חיוב בעל מניות של החברה מכוח הרמת מסך לעומת חיוב אורגן של החברה בשל אחריות אישית למעשיו

1. כללי
סעיף 46 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

"46. האורגנים
האורגנים של החברה הם האסיפה הכללית, הדירקטוריון, המנהל הכללי וכל מי שעל-פי דין, או מכוח התקנון רואים את פעולתו בעניין פלוני כפעולת החברה לאותו עניין."

סעיף 54 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

"54. אחריות יחידי האורגן (תיקון התשס"ה)
(א) אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס.
(ב) בוטל."

סעיף 54(א) מכיר באחריות האישית של האורגנים בחברה. סעיף 6(א)(1) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע כי "בית-משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה" {על ההבדל הנעוץ בין שני הסעיפים הנ"ל ראה ת"א (ת"א-יפו) 60756/05 {טל וערן יזמות עסקית בע"מ נ' אוקטם 200 בע"מ ואח', תק-של 2008(3), 12597 (2008)}.

קיימת אבחנה בין חיוב בעלי המניות של החברה מכוח הרמת מסך, לבין חיובו של אורגן בחברה בשל אחריות אישית למעשיו.

אחריות אישית הינה תופעה נורמאטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו.

הרמת מסך היא תרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה.

ודוק, האחריות האישית מוטלת על אורגן. לעיתים אורגן הוא בעל מניות, לעיתים אורגן בחברה איננו בעל מניות. התרופה של הרמת מסך מחייבת את בעלי המניות של החברה {ראה גם ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח(5), 661, 700 (1994)}.

ככלל, נושא משרה בחברה הפועל כשלוח או כאורגן שלה אינו חב באחריות אישית לחובות החברה.

יחד-עם-זאת, ייתכנו מצבים שבהם נושא המשרה עשוי לחוב באופן אישי כלפי צדדים שלישיים או שניהל איתם משא-ומתן בחוסר תום-לב, גם אם האורגן לא היה צד להסכם {ע"א 2782/04 נצר חברה לסחר בע"מ נ' נבואני סלאח, תק-מח 2005(2), 4177 (2005)}.

הרמת מסך מאפשרת לחייב את נושא המשרה באופן אישי, דווקא משום שעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה {תא"מ (פ"ת) 13561-11-12 שמוליק בר נ' מיטב אף.איי. יעוץ ואחזקות בע"מ דונטלו אמצעי קד"מ בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.01.13)}.

היות אדם אורגן של תאגיד אינו מקים אוטומטית מחסום מפני הטלת אחריות אישית, במיוחד מקום בו הוכח אשם אישי-סובייקטיבי למעשים או מחדלים שבוצעו על ידו {ע"א 10385/02 מכנס נ' רג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2), 53 (2003); ע"א (חי') 3126/06 אלי רוזנבליט נ' אורי אפריאט, תק-מח 2007(2), 11138 (2007)}.

כלומר, העובדה כי פלוני פעל כאורגן החברה, אין בה כדי להקנות לו חסינות בנזיקין, ואין האורגן יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של החברה, מקום שנקבע כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על ידו. התוצאה היא כי אורגן ותאגיד עשויים לחוב שניהם בגין מעשה נזיקין של האורגן. האורגן אחראי אישית למעשיו הוא, והתאגיד אחראי למעשה האורגן.

כאמור, האחריות האישית של האורגן מבצע העוולה שונה בתכלית מהאחריות הנקבעת על-פי חובת הרמת המסך. אחריות אישית מטילה חבות על האורגן עצמו בגין עוולה שהוא ביצע, בעוד הרמת המסך מאפשרת להתעלם מהאישיות המשפטית של החברה וליצור אחריות ישירה בין צד ג' לבעלי המניות של החברה {עב' (ת"א-יפו) 3021/02 ערן הירשפלד ואח' נ' י.ס.ח. ניהול והשקעות בע"מ ואח', תק-עב 2007(4), 9423 (2007)}.

ויובהר, כי בתיקון מס' 3 התשס"ה, תוקן גם סעיף 54 לחוק החברות על-ידי ביטול סעיף-קטן (ב) שלפיו ניתן היה לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה {להרים מסך} כלפי יחידים כאורגנים של החברה.

משמעות תיקון זה ותיקון בסעיף 7 לחוק החברות הוא כי הרמת המסך יוחדה לבעלי מניות בחברה {ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ ואח' נ' זלמה וינבלט ואח', תק-על 2007(3), 4539 (2007) שם נאמר: "לשם השלמת התמונה נציין כי החל מכניסתו של תיקון מס' 3 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005) לא תתבצע הרמת מסך כנגד אורגן בחברה בכובעו כמנהל אלא כלפי בעל מניות"}.
נעיר כי על-פי סעיף 54(ב) לחוק החברות שבוטל, אפשר היה לייחס חובות של החברה לאורגן, אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6(ג) הישן ובשינויים המחוייבים.

עתה, לאחר תיקון מס' 3 מתשס"ה, ניתן יהא להטיל אחריות אישית על דירקטורים בגין חובותיה של החברה אך ורק בהתאם לסעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות, כלומר, במצב של תרמית או של רשלנות בפירוק.

אך יודגש כי ביטולו של סעיף 54(ב) לחוק החברות אינו משנה את האחריות האישית של הדירקטורים ונושאי המשרה לפי הסדרים אחרים הקבועים: דירקטורים ונושאי משרה ימשיכו להיות חבים בחובות אמון כלפי החברה וכלפי בעלי המניות. הדירקטורים ונושאי המשרה ימשיכו לשאת באחריות לחלוקה אסורה לבעלי המניות, כמו-כן, באחריות כלפי נושים באירוע של מיזוג או רכישה של החברה. הדירקטורים ונושאי המשרה ימשיכו לשאת באחריות אישית, כאשר פעולותיהם היו כרוכות בעוולות מדיני הנזיקין, או בהפרות אחרות של הוראות הדין.

2. מקורות האחריות האישית
לרוב, מבקש נושה של חברה להרים את מסך ההתאגדות של חברה ולבקש לחייב באופן אישי בעל מניות של חברה, למרות שהחוב הוא חובה של החברה.

ברוב המקרים קל לנושה להתמודד מול אדם בשר ודם, מאשר מול חברה בע"מ אשר הופכת לחברה לא סולוונטית.

ניתן לתבוע את בעל המניות בדרך של הרמת מסך או בדרך של הטלת חבות אישית.

ניתן לבסס אחריות אישית של נושאי משרה גם על יסודן של דוקטרינות מדיני חברות עצמן או מכוח הדין הכללי ואין הכרח דווקא בהרמת מסך. ניתן לבסס חובותיהם האישיות של האורגנים כלפי צדדים שליליים שעימם התקשרו בשם החברה, על יסודה של חובת תום-הלב, לפיה, חב האורגן הפועל בשם החברה בחובת תום-לב אישית כלפי צד ג' המתקשר עם החברה. כן ניתן במקרים רבים אחרים לבסס את האחריות האישית של האורגן על עוולות מדיני הנזיקין, וכך להחיל, לדוגמה, את עוולת הרשלנות ואת העוולה של הפר חובה חקוקה. הסיבה להטלת האחריות מכוח עוולות אלו היא - שהפעילות בשם החברה אינה פוטרת את המנהל, נושא המשרה, מן החובות הכלליות לפעול על-פי הדין {אירית חביב-סגל דיני חברות, כרך א', 350-342}.

לצורך הטלת חבות אישית על אורגן או נושא משרה יש להוכיח לא רק הפרת חובת תום-הלב על-פי מבחן אובייקטיבי כי אם יש להוכיח כי על האורגן או נושא המשרה רובץ אשם אישי, סובייקטיבי {ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2), 53 (2003); תא"מ (צפת) 8737-09-12 חדש בגליל עיתונות ופרסום בע"מ נ' שאפו תקשורת עסקית בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.02.13)}.

נעיר כי לא ניתן לחייב עובד או נושא משרה בגין ביצוע עוולה של גרם הפרת חוזה, למשל, מקום שההפרה מיוחסת לחברה עצמה. לפיכך, חשוב כי תובע יפרט בכתב תביעתו את העילה המקימה עילת תביעה כנגד העובד או נושא המשרה {ת"א (אשד') 37927-01-12 יוליוס שמוניס נ' איליה מסי, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.07.12)}.

להלן, נמנה כמה מקורות משפטיים להטלת חבות אישית על אורגן של חברה.

3. סעיף 35 לפקודת הנזיקין - רשלנות
כאמור, ישנם מקרים בהם ניתן לחייב אורגן באופן אישי, נוסף על חיובה של החברה, וזאת על בסיס עוולת הרשלנות.

יובהר כי אין מדובר בביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה על-ידי הרמת מסך.
הרמת מסך, בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, משמעה ייחוס חוב של החברה לבעלי מניותיה. כלומר, ביטולו של "מסך ההתאגדות" שחוצץ בין בעלי המניות לבין החברה ואמור לסוכך עליהם מפני חיובם באופן אישי בחוב של החברה.

לעומת-זאת, הבסיס לחיובו של אורגן הוא מחדל רשלני "אישי" שלו, שהוא ביצע כלפי התובע, תוך הפרת חובת הזהירות שחלה עליו כלפיו. בגין עוולה זו חב האורגן כלפי התובע חברות ישירה לפצותו על הנזק שנגרם לתובע וזאת בנפרד ובנוסף לחבותה של החברה.

זאת ועוד. חבותו של האורגן על-פי עוולת הרשלנות אינה נוגעת איפוא באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, ואינה גורעת ממנה.

כאשר אורגן של החברה מבצע עוולה נזיקית כלפי התובע, קמה אחריות כפולה: הן של החברה והן חבות אישית של האורגן שלה. שתי החבויות הללו מתקיימות יחדיו {ביחד ולחוד}, ואין האחת גורעת מהשניה {ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סיקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח(5), 661 (1994); ע"א 230/80 פנידר בע"מ ואח' נ' קסטרו, פ"ד לה(2), 713 (1981)}.

היותו של אדם אורגן בחברה אינו מעניק לו חסינות מעוולה נזיקית שביצע, ואינו יכול לחמוק מאחריות בגינה באמצעות הסתתרות מאחורי מסך החברה {ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4), 253 (1981)}.

ההצדקה לחייב את אורגן החברה חיוב אישי, מקום שביצע עוולה נזיקית כלפי התובע, היא חזקה, כשמדובר בחברה "משפחתית". "בסיטואציה של חברה ואורגן, לעיתים החברה היא חברת-מעטים או חברה משפחתית. במקרים אלו, בדרך-כלל, האורגנים הם בעלי המניות. יוצא כי בחברות אלו אין הבדל כלכלי של ממש (להבדיל, מן הבחינה המשפטית), בין החברה לאורגן. יש לזכור כי החיוב הוא חיוב נפרד - חיוב החברה וחיוב האורגן" {ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סיקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח(5), 661 (1994)}.

זאת ועוד. אחד הטעמים להטלת אחריות אישית על האורגן הרבלנטי, כשמדובר בפיצוי בגין עוולה נזיקית, טמון בהבחנה בין נושה חוזי של החברה לבין נושה נזיקי: הנושה החוזי עורך חוזה רצוני עם החברה ויכול לדרוש ערבויות אישיות או אחרות להתחייבות החברה כלפיו. מקום שלא עשה כן, לא יישמע בטרוניה כי החברה הפכה חדלת פירעון {אלא אם מדובר בתרמית}.

לעומת-זאת, הנושה הנזיקי נקלע לסיטואציה הנזיקית שלא מבחירתו. אם אדם שפועל כאורגן החברה הוא שביצע כלפיו את העוולה הנזיקית, אזי אותו אדם חב כלפי הניזוק באופן אישי וישיר, על-פי דיני הנזיקין, נוסף על חבותה של החברה בגין אותה עוולה. הניזוק אינו צריך להיפגע בשל העובדה שמבצע העוולה כלפיו פעל בכך כאורגן של חברה, באופן שניתן לייחס את ביצוע העוולה גם לחברה, שהיא גוף ערטילאי {ת"ק (נת') 3193-08-09 אלחנן שטיגליץ נ' אשר חיים מתן עטיה, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.07.11)}.

ב- ת"ק (נת') 47442-06-11 {איתן גולדשטין נ' שי עצמון, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.04.13)} קבע בית-המשפט כי על-פי פלט רשם החברות ועל-פי העדויות, מדובר בחברה אינטימית, משפחתית, אשר ערן היה הרוח החיה בה ומנהלה הדומיננטי, ולאחר פרישתו של אהוד - מנהלה היחיד.

בתור שכזה, חלה על ערן חובת זהירות כלפי התובעים, לקוחות החברה, והיא: היה זה מחובתו של ערן לדאוג לדעת אודות פסק-הדין, שמחייב את החברה לבצע תיקונים ברהיטים שמכרה ללקוחותיה, ולשאת באחריות לביצועו.

עוד נקבע כי בנסיבות שבמקרה דנן, חלה חובת זהירות "אישית", שמוטלת על המנהל והרוח החיה בחברה, כלפי הלקוח. בית-המשפט סבר כי "מתחם הסבירות", לגבי חובת הזהירות האישית של מנהל בחברה כזאת, צריך לכלול מעקב אחר הליכים משפטיים, שהחברה היא בעל דין בהם, ובהמשך - פיקוח על הביצוע של פסק-דין שניתן בהליך כזה.

עוד נקבע כי בעלים ומנהל בחברה כזאת, שעוצם עיניו ואינו דואג לדעת אודות פסק-דין, שניתן בתום הליך משפטי, ואשר מחייב את החברה לבצע תיקונים במוצרים שמכרה ללקוח - מתרשל כלפי הלקוח, שלזכותו נקבע החיוב שבפסק-הדין. זו הפרת חובת זהירות, ועוולת רשלנות, שהמנהל מבצע "באופן אישי".

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט כי לא יוכל מנהל כזה לחסות מאחורי "מסך החברה", כדרך להימלט מלשאת בתוצאות מחדלו הרשלני ויש לחייבו בפיצוי התובעים בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מכך, וזאת בנפרד ובנוסף של חיובה של החברה.

4. סעיף 56 לפקודת הנזיקין - תרמית
סעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") קובע כדלקמן:

"56. תרמית
תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על-ידי ההיצג יפעל על פיו, אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על-ידי כך נזק ממון."

נדרשת הוכחה של כל התשתית העובדתית לקיומה של עוולת התרמית, ורמת ההוכחה הנדרשת קרובה יותר לוודאות מהמבחן הרגיל של מאזן ההסתברות הנהוג במשפט אזרחי {ע"א 125/89 רואה-חשבון עובדיה בלס נ' ערן פילובסקי, פ"ד מו(4), 441 (1992)}.

שאלת ניהול עסקים בתרמית, עלולה להתעורר גם בהתייחס לתקופת ניהול עסקים ללא קשר לפירוק או אי-פירוק חברה {ע"א 4747/93 דומת טכסטיל בע"מ (בפירוק) נ' דוד ביטי, פ"ד נ(2), 27 (1996)}.

הקריטריונים לניהול עסקים בתרמית במסגרת דיני החברות, נדונו בתיק פירוק ה"פ 315/92 {עורך-דין גולדשטיין כמפרק ס. עויסאת נ' עויסאת, דינים מחוזי כו(8), 713 (1995)}, בפסק-הדין הנ"ל קבע כב' השופט גדעון גינת כי שיטות המשפט השונות נוהגות להרים את מסך ההתאגדות בדרך של הטלת אחריות אישית, לצורך הגנה מתרמית.

לדבריו, "במקום שבו התרמית יוצרת מצג שווא, יש מקום להטיל על המנהלים שהיו חלק מתרמית זו את הנזקים שהביאה התרמית, יהא הכינוי שניתן לפעולה אשר יהא".

בספרו של פרופ' י' גרוס {דירקטורים ונושאי משרה בחברה (המכון למחקר עסקים בישראל, התשמ"ט)}, ציין המחבר כי בעל מניות עשוי להיות אחראי מכוח הסעיף הנדון, רק אם יוכח כי הוא נטל חלק פעיל בהחלטות ניהוליות של החברה, אשר נעשו למטרת מרמה.

5. סעיף 12 חוק החוזים - תום-הלב
סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כדלקמן:

"12. תום-לב במשא-ומתן
(א) במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב..."

סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"39. קיום בתום-לב
בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה."

סעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"61. תחולה
(א) הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון.
(ב) הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה."

ניתן להביא לחיוב אישי של אורגן בחברה שאחראי לכריתת חוזה, וזאת כאשר הוא מפר את חובת תום-הלב במשא-ומתן לכריתת חוזה מכוח סעיף 12 לחוק חוזים או בקיום החוזה מכוח סעיף 39 לחוק החוזים וכן בכל דיני החיובים מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים {ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4), 673, 696 (1983), וכן בג"צ 59/80 שירותי תחבורה בבאר-שבע נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1), 828 (1980); ת"א (ת"א-יפו) 27435/07 אופיר את שלפארם תרופות וקוסמטיקה בע"מ נ' בית-מרקחת יונה בע"מ ואח', תק-של 2008(3), 4120 (2008); ע"א 2223/99 ויטלי קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ"ד נז(5), 116 (2003)}.

עקרון תום-הלב - כעיקרון כללי - מורה כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר.
גרימת עיכובים בלתי-סבירים בהשלמת החוזה עשויה להוות חוסר תום-לב בקיום חוזה והפרה של החוזה. אין הכרח בקיום הוראה מפורשת בחוזה כדי להביא לתוצאה זו.

ודוק. לא עצם העדרה של הוראה מפורשת בעניין זה בחוזה מהווה חוסר תום-לב. חוסר תום-הלב טמון בפגיעה בהצלחתו של החוזה שתוכנן ובאינטרסים של הצד השני {ע"א 2239/06 אילן אמיר חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה ואח', תק-על 2007(4), 3072 (2007)}.

ככלל, ניתן לבוא ולומר כי סעיף 6 לחוק החברות טרם התיקון וגם לאחריו, הוא ביטוי נוסף לעקרון תום-הלב ועקרונות מוסר, שבבסיסם רעיון, שהוא מאושיות קיומה של כל חברה אנושית של "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" {ראה גם ע"א 10582/02 - עניין דלתות חמדיה; בש"א (יר') 7933/07 עורך-דין שלמה גן צבי ואח' נ' מעדניות האחים בכבוד (94) בע"מ ואח', תק-מח 2008(3), 3722 (2008)}.

בפרשה דלתות חמדיה {ע"א 10582/02 - עניין דלתות חמדיה בע"מ} המשיכו מנהלי החברה להזמין סחורות ולא גילו לספק כי הוגשה תביעה כספית גדולה נגד החברה מטעם בנק, וכן הוטלו עיקולים ושועבדו נכסים. נציגי החברה הסתירו זאת והמשיכו לשדר "עסקים כרגיל". כמו-כן, חדל מנהל החברה מתפקודו אך המשיך בעבודה כאילו לא אירע דבר.

בית-המשפט בפרשת דלתות חמדיה שם דגש על עיקרון תום-הלב אשר מאפשר לבית-המשפט מרחב של שיקול-דעת לפי נסיבותיו של כל מקרה.

בית-המשפט קבע כי יש להבדיל בין ידיעה ברורה כי התחייבויות החברה לא יקויימו ואין מוצא הנראה באופק, לבין ניסיון לגיטימי להציל חברה בקשיים.

בית-המשפט, בפרשת דלתות חמדיה, שם דגש על סעיף 12 לחוק החוזים ומצא להטיל אחריות עקב הפרת החובה לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת בשלב המגעים לרכישת הסחורות. החיוב באחריות אישית ייעשה שעה שהופרה החובה, הן על-ידי אורגנים של החברה והן על-ידי מי שפועלים בשם חברה, גם אם אינם בעלי מניות או דירקטורים, ובלבד שהיו מעורבים ישירות במגעים העסקיים וברכישת הסחורות.

עוד נקבע כי למעשה הפרת חובת תום-הלב יכולה לשמש עילה על-מנת להרים מסך ההתאגדות ולהטיל על בעל המניות שפעל בשם החברה, אחריות אישית.

בפרשת דלתות חמדיה המערער חב באחריות אישית כלפי המשיבה לאור יחסי אמון מיוחדים שנוצרו ביניהם. האחריות גם הוטלה על המערער, מאחר והוכח שהוא ואשתו ידעו על המשבר הכלכלי החריף שפקד את החברה שבשליטתם, ובכל זאת המשיכו להזמין סחורה מהמשיבה תוך שהם משדרים "עסקים כרגיל".

ב- ת"א (ראשל"צ) 3863/04 {IMPRONTA ITALGRANITI INDUSTRIE CERAMICHE S.P.A ואח' נ' א.ג.א לבניין בע"מ ואח', תק-של 2008(3), 20547 (2008)}, קבע בית-המשפט כי לעומת המקרה ב- ע"א 10582/02 {עניין דלתות חמדיה}, במקרה דנן בעניין הנתבע 2, לא התקיימו כל אותן נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו הרמת מסך, או הטלת אחריות אישית עקב הפרת חובת תום-הלב.

ב- ע"א 10582/02 {עניין דלתות חמדיה} עסק בית-המשפט בשאלה המרכזית, האם היה מקום להרים במקרה דנן את המסך, הן ביחס למעמדו של המערער כלפי החברה הפרטית וכלפי המשיבה והן באשר לנסיבותיה של החברה.

בית-המשפט קבע כי דיני הרמת המסך הם תחום בדיני החברות שעם כל ותקו הפסיקתי, ואף לאחר עיגונו הסטטוטורי בחוק החברות, עדיין לא עוצב טיבו במלואו, והמטוטלת בו נעה אנה ואנה - כדי לאזן בין תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד מזה, והחשש למעשים שלא כדין תחת הכסות התאגידית מזה.
בגדרי הרמת המסך, ניתן לראות כי שביל הצדק ושביל תום-הלב מביאים אותנו בסופו-של-יום לאותה תכלית ולאותו יעד, שהרי המדובר בפעולות של בעלי מניות {או אורגנים} בחברה שבחרו בדרך התנהגות כלפי צד אחר העלולה לפגוע בו.

החובה לנהוג בתום-לב חלה גם על מי שאינו אלא שלוחם של אחרים, כגון מנהל הפועל מטעם תאגיד. כמו כל אדם אחר, אף אורגן של תאגיד עשוי להתחייב באחריות אישית בגין ניהול משא-ומתן שלא בתום-לב {ע"א 148/82 גליק נ' ארמן ואח', פ"ד מה(3), 401 (1991)}.

אכן, אין להתעלם מהעובדה שחלק ניכר מעולם החברות בישראל הוא חברות משפחתיות, ואין מקום להקל ראש חלילה בפגיעה בהתאגדותן. ואולם, ההתייחסות אליהן, כעולה מן הפסיקה, מעוגנת בניסיון החיים וכאמור בשכל הישר, קרי, שככל שהמדובר במבנה "משפחתי", הסיכוי לעירוב תחומין ולניהול המערב בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר. גם התיקון לחוק מתשס"ה, כאמור, מביא בחשבון את שיעור האחזקות כמדד ליכולת הפיקוח האפקטיבי של בעל המניות.

6. סעיף 15 חוק החוזים - הטעיה
ניתן להטיל אחריות אישית על אורגן בחברה, כאשר מוכיחים הטעיה מכוח סעיף 15 לחוק החוזים.

לתשומת-ליבנו כי פסיקת בתי-המשפט אומנם מסוייגת מהטלת אחריות אישית במקרים כאלו, שכן, כאשר מתקשרים בחוזה עם תאגיד, עושים זאת מרצון וזאת בניגוד לנושה נזיקי, אותו לא בוחרים מראש {ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח(5), 669 (1994)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חיוב בעל מניות של החברה מכוח הרמת מסך לעומת חיוב אורגן של החברה בשל אחריות אישית למעשיו