botox
הספריה המשפטית
נכסי דלא-ניידי הפרשנות לחוק התכנון והבניה

הפרקים שבספר:

סמכויות השר - מועדים לסיום הטיפול בתכנית (סעיפים 109, 109א לחוק)

הצעת החוק קובעת:

בסעיף 109 לחוק העיקרי, אחרי סעיף-קטן (ב) יבוא:
"תיקון סעיף 109:
(ג) שר הפנים רשאי לקבוע סוגי תכניות בסמכות ועדה מחוזית, שהוראות סעיף זה לא יחולו עליהן."

במקום סעיף 109א לחוק העיקרי יבוא:
"החלפת סעיף 109א
109א. מועדים לסיום הטיפול בתכנית
(א)(1) הוועדה המקומית תחליט לאשר תכנית שבסמכותה או לאשרה בשינויים, לקבוע תנאים לאישורה או לדחותה לה, ולעניין תכנית מצומצמת שחלות לגביה הוראות סעיף 86א - בתוך 8 חודשים ממועד הגשתה; יושב-ראש הוועדה המחוזית רשאי, לבקשת הוועדה המקומית, להאריך את התקופות האמורות, מטעמים מיוחדים שיירשמו;
(2) לא החליטה הוועדה המקומית בתכנית שבסמכותה בתוך התקופה האמורה בפסקה (1), תעביר הוועדה המקומית, לבקשת מגיש התכנית, את התכנית לוועדה המחוזית; משהועברה התכנית לוועדה המחוזית יעברו סמכויותיה של הוועדה המקומית לגבי אותה תכנית לוועדה המחוזית, לרבות שמיעת ההתנגדויות וההכרעה בהן; הוועדה המחוזית רשאית להמשיך בהליכים מהשלב שאליו הגיעה הוועדה המקומית; הוועדה המחוזית תחליט אם לאשר את התכנית או לאשרה בשינויים, לקבוע תנאים לאישורה או לדחותה, בתוך 10 חודשים מהמועד שהועברה התכנית אליה;
(3) הדיון בתכנית שהועברה לוועדה המחוזית לפי פסקה (2) יתקיים בוועדת-משנה שתמנה הוועדה המחוזית לעניין זה לפי סעיף 11ב; על החלטת ועדת-משנה כאמור לא יחולו הוראות סעיף 11ד;
(4) על-אף הוראות פסקאות (1) עד (3), לא אושרה תכנית מצומצמת כמשמעותה בסעיף 86א בתוך 10 חודשים מיום שהחליט יושב-ראש הוועדה המקומית על הפקדתה לפי הסעיף האמור, יראו את התכנית כאילו החליטה הוועדה המקומית לדחותה.
(ב) (1) הוועדה המחוזית תחליט לאשר תכנית שבסמכותה או לאשרה בשינויים, לקבוע תנאים לאישורה או לדחותה, בתוך 18 חודשים מיום שהוגשה לה, ורשאי שר הפנים לקבוע תקופה ארוכה יותר לגבי סוגי תכניות שיקבע; יושב-ראש המועצה הארצית רשאי, לבקשת הוועדה המחוזית, להאריך את התקופות האמורות, מטעמים מיוחדים שיירשמו;
(2) לא החליטה הוועדה המחוזית בתכנית שבסמכותה בתוך התקופה האמורה בפסקה (1), תעביר הוועדה המחוזית, לבקשת מגיש התכנית, את התכנית למועצה הארצית; משהועברה התכנית למועצה הארצית, יעברו סמכויותיה של הוועדה המחוזית לגבי אותה תכנית למועצה הארצית, לרבות שמיעת ההתנגדויות וההכרעה בהן; המועצה הארצית רשאית להמשיך בהליכים מהשלב שאליו הגיעה הוועדה המחוזית; המועצה הארצית תחליט אם לאשר את התכנית או לאשרה בשינויים, לקבוע תנאים לאישורה או לדחותה, בתוך 10 חודשים ממועד שהועברה התכנית אליה;
(3) הדיון בתכנית שהועברה למועצה הארצית לפי פסקה (2) יתקיים בוועדת-המשנה שמינתה לעניין זה לפי סעיף 6(ד).
(ג) המועצה הארצית תדון ותחליט בתכנית מיתאר ארצית בתוך 12 חודשים מיום שהחליטה על העברת התכנית להערות לפי סעיף 52, ולגבי תכנית מיתאר מחוזית - בתוך 12 חודשים מיום שהוגשה לה תכנית המיתאר המחוזית על-ידי הוועדה המחוזית."

בדברי ההסבר לסעיפים הנ"ל נאמר:
"בהתאם להוראות סעיף 109 לחוק, הוקנתה לשר הפנים סמכות להתערב בהליך התכנוני ולקבוע כי תכנית שהוחלט להפקידה, טעונה את אישורו. לצורך ייעול הליך התכנון, מוצע להסמיך את שר הפנים לקבוע לגבי סוגי תכניות בסמכות הוועדה המחוזית, כי לא יחולו עליהן הוראות סעיף 109.
סעיף 38 סעיף 109א קובע מועדים לסיום הטיפול בתכנית. מוצע להחליף את הסעיף האמור ולקבוע לוח זמנים מירבי לאישור תכניות ברמות השונות - תכניות בסמכות הוועדה המקומית, תכניות בסמכות הוועדה המחוזית ותכניות בסמכות המועצה הארצית.
כמו-כן, מוצע לקבוע כי אם מוסד התכנון לא עמד בלוח הזמנים הנדרש, ולבקשת מגיש התכנית, תועבר התכנית להמשך דיון במוסד תכנון גבוה ממוסד התכנון המוסמך, קרי בתכנית בסמכות ועדה מקומית - לוועדת-משנה של הוועדה המחוזית שתמונה לפי סעיף 11ב לחוק, שהחלטתה תהיה סופית, ובתכנית בסמכות ועדה מחוזית - לוועדת-משנה של המועצה הארצית שתמונה לפי סעיף 6(ד) לחוק, כנוסחו המוצע בסעיף 2 להצעת החוק (ר' דברי הסבר לסעיף האמור), שהחלטתה תהיה סופית."

וזה נוסחו של סעיף 109א לחוק שמוצע להחליפו:
"109א. מועדים לסיום הטיפול בתכנית
(א) מוסד תכנון יחליט לאשר או לדחות תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת תוך שלושה חודשים מתום תקופת הפקדתה; ואולם לגבי תכנית מיתאר מקומית החלה על כל מרחב התכנון המקומי יחליט מוסד התכנון תוך עשרה חודשים מתום תקופת הפקדתה; שר הפנים רשאי להאריך את התקופות האמורות עד שלושה חודשים נוספים.
(ב)(1) לא החליטה הוועדה המחוזית כאמור בסעיף-קטן (א), ימנה יושב-ראש הוועדה המחוזית, תוך 30 ימים מתום המועדים הקבועים באותו סעיף-קטן, ועדה להשלמת תכניות לכל תכנית כאמור וזה הרכבה:
(א) נציג של שר הפנים, שימנה יושב-ראש הוועדה המחוזית מתוך רשימת נציגים שהשר יפרסם ברשומות והוא יהיה היושב-ראש;
(ב) נציג שתמנה הוועדה המחוזית;
(ג) נציג שתמנה הוועדה המקומית;
מקרב עובדיה או שלא מקרב עובדיה;
(2) היושב-ראש ימנה מזכיר לוועדה מקרב עובדי הוועדה המקומית או מקרב עובדי המדינה;
(3) סמכויות הוועדה המחוזית לעניין אישור התכנית יעברו לוועדה להשלמת תכניות, עם מינויה, לרבות שמיעת ההתנגדויות וההכרעה בהן.
(ג) הוועדה להשלמת תכניות רשאית להמשיך בהליכים של בדיקה ואישור התכנית מהשלב שאליו הגיעה הוועדה המחוזית.
(ד) לא החליטה הוועדה המקומית בתכנית שבסמכותה כאמור בסעיף 62א במועדים הקבועים בסעיף-קטן (א) יעברו סמכויותיה לגבי אותה תכנית לוועדה המחוזית אשר תמשיך בהליכים מהשלב שאליו הגיעה הוועדה המקומית; על החלטת הוועדה המחוזית לפי סעיף זה, יחולו הוראות סעיף 110."
סעיפים 109, 109א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 לאחר התיקונו של סעיף 109א קובעים:
"109. סמכויות השר (תיקונים: התשמ"ח (מס' 2), התשנ"ה (מס' 4), התשע"ד (מס' 2))
(א) החליט מוסד תכנון להפקיד תכנית, יעביר את התכנית לעיונו של שר הפנים מיד לאחר החלטתו; השר רשאי להורות, תוך 60 ימים מהיום שהועברה אליו התכנית, כי התכנית טעונה אישורו; החליט השר כאמור, יודיע על-כך למוסד התכנון הנוגע בדבר תוך עשרה ימים מיום החלטתו.
(ב) החליט השר כי התכנית טעונה אישורו, לא יינתן תוקף לתכנית אלא באישור השר; החלטת השר תינתן תוך 30 ימים מהיום שהתכנית הוגשה לאישורו; לא נתן החלטה תוך תקופה זו, יראו את התכנית כמאושרת על-ידי השר.
(ג) שר הפנים רשאי לקבוע סוגי תכניות בסמכות ועדה מחוזית, שהוראות סעיף זה לא יחולו עליהן.
109א. מועדים לסיום הטיפול בתכנית (תיקונים: התשנ"ה (מס' 4), התשע"ד (מס' 2))
(א) (1) הוועדה המקומית תחליט לאשר תכנית שבסמכותה או לאשרה בשינויים, לקבוע תנאים לאישורה או לדחותה, בתוך 12 חודשים ממועד הגשתה, ולעניין תכנית מצומצמת שחלות לגביה הוראות סעיף 86א - בתוך שמונה חודשים ממועד הגשתה; יושב-ראש הוועדה המחוזית רשאי, לבקשת הוועדה המקומית, להאריך את התקופות האמורות, מטעמים מיוחדים שיירשמו;
(2) לא החליטה הוועדה המקומית בתכנית שבסמכותה בתוך התקופה האמורה בפסקה (1), יעביר מזכיר הוועדה המקומית, לבקשת מגיש התכנית, את התכנית לוועדה המחוזית; משהועברה התכנית לוועדה המחוזית יועברו סמכויותיה של הוועדה המקומית לגבי אותה תכנית לוועדה המחוזית, לרבות שמיעת ההתנגדויות וההכרעה בהן; הוועדה המחוזית רשאית להמשיך בהליכים מהשלב שאליו הגיעה הוועדה המקומית; הוועדה המחוזית תחליט אם לאשר את התכנית או לאשרה בשינויים, לקבוע תנאים לאישורה או לדחותה (בסעיף זה - "תחליט בתכנית"), בתוך עשרה חודשים מהמועד שבו התכנית הועברה אליה.;
(3) הדיון בתכנית שהועברה לוועדה המחוזית לפי פסקה (2) יתקיים בוועדת-משנה שמינתה הוועדה המחוזית לעניין זה לפי סעיף 11ב; על החלטת ועדת-משנה כאמור לא יחולו הוראות סעיף 11ד; על החלטה כאמור למעט על החלטה על תכנית מצומצמת כמשמעותה בסעיף 86א יחולו הוראות סעיף 110;
(4) על-אף הוראות פסקאות (1) עד (3), לא אושרה תכנית מצומצמת כמשמעותה בסעיף 86א בתוך עשרה חודשים מיום שהוחלט על הפקדתה לפי סעיף 86א, יראו את התכנית כבטלה.
(ב) (1) הוועדה המחוזית תחליט בתכנית שבסמכותה, בתוך 18 חודשים ממועד הגשתה, ורשאי שר הפנים לקבוע תקופה ארוכה יותר לגבי סוגי תכניות שיקבע; יושב-ראש המועצה הארצית רשאי, לבקשת הוועדה המחוזית, להאריך את התקופות האמורות, מטעמים מיוחדים שיירשמו;
(2) לא החליטה הוועדה המחוזית בתכנית שבסמכותה בתוך התקופה האמורה בפסקה (1), יעביר מזכיר הוועדה המחוזית, לבקשת מגיש התכנית, את התכנית למועצה הארצית; משהועברה התכנית למועצה הארצית, יועברו סמכויותיה של הוועדה המחוזית לגבי אותה תכנית למועצה הארצית, לרבות שמיעת ההתנגדויות וההכרעה בהן; המועצה הארצית רשאית להמשיך בהליכים מהשלב שאליו הגיעה הוועדה המחוזית; המועצה הארצית תחליט בתכנית בתוך עשרה חודשים מהמועד שבו התכנית הועברה אליה;
(3) הדיון בתכנית שהועברה למועצה הארצית לפי פסקה (2) יתקיים בוועדת-המשנה שמינתה לעניין זה לפי סעיף 6(ד).
(ג) המועצה הארצית תדון ותחליט בתכנית מיתאר ארצית בתוך 12 חודשים מיום שהחליטה על העברת התכנית להערות לפי סעיף 52, ולגבי תכנית מיתאר מחוזית - בתוך 12 חודשים מיום שהוועדה המחוזית הגישה לה אותה.
(ד) החליט יושב-ראש מוסד תכנון על הארכת מועדים כאמור בסעיפים-קטנים (א)(1) או (ב)(1), לפי העניין, יודיע על-כך לשר הפנים, בצירוף הנימוקים להחלטתו."
טיבה של סמכות השר לפי סעיף 109
"ניתוח המסגרת הנורמטיבית מעלה כי הסמכות להתקנתן של תכניות מיתאר נתונה בידי ועדות התכנון השונות. הסמכות להתקין את התכנית נשוא עתירה זו נתונה בידי הוועדה המקומית, והיא זו הממונה על הכנתה, הפקדתה, ואישורה, הכל כקבוע בחוק התכנון והבניה. אמנם, הליך זה נתון, לאחר שלב ההפקדה, לביקורתו של שר הפנים.
אולם אין בכך כדי להביא לידי המסקנה שהסמכות להתקין את התכנית נתונה לשר. במירבית המקרים, השר כלל איננו מעורב בהליכי התקנתה של התכנית, שכן אין הוא עושה שימוש בסמכות ההתערבות הנתונה לו מכוח סעיף 109.
גם במקרים בהם התכנית טעונה אישורו של השר, אין לומר כי השר הוא הגורם המתקין את התכנית. הוא מהווה אך רשות מאשרת, ולא רשות מתקינה.
מסקנתי היא, אם-כן, שסמכות התקנתן של תכניות מיתאר נתונה בידי ועדות התכנון השונות, ולא בידיו של שר הפנים. על-כן, אחת היא אם תכנית מיתאר היא תקנה בת-פועל תחיקתי אם לאו, שכן ממילא שר הפנים אינו מוסמך להתקינה.
סמכותו של השר לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה, על-פי לשונה ועל-פי תכליתה, הינה סמכות ביקורת ופיקוח בלבד. לפיכך, סמכות האצילה שניתנה לשר הפנים בסעיף 269 לחוק התכנון והבניה משתרעת גם על סמכותו לפי סעיף 109 לחוק {בג"צ 1733/04 עבד אלרחים אבו מוך נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה, מחוז חיפה ואח', תק-על 2004(4), 3488 (2006); השוו בג"צ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פתח-תקוה, פ"ד נא(5), 385, 395 עד 396 (1997); ראו גם בג"צ 347/84 עיריית פתח-תקוה נ' שר הפנים, פ"ד לט(1), 813 (1985), ראה גם עע"מ 2534/11 עובדי אדמה גן השומרון כפר שיתופי להתיישבות חקלאית ואח' נ' הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים שליד המועצה הארצי ואח', תק-על 2012(4), 4039 (2012)}, שם נקבע כי:
'הסמכות לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה היא סמכות ביקורת ופיקוח בלבד ואינה תכנונית, ושר הפנים האציל את סמכותו לגבי תכניות שבסמכות ועדה מקומית לממונים על המחוזות, ולגבי תכניות שבסמכות ועדה מחוזית למנכ"ל משרד הפנים (בג"צ 1733/04 אבו מוך נ' וועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה (לא פורסם, 16.3.2006))'."

סעיף 109(ב) - "שתיקת השר"
ב- בג"צ 1265/97 {מקור הנפקות וזכויות בעמ נ' שר האוצר, תק-על 98(1), 188 (1998)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"סעיף 109 האמור אינו מחייב את השר "להודיע" על החלטה שהתכנית אינה טעונה אישור מצידו; ואין מניעה, על-כן, שהחלטתו של להורות שהתכנית טעונה אישור מצידו, "תתחייב" מן העובדה שלא הורה - פוזיטיבית - שהתכנית טעונה אישור.
בנסיבות העניין, "שתיקתו" של השר, אינה מבטאת "התעלמות" מן הבקשה למנוי חוקר או "חוסר מעש" מצידו בכל הקשור לאישור התכנית; ויש להתייחס אליה כ"החלטה" כפולת פנים: מחד גיסא - שלא למנות חוקר כפי שביקשה העותרת; ומאידך גיסא - שלא להורות שהתכנית טעונה את אישורו.
כתוצאה מ"החלטה" זו - שבאה לכלל ביטוי ב-"שתיקתו" של השר - הפכה התכנית לברת תוקף "מאליה", כפי שהמתחייב מהוראות סעיף 109 לחוק התכנון, שתוצגנה להלן בהרחבה. להבהרת משמעותה של "שתיקת" השר בכל הקשור למתן תוקף לתכנית - אין טוב מבחינה מורחבת של הוראותיו של סעיף 109 לחוק התכנון, אשר זו לשונו:
'109. סמכויות השר
(א) החליט מוסד תכנון להפקיד תכנית, יעביר את התכנית לעיונו של שר הפנים מיד לאחר החלטתו; השר רשאי להורות, תוך 60 ימים מהיום שהועברה אליו התכנית, כי התכנית טעונה אישורו; החליט השר כאמור, יודיע על-כך למוסד התכנון הנוגע בדבר תוך עשרה ימים מיום החלטתו.
(ב) החליט השר כי התכנית טעונה אישורו, לא יינתן תוקף לתכנית אלא באישור השר; החלטת השר תינתן תוך 30 ימים מהיום שהתכנית הוגשה לאישור; לא נתן החלטה תוך תקופה זו, יראו את התכנית כמאושרת על-ידי השר.'
סעיף-קטן (א) - מחייב מוסד תכנון, שהחליט להפקיד תכנית, להעביר את התכנית לעיון השר. השר מוסמך להורות - קרי: להחליט - כי התכנית טעונה אישורו; ואז עליו להחליט אם לאשרה אם לאו תוך שלושים ימים, כאמור בסעיף-קטן (ב).
לא החליט השר תוך התקופה האמורה - יראו את התכנית כמאושרת על-ידי השר, אישור "אוטומטי". מאידך גיסא, אם השר אינו מחליט שהתכנית טעונה אישורו, תוך 60 הימים הנקובים בפסקה (א), כי אז התכנית מתאשרת "מאליה". "תהליך האישור" הקבוע בסעיף 109 לחוק התכנון מתפתח, איפוא, בשני שלבים :
בשלב הראשון - השר שוקל אם להורות שהתכנית טעונה אישורו והחוק קוצב לכך ששים ימים. בשלב השני מתפצל התהליך לשני מסלולים. המסלול האחד - כאשר השר מורה שהתכנית טעונה אישורו: על השר להחליט אם הוא מאשר אותה אם לאו; ואם לא החליט תוך שלושים ימים - רואים את התכנית כמאושרת על ידו (אישור "אוטומטי"). המסלול השני, כאשר השר אינו מורה תוך ששים ימים שהתכנית טעונה אישורו: כי אז, כאמור לעיל, התכנית אינה טעונה אישור; והיא "מתאשרת מאליה".
אין בלשון הסעיף דבר המחייב את השר להודיע על החלטה שלא להורות שהתכנית טעונה אישורו; ולגרום בדרך זו לכניסתה לתוקף כ"מתאשרת מאליה", ללא התערבות מצידו. "שתיקתו" של השר במשך 60 הימים שבהם הוא רשאי להורות שהתכנית טעונה אישורו, מלמדת - כאמור - כי השר החליט שלא להורות כך. ההחלטה לשתוק גם היא "החלטה"; ולנוכח חזקת התקינות, אין לראותה כמבטאת "חוסר עניין" ו"אי-מתן הדעת", אלא תולדה של שיקול-דעת על בסיס עיון בתכנית ובחומר הרלוונטי לה."

תקיפת תכניות שאושרו על-ידי השר מכוח סעיף 109 - סמכות בית-המשפט
ב- בג"צ 4290/98 {גדעון עפרת ואח' נ' שר הפנים ואח', תק-על 98(2), 114 (1998)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"על היחס שבין סמכות בית-המשפט המחוזי לבין סמכות בית-המשפט העליון בכל הנוגע לתקיפת תכניות שאושרו על-ידי שר הפנים בתוקף סמכותו לפי סעיף 109 לחוק התכנון עמד בית-משפט זה בהרחבה ב- בג"צ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית, תק-על, 97(4), 172 (1997) (להלן: "עניין מייזליק").
בעניין מייזליק נקבע כי עתירה תחשב כמי שמכוונת נגד החלטת שר הפנים במובן סעיף-קטן (ב) הנ"ל, בהימלא שני התנאים הבאים: ראשית, העתירה צריכה להיות מכוונת נגד החלטת השר ולא נגד התכנית; שנית, הטענות או העילות המופנות כלפי השר, צריכות להיות הטענות הדומיננטיות והעיקריות בעתירה. וכך אומר בית-המשפט בעניין מייזליק לעניין התנאי הראשון:
'כך, למשל, כאשר ועדה מקומית לתכנון ולבניה מאשרת תכנית מיתאר מקומית, ואין טענה של פגם בהחלטת הוועדה, אך שר הפנים מסרב לאשר את התכנית, בתוקף סמכותו לפי סעיף 109, והטענה היא שהחלטת השר לוקה בפגם משפטי כלשהו, כגון, בשיקולים זרים, במשוא פנים או באפליה. במקרה כזה העתירה, כיוון שהיא מכוונת נגד החלטת השר, להבדיל מהחלטת הוועדה, נתפסת על-ידי סעיף-קטן 255א(ב), ולפיכך היא יוצאת מגדר הסמכות של בית-המשפט המחוזי. שונה המצב כאשר בעתירה נטען כי תכנית מיתאר מסויימת, שאושרה על-ידי וועדה מקומית ולאחר מכן על-ידי השר, פסולה בשל פגם שנפל בהחלטת הוועדה, כגון, פגם של שיקולים זרים או אפליה. במקרה כזה, אף שהתכנית אושרה על-ידי השר, העתירה מכוונת נגד החלטת הוועדה, ולא נגד החלטת השר. העתירה תוקפת את התכנית שהיא, לפי הטענה, לוקה בפגם, והתכנית היא תכנית של הוועדה ולא תכנית של השר (סעיף 13) (הדגשות לא במקור - ט.ש.כ.).
ולעניין התנאי השני נאמר שם:
נניח כי הטענה היא שהוועדה המקומית אישרה תכנית מיתאר תוך חריגה מסמכות, ולפיכך התכנית בטלה מעיקרה. אם כך, אפשר להוסיף ולטעון, גם החלטת השר, המאשרת תכנית זאת, פגומה ובטלה, שכן השר אינו מוסמך לאשר תכנית מיתאר שנתקבלה תוך חריגה מסמכות. האם עצם הטענה שגם החלטת השר פגומה, ולכן ראוי לבטל גם אותה, די בה כדי להוציא את העתירה מגדר הסמכות של בית-המשפט המחוזי? התשובה שלילית. כדי להוציא עתירה מגדר הסמכות של בית-המשפט המחוזי צריך שהטענה העיקרית בעתירה תהיה מופנית נגד החלטת השר. לשון אחרת, צריך שהטענה הדומיננטית בעתירה, או העילה הדומיננטית בעתירה, תתייחס לפגם שנפל בהחלטת השר, להבדיל מפגם שנפל בהחלטת הוועדה.' (סעיף 14).
כך למשל, ב- בג"צ 2033/95 אולמרט נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.04.95) שהתייחס למצב בטרם חוקק סעיף 225א לחוק התכנון ואשר בו נתבקש, בין היתר, ביטול צו של שר הפנים שביטל צו אחר שמכוחו קמה ועדה משותפת לתכנון למחוז המרכז ולמחוז תל-אביב, קבע בית-המשפט:
'אף שמדובר בעתירה לביטול צו של שר הפנים, מהווה נושא הצו וביטולו חלק מנושא רחב יותר שבצל קורתו מסתופפת המחלוקת בין הצדדים, והוא נשוא התכנון והבניה (...) כל השאלות העולות מן העתירה יכולות וצריכות להידון בבית-המשפט האזרחי ואין במקרה שלפנינו - על-אף נסיבותיו - מקום לסטיה מהמגמה המסתמנת מתוך ההלכה שיצאה מלפני בית-משפט זה ב- בג"צ 1921/94 סוקר נ' הוועדה לבניה למגורים ולתעשיה מחוז ירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.07.94), בדבר העברת נושאי תכנון ובניה לבית-משפט אזרחי (צוטט בהסכמה בעניין מייזליק)'."
ב- עת"מ (ת"א-יפו) 31621-07-12 {מנהל התכנון משרד הפנים ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חולון ואח', תק-מח 2013(1), 11272 (2013)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"השאלה שיש לבחון אותה היא האם ההחלטה הנתקפת היא החלטה של שר הפנים, אם לאו. אם מדובר בהחלטה של שר הפנים, כי אז נראה שהסמכות העניינית לדון בה היא סמכותו של בית-המשפט העליון בשבתו כבג"צ, וזאת בין אם ההחלטה התקבלה על-ידי שר הפנים עצמו, ובין אם קבל אותה גורם שהשר האציל לו את סמכותו לקבל את ההחלטה.
ההלכה הפסוקה קבעה כי "כדי להוציא עתירה מגדר הסמכות של בית-המשפט המחוזי, צריך שהטענה העיקרית בעתירה תהיה מופנית נגד החלטת השר. לשון אחרת, צריך שהטענה הדומיננטית בעתירה או העילה הדומיננטית בעתירה יתייחסו לפגם שנפל בהחלטת השר, להבדיל מפגם שנפל בהחלטת הוועדה" (ראה בג"צ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה ואח', פ"ד נא(5), 385, 396 (1997) ההדגשה שלי, ר.ר.)."

סעיף 109א - מועדים לסיום הטיפול בתכנית - היסטוריה חקיקתית ומטרתו
ב- עע"מ 963/11 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז ואח' נ' דן אבי יצחק ואח', תק-על 2011(3), 2803 (2011)} סקר בית-המשפט מפי כב' השופט א' רובינשטיין את הסיבה לחקיקת הסעיף ואת מסע החקיקה וכדבריו:

כאשר באים לפרש נורמה חקיקתית יש תחילה לבחון את לשונה של הוראת החוק, המשרטטת את המסגרת והגדרים שבתחומם יש להתחקות אחר משמעות ההוראה.

בגדרי המסגרת הלשונית יש לתור אחר תכלית הנורמה, שעניינה המטרה אותה התכוון המחוקק להשיג. במקום שבגדר המסגרת הלשונית תיתכנה מספר תכליות אפשריות, יש לאתר את התכלית הראויה ביותר, העשויה להשתלב במתחם הפרשנות המילולית האפשרית. מבין המשמעויות הלשוניות השונות האפשריות, יש לבחור את המשמעות המגשימה באופן ההולם ביותר את תכליתה של החקיקה.

תכלית הנורמה נגזרת, בתחומי המיתחם הלשוני, משילוב שבין כוונתו הקונקרטית, הסובייקטיבית של המחוקק, לבין התכלית האובייקטיבית, שעניינה המטרות, הערכים, המדיניות, והפונקציות החברתיות שהנורמה מבקשת להגשים.

בנדון דידן לשון החוק ברורה על פניה וחד-משמעית. המחוקק קצב פרקי זמן {עם אפשרות הארכה} לשם קבלת החלטה בדבר התכנית; בתום המועדים הקבועים, כך נאמר, ימנה יושב-ראש הוועדה המחוזית ועדה להשלמה תכניות לכל תכנית.

אין מדובר בלשון המשמיעה רשות אלא בלשון המשמיעה ציווי. סעיף 109א(ב)(3) לחוק מוסיף וקובע, כי במצב דברים זה סמכויות הוועדה המחוזית יעברו לוועדה להשלמת תכניות. ניסוח זה גם הוא מעיד על-כך שמדובר בתוצאה האמורה להתרחש כאשר הוועדה המחוזית אינה עומדת בלוח הזמנים שהוקצב לה.
כך גם עיון בסביבה החקיקתית של סעיף 109א לחוק מוביל למסקנה, כי מינוי ועדה להשלמת תכניות בנסיבות שתוארו הוא מנדטורי. המסד הנורמטיבי בסוגיית ניגוד העניינים בהקשר של ועדות התכנון נסמך על שניים: סעיף 11(ב) לחוק וסעיף 47א לחוק.

הוראות אלו יסודן בעיקרון הכללי האוסר על הימצאות בניגוד עניינים אשר מצוי בהיכלם של עקרונות היסוד של השיטה המשפטית.

סעיף 47א עוסק ב"מוסד תכנון". בסעיף ההגדרות לחוק נקבע, כי "'מוסד תכנון' - כל רשות שיש לה סמכות בעניין תכניות או היתרים"; פשיטא לדידי שהדבר כולל את הוועדה להשלמת תכניות, אשר מרגע שמונתה היא בעלת סמכויות הוועדה המחוזית לעניין תכניות.

אין להניח כי כוונת המחוקק היתה שעיקרון יסוד זה לא יחול על הוועדה להשלמת תכניות מזה, או שהחלתו תבטל מכל וכל את הקמתה במצב דברים אשר בו אחד מחברי הוועדה מצוי בניגוד עניינים.

הקושי שנוצר במקרה זה, כבמקרים אחרים בהם מתעורר חשש לניגוד עניינים דורש מענה קונקרטי אשר יפיג את החשש. נוכח האמור, וגם לשם ניקיון הדעת, דומה איפוא, כי יש לפעול במקרים כאלה בוועדה להשלמת תכניות בדומה לוועדת-המשנה להתנגדויות, קרי, כי יושב-ראש הוועדה להשלמת תכניות ימנה נציג מנציגי הרשויות המקומיות האחרות.

כך על דרך הכלל. ואולם, במקרה דנא, משמונה על-פי פסק-הדין קמא נציג שאין טענה לגביו, אף שמונה על-ידי הוועדה המקומית, אציע לפעול על-פי עקרון הבטלות היחסית ולהותיר את מינויו, כדי שלא לבטל זמן ומשאבים נוספים במינוי חדש על כל המשתמע.