botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

שיעור הגמלה ותשלומי כפל (סעיפים 61-60 לחוק)

1. הדין
סעיפים 61-60 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובעים כדלקמן:

"60. שיעור הגמלה (תיקונים: התשנ"ה (מס' 2), התש"ס, התשס"ג (מס' 6))
גמלה לשמירת הריון, לכל יום, היא בסכום השווה לשכר העבודה הרגיל של המבוטחת המחושב לפי סעיף 101 ולא יותר מהסכום הבסיסי מחולק ב-30; לעניין שכר העבודה הרגיל - היום הקובע הוא היום הראשון לשמירת ההריון.

61. תשלומי כפל (תיקון התשס"ז (מס' 10))
(א) מבוטחת הזכאית לתשלום על-פי כל חיקוק, הסכם קיבוצי כהגדרתו בסעיף 180 או הסדר קיבוצי אחר, תקנון של קופת גמל, חוזה עבודה או תקנון של קרן ביטוח או פנסיה, בעד התקופה שבה היא נמצאת בשמירת הריון, לא תשולם לה גמלה לפי סימן זה בעד אותה תקופה.
(ב) על-אף האמור בסעיף-קטן (א), לא תישלל זכותה של מבוטחת לגמלה לשמירת הריון לפי סימן זה בשל זכאותה לדמי מחלה לפי סעיף 7(ג)(1) לחוק עבודת נשים, ובלבד שלא ישולמו לה דמי מחלה וגמלה לשמירת הריון בעד אותה תקופה."



2. כללי
בסעיף 60 לחוק הביטוח הלאומי פורט שיעור הגמלה לשמירת הריון. גמלה זו היא מסוג הגמלאות המחליפות הכנסה, והיא מחושבת על-פי "שכר העבודה הרגיל" של המבוטחת.

בסעיף 61 לחוק נקבע כי ככל שמבוטחת זכאית לתשלום ממקור אחר בעד התקופה שבה היא נמצאת בשמירת הריון, לא תשולם לה הגמלה על-ידי המוסד לביטוח לאומי {דב"ע נז/0-76 האלה אלסח'ל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 97(2), 245 (1997)}.

3. תשלומי כפל - סעיף 61
הכלל לפיו לא תשולמנה קצבאות בכפל קיבל ביטוי כבר בגרסתו הראשונה של חוק הביטוח הלאומי {בסעיף 64 לחוק כנוסחו דאז}, אך לפיו התאפשרה חריגה מן הכלל רק בהתקיים "כוונה אחרת משתמעת", ואילו החריגים הספציפיים שמצאו את מקומם בחוק כנוסחו היום, הם תולדה של התפתחות מאוחרת והדרגתית, במהלכה הוסיף המחוקק מעת לעת את אותם סעיפי החרגה. משהוראת ההחרגה הכללית בדבר "כוונה אחרת משתמעת" נותרה בעינה גם לאחר תוספות אלה, אין לראות בחריגים הספציפיים שנקבעו בחוק רשימה סגורה ובמילים אחרות, ניתן עדיין להחריג עניינים נוספים מן הכלל השולל כפל קצבאות מקום שבו משתמעת כוונה כזו מן החוק.

עמד על-כך בית-הדין הארצי בציינו כי פרשנות אחרת היתה מרוקנת מתוכן את התיבה "אם אין כוונה אחרת משתמעת". תיבה זו מותירה, איפוא, שיקול-דעת פרשני לקבוע במקרה מתאים חריגים נוספים לכלל השולל כפל קצבאות {ראה: ע"א 7765/04 מנהל מיסוי מקרקעין רחובות נ' זכי דוגה ובניו בע"מ, תק-על 2010(3), 1856 (2010); בש"פ 3503/91 שוברט נ' צפריר, פ"ד מו(4), 136, 140 (1992); ב"ל 4649-01-11 עדי שוסברגר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 14183 (2012); בג"צ 2209/13 פלונית נ' בית-הדין הארצי לעבודה, תק-על 2014(4), 7756 (2014)}.

על רקע תכליתו הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי ניתן להבין את הכלל בדבר מניעת כפל גמלאות ככלל המשקף את בחירתו של המחוקק בעולם של משאבים מוגבלים להרחיב את מעגל הזכאים לגמלאות, תוך צמצום גובה התמיכה הניתנת לכל זכאי.

המשיב הציג בטיעוניו מקרים אשר בהם מוענקים על-פי החוק קצבאות מסוגים שונים יחד עם תשלומים נוספים המשתלמים על-ידי המוסד לביטוח לאומי. כך למשל ניתן לשלם דמי אבטלה, דמי מילואים, מענק לימודים, מענק פטירה, מענק לידה וכן תשלומים נוספים המתאפיינים בעיקר בהיותם קצרי טווח או חד-פעמיים, עם קצבת שאירים וכן עם קצבת נכות מעבודה.

המשיב ציין כי העובדה שהמחוקק שלל ככלל תשלום כפל קצבאות - שהן מטבען ארוכות טווח ומשתלמות על בסיס חודשי - אך איפשר לשלם, יחד, בעד פרק זמן אחד קצבאות עם סוגים שונים של גמלאות המתאפיינות, כמפורט לעיל, בהיותן קצרות טווח או חד-פעמיות, נובעת משיקולים תקציביים.

על הצורך לפרש חוק בעל משמעות תקציבית באופן שאינו מנותק מן השיקול התקציבי שבבסיסו, עמד בית-משפט זה לא אחת {ראה: בג"צ 273/10 אלמיזרק נ' בית-הדין הארצי לעבודה ירושלים, תק-על 2011(3), 3403 (2011); בג"צ 1662/05 לוי נ' ממשלת ישראל, תק-על 2009(1), 3194 (2009)}. כמו-כן נפסק כי על בית-המשפט לנהוג משנה זהירות בדונו בסוגיות המשליכות על גבולות הזכאות לתמיכה סוציאלית הנתונים, ככלל, לשיקול-דעתו הרחב של המחוקק.

לצד השיקול התקציבי שהנחה את המחוקק בקובעו את הכלל האוסר כפל קצבאות ראה המחוקק להחריג עם השנים סוגים שונים של קצבאות מאיסור הכפל וכך קובע לעניין זה סעיף 320(ו) לחוק הביטוח הלאומי:


"(ו) הוראות סעיף-קטן (ג) לא יחולו לגבי:
(1) קצבת ילדים;
(2) דמי קבורה;
(3) מבוטח המקבל קצבת נכות לפי פרק ה' והזכאי לקבל קצבת נכות כאמור בקשר לפגיעה אחרת, ובלבד שסך כל הקצבאות לא יעלה על הקצבה שהיתה ניתנת לו אילו היתה דרגת נכותו לפי פרק ה' 100%;
(4) קצבת לידה;
(5) תשלום מיוחד לפי סעיף 62;
(6) גמלת סיעוד."

מן החריגים המנויים לעיל עולה כי המחוקק בחר להחריג מן האיסור את אותן קצבאות וגמלאות אשר נועדו לענות על צורך ספציפי, מיוחד כגון: קצבת ילדים המיועדת לסייע למשפחות בהוצאות גידול ילדים {בג"צ 7245/10 עדאלה נ' המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' משרד הרווחה, תק-על 2013(2), 10058 (2013)} וגמלת סיעוד המיועדת לסייע למבוטח התלוי בעזרת הזולת בביצוע פעולות היומיום על-מנת שיוכל להמשיך ולתפקד בביתו {ראה: סעיף 224 לחוק הביטוח הלאומי; בג"צ 8766/11 בורובסקי נ' ממשלת ישראל, תק-על 2014(1), 5138 (2014)}.

חריגים נוספים המנויים בסעיף כגון קצבת לידה, דמי קבורה ותשלום מיוחד לפי סעיף 62 לחוק הביטוח הלאומי {תשלום מיוחד בעד יילוד של מבוטחת שנפטרה בלידה או תוך שנה מיום הלידה}, נועדו אף הם לענות על צורך ספציפי מיוחד, וכך גם החריג שבסעיף 320(ו)(3) לחוק הביטוח הלאומי. חריג זה נועד להבטיח למי שנפגע בעבודה יותר מפעם אחת ונגרמו לו נכויות, כי יקבל את מלוא הקצבה שהוא זכאי לה בגין הנכות המצטברת שנגרמה לו מפגיעות בעבודה ובלבד שסך כל הקצבאות לא יעלו על קצבה שהיתה מגיעה לו אילו היה נכה ב- 100%.


נראה כי בכך ביקש המחוקק להבטיח לנכה העבודה, ככל הניתן, תחליף הכנסה בגובה מלוא הקצבה, הגם שזכאות זו נובעת מפגיעות נפרדות בעבודה. לעומת-זאת סבר המחוקק כי מקום שבו מדובר בקצבאות שונות המיועדות ליתן לזכאי מענה בגין אותו הצורך עצמו והאמורות להשתלם בעד אותו פרק זמן, יש להחיל לגביהן את הכלל האוסר על כפל קצבאות {בג"צ 2209/13 פלונית נ' בית-הדין הארצי לעבודה, תק-על 2014(4), 7756 (2014)}.

4. גמלת שמירת הריון - חישוב תקופת הזמן לזכאות לגמלת שמירת הריון - הערעור התקבל בחלקו
ב- דב"ע נז/0-76 {האלה אלסח'ל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 97(2), 245 (1997)} המבקשת ערערה על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בירושלים בו נדחתה תביעת המערערת לקבלת גמלה לשמירת הריון.

המערערת היא עובדת אשר נעדרה מעבודתה בזמן הריונה, עקב "שמירת הריון", במשך שתי תקופות. הדיון בבית-הדין נסב אודות זכאותה של המערערת לגמלה לשמירת הריון בעד התקופה הראשונה בלבד. תקופה זו היתה במשך כל חודש פברואר 1995.

המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת המערערת לשלם לה גמלה לשמירת הריון בעד תקופה זו, מאחר ולא היתה ב"שמירת הריון" במשך שלושים ימים רצופים. השאלה אשר עמדה לדיון בבית-הדין האיזורי היתה האם יש לפרש את המילים "שלושים ימים רצופים לפחות" שבסעיף 59 לחוק הביטוח הלאומי כמתייחסים גם לחודש קלנדרי מלא, הגם שאותו חודש קצר משלושים ימים, דוגמת חודש פברואר 1995 שבו היתה המערערת ב"שמירת הריון".

עמדת המערערת, בבית-הדין האיזורי, היתה כי על-פי מטרת החקיקה יש לתת למונח "שלושים ימים רצופים", משמעות של "חודש מלא", כלומר - "הגמלה משולמת למבוטחת אשר הפסידה משכורת חודש שלמה". בענייננו - "חודש מלא" לגבי המערערת, משמעותו חודש פברואר 1995, גם אם הוא חודש בן עשרים ושמונה ימים בלבד.

לעומתו, עמדת ב"כ המוסד לביטוח לאומי היתה כי "שלושים ימים רצופים", פירושם כמשמעותם, ולא תקופה של "חודש".

בפסק-דינו דחה בית-הדין האיזורי את התובענה, בקובעו, כי אין לקבל את פרשנותו המוצעת של בא-כוח התובעת. אין ללמוד דבר לגבי הפרשנות ממטרת החוק או מדברי ההסבר. אותה מטרה היתה מצדיקה גם קביעת תקופה מינימלית של חודש ימים או תקופה מינימלית של 30 יום, ואין הבדל מהותי ביניהם.

מה שקובע הוא לשון המחוקק. המחוקק קבע תקופה מינימלית לזכאות לגמלה, והוא עשה כן בהתייחסו למספר הימים בהם שהתה המבוטחת בשמירת הריון, ולא במספר החודשים או חלק מחודש שהיא עשתה כן. יש לכבד את קביעת המחוקק ואין לתת גמלה מעבר למה שהמחוקק קבע.

זאת ועוד, קבלת טענת התובעת תביא בהכרח להפלייה לא מכוונת בין שווים. לדוגמה, אישה שנמצאה בשמירת הריון משך 30 ימים בחודש ינואר לא תהיה זכאית לגמלה אם נקבל את הטענה כי יש לפרש את המונח של 30 ימים רצופים כמתכוון ל'חודש מלא'. דוגמה קיצונית יותר תהיה המצב של מי שתימצא בשמירת הריון, כפי שהתובעת היתה, מה- 1 בפברואר ועד ה- 28 בו, אולם לא בשנת 1995 כפי שהיתה התובעת, אלא בשנת 1996, בה יש לחודש פברואר 29 ימים ולא 28 ימים. מכיוון שהיא לא היתה בשמירת הריון חודש מלא, אלא רק 28 יום, היא תפסיד את הזכאות לגמלה, גם כאשר היא היתה בשמירת הריון בדיוק באותם מועדים שהיתה התובעת, אלא בשנה אחרת.

נראה לבית-הדין כי אין לחרוג מהפירוש הפשוט והברור של הסעיף, והוא כי התנאי לזכאות לגמלה נמדד במספר ימי שמירת ההריון, ולא בהעברת החישוב לחישוב חודשי. כך גם עולה מהסיפא של הסעיף המודד את המשך הזכאות במספר ימי היעדרות ולא בחלקים של חודש.

בהודעת הערעור בא-כוח המערערת על טענותיו, על-פיהן יש לפרש את המילים "שלושים ימים רצופים לפחות" שבסעיף 59 לחוק הביטוח הלאומי, כמתייחסים גם ל"חודש מלא".

טענותיו האמורות התייחסו לתקופה הראשונה של היעדרות המערערת.

בנוסף לטענות האמורות, העלה בא-כוח המערערת טענה בדבר זכאות המערערת לגמלה לשמירת הריון בעד התקופה השניה. תקופה זו היא, לטענתו, בת שלושים ימים רצופים לפחות, למרות שהיום השלושים של התקופה, היה יום הלידה של המערערת, שהיה גם היום הראשון שבעדו המערערת קיבלה "דמי לידה".

בא-כוח המערערת העלה טענה שלישית לפני בית-הדין, והיא כי גם אם המערערת אינה זכאית לקבל גמלה לשמירת הריון בעד התקופה הראשונה, שהיא קצרה משלושים ימים רצופים, כי אז זכאית המערערת לקבל גמלה בעד התקופה הראשונה בשל היותה תקופת היעדרות "נוספת" {ארוכה מארבעה- עשר ימים} על התקופה השניה, למרות שהתקופה הראשונה קדמה לתקופה השניה.

בית-הדין קבע, כי מקום שהמחוקק קבע תקופת זמן שלאחריה נוצרת זכאות או נקבעת תוצאה מסויימת, ותקופה זו נמדדת ביחידות זמן של שעות, ימים או חדשים, אין מקום ל"תרגם" או ל"המיר" יחידות זמן אלה ליחידות זמן אחרות, אלא אם קבע כך המחוקק או שהדבר נדרש על-פי הנסיבות.

טענתו של בא-כוח המערערת כי מדובר ביחידת זכאות "חודשית" לגבי המערערת שהיא עובדת המקבלת שכר חודשי, אינה טענה שיש לקבלה. ראשית, גמלה לשמירת הריון משולמת גם לעובדת עצמאית שאינה מקבלת שכר חודשי. שנית, הגמלה עצמה מחושבת על בסיס "שכר העבודה הרגיל" של יום {סעיף 60 לחוק הביטוח הלאומי}.

כמו-כן, בית-הדין הארצי קבע, כי גישתו של בית-הדין האיזורי בפסק-דינו לגבי דרך הפרשנות של סעיף 59 לחוק הביטוח הלאומי, ועל פיה "התנאי לזכאות לגמלה נמדד במספר ימי שמירת ההריון, ולא בהעברת החישוב לחישוב חודשי" היא נכונה. לפיכך, יש לדחות את הערעור בנושא זה, מטעמיו של בית- הדין האיזורי.

עוד קבע בית-הדין, כי יש להכריע האם יום הלידה {12.07.1995} נכלל במניין שלושים הימים שמיום 13.06.1995. ככל שהוא נכלל כאמור, הרי שלמערערת היו "שלושים ימים רצופים" שבהם היתה ב"שמירת הריון", ועל-כן היא זכאית לגמלה לשמירת הריון בעד התקופה השניה. ליתר דיוק, השאלה היא האם "שבר" של היום השלושים של "שמירת הריון", נחשב כ"יום" שבו היתה המערערת ב"שמירת הריון".

בעניין זה קבע בית-הדין, כי המטרה החקיקתית בחקיקת הוראות חוק הביטוח הלאומי בדבר גמלה לשמירת הריון, מחייבת מתן פרשנות רחבה למונח "יום" במצב האמור. בנסיבות אלה, תוצאה זו, כשלעצמה, אינה צריכה לשלול את זכאותה של המערערת לגמלה לשמירת הריון בעד התקופה השניה.

לאור זאת, נקבע, כי יש לקבל את הערעור בעניין התקופה השניה של היעדרותה של המערערת לרגל "שמירת הריון", מיום 13.06.1995 עד ליום 12.07.1995. המערערת זכאית לקבלת גמלה לשמירת הריון בעד שלושים הימים האמורים.

לסיכום, בית-הדין קבע, כי ערעורה של המערערת לגבי התקופה הראשונה של היעדרותה נדחה. ערעורה של המערערת לגבי התקופה השניה של היעדרותה התקבלה. ערעורה של המערערת לגבי התקופה הראשונה של היעדרותה, כ"תקופה נוספת" על התקופה השניה, נדחתה.

5. תיקון בסיס החישוב לגמלת שמירת הריון - חישוב אחר של בסיס השכר - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ב"ש) 594-07-14 {טלי פלס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 18826 (2015)} נדונה תביעה לתיקון בסיס החישוב לגמלת שמירת הריון, אותה קיבלה התובעת החל מ- 31.01.14 ולמשך כארבעה חודשים.

התובעת עבדה בחברת yesדי.ב.אס שירותי לווין (1998) בע"מ החל מיום 01.11.10. התובעת יצאה לחופשת לידה, עד ליום 31.12.13. התובעת קיבלה דמי לידה, ביחס לתקופה שעד 10.10.13 בלבד. זאת נוכח הוראות סעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי הקובעות כי תשלום דמי לידה יהיה עד למקסימום של 14 שבועות, כלומר, בתקופה שמיום 11.10.13 ועד ליום 31.12.13, היתה התובעת בחופשת לידה ללא תשלום.

הצדדים היו חלוקים בקשר לפרשנות תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות), המאפשרת במקרים בהם המבוטחת אינה משתכרת את מלוא השכר ברבע השנה הרלוונטי לחישוב הגמלה, לערוך חישוב משלים שייקח בחשבון את השכר המשוער לו היתה זכאית לולא היתה בשמירת הריון.

ביום 01.01.14, עם תום חופשת הלידה, התובעת חזרה לעבודה סדירה. התובעת עבדה בחודש ינואר 2014 בהיקף מלא עד לתאריך 30.01.14.

בינתיים הסתבר כי התובעת נקלטה להריון נוסף והחל מיום 31.01.14 נדרשה לצאת לשמירת הריון, נוכח מצב רפואי מתאים. התובעת הגישה לנתבע תביעה לתשלום גמלה לשמירת הריון. הנתבע אישר את זכאותה לגמלה לשמירת הריון, החל מיום 31.01.14.

הנתבע ראה כבסיס לחישוב התשלום את הכנסתה של התובעת בחודשים אוקטובר עד דצמבר 2013.

על-פי חישובי הנתבע, הכנסה של התובעת ברבע השנה האמור, היתה 3,022 ש"ח בלבד שכן מדובר בסכום שקיבלה כדמי לידה בחודש אוקטובר 2013 בעוד שבחודשיים הבאים לא קיבלה גמלה או שכר. על-כן, הגמלה ליום חושבה לפי 33.58 ש"ח.

כך יצא כי לפי חישובי הנתבע, כי התובעת זכאית לגמלה לשמירת הריון בגובה 1,007 ש"ח לחודש בלבד, בעוד בעבודתה הרגילה, השתכרה התובעת כ- 8,000 ש"ח לחודש.

התובעת טענה כי התקופה שמ- 10.11.13 עד 21.12.13 היתה חופשת לידה שנקבעה בחוק עבודת נשים (אימהות) והיא אינה חופשה מרצונה, ועל-כן חלה תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי במקרה זה.

הנתבע טען מצידו, כי משהיתה התובעת בחופשת לידה מרצונה, בתקופה המוארכת והיא לא נעשתה מכורח או אילוץ, אין להשלים לה את שכר העבודה.

בית-הדין קבע, כי שילוב תכלית הארכת חופשת הלידה והעמדתה על 26 שבועות יחד עם תכלית תשלום גמלת שמירת הריון מחייבת חישוב אחר של בסיס השכר במקרה של התובעת. התובעת יצאה לחופשת לידה שמשכה קבוע בחוק ולא היה תלוי בה. היא יכלה לקצר את החופשה אבל לא עשתה זאת.

לכך אין קשר שחלק מחופשת הלידה היא ללא תשלום, שכן עדין מדובר בחופשת לידה שאורכה נקבע בחוק. שהרי אין חולק כי התובעת אינה יכולה לצאת לחופשת לידה בת שבועיים או חודש.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי השינוי בסעיף 6 לחוק עבודת נשים מחייב לכן לראות בחופשת לידה בת 26 שבועות ככזו שבאה בגדר חריגי 2(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות), ובהתאם התובעת זכאית כי יערך חישוב אחר של בסיס השכר שלא יפגע בזכאותה לגמלת שמירת הריון שבאה לפצות על הפסד ההכנסה שנגרם לה כתוצאה משמירת ההריון.

6. אופן חישוב דמי לידה וגמלת שמירת הריון כאשר חודש ימים לפני יציאתה של התובעת לשמירת הריון, שהתה התובעת בחופשה ללא תשלום
ב- ב"ל (יר') 45819-06-11 {בן שמעון קארין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 14824 (2012)} עלתה השאלה כיצד יש לחשב את דמי הלידה וגמלת שמירת ההריון, להם זכאית התובעת, לאור העובדה כי חודש ימים לפני יציאתה של התובעת לשמירת הריון, שהתה התובעת בחופשה ללא תשלום.

התובעת היא עובדת יומית. התובעת יצאה לשמירת הריון החל מחודש יוני 2010. תביעתה לתשלום גמלת שמירת הריון אושרה החל מיום 30.06.10 ועד ליום הלידה ביום 11.11.10.

הנתבע חישב את גמלת שמירת ההריון {וכן את דמי הלידה}, על-פי שכרה של התובעת ברבע השנה שקדם ל"יום הקובע" {29.06.10}, כלומר חישוב שכרה של התובעת בחודשים מאי, אפריל, מרץ 2010.

בחודש מאי 2010 שהתה התובעת, כאמור, בחופשה ללא תשלום. התובעת ביקשה שחודש זה לא יילקח בחשבון, שכן, נאלצה לצאת לחופשה זו לצורך ההכנות לחתונה שנעשו במהרה בשל הריונה המתקדם. כמו-כן הוסיפה התובעת, כי מעסיקה ביקש להוציא אותה לחופשה ללא תשלום כיוון שלא יכל "לסמוך עליה" לטענתה שכן נעדרה רבות בשל הריונה ובשל ההכנות כאמור לחתונה.

הנתבע חישב את גמלת שמירת ההריון {וכן את דמי הלידה}, על-פי שכרה של התובעת ברבע השנה שקדם ל"יום הקובע" {29 ליוני 2010} דהיינו חישוב שכרה של התובעת בחודשים מאי, אפריל, מרץ 2010.

בית-הדין קבע, כי יציאתה לחופשה ללא תשלום, לא היתה רק ביוזמתה אלא גם ביוזמת המעסיק שביקש שתצא לחופשה זו, כשבכל מקרה היה לכך קשר ישיר והדוק לעובדה שהיתה בהריון.

עוד קבע בית-הדין כי בנסיבות אלו אין לקחת את חודש מאי 2010 בחישוב גמלת שמירת ההריון ודמי הלידה.

7. קיזוז שלא כדין - גמלת שמירת הריון - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 5059-09 {שטיין ליאת נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 5641 (2012)} התובעת טענה כי הנתבע קיזז שלא כדין מהגמלאות המגיעות לה על חשבון חוב אשר לא היה קיים וכי עליו להשיב לה את הסכום המקוזז.

התובעת, עו"ד במקצועה ועובדת עצמאית, אושפזה בבית-החולים ביום 08.03.08 עקב צירים מוקדמים והריונה הוגדר כהריון בסיכון גבוה משום שנשאה ברחמה תאומים. התובעת הושארה בבית-החולים לשמירת הריון עד יום הלידה בפועל.

התובעת ילדה את תאומיה ביום 18.05.08. סה"כ שהתה התובעת 72 יום בשמירת הריון.

התובעת הגישה תביעה לנתבע לקבלת גמלה לשמירת הריון אשר אושרה על-ידי הנתבע מיום הפסקת עבודתה 08.03.08 ועד יום הלידה - 18.05.08. הנתבע אף אישר את זכאות התובעת לדמי לידה מיום 19.05.08 ועד יום 14.09.08 ולאחר שהתובעת הגישה תביעה להארכת תקופת דמי הלידה אשר אושרה, הוארכה תקופת תשלום דמי הלידה.

התובעת קיבלה מכתב מהנתבע לפיו זכאותה לגמלת שמירת הריון חושבה עבור 72 ימים. בהמשך לכך נכתב כי "לפיכך שולמה לך גמלה לשמירת הריון שלא כדין". בהמשך מופיע פירוט החובות שהופחתו ונלקחו {דמי ביטוח ודמי ביטוח בריאות} כך, שסה"כ חובה לנתבע עמד על 13,775 ש"ח בהתאם למכתב, והיא נדרשה להשיב סכום זה תוך 30 יום לנתבע.

בית-הדין קבע, כי התובעת הסתמכה על חוסר ההתאמה בין מכתבי הנתבע לבין הסכומים שקיבלה בסמוך למועד קבלתם, על-מנת להוכיח טענתה כי קוזז ממנה הסכום הנטען. עם-זאת, התובעת לא התייחסה לכל הסכומים שקיבלה מהנתבע עבור תקופת זכאותה אשר מפורטים בפלט הממוחשב שהגיש הנתבע, ולא ידעה להסביר מהו סך כל התשלום שקיבלה מהנתבע ואף לא הביאה כל ראיה חיצונית כדוגמת תדפיס חשבון הבנק שלה לתקופה הרלוונטית שיתמוך בגרסתה.

משהתובעת נמנעה מלהציג ראיות שניתן היה להציגן בנקל אשר היה בהן כדי לשפוך אור על המחלוקות אשר נתגלעו בין הצדדים ומשלא הצליחה להעמיד את בית-הדין על טיבם של התשלומים השונים אשר קיבלה מן הנתבע, קבע בית-הדין, כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה להוכיח את זכאותה לסכום אשר לטענתה קוזז ממנה שלא כדין.

8. גמלת שמירת הריון - ביטול גמלה עקב שהייה בחוץ-לארץ - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 1256-09 {פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 7141 (2013)} נדונה השאלה האם היתה התובעת זכאית לתשלום גמלה בגין שמירת הריון לתקופה שמיום 03.03.08 עד ליום 21.04.08.
ביום 28.02.08, עת היתה התובעת בשבוע ה- 20 להריונה, ניתן לה אישור מחלה לתקופה בת 8 ימים, כאשר בחלק מן אותה התקופה שהתה התובעת בחוץ-לארץ ולגבי תקופה זו לא היו בידיה אישורים רפואיים המלמדים על הצורך בשמירת הריון ואף לא אישורי מחלה.

ביום 11.03.08 ניתן לתובעת אישור מחלה נוסף, על-פי אישור זה אובחן אצל התובעת על-ידי רופאת הנשים, ד"ר זגצקי, symphisiolysis {הרחבת המפרק בין עצמות הפוביס משני צידי האגן}.

ביום 20.03.08 ניתן לתובעת אישור מחלה נוסף על-ידי רופאת הנשים מאותו הטעם.

רופאת הנשים, נתנה לתובעת אישור רפואי לעניין גמלה לשמירת הריון, בו נכתב כי הסיבות לשמירת ההריון הינן "משבוע 19 כאבי בטן דמוי צירים ולחץ המתגבר במאמץ פיזי רושם ל- "Early Symphisiolysis". באישור זה נכתב כי הצורך בשמירת הריון מתיחס לתקופה שבין 28.02.08 לבין 30.04.08.

רופאת הנשים מילאה אישור רפואי נוסף לנתבע לעניין גמלה לשמירת הריון, במסגרתו אישרה את הצורך בהמשך שמירת ההריון מיום 01.05.08 ועד למועד הלידה המשוער, זאת, מהטעם של Severe Symphisiolycis עם הגבלת תנועה והפרעה בהליכה.

התובעת הגישה תביעה לנתבע לקבלת גמלה לשמירת הריון. על יסוד מידע שהתקבל אצל הנתבע מביקורת הגבולות, לפיו התובעת שהתה בחוץ-לארץ ועל יסוד מכתבה של התובעת עצמה לפיו היא לא היתה בשמירת הריון בעת שהותה בחוץ-לארץ, הודיע הנתבע לתובעת על שלילת גמלתה עקב שהיתה בחוץ-לארץ. שכן, שהייה זו לא התיישבה לטעמו עם מצב רפואי של שמירת הריון ועם הצורך בזמינות רפואית מתמדת הנובע ממנו.
בעקבות בקשה שהגישה התובעת "לעיון חוזר", אישר הנתבע לתובעת תשלום גמלה החל מיום 01.05.08 ועד ליום 21.7.08. לאחר הגשת כתב התביעה, ובמהלך ההליך שהתנהל בבית-הדין, הודיע הנתבע כי אושר לתובעת תשלום נוסף לתקופה שמיום 22.04.08 ועד ליום 30.04.08 - וזאת בהתאם לאישור הרפואי של האורתופד שהמליץ על שמירת הריון החל מיום 22.04.08.

משכך, המחלוקת שנותרה בין הצדדים, נגעה אך ורק לשאלת זכאותה של התובעת לגמלת שמירת הריון לתקופה שמיום 03.03.08 ועד ליום 21.04.08 כולל.

לאור מחלוקת זו מינה בית-הדין מומחה רפואי מטעמו על-מנת שיחווה דעתו בשאלת מצבה הרפואי של התובעת בתקופה מושא המחלוקת וביחס לשאלה האם מצב זה סיכן אותה או את עוברה והצריך שמירת הריון.

המומחה הרפואי מטעם בית-הדין השיב לשאלה זו בשלילה, תוך שהוא מנמק את קביעתו. למען שלמות התמונה יאמר כי הוא הטיל למעשה ספק בהצדקה לשמירת הריון, גם ביחס לתקופה לגביה אישר הנתבע לתובעת תשלום גמלה. שכן, המומחה מטעם בית-הדין לא מצא דיווח על תסמינים רפואיים המלמדים על-כך שהתובעת אכן סבלה בתקופה שעד ללידה מ -.Severe Symphisiolycis תסמינים שעל יסודם ניתנה ההמלצה לשמירת הריון עבור התקופה שעד ללידה.

בית-הדין קבע, כי במקרה דנן, המומחה מטעם בית-הדין קבע בחוות-דעת מפורטת ומנומקת כי לא התקיימו בתובעת התנאים שהצדיקו שמירת הריון במהלך התקופה מושא המחלוקת. כמו-כן בית-הדין, לא מצא רבב בנימוקים שניתנו בחוות-הדעת ולא מצא מקום לסטות ממנה. נקבע כי יש להעדיפה על פני ההמלצות הרפואיות הבלתי מנומקות שהציגה התובעת בהקשר זה.

לסיכום, קבע בית-הדין בדחותו את התביעה, כי התובעת לא היתה זכאית לגמלת שמירת הריון לתקופה שמיום 03.03.08 ועד ליום 21.04.08.