ירושה במקרים מסויימים (סעיף 146 לחוק)

סעיף 146 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"146. ירושה במקרים מסויימים
אדם שבמותו היה נשוי ליותר מאישה אחת, מה שמגיע לבן זוג בירושה על-פי דין יחולק בין אלמנותיו בשווה."

יש לקרוא את סעיף 146 לחוק הירושה בצוותא עם הוראות פרק שני לחוק הירושה העוסק בירושה על-פי דין ובפרט סעיפים 10 ו- 11 לחוק הירושה, כאשר האחרון עוסק בזכות הירושה של בן זוג ונוקט שם בלשון של בן זוג להבדיל מבן זוג נשוי.

הנה-כי-כן, ההסדר שבסעיף 146 לחוק הירושה הינו הסדר מיוחד לאותם מקרים בהם המוריש היה נשוי, ערב פטירתו, ליותר מאישה אחת.

כאן עולה השאלה האם על-פי סעיף 146 לחוק הירושה די בעובדה כי על-פי דיני המדינה בן הזוג שנותר בחיים נותר נשוי למוריש או שעליו לקיים דרישות נוספות על-מנת שיזכה באותו חלק מהעזבון? עוד עולה השאלה, האם לצורך אותו סעיף אין כל רבותא לעובדה לפיה נישואין אלה לא הותרו אף שהמוריש גילה את דעתו באופן ברור בדבר רצונו להביא לסיומם ולהתרתם, אולם מטעמים שאינם תלויים בו, שעה שהוא עושה כל המוטל עליו להתרת הנישואין, לא צלחה דרכו? ובמילים אחרות, האם אישה שבעלה השליש את גטה ועשה את כל המוטל עליו על-מנת להתגרש ממנה כפי שנצטווה על-ידי בית-הדין, רואים בה, חרף זאת, כחוסה תחת הוראת סעיף 146 לחוק הירושה, אף שהמניעה לגירושין והתרת הנישואין היא בעטיה ולא בעטיו של הבעל - המוריש?

תשובות לשאלות אלה מצאנו ב- ת"ע (משפחה נצ') 541/08 {כ.ש. נ' כ.א., תק-מש 2010(3), 85, 92 (2010)} שם קבע בית-המשפט כדלקמן:

"דיון:
9. בבואנו לפרש חוק או מונח הנקוב בחוק, נקודת המוצא היא לשון החוק, אך היא איננה נקודת הסיום, שכן "מבין האפשרויות השונות שהלשון פותחת יש לבחור באחת ויחידה כאפשרות נכונה" (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2), 70, 74 (1985)).

עוד נפסק:

'החוק הוא יצירה נורמטיבית, הבאה להגשים תכלית חברתית. והוא ביטוי למדיניות. על הפרשן לחשוף, מבין קשת האפשרויות הלשוניות, אותה משמעות אשר תגשים את מטרת החוק' (ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3), 701, 715 (1982)).

'על תכלית החקיקה יש ללמוד ממקומה של ההוראה בחוק, ממבנהו הכללי של החוק וממקומו במערך החקיקה הכללי. אך מעבר לכך, ניתן ללמוד על מטרת החקיקה ממקורות שמחוץ לחקיקה עצמה, כגון מהמצב המשפטי שהתקיים בטרם הוחק החוק ומהתקלה שהוא בא למנוע. מקור חשוב ללימוד בדבר מטרת החקיקה הוא ההיסטוריה החקיקתית והפרלמנטרית. אכן, על מטרת החוק ניתן ללמוד מכל מקור אמין' (ע"א 165/82 הנ"ל, עמ' 75-74).

10. בהקשר זה יפים דבריו של כב' הנשיא א' ברק (כתוארו אז) ב- בג"צ 4562/92 ח"כ אליעזר זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2), 793, 808 (1996):

'...נקודת המוצא הפרשנית הנה כי על הפרשן לשאוף להרמוניה נורמטיבית. הנורמות החקוקות השונות אינן עומדות כל אחת בפני עצמה, אלא משתלבות הן זו בזו ויוצרות מערכת אחת, השואפת להרמוניה פנימית (ראה בג"צ 333/85 אביאל ואח' נ' שר העבודה והרווחה... בעמ' 596). מכאן השאיפה של הפרשן להבטיח הרמוניה אופקית, כלומר, לפרש שתי הוראות חוק באופן שלא תיווצר סתירה (אנטינומיה) פנימית ביניהן" ... עלינו להעדיף את הפירוש, המביא לשילוב ויוצר הרמוניה בין החוקים, על פני הפירוש, המעלה ניגוד ביניהם" (השופט גולדברג ב- ע"א 624/88 גולד נ' מעוז ואח', פ"ד מד(1), 497, 502 (1990)). מכאן השאיפה של הפרשן לפרש הוראות חוק כתואמות את החוקה, ובכך להבטיח הרמוניה אנכית בשיטה. זהו העיקרון של "פרשנות בהתאם לחוקה.'

ועוד בהקשר זה, נפסק:

'ההנחה הבסיסית צריכה להיות, כי יש לקיים הרמוניה חקיקתית באופן שפירוש שינתן לדבר חקיקה יישזר נאמנה עם רקמת החקיקה ויהא לגוף אחד, שלם, עמה' (ע"א 3213/97 רמה נקר נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פ"ד נג(4), 625, 634 (1999)).
11. חוק הירושה נמנה על דברי חקיקה אחרים שבדיני המשפחה. סבורני, כי בבואנו לפרש הוראות שבחוק הירושה, יש לתת את הדעת לאותה תכלית שביסוד אותם דברי חקיקה שבקבוצה זו וכן ההלכה הפסוקה שהתפתחה עם השנים בתחום זה, ובעיקר אלה העוסקים בזכויות הצומחות לבן זוג בעקבות קשר זוגי וחיים משותפים עם בן זוגו. סוגיה זו הוסדרה בגדרי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), ובהלכות בדבר חזקת השיתוף אותן יש להחיל על בני זוג שאינם נשואים, כאשר שניהם אימצו את מועד הקרע בין בני הזוג וסיום חיי הזוגיות, כמועד הקובע לצורך איזון המשאבים או המועד בו נפסק השיתוף, כך שבציר הזמן, ממועד זה ואילך, נכסים וזכויות שצבר כל אחד מבני הזוג בנפרד, אינם בני איזון או בני שיתוף.

לא רק זאת, אלא שחוק יחסי ממון אימץ מועד זה תחת המועד של התרת קשר הנישואין, וכלשון החוק "אף בטרם פקיעת הנישואין". הווה אומר, בציר הזמן אימץ החוק את סיום יחסי השיתוף לשם עריכת איזון המשאבים, וזאת תחת אימוץ פורמאליסטי של ניתוק קשר הנישואין על-ידי אקט הגירושין.

נוכח כל האמור לעיל, סבורני, כי בפרשנות סעיף 146 לחוק הירושה, המעניק זכויות בירושת בן זוג, בעקבות קשר זוגי שמוסד במסגרת נישואין, אין להתעלם מאותו מצב משפטי על-פי חוק יחסי ממון והלכת השיתוף, על-פיהם זכויות ממוניות הצומחות לכל אחד מבני הזוג בשל אותו קשר זוגי או נישואין, נפסקות עם סיום חיי הזוגיות.

12. שאלת נפקותה המשפטית של השלשת הגט, נבחנה בפסיקה גם באספקט של חיוב הבעל במזונות רעייתו - לה השליש גט בבית-הדין הרבני. ב- בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני, (פורסם בנבו (2007)), עלתה שאלת חיובו של בעל במזונות רעייתו לה השליש גט, מאחר והיא לא הגיעה לדיון שנקבע לצורך סידור הגט וראו בה כמי שמסרבת לקבלו. בית-המשפט המחוזי קבע, כי במקרה מעין זה יש לפטור את הבעל מתשלום מזונות לאישתו. בית-המשפט העליון - כב' השופט א' רובינשטיין, אישר את פסק-דינו של המחוזי מן הטעם שהפטור מתשלום מזונות במקרה דנא נקבע בפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול - ערכאת הערעור במערכת השיפוט הרבני, שעה שהעתירה שהוגשה כלפיו נמשכה על-ידי המבקשת בעקבות הערותיו של בית-המשפט העליון. וכך הציג כב' השופט א' רובינשטיין את השאלה הפרשנית שעלתה במקרה דנן:

'בדין העברי קיימת - במקרים חריגים של עיכובים מצד האישה - אפשרות לבעל להשליש גט וכתובה וחיוב המזונות יוסר. בית-המשפט המחוזי קבע כי בגדרה של אפשרות זו בא המקרה שבפנינו, ואין בבקשה טענה שבמהות נגד קביעתו. המדובר בסוגיה הלכתית מורכבת ביותר, שביסודה - בין היתר - השאלה כיצד לפרש את תקנת רבנו גרשום מאור הגולה (תקנה שהיא חרם) האוסרת לגרש אישה בעל כורחה ושלא מדעתה... השאלה הפרשנית היא, האם התקנה מוגבלת אך לגירושין עצמם, כנגד חד צדדיות בהם, אולם אין מניעה לפטור מחובות ממוניות במקרים מסוימים גם בלא הסכמה... או שמא יש לומר כי במסגרת התקנה נאסרה פעולה חד צדדית גם במישור החובות הממוניות. הלכה למעשה נהגו פוסקי ההלכה לאפשר לבעל במקרים חריגים, על-פי נסיבות שלפניהם בהקשר הספציפי (עיכוב כזה או אחר מצד האישה) להשליש גט וכתובה תוך שסרה חובת המזונות... ייתכנו כאמור נסיבות חריגות, בהן תוסר חובת המזונות גם ללא חיוב האישה בגט. לא אוכל להידרש לסוגיה שעה שפטור הבעל ממזונות במקרה דנא נקבע בפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול, ערכאת הערעור במערכת השיפוט הרבני, שאת העתירה שהוגשה כלפיו משכה המבקשת בעקבות הערותיו של בית-משפט זה.' (בעמ' 7 לפסק-הדין) (ההדגשות שלי - ס.ג'.)

ב- ע"א 247/97 סבג נ' סבג, פ"ד נג(4), 49 (1997), נדונה סוגיית זכותה של האישה הראשונה לקבל 1/4 מעזבונו של בעלה, אף שסירבה לקבל את הגט שהושלש עבורה.

בית-המשפט פסק, כי היתר הנישואין שניתן לבעל המנוח, כמוהו, מבחינה אזרחית, לעניין ירושה, כהתרת נישואין, וכתוצאה מכך פוקעת זכות האישה הראשונה בירושת בן הזוג.

כאמור, באותו מקרה, האישה הייתה כשירה ומסוגלת לקבל את הגט, אך סירבה לקבלו וזאת להבדיל מהמקרה שלפנינו לפיו האישה לא הייתה מסוגלת מפאת מצבה הנפשי והבריאותי לקבל את הגט, ובית-הדין שימש כשליח מטעם הבעל לצורך מסירת הגט בבוא העת ולכשיתאפשר לאישה לקבלו.

13. סבורני כי יש לראות באקט של השלשת גט והפקדתו בידי בית-הדין הרבני כאקט גירושין, לצורך הדין האזרחי - חוק הירושה, בו הבעל מגלה דעתו כי מעוניין הוא להתגרש מרעייתו. עצם השלשת הגט היא אקט חריג שלא ננקט כדבר שבשגרה ועל-כן יש לו חשיבות רבה בכל הנוגע לעובדה כי בית-הדין מצא כי קיימות נסיבות המצדיקות השלשת גט תחת סידור גט רגיל.

לשון אחרת - משהשליש הבעל גט עבור אישתו, הביע הוא את רצונו להתגרש ממנה ולהביא לסיום קשר הנישואין, ובאותה נשימה להביא לסיום אותו קשר המצמיח זכויות וחובות בין בני הזוג.
14. לא רק זאת אלא שחוק הירושה נוקט בלשון של "בן זוג". החוק מתייחס לשאלה מיהם היורשים על-פי דין בהעדר צוואה. בן הזוג עומד בראש סולם היורשים והוא זוכה במחצית מן העזבון. החוק לא אימץ את המונח 'בן זוג נשוי'. פרשנות סעיף 146 ויישומו על המקרה שלפנינו אינם יכולים להיעשות תוך התעלמות מאותם הסדרים באותם חוקים והלכות שנתגבשו בפסיקת בתי-המשפט, כגון: חזקת השיתוף וחוק יחסי ממון, המצמיחים זכויות לבן הזוג מעצם קיום חיי זוגיות וזאת עד לפקיעתם של אלה, לבין כללי הירושה והוראות חוק הירושה שמכירים במעמדו של בן הזוג כיורש על-פי דין. זאת אומרת, מקום שעל-פי חוק יחסי ממון או חזקת השיתוף, נפסקו חיי הזוגיות, הרי שמאותו מועד והלאה, ולצורך סעיף 146 לחוק הירושה, אין בן הזוג, גם אם עודנו נשוי למוריש, יכול לתבוע זכויות מכוח ירושה בעזבונו של בן זוגו, בגין תקופת צבירה שלאחר מועד הקרע. אותו רציונל ותכלית העומדים מאחורי אותם כללים על-פי חוק יחסי ממון והלכת השיתוף, צריכים להנחותינו בבואנו לפרש את הוראת סעיף 146 לחוק הירושה. הדעת נותנת, שבמידה ואותה מערכת זוגית נפסקה ואינה מצמיחה עוד זכויות רכושיות, אין היא יכולה להצמיח זכויות ירושה. ניתן למצוא עיגון לכך במילות חוק הירושה, אשר שם את הדגש על קיום חיי זוגיות כמצמיחים זכויות ירושה, שעה שחוק הירושה אינו מתנה זכויות אלה במערכת נישואין כדת וכדין.

פרק 2 לחוק הירושה שכותרתו "ירושה על-פי דין", קובע מיהם היורשים על-פי דין בהיעדרה של צוואה, כאשר בראש סולם היורשים עומד בהתאם לסעיף 10(1) "מי שהיה במות המוריש בן זוגו".

סעיף 11 לחוק הירושה אשר כותרתו "זכות בירושה של בן זוג" מגדיר את זכויותיו בירושה של בן זוג ואף הוא נוקב בלשון "בן זוג", זאת להבדיל מבן זוג נשוי.
על-כך חוזר סעיף 56 לחוק הירושה, הדן בזכות למזונות מן העזבון, אשר על-פיו בראש הסולם עומד בן הזוג. גם כאן, המחוקק אינו מתנה זאת במיסוד קשר הזוגיות על דרך הנישואין.

סעיף 146 לחוק הירושה, שכותרתו "ירושה במקרים מסויימים" מורה:

'אדם שבמותו היה נשוי ליותר מאישה אחת, מה שמגיע לבן זוג בירושה על-פי דין יחולק בין אלמנותיו בשווה.'

מכאן אף ניתן להסיק, כי במסגרת סעיף זה, ביקש המחוקק קיומם של תנאים מצטברים ולא חלופיים, והם: נישואין וחיי שיתוף וזוגיות.

אינני פוסל במקרה שלנו אותה פרשנות, המתיישבת יותר עם מילות סעיף 146 לפיה משעסקינן בהסדר מיוחד, לאותו מקרה מיוחד וחריג, לפיו המוריש היה במותו נשוי לשתי נשים, הרי שבהתאם ללשון הסעיף על האישה לקיים אחר תנאי אחד ויחיד לשם זכותה ב- 1/4 מעזבון והוא כאמור נישואין תקפים עם המנוח.

ברם, סבורני כי סעיף זה לא נועד למקרה דוגמת זה שלפנינו, אלא לאותם מקרים בהם נותר המוריש נשוי לאותה אישה, לא רק פורמאלית אלא מהותית ולא ביקש להתיר קשר הנישואין מאישתו הראשונה.

15. יש לזכור בהקשר זה, כי עוסקים אנו בדיני ירושה, אשר עיקרון העל המנחה בהם הנו כיבוד רצון המת, שאינו עוד עימנו על-מנת להשמיע דבריו. על-כן מצווים אנו להתחקות אחר רצונו של המת וכוונתו עת השליש גט לרעייתו הראשונה ונשא לאישה את רעייתו השנייה. זאת בניגוד, לפרשנות פורמליסטית, לפיה המנוח ו-י. ז"ל הנם בבחינת בני זוג מאחר ו-י. ז"ל לא קיבלה לידיה את הגט ועל-כן איננה גרושה הימנו.

המנוח נישא ל- א. וממנה נולדו לו חמישה ילדים. המנוח חי עם רעייתו א. משך 37 שנים עד לפטירתו. לא הובאו כל ראיות על-ידי התובעת, כי בין אימה - י. ז"ל ובין המנוח נשתמרה מערכת יחסים כלשהי, כל שכן מערכת יחסים זוגית. מהראיות המועטות אשר הונחו לפניי עולה, כי המנוח גילה דעתו במעשיו, כי רצונו להתגרש מ-י. ז"ל, ולהתיר בכך את קשר הנישואין, אותו קשר שמכוחו בלבד זכאית אלמנה לחלק מעזבון בעלה. כמו-כן, המנוח ניהל מערכת יחסים זוגית מלאה, אשר אף מוסדה במסגרת נישואין, עם א. וביחד הם גידלו את חמשת ילדיהם. עובדות אלה כשלעצמן מקימות חזקה, לפיה חיי הזוגיות והנישואין בין המנוח לבין רעייתו הראשונה נפסקו שנים רבות לפני פטירתו, כאשר חזקה זו לא נסתרה והתובעת אף לא טענה אחרת.

16. לתוצאה דומה הייתי מגיע מטעמים קשורים שכולם נעוצים בפרשנות התכליתית שיש ליתן להוראות חוק הירושה העוסקות בירושה על-פי דין של קרובי המוריש, ובכלל זה הוראת סעיף 10 לחוק הירושה וסעיף 146.

המחוקק ראה להעניק זכות ירושה על-פי דין לבן זוגו של המוריש ולאלה הנמנים על קבוצת קרובי הדם שלו.

המחוקק קבע, כי באין צוואה זוכים בעזבונו של המנוח בן זוגו וצאצאיו, הוריו וצאצאיהם והורי הוריו וצאצאיהם. קביעה זו מושתתת על אותה הנחה לפיה בהיעדר צוואה מייחסים למוריש כוונה להנחיל את עזבונו לאלה בלבד; לקבוצה הראשונה בשל קרבת הדם ביניהם ואילו לבן הזוג, בשל היותו שותפו לחיים של המוריש עד למועד פטירתו.
המחוקק אימץ את שיטת הפרנטלות, כך שאם הותיר המנוח יורשים הנמנים על הפרנטלה הראשונה הם אלה שזוכים עם בן זוגו בכלל עזבונו, ואם לא היו כאלה, או אז זוכים אותם יורשים בפרנטלה שניה ושלישית.

שיטה זו של קביעתם של היורשים על-פי דין, שונה מזו שעל-פי המשפט העברי, שם לא הגביל הדין העברי את היורשים עד לפרנטלה השלישית, ובהעדרם של יורשים כאלה עוברת הירושה לפרנטלה רביעית וכך הלאה (ראה פרופ' מיכאל קורינאלדי דיני ירושה ירושות, צוואות ועזבונות (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, התסש"ח-2008), 57 - 60).

את קשר הדם לא ניתן להתיר בעוד שאת הקשר הזוגי ואת קשר הנישואין, ניתן גם ניתן.

מכאן הרי שזכות הירושה של בן זוג, ולצורך העניין נייחד את הדיון כאן לבן זוג נשוי, פוקעת עם פקיעת הנישואין.

במקרה שלנו עולה השאלה האם בשל אותה תכלית העומדת מאחורי אותן הוראות שבחוק הירושה, פקיעת הנישואין תהא עם התרתם על-פי הדין הדתי, כך שבמקרה שלנו כל עוד והאישה לא הייתה מסוגלת לקבל את הגט היא נותרה בגדר נשואה לבעלה או שמא במקרה כזה, כשכל הראיות מצביעות על-כך כי י. ז"ל נותרה באופן פורמאלי בלבד נשואה למנוח, הרי שלמען אותה תכלית ורציונל רואים בה, לצורך סעיף 146 לחוק, כגרושה שאין לה זכויות בעזבון המנוח?

סבורני, כי אף שמבחינה הלכתית המנוח ו-י. ז"ל נותרו עד יומו האחרון של המנוח נשואים זה לזו על-פי הדין העברי, הרי שעל-פי הדין האזרחי - חוק הירושה יש לראות בהם כמי שחדלו מלהיות נשואים לצורך סעיף 146 לחוק. מסקנה זו מתחייבת ומסתברת יותר נוכח הראיות שהובאו, לפיהן חיי הזוגיות נפסקו מיד לאחר השלשת הגט, אם לא לפני כן.

פרשנות זו של הוראות הסעיפים האמורים מתיישבת עם הפרשנות התכליתית שיש ליחס להם, כאשר בטוחני כי במקרה מעין זה אילו היו שואלים את המנוח האם הוא מעוניין כי אישתו הראשונה תזכה בחלק מעזבונו, הרי שהדעת נותנת כי על-כך היה משיב בשלילה.

מכאן, אין מנוס מלקבוע, כי י. ז"ל איננה חוסה תחת הוראת סעיף 146 לחוק הירושה ואין היא נמנית על יורשיו על-פי דין של המנוח.

לא נעלמה מעיני העובדה לפיה במקרה שלנו, האישה הראשונה לא הייתה מסוגלת לקבל גט מפאת מצבה הנפשי, אך סבורני כי אין כל נפקות לאבחנה בין סיבות המניעה לקבלת הגט - בין אם זו הייתה סרבנות האישה מדעת ובין אם אי-יכולתה לקבל את הגט מפאת מצב בריאותי ונפשי. העיקר הוא, כי המנוח גילה את דעתו מפורשות להתגרש מאישתו הראשונה, לפתוח דף חדש בחיים והוא השליש את הגט, מילא את המוטל עליו וקיבל היתר לשאת אישה אחרת, ובכך הביא בפועל לסיומו של קשר הנישואין הראשון. פרשנות זו היא אינהרנטית לעצם מתן היתר נישואין משזה נתקבל בהתקיים עילה לגירושין ובשל המניעה שאינה בעטיו של הבעל אלא בעטיה של האישה לקבל גט מדעת.

סוף דבר:
17. צו ירושה אחר עזבון המנוח ב.צ.כ. הנושא ת.ז..., לפיו יורשיו הינם התובעת - בתו - ש.כ., וששת הנתבעים בלבד יינתן בנפרד. בהתאם לאותו צו הנתבעת מספר 1 - רעייתו - א.כ. - זכאית לקבל מחצית מן העזבון, וששת ילדי המנוח - נתבעים 6-2 וכן התובעת, זכאים לקבל, כל אחד, 1/12 חלקים מן העזבון."

ב- ע"א 247/97 {סבג רחל נ' סבג מרסל, תק-על 99(2), 6, 7 (1999)} נפסק מפי כב' השופט מ' אלון:

"טענות הצדדים
בפי המערערת מספר טענות. ראשית, היא טוענת, מעמדה האישי של אישה שגטה נכפה עליה הוא מעמד מיוחד, והוא שונה ממעמדה של אישה נשואה. משנכפה על המשיבה גט, ומשהמנוח הפקיד עבורה גט וכתובה, אין לו עוד מחויבויות כלפיה. משהיא משוללת כל זכויות כלפיו, אין להקנות לה זכות לרשת על-פי סעיף 146 לחוק הירושה.

המערערת מדגישה, כי אי-לקיחת הגט והכתובה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה, משום שלדעתה, התנהגות המשיבה בהימנעה מעשות כן לקתה בחוסר תום-לב.

לצד חוסר תום-הלב טוענת המערערת גם לחשש לפגיעה בתקנת הציבור ובעקרונות הצדק. לדעתה, הענקת חלק בעזבון למשיבה תהיה מנוגדת לעקרונות הללו משום שהמשיבה הייתה סרבנית גט, שנהגה בחוסר תום-לב כאמור ובניגוד לפסק-דין רבני. לדעת המערערת, פעולתה של המשיבה כוונה להשיג מנכסיו של המנוח, ויש לפעול לפי הכלל, ש"אין יוצאת חוטאת נשכרת". מכאן מסיקה המערערת, כי הצדק ותקנת הציבור מחייבים לראות במשיבה גרושה.

טענה נוספת של המערערת מתמקדת בלשונו של סעיף 10 לחוק הירושה. לדידה, יש להחיל במקרה זה את סעיף 10 הנ"ל ולא את סעיף 146 לחוק. סעיף 10 משתמש בביטוי "בן זוג", ומאחר שרק המערערת הייתה בת זוגו של המנוח בעת פטירתו, רק היא יורשת אותו. לדעת המערערת, טעה בית-המשפט קמא כאשר קבע, כי למנוח היו שתי בנות זוג בעת פטירתו, והיא מסבירה, שהייתה לו רק בת זוג אחת, היורשת לפי פרק 2 לחוק הירושה.

ועוד: לדעת המערערת, המשיבה זכאית לכתובתה בלבד, ואין להחיל כאן את סעיף 104(א)(3) לחוק הירושה, בדבר חישוב סכום הכתובה כחלק מן העזבון אם המוריש היה חייב בו ערב מותו. משהושלש סכום הכתובה לטובת המשיבה, אומרת המערערת, סילק המנוח את חובו, וערב מותו לא היה חייב למשיבה דבר. בכך מוצו כל הזכויות שהיו לה כתוצאה מקשר הנישואין עם המנוח, והיא אינה זכאית לכל חלק מן הירושה.

היקש מעניין עושה המערערת בין המקרה שלפנינו לבין דין הירושה החל על ידועים בציבור (סעיף 55 לחוק הירושה). היא סבורה, שיש לראות בהתנהגותו של המנוח מעין צוואה, שעל-פיה המערערת הייתה בת זוגו היחידה בשעת מותו, ולמשיבה אין כל זכות בירושתו. הרציונאל הוא, שההסדר של "מעין צוואה" מבוסס על ההנחה, שבעצם קיום חיים משותפים כבני זוג נשואים בתקופה שקדמה למות המוריש, גילה המוריש את כוונתו לראות בבן הזוג הנותר את בן זוגו לכל דבר ועניין - לרבות לעניין ירושתו. רציונאל זה מתקיים, לדעת המערערת, בענייננו, שהרי המערער לא רק חי בנתק מוחלט מהמשיבה, אלא גם הפקיד את גטה ואת כתובתה ואף נשא אחרת על פניה. מכאן מבקשת המערערת להסיק, שראה עצמו גרוש מן המשיבה, ובוודאי שלא היה בכוונתו להוריש לה נכס כלשהו מנכסיו.

עוד טוענת המערערת, כי המשיבה מושתקת מלטעון שאינה גרושה ושהיא זכאית לרשת את המנוח כאלמנתו, משום שמיום שהמנוח נשא את המערערת לאישה ועד יום מותו, היא לא נקטה כל הליך שהוא לקביעת מעמדה כאשת המנוח או לשלילת נישואיו למערערת. משום-כך סבורה המערערת, שהחלת סעיף 146 לחוק הירושה על המקרה תהא שגויה.

את טיעוניה של המערערת חותמים שני טיעונים: הראשון הוא, כי תביעתה של המשיבה אינה עומדת ברמת ההוכחה הגבוהה הנדרשת בתביעה נגד עזבון. הטיעון השני מתבסס על פסק-הדין שנתן בית-הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (נד398/-- 6, מפי כב' השופט י' פליטמן) בתביעתה של המשיבה לחלק בקרן הפנסיה של המנוח. בית-הדין פסק שם, כי לצורך תקנות קרן מקפת (מרכז לפנסיה ותגמולים, אגודה שיתופית בע"מ), המשיבה אינה בגדר "אלמנת" המנוח, שזכאית להשתכר מפנסיית השארים שהותיר אחריו. המערערת טוענת, שמשיקולים של אחידות הדיון, אין זה ראוי לקבוע למשיבה מעמד אחר במקרה שלפנינו.

טיעוני המשיבה מסתכמים בטענה אחת פורמלית ומרכזית והיא, שיש להחיל על המקרה את סעיף 146 לחוק הירושה. היא מסבירה, שנישואיו של המנוח למשיבה לא בוטלו והיא לא התגרשה ממנו, ועל-כן נותרו נשואים על-פי דין.

דיון
בית-משפט זה פסק, בהזדמנויות שונות, כי השאלה, אם פלונית היא בת זוגו של פלוני, תוכרע לפי הצורך במתן גט כדי לשים קץ לקשריה עימו, אפילו המדובר בנישואי ספק ובדרישה לגט לחומרא. כך, אין גם חשיבות לטיבה של מערכת היחסים שהייתה בין בני הזוג, ואף לא לעובדה שחיו בנפרד בעת מותו של המוריש. בעניין פלדמן נ' פלדמן (ד"נ 14/66, פ"ד כ(4), 693 (1966), למשל, התעוררה השאלה, מה דינה של יבמה שנישאה לזר בלי שחלץ לה יבמה? לאחר דיון בסוגיה, האם האישה ספק מקודשת מן התורה (ובשל ספק זה היא זקוקה לגט וזכאית לרשת את בעלה), או שמא היא אינה מקודשת כלל (והדרישה לגט היא רק חומרא דרבנן, כך שאין לה כל זכות ירושה בעזבון הבעל) נפסק, שהאלמנה הייתה מקודשת מספק וזקוקה לגט, ובכך הוקנה לה מעמד של אשת המנוח, המזכה אותה לקחת חלק בירושתו (שם, 695, מפי מ"מ הנשיא, השופט י' זוסמן). בעניין אחר קבע בית-המשפט זכאותה של אישה לירושת בן זוגה, כאשר הייתה זקוקה לגט פיטורין ממנו, במקרה שבו שבה לחיות עימו בצוותא לאחר גירושיהם ובית-הדין קבע, כי יש לראותה כמי שלא הייתה נשואה אך גם לא כגרושה (ע"א 524/87 היוה"מ נ' צביה ביהם, פ"ד מג(3), 485, 487 (1989); עיין גם מ' גולדברג, י' פלומין, א' מעוז דיני ירושה ועזבון (א' מעוז עורך, מהדורה חמישית מורחבת ומעודכנת, התשנ"ג), 12. ולעניין ירושת בן זוג בכלל ראה שם, 19-15).

עניין חלקה בירושה של מי שחויבה בגט אך סירבה לקחתו, ובשל כך הושלש גיטה והופקדה כתובתה וניתן לבעלה היתר לשאת אישה נוספת על פניה, לא נדון עדיין. לפי קו המחשבה האמור, צריך היה לפסוק מיד, כי המשיבה זכאית לרשת את מחצית עזבונו של המנוח יחד עם המערערת, מאחר שהיא זקוקה לגט. אלא שלאור משמעותו של היתר הנישואין שקיבל המנוח, לצד הרעיון שמאחורי כללי הירושה על-פי דין, יתכן שלפנינו חריג, ושיש לקבל את טענת המערערת ולקבוע, שהמשיבה אינה בגדר "אשתו" של המנוח לצורך חוק הירושה. כתוצאה מכך, היה מחולק עזבונו של המנוח כך, שהמשיבים 4-2 יקבלו מחצית, ואילו המערערת תקבל את המחצית השנייה, בלא שתצטרך להתחלק בה עם המשיבה. אסביר קודם את הלך מחשבתי, ולאחר-מכן אסביר גם מדוע הגעתי, לבסוף, למסקנה אחרת.

בניגוד לשיטות משפט מערביות, הגירושין בדין היהודי אינם פעולה שיפוטית.

התרת קשר הנישואין נעשית על-ידי הצדדים עצמם, ולאחר תקנת הרגמ"ה, יש צורך בהסכמת שני בני הזוג לגירושין. כך, רצונם של בני הזוג להתגרש מספיק, ובית-הדין אינו יכול לכפות עליהם את המשך הנישואין למרות רצונם.

הצד השני של אותו מטבע הוא, שבלעדי הסכמת הצדדים ושיתוף הפעולה ביניהם אין אפשרות להוציא גירושין אל הפועל. אפילו ציווה בית-הדין על גירושין, בני הזוג אינם מגורשים אלא משעה שהגט נמסר בפועל מהגבר לידי האישה. בית-הדין אינו יכול להתיר בעצמו את קשר הנישואין. עם זאת, בית-הדין יכול לנקוט אמצעים שונים כדי להמריץ את הצדדים להתגרש. כאן יש הבדל בין מעמדו של הבעל לבין מעמדה של האישה. לפי דין תורה, מותר היה הגבר במספר נשים, ולכן במקרים מסוימים ניתן גם היום, לאחר חרם דרבינו גרשום האוסר על הגבר לשאת אישה על אשתו, לתת לו "היתר נישואין", המרשה לו לשאת אישה שניה.

לעומת-זאת, אין אפשרות ל"היתר נישואין" שכזה לאישה, והיא מנועה להינשא כל עוד לא קיבלה גט מבעלה (על החרם דרבנו גרשום ועל ההבדל בין אמצעי הכפיה הננקטים נגד איש סרבן לבין אלה הננקטים נגד אישה סרבנית עיין פ' שיפמן דיני המשפחה בישראל כרך א' (מהדורה שניה, התשנ"ה), 416 ואילך; א' רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול (התש"ן), 255 ואילך; ב' שרשבסקי דיני משפחה (מהדורה רביעית מורחבת, התשנ"ג), 327 עד 337, ובמיוחד מעמוד 331; ז' ורהפטיג "כפיית גט להלכה ולמעשה" שנתון המשפט העברי ג-ד (התשל"ז), 153. ראה גם הדיונים ב- בג"צ 301/63 מרים שטרייט נ' הרב הראשי לישראל ואח', פ"ד יח(1), 598 (1964) ו- בד"נ 10/69 רחל בורונובסקי נ' הרבנים הראשיים לישראל ואח', פ"ד כה(1), 7 (1971))
בענייננו נתן בית-הדין פסק-דין, המחייב את המשיבה להתגרש מן המנוח.

משסירבה לקבל את הגט, השליש המנוח את הגט ואת הכתובה והפקידם בבית-הדין.

לאחר שעשה כן השתחרר, למעשה, מכל חיוביו כלפיה, וניתן לו "היתר נישואין", שהתיר לו לשאת את המערערת לאישה על פני רעותה, המשיבה.

להלכה, היתר הנישואין שקיבל המנוח אינו מנתק את קשר האישות שלו עם המשיבה (אשתו הראשונה לצורך העניין), אך למעשה, ממלא ההיתר תפקיד של גירושין, בהתירו לגבר להינשא לאישה שניה שרק עימה הוא חי (ראה לעניין זה גם דבריו של פרופ' שיפמן, בדונו בהיתר נישואין כהגנה בפני אשמת ביגמיה - שיפמן לעיל, בעמודים 266-265). משום-כך סבור הייתי, שיש לראות את המשיבה כבעלת מעמד כפול, כך שמעמדה לפי הדין הדתי אינו כמעמדה לצורך דין הירושה האזרחי: באופן פורמלי עודנה נשואה - לפי הדין הדתי, אך לאור הרציונאל שמאחורי ההיתר, יש לראותה, לצורך דיני הירושה, כגרושה שאין לה זכויות בירושתו של המנוח.

יש שיקשו: כיצד זה תהא אישה נשואה לפי הדין הדתי אך לא נשואה לפי דין הירושה האזרחי? והרי מעמדה של אישה יהודיה נקבע לפי הדין האישי שלה?

התשובה היא, שהשאלה שבפנינו אינה מיהי אישה נשואה בדרך-כלל, אלא מיהי אישה נשואה לצורך סעיף 146 לחוק הירושה. אף שבדרך-כלל אני סבור, כי יש לתת ללשון החוק את המשמעות הרגילה שלה, יש והמשמעות תצמח מתוך ההקשר של הדברים. אומר כב' השופט י' זוסמן ב- בג"צ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2), 471, 513 (1970):
'דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו. הוא מקבל צביונו מהקשר הדברים, ומכאן שיש לפרשו לפי המטרה שאותו חיקוק - הוא ולא אחר - בא לשרת.'

(לעניין ריבוי משמעויות לדיבור אחד, לפי ההקשר שבו הוא נכתב, ראה גם לאחרונה, בדעת המיעוט בע"פ 6182/98 שמואל שינביין נ' היוה"מ, פ"ד נג(1), 625 (1999), בפסקה 12 לפסק-דינו של כב' הנשיא א' ברק ובפסק-דינו של כב' השופט י' קדמי. ראה גם ההפניות שם).

חוק הירושה יוצא מן ההנחה, שקיים לאדם רכוש פרטי הניתן לו לא רק לימי חייו, אלא גם על-מנת להורישו. החוק בא להסדיר את מידת שליטתו של אדם בנכסיו לגבי הזמן שלאחר מותו, ואת השאלות מהן זכויותיה של המדינה בעזבונו של הפרט ומהן הזכויות של בני המשפחה שהמדינה רשאית - וחייבת - להבטיח, ללא התחשבות ברצון המוריש (ראה לעניין זה בדברי ההסבר להצעת הירושה חוק בנוסחה הראשון (פרסום של משרד המשפטים, תשי"ב) עמ' 8. ראה גם ה"ח 344 (התשי"ח), 211, והדיון על החוק בקריאה השנייה והשלישית בכנסת - ד"כ 42 (התשכ"ה), 952). החוק מניח, שזכות ירושה חוקית מגיעה לחוג הפנימי של משפחת המוריש, ומקפיד גם על חלוקה של נכסי העזבון בתוך משפחת המוריש. בכך עוסק הפרק השני לחוק הירושה, המגדיר מיהם יורשים על-פי דין ומה אופן חלוקת העזבון ביניהם. בין השאר הוא מגדיר גם את זכות הירושה של מי שהיה בן זוגו של המוריש בשעת מותו. לענייננו חשוב חלקו הראשון של סעיף 11, המגדיר זכויות אלה, וזו לשונו:

'(א) בן זוגו של המוריש נוטל את המטלטלין כולל מכונית נוסעים השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון- אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים - חצי; ...'

כאן באה הוראת סעיף 146, שכותרתה "ירושה במקרים מסויימים", ומוסיפה מקרה מיוחד, שעניינו ירושת בן הזוג:

'אדם שבמותו היה נשוי ליותר מאישה אחת, מה שמגיע לבן זוג בירושה על-פי דין יחולק בין אלמנותיו בשווה.'

אין המדובר במי שיש לו שתי "בנות זוג", כטענת המערערת (שאז יכולנו להבדיל בין אישה שנישואיה לאיש מתבטאים במעמד אישי בלבד ולא בחיי שיתוף, לעומת מי שהוא חי עימה ומקיים עימה חיים אינטימיים). הסעיף מדבר במי שהותיר אחריו שתי "נשים". זה מה שהניע את השופטת הנכבדה דלמטה לחקור בדבר מעמדה האישי של המשיבה ולקבוע, כי לפי דינה האישי - ולפיכך גם לפי דיני הירושה - היא עדיין נשואה למנוח. אך הרציונאל העומד בבסיס היתר הנישואין שקיבל המנוח, יחד עם הרעיון, שבהיעדר צוואה הקובעת אחרת, צריכים נכסיו של מת לעבור לקרובים לו, לפי סדר קרבתם וחשיבותם (ראה סעיפים 12-16 לחוק הירושה), מובילים למסקנה, שבמקרה זה יש לדבוק בפרשנות המהותית של המונחים שבחוק ולא במשמעותם הפורמאלית, שמא תצא חוטאת נשכרת. במילים אחרות, יש לקרוא את סעיף 146 לחוק הירושה בהקשר של סעיף 10 לחוק זה. לו כך קבענו, התוצאה הייתה, שלצורך העניין אין לראות את המשיבה כמי שהייתה נשואה למנוח, וכי המערערת היא בעלת הזכות היחידה לרשת את חלקה של בת הזוג בעזבונו, לפי סעיף 10 (יש לציין, שאיני סבור כי בקביעה כזו היינו מרוקנים מתוכן את סעיף 146 לחוק. והרי ישנם מקרים נוספים, בהם יש לאדם אחד מספר נשים, ובהם היה חל סעיף זה כלשונו. למשל: מוסלמי, שהיה נשוי ליותר מאישה אחת, או יהודי, שנישא לאישה שניה כשנישואיו השניים תקפים, למרות שעבר עבירת ביגמיה - ראה מ' שאווה "סוגיות נבחרות בדיני אישים משפחה וירושה" לקט מאמרים בצירוף הערות ועדכונים (מהדורה חמישית מורחבת, התש"ן), 555. למרות הדברים האמורים, פרופ' שאווה כלל בסעיף זה כמובן מאליו את המקרה, בו יהודי קיבל היתר נישואין).

כך הייתי פוסק, אלמלא ניתן פסק-דין נוסף על-ידי בית-הדין הרבני.

ביום 12.1.1989, כשנה וחצי אחרי שנתן את היתר הנישואין למנוח, פסק בית-הדין הרבני, כי אין לכוף את האישה לקבל את הגט, מפני שהבעל אינו מקיים חיוב שבית-הדין הטיל עליו בעניין הרכוש. וכך נאמר שם:

'...כל עוד אין הסכמה בין הצדדים בנדון התכולה כנ"ל, אין לכוף את האישה בקבלת גט' (ההדגשה אינה במקור - מ.א.)

נוצר מצב, שבו נפסק, מחד, שעל האישה לקבל גט, אך מאידך, שאין לכוף אותה לכך.

בדרך-כלל, כאשר ניתן היתר נישואין, בודק בית-הדין תחילה אם טענותיו של האיש מוצדקות. לדיון בבקשה להיתר מזומנת גם האישה, כדי שתנמק את סירובה.

אם מתברר שיש לאישה טענות צודקות, כגון שהבעל אינו ממלא אחרי חיובים כספיים שפסק-הדין הטיל עליו, או שלא החזיר לה את נכסיה המגיעים לה וכיו"ב, היתר הנישואין לא יינתן. רק אם יתברר שאין לאישה טענות צודקות, יכול בית-הדין להחליט על מתן ההיתר (להרחבה בעניין זה ראה שרשבסקי לעיל, בעמ' 334-332). לצערי, בעניין שלפנינו יש אי בהירות לגבי השתלשלות הדיונים בבית-הדין הרבני. באי-כוח הצדדים, משום מה, לא ייחסו חשיבות לפסקי הדין הרבניים ולא צירפו אותם כמוצגים בערעור זה. משום מה, גם תיק בית-המשפט המחוזי לא הועבר לבית-משפט זה לצורך הדיון, אולם ביקשתי וקיבלתי אותו.

בתיק בית-המשפט המחוזי מצאתי חלק מפסקי הדין של בית-הדין הרבני, שהוגשו שם כמוצגים, אגב תצהיר. מסתבר, שגם מהמוצגים האלה אין תמונה מלאה. פסק-הדין הראשון מבחינה כרונולוגית, שנמצא בתיק בית-המשפט המחוזי, הוא צו, הנוגע למכירת דירת בני הזוג על-ידי ההוצאה לפועל וחלוקת התמורה ביניהם, כאשר מתוך הצו מסתבר, שהאישה מתנגדת למכירה הזאת, ואף מאיימת לתקוף את המשיב. הצו הזה מתבסס על פסק-דין שניתן ביום 21.10.79, שבו נקבע כי "הצדדים יתגרשו ודירת מגוריהם תחולק ביניהם". פסק-הדין מה- 21.10.79 לא צורף. המסמך הבא מבחינה כרונולוגית הוא מחודשיים מאוחר יותר, מה- 6.4.81, והוא נושא את הכותרת "פסק-דין". בית-הדין האיזורי מאשר בו למבקש (המנוח) לשאת אישה על אשתו, מרסל סבג. פסק-הדין הזה מתבסס על פסק-דין להיתר נישואין, שניתן ב- ל' בתשרי תשמ"א, ואושר על-ידי הראשון לציון ב- ב' באדר תשמ"א. פסק-הדין מ- ל' בתשרי תשמ"א לא צורף, ולא הייתה לי אפשרות לראותו.

המסמך הבא הוא פסק-דין מה- 23.6.83, שחוזר על הצו בדבר פינוי הדירה ומכירתה. משתמע מכך, שהדבר לא בוצע, למרות הצו מיום 26.2.81. מכל אלה היית מסיק, שנחה דעתו של בית-הדין, שהבעל מילא את חיוביו ושהאישה מסרבת לקבל גט, למרות שאין לה טענה מוצדקת, וכי לכן ניתן היתר נישואין, בהיות האישה ראויה שיכפו עליה קבלת גט. במקרה כזה הייתי אומר, שאין היא נחשבת לבת זוג במובן הסעיפים 10 ו- 146 לחוק הירושה. דא עקא, שיש בתיק מסמך נוסף, מה- 12.1.89. גם זה ניתן באותו בית-דין איזורי, ונושא את הכותרת "פסק-דין". מתוך פסק-הדין הזה מסתבר, שהבעל ביקש לכוף על האישה קבלת גט, ובית-הדין דחה את בקשתו, מפני שהבעל לא קיים את כל חיוביו לגבי תכולת הדירה המשותפת. מבין השיטין של פסק-הדין נובע, שההתחייבות של הבעל הייתה למסור את התכולה לבנם המשותף של בני הזוג. מהחומר שסקרנו עולה, שבענייננו ניתן קודם היתר הנישואין, ורק לאחר שנים התברר, שלאישה טענות צודקות נגד הבעל, אשר אינו מקיים את חיוביו לפי פסק-הדין הרבני. היתר הנישואין לא בוטל, אף-על-פי שברור מפסק-הדין מיום 12.1.89, שבאותו מועד טרם נשא הבעל אישה אחרת. ולמרות שההיתר לא בוטל נפסק, כאמור, שאין לכוף את האישה לקבל גט.

בנסיבות אלה נראה לי, שניטל הבסיס מהקביעה, שאין לראות במשיבה אלמנת המנוח, בשל היותה "סרבנית גט". כל זמן שבית-הדין הרבני מסרב לכפות על המשיבה את קבלת הגט, מן הטעם שיש לה טענה צודקת כלפי הבעל, לא הייתי אומר שיש לראותה כגרושה לצורך חוק הירושה. יתרה מזאת: לפי דין תורה שוב אינה יכולה, לאחר פטירת הבעל, לקחת את הגט מבית-הדין שבו הופקד, וממילא אינה יכולה גם לקבל את כתובתה שהופקדה שם, והיא תצא קרחת מכאן ומכאן. העובדה שאינה יכולה לקבל את הגט היום נובעת מכך, שבית-הדין שבו הופקד הוא שליח הבעל למתן הגט ולא שלוח האישה לקבלתו, שאין הבעל עושה שליחות לקבלה (שו"ע אבהע"ז סימן קמ), ומשנפטר השולח בטלה השליחות.

אשר לטענה, כי המשיבה מושתקת מלטעון לחלק בירושה, מאחר שלא עשתה דבר לקביעת מעמדה כאשת המנוח - אין לטענה זו כל בסיס, כי לא היה על המשיבה לעשות פעולה כלשהי לקביעתו.

לא ירדתי לסוף דעת ב"כ המערערת בטענתה, שהמשיבה לא עמדה ברמת ההוכחה הגבוהה הנדרשת בתביעה נגד עזבון. אין כל מחלוקת עובדתית, ולכן לא היה צריך להוכיח דבר. השאלה היא שאלת מעמדה של המשיבה מבחינה משפטית.

גם את הטענה, כי משיקולים של אחידות הדיון לא ראוי לקבוע למשיבה מעמד של אלמנה, לאור פסק-הדין של בית-הדין לעבודה, אין לקבל לדעתי. בית-הדין לעבודה דן בתביעת המשיבה לחלק בפנסיה של המנוח, לפי תקנות מסויימות מאוד - תקנות קרן הפנסיה המקיפה של קרן מקפת. הסעיף המזכה אלמנה בפנסיה של בן זוגה לפי התקנות האלה שונה מסעיף 146 לחוק הירושה, נשוא דיון זה, ואין להקיש מפסק-הדין ההוא לפסק-דין זה (ראה לעניין זה עמ' 4-3 לפסק-הדין של בית-הדין לעבודה).

לאור האמור, הייתי מציע לחברי לדחות את הערעור, ולהשאיר על כנו את פסק-הדין המחוזי, באופן ששתי הנשים יחלקו את חלקן בירושת המנוח שווה בשווה.

לאור לשון סעיף 11 לחוק הירושה ברור, כי משלא ניהלו משק בית משותף בשנים האחרונות לחייו של המנוח, המשיבה אינה זכאית לחלק במטלטלין של המנוח, ורק למערערת זכות בהם."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ירושה במקרים מסויימים (סעיף 146 לחוק)