק ט' לחוק הביטוח הלאומי, כל אחד מסוגי הגמלה שאותו סימן עוסק בהן, אמור להינתן דווקא ל"נכה", למעט גמלת שיקום מקצועי, אשר על-פי האמור בסעיף 203 לחוק הביטוח הלאומי, אמור להינתן לאו דווקא למי שהוא "נכה", אלא גם ל"מבוטח" שארע לו "ליקוי" {ב"ל (נצ') 11808-10-11 יעקב חוטובלי נ' המוסד לביטוח לאומי תק-עב 2012(2), 128951 (2012)}.

6. גיל פרישה
סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר מבוטח, בין-היתר, על-פי גיל פרישה.

גיל הפרישה, כמוגדר בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, מפנה אל חלק א' שבחוק, בו נמצאת טבלה המתייחסת לנשים ולגברים וקובעת את גיל פרישתם בהתאם לחודש לידתם {ב"ל (חי') 7878-05-10 שרה ציטרוננבאום נ' המוסד לביטוח לאומי תק-עב 2012(1), 82141 (2012)}.

7. תביעה למחיקת חוב בגין קבלת קצבת נכות כללית מהנתבע
ב- ב"ל (חי') 30642-05-12 {חאלד שרקייה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(3), 2633 (2015)} מדובר בתביעה למחיקת חוב בגין קבלת קצבת נכות כללית מהנתבע.

התובע עבד בהוראה משנת 1975 עד יום 30.01.05, מועד בו פרש מעבודתו ממשרד החינוך ויצא לפנסיה מוקדמת מסיבות בריאותיות.

התובע הוסמך כיועץ מס בשנת 1994 ומאז מנהל משרד עצמאי בתחום. התובע הגיש בקשה לקצבת נכות כללית ובתאריך 13.12.06 נקבעה לתובע דרגת אי-כושר לעבוד בשיעור 60% לצמיתות החל מיום 01.04.06.

במסגרת ביקורת הכנסות שערך הנתבע בחודש אוקטובר 2010 התברר, כי התובע עובד כעצמאי ולכן, על-פי בדיקת צמצום הכנסות החל מחודש ינואר 2008 אין צמצום בהכנסות התובע עד יולי 2009 של 50% לפחות, והחל מחודש אוגוסט 2009 השתכר התובע מעל רף ההכנסה המזכה בקצבת נכות כללית.

התובע טען, כי הנתבע התרשל בטיפולו ובשים-לב כי התובע לא הסתיר מהנתבע את העובדה, כי הינו עובד כיועץ מס עצמאי.
הנתבע טען, כי פעל כדין ואין כל הצדקה למחוק את חובו של התובע, שקיבל כספים ממנו שלא כדין, מאחר ואין במקרה זה נסיבות רפואיות ו/או סוציו-אקונומיות המצדיקות מחיקת החוב כולו או מקצתו.

החוב של התובע נוצר כאשר הנתבע ערך ביקורת הכנסות לתובע בחודש אוקטובר 2010, ואז נתגלה, כי הכנסתו של התובע כיועץ מס עצמאי שוללת את זכאותו לקצבת נכות כללית, היות והכנסותיו לא צומצמו ב- 50% לפחות עקב דרגת אי-הכושר של 60%.

התובע קיבל גמלת נכות כללית חלקית מהנתבע על-פי דרגת אי-כושר של 60%. מצבו ונכותו הרפואיים של התובע לא גרמו לו לאי-כושר עבודה מלא, אלא חלקי בלבד, והראיה היא שהוא גם עבד כיועץ מס עצמאי והשתכר סכומי כסף גבוהים ששללו את זכאותו לקצבת נכות מהנתבע.

בית-הדין קבע כי התובע קיבל גמלה שלא כדין מחודש אפריל 2008 ועד סוף ינואר 2011. הנתבע היה רשאי לנכות את הכספים ששילם לתובע שלא כדין בגין נכות כללית, וזאת על-פי סעיף 315(1) לחוק הביטוח הלאומי, ולכן הנתבע פעל בהתאם להוראות החוק.

8. תביעה לתשלום קצבת נכות מיידית ממועד קביעת הנכות ללא המתנה בת 90 יום
ב- ב"ל (ת"א) 30551-07-13 {דמיטרי דימרמן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(3), 719 (2015)} נתבקש בית-הדין להורות לנתבע לשלם לתובע קצבת נכות כללית בגין תקופה בת 90 יום, מיום 01.08.12 ועד ליום 30.10.12.

התובע הגיש ביום 29.11.09 תביעה לנכות כללית {להלן גם: "התביעה הראשונה"} במסגרתה נקבעה לו נכות רפואית בשיעור 100%. אולם, היות והכנסתו של התובע עלתה על ההכנסה הקובעת לעניין קצבת נכות לא שולמה לו גמלה.

לימים הפסיק התובע לעבוד והגיש תביעה שניה שאושרה ביום 01.08.12.

התובע טען כי מאחר שבתביעה הראשונה שהגיש לא שולמה לו קצבת נכות אך בשל שיעור ההכנסה, הוא זכאי לתשלום קצבת נכות מיידית ממועד שנקבעה נכותו בתביעה השניה, ללא המתנה בת 90 יום זאת לפי סעיף 209(ד)(1) לחוק הביטוח הלאומי.

לטענת התובע סעיף 209(ד)(1) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי תובע שחדל להיות נכה בשל כך בלבד שהיתה לו הכנסה מעבודה או ממשלח-יד, זכאי, בתנאים המפורטים בסעיף, כי פקיד תביעות יקבע את דרגת אי-כושרו להשתכר מחדש, ללא הגשת תביעה חדשה.

לטענת הנתבע הוראת סעיף 209(ד)(1) לחוק הביטוח הלאומי לא חלה במקרה דנן של התובע שכן לא "חדל" להיות נכה, אלא מעולם לא הוגדר ככזה בהתאם לחוק.

בית-הדין דחה את טענות התובע וקבע כי סעיף 209(ד)(1) לחוק הביטוח הלאומי דן בקביעת דרגת אי-הכושר מחדש. משמע, הוא מתייחס למקרים בהם נקבעה כבר בעבר דרגת אי-הכושר, המבוטח יצא מגדר הגדרת "נכה", בשל הכנסותיו בלבד, ותוך 36 חודשים קטנה הכנסתו שוב. במקרה זה בלבד על פקיד התביעות לקבוע שוב את דרגת אי-הכושר, ללא צורך בהליך חדש הכולל חוות-דעת רפואית וחוות-דעת פקיד שיקום.

עוד נקבע כי לא ניתן להחיל את הוראת סעיף 209(ד)(1) לחוק הביטוח הלאומי שכן כושרו של התובע להשתכר לא נבחן ולא נקבע במסגרת התביעה הראשונה בשל אי-עמידה בתנאי הסף בנוגע להכנסה.

לפיכך, לא ניתן "לדלג" במסגרת התביעה השניה על השלבים של קביעת הנכות וקבלת חוות-דעת פקיד השיקום.

משכך, קבע בית-הדין שהנתבעת נהגה כדין כאשר קבעה תקופת המתנה בת 90 יום בין קביעת הנכות לבין תחילת תשלום הגמלה.

9. תביעה לקצבת נכות כללית בשל מצב סוציאוקונומי קשה
ב- ב"ל (ב"ש) 44895-03-15 {שמואל סמי לוי נ' המוסד לביטוח לאומי, עב 2015(2), 23729 (2015)} התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי לקצבת נכות כללית. התביעה נדחתה היות ואין 90 ימים רצופים בהם הכנסת התובע מעבודה נמוכה מ- 60% מהשכר הממוצע. על-כן, הגיש התובע תביעה לבית-הדין.

לטענת התובע אין הוא חולק על הנתונים של המוסד לביטוח לאומי לגבי הכנסותיו. אולם, התובע הינו אב ל- 5 ילדים ונושא בנטל פרנסת הבית. מצבו הבריאותי של התובע אינו טוב. לתובע 52% נכות צמיתה בגין פגיעה ברגלו כתוצאה מתאונת דרכים ו- 5% נכות בגין ליקוי בידו כתוצאה מפגיעה בעבודה.

לטענת הנתבע אין מחלוקת שאין 90 ימים בהם הכנסת התובע מעבודתו היתה נמוכה מ - 60% מהשכר הממוצע במשק ולפיכך התובע אינו עונה להגדרת סעיף 195 לחוק. על-כן, לא ניתן לסטות מהוראות החוק ולהכיר בתובע כנכה בנכות כללית.

בית-הדין קבע כי אין התובע עונה להגדרת "נכה" כקבוע בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי היות ואין מחלוקת כי לתובע אין 90 ימים רצופים בהם הכנסתו מעבודה היתה נמוכה מ- 60% מהשכר הממוצע במשק.

טענות התובע באשר למצבו הרפואי והמשפחתי, אין בהן כדי לשנות מהקביעה שאינו עומד בתנאי ההגדרה הקבועה בחוק, אשר התקיימותם הכרחית ונדרשת לצורך זכאות לגמלת נכות.

10. סיווג תובעת כ"עובדת" או כ"עקרת בית"
ב- ב"ל (ת"א) 36057-09-11 {חנה גרוסנס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 20508 (2015)} עסקינן בתביעה נגד החלטת המוסד לביטוח לאומי לבחון את זכאות התובעת לקצבת נכות כ"משתכרת" ולא כ"עקרת בית" על-פי הוראות סעיפים 195 ו- 238 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת חולה במספר מחלות, בינן סוכרת, ותת פעילות של בלוטת התריס. למרות מצבה הרפואי עבדה התובעת משך השנים בעבודות שונות פרקי זמן שונים.

ב- 07/11 נקבעה לתובעת דרגת אי-כושר בשיעור 65%.

על-מנת לקבוע האם סיווג התובעת הוא עקרת בית או עובדת יש לבחון האם התובעת עבדה 24 מ- 48 החודשים שקדמו להגשת התביעה. בענייננו יש לבחון האם עבדה התובעת 24 חודשים בתקופת 48 החודשים שקדמו ליום 31.01.11 הוא יום הגשת התביעה. אין מחלוקת כי התובעת עבדה 23 חודשים מתוך 48 החודשים שקדמו ליום הגשת התביעה 31.01.2011

לטענת המוסד לביטוח הלאומי יש להכיר בתובעת כעקרת בית נכה והיא הוכרה ככזו החל מ- 31.10.09.

לטענת התובעת יש להכיר בה בעובדת ולא כעקרת בית היות ובשנת 2009 עבדה התובעת שתי תקופות, התקופה הראשונה הסתיימה בחודש 07/09. המעסיק בתקופה 03/09-07/09 לא שילם לתובעת עבור דמי חופשה. על-כן שולם לה פדיון ימי חופשה אלה בהמחאה מיום 02.04.14. לטענת התובעת יש למנות את "פדיון ימי החופשה" ששילם לה המעסיק כימי עבודה, בין השאר משום שלו היתה ערה לחשיבותם לא היתה פודה את ימי החופשה אלא היתה יוצאת לחופשה בפועל דבר שהיה מוביל לניתוק יחסי העבודה מאוחר יותר (בחודש 08/09) ומקים לה זכאות לקצבת נכות כעובדת.

בית-הדין דחה את התביעה וקבע כי לא הוגשה כל ראיה לכך שהתובעת הפסיקה לעבוד עקב מצבה הרפואי. זאת ועוד, מן המסמכים עלה כי יחסי העבודה נותקו ב- 07/09. התובעת עצמה דיווחה כי חדלה לעבוד בחודש 07/09 בתביעה להכרה בנכותה שהגישה לנתבע והדבר תואם את דיווחי המעסיקים.

שנית, טענת התובעת כי ייתכן שהיתה פועלת אחרת לא עוגנה בדבר, לא ברור שהמעסיק נכון היה להעסיקה גם בחודש 08/09 או שיכול היה להעסיקה במיוחד שמדובר בעבודה במערכת החינוך בה לא לומדים במהלך חופשת הקיץ.

11. תביעה לקביעת יום פרוץ המחלה כיום הקובע לעניין קביעת קצבת נכות
ב- ב"ל (ת"א) 14332-07-14 {אורנה נסים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 18700 (2015)} התובעת ביקשה לקבוע כי היום הקובע לעניין זכאות לקצבת נכות הינו יום פריצת המחלה.

התובעת הגישה תביעה לקצבת נכות בחודש 12/2012. על-פי החלטת הוועדה הרפואית נקבעו לתובעת 46% נכות רפואית מיום 15.08.12, כאשר מתוכם 40% נכות מלפני 15 חודשים ו- 65% אי-כושר מלפני 15 חודשים.

לטענת התובעת, בהתאם להוראת סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי התאריך הקובע לעניין מועד זכאותה לקצבת נכות הוא התאריך בו עקב הליקוי, נגרם למבוטח אי-כושר לתקופה של 90 ימים רצופים לפחות.
בהקשר זה, טענה התובעת, כי מחלתה נשוא הקצבה אינה מחלה חדשה אלא מחלה שפרצה עוד ביום 05.01.10. בשל מחלתה הפסיקה את עבודתה מחודש ינואר 2010 ועד לחודש מאי 2010, ושבה לעבודתה בסוף מאי 2010 עד ליום 15.6.12, אז נאלצה שוב להפסיק את עבודתה עקב מחלתה.

לטענת התובעת, על הנתבע לראות את יום פריצת המחלה {ינואר 2010} כתאריך הקובע לעניין זכאותה לקצבת נכות. לדידה, העובדה כי לא הגישה התובעת את תביעתה בסמוך למועד פריצת המחלה אינה סותרת את האמור בחוק ועל-כן לא אמורה להשפיע על קביעת מועד זכאותה לקצבה.

לטענת הנתבע אין לתובעת זכאות לקצבת נכות קודם לחודש 03/13, מאחר וקיימת הגדרה ברורה בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי לעניין מהו "היום הקובע" בסעיף הנ"ל.

לטענת הנתבע נקבע באופן חד-משמעי כי "לא יקבע תאריך קובע הקודם לתקופה של 15 חודשים שבתכוף לפני יום הגשת התביעה למוסד".

בית-הדין החליט לקבל את טענות הנתבע ולדחות את טענות התובעת באשר לזכאותה לקצבת נכות בקובעו כי בהתאם לחוק הביטוח הלאומי בכל הקשור לזכאות המבוטח לקצבת נכות, קובע סעיף 196 לחוק הביטוח הלאומי כי קצבת גמלה תשולם 90 יום לאחר התאריך הקובע.

התאריך הקובע הוגדר בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי כתאריך בו עקב הליקוי, נגרם למבוטח אי-כושר להשתכר לתקופה בת 90 יום לפחות. אולם, בכך אין די וסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי מוסיף תנאי נוסף, לפיו לא ייקבע תאריך קובע הקודם לתקופה של 15 החודשים שבתכוף לפני יום הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי, ולא יובא בחשבון אי-הכושר להשתכר אלא בתקופה של 15 החודשים האמורים.

12. תביעה לתשלום גמלת נכות רטרואקטיבית ממועד פנייתו הראשונה של התובע
ב- ב"ל (ב"ש) 59384-03-14 {יוסף בנטוזה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 17434 (2015)} עסקינן בתביעה לתשלום גמלת נכות כללית רטרואקטיבית ממועד הגשת התביעה לנכות כללית או לחילופין 7 שנים רטרואקטיבית ממועד הפניה לנתבע.

ביום 01.11.01 הגיש התובע תביעה לקצבת נכות כללית על-פי חוק הביטוח הלאומי, בגין מחלת לב איסכמית ודום נשימה בשינה. הנתבע הודיע לתובע ביום 13.06.02 כי עליו לבחור בין תשלום קצבת נכות כללית לבין קצבה ממשרד הביטחון והתובע בחר בקצבה ממשרד הביטחון.

ביום 07.06.04, משהוחמר מצבו הרפואי של התובע, הגיש הוא בקשה לבחינת זכאותו לקצבת נכות כללית מחדש.

בתאריך 16.06.05, הודיע הנתבע לתובע כי נקבעה לו דרגת אי-כושר בשיעור 75% לצמיתות, אך למרות-זאת לא תשולם לו קצבת נכות כללית היות ומשולמת לו קצבה ממשרד הבטחון, ולפיכך עליו שוב לבחור בין קבלת גמלה מביטוח לאומי לבין קבלת גמלה ממשרד הבטחון, לפי חוק הנכים. ביום 20.6.05, שלח התובע מכתב בו הודיע כי הוא בוחר בקצבת משרד הביטחון.

ביום 08.11.12, פנה התובע לנתבע ויידע אותו כי נפלה טעות מהותית בדרישתו מיום 16.06.05, כי התובע יבחר בין קבלת קצבה לפי חוק הנכים לבין קצבה לפי חוק הביטוח הלאומי. הנתבע התבקש להשיב לתובע את הגמלה, רטרואקטיבית ממועד הגשת התביעה לנכות בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

בעקבות פניית התובע הודיע הנתבע כי החליט לבוא לקראת התובע ולראות בפנייתו מיום 08.11.12, כתביעה חוזרת, אשר ניתן לשלמה עד 12 חודשים רטרואקטיבית. על-כן זכאותו לתשלום הינה מיום 08.11.11.

התובע הוכר על-ידי הנתבע בגין פגיעה קרדיולוגית ודום נשימה בשינה. בגין הפגיעה הלבבית נקבעו לו 50% נכות, ובגין דום הנשימה נקבעו לו 20% נכות. שקלול שתי הנכויות הללו מביא אותנו לנכות כוללת בשיעור 60% - נכות המקנה זכאות לטענת התובע לקצבת נכות כללית.

התובע טען כי אין מדובר בזכאות לגמלה על-פי מאורע אחד, ומשכך היה על הנתבע לשלם לתובע גמלת נכות כללית, ובנוסף היה זכאי התובע לגמלה לפי חוק הנכים בגין נכויותיו המוכרות.

הנתבע טען כי לצורך הכרעה באם מדובר במאורע אחד או לא, בזמנים הרלוונטיים לא היה די בבדיקת גובה אחוזי הנכויות הרפואיות שנקבעו, אלא היה צורך לבחון האם הליקויים שאינם משותפים, גרמו לבדם לאי-כושר להשתכר. במקרה דנן, אי-הכושר שנקבע לתובע נבע מכלל תחלואיו ולא רק בשל הליקויים שלא הוכרו במשרד הביטחון ולכן מדובר במאורע אחד.

עוד טען הנתבע, כי לפנים משורת הדין, והואיל ובהתאם לפסק-דינו של בית-הדין הארצי בעניין יעל ריבק {עב"ל (ארצי) 170/03 יעל ריבק נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2005(4), 502 (2005)} שונו הקריטריונים לבחינת מאורע אחד, החליט הנתבע לבוא לקראת התובע ולראות את פנייתו מיום 08.11.12 כתביעה חדשה ובהתאם לסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, אושרה זכאותו לתשלום מיום 08.11.11.

בית-הדין דחה את התביעה ונימק זאת בכך שהנתבע הסכים לראות בפניית התובע ב- 2012 כתביעה חדשה, אשר נבחנה לנוכח ההנחיות החדשות, ולכן אושרה, וכמקובל רטרואקטיבית עד 12 חודשים, בהתאם לסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי.
מעבר לכך, הנתבע אינו יכול לאשר את התביעה, והתובע אינו זכאי לכך, מקום בו לא הגיש תביעה לנתבע מאז שנת 2005 או תביעה לבית-הדין מאז שנדחה לראשונה בשנת 2002. לא רק זו, אף זו. התובע השלים עם החלטות הנתבע ובכל פעם בחר בגמלה לפי חוק הנכים.

13. תביעה להכרה בכך שאופי משק הבית, נטילת תרופות ואישפוזים תכופים משפיעים על הקביעה האם מדובר בעקרת בית נכה
ב- ב"ל (חי') 54353-12-14 {מרים קדוש נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 17463 (2015)} עסקינן בערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי על החלטת ועדה לעררים לקביעת דרגת אי-כושר שקבעה כי המערערת לא איבדה מעל 50% מכושרה לתפקד במשק ביתה.

המערערת הינה אם לשישה ילדים, ביניהם ילדה בת 12 בלוקה מבפיגור שכלי. בנוסף לכך, המערערת נוטלת כ- 9 תרופות שונות מדי יום להן תופעות לוואי שונות ומתאשפזת מידי חודש עקב בעיה לבבית.

לטענת המערערת, החלטת הוועדה לעררים לקביעת דרגת אי-כושר (להלן: "הוועדה לעררים") לוקה בחסר היות והוועדה לעררים בהחלטתה לא לקחה בחשבון את הנתונים לעיל.

מנגד טען המשיב, כי לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה לעררים, שהתייחסה לתלונותיה העיקריות של המערערת בדבר עייפות, הפרעות שינה וקשיי נשימה, ובהתחשב בקביעות בתחום הרפואי והשלכותיהן על יכולת התפקוד.

עוד טען המשיב כי תיאורה של המערערת לגבי קשייה אינו עולה בקנה אחד עם הליקויים שאובחנו אלצה אשר רובם ככולם בדרגת חומרה קלה בלבד. המשיב פירט כי המערערת מוגבלת בעיקר בביצוע עבודות הבית הקשות כגון הזזת רהיטים וניקיון חלונות ותריסים אך יכולה לבצע את רוב העבודות כמו בישול, טיפול בכביסה וסידור הבית. על-כן, דחתה הוועדה לעררים את הערר וקבעה כי המערערת לא איבדה מעל 50% מכושרה לתפקד במשק הבית.

בית-הדין קבע כי יש לקבל את הערעור בחלקו.

בית-הדין קבע כי בהחלטה האם מדובר בעקרת בית נכה אין מקום להתחשב בשיקולים הקשורים לנסיבותיו המיוחדות של משק הבית שעל ניהולו מופקדת המערערת.

כמו-כן, קבע בית-הדין כי אין לקבל את טענת המערערת, כי היה על הוועדה לעררים לבחון את השפעת תופעות הלוואי של התרופות השונות אותן היא נוטלת. המערערת לא טענה בפני הוועדה כי היא סובלת מתופעות לוואי של תרופות אלה או אחרות, והסבירה את תופעות העייפות וחוסר התפקוד כנובעות מקשיי השינה, לחץ הדם והנכות הלבבית. המערערת לא הציגה כל אישור רפואי המצביע על השפעת איזה מבין תופעות הלוואי השונות ואין מקום להסתמך בעניין זה על רשימות של כלל תופעות הלוואי האפשריות המצוינות בעלוני התרופות השונות.

אולם, בהתחשב באשפוזים התכופים באופן יחסי של המערערת, מצא בית-הדין כי יש מקום כי הוועדה לעררים תשקול את קביעתה כי ליקוייה של המערערת הם "בדרגת חומרה קלה בלבד", ומשכך אין בהם כדי להשפיע על אפשרות ביצוע מרבית עבודות הבית.

14. תביעה להכרה בכך שהבסיס לחישוב השכר הקובע על-פי סעיף 195(3) לחוק הביטוח הלאומי הוא השכר הרבעוני
ב- ב"ל (ת"א) 32938-07-13 {משה ברנד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 14316 (2015)} נדונה השאלה מהו הבסיס לחישוב השכר הקובע על-פי סעיף 195(3) לחוק הביטוח הלאומי. האם כטענת התובע יש להתייחס לשכר הקובע כנתון רבעוני כלומר יש לבדוק ממוצע השכר בשלושת החודשים שלאחר "התאריך הקובע" או כטענת הנתבע יש לבדוק את ממוצע השכר מידי חודש בחודשו.

לתובע נקבעו 40% נכות רפואית זמנית במסגרת ענף נכות כללית החל מיום 28.05.11 ולכן 90 הימים הרצופים של הירידה בהכנסות צריכים להיבדק החל ממועד זה והלאה.

נתוני השתכרותו של התובע הם כדלקמן: חודש 05/11 שכרו של התובע היה 365 ש"ח; חודש 06/11 שכרו של התובע היה 1,547 ש"ח; חודש 07/11 שכרו של התובע היה 5,331 ש"ח.

לטענת הנתבע נוכח נתונים אלה אין המדובר ב- 90 ימים רצופים בהם הכנסת התובע היתה נמוכה מ- 45% מהשכר הממוצע במשק, בשל הכנסה גבוהה בחודש 07/11 המהווה 64% מהשכר הממוצע במשק.

לשיטת הנתבע יש לבדוק מדי חודש בחודשו האם ההכנסה נמוכה מ- 45% מהשכר הממוצע ורק אם במשך 90 יום רצופים מתקבלת תשובה חיובית אזי יענה המבוטח להגדרת נכה.

התובע מנגד טוען כי אין לבדוק את הכנסותיו חודש בחודשו אלא יש לערוך בדיקה רבעונית. בבדיקה שכזו יוצא כי השכר לכל שלושת החודשים יחדיו הינו 7,243 ש"ח שזה סכום שנמוך ממכפלה של 3 X 45% מהשכר הממוצע במשק.

בית-הדין דחה את התביעה וקבע כי אילו היה חפץ המחוקק כי החישוב ייערך לפי בסיס רבעוני היה מציין זאת מפורשות כפי שנקבע לגבי גמלאות אחרות.

15. תביעה לקצבת נכות לעקרת בית בין גיל פרישה לגיל זקנה
ב- ב"ל (נצ') 49962-01-14 {אלן כסאברי נ' המוסד לביטוח, תק-עב 2014(4), 24933 (2014)} עסקינן בתביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי אשר החליט לדחות תביעה לקצבת נכות היות והתובעת אינה מבוטחת בביטוח נכות בשל היותה בגיל פרישה.

התובעת הינה עקרת בית נשואה, אשר בהתאם לתאריך לידתה גיל פרישתה הוא 62 וזכאותה לקצבת זקנה היא מגיל 68 ו- 8 חודשים. על-כן, היות והתובעת בגיל פרישה לא זכאית היא לקצבת נכות. זאת ועוד, התובעת לא זכאית לקצבת זקנה היות וטרם הגיעה לגיל המתאים.

המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שאלת זכאותה של התובעת לקצבת נכות כללית, במהלך התקופה שבין גיל המוגדר לגביה כגיל פרישה לבין הגיל המזכה אותה בקצבת זקנה.

לטענת התובעת יש והאריך את גיל פרישתה בתביעת הנכות עד לגיל הזכאות לקצבת זקנה מאחר והנתבע חייב לספק לתובעת ולכל המבוטחים קצבאות מספיקות כדי צרכם, כאשר חובה זו הוכרה בפסיקה כחוסה תחת הזכות לכבוד וביטחון סוציאלי. לדידה, לא ניתן לאשר מצב בו התובעת אינה מקבלת קצבת נכות ואינה מקבלת קצבת זקנה.
התובעת טענה כי אומנם המחוקק ביקש להגדיר את קצבת הנכות בשונה מקצבת הזקנה, אך הפרשנות המתבקשת והשכל הישר מחייבים המשכיות בין סל הקצבאות של הנתבע, שיש בהן בטחון סוציאלי עבור המבוטחים. מכאן שיש לראות בגיל הפרישה הקבוע בחוק כגיל הזכאות לקצבת זקנה שנקבע לתובעת, היינו 68 שנים ו- 8 חודשים.

לטענת הנתבע, בקשתה של התובעת לקבוע עבורה גיל פרישה שונה מעקרת בית, הינו בניגוד להוראותיו המפורשות של החוק. התובעת אינה עונה על-אף אחד מהחריגים המפורטים בסעיף 246(ב) לחוק הביטוח הלאומי. לכן, משלא צברה תקופת אכשרה בהתאם להוראות סעיף 246(א) לחוק הביטוח הלאומי, אין היא זכאית לקצבת זקנה בגיל הפרישה, אלא בגיל הקבוע לגביה בהתאם לתאריך לידתה.

בית-הדין ציין כי דעתו אינה נוחה מן המצב הקיים בו חלק מעקרות הבית הנמצאות בטווח הגילאים בתפר בין גיל הפרישה לגיל הזקנה, אינן יכולות להגיש תביעה לנכות כללית ואף לא לקצבת זקנה. אף-על-פי-כן, קבע בית- הדין כי אין מנוס מדחיית התביעה.

בית-הדין ציין כי המחוקק קבע במסגרת הסעיפים 245(א)(2) ו- 246(ב) לחוק הביטוח הלאומי הוראות הבאות להקל עם גרושות, אלמנות, עגונות, נשים המקבלות קצבת נכות ואחרות בכל הקשור לגיל בו תזכינה לקבלת קצבת זקנה. התובעת אינה נמנית על קבוצה זו.

התובעת כאמור נמנית על עקרות הבית שאינן זכאיות לקבלת קצבת נכות ואף לא לקצבת זקנה כיוון שהיא נמצאת בטווח הגילאים שבין 62 שנים לבין 68 ו-8 חודשים. לכן, בשים-לב להוראות הדין, לא מצא בית-הדין כי טעה הנתבע עת החליט לדחות את תביעתה של התובעת לקצבת נכות.

16. תביעה לקצבת עידוד לנכה אשר הכנסותיו פחותות מ- 60% מן השכר הממוצע במשק
ב- ב"ל (חי') 45588-11-12 {סבחי טוואטחה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 11299 (2014)} עסקינן בשאלה האם התובע זכאי לקבל קצבת עידוד אף-על-פי שהכנסותיו פחותות מ- 60% מן השכר הממוצע במשק אך הגבוהות מ- 50% מן השכר הממוצע במשק, מה ששולל ממנו את קצבת הנכות.

לתובע נקבעה נכות צמיתה של 40%. לאור קביעה זו נקבעה לתובע דרגת אי-כושר זמנית בשיעור של 75% החל מיום 01.11.07 ועד ליום 31.10.09.

התובע החל לעבוד ביום 12.08.08. בבדיקת צמצום שכר שנערכה לו בחודשים אוגוסט - אוקטובר 08, לא נמצא צמצום בשכרו וכך היה גם בבדיקת צמצום לתקופה שמחודש אוגוסט 08 ועד לחודש פברואר 09. לפיכך, תשלום קצבת הנכות הופסק בחודש נובמבר 08.

בהמשך התובע הגיש תביעה חוזרת לקצבת נכות. התביעה נדחתה בנימוק שהתובע לא עומד במבחן ההכנסות לנוכח העובדה שהכנסותיו מעבודה עלו על 60% מהשכר הממוצע במשק.

הנתבע שלם לתובע קצבת עידוד החל מחודש אוגוסט 09 ועד לחודש דצמבר 11. תשלום קצבת העידוד הופסק על-ידי הנתבע בחודש ינואר 12 בנימוק שהכנסות התובע מעבודה פחתו משיעור 60% מהשכר הממוצע במשק.

לאחר הפסקת תשלום קצבת העידוד, ביום 19.02.13 התובע הגיש תביעה חוזרת לקצבת נכות כללית. התביעה נדחתה על-ידי הנתבע לאחר שנמצא כי התובע לא איבד 50% ומעלה מכושר ההשתכרות שלו.

לטענת התובע, הוא זכאי להמשיך ולקבל את קצבת העידוד, כל עוד יש לו הכנסה מעבודה, ללא כל קשר לגובה ההכנסה וזאת בהתאם לסעיף 222ג(ב) לחוק הביטוח הלאומי. לטענתו, הסעיף אינו קובע רף הכנסות מסויים ואף אינו מפנה לסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי. אמנם, סעיף 222ג(א) לחוק הביטוח הלאומי מפנה לסעיף 199(1) לחוק הביטוח הלאומי לפיו המבוטח היה זכאי לקצבת נכות חודשית, כאשר הזכאות לקצבת נכות מותנית בהיותו של המבוטח "נכה" כהגדרתו בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי. ואולם, לטענת התובע הזכאות לקצבת נכות וכפועל יוצא הגדרת התובע כ"נכה" מתייחסת לתקופת העבר, טרם קבלת קצבת העידוד.

עוד נטען כי תכלית החקיקה להבטיח תשלום קצבת עידוד דווקא לאנשים, כדוגמת התובע, שאינם נכנסים להגדרת "נכה" כאמור בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, בשל העובדה שיכולת ההשתכרות שלהם גבוהה מזו המזכה בקצבת נכות, אך הם "אנשים בעלי מוגבלויות. התובע טוען כי תכלית החוק כפי שבאה לידי ביטוי בדברי ההסבר בהצעת החוק הינה לאפשר לאדם בעל מוגבלות, דהיינו בעל נכות רפואית לקבל קצבה על-אף שאינו עומד בדרישות סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי בהתייחס ליכולת ההשתכרות.

לטענת הנתבע, על-מנת שהתובע יהיה זכאי לקצבת עידוד לפי סעיף 222ג לחוק הביטוח הלאומי עליו לעמוד בהגדרת "נכה" כאמור בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, דהיינו עליו לאבד את כושר השתכרות בשיעור של 50% ומעלה. בנוסף, הכנסתו מעבודה צריכה לעלות על 60% מהשכר הממוצע במשק. התובע אינו עומד באף אחד מהתנאים המצטברים שלעיל.

לטענת הנתבע, מטרת החוק היא לעודד את שילובם והשתלבותם בעבודה של אנשים עם מוגבלות שכושרם להשתכר צומצם עקב הליקוי ב- 50% או יותר, כך שהכנסתם מעבודה לא תשלול מהם את קצבת הנכות .

בעקבות תיקון סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: "חוק לרון"), באופן שהגדיר מחדש בסעיף 195(3) את רף ההכנסות השולל מחד את הזכאות לקצבת נכות, אך מאפשר כניסה למבחני הזכאות לקצבת עידוד מאידך. התובע אינו עונה להגדרת "נכה כאמור בסעיף 195(2) לחוק הביטוח הלאומי, משעה שוועדת העררים לעניין קביעת דרגת אי-כושר קבעה שהתובע לא איבד 50% או יותר מכושר השתכרותו. כך גם, הכנסתו של התובע מעבודה החל משנת 2012 פחתה משיעור של 60% מהשכר הממוצע במשק, שהינו רף ההכנסה המזכה בקצבת עידוד נכה "בעל זכאות ממושכת" כדוגמת התובע.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם יש להחיל את סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי על סעיף 222ג לחוק הביטוח הלאומי, כך שהזכאות לקצבת עידוד מותנית בהיותו של המבוטח "נכה" כהגדרתו בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

בדברי ההסבר לתיקון חוק הביטוח הלאומי הובהר כי מטרת התיקון למנוע מצב שבו נכים הזכאים לתשלום של קצבת נכות יבחרו שלא לצאת לעבודה מחשש לשלילת קצבת הנכות או להפחתה משמעותית של הקצבה וזאת עקב תוספת של הכנסה מעבודה. התיקון הצביע על הצורך ביצירת מנגנון חדש שיאפשר לנכה להגדיל את הכנסתו מעבודה מבלי שהכנסתו הכוללת (מקצבה ומעבודה) תיפגע.

בדברי ההסבר קיימת התייחסות מפורשת למבוטח המוגדר כ"נכה" לפי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, לצורך בשינוי המצב טרם התיקון לפיו הכנסה מעבודה שללה או הפחיתה משמעותית את קצבת הנכות ולצורך ביצירת מנגנון חדש שיבטיח את הכנסתו של הנכה. כך גם העובדה שחוק לרון הינו חלק בלתי-נפרד מפרק הנכות בחוק הביטוח הלאומי מלמדת על-כך שקבלת קצבת עידוד מותנית בהיותו של המבוטח "נכה" כאמור בסעיף 195(2) לחוק הביטוח הלאומי.

מטרתו של חוק לרון לעודד את יציאתם של נכים לעבודה, כך שהסכום הכולל שיתקבל מעבודה ומקצבה יהיה יותר גבוה מסכום הקצבה ו"נכה" שהכנסתו מעבודה עולה על הסכום המזכה בקצבת נכות, יקבל קצבת עידוד מתכלית זו, עולה בבירור כי התנאי הראשון לזכאות לקצבת עידוד הינו היותו של המבוטח "נכה" כהגדרתו בסעיף 195(2) לחוק הביטוח הלאומי, היינו מבוטח שכתוצאה מליקוי רפואי איבד 50% לפחות מכושר ההשתכרות.

בית-הדין דחה את התביעה היות ובענייננו, אין חולק שהתובע לא איבד 50% ומעלה מכושר ההשתכרות ועל-כן הוא אינו בגדר "נכה" לפי סעיף 195(2) לחוק הביטוח הלאומי.

17. תביעה להכרה בכך שבקשה לגמלת נכות זמנית הוגשה בטרם עברו 90 יום ממועד השחרור מבית-החולים
ב- ב"ל (ת"א) 25478-09-13 {מאור בוזגלו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 6205 (2014)} עסקינן בתביעה בה עותר מבקש להורות כי תביעת התובע להחמרת מצב הוגשה בטרם חלפו 90 יום מיום שחרורו מאשפוז בבית-חולים. בהתאם לכך מבקש התובע להורות לנתבע לשלם לו גמלת נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה מיום 07.05.12 ועד ליום 30.09.12, בהתאם לקביעת הוועדה הרפואית.

לא היתה מחלוקת בין התובע לבין הוועדה הרפואית בדבר שיעור הנכות הזמנית ותקופתה. המחלוקת היחידה היתה מועד הגשת התביעה להחמרת מצב.

הנתבע טען כי התביעה הוגשה באיחור בחודש ה- 02/13, בעוד שהתובע השתחרר מבית-החולים התאריך 14.05.12.

לטענת התובע התנהלותו של פקיד התביעות היתה חסרת תום-לב. משהנתבע הסכים כי התביעה הוגשה בחודש 06/12 ומשמועד הגשת התביעה הינו החלטה של פקיד תביעות.

יתרה-מכך, החלטת הוועדה הרפואית לעררים לדחות את הערר מהטעם שהתביעה להחמרת מצב הוגשה לאחר 90 יום ממועד האשפוז, ניתנה על-ידי הוועדה הרפואית לעררים בחריגה מסמכות.

הנתבע טען כי יש להבחין בין שתי קביעות: בין קביעת פקיד התביעות מהו המועד בו הוגשה התביעה ובין קביעת הוועדה הרפואית בעניין הנכות ומועד תחילתה. במועד החלטת הוועדה הרפואית לעררים עמדה החלטת פקיד התביעות, לפיה תביעת התובע להחמרת מצב הוגשה ביום 03.02.13 ולפיכך הוועדה, במסגרת סמכותה, קבעה את הנכות בהתאם למועד הגשת הבקשה. פקיד התביעות שקל שוב את העניין והחליט לשנות את ההחלטה. ניתנה החלטה לפיה התובע הגיש את התביעה להחמרה בחודש 6/12.

בית-הדין קבע כי דין התביעה להתקבל.

לוועדה רפואית הסמכות לקבוע את דרגת הנכות של נפגע בעבודה במסגרת קביעת דרגת הנכות תקבע הוועדה אף את מועד תחילתה של הנכות, כן מוסמכת הוועדה הרפאית לקבוע האם הנכות הינה זמנית או יציבה. קביעות אלה הן קביעות רפואיות. לעומת-זאת קביעת המועד בו הוגשה הבקשה לקביעת דרגת נכות היא בסמכותו של פקיד התביעות.

הוועדה הרפואית מיום 28.05.13 קבעה שתי קביעות: האחת בעניין גובה הנכות ומועד תחילתה וסיומה, והאחרת לעניין הזכאות. הוועדה קבעה כי לתובע נכות זמנית בשיעור 100% מיום 07.05.12 ועד ליום 30.09.12 - זוהי קביעה רפואית.

אשר לזכאות לגמלה, קבעה הוועדה כי מאחר והתובע הגיש את התביעה להחמרת מצב רק ב- 02/13 לא ניתן לקבוע החמרה לתקופה שמעל 3 חודשים. קביעה זו אינה בגדר קביעה רפואית.

במועד בו ניתנה ההחלטה עמדה בפני הוועדה החלטת פקיד התביעות לפיה מועד הגשת הבקשה להחמרת מצב הוא 02/13. פקיד התביעות, כאמור, חזר בו מקביעה זו וקבע כי מועד הגשת הבקשה הוא 06/12. לפיכך לא קיימת עוד מניעה לקבוע כי קמה זכאות לקצבה לתקופה בה נקבעה הנכות הרפואית על-ידי הוועדה, ודהיינו מיום 07.05.12 ועד ליום 30.09.12.

18. תביעה להכרה רטרואקטיבית בנכויות לאסיר ציון
ב- ב"ל (יר') 13770-01-14 {אלי אליהו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 590154 (2014)} ביקר המערער להכיר רטרואקטיבית בנכויותיו בפיזיות והנפשיות בשל היותו אסיר ציון.

התובע מקבל קצבת נכות כאסיר ציון החל מיום 01.01.96.

ביום 22.05.12 הגיש התובע תביעה לדיון מחדש בשיעור נכותו לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). במסגרת החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון בתביעתו, הוכרה לתובע נכות נפשית בשעור של 20%.

התובע הגיש ערר על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון ובהחלטת הוועדה הרפואית מדרג שני מיום 07.11.13 נקבע כי חלה החמרת מצב והוגדלו אחוזי הנכות המשוקללת שנקבעו לתובע ל- 44%. תחולת ההכרה נקבעה ליום 22.05.12, מועד הגשת התביעה לדיון מחדש על-פי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי. המערער הגיש ערעור בתיק זה על החלטת ועדה רפואית מדרג שני ובו תקף הן את שיעור אחוזי הנכות שנקבע לו, והן את מועד תחולת ההכרה בנכויות אלה.

עיקר טענתו של המערער היא כי יש להכיר הן בנכות הנפשית והן בנכות הגופנית באופן רטרואקטיבי למועד המוקדם ממועד הגשת התביעה לפי תקנה 36, כאשר בנכות הנפשית מבקש המערער להכיר ממועד שחרורו של המערער מן המאסר. המערער טוען שהיות ומדובר בפוסט טראומה, הרי שהיא נוצרה לפני שנים רבות מעצם טיבה.

לטענת המערער, סעיף 23 לחוק תגמולים לאסירי ציון ובני משפחותיהם (להלן: "חוק אסירי ציון") הוא החל על התובע. חוק אסירי ציון בסעיף 23 קובע מהם הסעיפים שבחוק הבטוח הלאומי אשר יחולו על מי שחוק אסירי ציון חל עליו. הסעיף אינו מחיל את סעיפים 195 ו- 296 לחוק הביטוח הלאומי המגבילים הזכאות לגמלאות לבעלי נכות כללית ומכאן שעל-פי רוחו, אינו מכוון להגביל הכרה רטרואקטיבית בנכות.

אשר לנכות הגופנית, טוען המערער כי משנקבע על-ידי הוועדה הרפואית כי מדובר בציסטה ישנה, היה מקום להכיר בפגיעה באופן רטרואקטיבי.

לטענת המשיב, דין הערעור להידחות שכן הוגש באיחור. כמו-כן, אין מקום להסתמכותו של המערער על המקורות עליהם נסמך נוכח הוראותיהם המפורשות של החוקים והתקנות הרלבנטיים.

בית-הדין החליט לדחות את הערעור בקובעו את הדברים הבאים:

הוראות חוק אסירי ציון ותקנותיו, וכן הוראות החוק והתקנות שהותקנו מכוחו ברורות ואינן לוקות לא בחוסר בהירות ולא בלקונה הדורשות הזקקות למקורות חיצוניים.

על-פי סעיף 5 לחוק אסירי ציון, בקשה להכרה באדם כאסיר ציון משמשת גם כבקשה לקבלת תגמול ויש לצרף אליה הן אסמכתאות הנדרשות לשם ההכרה והן אסמכתאות לשם ביסוס החבלות והמחלות שלטענת אותו אדם נגרמו לו עקב מאסרו. כאמור בסעיף 5(ד), ככל שמכירה הרשות באדם כאסיר ציון, הרי שהיא מעבירה את המסמכים הרלבנטיים לנתבע.

בהמשך לכך , קובעים סעיפים 8-6 לחוק אסירי ציון את אופן קביעת דרגת נכות של אסיר ציון בידי ועדות רפואיות ובסעיף 6(ב) נקבע "דרגות נכות ותקופות תחולתן ייקבעו לפי מבחנים וכללים שיקבע השר".

בהתאם לכך התקין השר את תקנות התגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם (להלן: "תקנות אסירי ציון"). תקנה 2 לתקנות אסירי ציון קובעת מהן ההוראות שיחולו על ועדות רפואיות . ההוראות הן הוראות שונות מתוך תקנות הביטוח הלאומי. בין-היתר מוחלות תקנות 36 - 37א לתקנות הביטוח הלאומי הדנות בדיון מחודש בדרגת נכות.

על-פי תקנה 37א לתקנות הביטוח הלאומי "לא תקבע דרגת נכות מחדש לפי תקנות 36 או 37 בעד התקופה שלפני מועד הגשת הבקשה לקביעת דרגת הנכות מחדש...".

בסעיף 19 לחוק אסירי ציון קבע בסעיף-קטן (א) "אושרה בקשה לתגמול לפי חוק זה, ישולם התגמול מהאחד בחודש בו הוגשה הבקשה וכל עוד הזכאי הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל".

הנה-כי-כן, הן על-פי סעיף 19 לחוק אסירי ציון והן על-פי תקנה 37א לתקנות הביטוח הלאומי, לא ניתן לקבוע מועד דרגת נכות המוקדם, למועד הגשת הבקשה, כאשר על-פי סעיף 19, מוקדם המועד בכמה ימים לראשית החודש שבו הוגשה הבקשה.

בעניין דנא הגיש המערער בקשה לקביעת דרגת נכותו מחדש, הן בשל הנכות גופנית והן בשל הנכות הנפשית. משקבעה הוועדה תחולה רטרואקטיבית בהתאם להוראות האמורות של סעיף 19 - קרי ביחס לתקופה שתחילתה בראשית החודש בו הוגשה הבקשה, הרי שהיא פעלה כדין.

19. תביעה לביטול שלילת תושבות לעניין קצבת נכות
ב- ב"ל (חי') 23691-01-13 {אולג ישראליאוב נ' המוסד לביטוח, תק-עב 2014(4), 3755 (2014)} עסקינן בתביעה שעניינה שלילת מעמד התובע כ"תושב" ישראל בתקופה מיום 21.08.11 ועד ליום 16.12.12, וכפועל יוצא מכך שלילת זכאותו לקצבת נכות כללית ויצירת חוב על-שם התובע, בגין קבלת קצבאות שלא כדין בתקופה הרלבנטית.

התובע נולד באזרבייג'אן ועלה לישראל בשנת 1996 בהיותו בן 41 יחד עם משפחתו. בין השנים 2012-2008 שהה התובע תקופות ממושכות שחלקן מעל חצי שנה באזרבייג'אן.

התובע מקבל מהנתבע קצבת נכות כללית מחודש 04/05. נוכח שהייתו הממושכת של התובע באזרבייג'ן, ביקש הנתבע ביום 18.05.11 לבחון את מעמדו כתושב ישראל ולשם כך נשלח לתובע שאלון קביעת תושבות לשוהה בחו"ל. תובע ציין בשאלון כי הוא שוהה באזרבייג'אן שם עובד בתור מתרגם עבור חברה ישראלית.

על יסוד האמור בשאלון, נשלחו לתובע מכתבי דרישה להשלמת מסמכים ולהוכחת טענתו בדבר עבודתו בחו"ל אצל מעסיק תושב ישראל, בהתאם לאמור בסעיף 76 לחוק הביטוח הלאומי.

לאחר קבלת הפרטים הנוספים ובדיקתם, הודיע הנתבע לתובע כי על יסוד הבדיקה, נמצא שהתובע שוהה באזרבייג'ן כ- 87% מזמנו; כי אין בינו לבין מעסיקו הנטען יחסי עובד ומעביד; כי מרכז חייו הועתק לאזרבייג'ן החל מיום 31.05.08 וכי הינו פרוד מאשתו החל מיום 21.12.08; לפיכך, הוחלט לראות בתובע כמי שאינו תושב ישראל החל מיום 21.08.11, מועד יציאתו האחרונה לאזרבייג'ן, הגם שניתן היה לשלול את מעמדו כתושב החל מיום 31.05.08 (מועד יציאתו הראשונה לאזרבייג'ן) בהתחשב בהיותו נכה שקיבל גמלת נכות.
במכתבו לנתבע מיום 24.01.12 ביקש התובע להשיג על החלטת הנתבע ולמכתבו צירף חוזה העסקה ומסמכים נוספים, לפיהם התובע עובד באזרבייג'ן בחברה ישראלית אחרת החל מיום 01.01.12. בחוזה ההעסקה הוגדר תפקיד התובע "לקדם את האינטרסים ולחפש שווקים חדשים כמו-כן לתרגם את השפה" וכן צויין בסעיף ההערות כי מוסכם בין הצדדים שאין ביניהם יחסי עובד ומעביד ומשכך התובע אינו זכאי לתנאים סוציאליים למיניהם.
לאחר בדיקת יחס העבודה בין התובע לבין מי שטען התובע כי הוא מעסיקו, הודיע הנתבע לתובע במכתביו מהתאריכים 29.05.12 ו- 11.06.12 כי נוכח היעדר יחסי העבודה בין התובע למעסיק הנטען, נדחית בקשת התובע לרישום מעמדו כעובד בחו"ל בהתאם להוראת סעיף 76 לחוק הביטוח הלאומי וכי ההחלטה לשלול את מעמדו כתושב ישראל החל מיום 21.08.11 הינה בתוקף.
התובע שב לישראל ביום 17.12.12 וממועד זה ואילך הוכר בנתבע מעמדו כתושב ישראל וחודשה זכאותו לקצבת נכות כללית. הנתבע קיזז את מרבית החוב על חשבון תשלום רטרואקטיבי שהגיע לתובע, ויתרת החוב מקוזזת בשיעור 10% מהקצבה השוטפת אותה מקבל התובע.
בהודעתו מיום 08.05.13 הבהיר הנתבע, כי ככל שהתובע יוכיח קיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לבין המעסיקים הנטענים, הרי שהנתבע יוותר על טענתו בדבר היעדר תושבות התובע בתקופה הרלבנטית.
לטענת התובע, שגה הנתבע בהחלטתו לשלול את מעמדו כתושב ישראל בתקופה הרלבנטית, שכן בתקופה זו שהה התובע במרבית זמנו באזרבייג'ן במסגרת עבודתו אצל מעסיקים תושבי ישראל. התובע הוסיף, כי מעדותו האמינה שנתמכה בעדויותיהם של מעסיקיו הנטענים עלה בבירור, כי התובע עומד בכל מבחני הפסיקה לקיומם של יחסי עובד ומעביד, לרבות מבחן השתלבות התובע במערך העבודה וקבלת שכר. התובע שב וטען, כי מכלול הנסיבות מצביע על-כך שמרכז חייו הינו בישראל, וכי שהייתו בחו"ל בתקופה הרלבנטית היתה ארעית לצרכי עבודה, אשר חייבה את נוכחותו וזמינותו במקום.
מנגד, טען הנתבע כי בהסתמך על מכלול נסיבות העניין והעדויות שנשמעו עולה, כי התובע לא היה תושב ישראל בתקופה הרלבנטית, שכן בתקופה זו שהה התובע במרבית זמנו מחוץ לישראל ולא הוכח כי שהייתו היתה לצרכי עבודה בשירותי מעסיקים תושבי ישראל כטענתו. לפיכך, יש לדחות את טענת התובע כי מרכז חייו בישראל, שכן אין די בעצם הרצון להמשיך ולקבל קצבת נכות כללית כדי ליצור תושבות.
בפרק ט' לחוק הביטוח הלאומי נקבעו התנאים להקמת הזכאות לגמלת הנכות, כאשר אחד התנאים ההכרחיים לכך הינו היותו של המבוטח "תושב ישראל". במסגרת המגמה שבדין להגמשת פרשנות המונח "תושב ישראל", הכיר בית-הדין הארצי לעבודה בשהייה ממושכת של תושבי ישראל בחו"ל לצורכי עבודה או לימודים, באופן שאין בו כדי לשלול את מעמדם כ"תושבי ישראל".
בית-הדין קבע כי התובע לא השכיל להוכיח כי שררו בינו ובין המעסיק הנטען יחסי עובד ומעביד ו/או כי שהייתו באזרביג'אן בתקופה הרלבנטית היתה לצרכי ומטעמי עבודה.
באשר לזיקת התובע לישראל, קבע בית-הדין כי היות ואין לתובע נכסים משמעותיים בישראל השתכרות או אינטרס כלכלי כלשהו בישראל, פעילות או חברות בארגון או במוסד כלשהם בארץ הרי שזיקתו לישראל היא מועטה. מנגד, התרשם בית-הדין כי זיקתו של התובע לאזרבייג'ן היתה משמעותית.
על-פי הפסיקה, במקרה שהתובע הוא בעל תעודת זהות ישראלית, הנטל להוכיח כי אין הוא תושב ישראל רובץ על כתפי הנתבע. ודוק, מקרה הנדון קבע בית-הדין כי על יסוד כל המפורט לעיל, הנתבע השכיל להוכיח, חרף החזקה הקיימת, כי מרכז חיי התובע בתקופה הרלבנטית אכן לא היה בישראל.
על-כן, דחה בית-הדין את התביעה.

20. תביעה לקצבת נכות בעקבות הפסקת עבודה זמן קצר לפני גיל פרישה
ב- ב"ל (ת"א) 55672-12-12 {שרה אלפסי פישקינד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 3007 (2014)} עסקינן בתביעה לקצבת נכות לתובעת אשר הפסיקה לעבוד זמן קצר (פחות מ- 90 יום) לפני גיל פרישתה.

התובעת הינה חולת פוליו מילדותה, מועד פרישתה החוקי הינו 18.12.11. ביום 06.11.11, הוגשה על-ידי התובעת תביעה לקצבת נכות כללית אשר נדחתה מן הטעם שהיא הגיעה לגיל פרישה.

התובעת עבדה מזה שנים רבות בחברה הנכנסה להקפאת הליכים החל מיום 01.06.11 ועבודתה הסתיימה ביום 01.10.11 ועד אותו מועד התובעת קיבלה שכר מהחברה.

לטענת התובעת, פרשנות הנתבע לגבי ה"תאריך הקובע" אינה נכונה ולא היה מקום לדחות את תביעתה בנימוק שהגיעה לגיל פרישה. עוד נטען כי הנתבע התעלם מהעובדה כי נכותה היא מילדות וכי החברה היתה בהקפאת הליכים כבר מחודש יוני 2011. לשיטתה של התובעת, באופן מעשי, עקב מצב בריאותה היא היתה במצב של אי-כושר עבודה מלא.

לטענת הנתבע, כיוון שמתלושי השכר עולה כי התובעת עבדה והשתכרה בחברה עד חודש ספטמבר 2011, לאור גילה היא לא יכלה להיות זכאית לקצבת נכות. ראשית, משום שבקביעת ה"תאריך הקובע" יש לקחת בחשבון 90 ימים בהם היתה באי-כושר עקב הליקוי (סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי). שנית, מאחר שגיל הפרישה של התובעת חל פחות מ- 90 ימים לאחר שהפסיקה להשתכר, כלומר היא אינה עונה על הגדרת "נכה" שנקבעה בחוק הביטוח הלאומי.

ביחס לטענת התובעת כי לא ניתן היה להפסיק את יחסי עובד-מעביד בתקופת הקפאת ההליכים, טען הנתבע כי לא הובאה ראיה בתמיכה לטיעון זה וכי הראיות מעידות אחרת. מכל מקום, מבחינה משפטית, הקפאת הליכים אינה מפקיעה את קיומם של יחסי עובד-מעביד.

בית-הדין קבע כי כיוון שמכל המסמכים שהוצגו עולה כי התובעת השתכרה עד יום 01.10.11, הרי שלמעשה, לא היתה שרויה באי-כושר להשתכר, אלא רק לאחר תאריך זה. לפיכך ובהתאם להגדרת "התאריך הקובע", זה חל 90 ימים לאחר שהתובעת הפסיקה להשתכר. כלומר, ביום 31.12.11. במועד זה התובעת כבר הגיעה לגיל הפרישה ומסיבה זו לא היתה זכאית לקצבה. על-כן בדין הנתבע דחה את התביעה בנימוק שהתובעת הגיעה לגיל פרישה.

21. תביעה לקצבת נכות של עצמאי שנאלץ לסגור את העסק עקב מצבו הרפואי
ב- ב"ל (יר') 11932-07-10 {אחמד קרעין נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ירושלים, תק-עב 2014(4), 1337 (2014)} נידונה תביעה לקבלת קצבת נכות כללית בגין פגיעה שאירעה לתובע בברכיים באירוע ירי מתאריך 11.09.09.

הנתבע דחה את תביעתו של התובע בגין סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי בטענה לקיום הכנסה מעבודה העולה על 45% מהשכר הממוצע והיעדר ירידה בהכנסות.

התובע נורה ונפגע ביום 11.09.09 והגיש תביעה לקצבת נכות כללית ביום 28.12.09. לתובע נקבעה נכות רפואית של 50 אחוז לתקופה שמ- 11.09.09 עד 30.09.10 וזאת לפי תקנה 35(1)(ח) לתקנות הביטוח הלאומי.

בתאריך 30.8.11 התקבלה החלטה בוועדה הרפואית לעררים מיום 26.04.11 ונקבע על-ידי הוועדה כי לתובע 40% נכות רפואית לתקופה שמיום 01.10.10 עד 09.01.11, ו- 54% נכות רפואית לתקופה שמ- 10.01.11.

הנתבע דחה את תביעת התובע מאחר והכנסותיו ל- 15 חודשים שקדמו לתביעתו עלו על 45% מהשכר הממוצע במשק וכן לא חל צמצום בהכנסתו המזכה בגמלה.

לטענת התובע, פרט לכך שנקבעה לו נכות רפואית בשיעור 50% לפי תקנה 35(1)(ה), הרי שהוא נפגע בכל חלקי גופו בירך ימין ובירך שמאל, וסבל משברים מרוסקים. נוכח מצבו הרפואי לטענתו לא היה מסוגל לעבוד ולא עבד. התובע טען כי אין לו השכלה מקצועית ואינו כשיר לעבודה כלשהי פרט לעבודה פיזית. לפני האירוע עבד כנהג משאית עצמאי וניהל תיק עוסק זעיר, לאחר פגיעתו סבר שיוכל לשוב לעבוד, אך משהבין לאחר מספר חודשים כי לא יוכל לחזור לעבוד כנהג משאית מכר במאי 2010 את המשאית שהיתה לו ובמקביל פעל לסגירת תיקו במע"מ. בנסיבות אלה, טען התובע לא ניתן לזקוף לו הכנסה כלשהי ולכן לא ניתן היה לדחות את תביעתו לפי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה לפי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי היות והתובע דווח כעצמאי ולא פנה משך כל שנת 09' לעדכון מקדמות או כל הודעה אחרת כתוצאה מירידה בהכנסות העסק. בכתב ההגנה נטען כי התובע היה עצמאי ובמועד עריכת חישוב הכנסותיו לא עדכן את מעמדו בנתבע ולא חל צמצום המזכה בגמלה. אולם, בסיכומי הנתבע לא הוזכר עניין זה של עילת הדחייה בגין הכנסות כלל. משכך, יש לראות את הנתבע כאילו זנח טענתו זו.

לאור האמור, קבע בית-הדין כי יש לקבל את תביעתו של התובע לעניין סעיף 195 לחוק. עוד קבע בית-הדין כי דחיית התביעה על-ידי הנתבע לא היתה מבוססת.

22. תביעה לתשלום קצבת נכות רטרואקטיבית
ב- ב"ל (יר') 48504-03-14 {פריד ברהום נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 22950 (2014)} נידונה בקשה לתשלום קצבת נכות רטרואקטיבית.

ביום 01.05.12 התובע הגיש תביעה ראשונה לקצבת נכות כללית.

ביום 11.06.12 דנה ועדה רפואית מדרג ראשון בעניינו וקבעה כי לתובע דרגת נכות זמנית בשיעור של 100% ולתובע שולמה קצבה מיום 30.05.12.

ביום 01.08.13 נקבעה לתובע דרגת נכות יציבה בשיעור 60% לצמיתות והוא מקבל בכל חודש סך של 2,342 ש"ח.

לטענת התובע, הוא זכאי לתשלום קצבת נכות רטרואקטיבית, וכי היה על הנתבע לשלם לו קצבה רטרואקטיבית אף מבלי שיתבע זאת.

במכתב מיום 05.08.12 הודע לתובע כי תשלום הקצבה יחל לאחר שחלפו 90 ימים מתחילת דרגת אי-הכושר על-פי הוראות סעיפים 195 ו- 196(ב) לחוק הביטוח הלאומי. על-כן, משקבעה הוועדה הרפואית את מועד תחילת הנכות כאמור לעיל, זכאי התובע לתשלום גמלה רק מיום 30.05.12, ולא קודם לכן.

בית-הדין קבע כי לא ברור מדוע סבור התובע כי הוא זכאי לתשלום הגמלה רטרואקטיבית, וגם הטענה כי ככלל על המוסד לביטוח לאומי לעשות כן לא הובהרה. בנוסף לכל אלה המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית חלף זה מכבר.

לפיכך, דחה בית-הדין את התביעה.

23. תביעה לקביעת מועד ההכרה בנכויות הרפואיות בהליך בקשת פטור ממס הכנסה, כמועד הגשת תביעה לנכות כללית
ב- ב"ל (יר') 54486-06-13 {יצחק חמד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 15706 (2014)} נדונה תביעה כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי לדחות תביעה לקצבת נכות כללית בשל כך שהתובע אינו מבוטח בביטוח נכות היות והגיע לגיל הפרישה בעת הגשת התביעה.

התובע הגיש תביעה לקצבת נכות כללית בשנת 1989, אך תביעתו נדחתה מאחר שלא עבר את הסף הרפואי. התובע לא הגיש כל תביעה נוספת לנכות כללית עד 02.06.13.

עם-זאת, התובע הגיש בשנת 2011 בקשה לפטור ממס הכנסה בנימוק של נכות רפואית, וועדה רפואית לעררים הכירה לו בשיעורים שונים של נכות זמנית לתקופות שונות.

טענת התובע היא כי הוועדה הרפואית לעררים שבחנה את עניינו במסגרת בקשתו לפטור ממס הכנסה התעלמה מהמלצת מומחה לאורולוגיה, אליו היפנתה את התובע, ולא כללה בשיעור הנכות שהכירה לו 10% נכות שהמומחה האורולוג קבע לו.

התובע טען כי סבר שהכרה בנכות המזכה בפטור ממס הכנסה תהיה תקפה גם לעניין תביעתו לנכות כללית, ולכן יש לראות בבקשה שהגיש לפטור ממס הכנסה משום תביעה לנכות כללית.

בית-הדין קבע כי אין בסיס לטענה זו. התובע לא הגיש תביעה מחודשת לקצבת נכות כללית, אלא ביוני 2013, לאחר הגיעו לגיל הפרישה, ובדין נדחתה תביעתו. אין בסיס לדרישת התובע לראות במועד ההכרה בנכויותיו הרפואיות בהליך בקשת פטור ממס הכנסה, כמועד הגשת תביעה לנכות כללית. אשר-על-כן דחה בית-הדין את התביעה.
24. אופן הבדיקה האם הכנסה עולה על השכר בגינו ניתן לשלם קצבת נכות
ב- ב"ל (נצ') 26697-01-13 {מאזן חג'אג'רה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 15358 (2014)} המחלוקות בין היא בשאלת האופן הנכון שבו יש לבדוק אם הכנסתו בפועל של התובע כתוצאה מעיסוקו במשלח-ידו והאם היא עלתה בתקופה הרלוונטית על שיעור של 45% מהשכר הממוצע.

בשנת 2011 עסק התובע במשלח-ידו כעובד עצמאי. על-פי שומה של רשות המסים {שהתבססה על השומה העצמית שהתובע הגיש}, הכנסתו השנתית של התובע בשנת 2011, היתה בסך 44,970 ש"ח. לאחר ניכוי דמי ביטוח שהתובע שילם לנתבע, עמדה "ההכנסה החייבת" של התובע, על סך של 44,029 ש"ח.

התובע לוקה בבריאותו. ביום 21.05.12, הגיש התובע לנתבע תביעה לקצבת נכות על-פי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי.

רופא מוסמך שבדק את התובע ביום 10.08.12, קבע כי דרגת הנכות הרפואית המשוקללת של התובע היא בשיעור 57%, וזאת - החל מיום 01.05.11.

בהסתמך על עמדתו של הנתבע, בדבר הכנסות התובע ממשלח-ידו אשר עולות על שיעור של 45% מהשכר הממוצע - דחה הנתבע, כאמור לעיל, את תביעת התובע לקבלת קצבת נכות.

השאלה שעמדה לנגד עיני בית-הדין היתה האם נכון לחישב את הכנסת התובע בהתאם לשכר הממוצע בשנת 2010 או שמא היה נכון לבחון את הכנסתו בהתאם לשכר הממוצע בשנת 2011.

עוד נשאלה השאלה אם בבחינת הכנסת התובע היה אמור הנתבע להביא בחשבון את סך כל ההכנסות לפי השומה, או את הכנסה החייבת לאחר מס.

בנוגע לשנה על פיה יש לחשב את שכר התובע קבע בית-הדין כי הגם שתביעת התובע לקצבת נכות הוגשה לנתבע בשנת 2012, הרי שהתקופה הרלוונטית לתובענה זו, היא התקופה שמיום 01.05.11 ועד יום 31.12.11, על-כן יש להביא בחשבון את השכר הממוצע שנקבע לשנת 2011 (המתבסס על הנתונים של שנת 2010).

בנוגע לשאלה האם נכון להביא את הכנסת התובע לפני או אחרי השומה קבע בית-הדין שנכון להביא את ההכנסה של שלפני השומה. ההגדרה של "הכנסה מעסק או ממשלח-יד" בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי מפנה אל סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה, העוסק ב"השתכרות". בסעיף זה מדובר בהכנסה כולה, ולאו דווקא ב"הכנסה החייבת" שהיא ההכנסה בניכוי ההוצאות המותרות לניכוי.

על-כן, הגיע בית-הדין את התוצאה שתובע לא זכאי לקצבת נכות לשנת 2011.

25. תביעה לזכאות לתוספת תלויים לקצבת נכות כאשר לתובע יש הכנסה מנכסים
ב- ב"ל (יר') 11987/09 {יוסף סלמה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 2740 (2014)} נידונה תביעה על החלטת הנתבע להפסיק את תשלום תוספת התלויים שנוספה לקצבת הנכות של התובע, מן הטעם שלתובע הכנסה מנכסים כמשמעותה בסעיף 202(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי.

החל מיום 06.11.1996 משתלמת לתובע קצבת נכות כללית. בהיות התובע נשוי ואב לילדים, נוספה לקצבה תוספת תלויים, בהתאם להוראות סעיף 200(ג) לחוק הביטוח הלאומי. סכום הקצבה המלאה עמד בחודש ינואר 2008 על 4,578 ש"ח.

בעקבות "מכתב הלשנה" שהתקבל במוסד לגבי התובע וחקירה שערך בעקבותיו, בחודש 12/2007, החליט המוסד כי לתובע הכנסה מנכסים אותם יש להביא בחשבון לצורך חישוב קצבת הנכות. אשר-על-כן, חדל לשלם לתובע את תוספת התלויים החל מחודש 2/2008. בהתאם, פחתה הקצבה לכדי 1,991 ש"ח.

גדר המחלוקת בין הצדדים היה בשאלה האם יש בידי התובע נכסים מהם הוא מפיק הכנסה חודשית בהתאם לסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי ובאיזה שיעור. כפועל יוצא מכך האם כדין נהג הנתבע כאשר שלל מהתובע את קצבת התלויים במלואה. לשון אחרת, האם הכנסת התובע החודשית מנכסים עלתה בתקופה הרלבנטית, שהיא מחודש 02/08 ועד למועד הגשת התביעה בחודש 12/09, על 2,587 ש"ח לחודש שהוא הסכום שניכה המוסד מקצבת התובע.

בית-הדין בדק את רכיבי ההכנסה מכל אחד מנכסיו של התובע והגיע למסקנה כי ניתן בנקל להיווכח כי הכנסתו החודשית של התובע בתקופה הרלבנטית לתביעה עלתה על תוספת התלויים שעמדה דאז על 2,587 ש"ח. אשר-על-כן, החלטת הנתבע לשלול מן התובע את הקצבה בדין יסודה.

עוד קבע בית-הדין כי ההכרעה בפסק-הדין נוגעת לתקופה שראשיתה בפברואר 2008 וסיומה בחודש דצמבר 2009. אשר-על-כן, אין כל מניעה כי אם ימציא התובע ראיות חדשות תערך על-ידי הנתבע בדיקה מחודשת על יסוד אותן ראיות.

26. תביעה לקביעת התאריך הקובע זמן רב לפני הגשת התביעה
ב- ב"ל (חי') 55432-06-13 {משה מור נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 22358 (2014)} עסקינן בערעור על החלטת ועדה לעררים לעניין אי-כושר, אשר קבעה למערער דרגת אי-כושר בשיעור 74%.

המערער הינו חולה סכרת וסובל מדיכאון קשה ואינו עובד כ- 10 שנים.

הוועדה לעררים לעניין אי-כושר הסתמכה על אחוזי הנכות כפי שנקבעו על-ידי הוועדה רפואית לעררים, וציינה שוועדה רפואית זו קבעה למערער 80% נכות רפואית זמנית.

הוועדה ציינה, כי אינה סבורה שאחוזי הנכות הרפואית בשיעור 80%, משקפים דרגת אי-כושר זהה ולדעתה דרגת אי-כושר בשיעור 74%, משקפת את מצבו של המערער.

בערעורו טען המערער, כי יש לקבוע לו דרגת אי-כושר להשתכר בשיעור 100% לצמיתות, וזאת בתחולה מ- 01.01.95, הגם שהמערער מודה כי רק ב- 03.05.09 הגיש תביעה לנכות כללית.

בית-הדין קבע כי הטענה כי יש מקום לקבוע למערער שהגיש תביעה לנכות כללית רק בחודש 05/09, דרגת אי-כושר מחודש 01/95, הינה טענה שאין בה ממש לאור הוראות החוק. בית-הדין מפנה לסעיף 195 לחוק ביטוח הלאומי להגדרת "התאריך הקובע" שהינו התאריך שבו, עקב הליקוי, נגרם למבוטח אי-כושר להשתכר לתקופה של 90 ימים רצופים לפחות, ובלבד שלא ייקבע תאריך קובע הקודם לתקופה של 15 החודשים שבתכוף לפני יום הגשת התביעה למוסד, ולא יובא בחשבון אי-כושר להשתכר אלא בתקופה של 15 החודשים האמורים.

27. תביעה לקצבת נכות לחברת קיבוץ
ב- ב"ל (ב"ש) 8737-10-12 {שרה זרובבלי, נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 4579 (2013)} נידונה תביעה כנגד החלטת פקיד התביעות לדחות תביעה שהגישה התובעת לגמלת נכות בנימוק כי התובעת איננה עונה להגדרת "נכה" הקבועה בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת היא חברת קיבוץ ועובדת יום עבודה מלא.
באוגוסט 2011 הגישה התובעת תביעה לנתבע לגמלת נכות כללית. התביעה נדחתה בהחלטת פקיד התביעות ולפיה אין לקבל התביעה, משלא צמצמה התובעת את היקף עבודתה.

על-פי טענת התובעת, אין באפשרותה לצמצמם את היקף העבודה, לאור דרישת הקיבוץ, על-אף והיא מועסקת מעבר למגבלותיה הרפואיות. התובעת הוסיפה כי אין בידיה אישור רפואי המעיד כי אין היא כשירה לעבודה; וזאת מאחר ולטענתה רופא המשפחה המועסק על-ידי הקיבוץ, איננו מוכן להנפיק אישור כאמור, בשל התערבות הקיבוץ.

לטענת הנתבע, אין התובעת עומדת בקריטריונים לקבלת קצבת נכות.

בית-הדין בהחלטתו מפנה לסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי הקובע כי סעיף 195 לחוק מגדיר "נכה" כדלקמן:

נכה הינו מי אין לו כושר להשתכר מהעבודה או ממשלח-יד, או שכושרו להשתכר כאמור צומצם עקב הליקוי, אם בבת אחת ובין בהדרגה ב- 50% או יותר.

תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (צמצום בהשתכרות) מסדירות את הדרך בה יש ליישם את ההוראה בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, שעניינו צמצום הפגיעה בכושר ההשתכרות של המבוטח. לעניין התביעה רלוונטית תקנה 8 לתקנות הקובעת כי:

"מבוטח שהוא חבר קיבוץ או מושב שיתופי, המועסק במסגרת סידור העבודה של הקיבוץ או המושב השיתופי לא יותר מ- 4 שעות ביום - ייחשב כמי שצמצם את השתכרותו בפועל..."

בית-הדין קבע כי תקנה 8 לתקנות קובעת מבחן אובייקטיבי, היקף העסקה בפועל של המבוטח שהוא חבר קיבוץ לצורך הכרה בו כנכה. אשר-על-כן, טענות התובעת לעניין הנסיבות והסיבות בהן היא מועסקת יום עבודה מלא, אין בהן כדי להשפיע על קביעת מעמדה כ"נכה".

כמו-כן, היות ולא הוצג אישור רפואי המתייחס למגבלה רפואית ממנה סובלת התובעת, הרי שאין התובעת נופלת להגדרת "נכה" כאמור בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

28. תשלום קצבת נכות לאדם עם הכנסות גבוהות
ב- ב"ל (חי') 29259-12-12 {עבד אלרחמאן בדארנה נ' המוסד לביטוח לאומי תק-עב 2013(3), 9263 (2013)} נידון ערעור כנגד החלטת ועדה רפואית לעררים ליתן נכות זמנית למערער בשיעור של 36% בלבד, אשר לטענת המערער נבעה מהכנסותיו הגבוהות.

ביום 10.05.12 התכנסה הוועדה הרפואית מדרג ראשון לדון בעניינו של המערער, וקבעה לו נכות זמנית בשיעור של 36% החל מיום 01.07.11, כאשר נכות זו מורכבת ממספר נכויות, ביניהן 20% נכות בגין לימפומה ללא טיפול לפי פריט 2(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) (להלן: "תוספת לתקנות הביטוח הלאומי").

המערער הגיש ערר על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון לוועדה הרפואית לעררים, אשר החליטה להותיר את קביעות הוועדה מדרג ראשון על כנן.

לטענת המערער הוועדה הרפואית לעררים חרגה מסמכותה בכך שקבעה למערער דרגת נכות לפי מבחן מותאם למחלת האנמיה, בהתבסס על סעיף ליקוי 2(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי, בעוד שלמחלה ממנה סובל המערער, לימפומה ממאירה עם סימנים כלליים, קיים סעיף ליקוי ספציפי -סעיף 1(3)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי.

זאת ועוד, טען המערער כי הוועדה דחתה הערעור משיקול זר הנוגע לגובה הכנסתו מעבודה.

לטענת המשיב היועץ האונקולוגי עימו התייעצה הוועדה קבע שהמערער סובל מלימפומה בעלת פרוגנוזה טובה במעקב בלבד. הרופא האונקולוג לא אבחן את המערער כסובל מלימפומה ממאירה ועל-כן לא ניתן להעניק לו נכות על-פי סעיף ליקוי 1(3)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי.

זאת ועוד, טען המשיב כי על-פי חוק הביטוח הלאומי והתקנות שהותקנו בעטיו, הזכאות לקצבת נכות כללית כפופה למבחן ההכנסות, כך שאם למערער יש הכנסות גבוהות הוא לא יהיה זכאי לקצבת נכות למרות שהוא עונה על התנאי רפואי ועל אי-כושר.

בית-הדין לא מצא הצדקה יוצאת דופן להתערב בהחלטות הוועדה הרפואית מאחר והיא מפורטת ומנומקת דיה.

כמו-כן, לא מצא בית-הדין ממש בטענות המערער בדבר שיקולים זרים הנוגעים לגובה הכנסותיו. הוועדה לא קבעה דבר לעניין הכנסותיו, אלא המדובר בקביעה של פקיד התביעות וככל שלמערער יש השגות בעניין זה עליו להגיש תביעה רגילה. שנית, כאמור בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי נקבע שהזכאות לקצבת נכות תלויה בהיעדר הכנסות מעבודה או ממשלח-יד או צמצומן עקב הנכות.

אשר-על-כן, לא מצא בית-הדין כי נפל פגם בהחלטתה של הוועדה הרפואית ודחה את הערעור.

29. תוספת תלויים לקצבת נכות כאשר התלויים מתגוררים אצל ההורה השני
ב- ב"ל (ב"ש) 4531-07-11 {מסעוד רפי אברהם ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 12507 (2013)} נידון נושא זכאות לקבלת "תוספת תלויים" המשולמת כתוספת לקצבת נכות.

התובעים הינם בני זוג גרושים המנהלים שני משקי בית נפרדים כאשר שני הילדים הבוגרים מצויים בחזרת הבעל ושני הצעירים בחזרת האישה. האישה מקבלת קצבת נכות בתוספת תלויים על שני הילדים הראשונים.

סעיף 200 לחוק הביטוח הלאומי קובע את שיעורי הגמלאות וסעיף-קטן (2)(ג) שבו קובע תשלום קצבה נוספת לנכה שיש לו תלויים, וזאת בנוסף על קצבת הנכות הבסיסית הקבטעה בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

גדר המחלוקת הינו כיצד יש לפרש את התיבות "שני ילדיו הראשונים" שבסעיף 200(ג)(2) לחוק הביטוח הלאומי; האם יש לקבוע כי הכוונה היא לשני הילדים הראשונים, גם אם אינם מתגוררים עם הנכה, כטענת התובע; או שמא יש לומר כי הכוונה היא לשני הילדים הראשונים המצויים במשמורת הנכה, אף אם אינם הילדים הראשונים במשפחה, כטענת התובעת.

בית-הדין קבע כי הדין עם התובע וכי תשלום התוספת צריך להיעשות עבור שני הילדים הראשונים כרונולוגית, המצויים בחזקתו, כל עוד לא מתקבלת עבורם גמלה ממקור אחר. עם-זאת, כעולה מהוראות סעיף 304(א) לחוק הביטוח הלאומי, לנתבע שיקול-דעת לקבוע לידי מי תשולם התוספת לטובת שני הילדים הראשונים.

על-כן, החליט בית-הדין לדחות את התביעות וקבע כי כל אחד מבני הזוג יקבל את מחצית התוספת בלבד כפי שקבע המוסד לביטוח לאומי.
30. תביעה לגמלת ניידות וקצבת נכות לאדם שעבר את גיל הפרישה
ב- ב"ל (ב"ש) 21482-08-12 {יהודה אואקנין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 12400 (2013)} התובע הגיש תביעה לקבלת קצבת נכות כללית. כמו-כן, טען התובע כי הוא זכאי גם לקצבת ניידות. לטענתו לא ידע את
החוקים לפני כן ולכן לא פנה לפני הגיעו לגיל פרישה.

הנתבע דחה את התביעה מאחר והתובע הגיע לגיל פרישה ולכן הוא אינו בגדר נכה כמשמעותו בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע כי היות והתובע הוא מעל גיל 65 שנה ולא הגיש תביעה לניידות לפני הגיעו לגיל 65, הרי הוא אינו זכאי לגמלת ניידות.

בנסיבות העניין קבע בית-הדין כי לא נפל פגם בהחלטת פקיד התביעות שדחה את תביעת התובע לקבלת קצבת נכות וכן התובע אינו זכאי להטבות בניידות.

31. תביעה לשינוי סיווג "עקרת בית נכה" ל"נכה" משתכרת
ב- ב"ל (חי') 29820-02-12 {עדי גורודצקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 6421 (2013)} נידונה השאלה האם יש לראות בתובעת עקרת בית נכה או שמא נכון היה לסווגה כנכה משתכרת.

התובעת עבדה כסייעת בגן ילדים החל מחודש 01/00 ועד תום התקופה בגינה קיבלה דמי לידה ביום 23.03.04 וכן שוב מחודש 09/06 ועד לסיום יחסי העבודה עם המעסיקה עקב מצבה הבריאותי של התובעת בחודש 05/07.

לטענת התובעת, שגה הנתבע עת בדק את זכאותה לקצבת נכות כללית כ"עקרת בית", שכן לטענתה היה על הנתבע להתייחס אליה כאל עובדת שאיבדה את כושר עבודתה ולא כאל עקרת בית שאיבדה את כושר תפקודה.

מנגד, טען הנתבע כי התובעת אינה עומדת בתקופת האכשרה הנדרשת בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, הואיל ותביעתה לנתבע הוגשה ביום 15.03.07 ומבדיקת תקופות ההעסקה והביטוח שדווחו לנתבע עלה, כי בתקופה של 48 החודשים הקודמים למועד הגשת התביעה לנתבע, לא צברה התובעת 12 חודשי עבודה רצופים או 24 חודשי עבודה לא רצופים. משכך, בדין נבדקה התובעת במסלול של "עקרת בית" ואין לשנות את סיווגה.

המחלוקת בין הצדדים היתה סביב הסוגיה האם עבדה או לא עבדה התובעת בחודש 08/03 שכן זהו חודש שבו לא נהוגה העבודה בענף וכן לא שולמו בעדה דמי ביטוח לאומי.

בית-הדין קבע כי אין חולק כי במועד הגשת טופס התביעה לנתבע היתה התובעת "עקרת בית" כהגדרת סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי.

לפיכך, אין לבחון את עניינה של התובעת בהתאם להגדרת "מבוטח", כי אם בהתאם להגדרת "עקרת בית" ולבחון האם חל בעניינה הסייג שנקבע בהגדרה זו בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי הקובע המונח עקרת בית לא חל על מי ש"עבדה כעובדת או כעובדת עצמאית תקופה של 12 חודשים רצופים, או 24 חודשים אף אם אינם רצופים, מתוך 48 החודשים שקדמו להגשת התביעה למוסד".

בית-הדין קבע כי עדיפה בעיניו גרסת התובעת בדבר עבודתה במחצית חודש 08/03 כמטפלת בגן, על פני גרסת הנתבע לפיה התובעת כלל לא עבדה בחודש זה. התובעת העידה באופן מהימן וכמו-כן נמצאו לכך תימוכין בעדויות מעסיקיה.

על-כן, קבע בית-הדין כי התקיים בתובעת הסייג המפורט בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, לפיו התובעת "עבדה כעובדת..., תקופה של 12 חודשים רצופים", בפרק הזמן של 48 החודשים הקודמים למועד הגשת תביעתה לנתבע.

לפיכך, קבע בית-הדין כי דין התביעה להתקבל ועל הנתבע לשנות את סיווג התובעת מ"עקרת בית" נכה ל"נכה" משתכרת, כמשמעות המונחים בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי ולשלם לתובעת את הזכויות המגיעות לה בהתאם לסיווגה כ"נכה".

32. תביעה לתשלום קצבת נכות לאדם הנמצא בחופשת מחלה סמוך ליציאתו לגמלאות
ב- ב"ל (ב"ש) 39275-07-12 {אלברט אדרי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 13121 (2013)} עסקינן בתביעה לקצבת נכות לאדם אשר היה בחופשת מחלה ולאחר-מכן יצא לגמלאות.

לתובע אושרה דרגת נכות של 100% מיום 01.04.10. על-פי תעודות רפואיות אשר המציא התובע, הרי שההוא נעדר מעבודתו החל מיום 01.01.10 ועד ליום 31.03.10 מפאת מחלתו ובתקופה זו קיבל תשלום דמי מחלה.

לטענת התובע, היה על הנתבע להכיר בו כמי שזכאי לקצבת נכות כללית בטרם פרישתו לגמלאות ובטרם החל לקבל קצבת זקנה.

לטענת הנתבע, סעיף 196(ב) לחוק הביטוח הלאומי קובע מפורשות כי הזכאות לגמלת נכות כללית תחול בתום 90 ימים מן התאריך הקובע. אשר-על-כן הן הנתבע והן בית-הדין אינם רשאים ליתן גמלה מקום שהזכאות נשללה מפורשות בהוראות החוק.

עוד טען הנתבע כי, חוק דמי מחלה מעניק לעובד זכות לקבל ממעסיקו דמי מחלה בעד תקופת מחלתו. אין להכיר בתביעה לנכות כללית בגין המועדים בהם התובע שהה בתקופת מחלה, שהרי התשלום בגין תקופת המחלה שולם לו על-ידי המעסיק ובמקרה שהמבוטח מקבל דמי מחלה יתחיל תשלום הקצבה במועד מאוחר מ- 90 הימים הנ"ל, בעת שמסתיים התשלום מהקופה או דמי המחלה.

באשר לתקופה הנ"ל, הציג התובע אישור מהמעסיק המעיד על-כך שקיבל דמי מחלה בהתאם לחוק דמי מחלה ולפיכך, לא השתלמה לתובע קצבת נכות כללית בתקופה הנ"ל, בהתאם להוראות סעיף 196(ב) לחוק.

ביום 03.02.10, נבדקה המשך זכאותו של התובע לקצבת נכות כללית. בהמשך לבדיקה זו, נקבעו לתובע 44% נכות יציבה החל מיום 01.09.09. התובע שב לעבודתו ביום 16.03.09, ואולם, לא חל צמצום בהכנסותיו בשיעור של 50% לפחות, לכן לא שולמה לו קצבת הנכות, זאת בהתאם לסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

בהתאם להצהרת המעסיק מיום 10.01.10, התובע נעדר עקב מחלתו מיום 14.10.09 ועד ליום 31.03.10, יום פרישתו לגמלאות, ובגין תקופה זו שולמו עבורו דמי מחלה על-ידי המעסיק. החל מחודש 03/10, עבר התובע לגיל זקנה, ובהתאם לסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, לא השתלמה לתובע קצבת נכות כללית.

בית-הדין קבע כי הצדק נמצא עם הנתבע וכי אין בידי בית-הדין להכיר בזכויות אשר אינן עומדות לתובע בחוק. לפיכך, לא מוסמך בית-הדין להורות במקרה זה על תשלום הגמלה כמבוקש.

33. קביעת אחוזי נכות לצורך חוקים אחרים
ב- ב"ל (ת"א) 4909-09 {יצחק בורובסקי עו"ד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 11545 (2013)} עסקינן בחובתה של הוועדה הרפואית לקבוע את אחוז הנכות הכללית של התובע, גם אם הנכות אינה מזכה אותו בקצבת נכות.

לטענת התובע, היה על הנתבע לקבוע את נכותו הרפואית הכוללת אף אם לא חל צמצום בהכנסותיו. למעשה טוען התובע כי הנכות הרפואית שתקבע בעניין זה תוכל לשמשו גם בהליכים אחרים כדוגמת ועדת ערר לעניין מס הכנסה.

בנוסף, מבקש התובע לקבוע כי משנכותו היתה מעל 75% ב- 2001 ו/או ב- 2002 והכנסתו ירדה בלמעלה מ- 50% והגיש תביעתו ביום 30.04.06 הוא זכאי לקצבאות מיום 01.05.05.

לטענת הנתבע, הכנסתו של התובע לא ירדה בלמעלה מ- 50%. על-כן, לא זכאי הוא לקצבת נכות.

בנוסף, טען הנתבע כי שאלת אחוז נכותו של התובע לא היתה רלוונטית מאחר והוא עבר את הסף לקבלת קצבה.

בית-הדין קבע כי, שכפי שטען התובע אין קביעה בדבר נכותו הרפואית הכוללת של התובע - קביעה אשר ייתכן ותהא לה חשיבות אף לצורך הליכים אחרים.

על-כן, התקבלה עמדת התובע כי גם אם הוא לא עונה על הגדרת "נכה" לצורך קבלת קצבת נכות כללית לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי, עדיין חייב הנתבע לבדוק אותו ולקבוע את שיעור נכותו הכוללת, בכדי שלא תמנענה ממנו הטבות אחרות מגופים אחרים, מלבד הזכויות אצל הנתבע.

בנוגע לירידה בהכנסות התובע, קבע בית-הדין שעל הנתבע לחשב את הירידה בהכנסות על-פי סעיף 3 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (צמצום בהשתכרות) ולפעול בהתאם לכך.

34. התאריך הקובע לעניין סיווג כעקרת בית או כנכה משתכרת
ב- ב"ל (ת"א) 32987-01-12 {פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 4401 (2013)} עסקינן בתביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי ששינה את סווגה של התובעת לעניין תביעתה לתשלום קצבת נכות כללית, ממעמד של "נכה מבוטחת" ("משתכרת") למעמד "עקרת בית". השאלה העומדת במרכז פסק-הדין היא מהו המועד הקובע, האם מועד היווצרות הליקוי או שמא - מועד הגשת התביעה.

התובעת עבדה בעבודות פיזיות קשות שנים רבות עד להחמרה במצב בריאותה, בעטיה חדלה לעבוד.

מאחר ועובר להגשת התביעה צברה התובעת 24 חודשי עבודה, במהלך ארבע השנים שקדמו להגשתה נבדקה תביעתה על-פי סיווגה כ- "נכה מבוטחת" (משתכרת).

על בסיס סיווג זה עמדה התובעת לבדיקות רפואיות סמוך להגשת תביעתה ונקבעו לה אחוזי נכות רפואית וכן תפקודית באופן שזיכה אותה בקצבת נכות כללית כ- "נכה מבוטחת".

בשנת 2009 פנתה התובעת לנתבע עקב החמרה במצבה הרפואית. אולם, אחוזי נכות של התובעת לא הועלו אלא הורדו בצורה משמעותית. השלכת הפחתה זו היתה שלילת גמלת הנכות מן התובעת.

לאחר שלא שולמה לתובעת קצבה במשך כ- 8 חודשים, פנתה היא שוב למוסד לביטוח לאומי לקביעת דרגת נכותה. הפעם התקבלה טענתה ונקבעו לה אחוזי נכות גבוהים יותר. אולם, היות ולא עבדה התובעת מספר שנים קודם לכן, נקבע סיווגה כעקת בית. משכך, נקבע כי לא איבדה התובעת יותר מ- 50% מכושר תפקודה במשק הבית. על-כן, בסופו-של-יום שוב נדחתה בקשתה לקצבה.
לטענת התובעת, המועד הקובע לעניין השאלה האם היא עקרת בית או מבוטחת הינו המועד בו לראשונה נקבעו לה אחוזי הנכות והיא התחילה מלקבל קצבה.

לטענת הנתבע, המועד הקובע הינו המועד בו התובעת לא עבדה מזה מספר שנים ועל-כן סיווגה צריך להיות כעקרת בית.

בית-הדין קבע כי ההכרעה בשאלת המועד הקובע היא משתנה ותלויית נסיבות והיא קשורה בטבורה לתכלית הסוציאלית של תשלום הגמלה. מטרת הגמלה הינה לפצות את התובעת על איבוד כושרה לבצע פעולות אליהן היתה מורגלת קודם לכן, בין אם בעבודה ובין אם במשק בית.

על-פי קביעתו של בית-הדין, ככל שבמועד היווצרות הליקוי הופסקה עבודת התובעת כתוצאה מן הליקוי ובד-בבד אף הוכרה זכאותה לקצבת נכות כנכה מבוטחת נוכח אחוזי הנכות הרפואית והתפקודית שנקבעו לה, אזי שלא היה מקום לבחון את סיווגה מחדש במועד של הגשת תביעתה להחמרת מצבה הרפואי.

על-כן, החליט בית-הדין לקבל את התביעה.

35. בעל ליקוי חמור
ב- ב"ל (יר') 269-01-12 {בנימין מסר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 3351 (2013)} עסקינן במחלוקת השאלה האם התובע זכאי לקצבת נכות כללית בהתאם לאחת משתי החלופות של סעיף 195(3) לחוק הביטוח הלאומי. בכלל זה חלוקים הצדדים בשאלות אלה: מה שיעור צמצום הכנסותיו של התובע? האם התובע הינו בגדר "בעל ליקוי חמור" או בגדר "זכאי לתקופה ממושכת", כהגדרת מונחים אלה בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

התובע הגיש תביעה לקצבת נכות כללית. ועדה רפואית קבעה למערער 44% נכות רפואית. תביעתו נדחתה בנימוק ש"אין 90 ימים רצופים בהם הכנסתך מעבודה נמוכה מ- 45% מהשכר הממוצע".

במכתב הדחיה צויין כי בהחלטה הובאו אחוזי נכותו הרפואית כפי שנקבעו על-ידי הרופא המוסמך וכי שינוי בנכות הרפואית שנקבע לו עשוי לאפשר תשלום קצבה בתנאי שהכנסת התובע מעבודה אינה עולה על 60% מהשכר הממוצע במשק.

בהמשך הגיש התובע ערר לוועדה הרפואית לעררים על קביעת הוועדה הרפואית שהעניקה לו 44% אחוזי נכות רפואית. הוועדה הרפואית לעררים קבעה לתובע 60% נכות ל"יותר מ- 3 שנים".

פקיד התביעות החליט כי דחיית תביעת התובע לקצבת נכות בעינה עומדת "בגין רף הכנסות".

כעולה מסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, ישנן שתי חלופות להגדרת "נכה":

החלופה הראשונה מתמקדת בצמצום כושר ההשתכרות של המבוטח כתוצאה מ"ליקוי" (החלופה שבסעיף-קטן (2) בהגדרת "נכה").

החלופה השניה (אשר מוסדרת בסעיף-קטן (3) בהגדרת "נכה") מתמקדת בהיעדר הכנסה בפועל מעבודה וממשלח-יד כתוצאה מ"ליקוי", כאשר חלופה זו מתחלקת לשתי חלופות-משנה: הראשונה - לגבי מי שהינו "זכאי במשך תקופה ממושכת" או "בעל ליקוי חמור" - התנאי הינו שאין לו הכנסה בפועל מעבודה או ממשלח-יד בשיעור 60% מהשכר הממוצע. השניה - לגבי מי שאינו "זכאי במשך תקופה ממושכת" או "בעל ליקוי חמור" - התנאי מחמיר יותר ונדרש שהמבוטח יהיה מי שאין לו הכנסה בפועל מעבודה או ממשלח-יד בשיעור 45% מהשכר הממוצע.

התובע ביסס את תביעתו לקצבת נכות על החלופה שעניינה היעדר הכנסות מעבודה, כלומר על החלופה שבסעיף-קטן (3) לסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי להגדרת "נכה".

הנתבע חלק על התובע וטען שלא מתקיימים בתובע התנאים להגדרת "נכה" בחלופה שבסעיף-קטן (3) לסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

על-פי בית-הדין, על-מנת לבחון מהו שיעור הצמצום בהכנסתו בפועל של התובע, יש צורך לקבוע אם התובע הינו "זכאי במשך תקופה ממושכת" ואם הוא "בעל ליקוי חמור".

בית-הדין קבע כי התובע אינו "בעל ליקוי חמור".

הגדרת "בעל ליקוי חמור" כוללת שתי חלופות: הראשונה - שנקבעו לו אחוזי נכות רפואית לפי סעיף 208 לחוק הביטוח הלאומי בשיעור 70%. השניה - שנקבעו לו אחוזי נכות רפואית בשיעור 40% לפחות בהתאם לפריטים המנויים בפריטים 33 או 91 לרשימת הליקויים בחוק הביטוח הלאומי. התובע אינו עומד באף לא אחת משתי חלופות אלה. אחוזי הנכות שנקבעו לו הם 60%, ועל-כן אין הוא עומד בחלופה הראשונה. סעיפי הליקוי שלו אינם לפי פריטים 33 או 91 לרשימת הליקויים, ועל-כן אין הוא עומד בתנאי החלופה השניה.

בית-הדין הכריע גם בשאלה אם התובע הינו "זכאי במשך תקופה ממושכת". הואיל והתובע לא היה זכאי לקצבה חודשית בתקופה של 60 חודשים לפחות מתוך 84 החודשים הרי שאינו נכנס להגדרה של "זכאי במשך תקופה ממושכת".

בהתאם לכך, על-מנת שהתובע ייכנס לגדר הגדרת "נכה" לפי חלופה (3) להגדרת "נכה" שבסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, עליו להראות כי לא היתה לו הכנסה מעבודה או ממשלח-יד (כתוצאה מליקוי) בשיעור 45% מהשכר הממוצע.

התקנות הרלוונטיות הן תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי קובעת כי לשם קביעת שיעור הצמצום בהשתכרותו של מבוטח לעניין הגדרת "נכה", תובא בחשבון הכנסתו של המבוטח מעבודה או ממשלח "בתקופה הקובעת", אשר מוגדרת בתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי כ"שני רבעונים שבחר מתוך 18 החודשים הרצופים שקדמו לתאריך הקובע". ה"תאריך הקובע" מוגדר בתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי בהתאם להגדרת מונח זה בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, קרי, התאריך שבו, עקב הליקוי, נגרם למבוטח צמצום בהשתכרות לתקופה של 90 ימים רצופים לפחות.

בהתאם לכך היה על התובע להוכיח כי נגרם לו צמצום בהשתכרות כך שלא השתכר 45% מהשכר הממוצע ל- 90 ימים לפחות, וכן להוכיח כי בתקופה של 18 החודשים הרצופים שקדמו ל"תאריך הקובע", היו שני רבעונים בהם הוא לא השתכר 45% מהשכר הממוצע.

היות והתובע לא הוכיח כי היו שלושה חודשים רצופים בהם צמצום ההשתכרות שלו היה כדי 45% מהשכר הממוצע או פחות, הרי שבית-הדין דחה את תביעתו.

36. תביעה להכרה של "דמי ברכה" לכומר כהכנסה מעבודה לצורך קצבת נכות
ב- ב"ל (נצ') 49943-09-11 {גבריאל נדאף נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 4881 (2013)} נידונה השאלה האם "דמי ברכה" לכומר נחשבים כהכנסה מעבודה, זאת לעניין קצבת נכות.

התובע, הינו כומר של הכנסיה האורתודוקסית.

ביום 11.02.01 נפצע התובע באופן קשה בתאונת דרכים (שאינה תאונת עבודה) והיה בתקופת אי-כושר.
התובע הגיש תביעה לקצבת נכות כללית לנתבע ונקבעה לו נכות רפואית בשיעור 100% לתקופה מסויימת ונכות בשיעור של 50% מאוחר יותר.

מקורות ההכנסה של התובע עובר לתאונה היו:

משכורת מטעם המועצה האורתודוקסית, כאשר כיהן בתפקיד כומר כנסיית הבשורה המעיין - בין 4,500 ש"ח ל- 5,000 ש"ח. בגין סכום זה קיבל התובע תלוש משכורת.

דמי ברכה מטעם הפטריארכיה הירושלמית היוונית, ככומר של המנזר היווני האורתודוקסי בנצרת בשווי 700 יורו לחודש.

סכומים שקיבל התובע מאנשי הקהילה בגין שירותי דת (חתונות, לוויות, טבילות, תפילות וכו') לפי רצונם ובסכום משתנה.

במהלך תקופת אי-הכושר המשיך התובע לקבל מהפטריארכיה הירושלמית היוונית 500 יורו לחודש בגין "דמי ברכה".

לגרסת התובע, יש לראות באותם "דמי ברכה" הכנסה מהעבודה, ולכן, היה על הנתבע לחשב את שווי הקצבה לפי האמור בסעיף 202 לחוק הביטוח הלאומי. ברם, הנתבע ראה בסכומים אלה "הכנסה שלא מהעבודה" ולכן קיזז אותם מהקצבה הקובעת, כולל תוספת תלויים.

המחלוקת בין הצדדים היתה באשר למהות אותם כספים שקיבל התובע מהפטריארכיה הירושלמית היוונית ושכונו "דמי ברכה", סכומים לגביהם לא הונפקו תלושי שכר, ושהתובע המשיך לקבל - בסך 500 יורו לחודש, בתקופה שלאחר התאונה, בה לא נתן שירותי דת, מאחר שהיה באי-כושר לתפקד ככומר.

התובע טען כי יש לראות באותם סכומים "הכנסה מהעבודה" לצורך חישוב זכאותו לקצבת נכות. מאידך גיסא, טען הנתבע כי מדובר בהכנסה שאינה מהעבודה, וכי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין הפטריארכיה הירושלמית היוונית.

בית-הדין קבע כי, בהתאם להגדרה שבפקודת מס הכנסה, אליה מפנה כאמור חוק הביטוח הלאומי "הכנסה מהעבודה" אינה רק "שכר עבודה" אלא גם כל טובת הנאה או קצובה שנתנו לעובד ממעבידו, כולל כיסוי הוצאות.

על-פי בית-הדין יחסי עובד-מעביד לא תמיד קיימים תחת הדפוס המסורתי של "עובד" המועסק במפעל של המעביד, כאשר ההתקשרות ביניהם מבוססת על חוזה עבודה. כך, הוכרע כי גם יחסים הנוצרים מ"מעמד" יכולים להיות יחסי עובד-מעביד, נפסק יש לבחון, לכל עניין בפני עצמו, את מעמדם של נושאי תפקידים סטטוטוריים.

לאור האמור לעיל, החליט בית-הדין לקבל את התביעה וציווה כי על הנתבע לערוך חישוב מחדש של קצבת הנכות של התובע, תוך התייחסות לסכומים של "דמי ברכה" כהכנסה מהעבודה.

37. האם אופן חישוב ההכנסות לצורך קצבה הוא שנתי או חודשי
ב- ב"ל (ב"ש) 24835-11-11 {יצחק כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 1066 (2013)} עסקינן בשאלת גובה ההכנסה של התובע לצורך קצבת נכות כללית.

התובע הינו מנהל חשבונות במקצועו הגיש תביעה לקצבת נכות כללית.

הוועדה הרפואית קבעה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 56% ודרגת אי-כושר יציבה בשיעור 74%, ולפיכך החל התובע לקבל תשלום קצבת נכות כללית.

בחודש ספטמבר 2011 הגיש התובע תלושי שכר עדכניים לשנת 2010 - 2011, ובהתאם לכך עודכנו הכנסותיו רטרואקטיבית.

משעודכנו הכנסות התובע, שלל הנתבע זכאותו של התובע רטרואקטיבית לתקופה שמחודש יולי 2010 ועד ספטמבר 2011, לפיכך נוצר חוב בביטוח לאומי אותו נדרש התובע להחזיר.

הצדדים חלוקים ביניהם בכל הנוגע למושג "הכנסה", ועל אופן חישוב הרכיבים הכלולים במושג "הכנסה".

לטענת התובע, הפניית סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, לפקודת מס הכנסה, הינה אך ורק לעניין מקורות ההכנסה, אותם יש לראות כחלק מההכנסה מעבודה או משלח-יד של מבוטח ולא לעניין אופן חישוב גובה ההכנסה החודשית.

התובע טען כי את חישוב גובה ההכנסה החודשית, יש לעשות באופן חודשי ולא שנתי, ובהתאם לכך, יש לשלול את הקצבה החודשית, אך ורק בעבור אותם חודשים, בהם הכנסתו של המבוטח עולה על רף ההכנסה המותר ולא בעבור השנה כולה.

לטענת הנתבע, יש לקחת בחשבון את כל מרכיבי השכר אשר רשומים בתלושי השכר למשך שנה שלימה כולל קצובת דמי הבראה, ביגוד וכן מענק חד-פעמי, אשר עונים על הגדרת "הכנסה" שבסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, ועל-כן יש לראותם כחלק מהכנסת התובע החייבת בדמי ביטוח לצורך חישוב זכאותו לקצבת נכות כללית.

בית-הדין הכריע כי הכנסה החייבת בדמי ביטוח הינה כל הכנסה שהופקה בישראל - אשר התקבלה עקב יחסי עבודה עם המעביד, לרבות טובת הנאה אחרת בשל יחסים אלו.

כיוון שכך, ולאחר בדיקת אופן חישוב הנתבע החליט בית-הדין כי אין פגם בחישוב הנתבע, כאשר אופן החישוב תואם את החוק והתקנות. לאור זאת, ולאור גובה הכנסתו של התובע בחודשים הרלוונטיים, הוא אינו זכאי גם לקבלת קצבה לעידוד השתלבות בשוק העבודה, כיוון שאינו עונה לדרישות הסעיף. מכל האמור, הגיע בית-הדין למסקנה כי יש לדחות את התביעה.

38. האם דמי נסיעה נכללים בגדר הכנסה
ב- ב"ל (נצ') 54881-09-11 {רימון ח'ורי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 11405 (2012)} עסקינן בתביעה כנגד החלטת הנתבע לדחות רטרואקטיבית זכאות לקצבת נכות.

התובע, אשר עובד ברשות הדואר, לקה באירוע מוחי בשנת 2004, כתוצאה ממנו אושפז, והיה באי-כושר עבודה תקופה ארוכה. ועדה רפואית קבעה לתובע נכות רפואית יציבה בשיעור 46% ודרגת אי-כושר בשיעור 75% זמנית, ולאחר-מכן בשיעור 60%. התובע חזר לעבודה בחצי משרה ביום 03.01.06.

ביום 23.02.07 החליט הנתבע על שלילת זכאות רטרואקטיבית החל מ- 01.05.06 ועד ל- 31.10.06, וכתוצאה מכך נוצר חוב לתובע, בסך 10,458 ש"ח.

התובע טען בתביעתו כי החלטת הנתבע אינה כדין, מאחר שצומצמה הכנסתו בתקופה הרלוונטית, עקב הליקוי, ביותר מ- 50%.

לדברי התובע, לאחר האירוע הוא עבר להתגורר בנצרת, על-מנת להיות בקרבת משפחתו, על-אף שחזר לעבודה בתל אביב. התובע קיבל קצובת נסיעות בסך של כ- 1,243 ש"ח שאינה מכסה את הוצאותיו בפועל ואין לראותה כחלק מ"הכנסתו" לצורך בדיקת צמצום ההכנסות והאם הוא נכלל בהגדרת "נכה" על-פי חוק הביטוח הלאומי.

לטענת התובע, בעקבות מחלתו הכנסתו ירדה ביותר מ- 50% ואילו השינויים שהיו בדמי נסיעות שהוא קיבל אינם קשורים למחלתו.

התובע אף טען כי הוא לא קיבל זכות שימוע בטרם ההחלטה על שלילת הזכאות.

הנתבע הגיש בקשה לדחייה על-הסף עקב התיישנות. לטענת הנתבע, מכתב הדחייה הינו מיום 23.02.07 ונשלח לתובע בדואר רשום. התביעה הוגשה לבית-הדין ביום 27.09.11, הרבה מעבר למועד להגשתה בהתאם להוראות תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות).

הנתבע אף טען כי התובע אינו עונה על דרישת סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, היות והשתכרותו מעבודה לא צומצמה ב- 50% לפחות.

לגרסת הנתבע, חל שינוי בהכנסות התובע ואין הוא עונה יותר על הגדרת "נכה" בתקופה שלאחר מאי 2006.

הוחלט לדון בטענת התיישנות יחד עם הדיון באשר לזכאות לגופה.

בית-הדין קבע שהתביעה התיישנה היות ועברו מעל 4.5 שנים מיום ההחלטה, על-כן החליט לדחות את התביעה ולו מטעם זה בלבד.

אולם, בית-הדין התחייס בקצרה גם לשאלת הזכאות. לעניין דמי הנסיעות, בית-הדין קבע בהתאם לפסיקה כי מדובר בהכנסה: "לגבי קצובת הנסיעה המשתלמת לעובד הנזקק לתחבורה להגיע לעבודתו, כאמור, אין ספק כי הינה בגדר הכנסה מעבודה כהגדרתה בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (עב"ל 124/05 שושנה אלקבץ נ' המוסד, תק-אר 2005(2), 424 (14.06.05))."

על-כן, הוחלט כי על-כן, דמי נסיעות שקיבל התובע הם בגדר "הכנסה" ודין טענתו של התובע להידחות.

39. תשלום קצבת נכות בנוסף לתשלום קצבת אובדן כושר השתכרות מחברת ביטוח
ב- ב"ל (ת"א) 4872-09 {נמי אמנון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 11664 (2012)} עסקינן בתביעה לתשלום קצבת נכות כאשר התובע קיבל קצבת אובדן כושר השתכרות מחברת הביטוח.

התובע קיבל מחברת הביטוח "הפניקס", במסגרת ביטוח חיים, קצבת אובדן כושר השתכרות, החל מיום 26.4.08 ועד ליום 10.12.08

התובע טען, כי הוא זכאי לקבלת גמלת נכות כללית בתקופה הרלבנטית מכוח סעיף 196(ב) לחוק הביטוח הלאומי הקובע:

"הזכות לגמלה לפי פרק זה תתחיל בתום 90 ימים מהתאריך הקובע, ובלבד שאם במועד זה מקבל הנכה דמי מחלה ממעבידו או מקופת גמל כמשמעותה בסעיף 180, תתחיל הזכות בתום התקופה שבעדה שולמו דמי המחלה כאמור."

"התאריך הקובע" הנזכר בסעיף 196(ב) לחוק הביטוח הלאומי, הוא התאריך שבו עקב הליקוי נגרם למבוטח אי-כושר להשתכר לתקופה של 90 ימים רצופים לפחות (סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי).

לדידו של התובע, התשלום שקיבל מחברת הביטוח הפניקס במסגרת ביטוח חיים שלו, כאובדן כושר השתכרות , אינו נחשב כ"דמי מחלה" כמצויין בסעיף 196(ב) לחוק הביטוח הלאומי.
עוד טען התובע, כי המונח "דמי מחלה" המצויין בסעיף 196(ב) לחוק הביטוח הלאומי, הוא מונח מוגדר במסגרת דיני עבודה והוא מוסדר בחוק דמי מחלה. לעומת-זאת, התשלום שהתובע קיבל מחברת הביטוח "הפניקס" הוא תשלום מכוח פוליסה שנעשתה בהסכמה בין התובע לבין מעבידו והוא אינו נובע מחבות כלשהי על-פי דין.

לטענת הנבע, התובע אינו זכאי לקבלת קצבת נכות כללית בתקופה הרלבנטית כיון שאינו עומד בתנאי סעיף 196(ב) לחוק הביטוח הלאומי. התובע טען כי קצבת אובדן כושר ההשתכרות ששולמה לתובע בתקופה הרלבנטית על-ידי חברת הביטוח היא בגדר "דמי מחלה" כמצויין בסעיף 196(ב) לחוק הביטוח הלאומי ולכן, כדין נשללת זכאות התובע לקצבת נכות כללית בתקופה זו.

לטענת הנתבע, יש להתייחס למהות התשלום שבוצע על-ידי חברת הביטוח. על-כן, תשלום אובדן כושר העבודה במקרה דנן במהותו מהווה למעשה תשלום דמי מחלה.

הנתבע מבסס טענתו על חוזר נכות/1549 מיום 29.08.00. לטענתו, לפי החוזר, בנסיבות בהן מתקיימים יחסי עובד ומעביד והתובע לא קיבל דמי מחלה מהמעביד בטרם קיבל קצבת אי-כושר מחברת הביטוח, אזי יש לראות בתשלום מחברת הביטוח כ"דמי מחלה".

לאחר שנתן דעתו לטענותיו של כל צד, החליט בית-הדין לקבל את התביעה. לדעת בית-הדין, הפרשנות הראויה והנכונה היא לפרש את המונח "דמי מחלה" המופיע בסעיף 196(ב) לחוק הביטוח הלאומי, כמשמעותו בחוק דמי מחלה ולא כנטען על-ידי הנתבע.

בית-הדין הסביר כי לשון סעיף 196(ב) לחוק הביטוח הלאומי היא פשוטה וברורה. לפי לשון הסעיף, הזכאות לתשלום גמלת נכות כללית נדחית, כל עוד המבוטח מקבל דמי מחלה. המונח "דמי מחלה" מוגדר ומוסדר בחוק דמי מחלה.

לדעת בית-הדין, יש לדחות כל טענה המרחיבה את המושג "דמי מחלה" בסעיף 196(ב) לחוק הביטוח הלאומי גם לתשלומים אחרים שמשולמים לעובד. הרחבה זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם תכליתו.

40. האם רכיב של שימוש ברכב בתלוש שכר רלוונטי לעניין קצבת נכות
ב- ב"ל (חי') 619-12-10 {בוריס רוזנברג נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 10759 (2012)} עסקינן בתביעה כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי להפסיק את תשלום קצבת הנכות לחולה סרטן בעקבות רכיב השימוש ברכב בתלוש שכרו.

התובע הינו מנכ"ל ובעלים של חברה משפחתית לייצור מוצרי אלומיניום, שהינה בבעלות התובע ואשתו.

התובע חלה במחלת הסרטן מסוג לימפומה, והנתבע אישר לתובע תשלום קצבת נכות כללית מיום 01.08.03 עד יום 31.12.09.

בתאריך 02.06.10 הודיע הנתבע לתובע על דחיית תביעתו לתשלום קצבת נכות החל מיום 01.01.08, מאחר ואינו עונה על הגדרת "נכה" כאמור בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

לטענת הנתבע, הכנסותיו של התובע מעבודתו בחברה בבעלותו עלו על 25% מהשכר הממוצע במשק, וכושר השתכרותו לא צומצם ב- 50% לפחות.

במסגרת חישוב שכרו של התובע בשנים 2008 ו- 2009 הובא בחשבון שווי שימוש ברכב שדווח בתלושי השכר של התובע.

כפועל יוצא מכך, נשללה זכאותו של התובע לקצבת נכות לשנים 2008-2009, ונוצר לתובע חוב לנתבע בסך של כ- 30,000 ש"ח.

התובע פנה בתאריך 17.05.11 באמצעות רואה החשבון שלו, לפקיד השומה בבקשה לתיקון משכורותיו על-ידי השמטת רכיב שווי שימוש ברכב.

בקשת התובע התקבלה, ובתאריך 08.11.11 הונפקו לתובע טפסי 106 ותלושי משכורת מתוקנים לשנים 2009-2008, שאינם כוללים שווי שימוש ברכב.

לא היתה מחלוקת, כי בטרם תיקון תלושי השכר של התובע, לא עמד התובע בהגדרת "נכה" על-פי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, שכן כושר השתכרותו לא צומצם ב- 50% לפחות. כמו-כן, לא היתה מחלוקת בין הצדדים, כי במידה ויקבע שיש לקבל את התיקון של פקיד השומה במשכורותיו של התובע לשנים 2009-2008, אזי התובע עונה על הגדרת "נכה" על-פי סעיף 195 לחוק.

אשר-על-כן, השאלה שבמחלוקת בתיק היתה, האם לצורך בחינת זכאותו של התובע לתשלום קצבת נכות, יש להביא בחשבון את הכנסות התובע מעבודה לשנים 2008-2009, לפני או אחרי תיקון פקיד השומה.

לטענת התובע, הרכב שבבעלות החברה אשר הוצמד לשכרו של התובע בשנים 2008-2009, שוקל בדיוק 3.5 טון, ועל-כן, על-פי תקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), אינו נכנס להגדרת "רכב" אשר יש לשלם עליו שווי שימוש.

זאת ועוד, הרכב נמצא בבעלות החברה עוד משנת 2000 ובעבר היה צמוד לשכר אחד מעובדי החברה ורק בשנים האחרונות הוצמד לשכר בתובע.

עוד טען התובע כי אין זה ראוי וצודק כי טעות שנוצרה על-ידי מס הכנסה, אשר חייבה את התובע בתשלום מס והגדילה באופן מלאכותי את שכרו של התובע, תשלול את זכאותו לגמלת נכות.

לטענת הנתבע התובע לא הביא ראיות לכך כי הרכב המדובר הינו בבעלות החברה מחודש 11/00, וכי נאמר לתובע כי חייבים להצמיד את הרכב, והרכב הוצמד לעובד אחר, למעט התובע, לפני שנת 2008.

עוד טען התובע כי הנטל להוכיח כי הדיווח בזמן אמת על שווי שימוש ברכב בשנים 2009-2008 מתייחס לאותו הרכב משנת 2000, ומקורו בטעות בתום-לב, מוטל על כתפי התובע, ונטל זה לא הורם על ידו.

בית-הדין הכריע כי ממסמכים שהומצאו על-ידי התובע עולה, כי רכב המדובר הינו הרכב היחיד בבעלות החברה לפחות בשנים 2009-2008, וכי הוא נרכש על-ידי החברה בחודש 11/00.

כמו-כן, רואה החשבון של החברה העיד בבית-הדין כי ההחלטה להצמיד את הרכב לשכרו של התובע החל מחודש 01/08, היתה החלטה של החברה, וכי לפני כן, הרכב הוצמד לשכרו של עובד אחר בחברה.

בכל הנוגע לשינוי שקיים בתלושי שכר של התובע, בין שנת 2008 לבין שנת 2009, באשר לקבוצת הרכב וסך רכיב שווי השימוש בשכרו של התובע, הרי שסביר להניח כי הדבר נובע כתוצאה מטעות חשבונאית או עקב שינוי בתקנות מס הכנסה.

לאור העובדה כי התובע אינו בעל השכלה חשבונאית, ובהתחשב בכך כי תלושי השכר הוכנו על-ידי רואי החשבון של התובע, אשר סביר כי הם שהנחו את התובע, כאחד מבעלי החברה, שיש להצמיד את רכב העבודה לשכרו של מי מהעובדים בחברה, החליט בית-הדין כי הרי שאין בשינוי הקיים בתלושי השכר, בכדי לפגום באמינותו של התובע ו/או בתום-ליבו, באשר לטעות החשבונאית שנעשתה בעצם הצמדת הרכב הנ"ל לשכרו.

לאור האמור לעיל, הכריע בית-הדין כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי בשנים 2008-2009 מדובר ברכב יחיד שהיה לחברה הוא הוצמד בטעות לשכרו.

כמו-כן, הוכיח התובע, כי הטעות בתלושי שכרו והוספת רכיב שווי שימוש ברכב, נבעה בתום-לב כתוצאה מטעות חשבונאית ושינוי תקנות מס הכנסה בעניין.

לפיכך, קבע בית-הדין כי התובע קיבל כדין גמלת נכות כדין בשנים 2009-2008, ועל-כן על הנתבע למחוק את החוב שנרשם לחובתו של התובע בסך של כ- 30,000 ש"ח, כי אין הנתבע זכאי להחזר הכספים הללו.

כמו-כן, קבע בית-הדין כי התובע זכאי לתשלום גמלת נכות החל מחודש 01/10, בהתאם לתקנות וחוק הביטוח הלאומי. על-כן, על הנתבע לשלם לתובע את גמלת הנכות מחודש 01/10 ואילך.

41. האם הגדלה בהכנסות לאחר הכרה באדם כנכה שוללת ממנו את קצבת הנכות
ב- ב"ל (חי') 20934-02-10 {דוד דניאלוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 3698 (2012)} השאלה שעמדה לפתחו של בית-הדין היתה - האם לאחר שהתובע הוכר כ"נכה" בנכות כללית לפי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי ולאחר-מכן חלה עָלִיָה בהכנסתו ולא נמצא כי יש צמצום בהכנוסתיו מעבודה, יש לבטל את הכרתו כ"נכה", או שמא יש לנכות את הכנסתו מעבודה, לפי סעיף 202 לחוק, ולהותיר את הגדרתו כ"נכה"?

התובע, חולה לב, הגיש לנתבע ביום תביעה לקצבת נכות כללית. בתאריך 03.02.05 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון כי לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 50% ונקבעה לתובע דרגת אי-כושר בשיעור 60%.

בין השנים 1997 - 2003 עבד התובע בחברת תיגבור אבטחה וניקיון. בין השנים 2003 - 2008 עבד התובע בעיריית נהריה בעבודת אחזקה ותיקונים, באמצעות חברת כוח אדם.

החל מחודש 03/08 עבד התובע בעיריית נהריה כעובד שכיר מן המניין. יצויין כי מיום שהחל התובע לעבוד כעובד מן המניין בעיריית נהריה, חלה עָלִיָה בשכרו.

החל משנת 2006 התובע הגיש לנתבע תלושי שכר מדי שנה.

ביום 26.02.09 הודיע הנתבע לתובע, כי במסגרת בחינת זכאותו של התובע לקצבת נכות כללית, נמצא כי הכנסות התובע מעבודה, החל מחודש 04/08 עלו על 25% מהשכר הממוצע במשק והן לא צומצמו ב- 50% במשך 90 ימים רצופים.

לפיכך החליט הנתבע כי אין התובע עונה על הגדרת "נכה" כאמור בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי ועל-כן הופסק תשלומה של גמלת הנכות הכללית לתובע.

התובע הגיש תביעה חוזרת לגמלת נכות כללית. תביעתו זו של התובע נדחתה על-ידי הנתבע בנימוק שהכנסות התובע מעבודה עלו על 60% מהשכר הממוצע במשק ולא פחתו משיעור זה במשך 90 ימים רצופים.

כמו-כן, הגיש התובע לנתבע תביעה חוזרת לקצבת נכות כללית. תביעה זו אושרה על-ידי הנתבע.

המחלוקת בין הצדדים היא האם לאחר שהתובע הוכר כ"נכה" בנכות כללית, לפי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי ולאחר-מכן חלה עָלִיָה בהכנסתו ולא נמצא כי יש צמצום בהכנוסתיו מעבודה, יש לבטל את הכרתו כ"נכה", או שמא יש לנכות את הכנסתו מעבודה, לפי סעיף 202 לחוק הביטוח הלאומי, ולהותיר את הגדרתו כ"נכה"?

התובע טוען כי משהוגדר כ"נכה" (בשנת 1996), ולאחר שעבר את מבחן ההכנסות, מבחן שיעור הנכות הרפואית ושיעור הנכות התפקודית, אין לבחון את זכאותו שוב באספקלריה של מבחן ההכנסות, אשר בהגדרת "נכה".

לגישת התובע, משהוגדר כ"נכה", יש לנכות כל הכנסה שיש לו לפי סעיף 202(ב) לחוק הביטוח הלאומי.

לפיכך טוען התובע, כי הנתבע טעה בהחלטתו לפיה אין הוא עונה יותר על הגדרת "נכה", בשל הכנסותיו מעבודה.

בית- הדין הסביר כי זכאותו של מבוטח לגמלה או קצבה מותנית במעמדו על-פי חוק הביטוח הלאומי. כאשר מונחת בפני הנתבע תביעה לקבלת גמלה או קצבה מוסמך הנתבע ואף חייב לבצע את בחינת סיווג המבוטח עובר להגשת התביעה ויתרה-מכן, לעיתים רשאי הוא לערוך את בחינת הסיווג מטעמו ללא תביעה מחדש מטעם המבוטח.

זאת ועוד, תנאי מקדמי להכללת מבוטח בגדר "נכה" הוא צמצום בהכנסות המבוטח, או אי-יכולתו להשתכר כאמור בסעיף 195לחוק הביטוח הלאומי.

כמו-כן, ציטט בית-הדין מהפסיקה כי ביטוח נכות "נועד להושיט סיוע למי שמטה לחמו נשבר". חוק הביטוח הלאומי על-פי תכליתו הוא חוק סיעודי מובהק, ואין מקום להמשיך לשלם קצבה, למי ששפר עליו מצבו הכלכלי, רק משום שבעבר היה במעמד "נכה".
לאור כך, קבע בית-הדין כי בדין נשללה זכאותו של התובע לגמלת נכות עם תחילת עבודתו בעיריית נהריה. בית-הדין ציין כי לנתבע הסמכות לבחון את עצם זכאותו של המבוטח בכל עת, לאור מצבו המעודכן וכפועל יוצא רשאי הנתבע לבחון את התקיימותם של התנאים המקדמיים.

בית-הדין קבע כי כך נעשה גם בענייננו. משהעלתה בדיקת הנתבע כי אין צמצום בהכנסות התובע כנדרש בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, הרי שאין התובע עונה על הגדרת "נכה" ובדין נשללה ממנו קצבת הנכות.

42. האם יש לשלם קצבת נכות מיום התקיימות על התנאים של סעיף 195 לחוק ביטוח הלאומי או 15 חודשים אחורנית מיום הגשת התביעה
ב- ב"ל (ת"א) 19699-01-11 {מרים באוורנפרוינד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 11367 (2012)} עסקינן בתביעה המעלה את השאלה האם יש לשלם קצבת נכות החל מהיום בו הוכרו על-ידי המוסד לביטוח לאומי כל התנאים בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי או שמא, יש לשלם את הקצבה 15 חודשים אחורנית מיום הגשת התביעה.

התובעת עובדת מזה שנים כשכירה וסובלת מבעיות רפואיות שונות, ובכלל אלה - חירשות מלידה, סכרת, הפרעות בדיבור ואנמיה.

התובעת הגישה תביעה לקבלת קצבת נכות כללית לה דרגת נכות רפואית בשיעורים כדלקמן: נכות זמנית בשיעור 83%. אין חולק כי לתובעת נקבעה גם דרגת אי-כושר בשיעור של 100% אך זאת מיום 01.01.10.

אין מחלוקת על-כך כי התובעת ענתה להגדרה "בעל ליקוי חמור" בהתאם לסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, המתייחסת לנכות רפואית החל מיום 01.03.87 ואילך.

עם-זאת וכעולה מהוראות סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, "נכה" לעניין הזכאות לגמלת נכות כללית, לרבות מי שהוגדר כ"בעל ליקוי חמור" (מבחינת רפואית), שהכנסתו אינה עולה על 60% מהשכר הממוצע - נדרש לעמוד בתנאי נוסף שהינו: קיומה של נכות תפקודית.

במקרה של התובעת התגבשו שני התנאים המצטברים הנדרשים לצורך הכרה בה כ"נכה" רק ביום 01.01.10 עת נקבעה דרגת אי-כושרה להשתכר.

התובעת טוענת כי מאחר ותביעתה לנכות כללית הוגשה בתאריך 12.11.09, הרי שמן הדין היה לבדוק את ההשפעה של אי-כושרה לעבוד על שיעור שכרה ביחס לשכר הממוצע במשק החל מחודש 09/08; קרי - במהלך 15 החודשים שקדמו להגשת התביעה לנכות כללית. זאת, שעה שמתדפיס שצורף לתעודת עובד ציבור בתיק זה ניתן ללמוד כי התובעת השתכרה פחות מ- 60% מהשכר הממוצע במשק לתקופות רצופות של מעל 90 יום החל מחודש 9/08 ועד לחודש 2/10.

מנגד טוען הנתבע כי המועד הקובע בעניינה של התובעת הוא 01.10.10 - המועד בו נקבעה לתובעת לראשונה דרגת אי-כושר (בשיעור של 100%), כאשר מתאריך זה ואילך לא היו 90 ימים רצופים שבהם היתה הכנסת התובעת נמוכה מ- 60% מהשכר הממוצע במשק.

בית-הדין סבר שיש להעדיף את פרשנותו של הנתבע על פני פרשנותה של התובעת. שכן, התגבשותם של התנאים המצטברים (נכות רפואית ותפקודית) לצורך הכרה בתובעת כ"נכה", כמשמעות המונח בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי אירע רק במועד שממנו והלאה נקבעה לתובעת דרגת אי-כושר; קרי - החל מיום 01.01.10.

43. האם שכר של "מתמחה" רלוונטי לקצבת נכות
ב- ב"ל (ת"א) 2414-10 {מיכל ראובני נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 121031 (2012)} עסקינן בתביעה כנגד החלטת הנתבע שלא לשלם קצבת נכות לתובעת משאין צמצום בהכנסותיה. כמו-כן, התנגדה התובעת לקביעת הנתבע כי יש לה חוב כלפיו מאחר ועבדה במקום עבודה נוסף ולא דווחה על-כך.

לטענת התובעת, שכרה לא עלה על 25% מהשכר הממוצע. התובעת טענה כי מיום ה- 11.08 החלה התמחות בגן ילדים ולא ניתן לראות בשכר שקיבלה בהתמחות כהכנסה מעבודה מאחר והשכר היה סימלי בלבד ורובו נועד לכסות נסיעות.

לחלופין, טענה התובעת, כי הודיעה למחלקת השיקום על-כך ובהתאם, קוזזה קצבת השיקום והיה על הנתבע לקזז גם את קצבת הנכות, בכפוף לכך שהכנסתה עולה על 25% מהשכר הממוצע במשק - ואם לא כך נעשה, נעשה בטעות של הנתבע ולכן אין כל חובה להשיב סכומים אלה.

בית-הדין החליט לדחות מכל וכל את טענות התובעת.

ראשית, בית-הדין החליט כי אין יכול להיות חולק כי הכנסת התובעת מהגן בו התמחתה - שכר עבודה הוא לכל דבר ועניין. לתובעת שולם שכר על-כך 30 שקל לשעה, העולה על שכר מינימום. כמו-כן, הופרש לתובעת כסף לקופת הפנסיה, התנהל פנקס חופשה ומחלה ושולם החזר נסיעות.

כמו-כן, לא הצהירה התובעת מעולם על עבודה והכנסתה כמתמחה, על-כן הפרה את חובת תום-הלב.

בית-הדין קבע כי, די באמור מעלה לשלילת זכאותה של התובעת ולחיובה בהשבת הגמלה שקבלה שלא כדין. אין יכול להיות חולק כי הכנסתה מהגן, כמתמחה, עונה על הגדרת "הכנסה". כמו-כן, אין חולק גם כי היה על התובעת לדווח על הכנסותיה/שינוי במצבה התעסוקתי.

44. האם עבודה שנים לפני הגשת תביעה לקצבת נכות רלוונטית לעניין סיווג של "עקרת בית" או עובדת?
ב- ב"ל (ת"א) 4942-07-10 {ניקול לרון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 121171 (2012)}. עסקינן בתביעה כנגד החלטת הנתבע לקבוע את מעמדה של התובעת כ"עקרת בית" לעניין קצבת נכות.

התובעת עבדה משך שנים, עד 08/06, אז חדלה מעבודה בשל מחלתה. נכותה הכללית ובפרט הנפשית היא שגרמה להפסקת עבודתה ולכן יש להכיר בה כ"נכה".

התובעת הגישה תביעה לנכות כללית באוגוסט 2009.

לטענת התובעת, היא הפסיקה עבודתה בשל הליקוי הנפשי ממנו סבלה וכך אירע ב- 2006 ומשכך, יש לקבוע מעמדה בשנת 2006, שכן עד אז עבדה וענתה על הגדרת "נכה".

הנתבע טען, כי כדין נבחנה התובעת כעקרת בית, משבמועד הגשת התביעה לנכות כללית (08/09) לא עבדה 12 חודשים רצופים (או 24 שאינם רצופים) - תנאים שלא נתקיימו בה. כן הפנה לכך כי נכות נקבעה מ- 01.05.09 ואין בסיס לטענה בדבר נכות מ- 2006.

בית-הדין קבע כי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי מתייחס למצב העובדתי ביום הגשת התביעה לגמלת נכות.

אין חולק כי עובדתית - במועד הגשת התביעה לנכות כללית (08/09) היתה התובעת "עקרת בית", משחדלה לעבוד ב- 05/06. בהתאם לכך, החליט בית-הדין לדחות את התביעה.

45. חיוב רטרואקטיבי על קצבת נכות ששולמה שלא כדין
ב- ב"ל (חי') 11303-08-11 {זהבה עזאני נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 7146 (2012)} עסקינן בתביעה כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי לחייב את התובעת רטרואקטיבית על קצבת נכות ששולמה לה שלא כדין.

התובעת נפגעה ביום 22.11.00 בפיגוע באוטובוס ותביעתה מיום 08.07.01 לקצבת נכות כללית הוכרה על-ידי הנתבע, רטרואקטיבית מיום 21.02.01.

ביום 29.11.07 הודיע הנתבע לתובעת על שלילת זכאותה לקצבת נכות כללית רטרואקטיבית החל מיום 01.06.05, היות ובבדיקת הכנסות התובעת מעבודתה נמצא כי ההכנסות מיום 01.06.05 ואילך עלו על 25% מהשכר הממוצע ולא צומצמו ב-50% לפחות במשך 90 ימים רצופים כדרישת סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

ביום 07.08.11 הגישה התובעת תביעתה זו כנגד החלטת הנתבע בדבר קיומו של החוב. לטענת התובעת לכל אורך הדרך מאז נפגעה היתה מטופלת ומשוקמת בסיוע נציגי הנתבע, אשר היו מודעים להיותה עובדת משלב מסויים ובשום שלב לא ידעה שהשתכרותה מעבודה שוללת ממנה את הזכות לקצבה.

התובעת הלינה על הנתבע אשר יצר לה חוב לעבר, מבלי שניתן לה מראש המידע לפיו יכולה היתה להתנהל.

הנתבע טען ראשית להתיישנות התביעה ולחלופין הצדיק את החלטתו לגופה, שכן היא התקבלה בהתאם להוראות החוק הרלוונטיות.
בית-הדין קבע כי, התובעת הודתה במפורש שקיבלה במועד את מכתב הדחיה בדואר רשום, ובו הודיע לה הנתבע על שלילת זכאותה לקצבת נכות כללית מיום 01.06.05 ואילך, ועל היווצרות החוב על-שמה בגין קבלת קצבה שלא כדין.

למרות-זאת, התובעת הגישה תביעתה לבית-דין זה רק ביום 07.08.11, בחלוף יותר משלוש שנים מהמועד שנקבע בתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי-דין). אין בעובדה כי התובעת פנתה לגורמים שונים אצל הנתבע ואף לוועדה לביטול חובות כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות.

יתרה-מכך, גם אם הוטעתה התובעת כטענתה על-ידי פקידי הנתבע {טענה הטעונה הוכחה}, הרי שאף בכך אין כדי להקנות לה זכות לגמלה, או להארכת המועד כבקשתה, שכן הן הנתבע והן בית-הדין אינם מוסמכים ליתן גמלה מקום שהזכאות לה אינה מתקיימת על-פי הוראות החוק.

על יסוד כל האמור לעיל, החליט בית-הדין לדחות את התביעה על-הסף מחמת התיישנותה.

למעלה מהנדרש ציין בית-הדין כי אף התביעה לגופה דינה להידחות היות ולא היה צמצום בהכנסות התובעת מעבודתה כדרישת סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומיהחל מיום 01.06.05 ואילך. משכך, בדין נשללה זכאות התובעת לקצבת נכות כללית, ובדין נוצר לתובעת החוב בגין קבלת קצבה שלא כדין.

46. זכאות לקצבת נכות לאור צו ההרחבה המצמצם את שבוע העבודה לחמישה ימים
ב- ב"ל 704-01-10 {נ. י. נ' המוסד לביטוח לאומי - חיפה, תק-עב 2012(2), 13172 (2012)} הנתבע דחה את תביעת התובעת לקצבת נכות, בנימוק כי היא עובדת מעל מכסת השעות המותרת ביום, ועל-כן לא מתקיים צמצום בהכנסות, כהגדרתו בחוק הביטוח הלאומי.

התובעת הינה חברת קיבוץ, חולת סרטן, אשר עבדה במשרה חלקית בקיבוץ, שלטענתה היתה עבודה שיקומית. לתובעת 61% נכות רפואית ו- 60% אי-כושר.

לגרסת התובעת, הרי שבפועל היא אינה עובדת מעבר למכסת השעות המותרת ביום. לדידה של התובעת, הפרשנות שנותן הנתבע לסעיף 8 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (צמצום בהשתכרות), התשמ"ד-1984 מוטעית ויש לעדכנה.

התובעת {שעובדת בחנות הקיבוץ בו מתגוררת} קיבלה גמלת נכות כללית מהנתבע מיום 01.05.99 ועד ליום 01.01.99, בסך של כ- 1,600 ש"ח לחודש. על-פי תדפיסי השעות בחנות התובעת עבדה בממוצע יותר מ- 4 שעות ביום, בימי העבודה שעבדה בהם בפועל.

ביום 30.06.09 נשללה קצבת הנכות של התובעת רטרואקטיבית מיום 01.01.09, בטענה כי התובעת עובדת מעל 4 שעות ביום בממוצע חודשי, ועל-כן - בהתאם לחוק, אינה זכאית לגמלת נכות.

לטענת התובעת, עבודתה בחנות הינה עבודה שיקומית, ולא עבודה יצרנית/פרודוקטיבית. התובעת הינה האדם היחיד המפעיל את החנות, ובהיעדרה - החנות סגורה.

כמו-כן, טענה התובעת, כי החנות הוקמה במיוחד עבורה, על-מנת לאפשר לה תעסוקה וכן שילוב בחיי הקהילה. התובעת עבדה מספר שעות מועט ביום, בהתאם ליכולתה ולמסוגלותה.

לטענת התובעת, היא אינה מקבלת שכר עבור הפעלת החנות. הקיבוץ משלם לתובעת תקציב אחיד מידי חודש בחודשו (כהשלמה לקצבת הנכות אותה קיבלה התובעת).

התובעת הסבירה, כי על-פי תקנות הביטוח הלאומי (הגדרת הכנסת נכה), התשל"ו-1975 היא עומדת בגדר הגדרת "הכנסת נכה" היות ועבדה פחות מ- 24 שעות בשבוע. לכן, לשיטתה עומדת התובעת בתנאים הנדרשים לצורך קבלת גמלת נכות.

בשנת 1984 הותקנו תקנות הצמצום בהשתכרות, עת היה שבוע העבודה בן 6 ימים {48 שעות בשבוע}. לטענת התובעת, הרציונאל העומד בבסיס התקנות הוא ירידה במחצית ההשתכרות. בפועל - התובעת עבדה פחות מ-24 שעות בשבוע {מחצית שבוע העבודה}, ולכן היא עומדת בתנאים הנדרשים לצורך קבלת גמלת נכות.

לטענת התובעת, הנתבע פירש באופן דווקני את התקנות. בדיקת שעות העבודה היומיות של התובעת, לפי התקנות, כפי שבדק הנתבע, ולא שעות העבודה השבועיות, לצורך בדיקת מבחן צמצום ההשתכרות, מביאה לתוצאה שאינה הוגנת ואינה מתיישבת עם כללי הצדק הטבעי.

לטענת הנתבע, התובעת אינה זכאית לגמלת נכות, מאחר שעבדה מעל 4 שעות ביום, ועל-כן לא מתקיים בה התנאי של צמצום ההשתכרות בפועל, כדרישת תקנה 8 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (הצמצום בהשתכרות), התשמ"ד-1984, הדנה ב"צמצום השתכרות של חבר קיבוץ".

בית-הדין הכריע כי דרך החישוב של התובעת בנוגע לשעות עבודה שבועיות במשק איננה נכונה. אכן, על-פי צו ההרחבה מיולי 2000 הונהג במגזר העסקי שבוע עבודה מקוצר, שעניינו מעבר עובדים לשבוע עבודה בחמישה ימי עבודה בשבוע. ואולם, התובעת התעלמה מכך, כי לפי צווי הרחבה נוספים במשק, שבוע העבודה קוצר, ואינו עומד עוד על 48 שעות אלא שבוע העבודה במשק היום עומד על 43 שעות שבועיות.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין כי בכל מקרה, גם אם ניקח בחשבון את המעבר לשבוע עבודה מקוצר, דרך חישוב זו אין בה כדי לעזור לתובעת, שכן התובעת עבדה למעלה מ- 4.5 שעות בממוצע ביום ועל-כן, כושר השתכרותה לא ירד בצורה המזכה אותה בקצבת נכות.

47. קצבת נכות לחבר בקיבוץ הנמצא בהליכי הפרטה
ב- ב"ל (ב"ש) 1186-09 {אברהם גנון ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 3331 (2012)} נידונה השאלה מה צריך להיות היחס לחבר קיבוץ שאיבד את כושר השתכרותו והקיבוץ עבר ממתכונת עבודה של "סידור עבודה" למתכונת "רגילה".

התובע הינו חבר קיבוץ שהועסק במפעל בבעלות הקיבוץ.

בשנים שבין 2000-1998, חלה התובע ואיבד את יכולתו לעבוד ועקב כך הגיש בקשה לקבלת קצבת נכות.

בהתאם לאבחונים הרפואיים שעבר התובע בשנים שבין 2001-2000, נקבעו לתובע דרגות נכות זמנית. בשלב מאוחר יותר נקבעה לתובע דרגת אי-כושר יציבה בשיעור של 75%, וממועד זה ועד לחודש יוני 2008, שולמה לתובע קצבת נכות כללית בשיעור של 100%.

לאחר הליך של שיקום שעבר התובע, ולאחר שהשתפר מצבו, נקלט התובע לעבודה במפעל אחר אשר בבעלות הקיבוץ.

במסגרת בדיקה רטרואקטיבית שערך הנתבע בנושא של עדכון תוספות תלויים של חברי קיבוץ, נתבקש התובע על-ידי הנתבע למלא טופס הצהרה על הכנסה מעבודה והכנסות אחרות.

לאור הצהרתו של התובע, נתבקש הוא להמציא דו"ח שעות עבודה, וכן את סידור עבודתו בקיבוץ וזאת החל מחודש אוגוסט 2000- מועד תחילת קבלת קצבת הנכות.

הקיבוץ שלח מכתב לנתבע ובו נאמר כי התובע מקבל תקציב חודשי בסך של כ- 3,400 ש"ח וכתוצאה מכך הסיק הנתבע כי התובע נמצא עדיין במסגרת של קיבוץ שיתופי מסורתי, אשר מקיים את חבריו בהתאם לצרכיהם.

התובע שלח לנתבע דו"חות עבודה חודשיים, ובהן פירוט שעות עבודתו במפעל, בתקופת זכאותו לגמלה.

לאור הממצאים שעלו מדו"חות העבודה, החליט הנתבע לשלול את זכאותו של התובע לקבלת קצבת נכות החל מחודש יולי 2008.

עוד החליט הנתבע לשלול באופן רטרואקטיבי את זכאותו של התובע בתקופות בהן קיבל קצבה ועבד במפעל למעלה מ- 4 שעות עבודה ליום בממוצע, ובהתאם לכך דרש הנתבע מהתובע תשלום חוב בסך של 90,984 ש"ח עבור תקופות אלו, בהן קיבל התובע קצבה, על-אף שלא היה זכאי לה אליבא דנתבע.

מעבר לפנייתו לתובע, פנה הנתבע לקיבוץ ודרש מהקיבוץ את תשלום סכום החוב לנוכח העובדה שהקצבה ששולמה לתובע הועברה לחשבון הקיבוץ.

לטענת התובע, בתקופה בה קיבל התובע קצבה, הקיבוץ עבר שינוי באורחות חייו ובמסגרת זו השתנו ההסדרים הנוגעים להתפרנסותם של חברי הקיבוץ.

כחלק משינוי אורחות חייו של הקיבוץ, בוטל סידור העבודה בקיבוץ, וחבריו התפרנסו באופן עצמאי כפי יכולתם, כאשר הקיבוץ מעמיד לרשותם רשת ביטחון מינימאלית בלבד.

לאור שינויים שחלו בקיבוץ, לרבות ביטולו של סידור העבודה, התובע כמו שאר חברי הקיבוץ קיבל תשלום עבור עבודתו לפי כמות ואיכות, ולפיכך יש לבחון את זכאותו לקצבה, בהתאם למבחנים בהם נמדד כל נכה, ולא לבחון את זכאותו כפי שנמדד חבר קיבוץ שהינו נכה.

במסגרת השינויים בקיבוץ, כושר השתכרותו של התובע, צומצם עקב ליקויי הנכות ובהתאם לתקנות הביטוח הלאומי הקובעות את מדידת צמצום בהשתכרות, הרי שהינו זכאי לקבל קצבת נכות.

מאחר ובהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (צמצום בהשתכרות) (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"), התובע היה בגדר "נכה", הרי שקצבת הנכות שולמה לו בדין וממילא אין הוא חייב כל תשלום לנתבע, ואף בהתאם לכך הנתבע מחוייב לשוב ולשלם לו את קצבת הנכות.

לטענת הנתבע, התובע הינו חבר קיבוץ מסורתי אשר חלה עליו תקנה 8 לתקנות הביטוח הלאומי, לפיה נקבע כי צמצום כושר השתכרות של חבר קיבוץ יבחן בהתאם להיקף עבודתו במסגרת סידור עבודה, באופן שלא יעבוד למעלה מ- 4 שעות.

המידע אשר הוצג בפני הנתבע ועליו ביסס בין השאר את שלילת זכאות התובע לגמלת נכות, היו דוחות עבודה אשר מצביעים על קיומו של "סידור עבודה" בקיבוץ, ולפיו התובע עבד בתקופות מסויימות למעלה מ- 4 שעות בממוצע ליום, ולפיכך לא צמצם את השתכרותו.

בית-הדין הסביר כי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי מכיל בהגדרה של "נכה" מעבר להיותו בעל ליקוי, את האופן בו צמצם המבוטח את כושר השתכרותו, הווי אומר שרק אם צמצם המובטח את כושר השתכרותו יוכל להיכלל בהגדרת נכה ויוכל לקבל קצבת נכות.

השאלה שעמדה לנגד עיניו של בית-הדין היתה כיצד יש לחשב את צמצום השתכרותו של התובע בתקופות הרלבנטיות לתביעה, האם יש לראות בתובע כחבר קיבוץ מסורתי ולבחון את צמצום הכנסותיו בהתאם לתקנה 8 לתקנות הביטוח הלאומי או שמא לבחון את צמצום השתכרותו של התובע בהתאם לדין החל לגבי כלל המבוטחים, קרי בהתאם לתקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי.

בכדי להשיב על שאלה זו היה על בית-הדין לבחון את הסטאטוס של הקיבוץ אשר התובע היה חבר בו, במועדים הרלבנטיים לתביעה.

בית-הדין החליט על-סמך עדויות שהונחו בפניו כי בשנת 2009 קיבל הקיבוץ אישור סופי על שינוי סיווגו והחל ממועד זה הפך הקיבוץ להיות קיבוץ מתחדש. הגם שלפי טענת התובע, הקיבוץ היה בהליכים של מעבר לשיטת ניהול אחרת, אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי האישור הסופי אשר ניתן לקיבוץ לשנות את אופן התאגדותו ניתן בשנת 2009.

לאור האמור, קבע בית-הדין כי במועדים הרלבנטיים לתובענה, התובע היה חבר קיבוץ אשר הופעל באופן מסורתי, ולפיכך יש לבחון את כושר השתכרותו בהתאם לתקנה 8 לתקנות הביטוח הלאומי.

לפיכך עבר בית-הדין לבחון את התקיימותו של התנאי השני שבסעיף 8 לתקנות הביטוח הלאומי, קרי האם התובע הועסק במסגרת של סידור עבודה.

בית-הדין קבע כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה, כי לא עבד במסגרת "סידור עבודה" של הקיבוץ, ומתוך כך הגיע למסקנה כי התובע הועסק בקיבוץ במסגרת "סידור עבודה".

על-כן, החליט בית-הדין לדחות את התביעה.

48. הכרה באחוזי נכות לזכאי לגמלה לשיקום מקצועי אשר אינו זכאי לקצבת נכות על-פי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי
ב- ב"ל (נצ') 11808-10-11 {יעקב חוטובלי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 128951 (2012)} נידונה המחלוקת בשאלה המשפטית אם היה על הנתבע לקבוע את דרגת הנכות הרפואית של התובע, אף שבשל הכנסותיו של התובע הוא אינו עונה על הגדרת "נכה" שבסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

על-פי חוק הביטוח הלאומי, "מבוטח" עשוי להיות זכאי לגמלה מכוח פרק ט' לחוק, אף אם אינו עונה על הגדרת "נכה" לפי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

הזכות לשיקום מקצועי על-פי סעיף 203 לחוק הביטוח הלאומי, נתונה למבוטח שארע לו "ליקוי" בהיותו תושב ישראל, ואינה מחייבת שאותו מבוטח יוגדר כ"נכה" על-פי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי. עם-זאת, אותה זכות תלויה בקביעת דרגת הנכות הרפואית (שכן יש צורך בדרגת נכות רפואית, על-פי המבחנים, שהיא בשיעור 20% לפחות).

הנתבע, לדבריו, הפסיק את הטיפול בתביעתה לאחר שמצא שהכנסותיו של התובע עולות על ההכנסה המאפשרת לו להיות מוגדר כ"נכה" על-פי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע כי הפסקת הטיפול בתביעת התובע כשהתברר גובה הכנסותיו, היתה יכולה להיות כדין לצרכי כל הגמלאות מכוח פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי אשר תלויות בהיותו של התובע בגדר "נכה" (כלומר - לצורך קצבת נכות, לצורך קצבה מיוחדת לבעלי נכות קשה ולצורך השתתפות במימון שרותים מיוחדים). אולם, ההפסקה האמורה אינה יכולה להיחשב כדין לגבי הגמלה של שיקום מקצועי, אשר - כפי שהוסבר לעיל - אינה תלויה בשאלת הגדרת המבוטח כ"נכה". יחד-עם-זאת, יש לגבי קצבה זו צורך בבחינת הנכות הרפואית על-פי המבחנים, בהתאם לתקנות הנכות הרפואית.

התוצאה היא, כי לא ניתן לאמץ את גישת הנתבע בדבר הפסקת הטיפול בעניינו של התובע משהתברר כי בשל הכנסותיו הוא לא היה יכול לענות על הגדרת "נכה". אלא, למרות שהתברר שהתובע לא יענה על הגדרת "נכה", נכון להמשיך את הטיפול בתביעתו, באופן שעניינו יובא אל רופא מוסמך שיקבע לו דרגת נכות רפואית, כך שיהיה ניתן לבחון את שאלת זכאותו של התובע לשיקום מקצועי.

אשר-על-כן, החליט בית-הדין לקבל את התביעה.

49. קצבת נכות לאישה שהגיעה לגיל פרישה כתלות בכך שגיל פרישתה של האישה נמוך יותר מזה של הגבר
ב- ב"ל (חי') 7878-05-10 {שרה ציטרוננבאום נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 82141 (2012)} עסקינן בתביעה כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי לדחות תביעה בלא בדיקה לגופה בנימוק שבמועד הגשת התביעה, הגיעה התובעת, מכבר, לגיל פרישה כמוגדר בחוק.

התובעת עותרת למתן צו הצהרתי לפיו זכאית היא להגיש תביעה לקצבה אף שהגיעה זה מכבר לגיל הפרישה.

גיל הפרישה של התובעת, לצורך זכאות לקצבה, כקבוע בחוק הביטוח הלאומי, הוא גיל שישים.

ביום 31.08.02, מלאו לתובעת שישים שנים.

ביום 25.05.09, בו הגישה התובעת לנתבע את תביעתה לקצבה, מלאו לה שישים ושש שנים ותשעה חודשים.

בטופס התביעה הצהירה התובעת כי משנת 1977 ועד למועד הגשת התביעה עבדה, במשרה מלאה, כמזכירה בנמל חיפה.

לטענת התובעת, גיל הפרישה השונה שנקבע לאישה עובדת בחוק, לעומת גבר, הינו מפלה, ולכן יש לבטל ההוראה בחוק.

התובעת טענה כי בשל היותה אישה, ואך בשל כך, נבצר ממנה להגיש תביעה לנכות כללית עד גיל 67 וזאת בשונה מגבר בן גילה. התובעת הוסיפה וטענה, כי אבחנה זו בין המינים היא בבחינת אפליה פסולה בין גברים לנשים שהינם עובדים, בכל הנוגע לגיל פרישה - אפליה אשר לא נמצא כל שוני רלבנטי להתקיימותה, ובפרט לנוכח עקרון השוויון המגדרי המעוגן בחקיקה, בחקיקת היסוד ובפסיקה.

התובעת טענה עוד, כי לנוכח טענותיה אלו ומשלא נמצאה כל תכלית ראויה לשוני הקיים, על בית-הדין לבטלו בהיותו נוגד את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולקבוע כי אישה עובדת זכאית להגיש תביעה לנכות כללית עד הגיעה לגיל 67, בדומה לגבר במצב זה.

הנתבע טען מנגד, כי מבחינה מהותית קובע החוק דין שווה לגבר ולאישה - שכן, שני המינים כאחד רשאים להגיש תביעה לנכות כללית עד לגיל פרישה ולא מעבר לכך, שאחרת תדחה תביעתם על-הסף.

הנתבע טען עוד, כי בד-בבד עם הקביעה כי גיל הפרישה בקרב הנשים הינו מוקדם יותר, קמה זכאותן לקבל זכויות שונות בגיל צעיר יותר, כגון - הזכות לקבל קצבת זקנה ופנסיה בגיל מוקדם יותר, זכות שאיננה מנת חלקם של גברים אשר יפרשו לפני גיל 67. מכל מקום, טוען הנתבע, עצם קיומה של האבחנה אינו קובע, מניה וביה, כי באפליה עסקינן.

עוד טוען הנתבע, כי האבחנה בין גברים ונשים לעניין הגיל לצורך קבלת נכות כללית נוצרה עוד בטרם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק היסוד לא נועד לשנותה. לבסוף, טוען הנתבע כי המחוקק הבחין בין גבר לאישה לעניין גיל הפרישה ביודעין, על רקע שיקולים סוציאליים וחברתיים שונים, וכי התאים את הדין לצרכים ולאפשרויות הכלכליות של המדינה.

אחרון טוען הנתבע, ששינוי כפי שמבקשת התובעת לעשות יש לבצע באופן הדרגתי ולא בבת אחת. לאור מכלול הנימוקים שלעיל, טוען הנתבע, יש לדחות את התביעה דנן ולקבוע כי החלטתו בדין יסודה.

בית-הדין קבע כי היות וגיל הפרישה/זכאות מותנה בחודש הלידה של הגבר או של האישה (כל זאת עד הגיע הגבר לגיל 67 והאישה לגיל 64 שנים), הטענה הגורפת בתביעה לפיה גיל הפרישה, הוא מפלה, אין לה על מה לסמוך.

סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי הקובע כי אדם שהגיע לגיל פרישה איננו מבוטח עוד בביטוח נכות לפי פרק ט'. הסעיף אינו מבחין בין המינים לעניין גיל הפרישה. גיל הפרישה השונה בין נשים לגברים, נובע מהגדרת גיל פרישה שבחוק הביטוח הלאומי.

אולם עיון במתווה שבחוק, לבחינת גיל פרישה לצורך זכאות לקצבה, אכן מצביע שגיל פרישתה של אישה, בתור שכזו, הוא צעיר יותר. הבחנה זו שואבת חיותה, כאמור, מחוק גיל פרישה.

יחס שונה אינו מעיד מניה וביה על קיומה של אפליה, כל עוד קיימת בבסיס ההתייחסות השונה הצדקה עניינית.

בפסיקה נקבע העיקרון שפער בגיל הפרישה שנקבע לגברים ונשים מהווה אפליה פסולה. חוק גיל פרישה, בחן את עניין השוואת הגיל לעניין פרישה, וקבע מנגנון אוטומטי להעלאת גיל פרישתן של הנשים, אם כי הוא קובע מנגנון מדורג כך שבפועל גיל פרישתה של התובעת עומד עדיין על גיל 60; אי-העלאת גיל פרישתן של נשים ל- 67 נעשה על-ידי המחוקק בכוונת מכוון.

על-פי האמור בסעיף 195 לחוק, הן גבר והן אישה, אינם מבוטחים בנכות כללית אם עברו את גיל הפרישה. באופן מהותי נוצר פער בין השניים בשל גיל הפרישה השונה שנקבע לכל אחד מהמינים ואשר בגינו מפסיקה אישה להיות מבוטחת בפרק זה בגיל צעיר יותר. ואולם, הפסקת זכאותה של האישה אינה עומדת לעצמה, ולצידה קמה לה זכאות לקבל פנסיה ממקום עבודתה עם פרישתה פרישה בגיל צעיר יותר. כמו-כן, קמה לאישה זכאות לקבלת קצבת זקנה עם הגיעה לגיל הפרישה, בהתקיים תנאים מסויימים. בהתאם לכך, תהא האישה פטורה בגיל צעיר יותר מגבר מתשלום דמי ביטוח ולא ניתן להסתכל על הזכות האחת במנותק מן האחרת - כפי שטענה הנתבעת בפנינו.

גמלת הנכות באה לעולם כדי לפצות על חסר חלקי או מלא שנוצר בהכנסתו של מבוטח כתוצאה מכך שכושרו להשתכר נפגע בצורה משמעותית כתוצאה מליקוי רפואי. מבחינה זו ניתן לראות בקצבת הנכות גמלה המחליפה שכר של הבריא ושל מי שלמרות נכותו הרפואית לא איבד למעלה מחמישים אחוזים מכושרו להשתכר. לכן, אך טבעי הוא, שקצבת מחליפת שכר הזה לא תשולם למי שהגיע לגיל פרישה מעבודה.

על-כן, החליט בית-הדין לדחות את התביעה.

50. קביעת אחוזי נכות לעניין חוקים אחרים
ב- ב"ל (נצ') 6266-04-11 {סרחאן סרחאן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 33761 (2012)} נידונה תביעה בה מלין התובע על החלטת הנתבע שלא להעמידו בפני ועדה רפואית לעררים אשר תדון בערר שהגיש על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון, וזאת מהטעם שאינו עונה על הגדרת "נכה" כהגדרתה בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

התובע הסובל מליקויים שונים, פנה לנתבע בבקשה לקבוע את נכותו הכללית. ועדה רפואית מדרג ראשון לעניין נכות כללית קבעה לתובע נכות יציבה בשיעור של 60%.

התובע הגיש ערר על קביעת הדרג הראשון, אולם עניינו לא הועבר לדיון בפני וועדה רפואית לעררים, זאת מהטעם שהוחלט לדחות את תביעתו לתשלום קצבת נכות כללית, מאחר ואינו עונה על הגדרת "נכה" כהגדרתה בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

לטענת הנתבע, מאחר ולתובע הכנסה העולה על 60% מהשכר הממוצע במשק, הרי שאין הוא זכאי לתשלום קצבת נכות כללית גם אם תעלה הוועדה הרפואית את אחוזי נכותו.

לטענת התובע, חוק הביטוח הלאומי אינו רק מנגנון לקבלת קצבאות, שכן מי שיוצהר עליו או שיזכה להכיר בו כנכה, יהא זכאי על-פי חיקוקים אחרים להטבות מסויימות, ועל-כן משהתובע נבדק על-ידי ועדה מדרג ראשון, שעל החלטתה הוגש ערר, היה על הנתבע להעביר את עניינו לוועדה רפואית לעררים, היות ומדובר בזכות מוחלטת.

על בית-הדין היה להכריע בשאלה האם נתונה לתובע רשות לערור לפני ועדה רפואית לעררים לגבי דרגת נכות רפואית שנקבעה על-ידי הוועדה הרפואית מדרג ראשון, כאשר פקיד התביעות קבע כי הוא בעל כושר להשתכר ועל-כן אינו בגדר "נכה" כהגדרתו בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, או שקביעה שכזו הופכת את עררו של התובע לפני הוועדה הרפואית לעררים לערר תיאורטי ומיותר.

בית-הדין קבע כי, בניגוד לעמדת הנתבע, חוק הביטוח הלאומי אינו מנגנון לקבלת קצבאות התחומות אך ורק בין כותלי חוק הביטוח הלאומי. לחוק בוודאי יש השלכות אחרות על חוקים אחרים מחוץ לתחום הביטחון הסוציאלי וההטבות המוענקות מכוחם מכח הקביעות שבחוק הביטוח הלאומי והתקנות על פיו, ובככל זה שיעורי הנכויות הרפואיות-פיזיולוגיות שניתנות מכוח ביטוח הנכות לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי.

לדידו של בית-הדין, קבלת עמדת הנתבע, בהקשר זה, תביא לאיון ההוראות האחרות שנמצאות בחקיקה חיצונית אחרת או הוראות נוהל של גופים ציבוריים אחרים והמפנים לחוק הביטוח הלאומי ואף מתנים את מימוש הזכויות וההטבות בקביעות ושיעורי הנכויות המוענקות בהתאם לקביעות במסגרת חוק הביטוח הלאומי, התקנות והמבחנים על פיו.

חוק הביטוח הלאומי וההסדרים על פיו, אם-כן, מציגים הסדרים המזכים אנשים עם מוגבלות בקצבאות נכות ובשירותים מיוחדים אחרים גם מחוץ למערך הביטחון הסוציאלי, ובעניין זה מקובלים עלינו טיעוני התובע.

על-כן, החליט בית-הדין לקבל את התביעה.

51. קצבת נכות בעקבות הטעיה של המוקד הטלפוני של המוסד לביטוח לאומי
ב"ל 17141-12-09 {אליהו סיטבון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 150461 (2012)} נידונה תביעת התובע כנגד החלטת הנתבע לדחות את תביעתו לקבלת קצבת נכות כללי בנימוק כי התובע אינו בגדר "נכה" כמשמעותו בחוק, שכן הכנסותיו מעבודה עלו על 25% מהשכר הממוצע במשק, ולא חל צמצום של 50%, לפחות, בהכנסותיו.

התובע הגיש תביעה לקבלת קצבת נכות כללית בתאריך 19.02.09. בטופס התביעה ציין התובע, כי הפסיק לעבוד ב- 22.01.09, עקב ניתוח מעקפים שעבר. התובע חתם בטופס התביעה על הצהרה לפיה, הוא מתחייב להודיע על כל שינוי רלוונטי שיחול בבריאותו או בהשתכרותו.

רופא מוסמך קבע לתובע 60% נכות רפואית יציבה ודרגת אי-כושר בשיעור 60%.

על יסוד אחוזי הנכות הרפואיים, ודרגת אי-כושר, ולאור הצהרת התובע בתביעה שהגיש, כי החל מ- 22.01.09 אינו עובד, החל התובע לקבל קצבת נכות כללית מ- 01.05.09 בשיעור של 60% בסך של 1,873 ש"ח.

פקידת השיקום של המוסד לביטוח לאומי הסבירה לתובע כי עומד להיכנס לתוקפו תיקון לחוק הביטוח הלאומי בעניין נכות כללית המכונה "חוק לרון". על-פי תיקון זה, התובע יוכל לעבוד ולהשתכר סכום מסויים, מבלי שתישלל ממנו קצבת הנכות הכללית.

לטענת התובע, הוא התקשר למוקד טלפוני ושם נמסר לו, מספר פעמים, כל פעם על-ידי פקידה אחרת במוקד, כי הוא יכול להשתכר עד 4,500 ש"ח נטו, מבלי שהדבר יפגע בזכותו לקבלת קצבת נכות כללית.

התובע הוסיף וטען, כי החל לעבוד בחודש 05/09, אולם לאחר-מכן נאמר לו, שהשתכר יותר מידי, וכאשר התקשר פעם נוספת למוקד הטלפוני נאמר לו, בסופו-של-דבר, שיפנה עם התלושים שלו לסניף המוסד לביטוח לאומי הקרוב למקום מגוריו, על-מנת שהעניין יבדק לעומק, וכי הם מתנצלים אם ההסבר שנתנו לו לא היה נכון.

הנתבע טען כי בהתאם לחוק הביטוח הלאומי התובע האינו מוגדר כ"נכה" ופירט את אחוזי הנכות הרפואית שנקבעו לתובע ואת דרגות אי-הכושר שנקבעו לו, וכן צירף פירוט מחישוב הכנסותיו של התובע וחישוב הצמצום בהכנסה לעניין הגדרת "נכה".

הנתבע הדגיש, כי תיקון החוק המכונה "חוק לרון", נכנס לתוקפו רק ב-01.08.09, אולם גם על פיו, אין התובע זכאי לקצבת נכות כללית, שכן רף ההכנסה המקסימאלי לפי התיקון, הינו 3,568 ש"ח, בעוד התובע השתכר בפועל סך של 4,808 ש"ח.

בית-הדין קבע כי באשר לטענותיו של התובע, כי הוטעה במידע הטלפוני שנמסר לו יש לפנות לפסק-הדין שלגי (דב"ע נג/02/7 שלגי בועז ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז' 117, 120), שם נאמר:

"מאחר ובזכות מכוח החוק עסקינן, אין העובדה, שפקיד שירות התעסוקה מסר למערערים מידע מוטעה ומטעה, כדי להקנות להם זכות."

על-כן קבע בית-הדין כי משעובדתית קיבל התובע קצבת נכות כללית בחודשים 05/09 ועד 08/09, חודשים בהם לא התקיימה לגביו הגדרת "נכה", אין התובע זכאי לקצבה בחודשים אלה.

על-כן, דחה בית-הדין את התביעה.

52. האם תשלום על חשבון בנק שעות נוספות ותשלום מקרן צדקה נחשבים כ"דמי מחלה"
ב- ב"ל (יר') 1898-05-10 {אנדריאה גיל קיסר נ' המוסד לביטוח לאומי- סניף ירושלים, תק-עב 2011(3), 6739 (2011)} עסקינן בשאלה האם תשלום מתוך בנק שעות נוספות של עובד ותשלום מ"קרן צדקה לאחיות" נחשב כדמי מחלה לעניין הזכאות לקצבת נכות.

התובעת עובדת כאחות בבית-חולים מאז 2003.

לתובעת נקבעה נכות רפאית בשיעור 68%-61% ואי-כושר בשיעור 100% מיום 01.04.09 בעטיים נעדרה מעבודתה. התובעת נעדרה מעבודתה בגין הנכות הנ"ל מיום 08.03.09 ועד 31.10.09. עד תום חודש 08/09, שולמו לה על-ידי מעסיקה דמי מחלה.

בגין חודש 09/09, כיון שלא נותרו לה ימי מחלה צבורים, שילם לה מעסיקה שכר עבור 7 ימי עבודה. היה זה על חשבון שעות נוספות שעבדה וצברה תמורתן טרם נכותה.

על חשבון שכר חודש 10/09 שולם לתובעת סכום השווה לחצי משכרה וזאת "מהקרן לאחיות נזקקות" של בית-החולים.

הנתבע טען כי היות ושולמו לתובעת התשלומים לעיל ממקום עבודתה הרי הם בבחינת דמי מחלה ועל-כן לא זכאית היא לקצבת נכות.

בית-הדין הסביר כי דמי מחלה הינם תחליף השתכרות המשולמים על-פי דין - חוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 - על-ידי המעסיק, או על-ידי קופת גמל עימה התקשרו הצדדים. המחוקק לא שלל את הזכות לגמלה ממי שיש לו ממון או תמיכה. כאשר עובד מקבל תחליף השתכרות בתקופת המחלה ובשלה אזי אין מקום לפצותו, על האובדן, הואיל והוא מקבל פיצוי סטטוטורי בגין אובדן ההכנסה, בדמות דמי מחלה.

בית-הדין קבע כי, במקרה דנן אין לראות בתשלומים ששולמו לתובעת בחודש ספטמבר, על חשבון "בנק השעות הנוספות" כדמי מחלה. אין אף לראות במה ששולם לה בחודש 10/09 "מהקרן לאחיות נזקקות" כדמי מחלה.

בית-הדין קיבל את התביעה וקבע כי לתובעת זכאות לגמלת נכות בתקופה שבמחלוקת.

53. קביעת דרגת אי-כושר בהתאם לנכות הרפואית שנקבעה
ב- ב"ל (נצ') 57094-03-11 {שלמה פרץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2011(3), 120541 (2011)}

המערער סובל מליקויים שונים בבריאותו. הוא פנה למשיב בתביעה לקבלת קצבת נכות לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי.

ביום 03.10.10 קבעה ועדה רפואית לעררים כי דרגת הנכות הרפואית של המערער, החל מיום 01.09.09, היא בשיעור משוקלל של 76%.

פקיד תביעות קבע למערער דרגת אי-כושר בשיעור 60%. המערער ערר על החלטת פקיד התביעות, ועררו נדון בפני ועדה לעררים לעניין אי-כושר (להלן: "הוועדה"). הוועדה קיבלה את הערר, וקבעה למערער דרגת אי-כושר בשיעור 74%. על ההחלטה האמורה - הוגש הערעור נשוא פסק-הדין.

בית-הדין קבע כי על-פי ההלכה הפסוקה, דרגת הנכות הרפואית מבטאת דרגה אובייקטיבית של אי-כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה היה לקבוע את דרגת אי-הכושר לפי נסיבותיו האישיות של המבוטח, כגון: יכולת לחזור לעבודתו הקודמת, גיל, השכלה, ויכולת אינטלקטואלית ופיזית.

מכאן, שעל הוועדה היה לצאת מתוך נקודת המוצא שדרגת אי-הכושר האובייקטיבית היא בשיעור 76%, ומתוך נקודת מוצא זו, היה עליה לבחון אם נכון לסטות ממנה, בשל כך שהנסיבות האישיות של המערער מצדיקות קביעת דרגת אי-כושר בשיעור שונה.

משהוועדה קבעה למערער דרגת אי-כושר נמוכה יותר מאשר דרגת הנכות הרפואית, היה עליה להראות כי נסיבותיו האישיות של המערער, מצדיקות סטיה מדרגת אי-הכושר האובייקטיבית. כלומר - היה על הוועדה להצביע מה בנסיבות הסובייקטיביות של המערער מצדיק לראות אותו כבעל דרגת אי-כושר נמוכה ממה שהיה ניתן להניח אובייקטיווית על-פי דרגת הנכות הרפואית.

בית-הדין קבע כי שהוועדה לא הביאה כלל בחשבון שעליה לצאת מנקודת המוצא של 76%.

בית-הדין בחן את הנסיבות האישיות של המערער, וקבע כי ברור שהוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו הקודמת (מפעיל ציוד מכני הנדסי). כמו-כן, לא ניתן לראות שיש לו השכלה כלשהי שהוועדה הצביעה עליה אשר תאפשר לו הקלה במציאת עבודה חלופית, לא נראה גם שגילו (55) מצדיק לראותו כבעל כושר טוב יותר מאשר ניתן לצפות על-פי אחוזי הנכות הרפואית. לכל העניינים האלה לא נתנה הוועדה את דעתה.

אשר-על-כן, החליט בית-הדין לקבל את הערעור ולהשיב את עניינו של המערער אל הוועדה, על-מנת שהוועדה תצא מנקודת מוצא שלפיה למערער יש דרגת אי-כושר אובייקטיבית בשיעור המתאים לנכות הרפואית (76%).

54. האם תוספת ביגוד נחשבת כהכנסה
ב- ב"ל (ת"א) 2421-09 {עוזרי נילי נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף ת"א, תק-עב 2010(2), 20889 (2010)} עסקינן בתביעה כנגד החלטת הנתבע כי לא היתה ירידה בהכנסות התובעת כדרישת החוק בחודשים אוגוסט - אוקטובר 2008 לצורך קבלת קצבת נכות.

התובעת עובדת כשכירה במשרד ממשלתי וסובלת מליקויים גופניים בעטיים עובדת היא במשרה חלקית בלבד.

ביום 23.01.08 דחה הנתבע תביעת התובעת לגמלת נכות כללית, בשל היעדר צמצום בהכנסותיה.

ביום 07.12.08 נדחתה תביעתה החוזרת של התובעת ונקבע כי על-פי הנתונים אשר בידי הנתבע לא היתה ירידה בהכנסות התובעת כדרישת החוק בחודשים אוגוסט - אוקטובר 2008 בהסתמך על תלושי השכר.

לטענת התובעת, יש להכיר בזכאותה לגמלת נכות כללית לאור ירידה של 50% בהכנסותיה במשך 90 ימים רצופים.

עוד טענה התובעת כי יש לחשב את הירידה בשכרה על-סמך ממוצע שלושת החודשים האחרונים ולא על-סמך חישוב השכר מדי חודש בחודשו, כגישת הנתבע.

בנוסף, טענה התובעת כי אין לראות בתוספת הביגוד אשר שולמה בשכר אוקטובר 2008, כחלק מהשכר. על-כן, משהמשכורת אשר שולמה בכל אחד משלושת החודשים הרלבנטיים, פחותה מ- 50% מהשכר הממוצע, יש להכיר בזכאותה לקצבת נכות.

לטענת הנתבע, ההלכה הפסוקה קבעה מפורשות כי חישוב הירידה בשכר יעשה על-פי ההכנסה החודשית, קרי מדי חודש בחודשו, כך שבהינתן חודש אחד בו לא היתה ירידה של 50% בהכנסות, לא תהא התובעת זכאית לקצבת נכות כללית.

לעניין טענת התובעת בדבר אי-הכללת תוספת הביגוד בשכרה, טען הנתבע כי רכיב הביגוד, מהווה חלק בלתי-נפרד מהשכר לפיכך, התובעת אינה זכאית לגמלת נכות.

בית-הדין קבע בהתאם לפסק-דין עב"ל 139/08 המוסד לביטוח לאומי נ' לירון יונינה (ניתן ביום 09.01.08) שהחישוב של השכר ביחס לקצבת הנכות יעשה ביחס לכל חודש בחודשו ולא על-פי הכנסה ממוצעת.

בנוסף, קבע בית-הדין כי אין בידיו לקבל את טענת התובעת כי תוספת הביגוד אינה חלק מהשכר שעה שתוספת זו מוגדרת מפורשות כהכנסה כעולה מסעיף 2 לפקודת מס הכנסה.

תוצאת הדברים שבית-הדין הגיע אליה היא כי כושר התובעת לא פחת ב- 50% ביחס ל- 75% השכר הממוצע במשק במשך שלושה חודשים מדי חודש בחודשו על-כן, אינה בגדר הזכאים לגמלה.

55. קביעה רטרואקטיבית של נכות
ב- ב"ל (ת"א) 5166/08 {דוד זדה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2009(3), 2687 (2009)} עסקינן בערעור על החלטת ועדה רפואית אשר הותירה את החלטת הוועדה מדרג ראשון בהתייחס לאחוזי נכות על כנה דהיינו על 28%.

המערער מבקש שנכותו הנפשית תוכר מתאריך 01.04.2000 משבאותו מועד הוא פנה לשירות התעסוקה, אף-על-פי שרק בשנת 2008 הגיש המערער בקשה להכיר בו כהלום קרב.

לטענת המשיב, אין חולק כי הבקשה האחרונה להיבדק מחדש בטענה של החמרת מצב בתחום הנפשי הוגשה בחודש יוני 2008, משכך נקבעה נכותו הרטרואקטבית של המערער בהתאם להוראות החוק.

בנסיבות אלה לטענת המשיב לא ניתן, על-פי הדין, לקבוע נכות רטרואקטיבית כפי שדורש המערער.

זאת ועוד, נכותו של המערער נקבעה בשיעור 28% ומשכך אין כל משמעות למועד תחילתה של הנכות משהמערער לא עובר את הסף הרפואי הנדרש.

לטענת המערער, על-אף שמדובר בעניין תיאורטי לחלוטין, שהוא מבקש פסק-דין לטובתו היות והוציא כסף רב ולא קיבל כלום.

בית-הדין קבע כי, בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי והוראות תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות), התשמ"ד-1984 וכפי שטען הנתבע, בצדק, לא ניתן לקבוע את הנכות הרטרואקטיבית כפי שדורש המערער מחודש אפריל 2000.

זאת ועוד, קבע בית-הדין כי מקובלת עליו טענת הנתבע כי אין כל משמעות למועד תחילתה של הנכות משהמערער לא עובר את הסף הרפואי הנדרש בהתאם לסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי. סעיף זה מגדיר "נכה" בין-היתר כלהלן:

"(2) כושרו להשתכר מעבודה ממשלח-יד, וכן השתכרותו בפועל , צומצמו עקב הליקוי בין בבת אחת ובין בהדרגה ב- 50% או יותר..."

משכך קבע בית-הדין כי אין כל נפקות למועד תחילתה של הנכות שכן מששיעור נכות המערער נמוך מ- 50%, ממילא אין נכותו מקנה לו זכאות לגמלת נכות כללית.

משלא מצא בית-הדין טעות משפטית באשר לקביעת הוועדה, דין הערעור להידחות.

56. תביעה לגמלת נכות כאשר הנכות לא מגיעה לשיעור הנדרש בחוק הביטוח הלאומי
ב- ב"ל (חי') 255-08 {אלזרע ברוך נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2009(1), 10052 (2009)} תביעת התובע לקבלת קצבת נכות כללית נדחתה על-ידי הנתבע במכתב הדחיה מתאריך 03.12.07 בנימוק כי לאור אחוזי הנכות הרפואית שנקבעו לו ולאור הוראות החוק לא נוצרו 90 ימים בהם נכותו הרפואית היתה בשיעור הנדרש על-מנת להקנות לו זכאות לגמלת נכות כללית.

כנגד החלטת נתבע הגיש התובע תביעה לבית-הדין וטען כי בתאריך 31.08.07 עבר ניתוח בכתף ימין עקב קרע בגיד ונאסר עליו לעבוד במשך חצי שנה על-ידי מנהל מחלקת כתף בבית-החולים תל השומר על-מנת שהגיד לא יקרע מחדש.

כמו-כן, טען התובע כי במשך אותה חצי שנה ביצע פיזיותרפיה ולא היה לו מקור פרנסה כלשהו, ולמרות שכל חייו הוא משלם ביטוח לאומי וכעת כשהוא זקוק לתשלום מביטוח לאומי, דחה המוסד לביטוח לאומי את תביעתו.

בית-הדין קבע כי, סעיף 208 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי תנאי לקביעת אי-כושר להשתכר הוא שנקבעה למבוטח נכות רפואית לפי מבחנים וכללים שנקבעו על-ידי השר בשיעור של 60% לפחות ואם נקבעה למבוטח נכות רפואית בשל ליקוי יחיד בשיעור של 25% לפחות, אזי התנאי לקביעת אי-כושר להשתכר הינו קביעת נכות רפואית בשיעור של 40% לפחות.

אחוזי הנכות הרפואית נקבעים בהתאם למבחנים כמפורט בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) קביעת אחוזי נכות רפואית, מינוי ועדה לעררים והוראות שונות), התשמ"ד-1984.

לתובע נקבעו על-ידי ועדה רפואית מדרג ראשון 15% נכות לתקופה מ- 01.01.07 ועד 30.08.07 בהתאם לפריט 41 4 ב' לרשימת סעיפי הליקוי, 100% נכות לתקופה מ- 31.08.07 ועד 30.09.07 בהתאם לפריט 35 1 ז' לרשימת סעיפי הליקוי, 50% נכות לתקופה מ- 01.10.07 ועד 31.10.07 בהתאם לפריט 35 1 ה' לרשימת סעיפי הליקוי ו- 25% נכות לתקופה מ- 01.11.07 ועד 31.01.08 בהתאם לפריט 41 4 ג' לרשימת סעיפי הליקוי.

המערער לא הצביע בפני בית-הדין על-כך שהממצאים לגביו היו שונים מהוראות סעיף הליקוי שקבעה לו הוועדה. כמו-כן, לא מצא בית-הדין פגם משפטי בהחלטת הוועדה הרפואית.
על-כן, קבע בית-הדין כי לאור הוראות החוק ואחוזי הנכות הרפואית שנקבעו לתובע על-ידי הוועדות הרפואיות, אין מנוס מדחיית תביעתו לקבלת גמלת נכות כללית.

57. הכרה בנכות באופן רטרואקטיבי לנכה שהוא פסול-דין ללא אפוטרופוס
ב- ב"ל (חי') 3185/00 {אחמד כיאל - באמצעות אפוטרופסו הכללי, מר קאסם עבד כיאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(4), 3785 (2006)} נידונה תביעה לקביעת זכאות לקצבת נכות כללית מלאה בשיעור 100% רטרואקטיבית משנת 1984, של אדם שמאז התפרצה אצלו לראשונה מחלת הסכיזופרניה, הפך לחסר יכולת לטפל בענייניו.

התובע לוקה במחלת נפש מסוג סכיזופרניה כרונית ממנה החל לסבול לטענתו בשנת 1984. לטענת הנתבע התובע החל לסבול מהמחלה רק בשנת 1989 או בשנת 1987 לכל המוקדם.

מחלתו של התובע פגעה בכשירותו המשפטית והפכה אותו לפסול-דין ורק ביום 05.12.99, מונה אחיו, מר קאסם עבד כיאל, כאפוטרופוס עליו, בהתאם לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. ביום 06.12.99, יום לאחר מינויו כאפוטרופוס, הגיש אחיו לראשונה בשמו, תביעה לקצבת נכות כללית בגין מחלתו, לנתבע.

ועדה רפואית מיום 30.09.00 קבעה לתובע נכות רפואית יציבה בשיעור של 75% החל מיום 01.10.00.

עקב הנ"ל הודע כאמור, לתובע במכתב הנתבע מיום 03.04.00, כי תביעתו לגמלת נכות כללית, אושרה עקרונית בשיעור המקסימאלי של 100%, אך עקב חוב ופיגור בתשלום דמי ביטוח למשך 52 חודשים, אין הוא זכאי לתשלום קצבה לאור קביעת סעיף 366 לחוק הביטוח הלאומי, לפיו במקרה של פיגור בתשלום דמי ביטוח לתקופה העולה על 36 חודשים אין לשלם גמלה, לא בכסף ולא בעין.

בהמשך פטר הנתבע את התובע מתשלום חוב דמי הביטוח ואישר את זכאות התובע לקצבת נכות כללית לתקופה המכסימלית האפשרית לתשלום קצבה רטרואקטיבית, 36 חודשים, בהתאם לסעיפים 195 ו- 196(ב) לחוק הביטוח הלאומי. שכן, המועד, 06.03.97, חל בתום 90 יום מהתאריך הקובע שחל ביום 06.12.96, ואשר נקבע בהתאם לסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, למועד שחל 36 חודשים קודם ליום הגשת תביעת התובע לנכות כללית, ביום 06.12.99, לנתבע.

לטענת התובע, חרף ההערכה למאמצי הנתבע ואישור התשלום על-פי ההודעה, בנסיבות העניין המיוחדות והיות התובע פסול דין שלא היה מסוגל לטפל בענייניו על רקע מחלת הנפש ממנה הוא סבל, יש להכיר בזכאות התובע לקצבת נכות כללית, מאז פרוץ מחלתו, בשנת 1984 ולא רק בתקופה למפרע של 36 חודשים.

גדר המחלוקת שעל בית-הדין היה להכריע בה היתה השאלה האם בנסיבות המקרה ולאור העובדה שהתובע הוא פסול דין הלוקה בנפשו וסובל ממחלה כרונית, הסכיזופרניה, שמנעה ממנו לטפל בענייניו, יש להכיר בזכאותו לקצבת נכות כללית, מאז פרוץ המחלה אצלו, קרי - מעבר לתקופה של 36 החודשים למפרע, לפני מועד הגשת התביעה לנתבע בשמו, על-ידי האפוטרופוס, כקבוע בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע כי המחוקק לא ראה מקום לשנות את קביעתו באשר לזכאות הרטרואקטיבית לקצבת נכות כללית שנקבעה בהתאם לסעיף 195 לחוק הביטוח הלאמי, ביחס לנכה הסובל מליקוי בנפשו, או שהוא פסול-דין, אלא קבע דין שווה לכל המבוטחים, הנכים, אשר איבדו את כושר השתכרותם עקב ליקוי גופני, שכלי או נפשי, הנובעים ממחלה, מתאונה או ממום מלידה.

על-כן, דחה בית-הדין את התביעה.

58. קצבת נכות רטרואקטיבית לחסויה
ב- עב"ל 38771-09-12 {האפוטרופוס על-פי דין של חסויה המערער נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2013(4), 1550 (2013)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי אשר דחה את תביעת המערער, שמונה לאפוטרופוס של החסויה, לקבלת גמלת נכות כללית עבורה, מן הטעם שאינה עונה על הגדרת "נכה" כאמור בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

המערער, בנה של החסויה, התמנה כאפוטרופוס שלה ביום 07.09.06.

ביום 19.08.10, הגיש המערער תביעה למשיב לתשלום גמלת נכות כללית עבור החסויה. ביום 22.08.10 דחה המוסד את התביעה, מן הטעם שעל-פי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, "נכה" הוא תושב ישראל שטרם הגיע לגיל פרישה, בעוד שהחסויה הגיעה לגיל פרישה כבר ביום 01.01.85. כנגד החלטה זו של המוסד הגיש המערער את תביעתו לבית-הדין האיזורי.

בתביעתו טען המערער כי יש לשלם לחסויה גמלת נכות כללית החל מחודש אוקטובר 1978, מועד פטירתו של בעלה המנוח, כאשר היתה בת 54. לטענתו, מאחר שמדובר בתביעת אפוטרופוס, חל עליה סעיף 11 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 {להלן: "חוק ההתיישנות"}, לפיו בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן בו החסויה לא היתה מסוגלת לדאוג לענייניה מחמת ליקוי נפשי, ולא היה עליה אפוטרופוס, וכן לא יבוא במניין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התביעה.

בית-הדין קבע כי החסויה הגיעה לגיל פרישה ביום 01.01.85, כלומר, כ- 25 שנים טרם הגשת התביעה למוסד.

לפיכך קבע בית-הדין כי התקופה הרלבנטית לתביעה לגמלת הנכות לגבי החסויה היא בין שנת 1978 לסוף שנת 1984, שכן לפי סעיף 185 לחוק הביטוח הלאומי, לאחר הגעתה של החסויה לגיל פרישה, פקעה זכאותה לגמלת נכות.

בית-הדין קבע, כי המערער לא הוכיח שבתקופה הרלבנטית החסויה לא היתה מסוגלת להגיש תביעה למוסד בשל מצבה הנפשי. מסקנה זו של בית-הדין התבססה, בין-היתר, על הנימוקים הבאים:

המערער מונה כאפוטרופוס של החסויה רק בשנת 2006.

כאשר נשאל המערער מדוע לא העלה לפני המוסד את הבעיה הרפואית של החסויה עוד קודם לכן, השיב: "קודם אמא היתה במצב קוגנטיבי חיובי והיא לא אפשרה לי לראות אף מסמך שלה.

לאורך השנים הגישה החסויה טפסים והצהרות למוסד בכוחות עצמה.

בהתאם לעדות המערער, החסויה עברה למוסד סיעודי רק ביום 07.04.08 ולפני כן התגוררה לבד.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין כי המסמכים הרפואיים שהציג המערער לא מעידים על מצבה הרפואי של החסויה בתקופה הרלבנטית, ולכן לא ניתן לקבוע כי ליקויים נפשיים אלה מנעו ממנה לדאוג לענייניה בתקופה הרלבנטית לתביעה זו.

עוד קבע בית-הדין, כי המערער לא הציג נימוק משכנע לכך שהגיש את התביעה רק ביום 19.08.10, בעוד שמונה כאמור כאפוטרופוס כבר ביום 07.09.06. נוכח האמור, דחה בית-הדין האיזורי את התביעה ועל קביעה זו הוגש הערעור.

בית-הדין הארצי קבע כי מסקנות בית-הדין האיזורי מבוססות היטב ואין מקום להתערב בהן ועל-כן החליט, בדחותו את הערעור, להשאיר את המצב על כנו

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ביטוח נכות (סעיפים 195 עד 222ג לחוק)