עסקאות בירושה עתידה (סעיף 8 לחוק)

1. מבוא
סעיף 8 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"8. עסקאות בירושה עתידה
(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים.
(ב) מתנה שאדם שנותן על-מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בתוקף אלא אם נעשתה בצוואה על-פי הוראות חוק זה."

כפי שנראה להלן, את סעיף 8 לחוק הירושה יש לפרש על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה בשל ההגבלה שהוא מטיל על חופש החוזים {ע"א 682/74 אברהם יקותיאל נ' בינה ואסתר ברגמן, פ"ד כט(2), 757, 762 (1975); ד"נ 39/80 ברדיגו ואח' נ' ד.ג.ב. 9 טקסטיל בע"מ ואח', פ"ד לה(4), 197 (1985); אורי ידין "מבט מורחב על חשבון בנק משותף", הפרקליט לג (התש"ם-התשמ"א), 572}.

גישה זו נובעת מהעמדה המקדשת את חופש החוזים, והרואה בעין רעה ניסיון להגביל אדם מלהתחייב כרצונו התחייבות בנוגע לרכושו. היא בוודאי נכונה במקרים בהם אין ספק כי ההתחייבות נעשתה מרצון חופשי וללא השפעה זרה. הפרשנות המצמצמת של סעיף 8(ב) לחוק הירושה מתחייבת איפוא הן על יסוד שיקולים כלליים והן על רקע ההלכה הפסוקה.

2. מהותו של סעיף 8(א) לחוק
ראוי הוא לפרש את סעיף 8(א) לחוק הירושה באופן שהוא יוגבל לאותם מקרים בהם זכות עוברת מאדם לרעהו עם מותו של הראשון.

נראה כי במסגרת סעיף 8(א) לחוק הירושה, על-פי כוונת המחוקק, עניין לנו בזכות, אשר על תכונותיה, היקפה, וחולשותיה מועברת עם המוות מאדם לרעהו. כזה הוא המצב כאשר ראובן עושה הסכם עם שמעון ומורה בו, כי עם פטירתו, תעבור זכות פלונית משלו לשמעון, ולא ליורשים על-פי סדרי הירושה {ד"נ 39/80 גניה ברדיגו ואח' נ' ד' ג' ב' 9 טקסטיל בע"מ, פ"ד לה(4), 197, 228 (1985)}.

ש' שילה מציין בספרו {פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (התשנ"ב), 97-96}, ביחס להבחנה זו, כי "החילוק בין הסכם בדבר ירושה, שבטל, לבין הסכם בדבר נכסי עזבון, שתקף, הוא מן הדקים ולא בנקל אפשר ליישם את העיקרון המופשט על מסכת העובדות".

מה שאסור הוא לפי סעיף 8(א) לחוק הירושה אינו הסכם הנוגע לעזבונו העתיד של מוריש אשר עודנו חי, ובוודאי לא הסכם בדבר נכס מסויים מנכסי עזבונו. האיסור חל אך ורק על הסכמי ירושה והם אינם אלא הסכמים המתיימרים להעביר יורש מירושתו או לעשות ליורש את מי שאינו יורש לא על-פי דין ולא על-פי צוואה ככתוב בחוק.

המדובר הוא בהענקה או בשלילה של זכות ירושה, ולא בעסקות הנוגעות לנכסי העזבון. ואומנם אין סעיף 8(א) לחוק הירושה בא אלא לאסור שינוי, בדרך הסכם או ויתור בחיי המוריש, של סדרי ירושתו. ומאידך גיסא, עסקאות בעזבון אשר אינן נכנסות בגדר האיסורים שבסעיפים 6 או 7 לחוק, אין כל מקום לאסרן {ע"א 682/74 אברהם יקותיאל נ' בינה ואסתר ברגמן, פ"ד כט(2), 757, 762 (1975)}.

המחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על-ידי הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו ורצונו עד מותו {ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1), 477 (1991); ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2), 757 (1975)}.

3. מהותו של סעיף 8(ב) לחוק
בשיטות המשפט השונות, וגם בישראל, מקובל להבחין בין שני סוגי מתנה עיקריים. האחד, מתנה בין החיים {donatio inter vivos}. השני, מתנה מחמת מיתה {donatio mortis causa}.

הסוג האחד, מוסדר בחוק המתנה ועניינו במתנה אותה התכוון המקנה לתת בעודנו בחיים, בין אם באופן מיידי ובין אם במועד כלשהו בעתיד.

הסוג האחר, מוסדר בחוק הירושה, ועניינו במתנה אותה התכוון המעניק לתת לאחר מותו.

חוק המתנה נותן תוקף משפטי למתנה בין החיים, בין אם מדובר במתנה המוקנית לאלתר {סעיף 2 לחוק המתנה}, ובין אם מדובר בהתחייבות לתת מתנה {סעיף 5 לחוק המתנה}.

מתנה המוקנית לאלתר היא מתנה מוגמרת, בה הנותן אינו רשאי לחזור בו מנתינתה. גם בהתחייבות לתת מתנה, מעניק החוק להתחייבות תוקף, אולם הוא מתנה את מתן התוקף בקיום מסמך כתוב, והוא מאפשר לנותן המתנה לחזור בו בתנאים מסויימים מן ההתחייבות. מכאן שמדובר בהתחייבות "חלשה" מהתחייבות חוזית רגילה.

לעומת-זאת, אין חוק הירושה מכיר בתוקפן המשפטי של מתנות מחמת מיתה. כלל זה בא לידי ביטוי בסעיף 8(ב) לחוק הירושה.

המחוקק סבר שאדם אינו יודע את מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. כמו-כן, אדם עלול, בזמן שהוא שרוי במצב רוח מסויים, לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסויים כבר בחייו, ולאחר זמן יראה ששגה ויבקש לחזור בו ואם לא תהיה לו האפשרות לשנות את החלטתו, יהיה מן הצועקים ואינם נענים. כל זאת רצה המחוקק למנוע ולכן קבע המחוקק, שאדם יכול לעשות דיספוזיציה לאחר מותו רק על-ידי צוואה, המקבלת תוקף רק עם פטירתו, ועד אז יוכל לשנותה כל אימת שירצה.

החשיבות העיקרית של סעיף 8(ב) לחוק הירושה היא בהיותו מונע את עקיפתם של ההסדרים הקבועים בחוק הירושה באשר לירושה על-פי צוואה {ראה גם גד טדסקי "שליחות לאחר המוות" עיוני משפט י 257, 261, המזכיר את הרקע ההיסטורי לחקיקת סעיף 8(ב) לחוק הירושה}.

הרציונל העומד מאחורי סעיף 8(ב) לחוק הירושה הוא העדפת חירות הצוואה, וזכות המצווה לעורכה או לשנותה בכל עת, מבלי שכבלי הסכם או התחייבות לתת מתנה יעמדו לו למכשול, אלא-אם-כן, כמובן, רצונו זה של בעל הנכס בא לידי ביטוי בצורת צוואה, כנאמר בסעיף 8(ב) סיפא לחוק הירושה.

לצורך סעיף 8(ב) לחוק הירושה, השאלה היא אחת בלבד והיא, האם המתנה ניתנה למערערים לאלתר או שמא הם זכו בה בפועל רק עם מות המנוחה וכאמור קובע סעיף 8(ב) לחוק הירושה את בטלותה של מתנה שכזו {דברי כב' השופט דב לוין ב- ע"א 763/88 פילובסקי נ' בלס, פ"ד מה(4), 521 (1991)}.

4. חוק יחסי ממון למול סעיף 8 לחוק הירושה
חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") הינו חוק מאוחר לחוק הירושה, והוא יצר במסגרתו הסדר ספציפי ומאוחר ביחס לסעיף 8(א) לחוק הירושה המשקף הסדר קודם וכללי.

הסכם בין בני זוג המסדיר את יחסי הרכוש ביניהם הינו הסכם ממון כמוגדר על-פי סעיף 1 לחוק יחסי ממון. ראינו כי מכוח סעיף 2(ד) לחוק יחסי ממון, הסכם גירושין שאושר בפסק-דין גירושין על-ידי בית-דין רבני דינו כהסכם ממון.

סעיף 3 לחוק יחסי ממון קובע כי אם לא עשו בני הזוג הסכם ממון או אם לא נקבע בו אחרת, יראו אותם כמסכימים להסדר איזון משאבים, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף.

סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע את זכותו של בן זוג, בין היתר, בפקיעת נישואין עקב מות בן זוג. משמעות הדבר היא כי בגדר הסכם ממון או הסדר איזון משאבים בלא הסכם מניח המחוקק אפשרות כי ההסכם או ההסדר יחול על בן זוג גם בפקיעת נישואין מחמת מיתה.

פשיטא, שבנסיבות אלה מעדיף המחוקק בתחום יחסי ממון בין בני זוג את תכניו של הסכם הממון או הסדר איזון המשאבים על פני הוראות חוק הירושה, ואין הוא צופה אפשרות כי ההסדר, ככל שהוא נוגע לשלב שלאחר פטירת בן הזוג, יבוטל ויידחה מפני הוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה.

הטעם שבמדיניות המשפטית העומד מאחורי כלל זה הוא ברור. ישנו עניין בסיסי לעודד בני זוג – בייחוד אלה המצויים בעיתות משבר ולקראת גירושין – להגיע להסדרי ממון כוללים אשר יפתרו במכלול אחד את כל ענייני הרכוש שביניהם, ובמידת הצורך גם יתייחסו באותה מסגרת למצבים שלאחר פטירת אחד מבני הזוג.

הרציונל העומד מאחורי הפרשנות המצמצמת את תחולת סעיף 8(א) לחוק הירושה ביחס להסכם רגיל המתייחס לנכס של העזבון, תקף על אחת כמה וכמה לגבי הסכם ממון בין בני זוג הנוגע למאטריה מיוחדת שלגביה יש עניין מיוחד שבמדיניות להקל ולקדם פתרון בעיות כאובות בדיני משפחה שלעיתים נוקפות שנים רבות עד לפתרונן.

המחוקק עצמו נתן יותר מרמז לכוונתו זו בכך שביקש בחוק יחסי ממון לתקן את חוק הירושה בדרך כפי שתפורט להלן.

בפרק השני לחוק הירושה הדן ב"ירושה על-פי דין" נקבע בסעיף 10 לחוק הנ"ל כי יורש ראשון על-פי דין הינו בן זוגו של המוריש. סעיף 11 לחוק הירושה קובע מה יטול בין הזוג אם ישנם קרובים יורשים אחרים על-פי דין.

בסעיף 11(ג) לחוק הירושה נקבע כי המגיע לבן הזוג על-פי עילה הנובעת מקשר האישות ובכלל זה מה שאישה מקבלת על-פי כתובתה ינוכה מחלקו בעזבון.

יחד-עם-זאת, מוסיף הסיפא לאותו סעיף כי "הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן הזוג על-פי חוק יחסי ממון או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק ואינה באה לפגוע בזכותו של בן זוג לקבל מן העזבון מה שהמוריש קיבל לרגל הנישואין על-מנת להחזירו כשיפקע".

יוצא, איפוא, כי זכויות בן זוג על-פי הסכם ממון לא תנוכינה מחלקו בעזבון, והדבר משתלב עם האמור בסעיף 104 לחוק הירושה היוצר סדרי עדיפות מסויימים בין חובות העזבון, וביניהם ניתנה עדיפות למגיע לבן הזוג על-פי חוק יחסי ממון או על-פי הסכם ממון כמשמעו באותו חוק.

ועוד ראוי להוסיף. סעיף 148 לחוק הירושה קובע כי חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות, אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון יחול רק חוק הירושה.

הוראה זו מוציאה במפורש את תחום יחסי הממון מגדר חוק הירושה.

מן האמור עולה כי המחוקק התייחס להסכם הממון כהסכם בעל תוקף מלא לאחר פטירת בן הזוג גם אם לא עוגן בצוואה כדין. מכאן גם ניתן להסיק כי צוואה הסותרת הסכם ממון מוקדם ממנה איננה תופסת.
תמיכה להשקפה לפיה גובר הסכם ממון על הוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה ניתן למצוא בדבריהם של שמואל שילה, פנחס שיפמן ו- אריאל רוזן-צבי כפי שנפרט להלן.

פרופ' ש' שילה בספרו {שם, 97 ואילך}, מגיע למסקנה חד-משמעית, כי הוראות חוק יחסי ממון עדיפות על סעיף 8 לחוק הירושה, וזאת, ראשית, מאחר שמדובר בחוק מאוחר וספציפי לעומת חוק מוקדם וכללי.

יתר-על-כן, לטעמו, ברור על פניו כי המחוקק התכוון לעודד הסכמי ממון בין בני זוג והדבר אינו מתיישב עם מתן עדיפות ועליונות לסעיף 8(א) לחוק הירושה על פני הסכמים אלה.

הוא מציין היבט נוסף התומך במסקנה זו והוא כי להסכם הממון תכונות מיוחדות הנותנות לו אופי ממוסד יותר מהסכם רגיל, המזכירות את דרישות ה"מיסוד" של צוואה – כגון הצורך שיהיה בכתב, הצורך באישור בית-משפט או בית-דין והצורך להשתכנע כי ההסכם ניתן מהסכמה חופשית, תוך הבנת משמעויותיו ותוצאותיו.

גם פרופ' פ' שיפמן במאמרו {"יחסי ממון בין בני זוג" קובץ הרצאות בימי עיון לשופטים (התשל"ג), 126} מתייחס לשאלה זו במישרין ומביע עמדה דומה, באומרו כי "הסכם ממון שנערך כדבעי, כוחו עימו להשיג תוצאות שלפי הדין הקודם נבצר היה להשיגם. כך, למשל, חוק הירושה אינו מכיר בהסכמי ירושה, אפילו כשהם נערכים בין בני זוג. לפי אותו חוק, כל צוואה ניתנת לביטול על-ידי המצווה שאינו יכול לקשור עצמו לגבי ירושתו העתידה. התקשרות שכזאת, בה, למשל, מסכימים בני הזוג לצוות הדדית את רכושם זה לזה אינה בת-תוקף לפי חוק הירושה מחמת היותה פוגעת בחופש הצוואה, אך היא עשויה למצוא מקלט ב"הסכם ממון" לפי החוק ולזכות במסגרתו בתוקף מלא. הרי עצם שיטת "איזון המשאבים" מיועדת לקבוע את גודל הנכסים, בין היתר, עם מות אחד מבני הזוג ולא יגרע חלקו של הסכם המעביר לרשות הנותר בחיים לא את מחצית מכלל הנכסים אלא, למשל, אותם בשלמותם".

פרופ' א' רוזן-צבי בספרו {יחסי ממון בין בני זוג, 305} מציע דרך ליישב בין שני ההסדרים באופן שאם מדובר בהסכם ממון הקובע הסדר אחיד למקרה של פקיעת נישואין בין עקב גירושין ובין עקב פטירה יש לתת לו תוקף גובר על סעיף 8(א) לחוק הירושה.

לעומת-זאת, אם נקבע בו הסדר שונה למקרה גירושין ולעת פטירה, הוא יועבר ל"מישור אחר של הסכם בדבר ירושתו של אדם" שנדחה מפני חוק הירושה.

הנטיה הרווחת הינה שלא ללכת בדרך האחרונה המוצעת אלא להכיר בעליונות הסכם הממון על פני הוראות חוק הירושה בלא להיזקק לאבחנות האמורות.

כאמור, הסכם ממון מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, גובר על הוראת סעיף 8 לחוק הירושה.

הסכם הממון הסטטוטורי הקבוע בחוק יחסי ממון חל הן בקרות אירוע של גירושין והן בקרות אירוע של פטירה {ראה סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג}.

הסכם הממון הוולנטרי שערכו בני זוג שנישאו לאחר 1.1.74 יכול לחול גם בקרות אירוע של פטירה {ראה סעיף 3(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג}.

הוראות הפרק הראשון של חוק יחסי ממון מאפשרות גם לבני זוג שנישאו לפני 1.1.74 לערוך הסכם וולנטרי שיכול ויאמץ את דפוסי ההסכם הסטטוטורי בחוק יחסי ממון השונה מהסדר איחוד המשאבים.

חופש החוזים נגזר מכבוד האדם. אין הגבלה על תוכן הסכם ממון בחוק יחסי ממון בין בני זוג. יתירה מכך, מהחוק משתמעת הוראה המאפשרת לבני זוג שנישאו לפני 1.1.74 להסדיר בהסכם ממון הקניית רכוש של בן זוג למשנהו לאחר מות בן הזוג. חוק יחסי ממון אינו מגביל את תוכן ההסכם רק לפעולות שתבוצענה בחיי בני הזוג.

נבהיר ונדגיש כי הקביעה שהסכם ממון, כמשמעו בחוק יחסי ממון, תקף חרף הוראת סעיף 8 לחוק הירושה - אינה נוגדת את תקנת הציבור.

ב- תמ"ש (ת"א) 32240/96 {פני פרידל בן נ' עורך-דין אמנון, תק-מש 99(2), 1 (1999)} קבע בית-המשפט כי הוראת סעיף 6(ג) להסכם הממון תקפה ואין מניעה להורות על אכיפתה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עסקאות בירושה עתידה (סעיף 8 לחוק)