הרמת מסך בדיני עבודה

ככלל, בית-הדין האזורי לעבודה לא יטה להרים את מסך ההתאגדות כדבר שבשגרה בשל עקרון האישיות הנפרדת {סע"ש (אזורי ת"א) 40606-03-13 אליעזר הורביץ נ' ASTBAHA BERHANE, תק-עב 2013(2), 13590, 13592 (2013)}.

בית-הדין הארצי לעבודה הרחיב בשנים האחרונות את עניין הרמת המסך והוסיף את עקרון תום-הלב כשיקול להרמת המסך.

חובת תום-הלב מחייבת את המעסיק להתאים את העסקת העובדים ליכולת הפיננסית של החברה, ובהעדר יכולת פיננסית תהא אחריות אישית על אותו אדם פרטי, שהעסיק את העובדים.

כלומר, אין מקום להמשך העסקתו של עובד, כאשר המעסיק יודע שלא יוכל לשלם לעובד את שכרו ו/או את זכויותיו הסוציאליות.

המבחנים הנלווים לצורך בדיקה, האם יש מקום לביצוע הרמת מסך הינם: ערבוב נכסים, שמשמעותו אי-שמירה על הפרדה בין נכסי החברה לבין נכסי בעלי המניות, שרשרת של הקמת חברות ופירוקן, כישלון לספק לחברה מקורות מימון משמעותיים והעדר פעילות חשבונאית תקינה {עב' (חי') 855/02 יעקב פריאל נ' חברת יערות הכרמל - תעשיות מיחזור עץ בע"מ ואח', תק-עב 2007(3), 9318 (2007)}.

לצורך ההכרעה בשאלה מי היה מעבידו של פלוני, יש לבחון כיצד ראו השניים את היחסים ביניהם, על מי חלה חובת תשלום השכר, לפני מי היה על העובד להתפטר ובידי מי הכוח לפטרו.

מקום שבו המעביד הוא חברה בערבון מוגבל, תהא, ברגיל, החברה מעסיקתו של העובד, אולם ייתכנו מצבים בהם יורם מסך ההתאגדות בין החברה ובין מנהליה, כלומר, יראו את המנהלים או את בעלי המניות של החברה כמעבידים של עובדי החברה.

בית-המשפט ירים את מסך ההתאגדות במקרים קיצוניים, יוצאים מן הכלל, כאשר הוכח שמסך ההתאגדות משמש רק מסווה למעשה תרמית או למעשה הנוגד את האינטרס הציבורי.

לצורך הטלת חבות אישית על מנהל, אשר בעל מניות בחברה, אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי {סובייקטיבי} למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית {עב' (ת"א) 7577/09 טליה שגב - ב"כ עו"ד ברדה איתי נ' סילביה לוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.11.12)}.

בדיון בסוגיית הרמת מסך, במסגרת יחסי עבודה, איבחן בית-הדין הארצי לעבודה, בין מעמדם של כלל הבאים במגע עם החברה לבין עובדיה.

בנוסף לכללי הרמת המסך המתייחסים לנושים רגילים, קיימת קטגוריה מיוחדת של מתקשרים ונושים שהם עובדי החברה. העובדים נותנים שירותים לחברה ויוצרים לעצמם תשתית של ביטחון כלכלי, תוך מתן אמון בחברה וביציבותה. אין מדובר, איפוא, בנושה וולנטרי אלא במתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת הנגזרת בעיקר מחובת תום-הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה {עב"ל 1170/00 פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבניין בע"מ, פד"ע לח 817 (27.11.02); ע"ע 1201/00 זילברשטיין נ' ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ, תק-אר 2002(4), 106 (2002); ע"ע 1147/02 אדיב נ' החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, תק-אר 2003(1), 1113 (2003); ד"מ (יר') 6083/06 מוחה יניב נ' נוף אמי בע"מ ואח', תק-עב 2008(1), 6078 (2008)}.
העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם {עב' (ת"א-יפו) 3021/02 ערן הירשפלד ואח' נ' י.ס.ח. ניהול והשקעות בע"מ ואח', תק-עב 2007(4), 9423 (2007)}.

חשוב להדגיש כי אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו.

מכאן, שיסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה או התערבות החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי - נחשבים ל"שימוש לרעה" במסך ההתאגדות המצדיק הרמת מסך.

בכל המקרים שמנינו לעיל ובדומיהם הרימו בתי-המשפט את מסך ההתאגדות, על-מנת לאיין את הרווחים הצפויים ב"שימוש לרעה במסך ההתאגדות" {ע"ע" 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עיתונות), תק-אר 2002(4), 106 (2002)}.

עניין מרכזי שנבחן, בבתי-הדין לעבודה, הינו חובת תום-הלב המוגברת, הקיימת ביחסי עובד ומעביד.

חובת נאמנות זו, הרחבה מחובת תום-הלב הרגילה בדיני חוזים, מחייבת להתאים את העסקת העובדים, ליכולת הכלכלית של החברה ובהעדר יכולת כזו עשוי בית-הדין להטיל אחריות אישית על מי שעומד מאחורי החברה, מנהל אותה ושולט בה {עב' (יר') 1287/05 וייס אריאל נ' דלישס שירותי קיטרינג ע.י.מ.ב.י בע"מ ואח', תק-עב 2008(2), 5219 (2008)}.

יצירת יריבות משפטית ישירה בין עובד העובד בחברה לבין בעלי מניותיה של החברה אפשרית בנסיבות מיוחדות וחריגות בהן הוכח, כי קיומה של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה שימשה את בעלי המניות כ"עלה תאנה" לפעילות, אשר יש ספק בכשרותה {ע"ב (יר') 1354/05 אדרי שרית נ' מוניות און ליין החדשה בע"מ ואח', תק-עב 2008(1), 8719 (2008)}.

עירוב נכסים, ייזקף לחובתו של בעל מניות אך ורק אם עירוב הנכסים היה במטרה שפוגעת בחברה ובעובדיה {ע"ע (ארצי) 131/05 מארק מעתוק נ' דוד אוסטרובסקי ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); ד"מ (יר') 6083/06 מוחה יניב נ' נוף אמי בע"מ ואח', תק-עב 2008(1), 6078 (2008)}.

כאמור, טענה בדבר הרמת מסך היא טענה המחייבת הנחת תשתית עובדתית מפורטת ומלאה.

בית-הדין לעבודה, במקרים הראויים ירים את מסך ההתאגדות מעל זהותו של המעביד-התאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי מניות או מנהלים, אך זאת יעשה בזהירות הראויה, ושעה ששוכנע בדבר קיומה של פעילות שלא בתום-לב או בכוונה להונות עובדים או נושים של תאגיד וכן מקום בו החברה המנהלת את העסק מתחלפת חדשות לבקרים, אך המנהל למעשה של העסק הוא אותו אדם ושכרו של העובד משולם על-ידי החברה שהיא בעלים של העסק באותה עת, אך ממנה לא ניתן לגבות את חוב שכר העבודה ופיצויי פיטורים המגיעים לעובד {עב' (ת"א-יפו) 3021/02 ערן הירשפלד ואח' נ' י.ס.ח. ניהול והשקעות בע"מ ואח', תק-עב 2007(4), 9423 (2007)}.

זאת ועוד. בחינת קיומן של העילות היא, ביסודו של דבר, תולדה של תשתית עובדתית הנפרשת בפני בית-הדין אשר ממנה עולה תמונת מצב של שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה למטרות בעלי העניין בחברה, תוך ניצול וקיפוח הנושים ותוך פגיעה בעשיית הצדק {ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ, תק-אר 2002(4), 105 (2002)}.

בבוא העובד לתבוע את מעבידו בשל אי-תשלום לקופת גמל, עומדות לרשותו שתי עילות עקריות המעוגנות בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)"): האחת, אכיפה לפי סעיף 3 לחוק הנ"ל. השניה, פיצויים על הפרת הסכם לפי סעיף 10 לחוק הנ"ל {ע"ע (ארצי) 1137/02 יוליוס אדיב נ' החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, תק-אר 2003(1), 113 (2003)}.

משהפר המעביד את חוזה העבודה על-ידי אי-ביצוע תשלומים לקופת הגמל, כמוטל עליו על-פי הסכם קיבוצי החל לפי צו הרחבה, קמה לעובד זכות תביעה. הברירה בידי העובד הינה לתבוע ביצוע בעין על-ידי אכיפת תשלומים לקופת הגמל או לתבוע פיצויים על הפרת החוזה {דב"ע ל"ד/40-3 אולמי פאר נ' אזרזר, פד"ע ה' 411; דב"ע לט/46-3 פלדון נ' אריגי דן בע"מ, פד"ע י"א 111}.

במסגרת עילת האכיפה, הסעד המבוקש הוא חיוב המעביד לשלם לקופת הגמל את הסכומים אותם הוא חייב לקופה.

במסגרת עילת הפיצויים, הסעד המבוקש הוא תשלום פיצוי לעובד עצמו על הנזק שנגרם לו בשל אי-ביצוע תשלומי המעביד לקופת הגמל.

עילות אלה הן לא רק שונות זו מזו באופיין, אלא שהסעדים המבוקשים בגידרן מכוונים כלפי מוטבים שונים: בעילה הראשונה {אכיפה} קופת הגמל היא הגורם המוטב ובעילה השניה {פיצויים} המוטב הוא העובד עצמו.

יותר מכך, כל אחת מן העילות מביאה לתוצאה שונה המשפיעה באורח שונה בתכלית על זכויותיו של העובד: עילת האכיפה טומנת בחובה מטרה סוציאלית מובהקת והיא נועדה לשמור על זכויותיו של העובד בקופה ולהבטיח את קבלת תשלומי הפנסיה המגיעים לו לפי תקנות הקופה, כסידרם.

לעומת-זאת, עילת הפיצויים מן המעביד נועדה לפצות את העובד עצמו על הנזק שנגרם לו בשל אי-יכולתו לקבל את המגיע לו לפי תקנות הקופה בשל מחדלו של המעביד.

משעה שהמעביד מפר את התחייבותו ולא משלם את חובו לקופה, קמה לעובד עילת תביעה כלפיו בכל אחת משתי העילות שמנינו לעיל: אכיפה ופיצויים.

נשאלת השאלה, איזו עילה עדיפה ובאיזו דרך ינקוט העובד? כפי שראינו, כל אחת מהדרכים מכוונות כלפי בעל דין שונה ומביאות לתוצאות שונות.

על-כן, נשאלת שאלה נוספת, האם יש מקום להגביל את שיקול-דעתו של העובד בבחירתו בין שתי הדרכים וליתן עדיפות לדרך אחת על פני רעותה?

בפסיקת בית-הדין הארצי קיימת על-כך תשובה חיובית. לפי הפסיקה, יש לראות בעילת תביעה המכוונת לאכוף על המעביד תשלומים לקופה, כעילה עיקרית העדיפה על פני עילת הפיצויים.

זאת ועוד. בשל חשיבותו של נושא הגמלה לעובד ולשאיריו והנשיאה ההדדית בנטל הביטוח הפנסיוני, יש להקפיד ולפקח על קיום הוראותיו של צו הרחבה המחייב מעביד לבטח את עובדיו בקרן ביטוח.

דרך המלך באכיפת צו ההרחבה היא הגשת תביעה על-ידי העובד לשם העברת התשלומים לקופת גמל על-ידי המעביד.

עובד היודע כי מעבידו אינו מעביר תשלומים שוטפים לגביו לקופת גמל, ואינו נוקט בכל צעד כנגד זאת, מתרשל בכך ביישום זכויותיו, והוא מצפה לקבל בסוף תקופת עבודתו, לעצמו, פיצוי חד-פעמי במקום זכויותיו הפנסיוניות.

לפיכך, בבוא בית-הדין לפסוק בתביעה לתשלום פיצוי ממעביד עקב אי-העברת תשלומים שוטפים לקופת גמל, עליו לברר תחילה אם ניתן ללכת בדרך המלך, ולשלם את חוב התשלומים לקופת הגמל. רק אם מתברר כי הדרך האמורה אינה ישימה, יובאו בפני בית-הדין ההוכחות הנדרשות על הנזק שנגרם לעובד עקב אי-העברת התשלומים ובשים-לב כי במידה ולא הובאו הוכחות כאמור, לא יהיה זכאי העובד לפיצוי.

בבואנו לבחון את שאלת הרמת המסך, שומה עלינו איפוא לתת את הדעת לא רק לדין הכללי היפה לתחום העסקי המובהק, אלא גם - ובמיוחד - ליישומו והשלכתו של דין זה על היחסים בין חברה-מעסיקה לבין עובדיה.

העילה המובהקת להרמת המסך היא השימוש לרעה במסך ההתאגדות. כך למשל, מעביד המפר את חוזה העבודה שלו עם העובד תוך שהוא ממשיך לנכות משכר העובדים עבור קופת הגמל ולא מעביר את הכספים לתעודתם לא רק פוגע בזכויותיהם של עובדיו אלא שהוא שולח ידו בכספי העובד ומבצע עבירה לפי חוק העונשין.

בכך המעסיק נוהג כלפי עובדיו בחוסר תום-לב מובהק ותוך הפרה בוטה של חובת האמון המוטלת עליו ביחסיו עימהם. על-כן, אין ספק כי זהו מקרה מובהק של מעשה תרמית של חברה כלפי נושיה-עובדיה - המצדיק הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם אין מתקיימות עילות אחרות להרמת המסך.

ב- ע"ע 1401/04 {גיל ברק נ' רפאל פרץ ואח', תק-אר 2006(3), 481 (2006)}, הורה בית-הדין הארצי, כי יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה מקום בו החברה הפסיקה להעביר לביטוח המנהלים ולקרן ההשתלמות כספים שנוכו ממשכורתם של עובדיה.

במקרה דנן הוכח, בין היתר, כי לאחר שפורקה החברה הקים בעליה חברה שתחום עיסוקה משיק לזו של החברה, אך לא נרשם כבעלים, וזאת כדי להימנע מתשלום החובות לעובדיה.

בית-הדין קבע כי בנסיבות אלה, כאשר בפועל עמדו המשיבים בפני שוקת שבורה עת באו לדרוש זכויות - המגיעות להם מן החברה, יש מקום להרים את מסך ההתאגדות.

חילופי מעבידים אינם דבר של מה בכך ולא ניתן לעשותם כלאחר יד בלא הסכמה מודעת של העובד.

מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשניה. עובד אינו אבן על לוח המשחק של מעבידו.

ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק, בבחינת היום פה ומחר שם, אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום-הלב המוטלת על המעסיק והתנהלות זו תיחשב כעירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות.

במיוחד נכונים הדברים באשר כל הגופים הללו נכשלים בעסקיהם והעובד מוצא עצמו מול שוקת שבורה.

בנסיבות שכאלה, יש מקום לקבוע שהמעסיק האמיתי של העובד היא לא חברה א' או ב' או ג' אלא גם ובמיוחד מי שעמד מאחורי כל אותן חברות {ראה גם ע"ע 1452/04 שלמה אביר נ' מנסור חוסיין ואח', תק-אר 2006(2), 367 (2006); ע"ע 1137/02 יוליוס אדיב (מערער) בע"ע נ' החברה לפיתוח, תק-אר 2003(1), 113 (2003)}.

ב- עב' (ת"א-יפו) 8796/05 {דנה הרמן נ' א.ב. לינקס בע"מ ואח', תק-עב 2008(3), 677 (2008)}, התובעת טענה כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע אישית בתשלומים. הנתבע רוקן את הנתבעת מכל תוכן והוא למעשה עשה ככל שעלה בדעתו בין החברות המעורבות במכירה כשהינו בעל השליטה או מנהל ובעל זכות חתימה באותן חברות.

בית-הדין קבע כי לא נמצא יסוד לחייב את הנתבע אישית בחיובי הנתבעת וציין כי אין בפניו הוכחה על תרמית או על ערבוב נכסים למטרות של ניצול וקיפוח נושים.

בית-הדין, במקרה דנן, לא שוכנע, כי העברת המניות נעשתה על-מנת לפגוע בתובעת או במי מהעובדים. העובדה, כי קיימת מחלוקת באשר לזכותה של התובעת לפיצויי פיטורים, אינה בגדר התנהגות שלא בתום-לב.

כמו-כן, ציין בית-הדין כי אין בפניו כל אסמכתא לכך שהנתבעת לא תוכל לעמוד בחיובים שהוטלו עליה מכוח פסק-דין זה.

ב- עב' (ת"א-יפו) 2404/06 {טל וינשטיין נ' משה לוגסי ואח', תק-עב 2008(2), 7932 (2008)}, בית-הדין קבע כי מבחינת העובדות, יש להגיע למסקנה כי הנתבע 1 הקים את חברת אוז קלין, שנסגרה בעקבות מצוקה כלכלית אליה נקלעה, ומייד לאחר סגירתה - הקים חברה חדשה, שנרשמה על-שם בנו.

על-פי התרשמות בית-הדין, הנתבעת 2 הינה מחליפה זהה של חברת אוז קלין, הנתבע 1 - תחת כובעו כמנהל שכיר בנתבעת 2 - שלט בכל הקורה בה, והוא זה שהמשיך להעסיק את התובעת באותה מתכונת עבודה כקודם, ולתת שירותי ניקיון לאותם משתמשים שחברת אוז קלין נתנה להם שירותיה.

השינוי היחיד שחל בין יום 31.08.03, אז הפסיקה התובעת לעבוד עבור אוז קלין, ובין יום 01.09.03, אז החלה לעבוד עבור הנתבעת 2, הוא הרישום של נתבעת 2 אצל רשם החברות, כחברה בבעלות בנו של הנתבע 1. מדובר, כך לפי ההתרשמות, בשינוי למראית-עין בלבד.

לכן, משאלה פני הדברים, בית-הדין מצא כי קיימת עילה מוצדקת להרים את מסך ההתאגדות ולחייב גם את הנתבע 1 באופן אישי בחובותיה של הנתבעת 2, כמעסיקה האחרונה, כלפי התובעת.

ב- ד"מ (ת"א-יפו) 5599/06 {שיבר מור נ' בני לכמיש ואח', תק-עב 2008(1), 3887 (2008)}, התובעת הגישה תביעה לתשלום שכר עבודה והוצאות נסיעה בגין עבודתה כמוכרת במחלקת הלבשה במשביר לצרכן בחודשים 10/05 עד 11/05.

בכתב הגנה שהוגש על-ידי נתבעים 1, 2, נטען כי המעסיקה של התובעת, היא נתבעת 3 {להלן: "נ.ר.א."}, חברה אשר הפעילה במשביר לצרכן דוכן בזיכיון ומעסיקתם של הנתבעים {להלן: "בני ונינט"}. עוד נטען כי בין התובעת לבין הנתבעים לא התקיימו יחסי עובד ומעביד ואין עילה אישית כנגדם.

בעקבות טענות הנתבעים כאמור צורפה חברת נ.ר.א. כנתבעת נוספת במסגרת ההליך המשפטי. המחלוקת נטושה, איפוא, בשאלת זהות המעסיק. בית-הדין קבע:

"במקרה דנן לא התקיימו הנסיבות להרמת מסך ההתאגדות. אפילו נחלה החברה הנתבעת כשלון עסקי, דבר שלא נטען ולא הוכח, אין הצדקה להרמת מסך ההתאגדות כנגד הנתבעים אשר הועסקו מטעמה כעובדים שכירים, לא כמנהליה הפורמאליים אף לא כמנהלים בפועל. לא שוכנעתי בנסיבות העניין בקיום מצג שווא לגבי זהותו של המעסיק. שם החברה צויין בבירור בתעודות משלוח סחורה בעסק, כנטען על-ידי הנתבע, בלא שנסתר על-ידי התובעת בדיון. התובעת ממשיכה להתעלם במודע מקיומה של חברת נ.ר.א. כפי שניתן ללמוד מהכותרת לסיכומיה והתייחסותה לנתבעים 1 ו- 2 בלבד במסגרתם חרף צירופה של החברה כנתבעת, כאמור ולא פעלה בשקידה ראויה לאיתורה באמצעות ביצוע מסירה אישית של מסמכי בית-הדין אצל מנהלה.

משלא הוכח קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין הנתבעים בני ונינט באופן אישי, אף לא כמעבידים במשותף של התובעת, ובהעדר עילה להרמת מסך ההתאגדות, המסקנה היא כי אין להיעתר לתביעה כנגדם."

ב- ע"ב (ב"ש) 5558/04 {דוקה יון נ' טביבזדה סעיד ואח', תק-עב 2007(2), 7434 (2007)}, סבר בית-הדין כי התנהגות המעסיק במקרה דנן עולה לכדי חוסר תום-הלב ורצון להתחמק מתשלום חובות, וכלשון בית-הדין:

"19. מהעובדות שהובאו בפניי סבורה הנני, כי ככל שיש בכך צורך, הרי שהתובע הרים את הנטל להוכיח קיומן של עילות שיש בהן כדי להביא להרמת המסך בין החברה לבין הנתבעים. מר זלמן העיד בפניי בחקירתו הנגדית, כי בבעלותו 3 חברות שונות, כאשר שתיים מהן פעילות ורק משנשאל במפורש על מצבה של החברה הנדונה בתביעה הודה, כי החברה מצויה בהליכי פירוק, וזאת החל מחודש ינואר 2007. בתצהירו של מר זלמן מיום 28.12.06, אין זכר לטענה, כי החברה נמצאת בהליכי פירוק או בקשיים כספיים המחייבים את פירוקה, אף כי מר זלמן הודה במפורש בדיון, כי תצהירו הוגש לאחר שהחברה החלה את הליכי הפירוק (עמ' 13 לפרוטוקול). עניין זה מלמד על חוסר תום-ליבם של הנתבעים ורצונם להשתמט מתשלום החובות. מר זלמן לא הכחיש בשום שלב של ניהול התביעה את הטענות הקשות שנטענו כנגדו על-ידי התובע באשר לאי-תשלום שכרו בחודשים האחרונים ואי-תשלום זכויותיו הסוציאליות לכל תקופת העסקתו. הוא אף לא הכחיש, כי התובע הועסק על ידו ללא אשרת עבודה תקפה.

20. משהוכח בפניי, כי החברה מצויה בהליכי פירוק בעוד ששתי חברות אחרות של מר זלמן ממשיכות בפעילותן ואין חולק כי התובע הועסק באופן שלא שולם לו שכרו במועד ולא שולמו לו זכויותיו הבסיסיות, משעולה מהראיות שבפניי, כי ענייני החברה התנהלו באופן חריג ובלתי-ראוי שגרם לשלילת זכויות בסיסיות של עובדיה, הרי המסקנה היא, כי התובע נותר בפני שוקת שבורה תוך שבעלי מניותיה עשו שימוש לרעה בעצם קיומה של החברה וקיימת הצדקה להרמת מסך ההתאגדות.

21. יש לחזור ולהדגיש, כי מר זלמן הצהיר במפורש כי שילם לתובע שכר עבודה בסך של 14,000 ש"ח מכיסו הפרטי (עמ' 16 לפרוטוקול). כך ניכר כי ככל שטוען מר זלמן להעסקת התובע על-ידי החברה, הרי שלא נמנע מערבוב הכספים האישיים עם נכסי החברה והתנהלות זו מהווה אף היא עילה להרמת מסך ההתאגדות."

ב- ע"ע 1170/00 {מרים פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה, תק-אר 2002(3), 1679 (2002)} קבע בית-המשפט כי בצד הכלל הבסיסי הנותן תוקף לאישיות המשפטית הנפרדת של חברה, קיימת דוקטרינה המאפשרת הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי מניותיה ולעיתים אף לבעלי תפקידים בה.

העילה המובהקת להרמת המסך היא קטגוריה של מקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי העניין בחברה ובאישיותה המשפטית הנפרדת. המושג "שימוש לרעה" כולל מספר מצבים, ועיקרם הם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת ועוד {ד"ר א' חביב-סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש, 253; דיון לח/52-3 ברגר ואח' נ' קאמיל, פד"ע י 435, 442-441}.

בצד הגישה המקובלת הרואה בהרמת מסך ההתאגדות מהלך יוצא-דופן וחריג, התפתחו בשנים האחרונות דוקטרינות משפטיות, המרחיבות את מעגל המקרים והעילות להרמת המסך.

מבין מיגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד. העובדים אינם מתקשרים רגילים. הם אינם פועלים כגורמים עסקיים. נהפוך הוא, העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק. הם רואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום-הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. העובד אינו עוד נושה "וולונטארי".

העובד הוא מתקשר מיוחד אשר כלפיו קיימת אחריות מוגברת מצד החברה ובעלי השליטה בה.

ב- ע"ע 1201/00 {יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עיתונות), תק-אר 2002(4), 106 (2002) קבע בית-המשפט נקודת המוצא בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות היא שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של חברה, שהיא יציר המשפט.

דברים אלה ברורים וידועים, הם בבחינה אבן פינה בתורת דיני החברות בארץ ובעולם, בצידו של כלל יסודי זה, קיימת דוקטרינה המאפשרת להרים את מסך ההתאגדות ולייחס לבעלי מניות ולנושאי תפקידים בחברה את חובות החברה.

העילה הקלאסית להרמת המסך היא מקרה - וליתר דיוק, סוגי מקרים - של שימוש לרעה במסך ההתאגדות לטובת בעלי העניין השולטים בחברה ונהנים מפירותיה.

במקרים שכאלה קיימת הצדקה להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה, בין אם הם בשר ודם ובין אם הם עצמם גוף משפטי.

בצד הגישה המקובלת, הרואה בהרמת המסך מהלך יוצא-דופן וחריג, התפתחו בשנים האחרונות דוקטרינות משפטיות המרחיבות את מעגל המקרים והעילות להרמת המסך {ד"ר א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך" עיוני משפט יז(1), 197; ד"ר א' חביב-סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש, כרך א' (הוצאת אל-טן הפקות בע"מ)}.

עקרונות מדיני השליחות, חובת הגילוי, תום-הלב ושיקול צדק, חברו יחדיו אל העילות המקובלות של שימוש לרעה במסך ההתאגדות, הגמישו אותן ואף הרחיבו את תחולתן.

גישה זו מוצאת ביטוי כיום אף בחוק החברות, התשנ"ט-1999, אשר בסעיף 6 שבו קיימת סמכות לבית-המשפט להרים את מסך ההתאגדות.

כללי הרמת מסך ההתאגדות התפתחו על רקע של יחסים עסקיים בין חברה לבין נושיה או המתקשרים עימה. מערכת יחסים זו מושתת על אינטרסים ושיקולים עסקיים. המלווה, הספק, המשקיע או בעל חוזה עם חברה עושה זאת ממניעים עסקיים בהם קיים גם מרכיב של סיכון. כללי הרמת המסך פותחו ל- "שחקנים" אלה ונועדו להגן עליהם בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

בבואנו לבחון את שאלת הרמת המסך, שומה עלינו, איפוא, לתת את הדעת לא רק לדין הכללי היפה לתחום העסקי המובהק, אלא גם - ובמיוחד - ליישומו והשלכתו של דין זה על היחסים בין חברה - מעסיקה לבין עובדיה.

העילה הקלאסית להרמת המסך היא השימוש לרעה במסך ההתאגדות. מושג זה של "שימוש לרעה" מתפצל לעילות משנה מקובלות.

מכאן, שייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים ל- "שימוש לרעה" במסך ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך, בכל המקרים האלה ובדומיהם הרימו בתי-המשפט את מסך ההתאגדות, על-מנת לאיין את הרווחים הצפונים ב- "שימוש לרעה", במסך ההתאגדות.

יש מקום להדגיש כי לצורך הרמת המסך אין צורך בהצטברות של כל העילות יחדיו, אלא די במקצתן או אף באחת מהן כדי להצדיק את המהלך. בחינת קיומן של העילות היא, ביסודו-של-דבר, תולדה של תשתית עובדתית הנפרשת בפני בית-הדין אשר ממנה עולה תמונת מצב של שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה למטרות בעלי העניין בחברה, תוך ניצול וקיפוח הנושים ותוך פגיעה בעשיית הצדק.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הרמת מסך בדיני עבודה