botox
הספריה המשפטית
נכסי דלא-ניידי הפרשנות לחוק התכנון והבניה

הפרקים שבספר:

אמצעים נוספים (סעיף 205 לחוק)

סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:
אמצעים נוספים
(תיקון מס' 9)
תשל"ח-1978

"205. אמצעים נוספים (תיקון התשל"ח)
הורשע אדם על עבירה לפי סעיף 204, רשאי בית-המשפט, בשעת גזר הדין:
(1) לצוות שהבניין או אותו חלק ממנו שנבנו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית ייהרס, יפורק או יסולק על-ידי הנשפט או על-ידי הוועדה המקומית, אם ביקשו על-כך הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, ולחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע;
(2) לצוות שאף אותו חלק מהבניין שלא נבנה כאמור בפסקה (1), ייהרס, יפורק או יסולק, אם יש בביצוע צו לפי פסקה (1) בלבד כדי לסכן את הנפש או את בטיחות הציבור;
(תיקון מס' 9)
תשל"ח-1978

(3) לתת לנשפט כל צו אחר שייראה לבית-המשפט, בקשר לדרך או לבניין שבהם נעברה העבירה, לרבות צו לשינוי מבנה, צו סגירה, צו איסור שימוש וצו להתאמת הבניה או השימוש להיתר או לתכנית;
(תיקון מס' 9)
תשל"ח-1978

(4) אם היתה העבירה לפי סעיף 204(ב) - לצוות על הנשפט להפסיק את העבודה או השימוש במקרקעין שבסטיה מהיתר או מתכנית, או לצוות על הנשפט או על הוועדה המקומית לפי בקשתה לבצע את הוראת התכנית אשר הופרה ולחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע."

צו הריסה המוצא לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, יכול שינוסח על-ידי בית-המשפט באופנים הבאים {ראה גם ע"פ (מחוזי חי') 2817/07 נועמן ג'האד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(1), 5293, 5299 (2008)}:

הראשון, צו הריסה "שותק" שקובע אך כי "ניתן בזה צו הריסה" לביצוע תוך תקופה מסויימת, וכדומה. צו כזה אינו מפרט מי חייב לבצעו.

השני, צו הריסה המציין במפורש כי הוא יבוצע "על-ידי הנשפט".

השלישי, צו הריסה המציין כי הוא יבוצע "על-ידי הוועדה המקומית".

הרביעי, צו הריסה המציין כי הוא יבוצע על-ידי הנשפט תוך מועד מסויים, ואם הוא, הנשפט, לא יבצעו, תוכל הוועדה לבצעו על חשבונו {ע"פ (יר') 40062/07 תק-מח 2007(2), 8167 (2007); רע"פ 5775/07 חמדאן וחאזם נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(3), 633 (2007)}.

קריאת שלושת הסעיפים, 204, 205 ו- 208 לחוק התכנון והבניה יחדיו, מלמדת כי כוונת המחוקק היא להפקיד בידי בית-המשפט שיקול-דעת נרחב בסוגיה זו, ובכלל זה את האפשרות לחייב גורמים שונים בהריסת מבנה שנבנה ללא היתר כדין או בסטיה מהיתר {רע"פ 3217/13 ראג'י סמאר ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(2), 6405 (2013)}.

עניינו של צו הריסה מכוח סעיף 205 לחוק התכנון והבניה הינו השבת המצב לקדמותו והריסת המבנה לבל יצא החוטא נשכר. צו הריסה על-פי סעיף זה הוא "אמצעי נוסף" שאינו עונש, אלא אמצעי מינהלי הבא לסייע בביצוע תכלית דיני התכנון והבניה {ע"פ 52/51 ש' בכר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ו 415 (1952); בג"צ 63/56 ודיע מרינה נ' הוועדה המקומית לבניין ולבניין ערים חיפה, פ"ד י 1609 (1956); תו"ב (שלום צפ') 10121-12-08 הוועדה המקומית לתכנון ובניה מעלה נפתלי נ' ואכים אליאס אבו פארס, תק-של 2011(4), 21648, 21649 (2011)}.

בסמכותו של בית-המשפט להורות כי שהבניין או חלק ממנו, שנבנו ללא היתר, ייהרס על-ידי הנשפט למשל {ראה סעיף 205(1) לחוק התכנון והבניה}. ואולם, רואים אנו, כי הלכה למעשה, בית-המשפט נוהג לעכב את ביצוע החלטתו הנ"ל תוך מתן אפשרות לנשפט למצות את הליכי הרישוי לקבלת היתר {תו"ב (שלום קר') 2568-10-10 ועדה מקומית לתכנון ובניה לב הגליל נ' מוחמד זבידאת, תק-של 2011(4), 7968, 7969 (2011); תו"ב (שלום קר') 30791-01-10 ועדה מקומית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם נ' אחמד סרחאן, תק-של 2011(4), 5940, 5941 (2011); תו"ב (שלום קר') 4466-10-10 ועדה מקומית לתכנון ובניה לב הגליל נ' חסון דגש, תק-של 2011(3), 50842, 50843 (2011)}.

כך גם, בית-המשפט ב- תו"ב (שלום קר') 4515-10-10 {ועדה מקומית לתכנון ובניה לב הגליל נ' עיזאת סח, תק-של 2011(3), 52176, 52177 (2011)} הורה לנאשם, בהסתמך על הוראת סעיף 205(1) לחוק התכנון והבניה, להחזיר את השטח החקלאי לקדמותו כפי שהיה בטרם ביצע את העבודות נשוא כתב האישום, וכן ציווה על הנאשם להפסיק כל שימוש חורג הנעשה בניגוד לייעוד הקרקע על-פי תכנית המיתאר.

המילים "בשעת גזר הדין" האמורות ברישת סעיף 205 לחוק התכנון והבניה צריכות להתפרש על-פי הקשרן: אם גזר הדין חייב את הנשפט בעצמו לבצע את ההריסה, הרי שצו כזה הינו חלק מהותי מגזר הדין וכמובן שהוא יכול להינתן רק במסגרתו. אך, אם בגזר הדין נכללת הוראה לוועדה המקומית לבצע את ההריסה, הוראה זו אינה חלק מהותי מגזר הדין המופנה כנגד הנשפט ואותן מילים לא באו אלא לומר שניתן להכליל הוראה זו במסגרת פסק-הדין. הן לא נועדו לקבוע, שהוראה זו אינה יכולה להיכלל מחוץ לגזר הדין {דברי בית-המשפט ב- ב"ש (מקומיים ב"ב) 1340/98 הוועדה המקומית לתכנון ובניה בני ברק נ' יעקב ז'אן דניאל, תק-של 2009(4), 5385, 5389 (2009)}.

יתרה-מזאת, בסמוכתו של בית-המשפט להסמיך את הוועדה במקומית לתכנון ולבניה, לבצע את צו ההריסה במקומו של הנאשם וכן מוסמך בית-המשפט לחייב את הנאשם בעלויות ביצוע ההריסה כאמור {ראה לעניין זה גם חע"מ (שלום ב"ש) 20444-04 מ.י. ו.מ. לתכנון ובניה שמעונים נ' יוסף אבו-עראר סלימאן, תק-של 2011(3), 28426, 28429 (2011); ת"פ (שלום ב"ש) 5557-08 מ.י. ו. מח. לתכנון ובניה מחוז דרום נ' יצחק אבו אל קיעאן, תק-של 2011(3), 12407, 12409 (2011)}.

כלומר, על-פי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, רשאי בית-המשפט להורות, כי ככל שצו ההריסה לא יבוצע על-ידי הנאשם, תהא הוועדה המקומית רשאית להוציאו אל הפועל, אם ביקשה זאת הוועדה מבית-המשפט. בית-המשפט מוסמך להוציא צו כאמור, במועד מתן צו ההריסה השיפוטי {ע"פ (מחוזי יר') 33681-01-11 מדינת ישראל נ' קימרי פרחאת, תק-מח 2011(2), 764 (2011); ע"פ (מחוזי יר') 28300-04-11 מדינת ישראל נ' עומר אבו רגב, תק-מח 2011(3), 6126, 6127 (2011)}.
לעניין זה נעיר כי הקביעה על מי מוטל ביצוע הצו הִינה בעיקרה "רכיב טכני שנועד להבטיח את ביצועו של פסק-הדין" {רע"פ 518/07 אימן אבו חיט נ' ועדה מחוזית לתכנון ובניה - מדינת ישראל, תק-על 2007(2), 4864, 4865 (2007); ע"פ (מחוזי יר') 28300-04-11 מדינת ישראל נ' עומר אבו רגב, תק-מח 2011(3), 6126, 6127 (2011)}.

סעיף 205(1) לחוק התכנון והבניה קובע, כי בית-משפט רשאי, בשעת גזר דין, "לצוות שהבניין או חלק ממנו שנבנו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, ייהרס, יפורק או יסולק על-ידי הנשפט או על-ידי הוועדה המקומית, אם ביקשו על-כך הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, ולחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע".

צווי הריסה, הניתנים בגדרם של גזרי דין, מכוח סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, תכליתם הנה תכנונית בעיקרה, ולא עונשית. הם נועדו להסיר את המפגע שהסבה הבניה הבלתי-חוקית למרקם התכנוני, בין על-ידי הריסה ובין באמצעות התאמת הבניה לתכנית המיתאר ולהיתרי בניה, ושלא לאפשר לנאשם להשתמש בפרי עוונו וליהנות ממנו {ר"ע 302/84 סגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 445 (1984)}.

צווים אלה נועדו להגשים את מטרותיהם ויעדיהם של דיני התכנון והבניה, והם מהווים אמצעי בעל חשיבות מכרעת באכיפת החוק {בג"צ 28/50 מינצר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א, פ"ד ד 492 (1950); ע"פ 365/67 מדינת ישראל נ' קוברסקי, פ"ד כא(2), 780 (1967); ע"פ 874/78 סוואעד נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 678 (1980)}.

סעיף 205(1) לחוק התכנון והבניה מתייחס להסמכת הוועדה המקומית לבצע את צו ההריסה, ואין בו הוראה מפורשת לפיה גם הוועדה המחוזית תהא מוסמכת לבצע את הצו. ואולם, אין לראות בסעיף האמור משום הסדר שלילי, המונע ביצועו של הצו על-ידי המאשימה עצמה, מדינת ישראל, זאת כאשר כתב האישום מוגש על-ידי היועץ המשפטי לממשלה.

פרשנות תכליתית של סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, על רקע מטרתו לאכוף ביצועם של צווי בית-משפט, להסיר את המפגע התכנוני ולמנוע מעבריין הבניה ליהנות מפרי העבירה, הנה כי בית-המשפט רשאי, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, להטיל את ביצוע הצו גם על המאשימה עצמה, כלומר, המדינה, זאת באמצעות הוועדה המחוזית, המשמשת כזרוע של המדינה הן בהגשת האישום והן בביצוע הצו.

יוער כי צווים המסמיכים את הוועדות המחוזיות לתכנון ובניה לבצע צווי הריסה, מכוחו של סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, ניתנים בדרך שגרה, ואף אושרו, לא אחת, בפסיקת בתי-המשפט {ראה למשל רע"פ 518/07 אימן אבו חיט נ' ועדה מחוזית לתכנון ובניה - מדינת ישראל, תק-על 2007(2), 4864, 4865 (2007)}.

על רקע סמכויות האכיפה והפיקוח הנתונות לוועדה המחוזית, המאפשרות לה להיכנס לנעליה של ועדה מקומית, ובפרט במישור האכיפתי, אין מניעה כי בית-המשפט בעת מתן צו הריסה לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה יסמיך את הוועדה המחוזית לבצע את הצו {ראה סעיף 28 לחוק התכנון והבניה; ע"פ (מחוזי יר') 4604-09 מדינת ישראל נ' עמירה יוסף, תק-מח 2010(2), 818, 819 (2010); ע"פ (מחוזי יר') 2775/08 ג'ומעה חמוד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2009(2), 12032, 12036 (2009)}.

בעוד שבהריסה לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה די בהוכחת קיומה של הרשעה בהקמת מבנה ללא היתר ובדרך-כלל בניין אשר נבנה ללא היתר דינו להיהרס, הרי שבבקשה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה יש להוכיח קיומה של הצדקה להריסה מטעמים של עניין ציבורי חשוב וצו ההריסה יינתן כאשר שיקולי העניין הציבורי גוברים {דברי בית-המשפט ב- צ"ה (שלום אי') 7766-06-10 הוועדה המקומית לתכנון ובניה אילת נ' פולט בוסקילה, תק-של 2011(3), 16248, 16250 (2011)}.

כאשר עסקינן בהריסת מבנה מכוח הוראת סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, די לה לתביעה בקיומה של הרשעה בהקמת מבנה ללא היתר, והכלל שקבע בית-המשפט השלום כנקודת מוצא למתן צו ההריסה במקרה דנן - "אכן, בדרך-כלל בניין שנבנה ללא היתר דינו להיהרס" - כוחו יפה בעניין זה {דברי בית-המשפט ב- ע"פ 3490/97 אליהו יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא, פ"ד נב(1), 136 (1998)}.

האם ניתן להעביר את נטל הביצוע של ההריסה לאחר סיום שלב גזירת הדין?
ב- רע"פ 2889/08 {מדינת ישראל נ' נועמן ג'האד, תק-על 2012(1), 4506 (2012)} קבע בית-המשפט כי חקירה תכליתית של מכלול הנתונים הפרשניים הרלבנטיים, ובהם: לשון סעיף 205 לחוק התכנון והבניה; הדרך שבה הסעיף משתלב בחוק התכנון והבניה והיחס בינו לבין סעיפים אחרים בחוק; תכליתו של סעיף החוק האמור ושל חוק התכנון והבניה בכלל, מוביל למסקנה כי הפרשנות הראויה של סעיף 205 לחוק התכנון והבניה היא כי הסעיף מכיל הסדר שלילי המונע את האפשרות להעביר את נטל ביצוע צו ההריסה במועד שמאוחר למתן גזר הדין. אם המדינה חפצה לשנות את המצב הנורמטיבי -עליה לפנות למחוקק בהקשר זה.

גם מלכתחילה בעת מתן צו ההריסה בשעת גזר הדין, ככלל לא ניתן, להשית את נטל הביצוע על הוועדה המחוזית.
במידה והמצב הנורמטיבי הנ"ל לא יתוקן על-ידי המחוקק, הפרשנות הנ"ל סעיף 205 לחוק, לפיו דרכה של המדינה חסומה להפעיל את סעיף 205 לחוק בנסיבות המקרה דנן, אינן סוגרות את הדלת בפני התביעה לפעול בהתאם לאינטרס הציבורי, לבל יוצא חוטא נשכר, במקרה זה ובדומים לו, ולהביא להריסת המבנה וזאת בכפוף, כמובן, להוראות הדין.

אפשרות ראשונה היא כי בעת מתן גזר הדין, תבקש המדינה כי יינתן צו הריסה, אשר הנטל לביצועו יוטל על הנשפט, ובנוסף לכך יאמר שבמידה שהנשפט לא יעמוד בחובה המוטלת עליו להרוס את המבנה בזמן שנקצב -הוועדה המקומית תהא רשאית לבצע את הצו במקומו - בעצמה, או באמצעות הוועדה המחוזית (בהנחה שהסמכה כזו מותרת). "מסלול" זה איננו פתוח עוד בפני המדינה בנסיבות המקרה דנן, אך חשוב לציין כי אפשרות זו נמצאת כבר בשימוש וראוי להגביר את השימוש ב"מסלול" זה (היה והחוק לא ישונה) לנוכח העובדה שמתן צו בנוסח שכזה יסלק כל אפשרות לאי-הבנה, או לעיכוב במימוש הצו.

האפשרות השניה, הפתוחה בפני המדינה, היא להוציא צווי הריסה חדשים בהתאם לסעיף 205 לחוק, וזאת במסגרת הליך פלילי אחר, שונה מזה שבו הוצא צו ההריסה הראשון (מבלי לפגוע בתוקפו של צו ההריסה המקורי).

קיימת גם אפשרות שלישית, בגדרה עומדים כלים נוספים, אשר חורגים מהמסגרת שמתווה סעיף 205 לחוק. כך, לדוגמה:

1. המוסמכים רשאים אולי (בשים-לב למכלול הנסיבות) לעשות שימוש בכוחם בהתאם לסעיף 238א(א) לחוק ולהוציא צו הריסה מינהלי חדש כנגד המשיב;

2. המדינה יכולה גם לעתור לקבלת צו הפסקה שיפוטי כנגד המשך השימוש במבנה, בהתאם לסעיף 239 לחוק, ובהמשך לעתור לקבלת צו הריסה שיפוטי, בהתאם לסעיף 241 לחוק. גם במקרה שכזה, ביצוע הצו יכול שיוטל על המדינה;

3. כמו בכל מקרה של הפרת צו שיפוטי - המדינה יכולה להגיש בקשה להטיל על המשיב עיצומים בהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט;

4. לבסוף, וכאמצעי משלים, ניתן לכאורה במקרה מעין זה גם לנקוט בהליכים למימוש ההתחייבויות הכספיות, ככל שחתם עליהן הנשפט, בהבטיחו כי לא ימשיך בבניית המבנה או באכלוסו.