הרמת מסך לבקשת מפרק חברה

ב- ת"א (נצ') 1245/04 {שלי דוד נ' עבד אל פתח דראושה, תק-מח 2007(2), 2289 (2007)}, התובע הינו מפרקה של חברת יונס דראושה ובניו בע"מ (בפירוק) {להלן: "החברה"}.

הנתבע, היה מבעלי מניותיה של החברה, וכן מנהלה.

החברה נכנסה להליכי פירוק, לאחר שלא פרעה סכום חוב שנפסק לזכות פלוני, יוסף לוי, אשר יוצג על-ידי התובע.

משלא פרעה החברה את החוב, הוגשה בקשה לפירוק החברה ביום 01.03.98. במסגרת הליכי הפירוק, מונה התובע כמפרקה הקבוע של החברה.

משניגש התובע לבצע את תפקידו, הסתבר לו כי החברה נותרה ככלי ריק. הסתבר כי כל פעילותה של החברה, כל המלאי העסקי שלה וכן רכושה הקבוע, הועברו על-ידי הנתבע לחברה אחרת, הקרויה "עדנאן את עאדל בע"מ".

בעלי מניותיה של חברה זו, היו הנתבע ואשתו, אשר כל אחד מהם אחז ב- 45% מהון מניותיה, וכן שני בניו של הנתבע עדנאן ועאדל, אשר כל אחד מהם אחז ב- 5% ממניות החברה. על-פי הודעת הנתבע לחוקר מטעם הכנ"ר, אשר כיהן כמפרקה הזמני של החברה, חדלה החברה לפעול ביום 31.08.96.

במסגרת ביצוע פעולותיו של התובע, הסתבר כי החברה המשיכה לנהל פעילות כלכלית אף לאחר מועד הפסקת פעילותה. פעילות זו כללה הפקדות בחשבון הבנק שלה, הוצאת חשבוניות וגביית כספים, וכן תשלומים לגורמים חיצוניים.
לטענת התובע, עמד הנתבע מאחורי שתי החברות גם יחד. כל פעילותן של שתי החברות, הוכוונה ובוצעה, הלכה למעשה, על-ידי הנתבע.

על-כן, טוען התובע כי יש להסיר את מסך ההתאגדות מעל שתי החברות, ולזהות את הנתבע אישית הן עם החברה, והן עם חברת עדנאן את עאדל בע"מ.

עוד מציין התובע, כי הנתבע הונה את נושי החברה, בכך שהעדיף את חברת עדנאן את עדאל בע"מ שבשליטתו על פני נושים אחרים והבריח את נכסי החברה במטרה להונותם.

לטענתו, הועברו כל נכסיה של החברה לחברת עדנאן את עאדל בע"מ, בערכם הנומינלי הרשום בספרי החברה, ולא בשווים הריאלי. העברה זו מלמדת על-כך כי נעשתה בתרמית ומתוך כוונה להבריח את הנכסים.

לטענת התובע, חברת עדנאן את עאדל בע"מ, עוסקת באותו תחום עיסוק בה עסקה החברה - שהינו תחום מכירת ברזל ובטון מוכן. בית-המשפט בקבלו את התביעה קבע:

"15. העובדות אשר פורטו על ידי לעיל, מלמדות על-כך, כי התנהלותו של הנתבע, היא אשר הביאה במישרין לפירוקה של החברה. הנתבע רוקן את החברה מכל תוכן והעביר את כל נכסיה לחברה אחרת, תוך הפסקת פעילותה של החברה. בכך, הפכה החברה לחדלת פירעון. במקביל, נטלה החברה החדשה על עצמה את פירעונם של חובות החברה, אולם פרעה אותם תוך העדפה פסולה, כאשר הנושה - מבקש הפירוק - לא זכה למאום. הפלייתו של נושה זה, אף היא הפליה פסולה, אשר נראה בעליל כי נעשתה ביודעין ומשיקולים פסולים. ריקונה של החברה מתוכן נעשה אף הוא תוך נטילת נכסיה שלא במלוא ערכם, וחלקם אף ללא תמורה כלל. בכך, שלח הנתבע ידו ברכושה של החברה, תוך כוונה לרמות את נושיה ובהעדיפו את האינטרסים הצרים שלו, על פני האינטרסים של החברה בפירעון חובותיה...

לדעתי, במקרה שלפנינו, הביא הנתבע בפעילותו לכך, כי החברה לא תוכל לפרוע את חובותיה. אין ספק, כי פעולה זו נועדה כדי להונות או לקפח אדם. בכך פעל הנתבע בניגוד להוראות סעיף-קטן 6(א)(1)(א) וכן סעיף-קטן 6(א)(1)(ב) לחוק החברות. אין ספק, לנוכח עדותו של הנתבע, כי הוא היה מודע לכך, כי החברה שרויה בחובות, והוא היה מודע אף לחובותיה. כל זה, לא מנע ממנו לרוקן את החברה מתוכן, וזאת על-מנת להביאה למצב שבו לא תוכל לפרוע את חובותיה לכלל הנושים.

18. נוכח כל האמור, אין מנוס, אלא לקבל את התביעה ולהורות הן על הרמת מסך והן על חיובו האישי של הנתבע על-פי הוראת סעיף 373 לפקודת החברות."

ב- תע"א (אזורי יר') 2549/08 {זבן בלאל נ' אבן בר בע"מ, תק-עב 2013(2), 12982, 13004 (2013)} בית-הדין לא מצא בסיס להטלת חבות אישית על מר יונה בכך שסולק לעובדי החברה חוב שכר לאחר הגשת בקשת הפירוק.

עוד נקבע כי המצב בו התקיימו פיגורים בתשלומי השכר של עובדי הנתבעת התקיים משך תקופה לא מבוטלת לפני הגשת בקשת הפירוק ואף לאחר מחיקתה, כאשר לבסוף סולק כל חוב השכר שעל פיו שולם שכר העובדים מעת קבלתם לעבודה.

בנסיבות אלה, בית-הדין סבר כי סילוק חוב השכר בעת שבקשת הפירוק היתה תלויה ועומדת אינו מלמד על שימוש לרעה מצד אייל יונה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה על-מנת להונות אדם או לקפח נושה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הרמת מסך לבקשת מפרק חברה