botox
הספריה המשפטית
נכסי דלא-ניידי הפרשנות לחוק התכנון והבניה

הפרקים שבספר:

אי-קיום צו בית-המשפט (סעיף 210 לחוק)

סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"210. אי-קיום צו בית-המשפט (תיקונים: התשל"ח, התשנ"ה)
נשפט שאינו מקיים צו לפי סעיפים 205 או 206, בתוך המועד שקבע בית-המשפט, דינו - מאסר שנה ואם נמשכה העבירה אחרי תום המועד, דינו - קנס כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, לכל יום של עבירה."

אדם שאינו מקיים צו שיפוטי שהוצא נגדו מכוח סעיפים 205 ו- 206 לחוק התכנון והבניה, עובר עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, והוא ממשיך לעבור עבירה זו כל עוד אינו ממלא אחר הצו השיפוטי {ע"פ 450/77 בעל-טכסא נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2), 152, 158 (1977); רע"פ 11920/04 סעיד נאיף נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 4559 (2007); רע"פ 3742/07 יהושע שטורק נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(2), 2457 (2007)}.

העבירה הקבועה בסעיף 210 לחוק התכנון והבניה הינה עבירה אשר יש להתייחס אליה בחומרה רבה נוכח העובדה שעניינה אי-קיום החלטה שיפוטית, ובכך הבעת זלזול במערכת החוק והמשפט במדינת ישראל {תו"ב (שלום עכ') 5641-01-11 ועדה מקומית לתכנון שפלת הגליל נ' בסאם אבו רומי, תק-של 2011(3), 56594 (2011); תו"ב (שלום עכ') 5619-01-11 ועדה מקומית לתכנון שפלת הגליל נ' מוחמד חג'אזי, תק-של 2011(3), 57632 (2011)}.

יובהר כי יש לראות בהפרת צו שיפוטי, שניתן מכוח חוק התכנון והבניה, לא רק משום פגיעה במערך התכנוני לפי דיני התכנון והבניה, אלא אף משום פגיעה בפעולת רשויות אכיפת החוק {תו"ב (שלום עכ') 34071-05-11 ועדה מקומית לתכנון ובניה גבעות אלונים נ' אחמד אחמד, תק-של 2011(4), 24816, 24818 (2011); תו"ב (שלום עכ') 1952-10-08 ועדה מקומית לתכנון הגליל המרכזי נ' עיסאם מועדי, תק-של 2011(3), 46658 (2011)}.

דוקטרינת העבירה הנמשכת מתייחסת לעבירה המחייבת קיום משך זמן כלשהו עד להשלמתה ההתחלתית, ועם-זאת היא הולכת ונמשכת עד להשלמתה הסופית, מבלי שהיא חדלה להיות עבירה אינטגראלית אחת {ר"ע 122/82 מרדכי עלפי נ' מדינת ישראל, פ''ד לז(2), 326 (1982)}.

לצורך התגבשותה של עבירה נמשכת, נדרשת התמדה של עושה העבירה בביצועה במשך זמן מסויים. לאחר שהתגבשה העבירה בשלב הראשוני, נתמלאו יסודותיה של העבירה, ובסיסה ה"איכותי" הושלם.

כל עוד היסוד ההתנהגותי של העבירה נמשך, יש לראותו כמתמזג בעבירה שבוצעה והופך להיות חלק אינטגרלי ממנה. התמדה נוספת בהתנהגות העבריינית אינה משפיעה עוד על עצם קיום העבירה אלא רק על היקפה.

ככל שחולף הזמן והעבריין אינו ממלא את החובה המוטלת עליו, הולכת העבירה ותופחת מבחינה "כמותית", עד להתערבות גורם המנתק את רצף העבירה, או עד להפסקתה של ההתנהגות. ודוק, בעוד שהשלב הראשון, "האיכותי", הינו הכרחי להתהוותה של עבירה מושלמת, השלב השני, "הכמותי", הוא אפשרי בלבד ואינו מוגבל בזמן.

ניתוח זה, הרואה בעבירה הנמשכת יחידה שלמה אחת, מונע פיצול מלאכותי של מערכת עובדתית אחת לעבירות נפרדות, תוצאה שאינה רצויה.

בד-בבד, מעניק ניתוח זה משמעות כפולה לפרק הזמן בו נמשכת ההתנהגות: ברובד הראשון, מכונן פרק זמן זה באורח קונסטיטוטיבי את הגדרת העבירה כ"נמשכת". ברובד השני, פרק הזמן בו נמשכת ההתנהגות מהווה אמת-מידה למשקלה האנטי-חברתי של העבירה.

כך בכלל, וכך בפרט בכל האמור בסעיף 210 לחוק התכנון והבניה, שמבנהו הפנימי נותן ביטוי לשני הרבדים האמורים.

סעיף 210 לחוק התכנון והבניה מבחין בין כינונה הקונסטיטוטיבי של העבירה - אי-קיום צו בית-משפט במועדו - המצוי ברישת הסעיף, לבין משקלה האנטי חברתי של העבירה, המוצא את ביטויו בסיפת הסעיף הקובעת קנס בעבור כל יום בו נמשכת העבירה לאחר המועד האמור.

מטבע הדברים, משקלה האנטי-חברתי של עבירה שעניינה הפרת צו שיפוטי הינו גדול במיוחד, וככל שמוסיף העבריין לעמוד במריו ושלטון החוק נותר נפגע - חמורה העבירה שבעת מונים ולא בכדי קבע בית-המשפט כי העבירה הקבועה בסעיף 210 לחוק התכנון והבניה היא מהחמורות שבדיני התכנון והבניה {ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 533 (1983); ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1), 723 (1978)}.
משנמצא כי העבירה הקבועה בסעיף 210 לחוק התכנון והבניה, הינה עבירה נמשכת, נשאלת השאלה האם הגשת כתב אישום מנתקת בהכרח את רצף העבירה הנמשכת, כך שלאחריה לא ניתן עוד לשייך את המשך ההתנהגות העבריינית לעבירה שבאישום?

באם נשיב לשאלה זו בשלילה, יהיה עלינו לבחון באלו תנאים יכול בית-המשפט להביא בחשבון את התמשכות העבירה לאחר הגשת כתב האישום, בעת גזירת דינו של הנאשם.

מהיבט הזמן, אין העבירה הנמשכת דומה לכל עבירה אחרת בספר החוקים. בניגוד ליתר העבירות, המתחילות ומסתיימות בעבר הקרוב, בדרך-כלל, למועד הגשת כתב האישום, העבירה הנמשכת עשויה להימשך לתוך תחומי ההליך השיפוטי עצמו, תוך שהיא מתפרסת ומרחיבה את היקפה.

אומנם, גם עבירה נמשכת עשויה להתחיל, להימשך ולהסתיים טרם הגשת כתב האישום ואולם מצב דברים זה כלל אינו מחוייב, והיפוכו הוא אך נגזרת מתבקשת מטבעה של העבירה הנמשכת.

התמדה בהתנהגות העבריינית הבאה לאחר-מכן אינה משפיעה עוד על עצם קיום העבירה, אלא רק על היקפה. כפועל יוצא, ניתן להגיש כתב אישום כנגד מבצע עבירה נמשכת כבר לאחר שבסיסה האיכותי התגבש, אף טרם סיימה זו לתפוח מבחינה "כמותית".

מטעם זה מעמידה בפנינו העבירה הנמשכת אתגר מיוחד, בבואנו לבחון את טיב היחסים בין הימשכות העבירה הנמשכת לבין מועד הגשת כתב האישום.
אירועים מספר יכולים לנתק את רציפותה של עבירה נמשכת. ברי, למשל, כי רצף העבירה יתנתק באם יחדל המבצע מהתנהגותו האסורה. בדומה, אם תתערב המדינה ותביא להפסקת ההתנהגות בכוחותיה היא - באמצעות מעצר המבצע או במילוי החובה הטמונה באיסור שהופר - גם אז ינותק רצף העבירה הנמשכת.

יחד-עם-זאת, אין לראות בהכרח בהגשת כתב אישום, כשלעצמה, אירוע המנתק את רצף העבירה הנמשכת. לעניין זה, יש לייחס משקל רב לדרך בה מנוסח כתב האישום. כך, יש לבחון האם כתב האישום מגלה כוונה להעמיד את הנאשם לדין רק בגין תקופה מסויימת בה עבר את העבירה המיוחסת לו, או שמא עולה ממנו כי המאשימה סבורה שהעבירה המיוחסת לנאשם מוסיפה ומבוצעת על ידו גם בעת הגשת כתב האישום ממש {רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' אהרון מלכיאל, תק-על 2011(2), 3632, 3636 (2011)}.

מטבע הדברים, במקרה האחרון יקשה על התביעה לנסח בדיוק נמרץ את מועדי האישום, שכן כאשר העבירה נמשכת לתוך המשפט התביעה אינה יכולה לנקוב בתאריך עתידי בו יסתיים ביצועה של העבירה, שעד אליו מתחייבת היא להוכיח את דבר קיומה בראיות.

בנסיבות אלה, אין פסול בכך שהתביעה תוכיח במשפט את התמשכות ביצוע העבירה, כל עוד המשך ההתנהגות העבריינית מוכח כדבעי במהלך המשפט ולנאשם ניתנת הזדמנות להתגונן ולהעלות טענותיו.

אכן, כאשר כתב האישום אינו מגלה כוונה לתחום את האישומים לפרק זמן מסויים, וכאשר התביעה עומדת על כוונתה להוכיח את הימשכות העבירה גם במהלך המשפט, אין לראות בהגשת כתב האישום אירוע מנתק ואין ליתן להגשת כתב האישום, כשהיא לעצמה, למנוע את בירור הימשכותה של העבירה בבית-המשפט. מסקנה זו מתחייבת מאופיה המיוחד של העבירה הנמשכת.

פרופ' ש"ז פלר גורס בספרו {יסודות בדיני עונשין, 200} כי "אין זה ראוי שאדם, אשר מתמיד בהתנהגותו האסורה, ימרה את החוק במצח נחושה גם שעה שהוא עומד בפני הרשות השופטת, מבלי שזו תוכל להגיב גם על הקטע של התנהגותו האסורה באותה שעה ממש, שבין הגשת כתב האישום לבין גזירת הדין".

ואם כך לעניין עבירות נמשכות ככלל, קל וחומר שזהו המצב כשעסקינן בעבירות נמשכות שעניינן הפרה של צווים שיפוטיים, דוגמת זו הקבועה בסעיף 210 לחוק התכנון והבניה.

אל מול הפגיעה הקשה בשלטון החוק ובאכיפתו השוויונית כלפי כלל האזרחים, אין להעלות על הדעת כי בית-המשפט יעלים עין מהפרה נמשכת של צו שיפוטי, בעת שהנאשם באותה עבירה ממש עומד לפניו, ומוסיף להפר את הצו.

בהתחשב במסקנה אליה הגענו, שאין בהגשת כתב האישום כשלעצמה כדי לנתק את רצף העבירה הנמשכת, ממילא ברור כי אם תוכח הימשכותה של העבירה בזמן ההליך הפלילי מעל לכל ספק סביר, יהיה על בית-המשפט לתת לכך משקל בעת גזירת דינו של הנאשם.

אין זו אלא מסקנה מתבקשת מהגישה שהוצגה לעיל. הימשכותה של העבירה רלוונטית לא רק לגיבושה הקונסטיטוטיבי של העבירה, אלא גם למשקלה האנטי חברתי הכולל.

שלב גזירת הדין הינו השלב בו ראוי לשקלל רובד זה בהימשכות העבירה, ובו ראוי להביא בחשבון, לצד יתר הנתונים הרלוונטיים, את משקלה האנטי-חברתי של העבירה, שהולך וכבד ככל שזו הולכת ותופחת {לעניין שיקוליו של בית-המשפט בשלב גזירת הדין ראה ע"פ 1290/93 יאיר לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 158 (1994); ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577 (2002)}.

כל תוצאה אחרת תתמרץ את הרשויות להשתהות בהגשת כתבי-אישום כנגד נאשמים בביצוע עבירות נמשכות, שטרם חדלו מהתנהגותם העבריינית, ותעניק מעין "חסינות" לנאשמים ש"שפר מזלם" והרשות, ביעילותה, מיהרה להגיש נגדם כתבי-אישום.

תוצאה זו כאמור אף תשפיע לרעה על יכולת ההרתעה של הרשויות למול מבצעי עבירות נמשכות, החשובה במיוחד בדיני התכנון והבניה.

כידוע, עבריינות התכנון והבניה הוגדרה זה מכבר על-ידי בית-משפט זה כ"מכת מדינה". מערכת אכיפת החוק ניצבת בנושא זה מול קשיים רבים ובפני תופעות של זלזול בוטה בהוראות החוק ובצווים שיפוטיים מצד עברייני הבניה.

במצב דברים זה, מן הראוי לא להחסיר מידי המדינה כלים חיוניים למאבק בפשיעה, אלא לאפשר לה למצות את הדין עם עברייני הבניה לפי הכללים הרגילים {ראה גם דנ"פ 5155/11 אהרון מלכיאל נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(4), 3021, 3023 (2011)}.

התוצאה כאמור לעיל מתמרצת אף את הנאשמים עצמם לנהל את ההליך השיפוטי ביעילות ובזריזות, וכמובן - לשים קץ להתנהגותם העבריינית בהקדם, ביודעם כי הימשכותה מעצימה את משקלה וחומרתה של העבירה בה הם מואשמים.

ב- רע"פ 4666/13 {סמארה אבו עראר נ' מדינת ישראל, תק-על רעפ 2013(2), 12144 (2013)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"לאחר בחינת פסקי-הדין של בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי, לא מצאתי כי מקרה זה מצדיק מתן רשות ערעור כאמור. כפי שציין בית-משפט השלום, כאשר מדובר בהפרה של צו שיפוטי, מדיניות בתי-המשפט היא להחמיר בענישה, ובנסיבות המתאימות - להטיל עונש של מאסר בפועל (רע"פ 9239/12 אבו עראר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.01.13)). זאת, כאשר מתרשם בית-המשפט כי הטלת קנסות ועונשים מותנים אינה משיגה את מטרת ההרתעה, ונדרשת פנייה לאפיקי ענישה חמורים יותר. בענייננו, על-אף שניתנה למבקש הזדמנות להסדיר את הפרות החוק שביצע, במסגרת פסק-הדין משנת 2002, הוא התעלם מהצווים השיפוטיים והמשיך בסורו. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי גזר הדין סוטה לחומרה במידה המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי"."

ב- רע"פ 9239/12 {עבדאלקאדר אבו עראר נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(1), 139 (2013)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"המבקש הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות על חוקי התכנון והבניה, שבעטיין הורה בית-המשפט על הריסת המבנה. ואולם, המבקש בחר במשך שנים, מסיבותיו הוא, שלא לקיים את צו ההריסה השיפוטי, וזאת ללא כל הסבר המניח את הדעת.
התנהלות זו, כפי שנקבע, לא אחת, בפסיקתו של בית-משפט זה, היא חמורה, ובית-המשפט מצווה לנהוג בגישה מחמירה, במקרים כגון דא. יפים, בהקשר זה, דברי השופט א' רובינשטיין, אשר קבע במקרה דומה, כי:
'(...) מדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי-המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי-קיום צו בית-משפט לאורך שנים. במשנה תוקף - למרבה הצער - מהדהדים גם כיום, בנסיבות הישראליות, דבריו של השופט (כתארו אז) שמגר '(...) לאור התנאים השוררים אצלנו צדק בית-משפט השלום בקבעו כי לגבי עבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי (...) כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה, וכדי שסלחנות יתר לא תתפרש, כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה' (...), אין בתי-המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ (...)' (רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.05.05) וההפניות שם).
סבורני, כי עונש המאסר אשר הושת על המבקש על-ידי הערכאות הקודמות, הולם את אופי העבירות אשר ביצע, ואת נסיבות ביצוען. כאמור, בית-משפט זה נדרש, לא אחת, לתופעת הבניה הבלתי-חוקית בישראל, ואף הגדירה כ"מכת מדינה", שאינה רק חותרת תחת עקרונות התכנון והבניה, אלא שיש לראותה כאחת התופעות הבולטות של פגיעה בצווי בתי-המשפט וזלזול בשלטון החוק (ראו, רע"פ 5545/11 יאסין נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה לב הגליל, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.08.11) וההפניות שם; רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו", פ"ד נו(3), 49, 59 (2002)). בהקשר זה, נפסק, לא אחת, כי במסגרת המאבק בתופעה זו, אין מנוס, לעיתים, מהשתת עונשי מאסר בפועל.
בנדון דידן, בנה המבקש, עוד בשנת 2003, ללא כל היתר כדין, בית מידות, בשטח של כ- 540 מטרים רבועים, ואף שבית-משפט השלום הוציא צו מלפניו המורה למבקש להורסו עד ליום 18.06.09, הוא לא עשה כן, עד לעצם היום הזה. התנהלותו זו של המבקש, מבטאת זלזול חמור בצווים השיפוטיים ובשלטון החוק, ואין להקל ראש בהתנהלות חמורה זו. לפיכך, חרף נסיבותיו האישיות של המבקש, ולמרות מצבו הרפואי, סבורני, כי עונש המאסר אשר הושת על המבקש, מבטא, בנסיבות העניין, איזון ראוי, בין כלל השיקולים לקולא ולחומרה."

ב- רע"פ 5906/12 {אברהם עזרא נ' מדינת ישראל, תק-על 2012(3), 11079 (09.09.12)} נקבע על-ידי בית-המשפט כי רשות לערער ב"גלגול שלישי" לבית-המשפט העליון תינתן במשורה ורק כאשר הבקשה מעוררת שאלה כללית, בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, או אם דחיית הבקשה עשויה לגרום למבקש עיוות דין.
לא חל כל שינוי בהלכת עלפי {בר"ע 122/82 עלפי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 326 (1983)} וערכאות קמא נהגו נכונה כאשר הסתמכו, בקביעת עונשו של המבקש, על ההלכה בדבר אופי העבירה שבסעיף 216(4) לפקודה. אף אין ביישום ההלכה על עניינו של המבקש, משום עיוות דין כלפיו.

הלכת עלפי קבעה כי העבירה שבסעיף 216(4) לפקודה הינה עבירה נמשכת והלכה זו שרירה וקיימת. העבירה בסעיף 216(4) היא עבירה נמשכת לאחר שבסיסה ה'איכותי' הושלם, היא הולכת ותופחת מבחינה 'כמותית', ככל שחולף הזמן, והעבריין לא מילא את החובה המוטלת עליו, והיא "מבשילה", כאשר אירע מאורע, המנתק את רציפותה, או כאשר מוגש כתב אישום.

טענות המבקש, לעניין תחולת הלכת עלפי, נבחנו ביסודיות על-ידי ערכאות קמא ואין מקום להתערב במסקנותיהן כי לאור הלכת עלפי, העבירות שביצע המבקש הן עבירות נמשכות, המצדיקות את הפעלת המאסר המותנה שהושת עליו במסגרת ההליך האחר. בנסיבות אלו נדחו גם יתר טענות המבקש, הנוגעות לסיווג העבירה כעבירה נמשכת.

אין ליתן למבקש רשות לערער, גם נוכח השגותיו על העונש שהושת עליו בהליך הנוכחי, ואשר כולל רכיב של שני חודשי מאסר בפועל. בית-המשפט העליון לא ייטה ליתן רשות ערעור, כאשר עניינה של הבקשה הינו חומרת העונש שהושת על המבקש, וכל עוד אין מדובר בחריגה ממדיניות הענישה המקובלת בסוג העבירות בהן הורשע.

בנוסף, בית-המשפט השלום קבע כי העונש האמור ירוצה בחופף לעונש מאסר בן 6 החודשים, שהושת עליו בעקבות הפרת התנאי שנקבע בגזר הדין בהליך האחר. מאחר שנדחתה טענת המבקש לעניין הפעלת עונש המאסר המותנה, אין משמעות מעשית לעונש המאסר שהושת עליו בהליך הנוכחי; בשולי הדברים צויין כי אלמלא הופעל עונש המאסר המותנה, עונש מאסר בן חודשיים ימים, שירוצה בעבודות שירות, קל יחסית ואינו מתיישב, לכאורה, עם מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מס, עת מדובר בהרשעה חוזרת בגין אותן עבירות ונוכח התקופה הארוכה יחסית בה בוצעו.

ב- ע"פ (יר') 38625-04-14 רמי שמעון נ' ועדה מקומית הראל, תק-מח 2014(3), 2063 (2014)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:
"רכיבי העבירה של סעיף 210 הנ"ל, שונים בתכלית השינוי מרכיבי העבירות בהן הורשע המערער.
העמדת המערער לדין על ביצוע עבירה של אי-ציות לצו שיפוטי אינה מקנה לו חסינות מפני ביצוע צווי ההריסה שניתנו במסגרת גזרי הדין החלוטים, וכפי שאמר בית-משפט קמא "המדובר בהליכים מקבילים אשר אינם מוציאים זה את זה או שוללים זה את זה", וכלל לא ברורה הטענה כי הגשת כתב אישום נגד המערער בגין עבירה של אי-ציות שרכיביה, ככל שיוכחו, כבר הושלמו, שומטת את הקרקע מהחובה להסיר את הבניה ללא היתר כפי שנקבע בפסקי-הדין החלוטים בתיק הראשון והשני. הרכיב העיקרי של העבירה הוא אי-קיום צו בית-המשפט במועד שנקבע על-ידי בית-המשפט, ובענייננו, אי-קיום צווים של בית-המשפט שניתנו במסגרת פסקי-הדין החלוטים בתיק הראשון ובתיק השני שניתנו לפני למעלה מעשר שנים.
הצו השיפוטי הנזכר בסעיף העבירה אינו עומד למבחן עוד - הוא חלוט! השאלה שעל בית-המשפט לבחון בבואו ליתן הכרעת דין בתיק "החדש" היא האם הוכח שהמערער לא ציית לצו השיפוטי הנזכר בכתב האישום לאור סד הזמנים שקבע בית-המשפט בהחלטתו, וברי כי אין הליך זה המתנהל כיום בבית-המשפט קמא נגד המערער בגין עבירת "אי-קיום הצו", מגן על המערער מפני ביצוע ההריסה מכוח התיק הראשון והתיק השני, ואין בו כדי להשפיע או להביא לדיון מחודש בעבירות הבניה מושא פסקי-הדין החלוטים וההחלטות האופרטיביות שניתנו במסגרתם. אין בין העבירה של אי-קיום הצו (המתייחס לעבר) ובין ההריסה שתבצע המשיבה עתה חלף ההריסה שהיה על המערער לבצע, ולא כלום.
13. להדגיש כי ההליך התלוי ועומד בגין "אי-קיום צו שיפוטי" שנפתח נגד המערער, אינו סותר את זכותה או שמא נאמר חובתה של המשיבה לביצוע צווי ההריסה על-חשבון המערער אף לאור העיקרון הבסיסי של "אל יצא חוטא נשכר", וברור שקבלת הטענה שיש לדחות את ביצוע ההריסה עד להכרעה בתיק הנוסף, לא רק שהיא נטולת כל הגיון וכל בסיס משפטי אלא שהיא תביא לתוצאה אבסורדית של עידוד עבריינים לא לציית לצווים שיפוטיים ולתוצאה פסולה של רמיסת שלטון החוק וזלזול בחשיבותם של צווים שיפוטיים. לא ראוי להמשיך ולאפשר למערער להתעשר מבניה בלתי-חוקית זו שדינה אחד - הריסה."

ב- תו"ב (שלום צפ') 6852-12-09 {מדינת ישראל - הוועדה המקומית לתכנון ובניה נ' מנדורי חסן מוחמד, תק-של 2011(4), 13876, 13887 (2011)} קבע בית-המשפט כי אין לראות באי-קיום צו שניתן על-פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה כמצמיח עבירה על-פי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. לפיכך, אין בהודאת הנאשם באותו חלק עובדתי של כתב האישום הנוגע לאי-קיום הצו להריסת הרפתות, מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, כדי להביא להרשעתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה {ראה גם דנ"פ 2334/09 ישראל פרי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.05.11); רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ' יעל זלזניאק, פ"ד נג(3), 337 (1998); ע"פ 5177/03 שמואל מור נ' דנציגר - משק הפרחים "דן", פ"ד נח(4), 184 (2004); תו"ב (שלום צפ') 6852-12-09 מדינת ישראל - הוועדה המקומית לתכנון ובניה נ' מנדורי חסן מוחמד, תק-של 2011(4), 13876, 13883 (2011); השווה גם ל- רע"פ 260/91 אברהם אייל נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3), 87 (1991)}.

נעיר כי בית-המשפט בבואו לגזור את דינו של נאשם מבהיר לנאשם בגזר הדין כי אם עד מועד כניסת הצו לתוקף, לא יהיה בידו היתר לבניה נשוא כתב האישום; לא תינתן לו אורכה נוספת להשגת היתר לבניה, לא יהרוס את הבניה - ניתן יהיה להגיש כנגדו כתב אישום בגין עבירת אי-קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 בחוק התכנון והבניה ובשים-לב כי ההתחייבות שעליה נדרש הנאשם לחתום, כוללת גם עבירה לפי סעיף האחרון {ראה גם תו"ב (שלום בי"ש) 12707-09-10 מדינת ישראל נ' אלרן לוי, תק-של 2011(3), 64062, 64063 (2011); תו"ב (שלום בי"ש) 12258-09-10 ועדה מקומית בית שמש נ' אליהו כהן, תק-של 2011(3), 64872, 64873 (2011); תו"ב (שלום בי"ש) 51828-11-10 ועדה מקומית הראל נ' נסים שלמה, תק-של 2011(3), 60055 (2011)}.

ב- תו"ב (שלום עכ') 2275-01-11 {ועדה מקומית לתכנון שפלת הגליל נ' זבידה עבד אל רחמאן, תק-של 2011(3), 56771 (2011)} הורשעה הנאשמת, על-פי הודאתה, בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה.

בית-המשפט בבואו לגזור את דינה של הנאשמת קבע כי יש ליתן את הדעת לקולא באופן ממשי לכך שהנאשמת, בסופו-של-דבר, בתקופה האחרונה, הרסה את המבנה הלא חוקי אותו נצטוותה להרוס, ואשר-על-כן, אין מקום למצות את הדין עם הנאשמת בתיק זה ויש להתחשב בדינה {ראה גם תו"ב (שלום עכ') 2271-01-11 ועדה מקומית לתכנון שפלת הגליל נ' אחמד זיתון, תק-של 2011(3), 56729 (2011); תו"ב (שלום עכ') 2379-01-11 ועדה מקומית לתכנון שפלת הגליל נ' מוחמד זעיר, תק-של 2011(3), 56717, 56718 (2011)}.