botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

התנהגות ברשלנות (סעיף 82 לחוק)

1. הדין
סעיף 82 לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"82. רשלנות
אין רואים תאונה כתאונת עבודה אם אירעה בעת שהמבוטח נהג ברשלנות שלא בהתאם להוראה חוקית ביחס לעבודתו שהובאה לידיעת העובדים במקום עבודתו, או שלא בהתאם להוראות שניתנו לו מאת מעבידו או מאת מי שנוהג להורות לו בעניין עבודתו, אלא-אם-כן כתוצאה מאותה תאונה נפטר המבוטח או נעשה נכה עבודה או לא מסוגל לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת, עשרה ימים לפחות, ואלא-אם-כן היו רואים את התאונה כתאונת עבודה לולא נהג כאמור."

2. כללי
שניים הם התנאים להכרה בפגיעה כתאונת עבודה: האחד, קיומה של תאונה, היינו אירוע פתאומי שניתן לאתרו במקום ובזמן. המונח "תאונה" מלמדנו שלא כל אירוע שאירע למבוטח במהלך עבודתו יזכה אותו בתגמולים, אלא אך ורק אירוע שהוא חריג ופתאומי {בג"צ 4690/07 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(2), 529 (1999)}.

השני, שהתאונה ארעה "תוך כדי ועקב העבודה".

יסוד זה כולל שני מבחני-משנה, האחד נוגע לגורם הזמן "תוך כדי העבודה" והשני לגורם הסיבה "עקב העבודה", אך אלו מתמזגים למבחן אחד שמגדיר את הקשר לעבודה, כאשר גורם הסיבה הוא העיקרי שביניהם.

משמע, תאונה או פגיעה שארעה תוך כדי עבודה יוצרת את הקשר הסיבתי בין התאונה לעבודה. במקרה שכזה, עובר הנטל אל כתפי המוסד להוכיח כי התאונה נגרמה שלא "עקב" העבודה {עב"ל (ארצי) 144/06 גוזלנד נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.01.07)}.

הוכחת "ההפך" יכולה, לשם המחשה, להיות הצגת ראיה שתשכנע ברמה הנדרשת כי התובע החליט להתאבד ולקפוץ אל מותו ללא קשר לעבודתו {עב"ל (ארצי) 290/97 ברזלאי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ד 646 (1999)}.

סעיף 82 קובע לכאורה את הכלל שרשלנות העובד שוללת את הכרתו כנפגע בעבודה. אלא שעל-פי המלומדים טומשין, מרקמן וגניאנסקי {ליאור טומשין, גלעד מרקמן, ניר גנאינסקי תאונות עבודה ומחלות מקצוע (2011), 42} מתברר שבפועל אין לסעיף כמעט תחולה. לשיטתם הדבר נעוץ בארבעת הסייגים הכלולים בסעיף ובפירוש שניתן להם בהלכה הפסוקה.

לאמור, בהתקיים הסייגים יוכר עובד-מבוטח כנפגע בעבודה ויקבל תגמולים מלאים על-אף רשלנותו: מקרה שבו נפטר המבוטח; מקרה שבו נעשה המבוטח נכה; אי-כושר לעבודה העולה על 10 ימים; מקרה שבו רואים את התאונה כתאונת עבודה אלמלא נהג כאמור.

אשר לסייג הרביעי העוסק בשאלה אם מבחינה מהותית תרמה הרשלנות לאירוע התאונתי עומדים המלומדים על-כך שניתן היה במקרים המתאימים לטעון כי אלמלא רשלנות העובד לא היתה נגרמת התאונה ועל-כן לא מתקיים הסייג.

ב- ב"ל (יר') 37039-11-11 {מועאז גנימאת נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 25841 (2015)} קבע בית-המשפט כי תאונת עבודה תוגדר ככזו אם הוכח שהיא נגרמה עקב העבודה. דא עקא שלעיתים קשה להכריע אם התאונה נגרמה עקב העבודה אם לאו.

את סוגיית הקשר הסיבתי יש לבחון "מנקודת מבטו של המבוטח" {עב"ל (ארצי) 9341-06-11 הלה נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.05.13); פרופ' בן-ישראל בשים-לב למאפייני טבעו של האדם, כרך ג' (רות בן ישראל ביטחון סוציאלי, 1366 (2006)}.

לצורך הכרעה בשאלת קיומו או היעדרו של קשר סיבתי הסתייעו בתי-הדין לא אחת ב"מבחן האלמלא", עיקרו של מבחן זה בשאלה אם התאונה היתה מתרחשת אלמלא העבודה, ובלשון אחר, אם העבודה היתה אחד הגורמים להתהוות התאונה.

ברבות השנים סוייג השימוש ב"מבחן האלמלא" כיוון שחסרונו בכך שהוא רחב מדי, עד שניתן לקשור לעבודה כמעט כל תאונה {דב"ע (ארצי) מט/0-171 המוסד לביטוח לאומי נ' מוחמד פד"ע כ"א 252 (1990) (להלן: "עניין מוחמד")}.

בעניין מוחמד ציין בית-הדין כי "מבחן האלמלא" נועד למקרים שבהם "כורח נסיבות העבודה מעמיד את העובד, במועד מסויים, במקום מסויים, בפני סיכון שלולא העבודה, לא היה עומד לפניו.

"מבחן האלמלא" כפוף הוא לשאלת ריחוק הקשר הסיבתי {עב"ל (ארצי) 1187/04 זייד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2005(1), 312 (2005) (להלן: "עניין זייד")} כלומר לשאלה עד אנה יחסה הנפגע בצל קורתו של ענף נפגעי העבודה.

נטעים, כי בעניין זייד סבר בית-המשפט כי אין להרחיב את הקשר הסיבתי מקום בו מדובר ""בשרשרת ארועים" שתחילתה בעבודה וסופה, מי ישורנו, כגון: מקרה בו נפגע שפנה להיוועץ בעורך-דין לשם הגשת תובענה להכרה בתאונה שאירעה לו כפגיעה בעבודה, נפגע בדרכו אל משרד עורך-הדין ועל-כן טוען כי פגיעה אחרונה זו אף היא בבחינת תאונת עבודה. בית-המשפט סבר כי במקרה שכזה אין די בזיקה המוצעת.

ב- ב"ל (נצ') 2271/99 {אבלין מוהבן נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.07.02)} נקבע כי הנתבע איננו טוען לרשלנותה של התובעת בכך שהלכה עם הכלב, אך מכל מקום - אף אם היה מדובר ברשלנות, הרי שלכל היותר היה הנתבע יכול לנסות להסתמך על סעיף 82 לחוק, ונסיון זה היה נכשל, אילו היה מתברר כי התובעת היתה בלתי-כשירה לעבודתה לפחות 10 ימים.