הריסה ללא הרשעה וביצוע על-ידי הוועדה המקומית

סעיפים 212 ו- 213 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובעים כדלקמן:

"212. הריסה ללא הרשעה
נעברה עבירה בבניין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית-המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה:
(1) אין למצוא את האדם שביצע את העבירה;
(2) אי-אפשר או בלתי-מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין;
(3) מי שהיה בעל הבניין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבניין עוד;
(4) אין להוכיח מי ביצע את העבירה;
(5) מי שביצע את העבירה מת או איננו בר-עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית.

213. ביצוע על-ידי הוועדה המקומית
בצו לפי סעיף 212 רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להרשות את הוועדה המקומית לבצעו, ואם נהרס הבניין, כולו או מקצתו, רשאית הוועדה המקומית לגבות את הוצאות הביצוע על-ידי מכירת החמרים של הבניין שנהרס."

תקנות 2 ו- 6 לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על-פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982 קובעות כדלקמן:

"2. הריסה ללא הרשעה (תיקון התשס"ו)
צו לפי סעיף 212 לחוק יכול שיינתן על-פי המבקש בלבד אם ראה בית-המשפט שאי-אפשר או בלתי-מעשי להזמין לדיון אדם העלול להיפגע על-ידי ביצועו של הצו ובלבד שהעתק הצו יודבק על המקרקעין ולא יחלו בביצועו עד שחלף המועד הקבוע בתקנה 6.

6. בקשה לביטול צו שניתן על-פי המבקש בלבד (תיקונים: התשמ"ד, התשס"ו, התשס"ו(2))
הרואה את עצמו נפגע על-ידי צו לפי סעיף 212 לחוק, צו הפסקה שיפוטי, או צו מניעת פעולות, שניתן על-פי המבקש בלבד, רשאי, תוך 30 ימים מהיום שהגיע הצו לידיעתו, או ממועד הדבקת הצו כאמור בתקנה 2, 4 או 5א, לפי העניין, לבקש את ביטולו מבית-המשפט שנתן את הצו, אולם הגשת הבקשה לא תתלה את תקפו כל עוד לא קבע בית-המשפט אחרת."

1. הריסה ללא הרשעה - סעיף 212 לחוק
ב- רע"פ 8025/09 {מחמד חאפז אבו אלדבעאת נ' מדינת ישראל (עיריית ירושלים), תק-על 2010(1), 1268, 1270 (2010)} קבע בית-המשפט:

"אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות.
לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, יש להצביע על קיומם של שלושה תנאים מצטברים: האחד - נעברה עבירה בבניין לפי פרק י' לחוק, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק; השני - תחולה של אחת מהחלופות שנקבעו בסעיף 212 לחוק; והשלישי - שנקבע בפסיקה, קיומו של אינטרס ציבורי ברור ומובהק, המצדיק מתן צו הריסה זה.
התנאי הראשון - "נעברה עבירה בבניין"
בענייננו, מדובר בבניה של סככות מקירות בלוקים, קורות פלדה וציפוי פח, בהיקף של כ- 233 מ"ר (להלן: "הבניה"), שנבנו ללא היתר בניה כדין. מפקח הבניה, מר פיני ויקסלבוים העיד, כי לבניה לא הונפקו היתרי בניה. בנוסף, הוגשה חוות-דעת תכנונית ותצהיר מאת מנהל מרכז מידע תכנוני של המשיבה, לפיו חלה במקום תכנית עמ/9 המייעדת את האזור לשמש כשטח ציבורי פתוח. מטעם המבקש לא הובאה כל ראיה להפרכת העדויות האמורות. מטעמים אלה, קבע בית-המשפט לעניינים מקומיים, כי בהקמת המבנים נעברה עבירה של בנייה ללא היתר.
בנוסף, מדובר בעבירה שאילו הורשע עליה אדם, רשאי בית-המשפט לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק, שכן צווים לפי סעיף 205 לחוק מטרתם הינה תכנונית בעיקרה והם ניתנים כדבר שבשגרה במסגרת גזרי דין בגין הרשעה בעבירות של בניה ללא היתר.
התנאי השני
אומנם בכותרת הבקשה למתן צו הריסה צויין, כי הבקשה הינה לפי סעיף 212(5) לחוק, אולם לפי המפורט בבקשה ובתצהיר מפקח הבניה, הבקשה הוגשה גם מהטעם, שלא ניתן למצוא את האדם שביצע את העבירה, כאמור בסעיף 212(1) לחוק.
מפקח הבניה, מר פיני ויקסלבוים, העיד, כי מבדיקות שערך לא היה ניתן לדעת מי האחראי לבניה, לאור אי-שיתוף פעולה הן מטעם האנשים שנמצאים בפועל במבנה ומשתמשים בו והן מטעם בנו של המבקש אשר הגיע למשרדו של המפקח וטען, כי ישנו חוזה שנחתם בין המבקש לבין החברה לפיתוח מזרח ירושלים ואשר מתיר למבקש זכות שימוש במקום.
עוד טען המבקש, כי עד שנת 1986 היתה לאביו מסגרייה במקום וכי על-פי פניית הרשויות, אשר ביקשו לייחד את המקום לתיירות, חתם אביו של המבקש על חוזה, לפיו עליו לפנות את המסגרייה, תוך קבלת זכות של דיירות מוגנת במקום. במהלך ביקור המפקח במקום, הוצג בפניו החוזה, אולם לא ניתנה לו האפשרות לצלמו, ואף לא נאמר לו היכן המקום המדויק שבו פעלה המסגרייה.
כלומר, טענות המבקש באשר לזכויותיו במבנה נטענו בעלמא ובאופן סתמי. המבקש גם לא צירף תצהיר לאימות הטענות שהעלה בהתנגדותו לבקשה למתן צו הריסה ואף נמנע מלמסור עדות בבית-המשפט. יש לציין, כי המבקש עצמו הודה בכך שהבנייה נבנתה לפני שנים רבות ואף לפני שנת 1977.
בנסיבות אלה נראה, כי אין תשתית ראייתית מספיקה להגשת כתב אישום כנגד מאן-דהו בגין עבירות בנייה.
בכל הנוגע לסוגיית התיישנות עבירת הבנייה, בית-המשפט לעניינים מקומיים קיבל את עדות מפקח הבנייה, לפי עבירות הבנייה התיישנו והוסיף, כי היה זה המבקש עצמו שציין בתגובתו בכתב לבקשה, כי המבנים דנן נמצאים במקום מימים ימימה ("מזה עשרות שנים ולפני שנת 1977" - סעיף 11 לתגובה בכתב).
התנאי השלישי
נראה, כי מתקיים אינטרס ציבורי מובהק בעניין זה, המצדיק מתן צו הריסה, שכן מדובר בבנייה בהיקף נרחב של מאות מטרים שנבנתה ללא היתר בניה כדין.
הבניה נבנתה על גבי שטח ציבורי פתוח, מקום בו היא אסורה. מדובר בבניה מאולתרת שנבנתה מבלוקים ופח, מיקומה של הבניה בהיקף נרחב, מחומרים מאולתרים ואשר נבנתה ללא היתר בעיר העתיקה, ברחבת שער שכם בירושלים. כל אלה מעידים, כי מתקיים אינטרס ציבורי חשוב, המצדיק את ההריסה.
יתרה-מכך, מדובר באזור רגיש מאוד מבחינה תכנונית, אדריכלית, היסטורית, דתית ואזור בעל חשיבות תיירותית (לעניין חשיבותה של העיר העתיקה בירושלים ראו דבריי ב- רע"פ 5315/08 נווה ג'נין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.06.08) וכן דבריי ב- רע"פ 9432/08 האשם סלאימה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.12.08)).
מטעמים אלה, אף אני - בדומה לערכאות הקודמות - שוכנעתי, כי שלושת הפרמטרים הנדרשים לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק מתקיימים.
אשר לטענת המבקש, לפיה הבקשה למתן צו הריסה הוגשה משיקולים זרים - טענה זו לא הוכחה ומשכך היא נדחית. גם טענתו, לפיה תכנית עמ/9 לא תואמת את המציאות הקיימת, לא הוכחה והיא נדחית.
לסיום ומכל האמור לעיל, לא מצאתי הצדקה להתערבות בית-משפט זה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ודין בקשת רשות הערעור להידחות.
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית."

בסעיף 212 לחוק התכנון והבניה, נדרש המחוקק, למצבים מיוחדים, בהם לא ניתן להרשיע אדם בעבירה על הוראות סעיף 204, למרות שבפועל עבירה שכזו התרחשה. נקבע כי חרף העדר הרשעה בעבירה, יהיה רשאי בית-המשפט להורות על הריסת המבנה הבלתי-חוקי {רע"פ 3217/13 ראג'י סמאר ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(2), 6405 (2013)}.

ב- רע"פ 4021/14 {פארק המים קריות (2008) בע"מ נ' הוועדה מקומית לתכנון ולבניה חיפה, תק-על 2014(3), 7689 (2014)} נקבע:

"זאת ועוד - אחרת. עמדתן של הערכאות הקודמות בסוגיות הנ"ל מתיישבת גם עם גישת הפסיקה הנוהגת שלפיה מתן צו הריסה ללא הרשעה איננו בגדר עונש, כי אם אמצעי לשמירת הסדר הציבורי, שתכליתו היא הסרת "מכשול" לרבים (במובן הרחב), ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה בלתי-חוקי (עיינו, למשל: עניין יצחק ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא, פ"ד נב(1), 136, 140-139 (1998); רע"פ 10308/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב נ' ספטון, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.01.12); רע"פ 1684/06 אורן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.07.06)).
משכך נקבע עוד כי: "ספק אם כלל יכולה טענת הגנה מן הצדק להישמע במסגרת הליכים על-פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה" (דברי חברי, השופט ס' ג'ובראן, ב- רע"פ 2411/12 בוסקילה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אילת, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.03.12)), ובנושא זה אינני קובע מסמרות.
בהקשר זה מקובלת עלי גם קביעתו של בית-המשפט המחוזי הנכבד שלפיה הסעד עבור התנהלות לא-ראויה של הרשות בנוגע לאכיפת הוראות חוק התכנון והבניה (אשר כזו - לא נמצאה על-ידי הערכאות הקודמות, במקרה שלפני) איננה בהותרת הבניה הבלתי-חוקית על כנה, כאשר יש אינטרס ציבורי בהריסתה - אלא באמצעים אחרים (ובכלל זה בהנחיית הרשות לפעול במרץ מוגבר לאכיפת החוק כדין), כאשר הכלל הוא כי: "בכפוף לנסיבות בעלות ייחוד, יד האינטרס הציבורי הרחב על העליונה, כדי שלא לעודד הקדמת "נעשה" ל"נשמע"" (ראו: דברי חברי, השופט א' רובינשטיין, ב- רע"פ 6136/12 בן זקן נ' מדינת ישראל, תק-על 2012(3), 10296 (2012) (להלן "עניין בן זקן").
11. פשיטא כי ביחס למבנים שלגביהם ניתן היתר בניה כדין - אין תחולה להוראת סעיף 212 לחוק, ואף המשיבה איננה טוענת אחרת. גם אם בבקשות שהגישה המשיבה לפי סעיף 212 לחוק, בענייננו, נפל מסיבות כלשהן פגם בכך שנכללו בהן מבנים שניתן היתר כדין לבנייתם - הרי שפגם זה נרפא, במקרה הנוכחי, הן באמצעות חזרתה של המשיבה מבקשותיה ביחס לאותם מבנים, והן באמצעות הצהרתה של המשיבה בפני בית-המשפט המחוזי הנכבד, שעליה היא חזרה גם בסעיף 37 לתגובה שבפני, לפיה: "אין בכוונתה להרוס מבנים שניתן להם היתר בניה כדין ואם יוצג בפניה היתר כדין לבניית אותה אנטנה סלולרית, או כל מבנה אחר לגביו הוצא הצו, היא תימנע מהריסתו". משכך, גם אין לומר כי נגרם פה עיוות-דין, שיש בו כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

התנאי הראשון - "נעברה עבירה בבניין"
בענייננו, מדובר בבניה של סככות מקירות בלוקים, קורות פלדה וציפוי פח, בהיקף של כ- 233 מ"ר (להלן: "הבניה"), שנבנו ללא היתר בניה כדין. מפקח הבניה, מר פיני ויקסלבוים העיד, כי לבניה לא הונפקו היתרי בניה. בנוסף, הוגשה חוות-דעת תכנונית ותצהיר מאת מנהל מרכז מידע תכנוני של המשיבה, לפיו חלה במקום תכנית עמ/9 המייעדת את האיזור לשמש כשטח ציבורי פתוח. מטעם המבקש לא הובאה כל ראיה להפרכת העדויות האמורות. מטעמים אלה, קבע בית-המשפט לעניינים מקומיים, כי בהקמת המבנים נעברה עבירה של בניה ללא היתר.
בנוסף, מדובר בעבירה שאילו הורשע עליה אדם, רשאי בית-המשפט לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק, שכן צווים לפי סעיף 205 לחוק מטרתם הינה תכנונית בעיקרה והם ניתנים כדבר שבשגרה במסגרת גזרי דין בגין הרשעה בעבירות של בניה ללא היתר.
התנאי השני
אומנם בכותרת הבקשה למתן צו הריסה צויין, כי הבקשה הינה לפי סעיף 212(5) לחוק, אולם לפי המפורט בבקשה ובתצהיר מפקח הבניה, הבקשה הוגשה גם מהטעם, שלא ניתן למצוא את האדם שביצע את העבירה, כאמור בסעיף 212(1) לחוק.
מפקח הבניה, מר פיני ויקסלבוים, העיד, כי מבדיקות שערך לא היה ניתן לדעת מי האחראי לבניה, לאור אי-שיתוף פעולה הן מטעם האנשים שנמצאים בפועל במבנה ומשתמשים בו והן מטעם בנו של המבקש אשר הגיע למשרדו של המפקח וטען, כי ישנו חוזה שנחתם בין המבקש לבין החברה לפיתוח מזרח ירושלים ואשר מתיר למבקש זכות שימוש במקום. עוד טען המבקש, כי עד שנת 1986 היתה לאביו מסגריה במקום וכי על-פי פניית הרשויות, אשר ביקשו לייחד את המקום לתיירות, חתם אביו של המבקש על חוזה, לפיו עליו לפנות את המסגריה, תוך קבלת זכות של דיירות מוגנת במקום. במהלך ביקור המפקח במקום, הוצג בפניו החוזה, אולם לא ניתנה לו האפשרות לצלמו, ואף לא נאמר לו היכן המקום המדוייק שבו פעלה המסגריה. כלומר, טענות המבקש באשר לזכויותיו במבנה נטענו בעלמא ובאופן סתמי. המבקש גם לא צירף תצהיר לאימות הטענות שהעלה בהתנגדותו לבקשה למתן צו הריסה ואף נמנע מלמסור עדות בבית-המשפט. יש לציין, כי המבקש עצמו הודה בכך שהבניה נבנתה לפני שנים רבות ואף לפני שנת 1977.
בנסיבות אלה נראה, כי אין תשתית ראייתית מספיקה להגשת כתב אישום כנגד מאן-דהו בגין עבירות בניה.
בכל הנוגע לסוגיית התיישנות עבירת הבניה, בית-המשפט לעניינים מקומיים קיבל את עדות מפקח הבניה, לפי עבירות הבניה התיישנו והוסיף, כי היה זה המבקש עצמו שציין בתגובתו בכתב לבקשה, כי המבנים דנן נמצאים במקום מימים ימימה ("מזה עשרות שנים ולפני שנת 1977" - סעיף 11 לתגובה בכתב).
התנאי השלישי
נראה, כי מתקיים אינטרס ציבורי מובהק בעניין זה, המצדיק מתן צו הריסה, שכן מדובר בבניה בהיקף נרחב של מאות מטרים שנבנתה ללא היתר בניה כדין. הבניה נבנתה על גבי שטח ציבורי פתוח, מקום בו היא אסורה. מדובר בבניה מאולתרת שנבנתה מבלוקים ופח, מיקומה של הבניה בהיקף נרחב, מחומרים מאולתרים ואשר נבנתה ללא היתר בעיר העתיקה, ברחבת שער שכם בירושלים. כל אלה מעידים, כי מתקיים אינטרס ציבורי חשוב, המצדיק את ההריסה. יתרה-מכך, מדובר באיזור רגיש מאוד מבחינה תכנונית, אדריכלית, היסטורית, דתית ואיזור בעל חשיבות תיירותית" (לעניין חשיבותה של העיר העתיקה בירושלים ראו ב- רע"פ 5315/08 נווה ג'נין נ' מדינת ישראל, תק-של 2008(2), 3831 (18.6.08) וכן ב- רע"פ 9432/08 האשם סלאימה נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(4), 3254 (22.12.08)).
ב- ב"נ (אש') 53059-11-13 ועדה מקומית לתכנון ובניה - חוף אשקלון נ' ברכיה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, תק-של 2013(4), 52454 (2013)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, הינו שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מהציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי. לעניין זה, קיימת הבחנה ברורה בין הסמכות ליתן צו הריסה לפי סעיף 205, שתנאי לו הינה הרשעה לפי סעיף 204 לחוק, לבין הסמכות ליתן צו לפי סעיף 212 לחוק. סעיף 212 לחוק אינו עונשי ותכליתו הסרת מכשול לרבים, שמירה על הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור (רע"פ 1253/00 חסיבה סבג נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.08.00), ועל-כן מכוון צו הריסה לפי סעיף 212 כנגד המבנה שהוקם שלא כחוק, והוצאתו אל הפועל מוטלת על מי שקבע בית-המשפט (השוו ע"פ 3490/97 אליהו יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון והבניה כפר סבא, פ"ד נב(1), 136 (1998)).
6. במסגרת בקשה לפי סעיף 212 לחוק, חייב המבקש להוכיח, בנסיבות הרלוונטיות, קיומו של עניין ציבורי חשוב המצדיק מתן הצו (ראה גם רע"פ 124/01 זאב ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 151 (2002)). אינטרס ציבורי כאמור, יכול להיות, בין היתר, בכך שבאי-ביצוע ההריסה יוצא חוטא נשכר ולמניעת תוהו ובוהו שיוצרת הבניה הבלתי-חוקית וכן בשל החשש, כי אי-מתן צו ההריסה עלול להתפרש כמתן היתר בפועל, דבר שאין לו מקום במדינת חוק מתוקנת."
ב- רע"פ 3072/11 {אלעזר קרבסי נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(2), 2043, 2045 (2011)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"ז. אכן, מטרתם של צוי הריסה לפי סעיף 212 אינה "עונשית". הם מכוונים כלפי המבנה ולא כלפי העבריין שהקימוֹ. כבר נפסק לא אחת:
'שתכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל היא, שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה בלתי-חוקי... שאין בה משום נקיטה באמצעים כנגד עבריין בניה, אלא בהסרת "מכשול" לרבים במובן הרחב של המושג.'
(ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נב(1), 136, 141 (1998) - כב' השופט י' קדמי).
ואולם, לא למותר לציין כי בעניין יצחק נאמר, כי בגדרי האינטרס הציבורי ניתן לשקול גם שיקולים מסוג "שלא יהא חוטא נשכר":
'יהיו איפוא מקרים שבהם יגיע בית-המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה ליתן צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל בשל כך שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי-חוקי על כנו בניגוד זועק 'לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר'; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעת ה"אנדרלמוסיה" שיוצרת בניה ללא היתר ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצו ב"מטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק.'
(עמוד 142)
המחוקק הנחיל את סעיף 212 כדי להתגבר על המקרים שבהם אכיפה פלילית אינה אפשרית. על בתי-המשפט לתת יד לרשויות כדי שההפקרות לא תשרור וכדי להבטיח שמרשת האכיפה ה"מעשית" לא יחמוק מבנה שלגביו ישנה "יתמות" אכיפתית, כעולה מחלופות הסעיף - קרי, חוסר אפשרות למצוא את מבצע העבירה או להזמינו לדין, חילופי בעלי הבניין, חוסר אפשרות להוכיח מי ביצע את העבירה או שהלה הלך לעולמו, או אינו בר-עונשין מסיבות שלא יהפכו את פעולתו לחוקית.
ח. בענייננו מצאו בתי-המשפט הקודמים, כי הנסיבות העובדתיות מצדיקות הוצאת צו לפי סעיף 212, וקביעה עובדתית ופרטנית זו אינה מצדיקה גלגול ערעורי נוסף. מעבר לצורך נזכיר, כי בית-המשפט המחוזי התייחס מפורשות לשיקולים קונקרטיים; ולא למותר להזכיר, כי אין מדובר במקרה של אדם שרכש דירה שמרפסתה "נסגרה" בעבר ללא היתר (עניין שגם בו אין כלל ועיקר מקום להקל ראש), אלא (כלשון בית-המשפט המחוזי) "בדירת מגורים, בשטח נרחב של 40 מ"ר... ברכוש המשותף... תוך חריגה מקווי הבניה".
נדרש לכך גם בית-המשפט לעניינים מקומיים: "קיימת משמעות תכנונית לכך שבמקום הוספה דירת מגורים, שכן הוספת דירת מגורים הינה בעלת השלכות תכנוניות גם לשירותים הניתנים לאותן דירות". אין איפוא ספק, גם בהתחשב בטענות לגבי אופי שכונת המגורים, כי הקמת יחידות דיור שלמות חדשות, היא תופעה המהווה מכשול ציבורי, שהסרתו עשויה לגבור גם על שיקולים אישיים (כלשון כב' השופט י' קדמי בעניין יצחק) אשר מועלים לטובת המבקשים.
ט. סוף דבר
אין בידי להיעתר למבוקש, וממילא גם לא לבקשה לעיכוב ביצוע."

ב- ע"פ 3490/97 {אליהו יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא, פ"ד נב(1), 136, 140-141 (1998)} קבע בית-המשפט כי למושג "שאיננו בר-עונשין" שבסעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה יש משמעות מרחיבה, הכוללת כל מקרה שבו לא ניתן להעמיד את הנוגע בדבר לדין פלילי מכל סיבה שהיא.

במקרה דנן נמצא כי לא ניתן להעמיד את המערער לדין בקשר לבניית המחסן ללא היתר, בשל אי-ידיעת המועד שבו הוקם המחסן, שנים ארוכות לפני הגשת כתב האישום, ובהתחשב בכך שבפרק הזמן הממושך שחלף מאז הקמתו לא נקטה הרשות צעדים להריסתו והשלימה עם קיומו על-ידי גביית מיסים בגינו. מכאן, כי עניינו של המערער בא בגדר סעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה, ורשאי היה בית-המשפט ליתן צו הריסה לפיו.

כמו-כן נפסק כי אין מניעה להחיל את סעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה גם לגבי מי שזוכה בדינו, כאשר הזיכוי אינו שולל את העובדה הבסיסית שהמדובר במבנה שהוקם בעבירה.

זיכויו של המערער בבית-המשפט המחוזי מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום אינו אומר שהמחסן לא נבנה בעבירה, ולפיכך אין בכך כדי למנוע הוצאת צו הריסה.

לעניין שיקול-דעתו של בית-המשפט במתן צו הריסה, יש להבחין בין סמכותו של בית-המשפט לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה לצוות על הריסת מבנה בעקבות הרשעה ובין סמכותו לפי סעיף 212 לחוק, לצוות על הריסה ללא הרשעה.

תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 205 לחוק היא להחזיר את המצב לקדמותו ולסלק מבנה שהוקם תוך הפרת החוק לבל יימצא חוטא נשכר. מנגד, תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, ללא קשר להרשעה, היא שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה בלתי-חוקי. בצו הריסה שכזה אין משום נקיטת אמצעים כנגד עבריין בניה, אלא הסרת "מכשול" לרבים במובן הרחב של המושג. צו הריסה לפי סעיף 205 לחוק מכוון כנגד העבריין; בעוד שצו הריסה לפי סעיף 212 לחוק מכוון כנגד ה"מבנה" שהוקם שלא כחוק.

כאשר מדובר בהריסה מכוח הסמכות שבסעיף 205 לחוק התכנון והבניה, די לה לתביעה בקיומה של הרשעה בהקמת מבנה ללא היתר, וככלל, בניין שנבנה ללא היתר דינו להיהרס. ברם, כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה, לפי סעיף 212 לחוק, אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה, ועליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של "עניין ציבורי" חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי ה"עניין הציבורי" גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד.

יהיו מקרים שבהם יגיע בית-המשפט לכלל מסקנה, כי יש הצדקה ליתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה בשל כך שבנסיבות המיוחדות למקרה עומדת הותרת המבנה הבלתי-חוקי על כנו בניגוד זועק "לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר"; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעת ה"אנדרלמוסיה" שיוצרת בניה ללא היתר ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצו ב"מטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק.

כנגד השיקולים ה"ציבוריים" האמורים, שאינם מהווים רשימה ממצה, על בית-המשפט לעמת את השיקולים ה"אישיים" של המתנגד להריסה, ומטבע הדברים, שתהיינה, ודאי, נסיבות, שבהן יגברו השיקולים ה"אישיים" על השיקולים ה"ציבוריים", והמבנה שהוקם שלא כחוק לא ייהרס. במקרה דנן שקל בית-המשפט את השיקולים בעד ונגד מתן צו ההריסה, ואין להתערב בהחלטתו.
ב- ב"ש (מקומיים הר') 67/09 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה נ' ולנטינה כהן, תק-של 2010(3), 49922, 49925 (2010)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"ד. הבקשה למתן צו הריסה לפי הוראות סעיף 212 לחוק התכנון והבניה
29. השאלה הטעונה הכרעה לפניי הינה, איפוא, אם לנוכח העובדות, שהוכחו כאמור, יש מקום ליתן צו הריסה כמבוקש לפי הוראות סעיף 212 לחוק התכנון והבניה (להלן: "סעיף 212").
30. הוראות סעיף 212 קובעות את סמכות בית-משפט ליתן צו הריסה - ללא הרשעה - בין השאר במקרה בו נעברה עבירה שבגין הרשעה בה ניתן ליתן צו הריסה לפי הוראות סעיף 205 לחוק התכנון והבניה אך מי שביצע את העבירה איננו בר עונשין מסיבות שאין בהן לעשות את פעולתו חוקית (כאמור בהוראות סעיף 212(5)).
31. קיום התנאים שנקבעו בסעיף 212 הוכח במקרה דנא, באשר הוכח שעסקינן בבניה הטעונה היתר אשר נבנתה ללא היתר, כאשר לא ניתן היה להביא לדין את האחראי להקמתה מפאת התיישנות העבירה. ואולם, הפסיקה קבעה כי לצורך מתן צו הריסה ללא הרשעה אין די בהתקיימות התנאים שנקבעו בסעיף 212, אשר מקימים את הסמכות לצוות על הריסה, אלא שהתביעה צריכה להוכיח שקיימת הצדקה למתן הצו מטעמים של עניין ציבורי חשוב.
32. וכך פסק בעניין בית-המשפט העליון:
'...יש להבחין בין סמכותו של בית-המשפט להורות על הריסה לפי סעיף 205 לחוק התכנון - בעקבות הרשעה באחריות להקמת מבנה ללא היתר - לבין הסמכות הנתונה לבית-המשפט בסעיף 212 לחוק התכנון להורות על הריסת מבנה שהוקם ללא היתר, ללא קשר להרשעה... כאשר מדובר בהריסה מכוח הסמכות שבסעיף 205 לחוק התכנון, די לה לתביעה בקיומה של הרשעה בהקמת מבנה ללא היתר... ברם, כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה - לפי סעיף 212 לחוק התכנון - שונים פני הדברים.
בעניין זה, אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה ועליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של "עניין ציבורי" חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי ה"עניין הציבורי" גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד.'
(ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כפר סבא, פ"ד נב(1), 136, 142-141 (1998); וראה גם לאחרונה ע"פ 8338/09 דן כדר נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(1), 2362 (2010), בפסקה 9 להחלטה (להלן: "עניין כדר"))
33. השאלה מהו ה"עניין הציבורי החשוב", העשוי להצדיק מתן צו הריסה ללא הרשעה לפי הוראות סעיף 212, נדונה לא אחת בפסיקה. לענייננו, ועל רקע העובדות המוכחות לפיהן הבניה נשוא הבקשה נבנתה בשטח ציבורי שיועד לטובת הכלל, ראוי להדגיש כי, ככלל, עצם העובדה שבניה נבנתה על שטח כאמור יש בה, כשלעצמה, כדי לבסס את העניין הציבורי החשוב הנדרש לצורך היעתרות לבקשה למתן צו להריסת הבניה לפי סעיף 212.
34. הטעם לדבר נעוץ בכך שמשמעותה המעשית-פראקטית של דחיית בקשה כאמור היא מתן גושפנקא - דה-פאקטו אם גם לא דה-יורה - לא רק לבניה שהוקמה שלא כדין, אלא גם לפלישה ולהשתלטות שלא כדין על מקרקעי הציבור. עמד על-כך בית-המשפט העליון בציינו:
'...כשהמדובר כענייננו בפלישה ללא כל זכויות, למקרקעי הציבור, ה"לא כדין" הוא כפול - פלישה לא כדין, בניה לא כדין, ומצווים בתי-המשפט ליתן יד למאבק בכך (ע"פ 3413/05 פרי (פטיטו) נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.04.05) פסקה ז' להחלטה; (להלן: "עניין פרי"). ראה גם ת"ב (ת"א) 12/93 מדינת ישראל נ' אביזמיל, פ"מ תשנ"ד(ד), 341, 349 (1994), בו נפסק כי "שיקולים אשר יביאו, בדרך-כלל, למתן צו-הריסה הם, שהמבנה עומד בניגוד לתכנית בניין ערים או מפריע למימושה, או שאין סיכוי כי יינתן היתר לבניה שם, או שהמבנה הוקם על שטח ציבורי או על שטח של צד שלישי" (ההדגשה הוספה). ראוי גם לציין, בהקשר זה, כי בעניין כדר, עליו מבקש ב"כ המשיבים להסתמך, דובר בבניה שבוצעה במקרקעין שהיו בבעלותו של המערער דשם.'
(ראה, שם, בפסקה 2))
35. זאת ועוד, מעבר לכך שהבניה ללא היתר נבנתה בתחומי חלקה ציבורית (חלקה 297), במקרה דנא גם הוכח שהרשות מבקשת לבצע בחלקה 297 תכניות לפיתוח תשתיות לטובת הכלל, ובכך מתקיים אינטרס ציבורי חשוב נוסף המצדיק את מתן הצו המבוקש.
36. המומחה מטעם המשיבים אמנם סבור, כי תכניות הפיתוח שהכינה הרשות אינן סבירות מבחינה תחבורתית, ושמכל מקום אפשרי לבצע את תכנית הפיתוח הישנה, של צומת "T", מבלי להרוס את הבניה ללא היתר. ואולם, אין בסברות אלה כדי להעלות או להוריד לעניין הבקשה שלפניי.
37. אם אמנם תכניות הרשות לפיתוח התשתיות באיזור אינן מיטביות רשאים המשיבים להתנגד להן בדרכים המקובלות והקבועות בדין. ואולם, אין בסברות המשיבים אודות אי סבירות תכניות הרשות כדי להקנות להם זכות להחזיק בקרקע לא להם, או למצער לאלץ את הרשות לנקוט בתכניות פיתוח שינציחו החזקה כאמור.
38. לא זו אף זו: במקרה דנא, הפגיעה במשיבים עקב מתן צו ההריסה המבוקש תהא מתונה, שכן אין מדובר בהריסת בית מגוריהם אלא בהריסת מדרגות וגדר בלבד. לא מדובר, איפוא, בבקשה להריסה העלולה להביא לגדיעת מטה לחמם של המשיבים, או להריסת בית מגוריהם, אלא בבקשה להשבת גבול חצרם של המשיבים למיקומה הנכון, כאשר הפגיעה שתיגרם להם עקב כך תהא מתונה.
39. בהקשר זה לא למותר לציין שהפסיקה קבעה כי ניתן להיעתר לבקשה למתן צו הריסה לפי הוראות סעיף 212 אף במקום בו תיגרם למתנגד לבקשה פגיעה משמעותית, עקב הריסת מקום מגוריו (ראה בעניין פרי הנ"ל). פשיטא איפוא - בבחינת קל וחומר - שניתן ומוצדק ליתן צו כאמור כאשר הפגיעה במתנגד היא מתונה, כבענייננו.
40. אשר-על-כן אני מקבל את הבקשה ונותן צו כמבוקש, אשר יבוצע על-ידי המשיבים או על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה.
לנוכח העובדה שבבקשות דומות - אם גם במקרים בהם המשיבים הסכימו לבקשה, ולא עמדו על שמיעת ראיות - התחייבה המבקשת לבצע את ההריסה אך ורק במסגרת ביצוע עבודות הפיתוח, והוסיפה והתחייבה להקים על חשבונה, במסגרת אותן עבודות, גדר חלופית על התוואי הנכון של גבול החלקה הפרטית, אני מורה למבקשת לפעול באופן דומה גם במקרה דנא."

ב- רע"פ 6136/12 {ימין בן זקן ואח' נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 2012(3), 10296 (2012)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"אכן, שאלת הקריטריונים להוצאת צוי הריסה לפי סעיף 212 היא שאלה בעלת חשיבות, אך סבורני שההלכה שנקבעה בסוגיה זו בפסיקה ברורה, ועניינה בנוסף לתנאים הסטטוטוריים של הסעיף, המאפשר לנקוט בצו הריסה אף ללא הרשעה, ואשר רובם נסיבות בהן אין דרך לנקוט הליך פלילי שיכלול הרשעה - גם קיומו של אינטרס ציבורי (לדוגמה בעניין יצחק הנזכר; ראו גם רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 151 (2002); ע"פ 3413/05 פרי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.04.05, 20.07.05); רע"פ 1684/06 אורן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.07.06); ע"פ 8338/09 כדר נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(1), 3262 (2010)). השאלה אם נסיבותיו של תיק מסויים באות בגדרי הקריטריונים שנקבעו היא איפוא יישומית ואינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן רשות ערעור:
בענייננו מצאו בתי-המשפט הקודמים, כי הנסיבות העובדתיות מצדיקות הוצאת צו לפי סעיף 212, וקביעה עובדתית ופרטנית זו אינה מצדיקה גלגול ערעורי נוסף" (רע"פ 3072/11 קרבסי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.04.11)).
די בזאת שלא להיעתר לבקשה."

2. ביצוע על-ידי הוועדה המקומית - סעיף 213 לחוק
ב- בב"נ (שלום ב"ש) 40501-02-11 {ועדה לתכנון ובניה אבו בסמה נ' לא ידוע, תק-של 2011(2), 123389, 123390 (2011)} קבע בית-המשפט:

"9. לאור כל האמור לעיל, ניתן בזאת צו הריסה ביחס למבנה כהגדרתו לעיל, ועל המבקשת מוטל לבצעו."

ב- צ"ה (מקומיים ב"ש) 59520-11-10 {מדינת ישראל - ו.מ. לתכנון ובניה באר שבע נ' גז יגל 2002 חברה להפצת גז בע"מ - באמצעות המשיב 2, תק-של 2011(2), 90090, 90091 (2011)} קבע בית-המשפט:

"אם המשיבים לא יבצעו את צו ההריסה במועד, תהיה רשאית המבקשת לבצע את ההריסה במקומם ועל חשבונם של המשיבים."

ב- צ"ה (מקומיים ב"ש) 39095-08-10 {מדינת ישראל - ו.מ. לתכנון ובניה באר שבע נ' יעקב חזוט, תק-של 2011(1), 129001, 129002 (2011)} קבע בית-המשפט:
"אם המשיב לא יבצע את צו ההריסה/התאמה במועד, תהיה רשאית המבקשת לבצע את ההריסה/התאמה במקומו ועל חשבונו של המשיב."

ב- צ"ה (מקומיים ב"ש) 39075-08-10 {מדינת ישראל - ו.מ. לתכנון ובניה באר שבע נ' שמואל מושקוביץ, תק-של 2011(1), 128996, 128997 (2011)} קבע בית-המשפט:

"אם המשיב לא יבצע את צו ההריסה במועד, תהיה רשאית המבקשת לבצע את ההריסה במקומו ועל חשבונו של המשיב."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הריסה ללא הרשעה וביצוע על-ידי הוועדה המקומית