מניעת פעולה חורגת

1. פעולה בחריגה מהרשאה - סעיף 55 לחוק החברות
סעיף 55 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

"55. פעולה בחריגה מההרשאה
(א) חברה ומי שפועל מטעמה לא יבצעו פעולה שיש בה חריגה מן המטרות הקבועות בתקנון וכן לא יבצעו פעולה ללא הרשאה או פעולה בחריגה מן ההרשאה.
(ב) נעשית או שיש יסוד להניח שעומדת להיעשות פעולה כאמור בסעיף-קטן (א), רשאי בית-המשפט, לבקשת החברה, בעל מניה, או נושה של החברה שיש חשש לפגיעה בזכויותיו, לתת צו להפסקתה או למניעתה של הפעולה."

2. פעולה בחריגה מהמטרות או ללא הרשאה - סעיף 56 לחוק החברות
סעיף 56 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

"56. פעולה בחריגה מהמטרות או ללא הרשאה (תיקון התשס"ה)
(א) פעולה שנעשתה עבור חברה בחריגה ממטרות החברה, או שנעשתה בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה, אין לה תוקף כלפי החברה, אלא-אם-כן אישרה החברה את הפעולה בדרכים הקבועות בסעיף-קטן (ב), או אם הצד שכלפיו נעשתה הפעולה לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה או על העדר ההרשאה.
(ב) אישור החברה בדיעבד לפעולה בחריגה ממטרות החברה יינתן בידי האסיפה הכללית בהחלטה שתתקבל ברוב הדרוש לשינוי מטרות החברה; אישור כאמור לעניין פעולה בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה יינתן בידי האורגן המוסמך לתת את ההרשאה.
(ג) אישור כאמור בסעיף-קטן (ב), לא יפגע בזכות שרכש אדם אחר בתום-לב ובתמורה לפני מתן האישור."

הוראת סעיף 56(א) לחוק החברות מבחינה בין מערכת היחסים הפנימית, זו שבין החברה לבין מי שפועל מטעמה, לבין מערכת היחסים שבין החברה לצד שלישי. כדי שפעולה של מי שפועל מטעם החברה כלפי צד שלישי לא תחייב את החברה, בשל כך שהפועל בשמה חרג מההרשאה שניתנה לו, יש להראות כי הצד השלישי ידע על החריגה מההרשאה {מבחן סובייקטיבי} או שהצד השלישי כאדם סביר היה צריך לדעת על החריגה מההרשאה {מבחן אובייקטיבי}.

כלל זה לא יחול על פעולה "פנימית" של השלוח כלפי אורגנים בחברה, מפני שיש להניח שהוא יודע מה גדרי ההרשאה של מי מהחברה המתקשר עמו.

המחוקק, במשולש היחסים - חברה, אורגן, צד שלישי - ההגנה על צדדים שלישיים שהתקשרו עם החברה, או ניזוקו מפעולותיה. ההגנה על צדדים שלישיים מחייבת הרחבת האחריות החלה על החברה עצמה, שהיא שהתקשרה עם הצד השלישי.

עד לתיקון מס' 17 של פקודת החברות, התשמ"א-1980 (להלן: "פקודת החברות"), שלטה בכיפה דוקטרינת "האולטרה וירס", לפיה מי שמתקשר עם חברה יש לו ידיעה קונסטרוקטיבית באשר לתוכן מסמכי החברה ולכן הוא מוחזק כיודע אם החברה חורגת ממטרותיה, מטרות החברה קבעו את כשירותה לחוב כאשר היא עושה פעולה משפטית.

מאז תיקון סעיפים 106-105 לפקודת החברות, חריגה ממטרות החברה הינה חריגה מסמכות, אלא שהבטלות של הפעולה אינה מוחלטת והיא תלויה בקיום התנאים הקבועים בהוראת סעיף 105(א) לפקודה, לרבות ידיעת הצד השלישי או שהיה עליו לדעת על החריגה. הטלת אחריות על החברה במקרה זה אינה שוללת את אחריותו של האורגן שלו אחריות ישירה הנובעת ממעשיו וממחשבותיו.

היקפה של השליחות נקבע בהוראות סעיפים 3, 6 ו- 7 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק השליחות"). שליחות נחזית היא ככל שליחות. אם השלוח פעל ללא הרשאה מפורשת של השולח, הרי משהציג השולח מצג אובייקטיבי של הרשאה בפני הצד השלישי, נוצרה שליחות ממש לפי חוק השליחות. בשליחות נחזית, השולח מושתק מלהתכחש למצג שהציג בפני הצד השלישי שלפיו השלוח פעל מכוח הרשאתו, אם אותו צד שלישי הסתמך על אותו מצג בתום-לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה.

מכאן נובע, שמצג של השולח כלפי צד שלישי לא יצור שליחות מקום שהצד השלישי ידע או היה חייב לדעת או אף לחשוד כאדם סביר, כי השלוח פועל ללא הרשאה.

היקף ההרשאה יקבע על-פי חזותה החיצונית, כפי שהיא נתפסת אצל הצד השלישי, וחזות חיצונית זו יכול שתהא רחבה דיה כדי לכלול בחובה את פעולתו המשפטית של השלוח חרף נסיבותיה האסורות. טול שלוח, המתקשר עם צד שלישי בשם שולחו אך העושה כן בתרמית ואך לשם קידום ענייניו הפרטיים שלו ואינו מגלה זאת לצד השלישי.

אם פעולת השלוח נופלת למסגרת חזותה החיצונית של הרשאתו, כפי שהוצגה לפני הצד השלישי על-ידי התנהגות השולח, יש בה כדי לחייב ולזכות את השולח, חרף אופיה הפרטי והאסור.

לאור האמור, שליחות נחזית פועלה דומה להוראה שבסעיף 56(א) לחוק החברות, כך שהשולח, בדומה לחברה, יחוב אם הצד השלישי לא ידע על החריגה מההרשאה או לא היה עליו לדעת על-כך כאדם סביר {סעיף 18 לחוק השליחות}.

ברם, באשר להיקף ההרשאה לפי חוק החברות, אין נזקקים לבחינת חזותה החיצונית של ההרשאה או אם חל שינוי לרעה במצבו של הצד השלישי.

כמו-כן, היקף השליחות של השלוח נקבע, במקרה של חריגה מהרשאה, לא לפי רצונו של השולח, אלא לפי ידיעתו {בכוח או בפועל} של הצד השלישי.

עיון בהוראות החוק השונות מעלה, כי הוראת סעיף 56 לחוק החברות מקנה לצד השלישי הגנה נרחבת יותר מזו המוענקת לו בהוראת סעיף 6 לחוק השליחות.

בעוד הוראת סעיף 6 לחוק השליחות מקנה יריבות ישירה בין צד שלישי והשלוח כאשר השלוח חרג מהרשאתו והחברה לא אישרה את הפעולה, הרי שהוראת סעיף 56 לחוק החברות מורנו, כי החברה היא שתחוב כלפי הצד השלישי, אם לא ידע ולא היה עליו לדעת על העדר ההרשאה או החריגה ממנה.

לשון אחר, בעוד שדוקטרינת האולטרא וירס המקורית הטילה את האחריות לנזק בגין חריגה מהרשאה על הצד השלישי שהתקשר עם החברה, הרי שחוק השליחות מעביר האחריות לנזק מהצד השלישי לשלוח, ואילו חוק החברות מעביר האחריות לנזק על החברה.

ויודגש, כאמור, דיני השליחות חלים על פעולה משפטית של אורגן של חברה כלפי צד שלישי, בצידם של דיני החברות. יחד-עם-זאת, כאשר יש הוראה ספציפית בחוק החברות - הוראה זו, בהיותה דין מיוחד, גוברת.

3. התרשלות
ב- ע"א 4371/12 {רו"ח אילן שגב נ' שפיר מבנים תעשיות (2002) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.09.14)} קבע בית-המשפט {אמנם לעניין על תפקיד אך יפה הוא אף לעניין סעיף 56 לחוק החברות} כי יש להכיר באופן עקרוני בחובת זהירות של בעל תפקיד כלפי נושה של החברה בגין נזק שנגרם לו עקב התקשרות עימה, יש לבחון מהי אמת-המידה להתנהגות סבירה של בעל התפקיד בהקפאת הליכים.

ככלל, השאלה אם אדם פלוני התרשל בהתנהגותו נבחנת לפי סטנדרט אובייקטיבי: השוואת התנהגותו לאורחותיו של אדם סביר הנמצא בנעליו על רקע נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה.

ובאופן קונקרטי: האם פעולה בחריגה מהרשאה עולה כדי התרשלות. על-אף שבחינת סבירות ההתנהגות נעשית, מטבע הדברים, בדיעבד, יש לבחון את סבירות ההתנהגות בעת התרחשותה, על-פי הידוע באותה עת.

אמת-המידה לבחינת השאלה אם בעל תפקיד פעל באופן סביר נגזרת ממאפייני תפקידו וממתחם שיקול-הדעת המוקנה לו.

מתחם זה מושפע באורח ישיר מההבחנה בין אופי תפקידו של נושא משרה המוסמך לנהל חברה סולבנטית, לבין אופי התפקיד של בעל תפקיד המתמנה מטעם בית-המשפט לנהל חברה המצויה בהקפאת הליכים.

במסגרת פעילות עסקית של חברה סולבנטית, נוהגים קברניטיה ליטול סיכונים סבירים שמטרתם להשיא את רווחיה. בתוך כך נהנים נושאי המשרה הפועלים במסגרת סמכותם משיקול-דעת רחב, ובית-המשפט, ככלל, יימנע מלהחליף את שיקול-דעתם בשיקול-דעתו שלו. זאת, "אפילו היה הוא עצמו מגיע לתוצאה אחרת ואף אם הוא שוכנע כי המנהלים טעו בשוקלם את אינטרס החברה {ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.02.10); יוסף גרוס דירקטורים ונושאי משרה בעידן הממשל התאגידי (מהדורה שניה, 2011), 187-185}.

שונים הם פני הדברים כאשר חברה נקלעת למצב של חדלות פירעון. במצב זה נקודת המוצא היא שניהולה העסקי כשל, ועל כן נדרשת התערבות של בית-המשפט כדי להגן על האינטרס של הנושים - בעיקר הלא מובטחים - ולמזער ככל האפשר את מידת הפגיעה בהם.

אם מצא שהתקיימו התנאים לכך, ולבקשתו של צד מעוניין, רשאי בית- המשפט להקפיא את ההליכים המתנהלים נגד החברה כדי לבחון אם ניתן להבריא אותה באמצעות גיבוש הסדר נושים והשבתה לפעילות סולבנטית.

במצב של חדלות פירעון, נוטל איפוא בית-המשפט לידיו את מושכות הניהול של החברה, בעיקר לטובת האינטרס של הנושים.

כדי לסייע לבית-המשפט להשיג את תכליותיה של הקפאת ההליכים, רשאי הוא למנות בעל תפקיד שיהיו לו כל הסמכויות והחובות שיקבע, לרבות ניהול החברה או פיקוח על ניהולה, שמירה על נכסיה, וכן בדיקת תביעות חוב.

בניגוד למנהל של חברה סולבנטית אשר שיקול-דעתו העסקי, המופעל בגדר גבולות ההרשאה שניתנה לו, הוא רחב - בעל תפקיד בהקפאת הליכים יונק את סמכויותיו מצו הקפאת ההליכים ומהחלטות בית- המשפט, ופעולותיו מכוונות כולן להגשמת התכלית הקונקרטית אשר לשמה מונה: הבראת החברה תוך קידום האינטרסים של נושיה.

מכאן, שאף אם להלכה סמכויות הניהול שמוקנות לנאמן הן רחבות, למעשה היקף שיקול-דעתו לנהל את החברה - ובכלל זה ליטול סיכונים עסקיים שהתממשותם עלולה להסב נזק לנושים - מוגבל באורח ניכר ביחס לשיקול-הדעת המסור לאורגנים של חברה סולבנטית.

הואיל ועל-פי-רוב נדרש בעל התפקיד להפעיל את החברה כ"עסק חי" במטרה לבחון אם ניתן יהיה להבריא אותה ולהשיבהּ לפעילות סולבנטית, ככלל יקנה לו בית-המשפט סמכות ושיקול-דעת רחבים להחליט בעניינים הדרושים לניהולהּ במהלך העסקים הרגיל.

נדמה כי יהא נכון לומר, שבמקרים בהם מצויה חברה בפני פירוק, אך הכוונה להמשיך ולהפעילה כעסק חי מתוך מטרה שתשתקם ותוכל להשיב לנושיה את חובם, יידרשו לעיתים פעולות שיש בהן משום יצירתיות ומקוריות מסויימות, כדי להחזיר את החברה בסופו-של-דבר אל דרך סלולה. כאן מתייצבת השאלה, מהם הגבולות. ברי כי לא נקבל סיכונים "הזרדיים", הימור בנכסי החברה - אך גם לא נרצה לשתק מפרק או נאמן ולהרתיעם מקבלת החלטות.

לעומת-זאת, אופי התפקיד וייעודו מחייבים את בעל התפקיד להצטייד מראש באישור לביצוע פעולות מהותיות שעשויות להיות להן השלכות ניכרות על עתיד החברה, על נושיה ועל יכולתו של הליך הקפאת ההליכים להגשים את מטרתו, מסקנה זו מתבקשת מתפישת היסוד שלפיה בית-המשפט מפקח על פעולות בעל התפקיד פיקוח מהותי, ונדרש לאשר את פעולותיו המהותיות לאחר ששמע טענות ושקל בדבר {ע"א 1034/92 רמות זכרון בע"מ (בכינוס נכסים) נ' וולף, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.01.93)}.

אמת-המידה להטלת אחריות אישית על בעל התפקיד צריכה להיות מצמצמת. בעל התפקיד פועל מטעם בית-המשפט ואין להטיל עליו חבות בגין נזק שנגרם לנושה כתוצאה מהפעלת שיקול-דעת סביר שהפעיל במסגרת גבולות ההרשאה שניתנה לו.

עם-זאת, אין לקבוע כי לעולם יהיה בעל התפקיד חסין מפני הטלת אחריות בגין נזק שגרם לנושה של החברה. זולת התנהגות הנגועה במרמה או בזדון {שלגביה לא מתעורר קושי להטיל חבות אישית}, ככל שקיבל בעל התפקיד הרשאה מבית-המשפט, יטה בית-המשפט לקבוע שלא התרשל, ובלבד שהחלטת בית-המשפט לאשר את הפעולה נשענה על מסד עובדתי הולם שסיפק בעל התפקיד, בהתחשב במכלול נסיבות העניין.

שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בחריגה מהרשאה או כאשר בעל התפקיד ביצע פעולה מהותית בלא לקבל אישור לכך, והפעולה גרמה נזק לצד שלישי שהתקשר עם החברה. במצב כזה המסקנה היא שבעל התפקיד פעל באורח בלתי-סביר, לשון אחר: ביצוע פעולה מהותית בלא לקבל אישור של בית-המשפט קודם לכן חורג מסטנדרט התנהגות סביר של בעל תפקיד בהקפאת הליכים ועולה כדי התרשלות.

על-כן, במקום שבו מתעורר ספק בקרב בעל התפקיד אם פעולה מסויימת שברצונו לנקוט היא פעולה מהותית המצריכה אישור מוקדם, טוב יעשה אם יפנה לבית-המשפט בבקשה למתן הוראות. כך יבטיח כי הוא פועל במסגרת הרשאתו ויפחית במידה ניכרת את הסיכון שתוטל עליו אחריות אישית.

אמנם אמת-מידה זו עשויה לעורר חשש מפני הרתעת יתר מפני שיתוק פעילות בעל התפקיד: חשש שבעלי תפקידים יפנו לבית-המשפט חדשות לבקרים, גם כשאין בכך צורך, כדי להבטיח שהם פועלים במסגרת הרשאתם. ברם, נראה שמדובר בחשש מופרז.

השאלה אם בעל תפקיד ביצע פעולה מהותית ללא הרשאה אם לאו, היא שאלה עובדתית באופיה שתוכרע על סמך מכלול נסיבות העניין. מבלי למצות, יש לבחון את נוסח ההחלטות שגדרו את סמכויות בעל התפקיד, ואם הן משתמעות לשני פנים, את האופן שבו נהג בעל התפקיד "בזמן אמת" ואת האופן שבו הכנ"ר וצדדים שלישיים נוספים הבינו את אותן החלטות, יש לקבוע אם החלטה שהעניקה סמכויות מסויימות לבעל התפקיד התכוונה לקבוע "הסדר שלילי", קרי: שכל מה שלא הותר בה במפורש הוא אסור, או שמא ביקשה להותיר לבעל התפקיד שיקול-דעת לפעול "ברוח" ההחלטה, אף אם הפעולה שביצע לא נזכרת בה במפורש.

כדי לחייב את בעל התפקיד באופן אישי בעוולת הרשלנות, על התובע להוכיח קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות לבין הנזק.

ככלל, המבחן להוכחת קשר סיבתי עובדתי הוא מבחן "הסיבה-שבלעדיה-אין" הידוע גם כ"מבחן האלמלא". כדי לעמוד במבחן זה, על התובע להוכיח, במידת ההוכחה הנוהגת במשפט אזרחי, שאלמלא התרשל הנתבע - הנזק לא היה נגרם {ע"א 8664/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.08.12)}.

מעבר לקיומו של קשר סיבתי-עובדתי, נדרש להוכיח אף קשר סיבתי-משפטי בין ההתרשלות לנזק. אין די בהוכחה כי הנזק נגרם עקב התרשלות הנתבע, אלא יש להראות כי הנזק שנגרם בפועל כתוצאה מההתרשלות הוא התממשות של "סיכון עוולתי".

דהיינו, רק אם הנזק נגרם כתוצאה מהתממשותו של סיכון שניתן היה לצפותו מראש ושנטילתו היא בלתי-סבירה, תוטל אחריות ברשלנות. מבחן זה של זיקה סיבתית משפטית הוכר בפסיקת בית-המשפט כ"מבחן הסיכון", ולצידו נקבעו אף "מבחן הצפיות" ו"מבחן השכל הישר" לשם קביעת סיבתיות משפטית בדיני הנזיקין.

4. ההלכה הפסוקה
ב- ע"א 3998/07 {צ. בכור ניהול ואחזקות בע"מ נ' ממשל ירושלים התשנ"ה בע"מ ואח', תק-על 2011(1), 271 (2011)} קבע בית-המשפט כי חוק החברות קובע בסעיף 55 איסור על החברה, ועל מי שפועל מטעמה, לבצע פעולה שיש בה חריגה מן המטרות הקבועות בתקנון החברה, או פעולה בלא הרשאה, או פעולה בחריגה מהרשאה.
תוכנה של הוראת חוק זו נושא עמו מטען רב שנים של היסטוריה משפטית, אשר עסקה בהיבטים המושגיים והיישומיים של דוקטרינת האולטרה וירס ממטרות החברה, ותוצאות פעולות של נושאי משרה בחברה החורגות ממטרות אלה.

בעבר, בטרם חוקק חוק החברות, היתה מקובלת התפיסה כי כשרותה של חברה מוגבלת בהתאם למטרותיה. כיום, סעיף 4 לחוק החברות קובע כי חברה היא אישיות משפטית, כשרה לכל זכות וחובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד.

בכך שונתה התפיסה המשפטית הקודמת, לפיה כשרותה של חברה מוגבלת בהתאם למטרותיה.

על-פי הדין הקיים כיום, חברה מוחזקת כבעלת כשרות מלאה לפעול בתחומי המשפט כנגזר מאופיה כגוף מאוגד, ובכפוף להוראות ספציפיות של החוק, וסעיף המטרות בתקנון אינו מגביל את כשרותה. כשרותה המשפטית של החברה היא כללית, ודוקטרינת האולטרה וירס ממטרות החברה שנהגה קודם להשתרשות התפיסה הנוכחית שוב אינה נוהגת.

סעיף המטרות בתקנון אינו מגביל את כשרות החברה, וגם במצב של חריגה ממטרות החברה, אין מדובר בפעולות בחוסר כשרות, אפילו עשויה החברה שלא לחוב בגינן.

שאלת חבות החברה בפעולות חורגות היא, איפוא, שאלה של אחריות ולא שאלה של כשרות {הצעת חוק החברות, התשנ"ו-1995, ה"ח 2432 מיום 23.10.95 (להלן: "הצעת חוק החברות"); הדרה בר-מור דיני תאגידים, כרך ג' (2009), 153 (להלן: "בר-מור")).

הגם שסעיף המטרות בתקנון החברה אינו מגביל עוד את כשרותה של החברה, עדיין אוסר חוק החברות על החברה, ועל האורגנים הפועלים מטעמה, לבצע פעולה שיש בה חריגה ממטרות החברה, ועל נושאי תפקיד בחברה חל איסור לחרוג מן ההרשאה שניתנה להם על-ידי החברה לפעול בשמה. מאז חקיקת חוק החברות, פעולה חורגת, בין ממטרות החברה ובין מההרשאה שניתנה לנושאי תפקיד בחברה, נבחנת לא על-פי דיני הכשרות, אלא על-פי דיני השליחות במובנם הרחב.

דיני השליחות הכלליים על-פי חוק השליחות, וכן דיני השליחות המיוחדים על- פי סעיפים 55 ו- 56 לחוק החברות {בר-מור, כרך ג', 159}.

ההוראות הספציפיות של חוק החברות ביחס לפעולות החורגות ממטרות החברה או מההרשאה מעוגנות בסעיף 56 לחוק החברות, הקובעת כי פעולה שנעשתה עבור החברה, החורגת ממטרותיה או מההרשאה שניתנה למבצעה, אינה פוגמת בכשרות החברה לבצעה.

היא מהווה פעולה החורגת מהרשאת האורגנים הפועלים בשם החברה. פעולה זו נבחנת על-פי דיני השליחות ולא על-פי דיני הכשרות.

דיני השליחות לעניין זה הם בעלי משמעות כפולה: ראשית, דיני השליחות הכלליים על-פי חוק השליחות; שנית, דיני השליחות המיוחדים על-פי חוק החברות, במקום שעולה סתירה ביניהם, גובר הדין הספציפי של חוק החברות {ע"א 4670/03 י.מ.ש השקעות בע"מ נ' כלל (ישראל) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.06) (להלן: "עניין י.מ.ש השקעות")}.

ככלל, פעולה החורגת ממטרות החברה או מההרשאה שניתנה למבצע הפעולה אינה תקפה כלפי החברה, אך לכך יש שני חריגים: האחד, אם החברה אישרה את הפעולה בדרכים הקבועות לכך בחוק.

השני, מקום שהצד השלישי עמו נעשתה הפעולה החורגת לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה, הרי גם אם החברה מתנגדת לאישרור הפעולה, היא תחוייב בתוצאותיה, ותינתן בכך הגנה לציפיותיו של הצד השלישי תם-הלב שהפעולה המשפטית שנעשתה עמו תכובד.
בבחינת ההרשאה, יש לעמוד, ראשית, על השאלה האם במישור האובייקטיבי הפעולה שנעשתה היתה בגדרה של ההרשאה הנתונה למבצעה.

אם חרגה הפעולה מההרשאה, מתעוררת שאלה נוספת, האם בעיני הצד השלישי היתה הרשאה נחזית. הדגש הוא על חזותה החיצונית של ההרשאה בעיניו של הצד השלישי, וזאת מטעמים של הגנה על אינטרס ההסתמכות שלו.

ככל שפעולת המנהל נחזית להיות בעיני הצד השלישי על-פי המצגים שהוצגו כפעולת הרשאה, הרי שכך יש לסווגה לעניין בחינת תוצאותיה.

סמכותו של נושא משרה בחברה אינה בלתי-מוגבלת, והוא מצווה שלא לבצע פעולה החורגת מהרשאתו {סעיף 55 לחוק החברות}.

תחומיה של ההרשאה הנתונה לנושא משרה נגזרים ממקורות שונים. על מקורות אלה נימנים, בין היתר, הוראות חוק החברות, מסמכי החברה, ונוהליה ונוהגיה הפנימיים של החברה {בר-מור, כרך ג', 168}.

חוק החברות קובע הוראות כלליות לגבי תפקידי האורגנים העיקריים של החברה - האסיפה הכללית, הדירקטוריון והמנהל הכללי {סעיף 46 לחוק החברות}.

בתמצית נציין, כי האסיפה הכללית היא המוסמכת לקבל החלטות מהותיות שונות בעניין החברה, כגון שינויים בתקנון, מינויים חשובים בחברה, עריכת שינויים בהון החברה, מיזוג, ועוד {סעיף 57 לחוק החברות}, הדירקטוריון מתווה את מדיניות החברה ואת תוכניות הפעולה שלה, קובע את המבנה הארגוני ואת מדיניות השכר, אחראי לדו"חות הכספיים, מפקח על פעולות המנהל הכללי, ועוד {סעיף 92(א) לחוק החברות}, המנהל הכללי מופקד על ניהולם השוטף של ענייני החברה, במסגרת המדיניות שקבע הדירקטוריון ובכפוף להנחיותיו; בידיו כל סמכויות הניהול והביצוע השיוריות, שלא הוקנו בחוק או בתקנון לאורגן אחר {סעיפים 120, 121(א) ו- 122 לחוק החברות; בג"צ 6432/02 איגוד קופות הגמל הענפיות נ' שר האוצר, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.04.03) (להלן: "עניין קופת גמל"}.

מסמכיה ודרכי התנהלותה הפנימית של החברה עשויים לעצב את פרטיהן ודקדוקיהן של סמכויות האורגנים הפועלים במסגרתה; אך חוק החברות קובע הגבלות שונות על יכולתה של החברה להתנות על חלוקת הסמכויות הקבועה בו {סעיפים 58, 92(ב), 121(ב)-(ג) ו- 288(ב) לחוק החברות; עניין קופות הגמל, הנ"ל}.

דירקטור יחיד, להבדיל מן הדירקטוריון כ"אורגן-רבים" המורכב מכמה דירקטורים, אינו מוסמך, בדרך-כלל, מעצם מעמדו, לבצע פעולות בשם החברה {ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.05.03)}.

עם-זאת, ייתכן שדירקטור פלוני יוסמך על-ידי הדירקטוריון לבצע פעולה בשם החברה במסגרת הסמכה ספציפית. החוק מבחין לעניינים מסויימים בין חברה ציבורית לחברה פרטית בעניין חלוקת הסמכויות והרכב המוסדות המנהלים.

כך, למשל, בחברה פרטית יתכן דירקטוריון המונה אדם אחד {סעיף 93(א)} ובחברה פרטית, אם לא מונה מנהל כללי, תנוהל החברה בידי הדירקטוריון {סעיף 119(ב) לחוק החברות}.

תחימת קווי המיתאר המדוייקים של סמכויות נושאי המשרה עשויה להיות מלאכה מורכבת, המעוררת קשיים במקרי גבול.

ב- ת"א (חי') 274-08 {מוני שבתאי נ' ליטו גרופ בע"מ ואח', תק-מח 2013(1), 1019 (2013)} קבע בית-המשפט כי פעילות מנהל או דירקטור כפופה לדיני החברות ואין בכך כדי להוציא את תחולתם של דיני השליחות.

מקום שיש סתירה בין חוק השליחות וחוק החברות לעניין החריגה מהרשאה, יחולו דיני החברות מכוח סעיף 19 לחוק השליחות הקובע כי החוק אינו בא לגרוע מהוראות כל דין המסדיר סוג מיוחד של שליחות ומכוח עדיפות דין ספציפי על דין כללי.

חוק החברות אוסר על נושאי תפקיד בחברה לחרוג מן ההרשאה שניתנה להם על-ידי החברה לפעול בשמה {סעיף 55 לחוק החברות}.

ככל שהחברה לא אישרה את הפעולה והצד השלישי ידע או היה עליו לדעת על החריגה מן ההרשאה, הרי שהחברה לא תהא חייבת באחריות חוזית כלפי הצד השלישי {ע"א 3998/07 צ. בכור ניהול ואחזקות נ' ממשל ירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו ( 06.01.11)}.

ב- ע"ב (ת"א) 8730/99 {נפתלי לינדאור נ' מישנאל חברה להשקעות ובנין, תק-עב 2003(1), 215 (2003)} קבע בית-המשפט כי דירקטוריון החברה הוא האורגן המופקד על ניהול החברה. הדירקטוריון יכול להפעיל את סמכויותיו רק כגוף מאוחד, המקבל החלטות באסיפות דירקטוריון, אלא אם נקבע אחרת בתקנון.

זאת ועוד, הכוחות המסורים לדירקטוריון ניתנו לו בפועלו כדירקטוריון ולא לדירקטורים הבודדים, לפיכך חייבים הדירקטורים להפעיל כוח זה בישיבות הדירקטוריון על-פי כללים שנקבעו לכך בתקנון ועל-כן לא בכל מקרה פועל הדירקטור כאורגן החברה.

על-מנת לקבוע האם הדירקטור פעל כאורגן של החברה יש לבחון את מסמכי היסוד של החברה ולבדוק בידי מי הכוח, על-פי האמור בהם, להפעיל את סמכויות החברה.

על-פי פסיקת בית-המשפט כאשר תקנותיה של החברה קובעות, כי פעולותיה של החברה יכולות להתבצע רק על-ידי מספר מסויים של מנהלים הפועלים בצוותא, אין תוקף לפעולתו של מנהל הפועל בגפו, בניגוד לאמור בתקנות.
פעולה משפטית שנעשתה בשביל חברה ללא הרשאה ממנה או בחריגה מן ההרשאה - אין לה תוקף {ע"א 5663/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק) נ' משה גרוס, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.10.94)).

פעולה, כאמור לעיל, שנעשתה ללא הרשאה או בחריגה מהרשאה, ניתנת לאישור בדיעבד בהחלטת האסיפה הכללית או בהחלטת הדירקטורים אם מתן ההרשאה היה בסמכותם.

באשר לסעיף 55 לחוק החברות נקודת המוצא העקרונית של החוק הינה כי פעולה חורגת אינה חורגת מכשרותה של החברה, אלא מהווה תמיד פעולה החורגת מהרשאתם של אורגנים הפועלים בשם החברה.

לעניין פעולה חורגת, אין נפקא מינה אם החריגה מתבטאת בפעולה מחוץ למטרות החברה הקבועות בתקנונה, או בפעולה במסגרת המטרות, אך מחוץ להרשאה שניתנה למבצע הפעולה.

בכל המצבים הללו הפעולה היא חורגת, וחלים דיני השליחות.

כאשר החריגה היא מהמטרות הקבועות בתקנון - מוסמך ליתן את האישור בדיעבד האורגן בחברה אשר בסמכותו לשנות את המטרות והוא האסיפה הכללית.

כאשר נדרש אישור לפעולה שניתנה ללא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה, ינתן האישור בידי האורגן המוסמך ליתן את ההרשאה.

ב- ע"א 470/76 {לוטוף יוסף נג'ם נ' דאוד בשארה יעקוב, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.01.79)} קבע בית-המשפט כי כאשר שני הצדדים להסכם כבר נתנו את הסכמתם להסכם, אך ביצוע ההסכם תלוי בהסכמת צד שלישי - כי אז מתן ההסכמה של הצד השלישי יכול להיות תנאי מתלה, ובמקרה כזה ההסכם הוא הסכם גם לפני השגת אותו אישור.

אבל לא-כן הוא כאשר אחד הצדדים למשא ומתן לקראת כריתת ההסכם הוא אישיות משפטית הפועלת באמצעות האורגנים שלה, ובטופס ההסכם נאמר במפורש שההסכם לא יכנס לתוקפו אלא אם אורגן מסויים של אותה אישיות משפטית יאשר אותו - כי אז אין לפנינו תנאי מתלה ולא נקשר ההסכם עד שלא ניתן האישור הדרוש.

ב- ת"א (יר') 2180/00 {שלמה גבאי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', תק-מח 2008(2), 6106 (2008)} קבע בית-המשפט כי נכונותה של מערכת המשפט להגן על צדדים שלישיים היא גדולה יותר כאשר המדובר בצדדים שלישיים "חלשים", מאשר כאשר המדובר בצדדים שלישיים "חזקים".

כך, למשל, כאשר הצד השלישי המתקשר עם החברה הינו בנק, הרי שמערכת המשפט מניחה שהבנק מסוגל לבדוק נכוחה את סוגיית רשות החתימה בחברה, ולהבטיח שרק הפרטים המוסמכים להתקשר בשמה של החברה יהיו אלה הכורתים את ההתחייבות בשמה.

זאת ועוד, נקבע כי הן בדיני השליחות והן בדיני החברות, מקום בו הצד השלישי ידע או יכול היה לדעת כאדם סביר, שהמתיימר להיות שלוח פועל בהעדר הרשאה, לא נוצרים יחסי שליחות ופעולות השלוח אינן מחייבות את השולח.

מעבר לעדיפות שיש לפירוש זו, בכך שהוא יוצר הרמוניה בין החוקים השונים, ישנו גורם נוסף להעדפת הפירוש המוצע. במסגרת ההסדר הקבוע בסעיף 56 לחוק החברות, יצר המחוקק איזון עדין, לפיו במקרים מעין אלה תוענק הגנה לצדדים שלישיים, למעט במצבים בהם התרשל הצד השלישי, בכך שידע, או יכול היה לדעת על העדר ההרשאה, שאז הצד השלישי יישא בסיכונים ובנזקים שנגרמו, בין היתר, עקבות ידיעתו או התרשלותו.

סעיף 56(א) לחוק החברות קובע כי פעולה שנעשתה בעבור חברה תוך העדר הרשאה, הינה מחוסרת תוקף כלפי החברה "אלא-אם-כן אישרה החברה את הפעולה בדרכים הקבועות בסעיף-קטן (ב)", או אם הצד השלישי לא ידע ולא היה עליו לדעת על העדר ההרשאה.

ב- ה"פ (יר') 5299/06 {אורי בנק ואח' נ' הקרן הקיימת לישראל ואח', תק-מח 2007(2), 11679 (2007)} נקבע כי בית-המשפט לא יתערב בהחלטת המנהלים, ולא ימיר את שיקול-דעתם בשיקול-דעתו - אפילו היה הוא עצמו מגיע לתוצאה אחרת, ואף אם הוא משוכנע כי המנהלים טעו, בשקלם את אינטרס החברה.

דין זה הוא פועל יוצא של כלל היסוד בדיני החברות, שלפיו אף שהחברה היא אישיות משפטית הקיימת ופועלת מכוח החוק, הניהול הפנימי של ענייני התאגיד נתון בידי מנהליו ובעלי מניותיו, הלכה זו מבוססת על העיקרון המשפטי, המעוגן בסעיף 4 לחוק החברות, לפיו לחברה יש אישיות משפטית נפרדת.

החברה רשאית לנהל את ענייניה הפנימיים ללא התערבותו של בית-המשפט, כל עוד הפעולה מתיישבת עם "אופיה וטבעה כגוף מאוגד". המסקנה היא, כי כל עוד ניהול החברה לא חרג מהוראות החוק והתקנון, אין מקום להתערבותו של בית-המשפט.

כך למשל, כאשר חברה פועלת תוך קיפוח מי מבעלי מניותיה היא חורגת למעשה מההרשאה שהוענקה לה, ולכן יש מקום להתערבותו של בית-המשפט, לפי סעיף 191 לחוק החברות. מתוך עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, על-כן ראוי לפרש את סמכות בית-המשפט להתערב בענייניה הפנימיים של חברה בצמצום.

כמו-כן, נקבע בפסיקת בית-המשפט כי העברת הנטל מהטוען לקיומם של שיקולים "אסורים" לפתחם של הדירקטורים, כדי שהם יוכיחו כי אכן פעלו מתוך שיקולים לגיטימיים, יועבר רק באותם מקרים בהם עולה חשד ממשי באשר למניעיהם של הדירקטורים בהחלטתם.
כידוע, לאסיפה הכללית כוח להכשיר פגמים שנפלו בהחלטות של גופים אחרים בחברה. כוח זה מעוגן במספר הוראות בדין, סעיף 56(ב) לחוק החברות מאפשר לאסיפה הכללית לאשר בדיעבד פעולה שנעשתה בחריגה ממטרות החברה, וכן מאפשר הוא לאסיפה הכללית לאשר פעולות שבגדר סמכותה, אם נעשו בחוסר סמכות.

ב- ת"א (חי') 41167-09-12 {גיאודינמיקה בע"מ נ' א.י.ל. סלע 1991 בע"מ, תק-של 2014(3), 27892 (2014)} קבע בית-המשפט כי עיקרו של ההסדר הקבוע בסעיף 56(א) לחוק החברות הוא כי במקרה של חריגה מהרשאה, אין לפעולה תוקף כלפי החברה אם לא אישרה אותה אלא-אם-כן הצד השלישי שכלפיו נעשתה הפעולה לא ידע ולא היה עליו לדעת על העדר ההרשאה.

ב- תא"מ (ב"ש) 20708-02-13 {מגדל התקווה למסחר בע"מ נ' ברמט בניין ופיתוח בע"מ, תק-של 2013(3), 63905 (2013)} קבע בית-המשפט כי העיקרון בדיני השליחות הכלליים הוא שחריגה מהרשאה איננה יכולה להקים חבות של השולח כלפי הצד השלישי.

הצד השלישי איננו יכול לכפות את תוצאות הפעולה המשפטית על השולח, מקום בו השלוח חרג מהרשאתו {או פעל בהעדר כל הרשאה} אפילו היה השולח רשלן ואפילו הצד השלישי איננו רשלן.

סעיף 56 לחוק החברות מתפרס ומשתלב עם דיני השליחות הכלליים לפי חוק השליחות, פעולה שנעשתה עבור החברה, החורגת ממטרותיה או מההרשאה שניתנה למבצעה, אינה פוגמת בכשרות החברה לבצעה. היא מהווה פעולה החורגת מהרשאת האורגנים הפועלים בשם החברה. פעולה זו נבחנת על-פי דיני השליחות ולא על-פי דיני הכשרות.

דיני השליחות לעניין זה הם בעלי משמעות כפולה: ראשית, דיני השליחות הכלליים על-פי חוק השליחות; שנית, דיני השליחות המיוחדים על-פי חוק החברות, במקום שעולה סתירה ביניהם, גובר הדין הספציפי של חוק החברות.

ככלל, פעולה החורגת ממטרות החברה או מההרשאה שניתנה למבצע הפעולה אינה תקפה כלפי החברה, אך לכך יש שני חריגים: האחד, האם חברה אישרה את הפעולה בדרכים הקבועות לכך בחוק.

והשני, מקום שהצד השלישי עמו נעשתה הפעולה החורגת לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה, הרי גם אם החברה מתנגדת לאישרור הפעולה, היא תחוייב בתוצאותיה, ותינתן בכך הגנה לציפיותיו של הצד השלישי תם-הלב שהפעולה המשפטית שנעשתה עמו תכובד.

ב- ת"א (כ"ס) 28972-06-10 {מרגלית מ.א. פיתוח עסקי בע"מ ואח' נ' מילוז בע"מ ואח', תק-של 2013(2), 83416 (2013)} קבע בית-המשפט כי גם אם אדם בעל השכלה והכשרה כה נכבדים בתחום החברות, שיש לו נגישות כה קלה ואינטנסיבית לחברה, למסמכיה ולבעלי התפקידים שלה, לא אמור לדעת על העדר הרשאה, מתרוקן התנאי הקבוע בסעיף 56 לחוק החברות זה מכל תוכן ממשי.

ב- ת"א (ת"א) 47417-01-11 {עדה ברונפמן מהנדסים יועצים בע"מ נ' סי. פי. אם. ניהול בנייה בע"מ, תק-של 2013(1), 37277 (2013)} קבע בית-המשפט כי הרשאה משמעותה הרשאה ממשית והרשאה נחזית.

הדגש הוא על חזותה החיצונית של ההרשאה בעיניו של הצד השלישי וזאת מטעמים של הגנה על אינטרס ההסתמכות שלו.

ככל שפעולת המנהל נחזית להיות בעיני הצד השלישי על-פי המצגים שהוצגו לו כפעולה בהרשאה הרי שכך יש לסווגה לעניין בחינת תוצאותיה {ע"א 4670/03 י. מ. ש השקעות בע"מ נ' כלל (ישראל) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.06)}.

ב- תא"מ (ת"א) 36073-02-12 {עמינח תעשיות רהיטים ומזרונים בע"מ נ' חוצות זהב בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.01.13)} קבע בית-המשפט כי דוקטרינת האולטרה וירס בוטלה זה מכבר והסיכון מוטל על החברה ולא על צד ג'. ההנחה היא שלחברה יש כלים טובים יותר לבדוק האם מי שפועל מטעמה חרג מסמכות.

כיום סיכון זה מוסדר בסעיף 56 לחוק החברות המחיל למעשה על החברה את דיני השליחות לגבי חריגה מהרשאה ומרחיב את ההגנות הניתנות לצד ג' ליחסי השליחות.

סטנדרט הידיעה הרלוונטית לסעיף 56 לחוק החברות, הוא סטנדרט כללי של סבירות, לכן הסיפא לפיה נדרש כי צד ג' "לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה מהרשאה" משמעה כי אדם סביר, בנעליו של אותו צד ג', לא היה יודע על החריגה מהרשאה.

דוקטרינה נוספת, המגינה על צדדים שלישיים, בהינתן חריגה מהרשאה של אורגן בחברה, היא דוקטרינת השליחות הנחזית. הדוקטרינה מבוססת על הרציונל שבבסיס ההשתק והסתמכותו של צד ג' על מצג של שליחות.

לפי עיקרון הסמכות הנחזית, המתקשר עם החברה רשאי להניח שהאדם שפעל מטעמה היה מוסמך לחייבה בפעולתו, אם החברה הציגה את אותו אדם כבעל סמכות, הגם שלא היתה לו סמכות.

המבחן בסעיף 56 הוא מבחן הידיעה של הצד שכלפיו בוצעה הפעולה, אודות החריגה מההרשאה. החובה לדעת נבחנת במשקפי האדם הסביר. אדם ייחשב כמי שהיה עליו לדעת על החריגה מסמכות, אם אדם סביר בנסיבות אלו היה יודע על-כך.

כאשר יש נסיבות המעלות חשד בדבר העדר הסמכות, חובה על המתקשר עם החברה לבדוק את שאלת הסמכות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מניעת פעולה חורגת