האורגנים של החברה, סמכויותיהם וחבות בשל פעולתם

סעיפים 47-46 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובעים כדלקמן:

"46. האורגנים
האורגנים של החברה הם האסיפה הכללית, הדירקטוריון, המנהל הכללי וכל מי שעל-פי דין, או מכוח התקנון רואים את פעולתו בעניין פלוני כפעולת החברה לאותו עניין.

47. מעשי אורגן כמעשי החברה
פעולותיו של אורגן וכוונותיו הן פעולותיה של החברה וכוונותיה."

חוק החברות קובע את מבנה החברה, את האורגנים שלה ואת סמכויותיהם וחובותיהם. התכלית הבסיסית המונחת ביסוד חוק החברות היא זו המעניקה חופש לצדדים המקימים את החברה ולאסיפה הכללית לאחר שזו הוקמה - לעצב את החברה על-פי השקפתם שלהם. מרבית ההוראות הן דיספוזיטיביות. עם-זאת, חוק החברות קובע גם מסגרת שאין לסטות ממנה, והמהווה דין קוגנטי. וכך נכתב בדין-וחשבון הוועדה לחקיקת חוק חברות חדש (1994) אשר שימש בסיס לחוק החברות:

"הפילוסופיה העומדת ביסוד הרפורמה שלנו היא זו של האוטונומיה של הרצון הפרטי. הפרט חופשי להתאגד, והוא צריך להיות חופשי לקבוע את תוכן התאגדותו. על-כן מבוססת הרפורמה שלנו על התפיסה כי מרבית ההוראות של חוק החברות הן דיספוזיטיביות ורק מיעוטן קוגנטיות. לחופש הרצון ניתן ביטוי ביכולת הגיוון של סוגי המניות, וביכולת לשנות את התקנון ברוב פשוט.

הקוגנטיות נשמרת מקום שנדרש להגן על צדדים שלישיים (כגון הפחתת הון) או תקנת הציבור (כגון: בבקרה פנימית). בעיקרו-של-דבר מבוססת ההצעה על הכרה במשחק חופשי של השוק, תוך הגנה על משקיעים (בין בעלי מניות ובין צדדים שלישיים) מקום שהשוק נכשל."
(עמ' 10; ראה גם הצעת חוק החברות, התשנ"ו-1995 (ה"ח 2432, תשנ"ו, עמ' 2, 6))

ובהמשך נכתב בדו"ח:

"בקביעת התכלית העומדת ביסוד ההסדר החקיקתי יש להתחשב בכך כי שאיפתו של החוק היא ליתן פתרון ראוי לדיני החברות בישראל (ולא ליצור חסר מכוון), כי פתרון זה מבוסס על חופש הרצון של הפרט, תוך מתן הגנה ראויה לנושים, בעלי מניות ואחרים הזקוקים לה בנסיבות מתאימות."
(עמ' 13; ראה גם הצעת החוק, שם, 8)

האורגנים המרכזיים של כל חברה הם האסיפה הכללית, הדירקטוריון והמנהל הכללי. החברה רשאית, באמצעות התקנון להקים אורגנים נוספים.

כל אורגן הוא עצמאי בהפעלת סמכויותיו ובין האורגנים קיים יחס של פיקוח ואיזון {checks and balanas}.

הסמכויות של כל אחד מהאורגנים הללו נקבעו בחוק החברות. כאשר סמכות נתונה לחברה בלא שנקבע אורגן להגשמתה, הקביעה של חוק החברות הינה כי האורגן המוסמך הוא הדירקטוריון. האסיפה הכללית היא הגוף המחוקק, החלטות היסוד של החברה מתקבלות בה, היא מבצעת מספר מינויים מרכזיים.

ניהול החברה מתחלק בין הדירקטוריון לבין המנהל הכללי. כאשר נקבעה סמכות ביצוע שלא נקבע האורגן המוסמך לבצע, הקביעה של חוק החברות הינה כי האורגן המוסמך הוא המנהל הכללי {סעיף 121(א) לחוק החברות}.

הדירקטוריון מתווה את מדיניותה הכללית של החברה ומפקח על ביצועה {סעיף 92(א) לחוק החברות} הוא קובע, בין השאר, את תוכנית הפעולה, את המבנה הארגוני ואת מדיניות השכר.

הדירקטוריון אינו מנהל את חיי היומיום של החברה. הסמכות לניהול השוטף במסגרת המדיניות שקבע הדירקטוריון נתונה בידי המנהל הכללי {סעיף 120}.

המנהל הכללי רשאי, באישור הדירקטוריון, לאצול מסמכויותיו לאחר, הכפוף לו {סעיף 121(ב) לחוק החברות}.

המנהל הכללי ממנה את נושאי המשרה בחברה {למעט דירקטורים ומנהל כללי} ומוסמך לפטרם, אלא-אם-כן התקנון קובע אחרת {סעיף 251 לחוק החברות}. על הפרדה זו בין הניהול העקרוני לבין הניהול היומיומי שומר חוק החברות בקפדנות.

כך, למשל, אין הדירקטוריון יכול לאצול למנהל הכללי את סמכויות הניהול העקרוניות שלו {סעיף 92(ב)} הדירקטוריון רשאי ליטול לעצמו סמכויות המנהל הכללי לעניין מסויים או לפרק זמן מסויים רק אם יש בעניין זה הוראה בתקנון החברה {סעיף 50(א)}, נמצא, כי הדירקטוריון אינו מוסמך ליטול את סמכויות המנהל הכללי {מעבר לסמכות לבצע פעולה ספציפית} ולהפעילן תחתיו.

הנה-כי-כן, בין שני האורגנים המנהלים את החברה {הדירקטוריון והמנהל הכללי} קיימת מערכת יחסים מורכבת. הדירקטוריון ממנה את המנהל הכללי ורשאי לפטרו {סעיף 92(א)(7)} אלא-אם-כן התקנון קובע אחרת {סעיף 250}.

המנהל הכללי כפוף להנחיות הדירקטוריון {סעיף 120} ולפיקוחו {סעיף 121}, הוא חייב לפעול לפי הוראות הדירקטוריון לעניין מסויים, ואם הוא לא קיים הוראה ספציפית זו, רשאי הדירקטוריון להפעיל את הסמכות במקומו, וזאת בין אם יש לעניין זה הוראה בתקנון ובין אם לאו {סעיף 51}.

נמצא, כי הדירקטוריון אינו יכול לתת למנהל הכללי הוראות כלליות באשר לניהול היומיומי של החברה. אם אופן הניהול של החברה אינו עולה בקנה אחד עם המדיניות הכללית של הדירקטוריון, בסמכותו לפטר את המנהל הכללי {בג"צ 6432/02 איגוד קופות הגמל הענפיות נ' שר האוצר, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.04.03)}.

ב- רע"א 7991/09 {אלון צור נ' רוני שטרן, תק-על 2012(3), 4316 (2012)} קבע בית-המשפט כי אין לדרוש מאורגן החותם בשם תאגיד שיוסיף לחתימתו מילים המורות כי הוא חותם בשם תאגיד, וזאת משום שאין מדובר כאן על שליחות, שכן חתימת האורגן היא היא חתימת התאגיד, במקומן של המילים המעידות כי החותם לא התכוון לחוב באופן אישי - באה לרוב חותמת התאגיד.

ב- ע"א 4202/08 {עאמר אלסאנע ואח' נ' מנהל מע"מ, תק-על 2010(3), 1 (2010)} קבע בית-המשפט כי כתאגיד, שהינו אישיות משפטית שאינה טבעית, נעדרת היא יכולת פעולה פיסית, ואין היא מסוגלת לגבש יסוד התנהגותי אקטיבי שממנו תיגזר אחריותה, הן בפלילים, הן בכל ענף משפטי אחר.

על רקע זה התפתחה "תורת האורגנים" שמכוחה נתפסים היסוד הנפשי והרכיב ההתנהגותי האקטיבי שמתקיימים אצל האורגן בתאגיד כיסוד הנפשי וכרכיב ההתנהגותי האקטיבי של התאגיד, והיא שמאפשרת הטלת אחריות ישירה על התאגיד, הגם שבאין תכונות אנושיות הוא לא ביצע את הפעולה "בעצמו" לאורגנים של התאגיד ייחשבו, בין היתר, גופים או נושאי משרה בכירים בתאגיד, ובכלל זה האסיפה הכללית של בעלי המניות, הדירקטוריון והמנהל הכללי.

ב- ת"פ (ת"א) 23842-11-11 {מדינת ישראל נ' אברהם לוי ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (19.11.13)} קבע בית-המשפט כי המבחן המסורתי המקובל בדין הישראלי לבחינת השאלה מיהו אורגן של החברה הינו המבחן "ההיררכי-פונקציונאלי", על-פי הרובד ההיררכי של המבחן, ניתנת חשיבות לתפקידו, מעמדו היחסי והיקף סמכויותיו של מבצע העבירה בהיררכיה התאגידית. זאת על-מנת לייחד את האחריות הפלילית של התאגיד רק לפעילותם של האורגנים אשר ניתן לראות בהם כמוחו של התאגיד {ה- "Alter ego" שלו}.

על-פי הרובד הפונקציונאלי, הבחינה צריכה להיעשות על רקע הפעילות הקונקרטית במסגרתה בוצעו המעשים הפליליים ובהתאם למכלול נסיבותיו של כתב האישום. לפיכך, לעיתים יוסמך עובד של התאגיד להיות נושא דברו במסגרת פעילות קונקרטית, ובהקשר "צר באופן יחסי" זה יש לראות בו כאורגן של החברה, חרף העובדה כי בבחינת פעילותה השגרתית של החברה, לא היה מקום לראותו ככזה.

בפסיקת בית-המשפט נקבע כי חוג האנשים המהווים אורגן לעניין האחריות הפלילית האישית של התאגיד מוגדר מבחינה ארגונית ופונקציונאלית גם יחד, כלומר, כל אלה שעל-פי הדין, על-פי מסמכי התאגיד או על-פי כל מקור נורמאטיבי אחר מן הראוי הוא לראות בפעולותיהם את פעולות החברה.

על-כן עשוי תאגיד להימצא אחראי אישית בפלילים בעזרת תורת האורגנים, המייחסת לתאגיד פעולות ומחשבות של פלוני, למרות שפלוני זה אינו מופיע ברשימת נושאי המשרה האחראים אישית מקום שהתאגיד אחראי.

כל מקרה בנסיבותיו, בהתאם להיקף הסמכות שניתנה למבצע העבירה, לאופיה של הפעילות המדוברת ולהיקפה של פעילות זו, הן מבחינה אובייקטיבית והן ביחס לחלקה בפעילותה הכוללת של התאגיד.

במשך השנים החילה הפסיקה את תורת האורגנים והטילה אחריות פלילית על תאגידים, מעבר לאסיפה הכללית, הדירקטוריון והמנכ"ל, גם לאור התנהלותם של סמנכ"לים {ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.03.05); ת"פ (יר') 417/97 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.12.01); ע"פ 2560/08 מדינת ישראל - רשות ההגבלים העסקיים נ' וול, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.07.09)} ואף בעלי סמכות בדרגים יותר נמוכים {ע"פ (ארצי) 50155-08-10 חברת השמירה בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.11.12)}. מאידך, נקבע בפסיקת בית-המשפט כי, ככלל, נותני שירותים דוגמת רואי החשבון ועורכי-הדין של החברה, חרף היותם נושאי דברה בהקשרים מסויימים, אינם נתפסים כאורגניה {ע"פ 109/72 מדינת ישראל נ' פז, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.11.73)}.

ודוק, אין בעובדה שבכירי התאגיד או חלקם לא היו מודעים לעצם ביצוע העבירה בכדי לשלול את תחולתה של תורת האורגנים, זאת ועוד, על-פי המודל המסורתי של תורת האורגנים, במסגרת הבחינה הפונקציונאלית, ניתן לזהות כאורגן גם עובד שפעל במסגרת תפקידו בתאגיד, אך אגב חריגה מסמכות ולעיתים אף תוך הפרת הוראות מופרשות של הממונים עליו.

הספרות המשפטית קבעה כי הגבלת אחריותו האישית של התאגיד למעשים שעושה האורגן שלו בגדר סמכויותיו בלבד, נוטלת מתורת האורגנים את נשמת אפה.

זאת ועוד, לעיתים ההבחנה בין פעולות שעשה האורגן במסגרת תפקידו אך בחריגה מסמכות, ובין פעולות שעשה שלא במסגרת תפקידו, עשויה להיות מטושטשת ולא פשוטה. יחד-עם-זאת, יש להדגיש כי קיים הבדל חד וממשי בין שני סוגי המקרים. פעולה שנעשתה במסגרת תפקידו של האורגן, אך אגב חריגה מסמכות, עשויה להוות בסיס להחלת תורת האורגנים ואילו פעולה שעשה האורגן שלא במסגרת תפקידו כלל איננה יכולה לבסס אחריות פלילית של התאגיד.

יש הדורשים כי בפעילות האורגן תהיה כוונה להיטיב עם החברה, על-מנת שזו תחוייב בגינה. הכוונה '"להיטיב עם התאגיד" אינה דרישה שגבולותיה ברורים. יש הסוברים כי מדובר בדרישה אבסולוטית, שלא תקום בלתה חבות התאגיד לפעולות האורגן, אחרים מצביעים על-כך שהפירוש שניתן ליסוד "הכוונה להיטיב" רוקן מתוכן באופן שהוא משמש כיום כיסוד נגאטיבי בלבד: יש מקום להרשיע את התאגיד רק מקום שהפעולות שנעשו מרעות עם התאגיד באופן שהתאגיד משמש קורבן לעבירה.

פעולות האורגן המכוונות נגד התאגיד אינן מקימות אחריות פלילית של התאגיד {ע"פ 24/77 "פאן-לון" חברה להנדסה ולבנין בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.01.79)}.

הרציונל העומד ביסוד הלכה זו הנו כי מאחר ותכליתה העיקרית של תורת האורגנים הנה להרתיע ולמנוע את הישנות העבירה, מקום בו המעשים הפליליים נועדו לפגוע בתאגיד, הרי שקיימים לו ולאורגניו, ממילא, התמריצים למנוע פגיעה זו.

הטלת אחריות במקרים אלו אף עשויה להביא להרתעת יתר, שאיננה אופטימלית, של קברניטי החברה ובעלי מניותיה, אשר ייאלצו לפקח בחשדנות אחרי פועלם של אורגני התאגיד, כמו-כן, במקרים אלו קיים קושי אינהרנטי, שכן מבצע העבירה והקורבן {למצער בכוח} - אחד הם.

הפסיקה בישראל טרם הכריעה האם כוונה להטיב עם התאגיד מהווה תנאי בלעדיו-אין לתחולתה של תורת האורגנים, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, יש לומר כי ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם ביצעו אורגני התאגיד מעשים פליליים בגינם ראוי להטיל אחריות על התאגיד עצמו, חרף העובדה שמעשים אלו לא נועדו להטיב עמו. זאת בייחוד כאשר עסקינן בעבירות המצריכות יסוד נפשי מסוג של רשלנות. במקרים רבים יהיה קשה לטעון כי אורגניה של חברה התרשלו בתפקידם, מי במעשיו ומי באחריותו לפקח {ובכך, למשל, הביאו למותו של אדם} בכוונה להטיב עמה.

במקרה אחד עשויה לעמוד ביסוד ההתרשלות השאיפה לחסוך בהוצאות התאגיד ובמקרה אחר עשויים אלו להיות מניעים אישיים כגון "הקטנת ראש", אדישות ועצלנות גרידא.

מקום בו האורגן פעל הן מתוך כוונה להטיב עם התאגיד והן מתוך מניעים אישיים גם יחד, הרי שניתן להחיל את תורת האורגנים, וזאת בהתחשב, כמובן, במכלול השיקולים הרלבנטיים.

יתכן וניתן לומר כי המקרים בהם האורגן עשה לביתו והתכוון, אגב זאת, גם להטיב עם התאגיד מובהקים פחות מן המקרים בהם הוא פעל לטובת החברה, מתוך שאיפה להצטיין או לשאת חן בעיני בעלי המניות ו/או הממונים עליו. ואולם, בשני המקרים מכירה פסיקת בית-המשפט באפשרות החלתה של תורת האורגנים היכן שהדבר מגשים את תכליותיה של דוקטרינה זו, בהתאם לנסיבות העניין.

ב- עש"א (ת"א) 25968-03-11 {פלונית נ' מדינת ישראל, תק-מח 2012(4), 2304 (2012)} קבע בית-המשפט כי שרשור האחריות מאורגן - לתאגיד - לנושא משרה בתאגיד, אינו חריג {ע"פ 9027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.11.12)} הוא רווח בחוקים שונים, במטרה להוסיף מנגנוני אכיפה פנימיים לאלו שמופעלים על-ידי הרשויות.

קבוצת מקרים זו היא פרי יצירת המחוקק, והיא נושאת אופי של אחריות נגזרת, משעבר תאגיד על הוראות החוק הנידון, יואשם בביצוע אותה עבירה גם כל מי שמילא תפקיד מוגדר בהנהלתו.

אורגנים או נושאי משרה בכירים אחרים, דרך ההתגוננות המתאפשרת לכל אחד מנושאי תפקידים מרכזיים אלה היא להוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו או שהוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של החוק.

הוראות אלה מבקשות להבטיח באמצעי נוסף את שמירת הנורמות נשואות הדיון. הן עושות כך תוך הטלת חובה עקיפה על האורגנים ונושאי המשרה הבכירים המצויינים בסעיף לדאוג לאי-הפרתן, ואיום בהטלת אחריות אישית עליהם.

ולפי הספרות המשפטית צויין כי אחריות אנכית מתגבשת מקום שעל נושא-תפקיד המפורט בהוראה מוטלת אחריות בגין מעשה של אורגן או נושא-משרה אחרים, הנמוכים או הגבוהים מהראשון במעמד בהיררכיה של הגוף המשפטי, לאחר שיוחסו מעשי אותו גורם אחרון לתאגיד.

ב- תל"פ (ת"א) 91623-07 {מדינת ישראל נ' יוסף אבוטבול , תק-מח 2012(3), 22093 (2012)} קבע בית-המשפט כי אורגן מוגדר בחוק החברות בסעיף 46 ועל-כן איש מכירות הוא עובד זוטר יחסית שעניינו העיקרי הוא בקידום הכנסתו מעמלות. אין הוא בעל "ראיית רוחב" של אינטרס החברה {בהבדל ממנהל השיווק או מנהל הכספים} ואין לזהותו עם החברה ולהטיל על החברה - מכוח "תורת האורגנים" - אחריות בגין פעולותיו וידיעותיו של עובד זה.

ב- ת"פ (יר') 343/04{מדינת ישראל נ' אהרון אייל כהן ואח', תק-מח 2008(1), 1043 (2008)} קבע בית-המשפט כי סעיף 47 לחוק החברות קובע כי "פעולותיו של אורגן וכוונותיו הן פעולותיה של החברה וכוונותיה", כאשר סעיף 46 לחוק החברות קובע מיהם האורגנים, מנגד, האורגן אינו יכול "להסתתר" מאחורי אחריותה של החברה למעשיו, ואילו לא יוחסו מעשיו לחברה היה חב הוא על מעשיו, אזי ייחוס אחריות לחברה אינה גורעת מאחריותו האישית של האורגן {סעיף 54 לחוק החברות}.

היעדים החברתיים אותם מבקשת החברה להשיג באמצעות המשפט הפלילי, עולים בקנה אחד עם הכרה באחריות פלילית אישית של התאגיד. בחברה המודרנית, התאגיד הוא בסיס עיקרי לפעילות אנושית. ישנן מדינות בהן יש יותר תאגידים מבני-אדם.

במקום שבמסגרת התאגיד מתרחשת התנהגות הנתפסת על-ידי החברה כעבריינית - העלמת מס, הפרת חוקי תכנון ובניה, ניהול פעילות הנוגדת את המוסר הציבורי {סרסרות לזנות} וכיוצא בהם - מקדמים את הערכים שהחברה רוצה להגן עליהם על-ידי הטלת אחריות פלילית-אישית על התאגיד. בכך מקדמים מטרות של מניעת הישנות העבירות והרתעה.

חברה הנושאת באחריות לפעולות האורגנים, תעשה פעולות - בעיקר באמצעות בעלי המניות - לסילוקם של האורגנים שפעלו שלא כדין. טובת ההנאה שצמחה מהפעילות האסורה, מן הראוי לה שתילקח מהחברה. כמובן, אחריות פלילית אישית זו של התאגיד לא תבוא במקום האחריות האישית של האורגנים. עד כמה שאלה ביצעו עבירות, הם יהיו אחראים למעשיהם.

ב- ע"פ 5640/97 {רייך רפאל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.03.99)} קבע בית-המשפט כי המנהלים האורגנים, הם המוח והמרכז וניתן לראות כל מעשה או מחדל שלהם כמעשה התאגיד. זו הזהות שבין האורגנים לבין התאגיד, בייחוס המחשבה הפלילית של האורגן לתאגיד, אך אין בכך כדי לשלול את השתכללות כל רכיבי העבירה באורגן עצמו שגם הוא יועמד לדין. האורגן המבצע נושא תמיד באחריות והעובדה שהוא משתמש בחברה כמכשיר לא תעמוד לו כהגנה בפני תביעה.

ב- ת"א (כ"ס) 28972-06-10 {מרגלית מ.א. פיתוח עסקי בע"מ ואח' נ' מילוז בע"מ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (26.06.13)} קבע בית-המשפט כי לפי סעיף 46 לחוק החברות, האורגנים של החברה הם האסיפה הכללית, הדירקטוריון והמנהל הכללי. ליושב-ראש הדירקטוריון, ככזה, אין סמכויות עצמאיות {למעט נושאים בלתי-רלבנטיים, כגון כינוס ישיבות הדירקטוריון או קול נוסף}. יכול שדירקטור פלוני יוסמך על-ידי הדירקטוריון לבצע פעולה מסויימת.

ב- תא"מ 151099-09 {כים ניר ניהול שירותי תעופה ונתיבי אויר נ' וורלד קלאס טורס אנד טראוול בע"מ , פורסם באתר האינטרנט נבו (30.01.13)} קבע בית-המשפט כי הפרת חוזה על-ידי החברה, לכשעצמה, אין בה די בכדי להטיל חיוב אישי על האורגן הפועל בשם החברה.

הרציונל העומד מאחורי עיקרון זה, נעוץ בעובדה שהנושה החוזי הוא נושה רצוני {להבדיל מהנושה הנזיקי} והוא יכול היה לבחור להתקשר בחוזה הן עם החברה והן עם האורגנים שלה, ומשעה שההצעה והקיבול נעשתה בשם החברה, אין מקום להרחיב את ההתקשרות גם למנהליה או לאורגנים מטעמה.

ב- תא"מ (אילת) 46622-12-10 {לד פרוג'יקט בע"מ נ' אלעד אזולאי ואח', תק-של 2012(1), 47793 (2012)} קבע בית-המשפט כי כאשר אורגן פועל בשמה של חברה הוא מחייב ומזכה אותה בפעולותיו. כך מורנו הוראת סעיף 47 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, זוהי תמצית תורת האורגנים היוצרת זהות בין פעולות וכוונות אורגן לבין פעולות וכוונות החברה.

החוק מאמץ את תורת האורגנים על פיה, מעשה או מחדל של האורגן הינם מעשה או מחדל של החברה עצמה. מכאן, היה ודין פלוני קובע תוצאה מסויימת {לטובת החברה או לרעתה} מקום שהחברה פעלה או חשבה, הרי שתוצאה זו נגרמת מקום שאורגן של החברה פעל או חשב.

הגדרת אורגן מאמצת למעשה את המבחן הכפול {הארגוני והפונקציונאלי}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

האורגנים של החברה, סמכויותיהם וחבות בשל פעולתם