האישיות המשפטית

1. חברת אדם אחד - סעיף 3 לחוק החברות
סעיף 3 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

"3. חברת אדם אחד
לחברה יכול שיהיה בעל מניה אחד."

2. האישיות המשפטית של החברה - סעיף 4 לחוק החברות
סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

"4. האישיות המשפטית של החברה
חברה הינה אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד."

שני עקרונות מרכזיים בדיני חברות:

הראשון, חברה היא אישיות משפטית {סעיף 4 לחוק החברות} אשר תכליתה "לפעול על-פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את ענייניהם של נושיה, עובדיה ואת עניינו של הציבור..."
{סעיף 11 לחוק החברות, התשנ"ט-1999}.

שנית, מנקודת ראות כלכלית על תכלית החברה לקדם יעילות {ד"ר י' בהט דיני חברות - החוק החדש והדין (מהדורה 10, התשס"ט-2008)}; לדיון ביקורתי בשאלת התאמתה של התכלית למימוש היעד {ראו י' שטרן תכלית החברה העסקית (2009)}. יצויין כי המחבר שטרן, בספרו הבעלות בחברה העסקית - תיאוריה, דין מציאות {התשס"ט-2008}, מפתח תיזה שעיקרה הפחתה במעמדם של בעלי המניות כקבוצה ייחודית אל מול נציגיהם - נושאי המשרה, לשיטתו פוגע הדבר באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ואף בחברה פרטית יש ספקות באשר לבעיית הנציג.

לדעתו, יש לקבוע כי לחברה אין בעלים כלל ועיקר, לא בעלי המניות ולא אחרים, והחברה היא מעין "אדם" לעצמה, ואותו מייצגים הנציגים. דברים הראויים בוודאי לעיון בגדרי דין רצוי, אך מכל מקום, הדין המצוי נותן מעמד לבעלי המניות, ואליו עלינו להידרש.

עיקרון מרכזי נוסף הוא עקרון שלטון הרוב, נקודת המוצא בדיני חברות היא, כידוע, שעקרונותיו של שלטון הרוב ישימים גם בניהול ענייניה של חברה. עיקרון זה נעוץ בטעמים פרקטיים, באשר מטרתו לאפשר פעילותה של החברה על-אף ריבוי חבריה {צ' כהן בעלי מניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות, כרך א' (מהדורה 2), 2006}.

דרישת הסכמה פה אחד של כלל חברי החברה עלולה להביא לקיפאון בניהול עסקיה של החברה, שכן היא עלולה לבלום אף שינוי מוצע נחוץ לקידום ענייניה ולהמשך פעילותה. חברה מטבעה נצרכת להליך קבלת החלטות על בסיס יומיומי וגמיש, אשר יאפשר דינמיות ושגשוג.

החלטות הרוב הן המאפשרות מערכת קבלת החלטות גמישה ודינמית. אילולא מערכת זו של קבלת החלטות - אילו היתה נדרשת הסכמת כל הבעלים לשינוי בתקנון - היתה החברה מאבדת את יתרון הדינמיות. יתרונו של התאגיד הינו, אם-כן, במנגנון קבלת החלטות דינמי המושג, בין השאר, על דרך של שלטון הרוב {ד"ר אירית חביב-סגל דיני חברות - לאחר חוק החברות החדש, כרך א' (התשנ"ט-1999); בג"צ 6460/02 משה אליאב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.06); ע"א 9636/06 איתי בוגנר נ' SofaWare Technologies Ltd, תק-על 2009(4), 2382 (2009)}.
ב- ע"א 3998/07 {צ. בכור ניהול ואחזקות בע"מ נ' ממשל ירושלים התשנ"ה בע"מ ואח', תק-על 2011(1), 271 (2011)} קבע בית-המשפט כדלקמן:

"סעיף 4 לחוק החברות קובע כי חברה היא אישיות משפטית, כשרה לכל זכות וחובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד. בכך שונתה התפיסה המשפטית הקודמת, לפיה כשרותה של חברה מוגבלת בהתאם למטרותיה. על-פי הדין הקיים כיום, חברה מוחזקת כבעלת כשרות מלאה לפעול בתחומי המשפט כנגזר מאופיה כגוף מאוגד, ובכפוף להוראות ספציפיות של החוק, וסעיף המטרות בתקנון אינו מגביל את כשרותה. כשרותה המשפטית של החברה היא כללית, ודוקטרינת האולטרה וירס ממטרות החברה שנהגה קודם להשתרשות התפיסה הנוכחית שוב אינה נוהגת. סעיף המטרות בתקנון אינו מגביל את כשרות החברה, וגם במצב של חריגה ממטרות החברה, אין מדובר בפעולות בחוסר כשרות, אפילו עשויה החברה שלא לחוב בגינן. שאלת חבות החברה בפעולות חורגות היא, איפוא, שאלה של אחריות ולא שאלה של כשרות (הצעת חוק החברות, התשנ"ו-1995, ה"ח 2432 מיום 23.10.95; הדרה בר-מור דיני תאגידים, כרך ג' (2009), 153).

הגם שסעיף המטרות בתקנון החברה אינו מגביל עוד את כשרותה של החברה, עדיין אוסר חוק החברות על החברה, ועל האורגנים הפועלים מטעמה, לבצע פעולה שיש בה חריגה ממטרות החברה, ועל נושאי תפקיד בחברה חל איסור לחרוג מן ההרשאה שניתנה להם על-ידי החברה לפעול בשמה. מאז חקיקת חוק החברות, פעולה חורגת, בין ממטרות החברה ובין מההרשאה שניתנה לנושאי תפקיד בחברה, נבחנת לא על-פי דיני הכשרות, אלא על-פי דיני השליחות במובנם הרחב. הווי אומר, דיני השליחות הכלליים על-פי חוק השליחות, וכן דיני השליחות המיוחדים על- פי סעיפים 55 ו- 56 לחוק החברות."

ב- רע"א 6590/10 {עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, תק-על 2012(2), 3535 (2012)} קבע בית-המשפט כי בהוראות דין שונות קבועות הוראות המקנות לישויות משפטיות, שאינן בני אדם, את הכוח לבצע פעולות משפטיות, ובין היתר את האפשרות לתבוע ולהיתבע {למשל, סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; סעיף 21 לפקודת האגודות השיתופיות; סעיף 8 לחוק העמותות, התש"ם-1980; סעיף 7 לפקודת העיריות (נוסח חדש); סעיף 5 לחוק רשות השידור, התשכ"ה-1965; סעיף 5 לחוק רשות נאות מרפא, התשל"ג-1973; סעיף 3 לחוק רשות שדות התעופה, התשל"ז-1977; סעיף 3 לחוק הרשות לפיתוח ירושלים, התשמ"ח-1988)}.

3. קיום חברה - סעיף 5 לחוק החברות
סעיף 5 לחוק החברות, התשנט-1999 קובע כדלקמן:

"5. קיום חברה
קיומה של חברה הוא מיום ההתאגדות המצויין בתעודת ההתאגדות ועד לפקיעת ההתאגדות, כתוצאה מחיסולה של החברה."

ב- רע"א 1120/06 {עוד אורי לאואר נ' ע.מ.ש חברה לבניין ופתוח בע"מ (בפירוק), תק-על 2007(2), 1287 (2007)} קבע בית-המשפט כדלקמן:

"נפתח במעמדה המשפטי של אריאל. מתברר כי ביום 24.10.04 הושבה אריאל לפנקס החברות. המשיבות הודיעו על-כך לבית-משפט קמא ביום 26.10.04, אך נראה כי הודעה זו נשמטה מעיניו בעת שנתן את פסק-דינו. על-כן, מבוסס פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי על ההנחה שאריאל נותרה מחוקה.

אם אכן היתה נותרת אריאל מחוקה, ייתכן שהיה מקום לבחון את קביעותיו של בית-המשפט המחוזי ולהתחשב בטענות המבקשים לפיהן חברה שנמחקה מפנקס החברות מאבדת את הכשרות לנקוט פעולות משפטיות (ראו: א' פרוקצ'יה דיני חברות חדשים בישראל (1989), 41-40 (להלן: "פרוקצ'יה"); א' פלמן, ה' בר מור דיני חברות בישראל - להלכה ולמעשה, כרך א' (1994); ע"א 571/84 פקיד השומה חיפה נ' רז, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.10.87); מאידך ראו, ע"א 5656/92 טרום שביט בע"מ נ' מ.ל.ט. בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.06.95), בפסקה 14 לפסק-הדין, שם נקבע כי בית-המשפט המחוזי רשאי היה לעשות שימוש בשיקול-דעתו ולצרף חברה כבעלת דין בתביעה, למרות מחיקתה מפנקס החברות).

אעיר, כי נימוקו של בית-המשפט המחוזי הנסמך על סעיף 5 לחוק החברות, אינו משכנע בעיניי. סעיף 368 לפקודת החברות, שאיפשר מחיקה מינהלית (מחיקה ללא הליך של פירוק וחיסול) של חברות מפנקס החברות, בוטל בסעיף 367 לחוק החברות ולא נקבע בחוק סעיף אחר תחתיו.

כלומר, בשונה מפקודת החברות, חוק החברות אינו כולל מנגנון של מחיקה מינהלית מפנקס החברות. זאת, למרות שהוראות הנוגעות למחיקה שכזו נכללו בהצעת חוק החברות (ראו, ה"ח 2432, מיום כ"ט בתשרי התשנ"ו (23 באוקטובר 1995), בעמ' 28-27).

אציין כי לפי חוק החברות מוסמך רשם החברות להטיל עיצום כספי על חברה מסיבות שונות כגון: אי-תשלום אגרות, ובנסיבות מסויימות הוא רשאי לבקש את פירוק החברה אם העיצום הכספי לא שולם (ראו, סעיף 362 לחוק החברות).

כך איפוא, לפי חוק החברות (וסעיפי פקודת החברות שנשארו בתוקף) הדרך היחידה לסיום חייה של חברה היא פירוק המסתיים, כידוע, בחיסול. על רקע זה, יש להבין את האמור בסעיף 5 לחוק החברות, לפיו קיומה של חברה מסתיים בחיסולה. כזכור, אריאל נמחקה מרישום בשנת 1999, כשעמדה פקודת החברות בתוקף. באותה עת ניתן היה לסיים את קיומה של חברה גם באמצעות הליך של מחיקה מינהלית, לפי סעיף 368 לפקודה. מכל מקום, משהושב רישומה של אריאל לפנקס החברות אין לנו צורך להכריע בסוגיית מעמדה המשפטי של חברה שנמחקה. סעיף 369 לפקודת החברות קובע במפורש כי "רשאי בית-המשפט להורות בצו ששמה (של חברה שנמחקה - א' ג') יוחזר לפנקס, ומשהוגש לרשם העתק מאושר של הצו יראו את החברה כאילו המשיכה בעסקיה וכאילו לא נמחק שמה". יצויין כי סעיף 369 לפקודה לא בוטל. לפי סעיף 367(א)(3) לחוק החברות ימשיך סעיף 369 לפקודה לחול לגבי חברות שנמחקו לפני יום תחילתו של חוק החברות - 01.02.00 לאור סעיף 369 לפקודת החברות, מרגע שהושב רישומה של אריאל לפנקס החברות יש לראותה כאילו לא נמחקה מעולם. משמעות הדבר היא, בין היתר, כי תוקן הפגם שנבע מכך שאריאל הגישה תביעה נגד המבקשים בעת שהיתה מחוקה (ראו, רע"א 6807/01 רון נ' קומדה מערכות מחשוב בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.04.02))."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

האישיות המשפטית