התנגדות (סעיף 100 לחוק)

סעיף 100 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 תוקן רק בתיקון 101 לחוק מתשע"ד 2014 קובע כדלקמן:

"100. התנגדות (תיקונים: התשל"ג, התשנ"ה (מס' 4), התשע"ד (מס' 2))
כל מעוניין בקרקע, בבניין או בכל פרט תכנוני אחר הרואה את עצמו נפגע על-ידי תכנית מיתאר מחוזית או מקומית או תכנית מפורטת שהופקדו, רשאי להגיש התנגדות להן, וכן רשאים להגיש התנגדות להן:
(1) ועדה מקומית, או מהנדס ועדה מקומית שמרחב התכנון שלה כלול בתחום התכנית או גובל אותו;
(2) רשות מקומית, לרבות ועד מקומי כאמור בסעיף 3 לפקודת המועצות המקומיות, שאיזור שיפוטה כלול בתחום התכנית או גובל אותו;
(3) גוף ציבורי או מקצועי שאושר לכך בדרך-כלל על-ידי שר הפנים בצו ברשומות ושיש לו עניין ציבורי בתכנית;
(4) כל משרד ממשרדי הממשלה;
(5) מתכנן המחוז - לתכנית שבסמכות הוועדה המקומית."

דיני התכנון והבניה משקפים איזון בין אינטרסים שונים. האיזון בין האינטרסים השונים מתבצע בדרך-כלל בוועדות התכנון והבניה, כאשר לציבור ניתנת האפשרות להשמיע את קולו באמצעות הגשת התנגדות. בהתאם, סעיף 100 לחוק התכנון והבניה מעניק לכל הרואה עצמו נפגע מאישורה של תכנית, את האפשרות להגיש התנגדות לתכנית {ע"א 4002/98 סלים מונייר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד נז(4), 665, 669 (2003)}.

"אכן, מתן פתח לכל מי שעלול להיות מושפע מתכנית להביע את עמדתו בעניין ולהביאה בפני הגורמים המחליטים, נושאת עימה חשיבות רבה - הן מנקודת מבטו של הפרט הנפגע... הן מבחינתן של רשויות התכנון, המצויות לעיתים בעמדה נחותה להעריך את מכלול ההיבטים הנובעים מן התכנית... להגשמתה של זכות הטיעון הניתנת לפרט המעוניין נקבעו כללים. אלה משקפים איזון בין זכות זו, מצד אחד, לבין השאיפה לוודאות והרצון לקיים תכנון לטווח ארוך ולפעול באופן יעיל תוך הסתמכות סבירה, מצד שני.
בגדרם של כללים אלה נקבעו, בין היתר, פרקי זמן להגשת התנגדויות ואמות-מידה והוראות בדבר אופן הגשתן ובדבר זהות הגופים שידונו בהם... נפגע פוטנציאלי אשר לא הגיש התנגדותו במועד עשוי להיות מושתק מלטעון נגד התכנית.
גם מן הבחינה המוסדית, לא ניתן "לדלג שלב" ולפנות לבית-משפט זה בטרם מיצוי הליכים אל מול ועדות התכנון והבניה, שהן הגורם המקצועי המופקד על עניינים אלה... בית-המשפט אינו משמש תחליף לגורמים המקצועיים אלה, אינו בא בנעליהם ואינו מקבל את ההחלטות במקומם."
{בג"צ 3581/07 איריס קלו נ' הוועדה הארצית לתשתיות לאומיות, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.04.10) והאסמכתאות המובאות שם; עת"מ (ת"א-יפו) 33219-11-09 און אורי ו- 69 אח' ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב ואח', תק-מח 2012(3), 6181 (2012)}

ובמקום אחר נקבע:

זכות ההתנגדות לתכנית, שבסעיף 100 לחוק התכנון והבניה, שמורה לבעל עניין בקרקע הרואה עצמו נפגע מהתכנית {עת"מ (מרכז) 22159-04-11 ורד שושנה רענן נ' ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.01.12)}.

סעיף 100 לחוק התכנון והבניה מציין במפורש את הוועדה המקומית כמי שרשאית להגיש התנגדות, ואין הוא מסייג את זכותה באשר לתכניות שהופקדו על ידה {עת"מ (ת"א) 2740-07 עודד קליינר ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ת"א, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.01.12)}.

התנגדות היא המכשיר שבאמצעותו ניתנת לאזרח זכות טיעון בפני הרשות עובר לפגיעה בו בגדריה של תכנית. בעניין זה, תכליתה המרכזית של זכות זו היא "לעשות צדק עם בני-אדם, שהאינטרס שלהם עשוי להיפגע מההחלטה {ע"פ 768/80 ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, פ"ד לו(1), 337, 364 (1981)}.

אכן, תכניות נועדו לקדם לא רק נושאים פיזיים, כי אם גם "מטרות חברתיות, כלכליות, אסתטיות ואקולוגיות" {בג"צ 440/80 מ' טייג ושות' בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז חיפה ואח', פ"ד לו(3), 85, 91 (1982)}. אך לצד תועלת כלל-חברתית זו, פוטנציאל הפגיעה של תכניות בפרטים הוא רב.
לא פעם, הגשמתן של מטרות כלל-חברתיות רצויות על-ידי השלטון עלול להסב פגיעה קשה לפרטים החיים במעגל ההשפעה של פעולות אלה. זכות ההתנגדות מאפשרת לאותם פרטים לנקוט פעולה אקטיבית כדי למנוע פגיעה בלתי-נחוצה בהם או להקטינה. היא משפרת גם את תהליכי קבלת ההחלטות התכנוניות בדרך של שיתוף האזרחים הנפגעים מהן. מבחינה זו, מאפשר מכשיר ההתנגדות "לחדד ולגבש, בדרך של יצירת 'סכסוך' (lis) בין גורמים מעוניינים שונים, את עיקר הבעיתיות, באופן שהגוף המחליט יוכל לראות את הבעיה על השלכותיה השונות ובכך, להגיע להחלטה ראויה ומאוזנת" {ע"פ 768/80 ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, פ"ד לו(1), 337, 364 (1981)}.

אם-כן, זכות ההתנגדות הינה זכות דיונית חשובה מאוד, שיש לשמור עליה מכל משמר {ראה גם ערר (מרכז) 105-11 אהובה כהן ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רחובות, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.11.11); ערר (מרכז) 295/10 החברה להגנת הטבע נ' הוועדה המקומית לתו"ב מודיעין, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.12.10)}.

סעיף 100 לחוק התכנון והבניה לא התכוון להעניק לכל דכפין את הזכות להתנגד לתכנית המונחת על שולחנן של רשויות התכנון, וזכות זו יוחדה, בראש ובראשונה, לבעל עניין בקרקע הרואה את עצמו נפגע מהתכנית.

יחד-עם-זאת, את הגדרתם של אותם "בעלי עניין נפגעים" אין לנתק מהמגמה הכללית של הקלה בתנאי העמידה הכלליים, הואיל וכאמור פרשנות זו משרתת את תכליתה של "זכות ההתנגדות", והיא מהווה ביקורת יעילה על פעולות התכנון. על-מנת לבסס את זכות העמידה על המתנגד להראות את זיקתו למקרקעין או לעסק המקודם בו {ערר (מרכז) 335/10 מנסינו לוז ואח' נ' הוועדה המקומית לתו"ב נתניה, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.03.11)}.

ב- עת"מ (ב"ש) 60786-06-13 {דליה רוזנפלד ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, ואח', תק-מח 2013(3), 17800 (2013)} נקבע לעניין השיהוי של העותרים בפניה בעתירתם:

"משידעו העותרים על הגשת התכנית על-ידי המשיב 3, היו יכולים להיות ערים לאפשרות שהתכנית תוגש לרשויות התכנון, לעקוב אחר ההחלטות שתתקבלנה ולפעול להגשת ההתנגדות לאחר הפקדתה, במסגרת המתווה הקבוע בסעיפים 102-100, ובמועד הרלוונטי להגשת ההתנגדות, קרי, חודשיים מהיום שפורסמה הודעה על הפקדת התכנית.
תחת זאת, הסתפקו העותרים בשליחת מכתב, המקדים את זמנו, למשיבה 2, בבקשה כי תרשום התנגדותם מראש, לכל תכנית שתוגש בעתיד המשנה את ייעוד המקרקעין נשוא העתירה.
העותרים, ציפו כי המשיבה 2 תעמוד על המשמר ותתחשב בהתנגדותם לכשתהפוך לרלוונטית, אך כפי שהובהר לעיל, ההליך התכנוני אמנם כולל מנגנון מובנה המאפשר לציבור ליטול בו חלק ולהביע את עמדתו בדרך של הגשת התנגדות לתכנית שהופקדה, זכות ההתנגדות מאפשרת לאותם פרטים לנקוט פעולה אקטיבית כדי למנוע פגיעה בלתי-נחוצה בהם או להקטינה (ראו ע"א 2962/97 ועד אמנים - חוכרים ביפו העתיקה ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב ואח', פ"ד נב(2), 379 (1998)).
אך לצד חשיבותה של האפשרות להגשת התנגדות עומד החיוב לעמידה בלוח הזמנים שנקצב בחוק, והימנעות מהגשת התנגדות, במועד שנקבע, עשויה להתפרש כהשלמה והסכמה לתכנית שהופקדה והשלכותיה הרחביות (ע"א 4002/98 מונייר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז(4), 665, 671 (2003)) אמירה זו מקבלת משנה-תוקף במקרה דנן, בו ידעו העותרים אודות הגשת תכנית המשנה את אחוזי הבניה במקרקעין נשוא העתירה, ולא שמו ליבם למועדים הרלוונטיים בהם היה עליהם להגיש את התנגדותם לתכנית. העותרים אף מציינים בעתירתם כי סברו "כי בבוא היום - וכשיהיה הנושא רלוונטי תינתן להם הזכות להביע התנגדותם".
טענות אלו אינן נראות לי. החובה לעמוד בסד הזמנים הקבוע בחוק התכנון והבניה מוטל על כתפי העותרים. בעל עניין בתכנית אינו יכול לשבת בחיבוק ידיים, להימנע מהגשת התנגדות בהתאם למתווה הקבוע בחוק, לאפשר להליכי התכנון להתקדם, ולאחר חלוף המועד, משראה שהחלה הבניה בפועל, לנסות להתגבר על מחדלו באמצעות הגשת עתירה לבית-המשפט, התוקפת לראשונה את הקביעות שהתקבלו על-ידי וועדות התכנון (ראו לעניין זה בג"צ 1135/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.03.94)).
בנסיבות העניין, יכולים וצריכים היו העותרים להתמיד בפניות קונקרטיות מתועדות לוועדה המקומית, ביחס להליך המתקיים בפניה, ולעקוב אחר פרסומים בעיתונות, בחזית הבית ובפרסום הרשמי, אחר אפשרות של הפקדת תכנית המאפשרת הגשת התנגדות."

ב- עת"מ (חי') 398/01 {החברה להגנת הטבע נ' הוועדה המקומית, תק-מח 2002(1), 2597 (2002)} קבע בית-המשפט כי "עריכת תכנית שינוי לתכנית המאושרת מאפשרת אכן פרסום שיאפשר נקיטת עמדה על-ידי הזכאים להתנגד לתכנית כזו, כהוראת סעיף 100 לחוק התכנון והבניה, זכות שחשיבותה האזרחית הינה ניכרת" {ראה גם ע"א 2962/97 ועד אמנים - חוכרים ביפו העתיקה ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב ואח', פ"ד נב(2), 362 (1998)}.

שינוי מהותי וזכות ההתנגדות
ב- ע"א 1054/98 {חוף הכרמל נופש ותיירות 89 נ' עמותת אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה, פ"ד נו(3), 385 (2002)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"מכאן שככלל אין פסול בעצם קיומם של סעיפי גמישות בתכניות מיתאר, סעיפים המאפשרים לשנות או לחרוג במידה מסויימת מן ההוראות של תכניות המיתאר בהתאם לצרכים ולנסיבות.
עם-זאת, ברור כי במסגרת סעיפי גמישות הטמונים בתכנית לא ניתן לערוך שינויים מהותיים בתכנית, המשנים את אופיה מן הקצה אל הקצה. סעיפי גמישות בתכנית, נועדו כפי שמעיד שמם, לאפשר "גמישות" לרשויות התכנון וליזמים, כלומר: הם נועדו לאפשר מרחב תמרון מסויים, לקראת מימושה של התכנית. סעיפים אלה לא נועדו לאפשר שינויים מפליגים בתכנית, או שינויים המשנים את אופיה של התכנית.
מתן אפשרות לשינויים כאלה מנוגדת להגיונו של חוק התכנון והבניה שכן משמעותה היא עקיפה מוחלטת של הליך אישור תכניות המיתאר הקבוע בחוק. אחד מן היסודות של הליך זה, הוא מתן אפשרות לציבור הרלוונטי להביע את עמדתו ביחס לתכנית, באמצעות הגשת התנגדויות לאמור בה (ראו: סעיף 100 לחוק התכנון והבניה).
אם נאפשר במסגרת התכנית גמישות בלתי-מוגבלת ליזם, או אפילו לרשויות התכנון, אנו עלולים לפתוח פתח לעריכת שינויים גדולים בתכנית, מבלי שלציבור הנפגע מכך תהיה אפשרות להשמיע התנגדות לתכנית, ובכך נשים לאל את מטרותיו של ההליך התכנוני הקבוע בחוק התכנון והבניה ואת אחד הכלים החשובים להבטחת תקינותו של הליך זה.
כפי שציין בהקשר דומה השופט ד' לוין ב- בג"צ 697/80 גלמונד נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, איזור תל-אביב, פ"ד לו(1), 817, 826-825 (1982):
'אולם עדיין ניצבת השאלה האם במקרים כפי שתוארו לעיל, כשתכנית העיצוב משנה שינוי עקרוני את דרך העמדת הבניינים כפי שנקבעה בתשריט הסכמטי, שהוא ביסוד התכנית המפורטת, שינוי שאפשר ויפגע קשות בזכות הנאתם של אחרים בנכסיהם - תשלל מאת מעוניינים בקרקע, במובן סעיף 100 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, הזכות להגיש התנגדותם לשנוי שכזה, והזכות שעמדתם בנושא זה תישמע. לא יהא זה נכון להשיב למעוניינים כאלה, במקרה כגון זה, הרי יכולתם להשמיע דעתכם ולהעלות השגותיכם שעה שהופקדה התכנית המפורטת, שהרי על-פי התשריט שביסוד התכנית המפורטת לא היתה להם, אולי, כל עילה להתנגד'."

מיהו "מעוניין בקרקע"?
המגמה של הרחבה והגמשה בזכות העמידה לא פסחה על דיני התכנון והבניה, עקב היותם חלק מהמשפט המנהלי, ולנוכח ההכרה בהם כמכשיר רב-עוצמה לקידום מטרות חברתיות, כלכליות, אקולוגיות ואסתטיות (בג"צ 440/80 טייג ושות' בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פ"ד לו(3), 85, 91 (1982)).

חוק התכנון והבניה מסדיר את כללי העמידה באשר לעניינים הנדונים בפני מוסדות התכנון והוא מגדיר מי זכאי להגיש התנגדות לתכנית. אך בכך לא היה די, הואיל ולפעולתן של רשויות התכנון השלכות חברתיות רחבות היקף, וכך לדוגמה תכנית המייעדת שטח ירוק לבניה, עשויה מחד לתרום לפיתוח הכלכלה, אולם מאידך עלולה להסב נזק לטבע, לנוף ולבריאות הציבור. מכאן, ולאור השלכותיהן של פעולות התכנון, טרח המחוקק ובעקבותיו ההלכה הפסוקה לבצר את זכות ההתנגדות, וכמתחייב מכך גם את זכות העמידה.

על חשיבותן של זכויות אלו עמד בית-המשפט העליון ב- ע"א 2962/97 {ועד אמנים - חוכרים ביפו העתיקה ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נב(2), 362, 379 (1998)}:

"לא פעם, הגשמתן של מטרות כלל-חברתיות רצויות על-ידי השלטון עלול להסב פגיעה קשה לפרטים החיים במעגל ההשפעה של פעולות אלה. זכות ההתנגדות מאפשרת לאותם פרטים לנקוט פעולה אקטיבית כדי למנוע פגיעה בלתי נחוצה בהם או להקטינה.
היא משפרת גם את תהליכי קבלת ההחלטות התכנוניות בדרך של שיתוף האזרחים הנפגעים מהן. מבחינה זו, מאפשר מכשיר ההתנגדות 'לחדד ולגבש, בדרך של יצירת 'סכסוך' (lis) בין גורמים מעוניינים שונים, את עיקר הבעיתיות, באופן שהגוף המחליט יוכל לראות את הבעיה על השלכותיה השונות ובכך, להגיע להחלטה ראויה ומאוזנת' (כדברי השופט ברק ב- ע"פ 768/80 ש' שפירא ושות' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1), 337, 364 (1981)) ניתן לסכם, איפוא, ולומר כי מדובר ב... זכות דיונית חשובה מאוד, שיש לשמור עליה מכל משמר'.
התוצאה היא, כי טענה המלמדת לכאורה על שלילה שלא כדין של זכות זו מצדיקה הכרה במעמדו בדין של הטוען".

אין צורך לומר, כי שלילתה שלא כדין של זכות להתנגד לאישורה של תכנית, מהווה פגיעה בזכות מהותית (זכות הטיעון), ואף מקימה עילה לפניה לערכאות כדי לקבל סעד כנגד הרשות השלטונית. ובלשונו של השופט ברנזון ב- בג"צ 527/74 {חנה ח'לף ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, פ"ד כט(2), 319, 324 (1975)}:

"לפי סעיף 100 לחוק התכנון והבניה, ניתן מעמד חוקי לכל מעוניין בקרקע הרואה עצמו נפגע על-ידי התכנית שהופקדה והוא רשאי להגיש התנגדות לה. במקרה שלפנינו, זכות זו נשללה מהעותרים ואין הם יכולים להשיגה כיום בשום מקום אחר ובשום דרך אחרת מאשר על-ידי פנייתם לבית-משפט זה. רק בדרך זו יכולים העותרים להביא למצב שבו יוכלו לממש את זכותם החוקית להגיש לרשות המוסמכת התנגדות לתכנית, להופיע בפניה ולנסות לשכנעה נגד עצם קבלת התכנית או לפחות לתקנה ולשנותה."

סעיף 100 לחוק לא התכוון להעניק לכל דכפין את הזכות להתנגד לתכנית המונחת על שולחנן של רשויות התכנון, וזכות זו יוחדה, בראש ובראשונה, לבעל עניין בקרקע הרואה את עצמו נפגע מהתכנית. עם-זאת, את הגדרתם של אותם "בעלי-עניין-נפגעים", אין לנתק מהמגמה הכללית של הקלה בתנאי העמידה הכלליים, הואיל, וכאמור, משרתת פרשנות זו את תכליתה של "זכות ההתנגדות", ומהווה ביקורת יעילה על פעולות התכנון.

על הפרשנות המרחיבה שיש לתת לסעיף 100 לחוק, עמד כב' השופט אור ב- ע"א 2962/97 הנ"ל בעמ' 380-379:

"הפסיקה כרכה את הדיון בהוראה זו עם הדיון בעקרונות הכלליים של זכות העמידה... בדומה לגישה הכללית ביחס לזכות עמידה, הגישה ביחס להוראת סעיף 100 היא כי "לשם רכישת מעמד, די שהעותר יראה על פגיעה באינטרס, ואין הוא חייב להראות על פגיעה בזכות חוקית" (ז' סגל זכות העמידה בבית-המשפט הגבוה לצדק... בעמ' 85).
הזכות להגיש התנגדות בוודאי עומדת למי שיש לו זכויות קניין במקרקעין נשוא התכנית. אך מעגל 'המעוניינים במקרקעין' עשוי להיות רחב יותר. המעוניין במקרקעין, אשר רואה את עצמו נפגע, עשוי להיות בעל זכויות במקרקעין אשר מצויים מחוץ לתחום התכנית... מעגל הנפגעים בכוח עשוי לכלול, בנסיבות מסויימות, גם את מי שאין לו זכויות כלשהן במקרקעין המושפעים מן התכנית, וכל מעמדו להתנגד בא לו מכוח זיקה בעלת אופי אישי שלו לתכנית..."

נכון לראות אינטרס (של אינטרסים כלכליים ופגיעה בהם) זה כראוי להגנה, הואיל וגם אם המקרקעין שבחזקת "המתנגד" אינם גובלים במקרקעין של יוזם התכנית, זכותו של בעל עסק לצפות שהרשות המינהלית לא תיטיב או תקל על מתחרהו בניגוד לחוק, ובלשון בג"צ 287/91 {פרשת קרגל (בג"צ 287/91 קרגל בע"מ נ' מנהלת מרכז השקעות בע"מ, פ"ד מו(2), 852, 862-861 (1992)}:
"נמצאנו למדים, כי המגמה המסתמנת היא זו הבאה לפרוץ את המחסום של היעדר זכות העמידה של מתחרה עסקי הנפגע ממתן הטבה שלא כדין למתחרהו, כשמגמה זו עולה בקנה אחד עם ההכרה בזכות עמידתו של עותר שהוא אחד מני רבים שנפגעו מפעולת מינהל פלונית."
{עע""מ 8193/02 מקס ראובן נגד "פז" חברת נפט בע"מ ואח', פ"ד נח(2), 153 (2003)}

סעיף 100 לחוק התכנון והבניה, המעניק את הזכות להתנגד לתכנית לכל מעוניין בקרקע הרואה עצמו נפגע ממנה, פורש באופן רחב בפסיקה (עע"מ 8193/02 ראובן נ' פז חברת נפט בע"מ, פ"ד נח(2), 153 (2003); ע"א 2962/97 ועד אמנים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נב(2), 362 (1998) והוא כולל את מי שרואה עצמו נפגע מהתכנית בשל פגיעתה באינטרסים כלכליים שלו {עת"מ (יר') 316/05 דיגל השקעות ואחזקות בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, ירושלים ואח', תק-מח 2007(2), 1879 (2007)}

ב- עת"מ (נצ') 1046/05 {לוי יפת ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה צפון ואח', תק-מח 2006(1), 9603 (2006)} חזר בית-המשפט על ההלכה הפסוקה וקבע כדלקמן:

"פרשנות המונח "מעוניין בקרקע" הורחבה בפסיקה מעבר למי שהוא אך בעלים של מקרקעין בתחום התכנית. הגישה היא שיש לאפשר זכות עמידה (בהליכי התכנון ובבית-המשפט הזה) גם למי שטוען שנפגע אינטרס שלו, ולא רק זכות חוקית.
ב- ע"א 2962/97 ועד אמנים נ' הוועדה המקומית ואח', פ"ד נב(2), 362 (1998) נקבע בעמ' 380 כי "מעגל הנפגעים בכוח עשוי לכלול, בנסיבות מסויימות, גם את מי שאין לו זכויות כלשהן במקרקעין המושפעים מן התכנית, וכל מעמדו להתנגד בא לו מכוח זיקה בעלת אופי אישי שלו לתכנית."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

התנגדות (סעיף 100 לחוק)