botox
הספריה המשפטית
הפרשנות לחוק הירושה (על סעיפיו השונים) ודיני עזבונות

הפרקים שבספר:

ביטול מקצת הצוואה (סעיף 38 לחוק)

סעיף 38 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"38. ביטול מקצת הצוואה
(א) נקבע בצוואה דבר בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי כתנאי לזכיה או כחיוב לפי סעיף 45, בטל התנאי או החיוב, ואין בכך כדי לבטל את הזכיה שהייתה מותנית או שהחיוב היה מוטל עליה.
(ב) בטלים חלק, הוראה או תנאי של צוואה שלא כאמור בסעיף-קטן (א), אין בכך כדי לבטל שאר חלקיה, הוראותיה או תנאי אלא במידה שנראה לבית-המשפט שהם קשורים קשר בל-ינתק במה שבטל או שהמצווה לא היה רוצה בהם בלעדיו."

בטלות חלק מחוזה, בשל אי-חוקיותו, לא צריכה לגרור אחריה את בטלותו של החוזה כולו. כלומר, בית-המשפט יעדיף, את הפרדת החלק הבלתי-חוקי משאר החלקים החוקיים והפרדה כאמור לא תגרור את בטלות החוזה כולו. עיקרון זה מכונה "עיקרון ההפרדה" או "עיקרון החלוקה" {בג"צ 6231/92 אלברט זגורי נ' בית-הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מט(4), 749 (1995); ת"א (יר') 1376/98 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2007(3), 6087 (2007)}.

סעיף 35 לחוק הירושה, מעמיד מבחנים דומים לאלה שמעמיד סעיף 34 לחוק הירושה. בסעיף 38 לחוק הירושה, אין מדובר בהוראת צוואה שביצועה בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי כאמור בסעיף 34 לחוק הירושה, אלא, עסקינן בקביעת דבר בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי כתנאי לזכיה.

הוראה בצוואה תבוטל, רק בתנאי שהפגיעה בתקנת הציבור, חמורה, עד שהיא מגיעה לדרגה של אי-חוקיות או אי-מוסריות ובשים-לב, כי לצורך ביטול חוזה די בפגיעה בתקנת הציבור, אפילו איננה כה חמורה ואיננה מגיעה לדרגת אי-חוקיות או אי-מוסריות.

ב- ע"א 477/88 {היועץ המשפטי לממשלה נ' אוניברסיטת תל-אביב, פ"ד מד(2), 476 (1990)} הכיר בית-המשפט באפשרות לבטל הוראה בצוואה, להבדיל מן הצוואה כולה, מן הטעם שהיא נוגדת את תקנת הציבור.

חלק בצוואה שבוטל איננו חייב להשפיע על יתר חלקי הצוואה. על-פי ניסוח סעיף 38(ב) לחוק הירושה, הכלל הוא שאין השפעה כזו אלא אם יוכח ההיפך. החוק מנחה להעדיף קיום צוואה על פני ביטולה {ראה גם סעיפים 54(ב) ו- 30(ב) לחוק הירושה; ע"א 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, פ"ד מח(1), 22 (1993)}.

ב- עז' (ת"א-יפו) 3530/01 {ש. ע. ואח' נ' ל. ע, תק-מש 2005(4), 203 (2005)} קבע בית-המשפט כי לאור המסקנה אליו הגיע כי חלקי הצוואה אינם קשורים זה בזה, ניתן להפרידם כמצוות סעיף 38(ב) לחוק הירושה.

בהשוואה בין סעיף 38(א) לחוק הירושה לסעיף 38(ב) לחוק הירושה, עולה כי גם אם החלק ה"פגום" קשור לחלקו ה"תקין" של הצוואה – אין בית-המשפט מוסמך לפסול הצוואה ועליו להכיר בתוקף הזכיה.

בגלל האופי השלילי ביותר של הדברים המנויים בסעיף 38 לחוק הירושה, מוחקים מהצוואה את התנאי או החיוב הפסול ומשאירים את ההוראה שהייתה תלויה בתנאי או חיוב האמורים. אין שום שיקול-דעת לבית-המשפט בנדון, אלא, כאמור, התנאי בטל והמעשה קיים {דברי ש' שילה בספרו פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, חלק ראשון (1995), 345}.

כאשר בית-המשפט יכול להפריד את החלק ה"נגוע" מן השלם, יעשה כן. ואולם, לעיתים בית-המשפט מגיע למסקנה כי לא ניתן להפריד את החלק ה"נגוע" כאמור, ובמקרה שכזה, על בית-המשפט לפסול את כל הצוואה כולה {ע"א 122/86 משה שפיר נ' דם קלובנסקי, פ"ד מד(1), 738 (1990)}.

כאשר מוכחת השפעה בלתי-הוגנת, אין הכרח כי כל הוראות הצוואה תיפסלנה, אלא רק אותן הוראות שמקורן בהשפעה זו {ראה סעיף 38(ב) לחוק הירושה; ת"ע (ח"י) 2487/88 רון נ' צימרמן, פ"מ תש"ן(3), 37; ת"ע (משפחה ת"א) 100681/05 עזבון המנוחה בלומה מילר ז"ל נ' עמיחי חיטרון, תק-מש 2010(1), 378, 386 (2010)}.

נשאלת השאלה למי יתווסף החלק בעזבון של הזוכה על-פי הצוואה שנמצא פסול והוראת הצוואה לטובתו מתבטלת?

תשובה לשאלה זו מצאנו ב- ע"א 1022/90 {היועץ המשפטי לממשלה נ' אורי כהן ואח', פ"ד מז(1), 307 (1993)} שם קבע כב' השופט מ' שמגר כי כאשר זוכה על-פי צוואה נמצא פסול לרשת על פיה, על בית-המשפט לפנות להוראות הצוואה ולבדוק האם המצווה קבע אדם אחר שיזכה במקום האדם שנפסל, ובמידה ו"מוצאים" אדם כזה, נותנים תוקף לרצונו של המצווה תוך שבית-המשפט מזכה את אותו אדם.

ואולם, במקום שלא נמצא אדם שיזכה במקום האדם שנפסל והמצווה לא גילה דעתו, מה ייעשה באותו חלק או באותה מנה, שהזוכה בהם נפסל? - יש לראות את אותו חלק או אותה מנה כנכסים שהמוריש לא ציווה אותם לאיש ולכן, "יחולו על החלק או המנה האמורים כללי הירושה על-פי דין".

בפרשת אורי כהן קבע כב' השופט מ' שמגר, כי משבוטלה ההוראה בצוואה אשר ייעדה את מחצית העזבון למשיבה מס' 2, מתייחסת הצוואה למחצית העזבון בלבד. אשר למחצית הנותרת, יש להחיל לגביה את הוראות חוק הירושה, הדנות בירושה על-פי דין.

שילוב הוראות סעיף 37 לחוק הירושה עם הוראות סעיף 38(ב) לחוק הירושה קובעים למעשה את העיקרון הידוע בשם "העפרון הכחול" {עיקרון השאוב מדיני חוזים} בדיני צוואות {ראה גם ע"א 234/86 אמונה נ' בלר, פ"ד מב(4), 148 (1988); ע"א 724/87 ורד נ' גולד, פ"ד מח(1), 22 (1993)}.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט יהושע גיימפן ב- עז' (ת"א-יפו) 3530/01 {ש. ע. ואח' נ' ל. ע, תק-מש 2005(4), 203 (2005)} לפיהם:

"הפעלת העיקרון של "העפרון הכחול" בדיני צוואות מביא לכך שהוראות סעיף 2(א) ו- 2(ב) לצוואה מ- 25.1.91, הנגועה בהשפעה בלתי-הוגנת – בטלות. שאר הוראות הצוואה נשארות בתוקפן, לרבות הוראת סעיף 1 שביטלה כל צוואה קודמת והוראת סעיף 2(ג) שקבעה את ההורשה של נכסי המיטלטלין, תכשיטים, כספים ופקדונות.

התוצאה היא, שלגבי נכס המקרקעין ברמת השרון, שאין לגביו הוראה בת-תוקף בצוואה, יחולו כללי הירושה על-פי דין, ואילו שאר ההוראות בצוואה (למעט סעיפים 2(א) ו- 2(ב)) – תקויימנה. פועל יוצא מכך שינתן בהתאם צו קיום צוואה וצו ירושה. עוד נוסיף, שחלקי הצוואה אינם קשורים זה בזה, וניתן להפרידם כהוראת סעיף 38(ב) לחוק הירושה" {ראה גם ע"א 1022/90 היועץ המשפטי נ' אורי כהן ואח', פ"ד מז(1), 307 (1993)}.