סמכויות מוסד התכנון (סעיף 211 לחוק)

סעיף 211 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"211. סמכויות מוסד התכנון (תיקונים: התשל"ח, התשנ"ה)
(א) ציווה בית-המשפט על מוסד תכנון לבצע פעולה פלונית, רשאים מוסד התכנון או שליחיו להיכנס למקום שהצו נוגע לו לשם ביצוע הפעולה, להרחיק ממנו כל אדם וחפץ ולנקוט את כל האמצעים, לרבות שימוש בכוח סביר, כדי להבטיח את קיום הצו, ואם חייב בית-המשפט בהוצאות הביצוע של הפעולה, רשאי מוסד התכנון לגבותן בדרך שגובים חוב אזרחי;
(ב) נמצאו במקרקעין בשעת ביצוע הפעולה כאמור בסעיף-קטן (א) מיטלטלין שהנשפט לא הוציאם, ישמרו אותם מוסד התכנון או שליחיו ורשאים הם למכרם לאחר תקופה סבירה ובלבד שקודם לכן ניתנה הודעה על המכירה לנשפט אם ניתן לאתרו; היו המיטלטלין פסידים - ימכרום מיד; הוצאות השמירה והמכירה יחולו על הנשפט ואם נמכרו המיטלטלין זכאי הוא לדמי המכר בניכוי ההוצאות האמורות."

סעיף 211(א) לחוק התכנון והבניה מאפשר למוסדות התכנון לפעול באמצעות "שליחים" לביצוע הוראות החוק, לרבות לביצועם של צווי הריסה {ראה גם הוראות סעיף 232 לחוק התכנון והבניה לעניין ביצוע הריסה מינהלית}.
על-פי הוראת סעיף 211 לחוק התכנון והבניה, מבצעי צווי ההריסה, השיפוטיים והמינהליים, הם שליחיו של מוסד התכנון בעניין ביצוע הצווים, והוראת סעיף 211 לחוק התכנון והבניה חלה עליהם.

על-פי הוראת סעיף 211(ב) לחוק התכנון והבניה קיימת חובת שמירה של מיטלטלין, על-ידי מוסד התכנון או שליחיו, שנמצאו במקרקעין בשעת ביצוע צו ההריסה, והאחרונים יישמרו רק לתקופה סבירה, שלאחריה ניתן למוכרן, בכפוף למסירת הודעה לנשפט, או למי שבעניינו ניתן הצו המינהלי, אם ניתן לאתרו. בכל מקרה "הוצאות השמירה והמכירה" יחולו על הנשפט {ראה גם עפ"א (מחוזי מר') 11204-04-11 מדינת ישראל נ' מיכאל דן, תק-מח 2011(3), 10711, 10714 (2011); ת"א (שלום יר') 12310-06 בני וצביקה בע"מ נ' עיריית ירושלים, תק-של 2011(2), 92415, 92427 (2011)}.

ב- עפ"א (מחוזי מר') 11204-04-11 {מדינת ישראל נ' מיכאל דן, תק-מח 2011(3), 10711, 10714 (2011)} קבע בית-המשפט:

"למעלה מן הצורך, אציין בהתייחס ל- ת"פ (יר') 743/09 מדינת ישראל נ' קרבסי, תק-של 2010(1), 37110 אשר ניתן ביום 21.02.10, כי היה ולא תצלח דרכן של המערערות למדוד את הנכס לשם אימות או הפרכת החשדות בעניין עבירה על חוק התכנון והבניה, פתוחה בפניהן הדרך לפנות לבית-המשפט בבקשה להוצאת צו בהתאם ללשון סעיף 211 לחוק התכנון והבניה, אך קודם כל יש למצות הליך לפי סעיף 257 לחוק התכנון והבניה."

ב- ע"א (חי') 4185-07 {יעקב קקון ואח' נ' מדינת ישראל -משטרת ישראל ואח', תק-מח 2009(4), 6286 (2009)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"גם ללא סעיף 211(ב) שצוטט לעיל, הייתי מגיעה למסקנה שעל הרשות בבואה לבצע צווי הריסה, לאפשר למחזיק במבנה המיועד להריסה להוציא את חפציו ממנו לפני ביצוע צו ההריסה, או לדאוג בעצמה לתפישת התכולה, עליה לא חל הצו, ולאכסונה במקום מתאים: על הרשות, בהיותה נאמן הציבור, חלה החובה לנהוג בהגינות וביושר עם האזרח (וראו, בין היתר, בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1), 289, 319 (1998)). חובה זו כוללת התחשבות ברכושו של האחר, אשר קיבלה משנה חשיבות עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המכיר בזכות הקניין כזכות יסוד.
מאחר שמדובר בפגיעה בקניין של אדם, חובה היתה על המשיבות לפעול באופן מידתי, כך שהפגיעה תוקטן ככל שניתן. אם מסיבות שונות, לא מצאו הרשויות לנכון להודיע על מועד ביצוע הצו על ידן, הרי חייבות הן להקפיד על הוראתו של סעיף 211, שציטוטו הובא לעיל ובכך להקטין את הפגיעה ברכוש, מקום שאיננה הכרחית."

ב- ע"פ (מרכז) 3394-09-07 {פהמי לדאוי ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז המרכז ואח', תק-מח 2008(1), 15944 (2008)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"הנה-כי-כן, על-פי שילוב הוראת הסעיפים 238א(יא) ו- 211 לחוק התכנון, את צו ההריסה המניהלי מבצעים שלוחי המוסד התכנוני ובמקרה זה מוסמך בית-המשפט לחייב בהוצאות אותן גובה המוסד התכנוני מבעל המקרקעין בדרך שגובים חוב אזרחי.
אמנם על-פי לשון החוק היה בית-המשפט צריך להורות על ביצוע ההריסה על-ידי המשיבה תוך חיוב המערער בעלות ההריסה. לכן חסד עשה בית-המשפט קמא כאשר החליט להורות למערער לבצע את צו הריסה וקבע שאם לא יעשה כן תעשה זאת המשיבה והמערער יחוייב בהוצאות ההריסה. מכל מקום אין המדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, שכן כאמור ההחלטה מטיבה עם המערער ותמוהה העובדה שהמערער מצא פגם גם בהחלטה שמטיבה איתו.
כך גם לא ראיתי מקום לדון בשאלה זו בנפרד, שכן אין בעניין זה למערער כל עמדה. ירצה המערער, ניתנה לו האופציה להרוס בעצמו. לא ירצה לנצל את האשראי שניתן לו תהרוס המשיבה על חשבונו. למעשה, בית-המשפט השאיר את ההכרעה בעניין זה בידי המערער."

ב- ת"א (שלום יר') 12310-06 {בני וצביקה בע"מ נ' עיריית ירושלים, תק-של 2011(2), 92415, 92427 (2011)} קבע בית-המשפט כדלקמן:

"28. כפי שכבר נאמר, את הוראותיו של ההסכם שנכרת בין הצדדים, שעל פיו התובעת היא שליחה של העיריה לביצועם של צווי הריסה שיפוטיים ומינהליים, יש לפרש בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה הרלוונטיות ביחס לביצועם של צווים אלו. מאחר שמספר שנים קודם לחתימת הסכם הסגירה של תחנות הדלק כבר ביצעה התובעת צווים מטעם הנתבעת, חזקה עליה שהוראת סעיף 211 שקובעת את גבולות סמכויותיה מוכרת לה היטב. חזקה עליה שגם נתקלה כבר בעבר במצב שבו הוצאו מיטלטלין ממקרקעין אגב ביצעום של צווי הריסה. ממילא גם, חזקה שהתובעת ידעה כי עליה לנהוג ביחס לאותם מיטלטלין כאמור בהוראת סעיף 211 בחוק.
מכיוון שכך, הרי שהתובעת לא היתה צריכה לשמור את הציוד שנתפס בתחנות הדלק הלא-חוקיות שלגביהן ביצעה את הצווים מעבר ל"תקופה סבירה". באשר לשאלה כיצד ייקבע מהי אותה "תקופה סבירה", נראה שההסכם שנחתם נתן לכך מענה, בקובעו שדמי אחסנה ישולמו על-ידי הנתבעת רק עבור אחסנת הציוד במשך שלושים הימים הראשונים. מכאן, שזו התקופה הסבירה. יחד-עם-זאת, עשוי להיות מצב שבו יחול עיכוב בשל פניה לבית-המשפט בבקשה לקבלת ציוד שנתפס, ותקופת האחסנה תארך מעבר לשלושים יום. נראה כי מסיבה זו נקבע בנספח ג' מה יהיו דמי האחסנה עבור כל "שבוע נוסף או חלקו", וכי דמי האחסנה עבור פרקי זמן אלו נקבעו למקרה שבו אותה "תקופה סבירה" נמשכה מעבר לשלושים יום, בשל ההמתנה להחלטה השיפוטית, או כל עיכוב מעין זה.
לא רק שההסכם קבע שדמי האחסנה ישולמו רק עבור שלושים הימים הראשונים, אלא שאף משתמע ממנו שלא היה כל צורך לשמור על הציוד שנתפס מעבר לפרק זמן זה. הוראת ההסכם קובעת שהתובעת אחראית להחזרת הציוד לחברות הדלק הרשמיות. מכאן משתמע שאין צורך בשמירת הציוד שנתפס. כשם שניתן להחזירו אל חברות הדלק הרשמיות, כך שלא ניתן יהיה עוד להחזירו למי שיבקשו, כך ממילא שציוד שלא ניתן להחזירו אל חברות הדלק, מאחר שאין להן עניין בו, ניתן להיפטר ממנו גם בכל דרך אחרת. בין בדרך של מכירה, השמדה או כל כיוצא באלו.
29. למרות זאת, ולמרות המסקנה שאליה הגעתי כאמור, ראיתי לנכון להעיר שראוי היה שבתשובתו של מר אופיר מאי, שנדרש לעניין בעקבות פניית התובעת, יבהיר את הדברים, דבר שלא נעשה. במכתבו מיום 01.03.05 (ת/66), חזר על-כך שיש להחזיר את כל הציוד אל חברות הדלק הראשיות, מבלי להתייחס לציוד שלא ניתן להחזירו. אמנם במכתבה של התובעת לא נשאלה הנתבעת ביחס לאותו ציוד (ראו מכתבי התובעת - ת/63 ו- ת/67), כך שאולי מטעם זה לא השיב לכך, ואולי גם מהטעם שהניח שידוע לתובעת שאת הציוד שלא ניתן היה למסור לחברות הדלק, צריך היה להשמיד באתרי פסולת או באתרי גרוטאות, כפי שאמר בעדותו (עמ' 42-41 בפרוטוקול). אך למרות זאת, נראה שמוטב היה להבהיר לתובעת את הדברים, שעליה להיפטר מאותו ציוד.
30. בכל מקרה, כשם שבעניין אב-חן קבע בית-המשפט, שאת הוצאות האחסנה נדרשה חברת אב-חן לתבוע מבעלי הדין בהליכי ההוצאה לפועל, וכי עליה היה לפעול בעניין זה במישרין, ולא באמצעות הנהלת בתי-המשפט, כך גם בענייננו. ככל שהתובעת סבורה כי עליה לתבוע את הוצאות האחסנה, אזי עליה היה לעשות כן ובהתאם להוראת סעיף 211 בחוק התכנון והבניה, לתבוע את הוצאות השמירה והמכירה מהנשפט, או מבעל הזיקה לצו ההריסה המינהלי, לפי העניין."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סמכויות מוסד התכנון (סעיף 211 לחוק)