botox
הספריה המשפטית
נכסי דלא-ניידי הפרשנות לחוק התכנון והבניה

הפרקים שבספר:

מקומות קדושים והיסטוריים ובתי קברות (סעיף 99 לחוק)

סעיף 99 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"99. מקומות קדושים והיסטוריים ובתי קברות
הוראה בתכנית מיתאר מחוזית או מקומית בדבר שמירת מקום קדוש או בדבר בתי קברות תיערך בהתייעצות עם שר הדתות; הוראה כאמור בדבר שמירה על בניינים או אתרים שיש להם חשיבות היסטורית או ארכיאולוגית תיערך בהתייעצות עם שר החינוך והתרבות."
{סמכויותיו הועברו לשר התיירות: י"פ תשס"ד מס' 5266 מיום 21.01.04 עמ' 1642. חלק מסמכות שר התיירות הועברה לשר לשירותי דת י"פ תשע"א מס' 6162 מיום 24.11.10 עמ' 1158. סמכויות שר התיירות הועברו לשר לשירותי דת: י"פ תשע"ג מס' 6609 מיום 17.06.13 עמ' 5336}

ב- עע"מ 4374/08 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים ואח' נ' ג'אלב בדר ו- 9 אח', תק-על 2010(1), 1023 (2010) הוגש ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, אשר קיבל את עתירת המשיבים לבטל את החלטת המערערות - בה נדחתה תכנית לשינוי יעוד מקרקעין אותה הגישו המשיבים.

נושאה של הפרשה הוא שטח מקרקעין בשכונת א-שייח, במורדות המזרחיים של הר הזיתים בירושלים. התכנית אותה הגישו המשיבים נועדה לשנות את ייעוד מ"בית עלמין מוצע" לשטח המיועד למגורים, ועל פיה נועדו לקום במקום 41 יחידות דיור, שחלקן כבר קיימות בפועל, וכן דרך ושביל ציבורי.

בית-המשפט קבע כי קיים כשל בסיסי בהחלטת הוועדה המצדיק את ביטולה. התכנית אושרה כדין להפקדה, ואילו בעקבות דיון בהתנגדות שהוגשה באיחור שלא כדין, התחולל מהפך בעמדתם של כל הגורמים המעורבים ובעמדתה של הוועדה, מבלי שתינתן ההתייחסות הראויה לכך שהתכנית אושרה בעבר.

בדחותו את הערעור קבע בית-המשפט העליון, כי ההליך אשר התקיים בפני ועדת-המשנה רצוף היה בפגמים ובהתנהלות שלא כדין, ועל-כן אין מנוס אלא להורות על ביטולו, כפי שקבע בית-המשפט לעניינים מינהליים.

בעת הדיון בפני הוועדה נטו כלל השיקולים הרלוונטיים לטובת אישורה של התכנית. אל מול כל אלו עמדה אך התנגדותו של מר קינג, אשר הוגשה באיחור שלא כדין. כאשר אף התנגדותו זו לא היתה חדשה והועלתה בפני הוועדה המקומית בטרם נתנה את המלצתה לתכנית.

חרף כל זאת ביכרה הוועדה את התנגדותו של מר קינג על פני כלל השיקולים האחרים, והשיבה את הדיון בתכנית לאחור. מצב זה מהווה התנהלות בלתי-תקינה של הוועדה. דיון בהתנגדות שהוגשה שלא במועד, מבלי שייעשה כל ניסיון להאריך את המועד להגשתה או "להכשירה" בכל דרך שהיא, מהווה זלזול בוטה בהוראות הדין.

קבלתה של התנגדות שלא במועד, ללא שתתבקש הארכה וללא כל הצדקה, כמוה כעשיית התקופה הקבועה בסעיף 102 לחוק התכנון והבניה, וזאת אין לקבל. אלא שבכך לא תם מניין הפגמים בהתנהלות הוועדה.

בית-המשפט קבע כי בידי רשויות התכנון לחזור בהן ולשנות את החלטתן בנוגע לתכניות שאושרו להפקדה, אף ללא קבלת התנגדות בעניין. עם-זאת, וכפי שנפסק, "כדי שהרשות תהיה רשאית לשוב ולדון בעניין, עליה להביא בחשבון את החלטתה הקודמת, תוצאותיה, מה הטעם שהיה מונח ביסודה ומה הנתון החדש שנתגלה.

עליה לבחון את המצב החדש בכובד ראש, לשקול ולהעריך אם התקיימו נסיבות חריגות המחייבות מתן פתרון שונה למצב נתון ואם מתקיים במקרה נושא הדיון אינטרס ציבורי מובהק, הגובר על כל אינטרס צר יותר של הפרט או חוג אזרחים מסויים.

במקרה דנן, אין בהחלטותיה המאוחרות יותר, ובפרט לא בהחלטתה הסופית, טעמים שיסבירו את השינוי החד בעמדתה. כאמור, משאושרה התכנית להפקדה, ניתן להביא לשינוי בה או לדחייתה אך בהתקיימם של טעמים כבדי משקל.

עיקר טעמיה בעניין נוגעים לחשיבותו של הייעוד הציבורי של הקרקע, אולם חזקה על הוועדה ששקלה שיקולים אלו כבר בשלב אישור התכנית, בייחוד לאור הדרישה בחוק להיוועצות עם גורמי המקצוע. אין בשינוי "בפופולאריות" של אתר כזה או אחר ומעליית הביקוש לשימוש בו כדי להצדיק את הפיכת הקערה על פיה.

קבלתו של טעם זה כטעם לגיטימי לשינוי בעמדתם של מוסדות התכנון תביא למצב של חוסר ודאות, בו לא יהיה בידי מפקידי התכנית כל אפשרות להסתמך על אישורה, מחשש שמה ישתנה טעמו של הציבור ביום מן הימים.

יתרה-מכך, משעה שהוחלט על השינוי היה עליה לשוב ולהידרש לכל אותם השיקולים שהנחו אותה בעת החלטתה הראשונה, ולא רק לטעמים החדשים שנתגלו בפניה, וכך לא עשתה במקרה דנן. אף מסיבה זו, דין ההחלטה להתבטל.