botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד (סעיפים 180 עד 194 לחוק)

1. הדין
סעיף 180 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"180. הגדרות (תיקון התשנ"ט)
בפרק זה:
"עובד" - מי שמבוטח או היה מבוטח כעובד לפי פרק ה';
"מעביד של עובד" - לרבות מי שהיה מעבידו;
"שכר עבודה" - כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הגנת השכר, לרבות סכום שלפי כל דין רואים אותו כשכר עבודה ולהוציא תגמול לפי פרק י"ב; פחת שכר העבודה של עובד פלוני משכר המינימום שלו הוא זכאי לפי חוק שכר מינימום, יהיה שכר העבודה שכר המינימום האמור;
"הסכם קיבוצי" - כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, לרבות הסכם כאמור שלא הוגש לרישום ולרבות צו הרחבה לפי החוק האמור;
"פיצויי פיטורים" - פיצויי פיטורים המגיעים מכוח חוק פיצויי פיטורים או מכוח הסכם קיבוצי;
"קופת גמל" - כל גוף שעל-פי הוראות הסכם קיבוצי, חוזה עבודה או הסכם אחר שבין העובד והמעביד ולפי הסכמתו של אותו גוף, על מעביד להעביר אליו כספים, מכספי המעביד, מכספי העובד שנוכו משכרו או מכספי שניהם, לשם צבירתן או הבטחתן של זכויות העובד הקשורות בעבודתו, בהפסקת עבודתו או בפרישתו ממנה או בביטוחו הסוציאלי (לכל אלה ייקרא להלן - תשלומים סוציאליים);
"חוב שכר עבודה" - לרבות סכום שנוכה משכרו של עובד שלא על-פי חיקוק על-מנת להעבירו לאדם שאינו קופת גמל ולא הועבר לתעודתו;
"חוב לקופת גמל" - תשלומים סוציאליים שלא הועברו לקופת גמל ופיצויי הלנת שכר לגביהם כאמור בסעיף 19א(ב) לחוק הגנת השכר."

2. פיצויי פטורין
המונח "פיצויי פיטורים" הוגדר בסעיף 180 לחוק הביטוח הלאומי.

סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 קובע את זכותו של העובד לפיצויי פיטורים שעבודתו נפסקה עקב חדלות פירעון של המעביד.

מכאן נובע שהזכאות לגמלה לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי יכולה לעמוד רק למי שהיה עובד - ועבודתו הופסקה - בעת ועקב כך שהמעביד נקלע למצב של חדלות פירעון {פר"ק (חי') 38521-04-12 אביב סופר נ' עוד (רו"ח) ש' נס, תק-מח 2012(3), 23400 (2012)}.

3. גמלה חלה גם על דמי הודעה מוקדמת
פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי עניינו "ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד". פרק זה תכליתו סוציאלית ומטרתו לפרוש רשת ביטחון לרגלי המבוטח בשעה של מצוקה או אי-השתכרות.

חוק הביטוח הלאומי מקנה לעובד מבוטח גמלה, בין השאר, משניתן צו לפירוק חברה {סעיף 182(2) לחוק הביטוח הלאומי}.

המוסד לביטוח לאומי זכאי לגבות מן המפרק גמלה ששולמה, בתנאים שנקבעו בסעיף 192 לחוק הביטוח הלאומי.

סעיף 1 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") מגדיר שכר עבודה כ"תשלומים בעד חגים, פריון עבודה ושעות נוספות, ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו".

על-פי סעיף 189 לחוק הביטוח הלאומי התביעה לגמלה מוגשת, בין השאר, על-ידי נאמן בפשיטת רגל או מפרק חברה.

דרך מקובלת לטיפול היא מינוי מנהל מיוחד לתביעות החוב של העובדים {ראה פש"ר (ת"א) 66/98 איזדורפר נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.06.01), פסקה 14 לפסק-הדין (השופטת אלשיך); ע"א 6070/01 המוסד לביטוח לאומי נ' איזדורפר, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.01.07)}.

חובות בדין קדימה מנויים בסעיף 354 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1985 ובסעיף 78 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 {תיקרא להלן: "פקודת פשיטת הרגל" או "פקודת הפשט"ר")}.

שכר עבודה כמשמעותו בחוק הגנת השכר, הינו חוב ראשון בדין קדימה. כל זאת - תוך קביעת תקרה.

שכר העבודה לעניין דין הקדימה כולל גם דמי חופשה, פדיון חופשה ותמורת חופשה וכן דמי מחלה {סעיף 17 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, סעיף 7 לחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976}, אך לא פיצויי הלנת שכר {סעיף 19(א) לחוק הגנת השכר}.

הסמכות העניינית בתחום זה נתונה לבית-משפט של פירוק ולפשיטת רגל ולא לבית-הדין לעבודה.

דמי הודעה מוקדמת נתפסים כפיצוי ולא כשכר {דב"ע מו/3-39 צור נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ, פד"ע יח 153; דב"ע מח/02-206 המוסד לביטוח לאומי נ' ויצן פד"ע כ 329}.
דין הקדימה לא הורחב מעבר לכלילת פיצויי פיטורים בגדר שכר עבודה ולהעלאת התקרה ל- 150% מהחוב המקסימלי של שכר העבודה שניתנה לו זכות קדימה, משמע, שהמחוקק הכיר בצורך הסוציאלי לטובת העובד, אך זאת תוך ניסיון להימנע ככל האפשר מפגיעה בעקרון השויון בין הנושים {ע"א 10961/04 המוסד לביטוח לאומי נ' מתן גוטר ואח', תק-על 2006(3), 3565 (2006)}.

על-כן, תשלום חלף הודעת פיטורים מוקדמת לא ייחשב בדרך-כלל כשכר עבודה, אלא כפיצויים בשל הפרת זכותו של העובד שעבודתו תימשך עם תום תקופת ההודעה שהיתה צריכה להינתן.

המדובר בנושא המשלב מזה דיני עבודה - ותכליתם הבסיסית הסוציאלית והמקדמת רווחה, ומזה דיני פירוק - ותכליתם הבסיסית הכלכלית, והמקדמת שויון.

שילוב זה חשוב שימצא ביטויו כמשקף הגינות כלפי כולי עלמא. ועם-זאת, בסופו-של-יום תכלית ההודעה המוקדמת היא בראש וראשונה סוציאלית, שימור מקום מחייתו של העובד.

הקריאה לפרשנות שתכלול את דמי ההודעה המוקדמת באה משני הכיוונים המקצועיים משתי דיסציפלינות משפטיות: מזה כב' הנשיא (בדימוס) מנחם גולדברג, לשעבר נשיא בית-הדין לעבודה שפורסמה במאמרו "הודעה מוקדמת לפיטורין ולהתפטרות (על חוק הודעה מוקדמת לפיטורין ולהתפטרות), תשס"א-2000 הפרקליט מ"ו (תשס"ב) 218, 224 ומאידך גיסא כב' השופטת ו' אלשיך ב- פש"ר 1576/04 (בש"א 10241/05) {עפארי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.01.05)}.

לגישתו של כב' הנשיא גולדברג יש ליתן משמעות שונה לדיבור "שכר עבודה" מהמשמעות שבחוק הגנת השכר, לאור תכליתן השונה של אותן הוראות. "פיצוי" או "תמורת" הודעה מוקדמת אינם באים בגדרי שכר עבודה לצורך חוק הגנת השכר, שכן אינם משתלמים לעובד "תוך כדי ועקב עבודתו", אך ה"פיצוי" בגין הודעה מוקדמת נופל בגדר "הכנסת עבודה" על-פי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש).

לעומת-זאת, כב' השופטת אלשיך הבחינה בין דמי הודעה מוקדמת לפיצוי הלנת שכר, שכן לשיטתה לבד מן המטרה ה"הרתעתית" דמי הודעה מוקדמת הם חלק מ"רשת ההגנה" התחיקתית על העובד, המיועד למנוע מצב בו עובד ימצא עצמו "מושלך לרחוב" ומחוסר פרנסה בלא כל התראה, ובלא כל שהות בה יוכל לנסות להתארגן ולמצוא לעצמו במהירות עבודה אחרת.

לשיטתה בחוק ההודעה המוקדמת פעולה חקיקתית שהיא מעין "השבה" סטטוטורית של שכר העבודה האבוד לעובד.

לפיכך הפרשנות הדווקנית של המושג "שכר עבודה" תפגע קשה בעובדים, כי הגם שיש בכך לכאורה פגיעה בשאר הנושים, דמי ההודעה המוקדמת הם בדרך-כלל אחוז זעיר מהנשיה {להבדיל משעבודי קדימה אחרים}.

המסקנה המתבקשת משתי גישות אלה, כי הדרך הראויה היא החלת הביטוח של זכויות העובדים בפירוק גם על דמי הודעה מוקדמת.

אין בחוק הישראלי הגדרה כללית של "שכר עבודה", ולמעשה אין להניח כי ניתן להגדיר "שכר עבודה" בהגדרה אחת שתהיה יפה לכל המטרות {דב"ע לב/21- 3 מרגלית נ' בנק איגוד לישראל, פד"ע ד' (1), 7, 10}.

בתכלית החקיקה קרוב הפיצוי בעבור הודעה מוקדמת להוות כמעין שכר. נכון שיחסי העבודה מתנתקים עם תשלום הפיצוי, והעובד זכאי לדמי ההודעה המוקדמת גם אם מצא עבודה מיידית, אך חלק ניכר מהעובדים אינם מוצאים עבודה מיידית, ודמי ההודעה המוקדמת משרתים את התכלית הסוציאלית במובן ישיר וברור, כדי שהעובד לא יפול ל"תהום הנשיה" של קופת הפירוק.
ישנם סוגי פיצוי מסויימים הנקראים שכר, ואין איפוא מניעה פרשנית לקבוע כי דמי הודעה מוקדמת, באים בשעריו של סעיף 180 לחוק הביטוח הלאומי.

חובת תשלום דמי הודעה מוקדמת היא סטטוטורית, חובה הדדית המוטלת על כל עובד ומעביד מכוח הוראות חוק הודעה מוקדמת.

יש איפוא מקום רחב יותר להתייחס לדמי ההודעה המוקדמת כאל חלק מרשת הביטחון הסוציאלי ולא רק כפיצוי הסכמי.

חובתו של הביטוח הלאומי לשלם גמלה אינה חוב שנוצר עקב התנהגות הביטוח הלאומי, אלא הינה תוצר של דין המעמיד את הביטוח הלאומי בנעליה של קופת הפירוק.

חובת הביטוח הלאומי לתשלום אינה קיימת, אלא במקום בו חלה חובה זהה על קופת הפירוק, אשר נעדרת משאבים מספיקים כדי לעמוד בתשלום כזה {בש"א 12145/04 ויקטור קרמר נ' עו"ד מיכה צמיר, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.10.04)}.

בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי המושג "גמלה" הוגדר כ"כל טובת הנאה שהביטוח לפי חוק זה מעניק אותה, לרבות הטבה לפי הסכם שנערך לפי סעיף 9, הענקה לפי סעיף 387 וגמלה לפי פרק י"ב או פרק י"ג ולמעט גמול והחזר הוצאות המשולמים לפי סעיף 17א".

הכספים המשתלמים לעובדים לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, הקרוי "ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק" מוגדרים כ"גמלה" {סעיפים 180-194 לחוק הביטוח הלאומי}.

לבית-המשפט מוקנה שיקול-הדעת האם להעביר את מלוא הכספים לידי הנאמן או להשאיר חלקם בידי החייב נוכח מצבו הכלכלי.

4. הקניית כספים המשתלמים כגמלת פיצויי פיטורים לנאמן
האם כספים המשתלמים כגמלת פיצויי פיטורים, שחייב פושט רגל זכאי להם לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי בגין עבודתו בחברה שפורקה, מוקנים לנאמן? {פש"ר (מרכז) 25303-03-11 עינת רוזנצויג נ' א י מ, תק-מח 2014(3), 4718 (2014)}.

לכאורה קיימת סתירה בין הוראות חוק הביטוח הלאומי להוראות פקודת פש"ר:

הדיבור "גמלה" הוגדר בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995:

" "גמלה" - כל טובת הנאה שהביטוח לפי חוק זה מעניק אותה, לרבות הטבה לפי הסכם שנערך לפי סעיף 9, הענקה לפי סעיף 387 וגמלה לפי פרק י"ב או פרק י"ג ולמעט גמול והחזר הוצאות המשולמים לפי סעיף 17א."

הכספים המשתלמים לעובדים לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, הקרוי "ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק" מוגדרים כ"גמלה" {סעיפים 194-180 לחוק הביטוח הלאומי}.

סעיף 188 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 מגדיר את הגמלה המשתלמת לפי פרק ח' לחוק זה כדלקמן:

"188. הגמלה כשכר, כפיצויים או כתשלום לקופה
גמלה המשתלמת לפי פרק זה יראו לכל דבר, בכפוף להוראות חוק זה והתקנות לפיו, כשכר עבודה, כפיצויי פיטורים או כתשלום לקופת גמל, לפי העניין."
סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כלל לפיו גמלה לא תוקנה לכונס הנכסים או לנאמן בפשיטת רגל:

"311. פושט רגל
זכותו של אדם לגמלה לא תוקנה לכונס הרשמי או לנאמן בהליכים לפי פקודת פשיטת הרגל."

סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כללים נוספים המגנים על גמלתו של המבוטח:

"303. מניעת העברת זכות לגמלה
(א) זכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגמלה לפי פסק-דין של בית-משפט או של בית-דין מוסמך."

מאידך הוראות פקודת הפשט"ר לעניין גמלאות מורות כדלקמן:

ככלל, עם הכרזתו של חייב פושט רגל יהיו נכסיו "ניתנים לחלוקה בין נושיו ויוקנו לנאמן" (סעיף 42 לפקודה), אך הפקודה מצמצמת חלקית את היקף הנכסים הניתנים לחלוקה בין הנושים, וקובעת הוראות מיוחדות לגבי נכסים שאינם בני חלוקה, כדי להבטיח את מחייתו של החייב וצרכיו המינימאליים.

כך לגבי הגנת בית מגורים, כספים בקופות גמל ובתוכנית חסכון, והוראות לגבי סכומים הדרושים לחייב למחייתו. {סעיפים 85, 86, 86א, 111 לפקודת הפשט"ר; לוין וגרוניס פשיטת רגל (מהדורה שניה), 291-290}.

סעיף 85 לפקודת הפשט"ר, אשר כותרתו: "נכסים בני חלוקה", קובע מה הם הנכסים שיוקנו לכונס הנכסים או לנאמן:
"85. נכסי פושט רגל יכללו, בכפוף להוראות סעיף 86
(1) כל נכס השייך לפושט הרגל, או המוקנה לו, בתחילת פשיטת הרגל, וכל נכס שירכוש, או שיוקנה לו, לפני הפטרו;
(1א) הנאמן לא יפדה כספים המגיעים לחייב מכוח חברותו בקופת גמל כהגדרתה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005, אלא לאחר שקיבל את אישורו של בית-המשפט לכך; בית-המשפט רשאי להורות על פדיון הכספים האמורים, כולם או מקצתם, ובלבד שאם כספי קופת הגמל הינם למטרת קצבה, וטרם הגיע המועד לתשלומם כקצבה, לא יורה בית-המשפט על העברתם לנאמן;
(1ב) הנאמן לא יפדה כספים המגיעים לחייב על-פי תוכנית חסכון שטרם הגיע מועד פדיונם, אלא לאחר שקיבל את הסכמת הכונס הרשמי;
(1ג) בית-המשפט או הכונס הרשמי לא יחליטו על פדיון כספים כאמור בפסקאות (1א) ו- (1ב) אלא לאחר שנתנו לחייב הזדמנות לטעון טענותיו...;"

הוראת סעיף 85(1א) מחייבת אישורו של בית-המשפט לפדיון קופות גמל של חייב, ומקום שזכויות החייב הן בקופת גמל למטרת קצבה, לא יורה בית-המשפט על העברתן לנאמן, כל עוד לא הגיע המועד לתשלום הקצבה.

הוראת סעיף 85(1ב) מחייבת אישורו של כונס הנכסים לפדיון כספים המגיעים לחייב על-פי תוכנית חיסכון שטרם הגיע מועד פדיונה.

תכליתם של סעיפים אלה, שהינם סוציאליים במהותם, להותיר לחייב אמצעי מחייה לצורך קיומו בכבוד.

סעיף זה, שהינו סוציאלי במהותו מהווה חלק ממאגר הוראות נוספות בפקודת הפשט"ר {ראה סעיפים 86, 86א}, המגבילות או מחריגות נכסים ברי החלוקה, מתוך מטרה להותיר לחייב אמצעי מחייה הוגנים וראויים.
ואכן, סעיף 85(1א) מעניק שיקול-דעת לבית-המשפט בהתאם למצבו הכלכלי והסוציאלי של החייב, לקבוע, האם יועברו כספי קופת הגמל או חלק מהם לקופת הנאמן.

אולם, ביחס לקופת גמל למטרת קצבה בלבד בשונה מקופת גמל לתגמולים או לפיצויים, נקבע כי אין להקדים את פירעונה וזאת על-מנת שלא להותיר את החייב בפני שוקת שבורה ביום צאתו לגמלאות.

העברת כספי קופת הגמל למטרת קצבה או חלקם לנאמן תיבחן רק במועד תשלום הגמלה בהתאם למצבו של החייב באותה עת {פש"ר (ת"א) 2548/99 עו"ד שמואל צור נ' וינטראוב ואח', תק-מח 2004(1), 2528 (2004)}.

הוראות פקודת הפשט"ר כפשוטן מורות על העברת גמלה שאינה קצבה לידי הנאמן כאשר לבית-המשפט מוקנה שיקול-הדעת האם להעביר את מלוא הכספים לידי הנאמן או להשאיר חלקם בידי החייב נוכח מצבו הכלכלי.

נשאלת, איפוא, השאלה: אלו הוראות גוברות - האם הוראות חוק הביטוח הלאומי המבהירות כי גמלה אינה מוקנית לנאמן או הוראות פקודת הפשט"ר המורות לכאורה על העברת גמלה שאינה קצבה לידי הנאמן?

מהוראות הפקודה ניתן ללמוד כי הבטחת עתידו של החייב ושאר זכויותיו הסוציאליות תעשה בגדרם של דיני פשיטת הרגל, אשר לא הוציאו במפורש גמלה שאינה למטרת קצבה מכלל הנכסים המוקנים לנאמן, בכפוף לאמור בסעיף 85 וסעיף 86 לפקודת הפשט"ר.

חזקה על המחוקק כי היה מודע להוראות פקודת הפשט"ר, אך ביקש ליתן לעובדים הנתונים בהליכי פשיטת רגל, ואשר מעסיקיהם פושטי רגל או נתונים בהליכי פירוק, הגנה מיוחדת, משחוקק את סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי, והוציא את כלל הגמלאות אל מחוץ לנכסים המוקנים לנאמן.

אמנם, הוראות פקודת הפשט"ר הן לכאורה בבחינת "LEX SPECIALIS" לגבי פושטי רגל, ועל-פי הפרשנות הלשונית הדווקנית אין כל מניעה להקנות פיצויי פיטורים ששולמו לחייב באמצעות גמלה של הביטוח הלאומי.

אולם חוק הביטוח הלאומי מתייחס למצב זה באופן מיוחד, וקובע מפורשות כי זכותו של אדם לגמלה לא תוקנה לנאמן ולכונס הנכסים בהליכים לפי פקודת הפשט"ר.

נראה כי הוראות סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי, אשר לא הבחין בין גמלה לגמלה, גוברות על הוראות פקודת הפשט"ר, אשר מצאה לנכון בסעיף 111 להכפיף את הוראותיה להוראות סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי, ואף הפנתה להוראות אחרות בעקיפין {בש"א (חי') 9685/06 עו"ד נחום פישהנדלר, הנאמן לנכסי החייבים נ' צור חיים החייבים, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.11.07)}.

מאידך, ב- פר"ק (ת"א) 1526-07 {אהד בתרון נ' טיולי השלושה תיור בע"מ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (02.02.10)}, טוענת כב השופטת אלשיך כי הפתרון הראוי הינו דרך ביניים.

מחד גיסא, המוסד לביטוח לאומי רואה עצמו אנוס לנהוג לפי סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי, ולהעביר את הכספים לחייב.

מאידך גיסא, ודאי שחוק הביטוח הלאומי אינו מכוון, ואף אינו יכול, לפגוע בשיקול-דעתו של בית-המשפט בכל הנוגע למערכת היחסים הפנימית שבין בית-המשפט, החייב והנאמן, במסגרתה מוסמך בית-המשפט ליתן לצדדים כל צו המוכר בדין בכלל, ובדיני פשיטת הרגל בפרט.

זאת, בין-היתר, אף בכדי לאכוף על החייב את דיני פשיטת הרגל, כולל ובעיקר העברה של כל הנכסים והכספים אשר אינם דרושים לו לשם קיום, או שאין עליהם מגבלה אחרת פרי דיני פשיטת הרגל.

זאת ועוד, מרגע בו מילא המוסד לביטוח לאומי את חובתו והעביר את הכספים לחייב, הרי שממילא הוא "יוצא מהתמונה", ואין הוא עוד צד או בעל מעמד בכל הנוגע למהלכם של הכספים מכאן ואילך.

ממילא, הופך אף חוק הביטוח הלאומי לבלתי-רלוונטי הלכה למעשה, באשר כעת אין עסקינן עוד אלא בחייב שקיבל כספים, הניצב אל מול הנאמן ובית-המשפט.

אי-לכך, על הביטוח לאומי להעביר את הכספים לחייב, וזאת תוך שהוא מדווח לנאמן ולכונס הנכסים מבעוד מועד על ההעברה, וזאת לא יאוחר מ- 24 שעות טרם ביצועה בפועל.

במקביל, על החייב להעביר לנאמן את כל הכספים שיקבל מן המוסד לביטוח לאומי, וזאת לא יאוחר מ- 24 שעות לאחר קבלתם.

כמו-כן, ובלא לגרוע מן האמור לעיל, ינתן צו לאיסור כל דיספוזיציה או שימוש מכל סוג ומין באותם כספים, מרגע בו יועברו מן המוסד לביטוח לאומי אל החייב. זאת, מלבד העברתם לאלתר על-ידי החייב לקופת הנאמן.

דומה כי הוא מאזן באורח הראוי ביותר בין הצורך לכיבוד הוראתו הפורמלית של סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי מחד גיסא, לבין מניעת יצירתן של פרצות בפקודת פשיטת הרגל מאידך גיסא.

מבין הדעות המובאות - זו המכפיפה את הוראות פקודת הפשט"ר תחת הוראות חוק הביטוח הלאומי, והשניה המכפיפה את הוראות חוק הביטוח הלאומי להוראות החוק הספציפי בעניינו של פושט הרגל, היינו הוראות פקודת פשט"ר, ב- פש"ר (מרכז) 25303-03-11 {עינת רוזנצויג נ' א י מ, תק-מח 2014(3), 4718 (2014)}, צידד כב' השופט בעמדתה של כב' השופטת אלשיך.

הוראות פקודת פש"ר הינן הוראות ספציפיות בעניינו של פושט הרגל לפיכך הן מכפיפות תחתן את הוראות חוק המל"ל.

ודוק, אין בדבר לפגוע בעניינו של פושט הרגל שכן הוראות פקודת הפשט"ר כוללות בתוכן אף הוראות שיש בהן להקהות את עוקצה של ההוראה המורה על העברת גמלה לידי הנאמן, דוגמת הוראת סעיף 85 (1) המקנה שיקול-דעת לבית-המשפט להורות על העברת חלק מהכספים המצויים בקופת גמל בהתחשב במצבו הכלכלי של החייב, או הוראת סעיף 111 לפקודת הפשט"ר המאפשרת לבית-המשפט לקצוב לחייב סכומים למחייתו ולמחיית התלויים בו.

5. "עובד" או "עצמאי"
המבחן העיקרי המקובל לקביעת מעמדו של מבצע עבודה - האם הוא בא בגדר "עובד" או "עצמאי" - הוא "המבחן המעורב" המכיל בקרבו את "מבחן ההשתלבות" ומבחני-משנה נוספים כגון: מבחן הכפיפות והפיקוח; הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה; צורת תשלום השכר ואופן ניכוי מס הכנסה ותשלומים לביטוח הלאומי ולמס ערך מוסף, מבחן התלות הכלכלית ועוד {פר"ק (חי') 37403-02-12 מאי-קשת שירותים רפואיים בע"מ - בפירוק נ' עו"ד רפי לוי - מפרק החברה, תק-מח 2012(3), 21729 (2012)}.

מבחן ההשתלבות הוא המבחן העיקרי בתוך מכלול מבחני-המשנה שמכיל ה"מבחן המעורב", אשר יש להעניק לו משקל נכבד במסגרת "המבחן המעורב" {ראה לדוגמה, ב- ע"ע (ארצי) 300021/98 טריינין נ' חריש ואח', פד"ע לז 433}.

"מבחן ההשתלבות" מורכב משני פנים: האחד, הפן החיובי והשני, הפן השלילי. במסגרת הפן החיובי נבדקת השאלה האם מבצע העבודה משתלב בעסקו של נותן העבודה וככל שהתשובה הינה חיובית יש לבחון את הפן השלילי - היינו, האם מבצע העבודה מנהל עסק עצמאי משלו {בג"צ 5168/93 מור נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(4), 628 (1996)}.

ביישום המבחנים האמורים יש חשיבות לעובדה כי החברה נמצאת בהליך פירוק, שכן, הכרה במעמדו של המערער כ"עובד" משמעה הענקת זכות קדימה לנושה מסויים, קביעה שעלולה להפר את עקרון השוויון בין הנושים.

ב- פר"ק (חי') 37403-02-12 {מאי - קשת שירותים רפואיים בע"מ - בפירוק נ' עוד רפי לוי - מפרק החברה, תק-מח 2012(3), 21729 (2012)}, נדחתה תביעת החוב שהגיש המערער על-פי החוק לביטוח הלאומי בטוענו כי היה "עובד" בחברה על-ידי מפרק החברה.

המערער הגיש למפרק תביעת חוב לתשלום חוב שכר עבודה/פיצויי פיטורים בגין התקופה שבה, לטענתו, היה עובד בחברה כרופא שיניים.

תביעת החוב מורכבת מחוב שכר עבודה, פדיון חופשה, דמי הבראה, ביגוד, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת .

לתביעת החוב צירף המערער, בין-היתר, תצהיר אודות העובדות הרלוונטיות המבססות לשיטתו את הטענה כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין החברה.

המערער הצהיר כי עבד בחברה כרופא שיניים וכי בחצי השנה האחרונה לעבודה שימש כמנהל רפואי של המרפאה, אולם שכרו שולם כנגד חשבוניות מס שהנפיק ולא כנגד תלוש שכר.

המפרק דחה את תביעת החוב וקבע כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח קיומם של יחסי עובד-מעביד בינו לבין החברה, המפרק נימק זאת בכך כי המערער לא קיבל תלושי שכר מהחברה בגין עבודתו, לא שולמו על ידו ולא על-ידי החברה דמי המוסד לביטוח לאומי וכי המערער הנפיק לחברה חשבוניות מס לאורך כל תקופת העסקתו.

הנפקת החשבוניות מהווה חזקה לאי-קיומם של יחסי עובד-מעביד והמערער לא הרים את הנטל המוטל עליו לסתור חזקה זו.

לדעת המפרק, המערער הועסק על-ידי החברה כספק שירותים עצמאי ואינו זכאי להיפרע מהמוסד לביטוח לאומי בהליך של חדלות פירעון. מהתמורה ששולמה למערער לא נוכו דמי ביטוח לאומי, דמי ביטוח בריאות ושאר ניכויים שמקובל לנכות משכרו של עובד.

בית-המשפט קבע כי המערער השתלב בעסקה של החברה מבחינת הפן החיובי של מבחן ההשתלבות - המערער ניהל את המרפאה בחדרה; עבד בחדר טיפולים אשר הוקצה לו על-ידי החברה מבלי לשלם עבורו דמי שכירות; עבד אך עם סייעות, מזכירה רפואית, מנהלת אדמיניסטרטיבית ומנהל שיווק אשר נבחרו והועסקו על-ידי החברה כעובדים מן המניין של החברה; השתמש בחומרים וכלים שסופקו לו על-ידי החברה בלבד והמעבדות אליהן שלח את המדידות במסגרת הטיפולים השיקומיים שביצע נבחרו אך ורק על-ידי החברה.

ואולם, המערער לא הוכיח כי התנאי השני להשתלבותו בחברה התמלא - לאמור, הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. במילים אחרות, המערער לא הוכיח כי אינו בעל עסק משלו המשרת את החברה כקבלן עצמאי.

המערער קיבל שכרו כאחוזים (35%) מסך התקבולים בגין הטיפולים שביצע עבור החברה, לא קיבל תלושי שכר מהחברה והשכר שולם לו על-ידי החברה כנגד חשבוניות מס שהנפיק בגין הטיפולים כאשר תמורת הטיפולים כללה מע"מ .

בית-המשפט קבע כי אין מקום להתערב בהחלטת המפרק כי המערער עונה להגדרת עוסק עצמאי, וכי לא הוכחו יחסי עובד-מעביד בין המערער לחברה, מכך נשללת זכאותו לגמלה לפי החוק לביטוח הלאומי וזאת בהתאם להגדרות בסעיפים 180 יחד עם סעיפים 182 ו- 75(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי - המבוטחים לפי פרק ח' לחוק.

6. עובדים שפוטרו במהלך הקפאת ההליכים
ב- פר"ק (יר') 6379-09 {מר טל קופרמן ואח' נ' בנק דיסקונט בע"מ סניף 60, תק-מח 2010(3), 7964 (2010)}, עסק בית-המשפט בשאלה על מי יחול התשלום לעובדים המפוטרים, האם על קופת ההקפאה או אז על חשבון נושים מובטחים או בדין קדימה בסדר סולם הנשיה, או שמא יישא בכך המוסד לביטוח לאומי?

המבקשים היו עובדיה של חברה אחת מתוך אשל חברות אשר פוטרו מעבודתם במהלך הליך הקפאת הליכים בו היו מצויות החברות, בהמשך הצו בוטל וההליך הוסב לפירוק זמני וכינוס נכסים.

עם פיטוריהם התקבלו המבקשים לעבודה, כעובדי הנאמן בהקפאת הליכים וקיבלו שכרם בהתאם. אין מחלוקת כי העובדים טרם קיבלו את דמי ההודעה המוקדמת המגיעה להם על-פי החוק הנ"ל.

המבקשים סומכים ידם על הרציונאל כי דמי הודעה מוקדמת מהווה תחליף להמשך עבודה עתידית ולכן אינו בגדר תשלום פיצוי לעבר, ומכאן שיש לשלמו מתוך קופת הקפאת ההליכים.

גם הנאמן בפנייתו לבית-המשפט ציין כי דמי ההודעה המוקדמת חלים על קופת הנאמן, ואולם כשהגיעו הדברים לכדי מימוש, טענו המבקשים כי הנאמן מסרב לשלם למבקשים את דמי ההודעה המוקדמת.

המוסד לביטוח לאומי טען כי אין עליו לשלם את דמי ההודעה המוקדמת בהתאם לחוק הודעה מוקדמת שעה שחברה נמצאת בהקפאת ההליכים.

הוראות פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי קובעות את חבות המוסד לביטוח לאומי לשלם גמלה בעת פירוק חברה או פשיטת רגל למעביד, שרכיביה הן שכר עבודה ופיצויי פיטורים.

חבות המוסד לשלם דמי הודעה מוקדמת במסגרת פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי נקבעה באשר לרכיב ההודעה המוקדמת במסגרת הגמלה לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, אשר משתכלל אך בהינתן צו פירוק כנגד חברה {סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי}.

המוסד לביטוח לאומי מצטרף לעמדת המבקשים באשר למהות הזכות לדמי הודעה מוקדמת כזכות הצופה פני עתיד ולא פני עבר.

בית-המשפט קבע כי תמורת הודעה מוקדמת היא חליפתה של ההודעה המוקדמת, והיא נכנסת בנעליה, מקום בו המעסיק אינו נותן לעובד הודעה מוקדמת ומפטרו לאלתר.

בית-המשפט קבע כי קביעה שדמי הודעה מוקדמת ישולמו על-ידי הנאמן כהוצאות הקפאה, עלולה במקרים מסויימים לגרום נזק לעובד ולא תועלת, שכן לעיתים העובד אינו חש במה שמתרחש אצל המעביד לרבות מצוקת תזרים המזומנים והכנת בקשה להקפאת הליכים, שברוב המקרים באה כהפתעה.

או אז יקפידו המעבידים לפטר את העובדים ערב הגשת הבקשה, או שהדבר יביא את הנאמנים לכך, ומכאן ולהבא יפטרו את העובדים מיד עם קבלת צו הקפאת ההליכים או אז יוכלו לנצלם למשך 30 יום בלבד, ולאחר-מכן לשכור שירותי עובדים אחרים, ככל שהדבר נחוץ להמשך תפעול התאגיד שבחדלות פירעון.

במצב זה שהמעביד יפטר העובדים עובר להגשת הבקשה להקפאת הליכים, התשלום יהא בהכרח תשלום צופה פני עבר, והנאמן לא יהא צריך לפטר את העובד.

המסקנה הינה כי מדובר במצב בלתי-רצוי, הקורא ליצירת מצבים מלאכותיים, בלשון המעטה, שאין בהם משום טובת העובד.

בסיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי, הבקשה נדחית, דמי ההודעה המוקדמת ישולמו לעובדים בדין קדימה ולא כהוצאות הקפאה.

7. גמלת פיצויי פיטורין - שייכת לחייב
ב-בשא (חיפה) 9685/06 {עו"ד נחום פישהנדלר, הנאמן לנכסי החייבים נ' צור חיים החייבים, תק-מח 2007(4), 5984 (2007)}, נדונו בקשות הנאמן להורות לחייב להעביר לקופת פשיטת הרגל את כספי הגמלה בגין פיצויי הפיטורים ששולמו לו על-ידי המוסד לביטוח לאומי בגין תקופת עבודתו.

ניתן צו לכינוס נכסיהם של החייבים, על-פי בקשת הנושה ונקבע כי על כל אחד מהם לשלם לקופת הכינוס סכום מסויים בחודש. לאחר תקופה, הוכרזו החייבים פושטי רגל, ומונה נאמן על נכסיהם {להלן: הנאמן}.

החייב פוטר מעבודתו בחברה, זאת כשכבר הוכרז כפושט רגל.

החייב הגיש למפרק של החברה תביעה לתשלום פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו בחברה, והנאמן פעל לאישורה במסגרת הליך הפירוק.
תביעת החייב אושרה על-ידי המפרק, והועברה לטיפולו של המוסד לביטוח לאומי.

הנאמן ביקש מהמוסד לביטוח לאומי כי הכספים שהחייב זכאי להם מתביעתו ישולמו לקופת פשיטת הרגל, נוכח הכרזתו של החייב כפושט רגל.

הצדדים חלוקים בשאלה האם כספים המשתלמים כגמלת פיצויי פיטורים, שחייב פושט רגל זכאי להם לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, בגין עבודתו בחברה שפורקה, מוקנים לנאמן.

בית-המשפט קבע כי, כספי הגמלה ששילם המוסד לביטוח לאומי לחייב מקורם בחבות פיצויי פיטורים של החברה המצויה כאמור בפירוק, ואינם כוללים כל מרכיב של קצבה.

לולא היתה החברה בפירוק, היו כספים אלו משתלמים ישירות לקופת הפשט"ר ונכללים במסת הנכסים העומדת לחלוקה בין הנושים, ואין כל טעם בגינו ישתפר מצבו של פושט רגל רק משום שמעבידו נמצא בפירוק או בפשיטת רגל.

בית-המשפט גרס כי היה מקום לתקן את הוראותיהם של חוק הביטוח הלאומי ושל הפקודת הפשט"ר, באופן שההחלטה בדבר הקנייתה לכונס הנכסים של גמלת פיצויי פיטורים, ככל שמדובר בכספים שהחייב אינו זקוק להם לקיומו הבסיסי, תהייה נתונה לשיקול-דעתו של בית-המשפט.

משלא תוקנו ההוראות, קבע בית-המשפט כי אין לקבל את הפרשנות לפיה סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי אינו חל על גמלה המשתלמת לפי פרק ח'.